אחת הפרשות שנדונו רבות לאחרונה בארץ, היא פרשת העובדים הזרים. אנשים שאינם יהודים ואינם אזרחי ישראל, שקבלו רשות מהמדינה לבוא ולעבוד כאן. הרשות הוגבלה מלכתחילה בזמן, והעובדים הורשו לבוא הנה בתנאי שישובו לארצותיהם בסיום התקופה. העובדים הפרו את תנאי המנדט שנתן להם ונשארו בארץ שלא ברשות גם אחרי תום התקופה שבה הורשו להשאר. בינתים נולדו להם בנים קטנים.
השאלות העומדות על הפרק מבחינה משפטית הן:
האם רשאי אדם שלא קבל רשות או שפגה רשותו, לגור בארץ
האם אפשר לגרש משפחה שלה ילדים קטנים
ישיבתו של גוי בארץ תלויה ברשות שאנו נותנים לו. הארץ אינה שלו, וצריך לקבלו. וכך אנו מוצאים שפסק הרמב"ם (ע"ז י ו): "בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח עובדי כוכבים בינינו, ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח שנאמר לא ישבו בארצך אפילו לפי שעה, ואם קבל עליו שבע מצות הרי זה גר תושב, ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג". מלשונו משמע שצריך לקבל אותו, ולא כל גוי היושב בינינו הוא מיד גר תושב. הוא גר תושב רק אם אנו מקבלים אותו.
מקור דבריו של הרמב"ם הוא בגמ' בערכין כט. "ר"ש בן אלעזר אומר אין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג אמר רב ביבי מ"ט אתיא טוב טוב כתיב הכא כי טוב לו עמך וכתיב התם בטוב לו לא תוננו". דברים אלה מבוססים על הפסוק בדברים: "לא תסגיר עבד אל אדניו אשר ינצל אליך מעם אדניו עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו לא תוננו". הפסוק הזה מדבר אל עם ישראל, ולא אל היחיד. שהרי נאמר בו "בקרבך", "באחד שעריך", ועוד. יחיד שנמלט אליו עבד של יחיד אחר, מצֻוֶּה דוקא להסגיר אותו מדין השבת אבדה (גטין מה.), אבל עם ישראל רשאי לקלוט בשעריו גוי שיגור בהם[1], ובמקרה של עבד נמלט זו אף מצוה[2]. מכאן שבמקרה של סתם גוי זו רשות. רשאי עם ישראל לקלוט בשעריו גוי כגר תושב, אך רשאי גם שלא לקלוט. כלשון הרמב"ם "מקבלין גר תושב", אם עם ישראל לא קבל אותו – אינו רשאי לשבת כאן.
הרשות ביד ישראל לקבלו, כדברי הרמב"ם כאן, היא דוקא בזמן שהיובל נוהג. בזמן הזה אי אפשר לקבל גרים תושבים.
עוד אנו מוצאים בדברי הרמב"ם (אסו"ב יד ז): "אי זה הוא גר תושב זה עכו"ם שקיבל עליו שלא יעבוד כו"ם עם שאר המצות שנצטוו בני נח ולא מל ולא טבל ה"ז מקבלין אותו והוא מחסידי אומות העולם, ולמה נקרא שמו תושב לפי שמותר לנו להושיבו בינינו בארץ ישראל". דברי הרמב"ם "שמותר לנו להושיבו בינינו" כוונתם שאין בכך איסור. שהרי הושבת עובד ע"ז בינינו היא איסור. ומ"מ מלשונו משמע שהדבר תלוי בנו. אם אנו מקבלים אותו ונותנים לו רשות – הוא רשאי לגור בינינו. אם לא נרצה להושיבו בינינו – לא יוכל לשבת בינינו.
והדבר עולה מלשון הרמב"ם בהל' בית הבחירה (ז יד), שם מונה הרמב"ם את ההלכות המיוחדות הנוהגות בירושלים, ואחת מהן היא "ואין נותנין בתוכה מקום לגר תושב". מסתבר שלשון זו של הרמב"ם רומזת לפסוק שהזכרנו לעיל "עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו לא תוננו". ישיבתו של הגר התושב בארץ תלויה בכך שאנחנו נותנים לו מקום עמנו. הוא רשאי לבחור את המקום (לפחות אם הוא עבד נמלט), אבל הדבר תלוי ברצון שלנו לתת לו מקום.
נמצא שלפי הרמב"ם התנאים למגוריו של גוי בארצנו הוא קבלת רשות מאתנו, וכן שיקיים שבע מצוות בני נח. וגם זה אינו נוהג בזמן הזה, ולכן יצטרך כל גוי לעזוב את הארץ. הראב"ד חולק על הרמב"ם ואומר שגם אם אינו מקיים שבע מצוות בני נח, אם אינו עובד ע"ז רשאי לשבת בארץ. מסתבר שגם הוא אינו חולק על הרמב"ם בכך שהגוי צריך לקבל רשות מאתנו. אמנם, מלשון הראב"ד בהל' אסו"ב יד ח משמע שבזמן שאין היובל נוהג ובטלה קדושת הארץ, הגוי לא צריך שנקבל אותו והוא יושב בארץ בין כך ובין כך[3]. אבל הרמב"ם, וכן רש"י וראשונים נוספים, שעוסקים בשאלה איזה גויים נאסר עלינו לקבל ואלו גויים הותר לנו לקבל, משמע מדבריהם שהדבר תלוי בכך שנקבל אותם. וגם המקל ביותר דורש שהם יקבלו על עצמם בפירוש שלא לעבוד ע"ז.
העובדים הזרים המדוברים, אינם עומדים בתנאים הנ"ל. הם מעולם לא קבלו על עצמם שבע מצוות בני נח, וגם האישור שהם קבלו מהממשלה כבר פג תוקפו. כיון שכך, יש לראות אותם כאדם שקבל רשות להשתמש בנכס של חברו עד זמן מסוים והזמן תם. או כאדם ששכר דירה מחברו עד זמן מסוים והזמן תם. ולכן הם צריכים לצאת.
השאלה צריכה להשאל לא רק לגבי ארץ ישראל, אלא לגבי כל ארץ: מיהו הבעלים על הארץ והאם רשאי הבעלים להגביל את כניסתם של אנשים שונים לארץ.
סמכותם של השלטונות מעוגנת בהלכה. דינא דמלכותא דינא (נדרים כח. ב"ק קיג. ועוד). בטעם הדבר אומר רא"מ (הובא ברא"ש בנדרים ולפנינו ליתא, וכן הובא באו"ז ב"ק תמו, ובב"י עמ' רט) שדינא דמלכותא דינא משום בעלות המלך על האדמה, לכן יכול לומר לא יעבור אדם באדמתי אא"כ יתן כו"כ, כמו כל יחיד בעל אדמה. ר"ן (נדרים כח. ד"ה במוכס) אומר שאין דד"ד בא"י כי היא שיכת לכל ישראל ולא למלך. מכאן שהוא סובר שבדרך כלל, כלומר בארצות אחרות, טעם דד"ד מפני שהארץ שייכת לשליט והוא הבעלים על הארץ. וראה דבריו שם בהרחבה. וכן כתב הרשב"א שם, ואו"ז ב"ק תמז. וכן ראה שו"ת רשב"א תרל"ז ובעי חיי א רד. מכל אלה נראה שיש למלך בעלות על כל הארץ. אך לא כן בא"י, בה אין למלך בעלות, ולא משום שהיא שיכת לקב"ה, אלא כי היא שיכת לכל ישראל וכלם שותפים בה.
כלומר: השלטונות הם הבעלים על הארץ, ולכן הם אלה שיכולים לאשר לאדם להמצא בארץ או לא לאשר. בא"י לא השלטונות הם הבעלים אלא העם. ונראה שבימינו כאשר מבחינה חוקית מוגדר העם כשליט, והשלטונות הם נבחריו והם המנהלים את המדינה עבורו, אין הבדל בין א"י לחו"ל. העם הם השותפים בארץ, והם המוסמכים לאשר או לא לאשר את כניסתו של אדם שאינו מביניהם לארץ. לצרך העניין נדונה הארץ כשותפות. הדרך היחידה לקבל חברים חדשים לשותפות היא בהסכמת השותפים, ומי שהשותפות לא מאשרת לו לא נכנס (ואין חשיבות לשאלה אם הוא נולד בארץ או במקום אחר, השאלה היא האם הוא נמנה על השותפים). בארץ השותפים הם עם ישראל והם המוסמכים לאשר או לא לאשר את כניסתו של זר לארץ. לפי כל זה אפשר לדון כל אדם שנמצא בארץ בלי רשות, או שפג תוקף הרשות שקבל מבעלי הארץ, כמי שנמצא על אדמה לא לו, ועליו לעזוב אותה.
הרמב"ם מבסס את ההלכה האומרת שדינא דמלכותא דינא על הסבר אחר. הרמב"ם אומר (גזו"א ה יח): "במה דברים אמורים במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים". כלומר: הבסיס לשלטונו של המלך הוא קבלתו ע"י אנשי המדינה, שבאה לידי בטוי בכך שהם מקבלים על עצמם את המטבע שלו. לפי זה כל שלטון דמוקרטי, דינו דין, והוא רשאי שלא לקבל לארץ אנשים מבחוץ. אמנם, לפי הרמב"ם אפשר שכחו דוקא בנכסים השיייכים לצבור או לפרטים ממנו, אבל אזרח חוץ יוכל לבא ולשבת באדמה שהיא הפקר. סמכותו של השלטון היא על האנשים ורכושם. כך או כך, במקום שבו אומר החוק שכל אדמת הפקר שייכת למדינה, הרי כבר תפשו השלטונות את כל האדמות ואין עוד אדמות הפקר. ואם השלטון הוא דמוקרטי – הרי כבר קבלו כל השותפים עליהם את השלטון. לפי זה אין רשות לשבת בארץ למי שאינו מהשותפים, אלא אם כן קבל רשות מהשלטונות. ובמקום שבו פג תוקף האישור, דינו כשוכר דירה שפג תוקף השכירות, והוא יצא מהדירה.
מצאנו במקומות רבים שאין משאירים נכסים ביד מי שאינו זכאי להם מפני בניו הקטנים התלויים בו. מי ששכר בית והגיע זמנו לצאת, חייב לצאת מהבית שאינו שלו. ואין מתחשבים בכך שאין לו לאן לצאת ("ואין שום הבחנה כלל בין שיש לו או שאין לו לאן לצאת, וכן בין אם יש לו למי להשכיר בין אין לו, ואעפ"י שבאופן זה נגרם לשני נזק ביציאתו" – משפטי שאול מז).
דין זה אמור לגבי מי שנכנס לנכס ברשות אלא שהתקף של הרשות פג. ק"ו למי שנכנס שלא ברשות.
ולכן, כיון שלעיל התבאר שנוכחותו של אדם ללא רשות בארץ לא לו היא כפלישה לבית לא לו, גם כאן יגורשו העובדים הזרים עם ילדיהם, ואין שום משמעות לעובדה שהם נולדו פה. כמו שמי ששכר בית ונולד לו בו ילד, יצא מהבית בתום תקופת השכירות.
הכלל הוא שאין מרחמין בדין. אדם לא יכול לגור או להנות מנכס לא לו, גם אם הוא ילד. העובדה שהוא ילד איננה מאפשרת לו לאכול את עמלם של אחרים.
הדבר בא לידי בטוי לא רק בשכירות בית. דוגמא לכך אנו מוצאים גם לגבי בעל חוב. מי שחייב כסף לאחרים – משתעבדים נכסיו לנושה, והרי הוא לעניינים מסויימים כמי שמכר את נכסיו לנושה, בתנאי שלא יפרע לו את חובו ממקום אחר. וגם כאן אין מתחשבים בבניו הקטנים: נושיו יכולים לגבות את כל ממונו. משאירים לו כלי מלאכה ומזונות לזמן מה, כדי שיוכל להמשיך לעבוד ולהחזיר את יתר החוב, אך אין משאירים לו מזונות לאשתו ובניו (שו"ע חו"מ צז כג-כד, ע"פ המשנה בערכין ו ג והסוגיא ביבמות קיג:). ואף מוציאים אותו מביתו ונותנים את ביתו לנושה (שו"ת תורת אמת רט"ז, ש"ך צז יד). וכתב על כך בשו"ת תורת אמת "שאין מרחמים בדין להוציא את הלוה מביתו ובניו כו'".
הנחת היסוד היא שבית שאינו שייך לאדם, אין לו זכות לגור בו. וגם אם אין לו מקום אחר לגור בו – אין מרחמין בדין. זה אינו ענש לאיש ולבניו, אלא פשוט – כיון שהבית לא שייך להם אינם יכולים לגור בו. וכיון שכל הלוה כסף משעבד את נכסיו, כולל ביתו, לפרעון החוב – אם אין לו מהיכן לפרוע הרי זה כאילו מכר את ביתו למלוה. וכיון שהבית אינו שלו אינו יכול לגור בו עוד.
יתרה מכך – כאשר מסבות שונות שוללים מאדם את זכויותיו בקהלה, נשללות כל זכויותיו, כולל אלה שאינן נוגעות אלא לבניו. וכך פוסק הרמ"א (שו"ע יו"ד שלד ו): "ויש רשות לבית דין להחמיר עליו שלא ימולו בניו, ושלא יקבר אם ימות ולגרש את בניו מבית הספר ואשתו מבית הכנסת, עד שיקבל עליו הדין". כיון שנשללו זכויותיו של האב, וזכותו של הבן אינה אלא מכח האב, פקעה גם זכותו של הבן, ממש כמו בית ששיך לאב, שאם אינו שייך עוד לאב, גם הבן לא יוכל להמשיך לגור בו.
וראה ט"ז יו"ד שלד ג, וחת"ס יו"ד שכב, שמביאים את יש"ש (ב"ק י יג) שיצא נגד ההלכה שברמ"א, שמוציאים את בני המוחרם מבית הספר. ושאל מה חטאו בניו[4]. אבל הרמ"א פסק כפי שפסק, ומשמע ממנו שהבנים נגררים אחר אביהם ואפשר להוציאם מבית הספר בעוונו. כמובן שא"א להעניש בן בעוון אביו, ולשלול ממנו את אשר שייך לו, אבל זכויות השייכות לאב, אפשר לשלול מהאב גם אם הנפגע יהיה הבן. זה אינו ענש, אין מענישים אותם, אבל גם אין נותנים להם דבר. הנחת היסוד היא שאין הקהל מלמד ומל אלא את אנשי הקהל, ואין הקהל חיב דבר לאיש, לא למולו ולא ללמדו, אלא כל המשתתף עם הקהל - באים הקהל ונותנים לו את התמורה לשותפותו: מלים ומלמדים את בניו. אין הקהל מחויב לתת מתנות למי שאינו מקבל על עצמו את מרות הקהל. וכמו שפשוט שהדר בבית לא לו - יצא מהבית אע"פ שיש לו בנים שלא חטאו, שהרי לא ביתו הוא. וכן חיב שבא בע"ח לטרוף את ביתו - יצא מהבית עם בניו שהרי לא ביתם הוא. כך בנים אלה אין להם חלק בקהל. הם לא שלמו על זכותם להיות חלק מהקהל, וגם אביהם לא שלם בעבורם. צדקה הוא שעושים הקהל במה שמלמדים בני אחרים. ואת בניו של זה שאינו מקבל על עצמו את מרות הקהל, אין הקהל מחויב ללמד. זה אינו ענש, הקהל פשוט אינו מחויב לספק להם שרותים. הקהל לא מחויב לספק להם שרותים, אך גם אינו רשאי לקחת מהם את שלהם. הקהל לא מעניש אותם, אך גם להם אין שום בסיס וזכות שעל פיה יוכלו לתבוע ספוק שרותים מהקהל.
מטעם זה, אין רשאים מי שאינם שותפים בארץ, לתבוע חלק או זכויות בארץ. גם אם הם קטנים.
מכל הדוגמאות האלה עולה בבירור, שמי שנמצא במקום לא לו, לא יוכל להשאר במקום בחסות בנו הקטן. כי גם בנו הקטן אינו בעל הבית, ומי שאינו בעל הבית יאלץ לצאת מהבית.
ויתרה מזאת – מצאנו שהמנסה לחסות בחסותו של קטן, גם במקום שאפשר להעניק לקטן בעלות אמתית על המקום – אין אנו מקבלים את הנסיון. בשני מקומות בש"ס (גטין מ. ב"ב קלז:) מצאנו מעשה באדם שהיה לו ממון, שמסבות שונות היה צריך להוציאו מתחת ידו. הלך האיש והקנה את הנכס לבנו הקטן, שאותו א"א לחייב ע"פ דין להוציא. בשני המקרים שם היה מדובר על קניין ממשי שהיה בבעלותו של האיש ולכן עבר לבעלותו של הקטן, ואעפ"כ הוציאו חכמים את הממון מבעלותו של הקטן. ק"ו למקרה כאן שבו אדם מנסה בחסות הקטן להחזיק בזכות שמעולם לא היתה, לא שלו ולא של בנו הקטן.
מכל האמור כאן מתברר בבירור שאין אדם יכול להחזיק בזכות לא לו בחסות בנו הקטן.
[1] בגטין מה. נחלקו הדעות בשאלה על מה מדובר כאן. הבריתא דורשת את הפסוק "לא ישבו בארצך". ואומרת הבריתא יכול בגוי שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז הכתוב מדבר? ת"ל לא תסגיר עבד אל אדוניו. וכו'. בפשטות נראה היה לפרש את הבריתא, שכיון שעבד שברח מעם אדוניו הוא גוי, הרי שא"א לומר שכל גוי לא ישב בארצך. וגם לא מסתבר לומר שדוקא העבד הנ"ל ישב בארצנו וגויים אחרים לא. ובעל כרחנו מוכח שיש גויים שיכולים לשבת בארץ. ולכן א"א לפרש ש"לא ישבו בארצך" עוסק בכל הגויים, ועלינו לפרש שאין אסור זה מדבר אלא בעובדי ע"ז. ומכאן מסתבר שכל גוי יוכל לשבת בארץ אא"כ הוא עובד ע"ז, והאסור "לא ישבו בארצך" אינו אלא בעובדי ע"ז.
אבל ר' יאשיה אינו מפרש כך את הבריתא. הוא מפרש שתנא דברייתא מפרש את הפסוק "לא תסגיר עבד" כעוסק דוקא בגוי שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז. ועל כך קשה לו למה לפרש כך את הפסוק, הרי גוי שקבל שלא לעבוד ע"ז אינו נצל מעם אף אדון. לכן מפרש ר' יאשיה שמדובר על מי שאדוניו בחו"ל, והוא נצל אליך משם.
לכל הדעות כאן, הפסוק אינו מדבר אל היחיד אלא אל העם (וכן מסתבר, שהרי "באחד שעריך" "בקרבך" וכו', אינם יכולים להאמר אל היחיד אלא אל העם). העם מצֻוֶּה לא להסגיר עבד שברח אליו, אל אדוניו שבחוץ. בחוץ לארץ. העבד ברח אליך לארץ, מבחוץ. בפשט הבריתא מדובר בעבד של גוי שנמלט אל עם ישראל מפני אדוניו הגוי. לפי ר' יאשיה מדובר בעבד של ישראל שנמלט לארץ ישראל מפני אדוניו שבחו"ל. לכו"ע לא מדובר בעבד של ישראל שנמלט אל ישראל אחר. על מקרה זה חלה מצות השבת אבדה כפי שאומר רב חסדא שם (ובנגוד לפרשנותם של הכותים).
אבל רבי מפרש שמדובר בלוקח עבד ע"מ לשחררו. כלומר: אכן מדובר בעבד של ישראל, אלא שבצדק הוא ברח. גם רבי יודה שבמקרה רגיל של עבד שברח, חלה מצות השבת אבדה.
בערכין כט. דורש ר"ש בן אלעזר שאין דין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. שנאמר "בטוב לו לא תוננו" ונאמר בעבד עברי "כי טוב לו עמך". ר"ש בן אלעזר סובר שהפסוק "לא תסגיר" עוסק בגר תושב. אפשר לפרש שלא כל גר תושב אמור בפסוק הזה. ישנם גרים תושבים רבים שאינם עבדים נמלטים, אבל כל עבד נמלט הוא גר תושב. א"א להושיב בינינו גוי בטוב לו, אלא כאשר היובל נוהג. אבל על הדרך שבאר ר' יאשיה את הבריתא, משמע שהוא מפרש שהפסוק הזה עוסק דוקא בגר תושב.
[2] וכאמור לעיל הערה א, נחלקו הדעות באיזה מקרה מדובר. מיהו העבד הנמלט מאדוניו. לפי אחד הפירושים, גם עבד הנמלט מאדוניו הגוי, אין אנו רשאים להסגירו לידי אדוניו. לפי פירוש זה עלינו לשאול האם דוקאעבד הנמלט מאדון גוי, או כל אדם הנמלט מזרועות שלטון רשע – חיבים אנו לקלוט אותו כאן. ומהו שלטון רשע. ומ"מ בודאי שמי שנמלט מארץ שבה המצב הכלכלי או הבריאותי קשה אינו בכלל עבד אשר ימלט אליך מעם אדוניו. גם מי שנמלט מארץ שיש בה מלחמה אינו בכלל הסגרת עבד אל אדוניו. וראה אברבנאל על הפסוק "לא תסגיר עבד אל אדוניו", (ואולי לכך התכוון גם אב"ע), הוא מפרש שבשעה שנצור על עיר ימלט אלינו עבדו של אחד מאנשי העיר. כלומר: אין די בכך שהאיש נמלט מפני מלחמה, גם בעיר נצורה אין אנו מצֻוִּים לקבל אלא את מי שנמלט מפני אדוניו. האדון עצמו אינו רשאי לברוח אלינו מפני המלחמה.
אבל אנו פטורים מלעסוק בשאלה הזאת, כיון שהפירוש הזה לפסוק "לא תסגיר עבד אל אדוניו" לא נפסק להלכה. להלכה פוסק הרמב"ם (עבדים ח י;סה"מ ל"ת רנד) שמדובר בעבד כנעני של ישראל, שמל וטבל וקבל מעמד של עבד ישראל שחיייב במצוות, והוא בורח מחו"ל לא"י. לפי פירוש זה אין אנו מצֻוִּים לקלוט בארצנו פליטים שנמלטו מזרועות אדוניהם או מזרועותיו של שליט רשע. ולכן אין הבדל בין עובד זר שתוקף אישורו פג לבין פליט שנמלט אלינו מתחת יד שליט עריץ, ודאי וודאי שאין אנו מצֻוִּים לארח בארצנו פליטים שנמלטו מארץ שבה המצב הכלכלי קשה.
[3] כס"מ (ע"ז י ו) טוען שגם לדעת הרמב"ם, גוי שבא בזה"ז לקבל עליו שבע מצוות בני נח, אין אנו מצֻוִּים לגרשו מהארץ. אלא שאין מקבלים אותו כגר תושב. ומ"מ התנאי הוא שיקבל עליו שבע מצוות בני נח.
[4] ט"ז תרץ שאין מדובר אלא על בניו הקטנים שאין להם זכות מצד עצמם ועומדים בזכות אביהם. ויש לתמוה על דבריו וכי מותר להלקות או להרוג בן קטן בעוון אביו? וחת"ס תרץ שבניו אינם מפסידים כי ה' מצרף את מחשבתם הטובה למעשה. וזה קשה מאד מצד עצמו. א"כ מדוע לא נאנוס את כל ישראל שלא יקימו את המצוות ויצרף להם ה' מחשבה למעשה? ואונסא כמאן דלא עבד. ואולי נתן לתרץ להפך: כיון שמצוות לאו להנות נתנו אין כאן ענישת הבנים.