אֶזְכְּרָה מָצוֹק צרה, מצוקה. הפסוק "בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיְבֶךָ", נזכר בצורות שונות בכמה מקומות בתנ"ך. אֲשֶׁר קְרָאַנִי,
בְּשָׁלֹשׁ מַכּוֹת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה הִכַּנִי ה' הכה אותי בחדש הזה בשלש מכות: במאמר האחרון במגלת תענית, נזכרים תאריכים רבים על פני השנה שנהגו להתענות בהם, תחת הכותרת: "ואלו הימים שמתענין בהם מן התורה וכל המתענה בהם לא יאכל ולא ישתה עד הערב". המגלה מונה תאריכים לפי סדר השנה, ובטבת נאמר שם: "בשמונה בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך והחשך בא לעולם שלשת ימים, בתשעה בו לא כתבו רבותינו על מה הוא, בעשרה בו סמך מלך בבל את ידו על ירושלים להחריבה". המאמר צוטט בדברי גאונים וראשונים שונים, ביניהם בה"ג, המצטט את המאמר כולו, ואחרי "לא כתבו רבותינו על מה הוא" הוא מוסיף: "ובו ביום מת עזרא הכהן ונחמיה בן חכליה".
גִּדְּעַנִי, הֱנִיאַנִי, הִכְאַנִי, אַךְ עַתָּה הֶלְאָנִי מבוסס על הפסוק באיוב: "אַךְ עַתָּה הֶלְאָנִי הֲשִׁמּוֹתָ כָּל עֲדָתִי":
דִּעֲכַנִי בִּשְׁמוֹנָה בוֹ שְׂמָאלִית וִימָנִית כלומר: הכני מכל צד,
הֲלֹא שְׁלָשְׁתָּן קָבַעְתִּי תַעֲנִית כאמור לעיל.
וּמֶלֶךְ יָוָן אֲנַסַנִי לִכְתֹּב דָּת לתרגם את התורה, שנקראה דת, ליְוָנִית,
עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חוֹרְשִׁים, הֶאֱרִיכוּ מַעֲנִית מבוסס על הפסוק "רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרַי יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל: רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי גַּם לֹא יָכְלוּ לִי: עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים הֶאֱרִיכוּ לְמַעֲנִותָם":
זֹעַמְתִּי בְּתִשְׁעָה בוֹ בִּכְלִמָּה וָחֵפֶר,
חָשַׂךְ מֵעָלַי מְעִיל הוֹד וָצֶפֶר כלומר: ה' הפשיט מעלי את בגדי הודי, וחשך אותם מעלי. מעיל הוא בגד המלמד על חשיבות והוד בכמה מקומות.
טָרֹף טֹרַף הביטוי לקוח מדברי יעקב על יוסף. בּוֹ הַנּוֹתֵן אִמְרֵי שֶׁפֶר מקור הבטוי בברכת יעקב לנפתלי. הפיטן משתמש כאן בבטויים מפרשות השבוע הנקראות בסביבות עשרה בטבת. כנראה כתב את הפיוט בעשרה בטבת, ופרשות השבוע היו זמינו לו, הוּא עֶזְרָא הַסּוֹפֵר החרוז כאן לא מציית לכללי החריזה, ויתכן שיש כאן רמז לדבר אחר. .
יוֹם עֲשִׂירִי צֻוָּה בֶּן בּוּזִי הַחוֹזֶה הנביא יחזקאל בן בוזי,
כְּתָב לְךָ בְּסֵפֶר הַמַּחֲזֶה
לְזִכָּרוֹן לְעַם נָמֵס וְנִבְזֶה, אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בעשרה בטבת צוה ה' את יחזקאל בן בוזי החוזה: "וַיְהִי דְבַר ה’ אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר: בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: וּמְשֹׁל אֶל בֵּית הַמֶּרִי מָשָׁל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם....". יחזקאל יושב בגולה, וה' מספר לו מה קורה באותה עת בירושלים, התחלת המצור.
מִנְיַן סֵדֶר חֳדָשִׁים בַּעֲשָׂרָה בוֹ הֵעִיר,
נְהִי וִילֵל קינות, נהי ויללות בְּמוֹ פִי אַפְעִיר
סֵדֶר פֻּרְעָנֻיּוֹת בְּתוֹךְ לְבָבִי יַבְעִיר, בְּבֹא אֵלַי הַפָּלִיט לֵאמֹר הֻכְּתָה הָעִיר גם זה מבוסס על נבואת יחזקאל: "וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּעֲשִׂרִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ לְגָלוּתֵנוּ בָּא אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר הֻכְּתָה הָעִיר". שלש שנים אחרי שהתחיל המצור, נודע בגולה שהמצור הסתיים בחורבן ירושלים. זה קרה בה' בטבת ולא בי' בטבת. בתוספתא במסכת סוטה, שצוטטה בגמ' בר"ה יח:, נחלקו תנאים בשאלה האם הצום הוא בי' בטבת או בה' בטבת.
עַל אֵלֶּה עַל פָּנַי אָבָק זֵרִיתִי,
פַּצְתִּי עַל אַרְבַּעְתָּן פציתי את פי על ארבע הצרות שנמנו לעיל: תרגום התורה, מות עזרא, המצור על העיר, והבשורה שהגיעה לגולה לוּ חֵץ בְּלִבִּי יָרִיתִי כאילו יריתי חץ בלבי
צָרוֹת עַל אֵלֶּה קֶבֶר לִי כָּרִיתִי, צַדִּיק הוּא יְיָ כִּי פִיהוּ מָרִיתִי מקור הפסוק באיכה.
קָרָאתִי שִׁמְךָ מִתְנַחֵם עַל רָעָתִי פניה אל ה', שהוא נחם על הרעה, כלומר: סולח ולא מעניש, ולא מביא על האדם את הרעה. כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה,
רְאֵה עָנְיִי בקשה המופיעה כמה פעמים בתהלים וּשְׁמַע קוֹל פְּגִיעָתִי קול תפלתי
שְׁמַע תְּחִנָּתִי חִישׁ נָא יְשׁוּעָתִי, אַל תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי מבוסס על פסוק באיכה.
יֶרַח טֵבֵת מְאֹד לָקִיתִי בוֹ,
וְנִשְׁתַּנּוּ עָלַי סִדְרֵי נְתִיבוֹ כלומר: לקיתי מכות רבות בחדש הזה, ונשתנו עלי סדרי בראשית
סָרַרְתִּי פָּשַׁעְתִּי ואעפ"כ אני מבקש שיְגַלֶּה לִי טוּבוֹ, הָאוֹמֵר לַיָּם עַד פֹּה תָבֹא הקב"ה, שאומר לים "עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף וּפֹא יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ":
הפיוט הזה משוה את מצבה של ירושלים בתפארתה למצבה של ירושלים בחורבנה. בכל בית הוא מכנה את ירושלים או את עם ישראל בכנוי שבו כונו בשעת תפארתם, וכנגד זה מבטא את מצבם היום.
אֶבֶן הָרֹאשָׁה מבוסס על פסוק בזכריה. וכאן הכונה למקום המקדש, שהיה בעבר (וראוי להיות תמיד) אבן הראשה, והיום הוא לְעִיִּים וְלַחֲרִישָׁה כאמור בנבואת הפורענות: "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַיִם עִיִּים תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר". וְנוֹחֲלֵי מוֹרָשָׁה עם ישראל, הנוחלים את התורה שנקראה מורשה, הם היום מְנוֹד רֹאשׁ בַּלְּאֻמִים בחרפה גדולה, עד שכל העמים ינידו בראשם, כמו שנאמר: "תְּשִׂימֵנוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ: תְּשִׂימֵנוּ מָשָׁל בַּגּוֹיִם מְנוֹד רֹאשׁ בַּל אֻמִּים":
בְּקִרְבִּי לֵב נִכְאָב. נִדְוֶה וְנִדְאָב. נִשְׁאַרְנוּ כְּאֵין אָב. וְהָיִינוּ כִּיתוֹמִים מבוסס על הפסוק באיכה: "יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב אִמֹּתֵינוּ כְּאַלְמָנוֹת":
רַכָּה וַעֲנֻגָּה. בַּשּׁוֹשַׁנִּים סוּגָה כנוי לירושלים. או לעם ישראל שנמשל בשיר השירים לאשה שנאמר עליה " שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים". הבטוי רכה וענגה נזכר פעמים בתנ"ך ואף אחת מהן אינה משל לעם ישראל. אך עם ישראל היה בעבר כאשה רכה וענגה ואילו עַתָּה הִיא נוּגָה. מְסוּרָה בְּיַד קָמִים ביד אויביה:
הָיְתָה כְּאַלְמָנָה אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה. קִרְיָה נֶאֱמָנָה מבוסס על הפסוק "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה". כלומר שהיתה בעבר קריה נאמנה, וכעת בנבואה היתה לזונה, ובקינה הזאת היתה כאלמנה. (ואולם, הנביא מבטיח לה באותה נבואה שבעתיד שוב "אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה"). וְזֶרַע מִי מָנָה זרע עם ישראל שעליו נאמר "מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל". נִמְכְּרוּ בְּלֹא דָּמִים כִּי כֹה אָמַר ה’ חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ:
מְעֻנָּגָה וְרַכָּה אולי רומז לפסוק "הַנָּוָה וְהַמְּעֻנָּגָה דָּמִיתִי בַּת צִיּוֹן". כך או כך, יש כאן עוד משל לירושלים בימי שלותה. צָלְחָה לִמְלוּכָה במשל שבו יחזקאל ממשיל את ישראל לנערה שה' גידל. נאמר "וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה". כלומר: בעבר צלחת למלוכה. וכעת וּמַעֲנִיתָהּ אָרְכָה מבוסס על הפסוק "רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרַי יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל: רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי גַּם לֹא יָכְלוּ לִי: עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים הֶאֱרִיכוּ לְמַעֲנִותָם". הפסוק הזה צוטט בפיוט הקודם, ויתכן מאד שהפיוטים מבוססים זה על זה, והפייטן רומז לפיוט השני. זֶה כַּמָּה שָׁנִים כלומר: כבר שנים רבות. מבוסס על פסוק בזכריה. שלמען החרוז הוספה לו כאן המלה וְיָמִים:
בֵּית יַעֲקֹב לְבִזָּה. לְלַעַג וּלְעִזָּה. הָעִיר הָעַלִּיזָה הביטוי העיר העליזה, נזכר בצפניה והוא לא מדבר של על ירושלים. אבל ירושלים נקראה עליזה כמה פעמים בדברי ישעיהו. לְמַטָּעֵי כְרָמִים מבוסס על הפסוק "וְשַׂמְתִּי שֹׂמְרוֹן לְעִי הַשָּׂדֶה לְמַטָּעֵי כָרֶם". כלומר: כעת העיר כבר לא יושבת במקומה, והיתה למטעי כרמים:
רְווּיָה תַרְעֵלָה. בְּיַד בְּנֵי עַוְלָה. הָרְצוּיָה כְעוֹלָה. וְכִקְטֹרֶת הַסַּמִּים כנסת ישראל, שהיתה רצוי לפני ה' כעולה וכקטורת סמים. כעת רוויה תרעלה ביד בני עולה:
מָאֲסָה לִזְנוֹחַ. תּוֹרַת אֲבִי זָנוֹחַ הגלות באה כענש לכנסת ישראל, רעיתו של ה', על כך שמאסה את תורת ה'. מבוסס על המדרש שאבי זנוח זה משה. וְלֹא מָצְאָה מָנוֹחַכאמור באיכה: "גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ...". לֵילוֹת וְגַם יָמִים:
עד כאן מקונן הפיטן על המצב הנוכחי. כאן הוא עובר לבקש מה' שישיב אותנו למקומנו ויבנה אותנו מחדש
נוֹרָא אֵל עֶלְיוֹן. מִמְּךָ יְהִי צִבְיוֹן כלומר יהי רצון. רצה בארמית צבי.. לְהָשִׁיב לְרִיב צִיּוֹן. שְׁנַת שִׁלּוּמִים כִּי יוֹם נָקָם לַה’ שְׁנַת שִׁלּוּמִים לְרִיב צִיּוֹן:
חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם הֲשִׁיבֵנוּ ה’ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָ חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם. מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם כאמור "מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב וַיֹּאמֶר הַשְׁמֵד". וְלַבֵּן כַּצֶּמֶר אֹדֶם. וְכַשֶּׁלֶג כְּתָמִים כאמור "לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה’ אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ":
חַזְּקֵנוּ בְּיִרְאָתֶךָ. וּבְקִיּוּם תּוֹרָתֶךָ. וּפָקְדֵנוּ בִּישׁוּעָתֶךָ כאמור "זָכְרֵנִי ה’ בִּרְצוֹן עַמֶּךָ פָּקְדֵנִי בִּישׁוּעָתֶךָ". אֵל מָלֵא רַחֲמִים:
זהו פזמון. הסליחות של כל יום בנויות משני פיוטים רגילים, ופזמון. יש שני סוגי פזמונים. יש פזמונים שנכתבו מלכתחילה ע"י הפיטן כפזמונים. אבל יש פזמונים שנכתבו כסליחות רגילות שאינן פזמונים. אבל כיון שחסרו למסדר הסליחות פזמונים, הוא לקח כמה פיוטים שאינם פזמונים, והוסיף את השורה האחרונה של הבית הראשון אחרי כל בית, וכך הפך את הפיוטים האלה לפזמונים.
הפיוט שלפנינו אינו פזמון מקורי. ולמעשה, ברוב בתי הכנסת גם לא נוהגים לחזור על שום דבר בסוף כל בית. וגם אין לזה טעם. ולהרחבה ראה בדברינו על הפזמון "במוצאי מנוחה".
הפיוט הזה בנוי כך שלא רק שכל הצלעות בכל בית מתחרזות זו בזו, אלא גם כל חצאי הצלעות בכל בית מתחרזות זו עם זו. המחצית השניה של כל צלע אחרונה היא פסוק, ובחלק מהבתים גם הראשונה. ובחלק מהבתים כל הצלע האחרונה היא פסוק אחד. (ואז אפשר שהמחבר יוותר על חרוז חצצי הצלע, כמו בבית הראשון). והבתים מתחרזים זה עם זה.
אֲבוֹתַי כִּי בָטְחוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵי צוּרִי. גָּדְלוּ וְהִצְלִיחוּ וְגַם עָשׂוּ פֶרִי כלומר: כל עוד עם ישראל שמר על המצוות ובטח בה' הוא גדל והצליח. וּמֵעֵת הֻדָּחוּ הודחו לעבוד ע"ז וְהָלְכוּ עִמּוֹ קֶרִי כמו שנאמר "וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם" ועוד חוזר הבטוי בכמה מקומות באותה פרשה. הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי מקור הבטוי במבול. שם נאמר " וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים". הפיטן הוציא את הפסוק הזה מהקשרו, והביא אותו כאן בהקשר של החורבן, שהחל בחדש העשירי:
בָּעֲשִׂירִי לַחֹדֶשׁ לאותו חדש עשירי שהוזכר סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל מקור הבטוי בנבואת יחזקאל שנתנה בעשרה בטבת: "וַיְהִי דְבַר ה’ אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר: בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה". וְצָר עַל עִיר הַקֹּדֶשׁ. וְנִקְרַב רַב הַחוֹבֵל מקור הבטוי ביונה, אבל כאן הפיטן משתמש בו כנגד נבוכדנצר ושריו (אולי הוא מתכון לנבוזראדן רב טבחים) שחבלו בירושלים. נֻתַּתִּי הָדֵשׁ וְעֻנֵּיתִי בַכֶּבֶל נבוכדנצר צר עלי, וסופו שכבל אותי ולקח אותי בשבי, לעבד. מקור הבטוי בפסוק האמור דוקא על יוסף (הראשון מעם ישראל שיצא לגלות): "שָׁלַח לִפְנֵיהֶם אִישׁ לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף: עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְליוֹ בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ. וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ לְאֵבֶל כִּנֹּרִי. הפיטן כאן (וכן בכמה מקומות אחרים בפיוט) חבר יחד שני פסוקים משני מקומות בתנ"ך: "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר ה’", בישעיהו, ו"וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנֹּרִי וְעֻגָבִי לְקוֹל בֹּכִים", באיוב. וכאן כונתו שהשיר שהיה מתנגן בירושלים מדי חדש, הפך לאבל:
רֵאשִׁית בִּכּוּרָה לְרֵאשִׁית הַחֵרֶם כנוי לעם ישראל, שנקראו ראשית, ונקראו בכורה, בנו בכורו של ה'.. שֵׁם אֲחֵרִים הִזְכִּירָה הזכירה שם אלהים אחרים וְהֶעָוֹן גּוֹרֵם. פְּנֵי אֵל לֹא הִכִּירָה וְשֻׁטְּפָה בְזֶרֶם נענשה. צָרָה כְּמַבְכִּירָה כָּעֵת בַּמָּרוֹם תַּמְרִיא. גם כאן מחבר המחבר שני פסוקים יחד. הפסוק "כִּי קוֹל כְּחוֹלָה שָׁמַעְתִּי צָרָה כְּמַבְכִּירָה קוֹל בַּת צִיּוֹן תִּתְיַפֵּחַ תְּפָרֵשׂ כַּפֶּיהָ אוֹי נָא לִי כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים" נאמר ע"י ירמיהו בהקשר של החורבן. הפסוק "כָּעֵת בַּמָּרוֹם תַּמְרִיא תִּשְׂחַק לַסּוּס וּלְרֹכְבוֹ" נאמר לאיוב בהקשר אחר לגמרי ובמובן אחר לגמרי. הפיטן חבר יחד את שניהם ועשה מהם מובן שלישי:
אֱלֹהִים הֵבִיא יוֹם רָעָה וּמָצוֹר. צִוָּה צָרַי סְבִיבי עוֹלָלַי לִבְצוֹר פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ אֵין מְנַחֵם לָהּ צִוָּה ה’ לְיַעֲקֹב סְבִיבָיו צָרָיו, ה' צוה אותם להלחם בעוללי. הן בירמיהו והן באיכה (ואפשר גם להזכיר את מזמור על נהרות בבל) יש פסוקים רבים המזכירים את העוללים הנפגעים במצור ובמלחמה וברעב. כאן הפיטן משתמש בדו משמעות כשהוא מזכיר את העוללים עם הבציר, מזכיר את הבוצר המשאיר עוללות (משל שנזכר כבר בתנ"ך גם לגבי אויב הכובש עיר), ואילו נבוכדנצר בצר את ירושלים ולא השאיר עוללות. יוֹם הֵרַךְ לְבָבִי. וְאֵין כֹּחַ לַעֲצֹר. וְדִבֶּר אֶל נָבִיא. מְשֹׁל אֶל בֵּית הַמֶּרִי נבואת יחזקאל שנאמרה ביום הזה: "וַיְהִי דְבַר ה’ אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר: בֶּן אָדָם כתוב כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: וּמְשֹׁל אֶל בֵּית הַמֶּרִי מָשָׁל...":
מִיּשְׁבֵי שַׁעַר הֶעֱבִיר אַדֶּרֶת כלומר: ה' השליך את אדרתם ותפארתם של זקני ירושלים היושבים בשערים. חֲמָתוֹ כָּאֵשׁ הִבְעִיר דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ כְּאוֹיֵב נִצָּב יְמִינוֹ כְּצָר וַיַּהֲרֹג כֹּל מַחֲמַדֵּי עָיִן בְּאֹהֶל בַּת צִיּוֹן שָׁפַךְ כָּאֵשׁ חֲמָתוֹ וְהֵרִים עֲטֶרֶת יחזקאל אומר "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה’ הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִים הָעֲטָרָה זֹאת לֹא זֹאת הַשָּׁפָלָה הַגְבֵּהַּ וְהַגָּבֹהַּ הַשְׁפִּיל". המדרש אומר על כך: "כה אמר ה' אלהים הסר המצנפת והרם העטרה זאת לא זאת השפלה הגבה והגבוה השפיל וכי מה ענין מצנפת אצל עטרה אלא לומר לך בזמן שמצנפת בראש כ"ג עטרה בראש כל אדם נסתלקה מצנפת מראש כ"ג נסתלקה עטרה מראש כל אדם". יתכן שהוא רומז גם לפסוק "נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ", אלא שהוא השתמש במלה הרים ולא במלה השליך, כי במלה השליך הוא משתמש בצע הבאה. וּמִלְּבָנוֹן יַעַר בית יער הלבנון הוא אחד מבתי הפאר שבנה שלמה בירושלים הִשְׁלִיךְ תִּפְאֶרֶת אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי אֶת בַּת צִיּוֹן הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא זָכַר הֲדֹם רַגְלָיו בְּיוֹם אַפּוֹ. וְרוּחַ סוֹעָה וָסַעַר תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי גם כאן חִבר המחבר שני פסוקים יחד: "אָחִישָׁה מִפְלָט לִי מֵרוּחַ סֹעָה מִסָּעַר", "וְרוּחַ עַל פָּנַי יַחֲלֹף תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי".:
יָפְיָפִית נִמְשַׁלְתְּ בעבר, נמשלה כנסת ישראל ליפיפיה. וְעַתָּה קְדֹרַנִית עתה את אשה קדורנית, קודרת. מקור המלה במלאכי. בֶּעָוֹן כִּי כָשַׁלְתְּ. וְלִבֵּךְ אֲחֹרַנִית מפני שלבך היה לאלהים אחרים. זִנְּבוּךְ וְנֶחֱשַׁלְתְּ מקור הבטוי בעמלק שזנב בנו כל הנחשלים, אבל כאן הוא מתכון לבבל ולרומא שהביסו אותנו. רִאשׁוֹנָה וְשֵׁנִית כלומר גם בבית ראשון וגם בבית שני. וְהָחְתֵּל לֹא חֻתַּלְתְּ מְעַט צֳרִי גם כאן מחבר המחבר שני פסוקים יחד. "וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ", והפסוק: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים". הצרי נזכר בכמה מקומות כתרופה. וכאן אומר הפיטן שלא הובא צרי לתרופה לעם ישראל. שלא החתל אפילו במעט צרי על מכאוביו:
צַדִּיק הַצּוּר תָּם הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, כלומר הקב"ה. נְשֹא עָוֹן נִלְאָה כמו שנאמר "חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא". והפיטן מפרש נלאיתי נשוא את עוונותיכם. מִכְּרוּב לְמִפְתָּן לְפִנַּת גַּג דָּאָה מבוסס על המדרש המתאר את גלות השכינה: "אמר רב יהודה בר אידי אמר רבי יוחנן עשר מסעות נסעה שכינה מקראי וכנגדן גלתה סנהדרין מגמרא עשר מסעות נסעה שכינה מקראי מכפרת לכרוב ומכרוב לכרוב ומכרוב למפתן וממפתן לחצר ומחצר למזבח וממזבח לגג ומגג לחומה ומחומה לעיר ומעיר להר ומהר למדבר וממדבר עלתה וישבה במקומה שנאמר ... וכבוד אלהי ישראל נעלה מעל הכרוב אשר היה עליו אל מפתן הבית וממפתן לחצר דכתיב ... וממזבח לגג דכתיב טוב לשבת על פנת גג...".. מֵעָוֹן הַנִּכְתָּם כממו שנאמר (בנבואות החורבן של ירמיהו): "כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי". וְצַעֲקָתָם בָּאָה בני ישראל, שבמצרים צעקתם באה אל ה', כעת רַבָּה רָעָתָם כְּעֵץ עֹשֶׂה פֶּרִי נראה שהפיטן רמז כאן למדרש על העץ שה' צוה עליו להיות עץ פרי עשה פרי, והוא נהיה רק עץ עשה פרי:
חִזֵּק כָּל קָמַי כל שונאי וצוררי תּוֹכֵן הָעֲלִילוֹת ה', הוא חזק את אויבי. כִּי מָלְאוּ יָמַי מקור הבטוי בדברי יעקב אל לבן בְּרוֹעַ מִפְעָלוֹת כלומר: כל ימי עברו עלי במעשים (מפעלים) רעים. וּמִבֹּשֶׁת עֲלוּמַי שָׁכַחְתִּי גְמוּלוֹת. נוֹתֵן לַחְמִי וּמֵימַי פִּשְׁתִּי וְצַמְרִי שכחתי את גמולותיו של ה' שנתן לי את לחמי ומימי פשתי וצמרי, ואמרתי שקבלתי אותם מהבעל ולא מה', כמו שנאמר: "כִּי זָנְתָה אִמָּם הֹבִישָׁה הוֹרָתָם כִּי אָמְרָה אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי: לָכֵן הִנְנִי שָׂךְ אֶת דַּרְכֵּךְ בַּסִּירִים וְגָדַרְתִּי אֶת גְּדֵרָהּ וּנְתִיבוֹתֶיהָ לֹא תִמְצָא: וְרִדְּפָה אֶת מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא תַשִּׂיג אֹתָם וּבִקְשָׁתַם וְלֹא תִמְצָא וְאָמְרָה אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה: וְהִיא לֹא יָדְעָה כִּי אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל: לָכֵן אָשׁוּב וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ וְתִירוֹשִׁי בְּמוֹעֲדוֹ וְהִצַּלְתִּי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי לְכַסּוֹת אֶת עֶרְוָתָהּ....":
קָמַי פִּיהֶם פָּעֲרוּ וְנַחֲלָתִי בִּלֵּעוּ פָּצוּ עָלַיִךְ פִּיהֶם כָּל אוֹיְבַיִךְ שָׁרְקוּ וַיַּחַרְקוּ שֵׁן אָמְרוּ בִּלָּעְנוּ. מְאֹד עָלַי גָּבָרוּ וְדָמִי שָׁתוּ וְלָעוּ מקור הבטוי בעובדיה, אם כי שם הוא אמור במובן של חורבן לגויים. נָכְרִים עָלַי צָרוּ וְאֶת אַחַי הֵרֵעוּ. הָאוֹמְרִים עָרוּ עָרוּ בְּנֵי שֵׂעִיר הַחוֹרִי גם כאן מחבר המחבר שני פסוקים יחד: "זְכֹר ה’ לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ", "אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ". בני שעיר החורי הם אלה שישבו בארץ שעיר לפני שבא אליה עשו, ועשו ובניו נשאו את בנותיהם. כך שבני שעיר הוא גם כנוי לבני עשו, שלחמו בנו:
אְָמְרוּ לְכוּ נְכַלֵּם וְנַשְׁבִּיתָה זִכְרָם הוא ממשיך לתאר את האויבים שלנו ואת מעשיהם, שתאר אותם בבית הקודם. התיאור כאן מתבסס על הפסוק "כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ: עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ: אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד". כאן פונה הפיטן את ה' ומבקש שינקם מהם: אֵל קַנֹּא וְנֹקֵם, גָּמְלֵם גמול להם כרעתו ויִשְׂאוּ אֶת שִׁבְרָם ישאו את ענשם על חטאיהם. כְּמַעֲשֵׂיהֶם שַׁלֵּם שלם להם כמעשיהם הרעים וְיֵבֹשׁוּ מִשִּׂבְרָם. כְּאִישׁ חֲלוֹם חוֹלֵם שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חוֹרִי כלומר: כמו שר האופים שחלם על שלשה סלי חורי, וקוה שיוסף יתן לו פתרון טוב, וסופו שנתלה על העץ:
כאן מתאר הפיטן את מצבנו פִּצְעִי לֹא רֻכָּכָה וְחַבּוּרוֹתַי רֶצַח מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה לֹא זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן. וְעֵינִי הֻכְהָתָה צוֹפָה לְדוֹדִי צַח אני מצפה לה' שנאמר עליו דודי צח ואדום. הַעוֹד לֹא שָׁכָכָה חֲמָתוֹ לָנֶצַח מקור הבטוי שככה חמתו הוא במגלת אסתר. כאן שואל הפיטן האם ה' עדין כועס. למה הוא עדין לא מרחם עלינו עַל מֶה עָשָׂה כָּכָה וּמֶה חֳרִי עַל מֶה עָשָׂה ה’ כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה. (הפיטן מתעלם מכך שבתורה התשוה לשאלה היא "עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה’ אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם: וַיִּחַר אַף ה’ בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה"):
רַחוּם זֶה אֵלִי אַל לָעַד תִּזְנַח עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי הָקִיצָה אַל תִּזְנַח לָנֶצַח. אָרְכוּ יְמֵי אֶבְלִי וְעוֹד לִבִּי נֶאֱנַח כבר ימים רבים אנו בגולה ובאבל, ועדין אנו נאנחים. שׁוּבָה אֵל לְאָהֳלִי אל המקדש מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּח מקור הבטוי בקהלת. אבל כאן הפיטן מוציא את הפסוק מהקשרו, ואומר לה' שלא יעזוב את מקומו, מקום המקד. שַׁלֵּם יְמֵי אֶבְלִי כִּי תָבֹא עַל שְׂכָרִי גם כאן מחבר המחבר שני פסוקים יחד, אם כי את הראשון הוא קצת משנה. הפסוק אומר: "לֹא יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף כִּי ה’ יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ". שלמו מלשון נגמרו. יתכן שהפיטן משנה כאן את המשמעות ומבקש תשלום ימי שמחה על ימי האבל. הפסוק השני מקורו בדברי יעקב אל לבן, אבל כאן כונתו לבקש מה' שיתן לנו את שכרנו:
יי מְנָת חֶלְקִי פניה אל ה', מבוססת על הפסוק "ה’ מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי". בפסוק זאת לא פניה אלא אמירה שה' הוא מנת חלקי. הפיטן פונה אל ה' ואומר ה' מנת חלקי חוּשָׁה לִי לְעֶזְרָה חושה לעזרתי, או לעזרתי חושה, כתוב כמה פעמים בתהלים.. וּפִתַּחְתָּ שַׂקִּי שִׂמְחָה לִי לְאַזְּרָה כמו שנאמר "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה". וְתַגִּיהַּ אֶת חָשְׁכִּי כמו שנאמר "כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי ה’ אֱלֹהַי יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי" בְּאוֹרְךָ לְהָאִירָה כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר. אֶת נֶשֶׁף חִשְׁקִי כִּי אַתָּה נֵרִי גם כאן מחבר המחבר שני פסוקים. "תָּעָה לְבָבִי פַּלָּצוּת בִּעֲתָתְנִי אֵת נֶשֶׁף חִשְׁקִי שָׂם לִי לַחֲרָדָה". "כִּי אַתָּה נֵירִי ה’ וַה’ יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי". הפיטן מבקש מה' שיאיר לנו את הלילה (הנשף) ויביא את הבקר.:
מִיָּגוֹן וַאֲנָחָה פְּדֵה אֵל אֶת נַפְשִׁי פדה את נפשי מיגון ואנחה. עֲשֵׂה לְעַמְּךָ הֲנָחָה מקור הבטוי במגלת אסתר.. מַלְכִּי וּקְדוֹשִׁי. תַּהֲפוֹךְ לָרְוָחָה. אֶת צוֹם הַחֲמִישִׁי. לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה. צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי כמו שנאמר "כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ":