הצרוף שאנו נתקלים בו השבת, חדש ושבת, נזכר עשרות פעמים בנביאים, אבל רק במקום אחד מופיע הבטוי חדש בחדשו ושבת בשבתו, הבטוי שלקוח מקריאת המפטיר של השבת, מפרשת פינחס. נעסוק קצת בנבואה הזאת.
הפרק האחרון הוא נבואה שעוסקת בלידה. לידה של שמים חדשים וארץ חדשה. יש בה כמה פסוקים שעוסקים במשבר ולידה (פס' ז-ט ובעקר ט) ומכאן נראה שנבואה זאת היא תשובתו של ישעיהו לדברי חזקיהו "כי באו בנים עד משבר וכח אין ללדה". הנבואה הזאת נאמרה אחרי שנפלו כל ערי יהודה ורק ירושלים נותרה, ומלך אשור צר על ירושלים ונראים הדברים שהיא תפול בידו. חז"ל מלמדים אותנו שהיו מתנגדים רבים לחזקיהו בירושלים שרצו לכרות ברית עם אשור. וזה מסתבר מאד כי כל מי שלא היה לו בטחון בה' כמו חזקיהו ודאי סבר שאין סכוי ואין לבעיה פתרון צבאי ולכן כדאי לפנות לדרך המדינית ולותר על הארץ.
מהנבואה כאן עולה שהיו מתנגדים לחזקיהו, אחיכם שונאיכם מנדיכם. מכאן המדרש של חז"ל על שבנא. ההפטרה מלאה בדבורים על אותם שונאים, ישעיהו מדמה אותם למקריבי חזיר ואוכליו וכו'. ומסתבר שלא מדובר בהכרח על אנשים שאכן אכלו חזיר וזבחו כלב, אלא על אנשים בעלי מדות רעות, ישעיהו אומר: כן, גם אוכלי החזיר מצוידים בהסברים מדוע מעשיהם כשרים, וגם מעשיכם, צדיקים בעיניכם, לא רצויים לפני ה' כמו מקריבי כלבים וחזירים.
לפי זה אפשר ש"כנהר שלום וכנחל שוטף" הוא רמז לנחל השוטף בתוך הארץ (דהי"ב לב ד) שסתם חזקיהו. נהר הוא מימי הנהר שכבר לעיל (ח ו-ז) משלם ישעיהו למלך אשור, גם כאן הוא חוזר על נחל שוטף ונהר שנזכרו לעיל, כלומר השלוח ומלך אשור, שהפעם הם נבואת נחמה, הנהר יביא שלום וכבוד גויים. כל הגויים נקבצים בנבואה זו אל ירושלים, אלא שישעיהו מלמד שטעם הדבר הוא להראותם את כבוד ה', כי באש ובחרבו ה' נשפט אליהם ורבו חלליהם. כלומר: מלאך ה' יצא ויכה בהם לילה.
בשעה שכל העם בירושלים מיואש, מנבא ישעיהו שמכאן יולדו שמים חדשים וארץ חדשה. האזרו בסבלנות עד הבקר, אומר ישעיהו, ואז תראו את ה' משלם גמול לאויביו. ישעיהו מדמה את המשבר (לא בחנם השתמשתי במלה הזאת) הנוכחי לא למחלה אלא ללידה. ביאתו של סנחריב לא רק שלא תביא לחורבן, היא תביא ללידה חדשה. כפי המשל שאתה חזקיהו השתמשת בו. בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ וְהִמְלִיטָה זָכָר: מִי שָׁמַע כָּזֹאת מִי רָאָה כָּאֵלֶּה הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד אִם יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת כִּי חָלָה גַּם יָלְדָה צִיּוֹן אֶת בָּנֶיהָ: הַאֲנִי אַשְׁבִּיר וְלֹא אוֹלִיד יֹאמַר ה’ אִם אֲנִי הַמּוֹלִיד וְעָצַרְתִּי אָמַר אֱלֹהָיִךְ: ס שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ: לְמַעַן תִּינְקוּ וּשְׂבַעְתֶּם מִשֹּׁד תַּנְחֻמֶיהָ לְמַעַן תָּמֹצּוּ וְהִתְעַנַּגְתֶם מִזִּיז כְּבוֹדָהּ.
גם כאן וגם בפרק א מוכיח ישעיהו את הסוברים שאם יקריבו לה' יצילם ה' גם אם הם חוטאים. ישעיהו מוכיח אותם ומלמד אותם שגם אם תנצל העיר הם לא ינקו, לא כך עובדים את ה'. (מבחינה זאת, הפרק הוא המשך לפרק הקודם, בו מבדיל ישעיהו בין הצדיקים לרשעים, ומנבא על מפלה לרשעים וצמיחה גדולה לצדיקים. גם הבטויים דומים מאד: זובחי בגנות, אוכלי בשר החזיר, ותעשו הרע עיני ובאשר לא חפצתי בחרתם, שמים חדשים וארץ חדשה, ועוד).
עם זאת: נבואת הפתיחה מסימת במעט נחמה. שוב אינו אומר חדש ושבת קרא מקרא וכו' או חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, אלא מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני. אמנם רק הצדיקים, הם עצמם יצאו ויראו בפגרי האנשים הפושעים בי. שהם ע"פ הפשט, אנשי ירושלים החוטאים. אך עם זאת: הפגרים העומדים עכשו על הפרק הם מחנה אשור. שכשהשכמתם בבקר ראיתם את כלם פגרים מתים.
במשנה בפסחים אומר התנא שלא הודו חכמים לחזקיהו שסתם את מי גיחון. באדר"נ אומר התנא שהסכימה דעת המקום לדעתו בענין זה. נראה שישעיהו התנגד למהלך של חזקיהו בכך. לכן לא הזכיר זאת בתאור המלחמה. וגם ספר מלכים שהעתיק מישעיהו לא הזכיר אלא ברמז בסכום ימי חזקיהו. אבל בעל דה"י הסכים, ולכן אדר"נ מצטט פסוק מדה"י. ואפשר שאף ישעיהו מחל לו ורמז בפסוק הנני נוטה אליה.
למלאך ה' המכה במחנה אשור יש הסבר בדרך הטבע. לא רק הסבר בדרך הטבע, אלא בכחו של חזקיהו. פעמים רבות בתנ"ך בעיר נצורה יש דבר. בד"כ הדבר פוגע בנצורים ולא בצרים. כאן היה להפך, כנראה משום שלנצורים היו מים בשפע, ולצרים לא היו. עדין, גם אם ההסבר הזה נכון, היה שם נס גדול. השאלה היא האם האדם רואה את הנס או את כחו ועצם ידו. חזקיהו עשה את מה שצריך מלך לעשות: עשה כל שביכלתו, הכין את העיר למצור, ובטה בה'. הוא למד את אנשיו שלא ייראו מפני מלך אשור ולא יענו לרבשקה, אלא יבטחו בה'. השאלה היא האם הוא ידע להכיר בכך שה' עשה את הישועה, והוא מכיר.
הכתוב מדמה אותו לדוד. פעמים רבות הוא מזכיר שרבשקה חרף אלהים. הוא מזכיר את גלית. בבקר כל אשור היו פגרים, להזכיר את הפסוק ונתתי פגר מחנה פלשתים. דוד לא בא בשם הקלע שלו אלא בשם ה' צבאות אלהי מערכות ישראל. יתר עליו חזקיהו שכלל לא הזכיר את מעשהו. אלא שחכמים בקרו אותו. המדרש באיכה רבה על חזקיהו המבקש לשכב על מטתו ושה' ילחם, והמדרש בסנהדרין על חזקיהו שלא אמר שירה, והמדרש בפסחים על חזקיהו שלא הודו לו חכמים, אומרים שחזקיהו לא נהג כראוי. הוא לא יצא למלחמה, הוא רצה שה' ילחם לו והוא יחריש, ואפילו שירה לא אמר. דברי ישעיהו בזה לך לעגה לך מזכירים את ברב רכבי, ואת כל יאורי מצור, ואת דברי האויב שירדוף וישיג ויחלק שלל. מי שרוצה להחריש ושה' ילחם לו - לפחות שישיר. אבל מי שבוטח בה' יותר מדי, חושב שדרך הטבע היא שה' מושיע, ואינו אומר שירה. לכן ישעיהו מבקר בשני הפרקים את מי שבוטח יותר מדי, ואינו מבין שה' לפעמים שומע ולפעמים לא.
וכאן היתה החטאה גדולה. שהמדרש בטא אותה בכך שחזקיהו הפסיד את משיחותו. חזקיהו וישעיהו מצפים ללידה, למציאות חדשה, שמים חדשים וארץ חדשה. הם צפו לכך שפליטי אשור יגידו את כבוד ה' בכל העולם ותמלא הארץ דעה את ה'. אך כיון שאפילו חזקיהו לא שורר לה', זה לא קרה. נבואות הגאולה של ישעיהו נותרו חזון לדורות ולעתיד לבא.
גם הפרק הראשון של ישעיהו נכתב בתקופה ההיא, כשנותרה בת ציון כסכה בכרם, ואדמתם שממה עריכם שרופות אש.
גם כאן (פס' א, ג, יז) וגם שם (יא-טו) יש תוכחה נגד מי שאינו מקים את המצוות ואינו הולך בדרכי ה', אך עובד את ה' במקדש ומקריב קרבנות. אלא שהפרק הראשון נאמר אל שבנא וסיעתו, והפרק האחרון אל חזקיהו וסיעתו. המצב המתואר בפרק א הוא מצב של מצור, שבו הנצורים עומדים על חומות ירושלים ורואים את אשור אוכלים את יבולם. ממול ירושלים נמצאים גם החרב וגם טוב הארץ. בינתים החרב אוכלת את טוב הארץ. זה יכול להשתנות. ישעיהו אומר: אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ: וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ. בפרק האחרון אומר ישעיהו שהשמים והארץ הם כסאו של ה', ולא רק המקדש, ומי שאינו מאמין שעבודת ה' במקדש היא הכרה בכך שהשמים והארץ לה' אינו מבין את ענין עבודת המקדש. הפרק פותח בהשמים כסאי והארץ הדם רגלי, ומסים בשמים חדשים וארץ חדשה. יש כאן לידה של ממלכה חדשה שכולה לה'. במסגרת לידה זאת תשוב הממלכה לבית דוד על כל הארץ, וכל אנשי יהודה שגלו ישובו בסוסים וברכב ובצבים ובפרדים ובכרכרות וכו'.
את זה מבין גם חזקיהו, הבוטח בה', שבמקום לומר שיום חורבן ומות היום הזה, הוא משתמש דוקא בדימוי מחדר הלידה: באו בנים עד משבר וכח אין ללדה. ישעיהו עונה לו בטרם תחיל ילדה, האני אשביר ולא אוליד.
אבל קשה להחזיק מעמד באמונה מול אחיכם שנאיכם מנדיכם, העובדים במקדש ואינם מאמינים בשלטונו של ה' על כל הארץ.
נראה שהיו בירושלים אנשים (חז"ל מיחסים זאת לשבנא) שסברו שהממלכה אבודה ולכן הם רצו לותר על המדינה ועל העצמאות, ולכרות ברית עם אשור, שטחים תמורת שלום, ולהציל את המקדש. הם סברו שלא רע לחיות תחת שלטון אשור, ובלבד שיתנו לנו בפנתנו הנדחת להמשיך לעסוק בטקסים הדתיים שלנו. על זה אומר ישעיהו שאין הדבר כן אלא יולדו שמים חדשים וארץ חדשה. מקדש העומד במרכז הארץ שכולה לה'. שכולה אמירה שהשמים והארץ לה', עם מלכות בית דוד.
אל ירפו ידיך מאחיכם שנאיכם מנדיכם. הרוב אומרים שאין ברירה וודאי נותר בסוף על ארצנו. נראה שאין סכוי מול אשור, אבל ה' צוה לשבור אשור בארצי ועל הרי אבוסנו. (אולי על פסוק זה הסתמכו חז"ל כשאמרו שה' רצה לעשותו גוג, כי הפסוק הזה מאד מזכיר את נבואת יחזקאל). וידי חזקיהו לא רפו ובה' אלהי ישראל בטח. חזקיהו בוטח בה' ומאמין שהכבוש האשורי אינו חבלי גסיסה אלא חבלי לידה, אע"פ שכל מי שמתבונן בעינים ריאליות רואה את ההפך. עוד תופש חזקיהו שערכו של המקדש הוא כשהמקדש מבטא את העובדה שהממלכה כלה היא ממלכת ה', השמים כסאו והארץ הדם רגליו.
הנבואה הזאת כרוכה בכך שתבוא פורענות אל אותם אחיכם שונאיכם מנדיכם. ובלשון פרק א', שירושלים תובא באש כדי להסיר ממנה את בדיליה וסיגיה. אחרי כן תהיה ירושלים כסף מזוקק.