מספרים על סב סב סב סב סב סבי (ועוד כמה סבים אבל אחסוך לכם), הברון מינחה-גדויילה הראשון, שהיה ידוע כבעל מופתים ועושה נסים ונפלאות.
יום אחד הגיעה אל סב סב סב סב סב סבי (ועוד כמה סבים אבל אחסוך לכם) ידיעה על כפר בסקוטלנד שיש בו חיה גדולה הטורפת סוסים ורוכביהם, עם מרכבות וכרכרות.
יצא לו סב סב סב סב סב סבי (ועוד כמה סבים אבל אחסוך לכם) לדרכו, ומסתבר שהדרך ארוכה, הסקוטים הנ"ל חיים להם באיזה לוך. ומרכבתו של סב סב סב סב סב סבי (ועוד כמה סבים אבל אחסוך לכם, הרי בסקוטלנד עסקינן וצריך לחסוך) מדשדשת לה בשלג ובברד, בקור ובכפור. וסב סב סב סב סב סבי (ועוד כמה סבים אבל אחסוך לכם) כבר מצטנן והולך, ומתעטש וחוזר ומתעטש וחוזר ומתעטש, ועושה מלאכיו רוחות, נסים ונפלאות.
אצה לו הדרך, וכבר נראה הכפר באופק, והנה החיה קרבה אל סב סב סב סב סב סבי (ועוד כמה סבים אבל אחסוך לכם) ומאיימת לבלוע אותו ואת סוסיו ומרכבתו, וירדו סוסים ורוכביהם, וסוס ורוכבו רמה בים.
ואמנם היה סב סב סב סב סב סבי (ועוד כמה סבים אבל אחסוך לכם) איש מלומד בנסים, אבל הפעם האחרונה שמישהו במשפחתנו שרף מפלצת היתה בנחל קדרון, וזה די רחוק, ואיך אפשר לשרוף מפלצת בשלג?
אלא שארע לסב סב סב סב סב סבי (ועוד כמה סבים אבל אחסוך לכם) באותו לוך נס, ובעוד המפלצת מתקרבת אליו, תקף אותו ואת סוסיו עיטוש גדול ונורא, שהעיף את המפלצת והפיל אותה אל תוך האוקיינוס, באזור ברמודה.
"זהו" אמר סב סב סב סב סב סבי (ועוד כמה סבים אבל אחסוך לכם) לאנשי העיירה. "הושעתי אתכם מהמפלצת, יותר היא לא תטרוף אתכם. עכשו היא בים ושם היא לא תטרוף אף מרכבה ואף סוס.
אבל הסקוטים, כדרכם של סקוטים, לא שילמו לו אפילו גרוש אחד (כי לא משתמשים שם בגרושים), לא הועילו כל מופתיו של סב סב סב סב סב סבי (ועוד כמה סבים אבל אחסוך לכם). לא הועילו איומיו. לא הועיל אפילו שהוא חילל בחלילו ולקח מהם את כל העכברים שלהם לגרמניה. הקמצנים האלה אמרו לו שהם יסתדרו גם בלי העכברים. וחוץ מזה הם אמרו לו ששוה כסף ככסף, והעכברים שהוא לקח מהם הם הם התשלום שהם חייבים לו. איזה זבל האנשים האלה. הוא רדף אחריהם, הם הסתתרו בפחי זבל, והוא יצא בפחי נפש.
וכך נותר החוב שלהם לבני משפחתי והלך ותפח וצבר ריבית דריבית, עד שבאתי אני. והנה שמעתי אני שהיום הפרסים לקחו מהסקוטים את הקמצנות. ואמרתי בלבי האח, אלך ואגבה את החוב.
ואולם, כדי שלא יארע לי מה שארע לסב סב סב סב סב סבי (ועוד כמה סבים אבל אחסוך לכם), החלטתי שאני לא אשקע בשלג ולא אצטנן.
לכן החלטתי שלפני צאתי אחמם את כדור הארץ.
איך עשיתי זאת? ובכן, תיקונים, סיגופים וגלגולי שלג. התגלגלתי בשלג עד שהחילותי מתעטש ומתעטש ומתעטש. עד אשר חיממו עיטושי את כדור הארץ והחלו קרחוני הצפון נמסים ומפשירים.
וליתר בטחון נקטתי עוד אמצעי בטיחות: נסעתי לשם בקיץ.
נסעתי בקיץ, והנה המקום הומה תיירים. וכל זה בזכות סב סב סב סב סב סבי (ועוד כמה סבים אבל אחסוך לכם), שאלמלא הרחיק הוא משם את המפלצת, אין כל תייר יכול לעמוד במקום, ומי היה בא לשם?
מיד אספתי את כל אנשי המקום ואמרתי: "כעת אתם כבר לא קמצנים, כעת הפרסים הם הקמצנים, ומדוע לא תשיבו לי את חובי?".
אבל הסקוטים לא עוזבים מסורת של דורות. הם מיד אמרו: "אוף, שוב בא אלינו יהודי כדי לומר לנו להטיל סנקציות על הפרסים, כבר בא אובמה וחתם עימם על הסכם הגרעין. ומה כי תלין עלינו".
אנטישמים.
פעם, כשהייתי עם אשתי בטיול בחו"ל, נקלענו לאיזו עיר גדולה.
אשתי ראתה עיר גדולה ומיד הריחה קניונים וחנויות. היא נזכרה שיש כמה דברים שהיא ממש ממש צריכה להמשך הטיול.
"תראי", אמרתי לה, "קורה פה משהו בעיר הזאת. תראי כמה אנשים יש כאן, וכמה צוותי טלויזיה".
"טוב", אמרה לי אשתי. "יש לך חצי שעה לברר מה קורה בעיר הזאת. אני הולכת לקנות שנים-שלשה דברים ונפגש כאן עוד חצי שעה".
רציתי להתחיל לברר, אבל לא הספקתי, כי מיד נגש אלי מישהו שאני לא הבנתי את שפתו והוא לא הבין עברית, אבל איכשהו הצלחתי בסוף להגיד שהוא שואל מה אני יודע על כדורגל.
אמרתי לו שכשהייתי בבית הספר שיחקתי כדורגל בהפסקות. התשובה כנראה לא מצאה חן בעיניו, אבל הוא רצה שאבוא אתו למגרש.
אם הצלחתי להבין את מה שהוא ניסה להסביר לי באנגלית העילגת שלו, ובהתחשב בעובדה שגם אני לא ממש מבין אנגלית, הוא מאמן או משהו. ואיזה שהוא שחקן רב איתו והבריז לו (איך אומרים הבריז באנגלית), והוא חושש שהעתונאים יגלו את הסיפור ולכן הוא רוצה שאני אהיה במגרש במקומו. אמרתי לו שאני לא יודע לשחק והוא אמר שלא נורא. שאני אעמוד במגרש ואעשה כאילו. הוא יגיד לשאר השחקנים לא למסור לי. אבל הוא ממש צריך אותי כי אני דומה לשחקן שהבריז לו חוץ מזה שהשחקן רזה ואני לא כל כך.
אחרי שהוא אמר את זה הרגשתי שלא מגיע לו שאשתף איתו פעולה. אבל הוא ממש התחנן, אז מחלתי על כבודי. אמרתי בלבי: בעצם למה לא? משחק כדורגל, רק שעתיים. ממילא אין לי מה לעשות בשלש השעות הקרובות עד שאשתי תגמור עם הקניות. לבשתי את הבגדים שהוא נתן לי ועליתי למגרש.
בסך הכל היה בסדר. השחקנים ידעו שאני סתם כפיל שנראה כפיל ולכן הם לא מסרו לי. הבעיה היתה שבשלב מסוים מישהו מהקבוצה היריבה כנראה קלט שאני לא בדיוק השחקן הכי טוב במגרש, ולכן הוא בעט את הכדור ישר עלי.
מה אומר לכם? זה היה מפחיד נורא. פשוט ראיתי את הכדור עף ישר לפרצוף שלי. הוא עמד לפגוע בי. ברגע האחרון התעשתתי והצלחתי להרים רגל ולהעיף את הכדור ממני והלאה. לא בדיוק יודע לאן.
באותו רגע כל השחקנים רצו אלי וחיבקו אותי. אמרתי להם "תעזבו, הכל בסדר, לא קרה לי כלום, הכדור לא פגע בי, העפתי אותו". אבל הם לא הבינו עברית, אז הם המשיכו לחבק אותי. גם הקהל הריע. נפנפתי להם בידים כדי לסמן שהכל בסדר ולא קרה כלום, אבל הם רק הריעו יותר ויותר.
בסוף המשחק רציתי ללכת לפגישה עם אשתי. אבל המאמן רצה שקודם אני אניף איזה גביע עם גלובוס. הנפתי את הגביע והוא לחץ לי יד ושחרר אותי. וב"ה, הגעתי למקום המפגש עוד לפני אשתי.
כשאשתי הגיעה סוף סוף היא שאלה אותי איך היה ואם הבנתי מה קורה בעיר. עניתי לה שלא הספקתי לברר כי מישהו ביקש שאעזור לו. היא אמרה שכל הכבוד לי שעזרתי למישהו שצריך עזרה. היה ברור שהיא לא באמת מתעניינת, היא רק שואלת בשביל הנימוס מה עבר עלי, לפני שהיא תתחיל לספר על החויות שלה. צודקת. עלי עברו סתם שעתיים משעממות, שלא יכולות כמובן להתחרות בחוויות המאד מאד מעניינות שלה על החולצה הירוקה והחולצה הצהובה ועל החצאית שהיתה יכולה אולי להיות יפה אבל היא לא הצליחה להתאים לה חולצה.
אז ישבנו על ספסל ברחוב והיא סיפרה לי את כל חויותיה. רק מאד הפריע לה שכל מי שעבר שם ביקש ממני חתימה. טוב, מה לעשות? כמה שחתמתי זה לא מתקרב לכמות החתימות שהיא חתמה באותו יום כשהיא גיהצה את הויזה.
פעם, באחד ממסעותי בעולם, עברתי בעיר זרה, ופגשתי שם אשה ממררת בבכי.
שאלתי אותה "מה לך בתי ומדוע תבכי", והיא השיבה שרוצים לרצוח את הבן שלה.
כיון שעמדנו ממש ליד בניין המשטרה, שאלתי אותה למה היא לא מבקשת מהמשטרה עזרה בשמירה על חיי בנה.
אז היא ענתה: "זה בדיוק העניין. השוטרים הם אלה שרוצים לרצוח את הבן שלי".
"למה?" שאלתי.
"סתם, ענתה האשה. "הם אומרים שהוא פושע".
"והוא לא?" שאלתי.
"הבן שלי? ודאי שלא. תראה, זה לא שהוא לא עשה שום דבר. הוא עשה קצת. אבל באמת רק קצת, בקטנה, לפעמים, אתה יודע, פה ושם רצח, פה ושם שדד בנקים, פה ושם אנס. אבל רק קצת ומדי פעם, כמו כולם. הבן שלי בהחלט לא פושע".
"תשמעי", אמרתי לה, "הבן שלך רצח אנשים אחרים, אז מה את מתלוננת שרוצחים אותו?"
"תשמע", היא אמרה "יכול להיות שהוא קצת עבר פה ושם על החוק, ואולי זה גם קצת לא בסדר, אבל עכשו הם רוצים לרצוח את הבן שלי, ממש לרצוח, להרוג, את הבן שלי, ברוב רשעותם".
"ממש אנטישמיות", אמרתי.
"נכון מאד" אורו עיניה. "הבן שלי לא פושע, הוא רק אולי קצת אנטישמי".
"ואיפה אבא שלו?" שאלתי.
"האמת היא שאני לא בדיוק יודעת מי אבא שלו", אמרה האשה. "אולי תוכל לעזור לי?"
"טוב", אמרתי לה, "אז לצורך העניין אני אבא שלו". ובזאת נכנסתי לתחנת המשטרה.
שם קיבל את פני שוטר גברתן בעל הבעה אכזרית, ששאל בחוסר נימוס למה באתי.
"אתם רוצים לרצוח את הבן שלי" אמרתי.
"הבן שלך פושע כבד" ענה השוטר.
"הבן שלי? ודאי שלא. תראה, זה לא שהוא לא עשה שום דבר. הוא עשה קצת. אבל באמת רק קצת, בקטנה, לפעמים, אתה יודע, פה ושם רצח, פה ושם שדד בנקים, פה ושם אנס. אבל רק קצת ומדי פעם, כמו כולם. הבן שלי בהחלט לא פושע".
"תשמע", אמר השוטר, "הבן שלך רצח אנשים אחרים, אז מה אתה מתלונן שרוצחים אותו?"
"תשמע", אמרתי לו "יכול להיות שהוא קצת עבר פה ושם על החוק, ואולי זה גם קצת לא בסדר, אבל עכשו אתם רוצים לרצוח את הבן שלי, ממש לרצוח, להרוג, את הבן שלי, אתה מאמין?".
"הבן שלך? מה מיוחד בבן שלך? מי אתה בכלל?" שאל השוטר.
"אני הברון מינחה-גדויילה". עניתי.
מבטו של השוטר התרכך באחת. "אתה הברון מינחה-גדוייילה? אז למה אתה לא אומר? איזה יופי". ובזאת הוא צעק אל מישהו שעמד על הגג ועסק בכריכת חבל לצוארו של מישהו אחר: "מוישה, תוריד אותו ובוא, תקרא לכל החברה', יש מניין".
אבל בזמן שמוישה הלך לקרוא לכל החברה' השוטר שאל אותי: "אתה בטוח שהוא הבן שלך? לי הוא נראה סתם אנטישמי קטן".
נעלבתי עד עמקי נשמתי: "זה אנטישמי קטן? זה אנטישמי גדול, זה אנטישמי ענק, כמו שרק יהודי יכול להיות".
כשהתקבצו כל החברה' של מוישה גליתי לתדהמתי שהם סופרים לא רק אותי. הם סופרים גם את הנידון למוות. הם מניחים שאם אני יהודי כנראה גם הוא יהודי. אז לחשתי לו שיגיד שהוא כבר התפלל.
"אין דבר" השיבו האחרים, "אתה יכול להשלים לנו".
תהיתי אם להודות שהבחור גוי כדי שהחזן לא יברך ברכות לבטלה. אבל הכרעתי שפיקוח נפש ומוטב יהיו שוגגים.
כשנגמרה התפלה שאל אותי השוטר: "אתה לא רוצה אולי להגיד קדיש על הבן שלך שאנחנו הולכים לתלות כאן עוד שתי דקות?"
אבל אני, שידעתי היטב שלא באמת יש כאן מניין ואי אפשר לומר קדיש, נאלצתי להשיב: "על מי אני אגיד קדיש? על הגוי הזה? על השייגעץ הזה? על האנטישמי הזה? הוא לא בן שלי בכלל".
אם היה מישהו שעדיין פקפק אם הוא באמת בן שלי, עכשו סרו כל הפקפוקים והתברר סופית שאכן מדובר בבני.
יצאתי החוצה ואמרתי לאם הבוכיה: "מנעי קולך מבכי, הכל בסדר, תלו את האנטישמי, עם ישראל חי".
(מעובד על פי שיחת השבוע).
פעם הנפתי את הגרזן שלי חזק מדי, והוא עף לירח.
אז הלכתי להר המור ולמדתי אורות הקדש עד שהגעתי לגובה הירח.
התברר שהגרזן שלי בדיוק פגע בבראשית, וזה מה שריסק אותה. ומה שחמור מכך: גם הגרזן התרסק, אז לא יכלתי לרדת חזרה ע"י חיתוך החבל בעזרתו.
בינתים הגיע הזמן להתפלל. נזכרתי שכל המגיע לירח מוצא שם יהודי אחד ושני בתי כנסת. את היהודי לא מצאתי, כנראה בדיוק היה בחופש. אבל את בתי הכנסת מצאתי. על הקיר החיצון שלהם היה שלט גדול של קדוש לבנה, באותיות של קדוש לבנה. (טוב, לא חכמה, בגלל זה קוראים לאותיות האלה קדוש לבנה).
נזכרתי שאכן טרם קדשתי את הלבנה החדש. אז קפצתי גבוה (לא קשה שם, כח המשיכה הוא ששית מזה של הארץ) הסתכלתי למטה וראיתי את הלבנה. בשעה שרקדתי קפצתי קפיצה עוד יותר גדולה (קפיצה גדולה לאדם, קפיצה קטנה לאנושות), ואז לפחות לרגע אחד לא יכלתי לגעת בלבנה. הרגע האחד הזה הספיק לגמרי כדי שלא יוכלו כל אויבי לנגוע בי לרעה. (אם כי באמת אמרתי את זה מהר).
כעת הייתי צריך לרדת. אז החלטתי ללמוד את סוגיית זכות האב בקידושי בתו, שהיא נלמדת מבשת ופגם, שהם נלמדים מזכותו בקדושין, שהם נלמדים מבשת ופגם, שהם נלמדים מקדושין, שהם נלמדים מבשת ופגם, וכו' וכו', וכך יצרתי לי חבל מספיק ארוך שאפשר לי לרדת מהירח ארצה.
פעם, באחד ממסעותי בחו"ל הייתי צריך להגיע לשבת לאיזו קהילה יהודית בעיר גדולה. השבת התקרבה ואני מיהרתי, אך לפתע הבנתי שאחרתי את הרכבת. כלומר: הנורות האדומות במעבר הרכבת מולי החלו להבהב.
רכבת יקרה, אין לי זמן בשבילך. עוד מעט שבת. הבנתי שאם אלחץ על הגז ואדרבן את סוסי האביר, אספיק לעבור עוד לפני שהמחסום יֵרֵד. רכבי האביר כמובן עמד במשימה. אם כי נדמה לי ששמעתי איזה קול של שבירה.
אני ממשיך לנסוע, וכבר עומד בפאתי העיר, ואני רואה שהמנוע מתחמם ומתחמם, אע"פ שהטמפרטורה היתה מתחת לאפס. לא היתה ברירה, עצרתי בצד והתחלתי למלא מים ברדיאטור.
והנה מה זה? נס פך השמן. אני ממלא וממלא וממלא, והרדיאטור לא מתמלא.
אני מסתכל, וכל המים נוזלים על הרצפה וקופאים מתחת לאוטו.
מתברר שבדיוק כשעברתי במחסום ירד המחסום וחתך את הרדיאטור שלי לשנים. טוב, לא ממש לשנים, אבל עשה בו חור מספיק רציני.
אני עומד מול המנוע הפתוח, עוד מעט שבת ואינני יודע מה לעשות. והנה עובר שם השכן המעצבן שלי, הברון פלג-המנחה. מדושן עונג, לבוש בגדי שבת, מדיף ריח של שמפו, וכולו מחלצות ומחמדים.
"נראה לי שהלך הפלאג", הפטיר והלך פלג.
פלג המנחה הלך עבר לו, ואני הבנתי שעלי להמשיך ברגל. השארתי את האוטו ליד מדחן גדול והלכתי. מובן שלא שִלמתי. שבת.
באותה שבת ירד בעיר שלג גדול שכִסה את הכל. כשיצאתי במוצאי שבת לא מצאתי דבר. לפתע מצאתי משהו בולט מתוך השלג. זה היה הראש של המדחן.
לידו בלט מהשלג קצה של דף. משכתי את הדף. זה היה הקצה של הדו"ח השמן שהשוטר האנטישמי הדביק לי לחלון. איזה אנטישמי, מה אתה מדביק דוחות ליהודי בשבת? ומילא זה, הוא גם טען שפרצתי מחסום רכבת.
באמת אנטישמי. לא רק שהם הורידו את המחסום ישר על האוטו שלי, בסוף עוד מאשימים אותי שאני הייתי זה שפרץ. סוגרים את המחסום ישר עלי, ואחכ עוד מאשימים אותי שאני פרצתי את המחסום. כל הפוזל במומו פוזל.
באותה שבת ארע לי נס. כמעט כל הרדיאטורים בעיר קפאו והתפוצצו. אבל בזכות שמירת השבת - לי קרה נס. הרדיאטור שלי לא התפוצץ. הוא היה מפוצץ כבר קודם. יותר מששמרו ישראל את השבת, שמרה השבת את ישראל.
הבנתי שחבל לנסות לשקם את האוטו. פלג המנחה לקח אותי טרמפ לשדה התעופה וחזרנו יחד הביתה. שחברת ההשכרה תחפש את הרכב.
בקר בהיר אחד בא אלי שכני שמשון, בעל האף הכפול, המכונה שמשון ארך אפים, ובפיו בשורה: "אנחנו חייבים לצאת להציל את אוצר פניני החסידות באי רציונלי".
על מה מדובר? "ובכן", הסביר שמשון, "החסידות באי רציונלי אוכלות את הצדפים המתגוררות באי, בצדפים יש פנינים, הפנינים יוצאות מגופן של החסידות בדרך כלשהי שלא נרחיב עליה את הדיבור, ונותרות מתחת לקן, ובחורף כשהחסידות נודדות, בא השודד הנורא קלונימוס שתום-העין ולוקח את אוצר פניני החסידות".
"אוי ואבוי", אמרתי, "והבעלים של החסידות האלה לא עושים כלום בעניין?"
"הבעלים של החסידות הם סתם חסידים שוטים", השיב שמשון מבלי להניד אף אף.
"ואתה לא חושב שיש לחסידה דין רודף ביחס לצדפים?" שאלתי.
"צדף צדף תרדוף", השיב שמשון, "ואם לא תבוא אתי אני אלשין עליך למלכות, שאמרת שיש דין רוידף".
"ולמה אנחנו צריכים להציל את האוצר מידו של קלונימוס?" שאלתי.
"כי החסידות הן עוף מוגן", השיב שמשון, ולמראה הספקנות על פני הוסיף "לפחות באי רציונלי. וחוץ מזה: זה נראה לך בסדר לחכות שמשפחה תעזוב את הבית לכמה חודשים ואז לשדוד את אוצרותיה?".
"אבל החסידה היא עוף לא כשר", אמרתי.
"גם הצדפים לא כשרים", הסביר שמשון, "אז כשהלא כשר אוכל את הלא כשר זה מתאזן. זאת אומרת: הצדף מצמיח כרעים ממעל לרגליו, אה... הצדף מצמיח קשקשת" (וליתר בטחון הוסיף:) "החסידה מתחילה להעלות גרה".
"אבל" אמרתי בעודי פותח ערך בויקיפדיה, מקליד בו, ומסתמך עליו תוך כדי, "האי רציונלי נמצא במרחק πמיל מהיבשה, וארכו שרש שתים".
"ומה הגובה שלו?" שאל שמשון.
e"" השבתי.
"אני יודע שהוא אי", אמר שמשון.
"לא אי, e", אמרתי.
"תפסיק", אמר שמשון, "אם הוא האי רציונלי אז האי רציונלי".
"ואם פתאום יבוא קלונימוס שתום העין?" שאלתי.
"נקוה שהוא לא יראה אותנו בעין רעה", אמר שמשון.
הבנתי שאין לי ברירה. בחצות הלילה, בחסות החשכה, הגעתי עם שמשון אל חוף הים. שמשון הכין שם סירה מבעוד מועד (אני לא כ"כ בטוח שהוא אכן הכין אותה, אבל תכלס, היתה שם סירה). גררתי את הסירה אל המים, שמשון התישב בה והסירה כרעה אפים.
בסירה היה רק זוג משוטים אחד, ושמשון ברוב נדיבותו הסכים שאני אחתור. "ואני אהיה רב החובל", הוסיף שמשון.
אחרי שעה של חתירה אמרתי לו שכעת תורו. "אולי תורי", אמר שמשון, "אבל אתה תחתור תחתי".
סרבתי, אז שמשון הזכיר לי שהוא רב החובל ובסרובי אני חותר תחתיו.
הגענו אל האי עם שחר, המכונה צפרא. אבל כיון ששמשון ממש לא אוהב אותו, צפרא טבע.
היתה שם הרבה איכסה מתחת לקני החסידות. שמשון הורה לי לאסוף את האיכסה ולהוציא ממנה את הפנינים. אני לא לגמרי בטוח שמה שהיה שם אכן היה פנינים. אבל שטפתי את זה במי הים. שמשון היה מאושר ואמר שכעת אם ישאלו אותנו נוכל לומר שאנחנו הוצאנו את הפנינים האלה מן הים.
אני לא הייתי שותף לאשרו. אני ראיתי את מה שהוא לא ראה. ספינה גדולה ועליה דגל שחור (או צ'קלקה כחולה, היינו הך) התקרבה אלינו מן הים.
"שמשון", אמרתי לו, "מה זה?"
"זה?" שאל שמשון והחויר, "זאת הספינה של קלונימוס שתום-העין, ועד כמה שאני מכיר את הספינה הזאת, היא לא הולכת לשום מקום בלי קלונימוס".
"אז מה נעשה עכשו?" שאלתי את שמשון.
"לא יודע", השיב שמשון, "אנחנו אבודים".
המשך בשבוע הבא.
*
את הספור הזה כתבתי כי במקום שבו התפללתי השבוע היתה על השלחן חוברת שנשאה את הכותרת "אוצר פניני החסידות", כיון שלא ראיתי מה כתוב בתוך החוברת נאלצתי לנחש. אני מקוה שקלעתי למטרה.
שמי כעושה נסים ונפלאות הגיע עד למרחוק. אז יום אחד הוזמנתי בבהילות אל אחד האדמו"רים שחסידיו כבר משוועים ממנו למופת.
תנו לכם מופת, זעק האדמו"ר.
אני יכול להשליך את המטה לפניך, אמרתי לאדמו"ר.
אני יכול להשליך את החסידים שלי לפניך, אמר האדמו"ר.
לא כדאי, אמרתי, המופת שלי יבלע את כל החסידים שלך.
וכך נלכד האדמו"ר בפיו הפעור של התנין.
באותה הזדמנות, ביקש האדמו"ר את עצתי ואת ברכותי, בקשר לאשתו הרבנית, שאינה יולדת.
אמרתי לו: זה בגלל שהיא לא חסידה.
אמר לי האדמו"ר: ודאי שהיא חסידה.
אמרתי לו: יבדוק כבודו מתחת לכרית של אשתו הרבנית.
בדק האדמו"ר מתחת לכרית של אשתו, ומצא שם נפש החיים.
יפה, אמר לי האדמו"ר, אבל איך ידעת שהיא לא חסידה?
כי אם היא היתה חסידה היא היתה מביאה תינוק, השבתי.
לפני שיצאתי משם ניגשה אלי הרבנית ואמרה: אני מצטערת, אבל בעלי לא מרשה לי לשים מתחת לכרית את הספר שנתת לי כסגולה.
הנה כך עובד אדמו"ר: גם עושה מופת, גם מרפא עקרות, וגם מקבל בחזרה את נפש החיים שלו.
שוב היה מעשה והוזמנתי לעשות מופתים בחצרו של אחד האדמו"רים.
כיון שהייתי מוזמן אל אדמו"ר גדול וידוע, חבשתי שטריימל מהודר. לפי כל הדקדוקים ההלכתיים, כשר אפילו לשיטת הבעל שם טוב.
שהרי פסקו כבר כל גדולי החסידים שאין יוצאים ידי חובת מצות שטריימל בשטריימל סינתטי. התורה אמרה שטריימל ואין שטריימל אלא עור. ודאי למי שרוצה להדר במצוות התורה. ומי שאינו רוצה להדר אינו חסיד. ובלי זה לא יוצאים ידי מה שנאמר "ויאמר ה' אל משה דבר אל בני ישראל לאמר חבוש תחבוש שטריימל". ומשה רבנו ודאי לא חבש שטרימל סינתטי, ועוד ששטריימל בגמטריה שועל (בערך), וכידוע ליודעי ח"ן אין הניצוצות עולים אלא בשועל, וכידוע כל המהדר במצות שטריימל זוכה ונעשה זנב לשועלים. (ובשל כך נהגו להניח זנב שועל על ראש אדמו"ר). ועוד שמדאורייתא דוקא עור.
ואיך אבוא אל שער האדמו"ר בלבוש פראק.
בדרך עברתי ליד הפגנה של אנשים שתומכים בשלום, בשלוה, באי הריגה של אף חי ובעולם ירוק ורענן.
הם ראו אותי ומיד הריחו דם, ואין דבר שמושך אותם יותר מאשר ריח של דם. האנשים האלה אוהבים דם.
ובעיקר דם של יהודי. דם של יהודי כנראה מועיל לאקולוגיה.
הם נמשכו לשטריימל שלי כמובן. הם התרגזו מדוע אני הורג שועלים ופוגע באקולוגיה.
החלטתי ללבוש עור של אחד מהם. אמרתי להם: אני לא הורג שועלים, להפך, אני ממחזר זנבות של שועלים. ומה רציתם שאחבוש שטריימל סינתטי? הלא הוא מזיק לאקולוגיה. הוא לא מתכלה. אני מאד מהדר. אני חובש דוקא שטריימל ממוחזר, מחומרים טבעיים בלבד.
הצלחתי להערים עליהם. הם אמרו שאני אקולוג בעור של דב.
אמרתי להם שכיון שאני בעור של דב – שיעזבו אותי. כי אסור לפגוע בדובים.
הם התחילו לדון האם בעור תליא מילתא או שרחמנא ליבא בעי. בסוף, כדרכם של אקולוגים, הם החליטו לפשוט את עורי מעלי. אבל אני כבר לא הייתי שם.
פעם נסחפה ספינתי אל אי שהיה עשוי גבינה.
אוי לי, זעקתי, אני בשרי.
בקשתי עזרה מאנשי האי, אנשים בעלי שלש רגלים ויד אחת.
אמרתי להם: אתם לא יכולים לגור באי הזה. יש לכם שלש רגלים ובשלש רגלים צריך לאכול בשר.
אבל הם עשו יד אחת נגדי. הם דברו בהולנדית וגרשו אותי מהאי.
וכך נחלצתי מאי הגבינה וחזרתי לאכול בשר.
יום אחד נקראתי לדגל. כאדם שכבר הביס הרבה נושאי כתרים, נקראתי להדביר את הקורונה. רופאים לא יכולים להדביר קורונה, אבל אני שכבר נלחמתי ברפאים והבסתי אותם, יכול להדביר גם את הכתר הזה. ובכך מודים גם הרופאים. אף הרופאים חובשים לי כתרים מרובים, בעיקר רופא השיניים שלי.
ואני כבר לחמתי במלכים רבים. הדבקתי כבר מלכים רבים בנזלת. בעיקר מלך אחד שרציתי להדביק אותו בנזלת, אז מרחתי נזלת על כסאו וכשהוא התיישב הוא נדבק. יתכן שהוא לא השתחרר עד היום, אינני יודע. זה היה מלך הפלאפל של גבעתים.
הגעתי למסקנה שאם הקורונה היא כתר, אפשר להשבית אותה אם רק נדביק אותה בנזלת. וירוס שמתנזל מאבד מיכלתו. לכן החלטתי לנסוע לסין כדי להדביק את העטלפים בנזלת שלי, כדי שהם ידביקו את הוירוס, ובא לציון גואל.
אבל גואל לא יכול לבוא לציון, כי אם הוא יבוא – מיד יכניסו אותו לבידוד. לכן אזרתי כגבר חלצי ויצאתי לחפש וירוס ולהדביק אותו בנזלת.
אלא שאך התרחקתי 100 מטר מביתי, עצר אותי שוטר.
אדוני יוצא להצטייד במזון?
לא.
אדוני יוצא לחתונה? הפגנה?
לא.
אולי לוייה? השוטר לא איבד תקוה.
לא.
אדוני עובד באספקת מזון וציוד חיוני?
לא.
אז לאן אדוני הולך?
להדביר את הקורונה.
השוטר עיין היטב ברשימה שבידו, ואמר: מצטער, אבל זה לא ברשימה.
אבל אני הולך להדביר את הקורונה, אמרתי.
מצטער, אמר השוטר, אבל זה לא ברשימה. עליך לחזור הביתה או שאטיל עליך קנס.
באותו רגע עלה בדעתי שאולי יש וירוס בגרונו של השוטר, ואני יכול להדביק אותו בנזלת כאן ועכשו. אז התעטשתי בקול.
השוטר התרגז, ועצר אותי אחר כבוד. זו הסיבה שבגללה הקורונה ממשיכה להתפשט.