הארוע היחיד שבמפורש נאמר עליו בתנ"ך שהוא ארע בט"ו בניסן הוא יציאת מצרים. (כמובן, להוציא ארועים מאוחרים יותר שנאמר בתנ"ך שחגגו בהם את הפסח). ואולם, על יציאת מצרים נאמר "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם". ועל הפסוק הזה דרשו חכמים במקומות רבים, שהלילה הזה משומר לגאולה מששת ימי בראשית. ר' יהושע, למשל, דרש מהפסוק הזה שבניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל. הלילה הזה הוא הלילה המיועד להושיע את ישראל מיד שונאיהם.
הקביעה שחג המצות היה דבר ידוע וקבוע עוד לפני יציאת מצרים, עולה היטב מפשט הפסוקים. לכל אורך הדרך מבקש משה מפרעה לצאת למדבר לחג את חג ה'. משמע שיש חג ידוע, הכל יודעים מתי הוא, ואותו מבקש משה לחג. משה הצטוה במפורש על כל מצוות חג המצות עוד לפני היציאה ממצרים, בפרשת החדש הזה לכם. החג הוא אמנם זכר ליציאת מצרים, אבל יש לו חשיבות מצד עצמו, גם ללא המרכיב של זכר ליציאת מצרים. הוא מבדיל את בתי ישראל מבתי הגויים. הוא לא רק זכר ליציאת מצרים, הוא גם המאפשר את יציאת מצרים. מתוך שישראל חוגגים אותו הם נגאלים.
לכן, על ארועים שונים שהוזכרו בתנ"ך, דרשו חז"ל שהם ארעו בליל פסח.
כך דורשים חכמים ארועים שונים של גאולה וישועה שהופיעה במפתיע, בלי שהעם התכונן לקראתה. וכך דורשים גם לגבי ארועים שהוזכרו בהם קרבנות או מצות.
בעקבות חז"ל באו גם הפייטנים וחיברו פיוטים לליל זה, המזכירים את הארועים שלפי המדרש ארעו בלילה הזה.
הראשון שבהם הוא ינאי, שכתב את הפיוט "אז רוב נסים", המוכר והידוע מההגדה של פסח[1]. (להלן פיוט א). בנגוד לפייטנים שבאו בעקבותיו, ינאי נמנע מלומר בפירוש שכל הארועים האלה ארעו בליל פסח דוקא. (אולי מלבד רמז קל בשורה ב). ינאי שם את הדגש לא על המלה פסח אלא דוקא על המלה לילה, וכמעט בכל שורה הוא רומז לפסוק שנאמרה בו בפירוש המלה לילה. כאמור, הוא נמנע מלומר את המלה פסח, אולי משום שהוא התייחס לארועים שלא נאמר עליהם בפירוש שהם ארעו בפסח.
אפשר שינאי הכיר את המדרש המובא בבמדב"ר: "ויבא אלהים אל בלעם לילה זש"ה ליל שמורים הוא לה' הוא הלילה הזה כל הנסים שנעשו לישראל ופרע להם מן הרשעים בלילה היה ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה ויהי בחצי הלילה וכתיב ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה ויחלק עליהם לילה וכן כולם"[2]. המדרש הזה פותח בפסוק ליל שמורים הוא לה', אבל חוץ מזה על אף אחד מהארועים שהוא מזכיר הוא לא אומר בפירוש שהם ארעו בליל פסח, הוא רק אומר עליהם שהם ארעו בלילה. את כל הארועים האלה הזכיר ינאי בפיוטו. (חוץ מדבר ה' לבלעם, שאינו חלק מהמדרש, וגם אין שום אפשרות לפרש שהדבר היה בליל פסח). כלל לא בטוח שהמדרש הזה התכוון לומר שכל הארועים האלה ארעו בליל פסח, וודאי שהדבר לא נאמר בו במפורש. אולי לכן לא אמר ינאי שהארועים התרחשו בליל פסח. (ואולי הוא כלל לא התכוון לכך. אמנם, מסתבר שהוא התכוון, כי מלבד הארועים שהוזכרו בבמדב"ר לעיל, הוא הזכיר עוד ארועים שהמכנה המשותף ביניהם הוא שלפי חז"ל הם ארעו בליל פסח, ואולם, הוא נמנע מלומר זאת בפירוש).
אבל אחרי שינאי פרץ את הדרך, נכתבו כמה פיוטים שאומרים בלשון מפורשת את המלה פסח. הראשון שהלך בדרך זו הוא הקליר, שכתב את הפיוט "אומץ גבורותיך" שנהגו לומר אותו בחו"ל בסדר השני. (להלן פיוט ב). הפיוט "פסח אכלו פחוזים", (להלן פיוט ג), שנתייחס אליו מעט מאד, כי הוא לא בדיוק בנוי בצורה שאמרנו, ולא מרבה להביא ארועים מדרשיים. הפיוט המפורט ביותר, הוא הפיוט "ליל שמורים אדיר", (להלן פיוט ד). שני האחרונים שהזכרנו נאמרו ע"י קהילות אשכנז בערבית של פסח. נזכיר גם פיוט נוסף (ה), "אזרח תאוה מצא", שנמצא בגניזה, וקטע ממנו חסר.[3]
הפייטנים הזכירו ארועים שונים. לגבי חלק מהם אפשר למצוא בפירוש בדברי חז"ל שהם מקושרים לפסח, אבל חלק מהארועים שהוזכרו – עד כמה שידי מגעת לא מצאתי מדרש המקשר אותם לפסח.
להלן נזכיר כמה מדרשי חז"ל[4]. אבל נפתח במחלוקת הידועה בין ר"א לר"י: "רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם בתשרי נולדו אבות בתשרי מתו אבות בפסח נולד יצחק בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים בניסן נגאלו בתשרי עתידין ליגאל רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם בניסן נולדו אבות בניסן מתו אבות בפסח נולד יצחק בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל". הפייטנים הלכו בעקבות ר"י.
אין מדרש חז"ל שאומר שהעולם נברא בפסח. כבר הזכרנו שנחלקו הדעות אם העולם נברא בניסן או בתשרי, אבל גם מי שאומר שהעולם נברא בניסן, לכאורה כוונתו לר"ח ניסן.
ואכן, רוב הפייטנים לא הזכירו את בריאת העולם בפיוטיהם. רוב הפייטנים התמקדו בארועים של גאולה וישועה. החריג היחיד הוא ד, שכתב: "לֵיל שִׁמֻּרִים גִּיהַּ עוֹלָם הִתְאִיר, פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר, בְּלֵילֵי חַג פֶּסַח: לֵיל שִׁמֻּרִים גָּשׁ רָצוּי לְכַהֵן, מִבְּכוֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵיהֶן, בְּלֵילֵי חַג פֶּסַח". ובפשטות נראה שהוא רומז כאן לבריאת העולם, ולקרבנותיו של הבל. על קרבנותיו של הבל מצאנו מדרש אגדה שאומר "זמן פסח היה, אמר אדם לבניו עתידים ישראל כולם להביא פסחיהם ויהיו לרצון ועת רצון היא זאת, אף אתם הביאו קרבניכם לפניו וירצה לכם". (ומצאנו גם מדרשים שבפירוש חולקים על כך).
הארוע הזה אינו ארוע של גאולה וישועה. ואולי משום כך לא הזכירוהו יתר הפייטנים.
כל הפיוטים (מלבד ג) הזכירו את הארוע הזה. ויש כמה וכמה מדרשים שמקשרים בין הארוע הזה לבין יציאת מצרים, אבל גם המדרשים האלה לא אומרים בפירוש שמלחמת ארבעת וחמשת המלכים היתה בליל פסח. המדרשים מדמים את הארוע הזה לפסח לעניינים אחרים ולא לעניין התאריך.
במלחמה זו נאמר: "וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק". פשט הפסוק הוא שאברהם נחלק עליהם בלילה, כלומר: בלילה אברהם חלק את מחנהו לכמה ראשים ועלה עליהם, כלומר על ארבעת המלכים. אבל המדרש (למשל מדרש רבה שם) מדבר על הלילה שנחלק לשנים, כלומר בחצי הלילה, וממילא מחבר את הארוע הזה לגאולת מצרים. מלבד המדרש שהזכרנו לעיל, מצאנו עוד מדרשים שמחברים את הפסוק הזה לגאולת מצרים. והם מתיחסים לחלוקת הלילה. גם הפיטנים התיחסו לחלוקת הלילה: גֵּר צֶדֶק נִצַּחְתּוֹ כְּנֶחֱלַק לוֹ לַיְלָה. (א). בְּשֵׁם עַבְדּוֹ דָלַק וְהַלַּיְלָה חָלַק (ה). ואולי גם רמוז במלים גִּלִיתָ לְאֶזְרָחִי חֲצוֹת לֵיל פֶּסַח (ב). רק פיוט ד לא רמז לפסוק ויחלק עליהם לילה. אבל את הארוע עצמו הזכיר גם הזכיר.[5]
יש הרבה מדרשים שמקשרים את המלחמה הזאת ליציאת מצרים. ביניהם המדרש שהזכרנו לעיל. אבל המדרשים האלה לא אומרים שהמלחמה הזאת היתה בליל פסח[6]. (וכאמור לעיל, אפשר שינאי הזכיר את הארוע הזה משום שהוא היה בלילה, בעקבות המדרש המונה ארועים שארעו בלילה, ולאו דוקא בליל פסח. ובעקבותיו הזכירו הפייטנים האחרים את הארוע כארוע שהיה בפסח).
מצאנו גם "פֶּסַח גָּזַר עִנּוּי אֱמוּנִים. אַרְבַּע מֵאוֹת נִמְנִים. בִּימֵי חַג פֶּסַח" (ג). הוא מתייחס כאן לברית בין הבתרים שנאמרה מיד אחרי מלחמת המלכים. (ועליה נאמר במפורש במדרש בסדר עולם רבה שהיתה בליל פסח). ברית בין הבתרים אינה ארוע של גאולה וישועה, ואולי משום כך לא כל הפייטנים הזכירוה. אבל היא קשורה קשר ישיר ליציאת מצרים. יתכן שגם הפיוט שהזכיר אותה הזכיר אותה בגלל שהוא עוסק ביציאת מצרים.
לוט אפה למלאכים מצות[7], ולכן דרשו חכמים במקומות רבים שפסח היה.[8] משום כך, מודה אפילו ר"א במדרש שהזכרנו לעיל, שיצחק (שנולד שנה לאחר מכן) נולד בפסח. הארוע הוזכר בפיוטים ב וה. פיוט ד הזכיר את הפיכת סדום ועמורה, שגם היא קשורה לעניין הזה והיתה באותו יום.
וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה: וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל.
המעשה הזה הוזכר במדרש שהבאנו לעיל, שכאמור, לא אומר במפורש את המלה פסח. לגופו של עניין, אם נאמר שהמלאכים היו אצל אברהם בערב פסח ושנה לאחר מכן נולד יצחק, אי אפשר לפרש שמעשה אבימלך ושרה היה בליל פסח. הלא בט"ו בניסן בבקר אברהם עוד עמד באלוני ממרא והשקיף על פני סדום, ובליל ט"ו של השנה שאחרי כן כבר היתה שרה ערב לפני לידה. במצב כזה אברהם לא יכול לומר עליה שהיא אחותו. (בדוחק גדול אפשר לפרש שהארוע עוד היה באחד הלילות האחרונים של חג הפסח בשנה של בקור המלאכים).
אבל בעקבות המדרש דלעיל הזכיר ינאי בפיוטו (א): "דַּנְתָּ מֶלֶךְ גְּרָר בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה". ובעקבותיו: "דָּאַג אֲבִימֶלֶךְ מֵחֲלוֹם חֲזוֹן מֶלֶךְ" (ה). ומעניינת דרכו של פיוט אחד (ד): "לֵיל שִׁמֻּרִים הֻלְּלָה יִסְכָּה בַּפֶּלֶךְ, לִרְקָמוֹת תּוּבַל לַמֶּלֶךְ, בְּלֵילֵי חַג פֶּסַח: לֵיל שִׁמֻּרִים הֻדְחַף וְנִסְחַף אֲחוֹרַיִם, מוֹפֵת עַל מִצְרַיִם, בְּלֵילֵי חַג פֶּסַח: לֵיל שִׁמֻּרִים וֻעַד לְבָרֵא עֻלֵּנוּ, נִפְלְאוֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ אֵלֵינוּ, בְּלֵילֵי חַג פֶּסַח: לֵיל שִׁמֻּרִים וֻכַּח חֲשַׁאי בְּחִילָה, אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה, בְּלֵילֵי חַג פֶּסַח". גם הפיוט הזה הקדיש מקום ללקיחתה של שרה ע"י אבימלך, אבל הוא הקדיש מקום רב יותר ללקיחתה של שרה ע"י פרעה. "הֻלְּלָה יִסְכָּה בַּפֶּלֶךְ" רומז לפסוק שנאמר על בקורם של אברהם ושרה במצרים, והפרשיה ההיא מזכירה במובהק את יציאת מצרים.
המדרש בפרדר"א אומר בפירוש ששרה נלקחה לבית פרעה בליל פסח, והוא לומד זאת מהדמיון בין הפרשיה ההיא לפרשית יציאת מצרים. אבל המדרש לא אומר זאת על מעשה שרה ואבימלך, וגם כאן אפשר שינאי הלך בעקבות המדרש המונה ארועי לילה, ולאו דוקא ליל פסח, והפייטנים האחרים הלכו בעקבותיו.
פרשית שרה בבית פרעה ופרשית שרה בבית אבימלך דומות מאד זו לזו, ובשתיהן נמצא המאפיין של עם ישראל הגולה והנשלט ע"י מלכים זרים, שהקב"ה מצילנו מידם.
שני ארועים הוזכרו בשני פיוטים שונים. פיוט ד הזכיר את גנבת הברכות ע"י יעקב: "לֵיל שִׁמֻּרִים זְרִיזָה בְּרָכוֹת כִּוְּנָה, אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ, בְּלֵילֵי חַג פֶּסַח", ופיוט ה הזכיר את חלום יעקב: "הַיּוֹשֵׁב אֹהָלִים חָלַם וְחָז אֶרְאֶלִּים בַּסֻּלָּם".
הטעם לקשר את ברכות יעקב לפסח הוא שני גדיי עזים טובים. וזאת מלבד העובדה שגם הפרשיה הזאת היא צורה מסויימת של התמודדותו של יעקב עם הגוי. לקישו של ארוע זה לפסח יש כמה מקורות במדרש. המדרש מקשר את הארוע לליל פסח בגלל שיצחק מברך את יעקב בטל השמים ושמני הארץ, שנידונים עליהם בפסח.
אם הזכרנו את אבימלך שה' בא אליו בלילה והזהיר אותו שלא יגע בשרה, אך מתבקש הוא להזכיר את לבן, שגם אליו בא ה' בחלום הלילה והזהירו שלא יפגע ביעקב, בארוע דומה מאד ומלים דומות מאד.
גם כאן ה' מושיע את יעקב מיד הגוי המושל בו.
כאמור, גם המדרש שהזכרנו לעיל וגם הפיוט של ינאי שבא בעקבותיו, הזכירו את שני הארועים האלה.
את החלום של לבן הזכירו הפייטנים. "הִפְחַדְתָּ אֲרַמִּי בְּאֶמֶשׁ לַיְלָה" (א), "לֵיל שִׁמֻּרִים חָסַם בְּטוֹב לֶאֱלוֹם, לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלוֹם". (ד). "וְאֵל בְּגוֹנֵב לְבָבָן וְנִרְאָה לְלָבָן". (ה). (וגם כאן אפשר לומר שינאי לא התכוון דוקא לליל פסח, אבל הפייטנים האחרים בעקבותיו שייכו את הארוע לליל פסח.
אם החלום של לבן היה בליל פסח, לא יתכן שהמאבק של יעקב והמלאך היה אף הוא בליל פסח. (גם כאן, אולי בדוחק בליל שביעי של פסח), כי לא סביר שעברה ביניהם שנה שלמה. אבל אם המאבק של יעקב והמלאך רומז למאבק הנצחי בין ישראל לבין שרו של עשו, או בין ישראל לבין אומות העולם, אך טבעי הוא לקשר אותו לליל פסח.
הזכירוהו הפייטנים: "וְיִשְׂרָאֵל יָשַׂר לַמַּלְאָךְ וַיּוּכַל לוֹ לַיְלָה" (א), "לֵיל שִׁמֻּרִים חָקוּק בְּהוֹד כִּסְאָךְ, וַיָּשַֹר אֶל מַלְאָךְ, בְּלֵילֵי חַג פֶּסַח: לֵיל שִׁמֻּרִים טוֹב הִסְכִּים עַל יָדוֹ, מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ, בְּלֵילֵי חַג פֶּסַח". (ד).
הזכרנו לעיל, במדרש שפתחנו בו, שבר"ה יצא יוסף מבית האסורים. למרות זאת יש פיוט אחד שהזכיר זאת. היחיד שהתייחס לכך הוא פיוט ה', וגם הוא לא הזכיר את יציאתו של יוסף אלא את חלומם של השרים, שהיה שנתים קודם לכן. (ואם נאמר שאלה שנתים מדויקות, הרי שגם ארוע זה היה בפסח, או שלשה ימים לפני פסח). וכך כותב פיוט ה': זְעוּפֵי בְמַאֲמָר חֲלוֹם חָלְמוּ בְּמִשְׁמָר.
הארוע הבא המוזכר בהרחבה בכל הפיוטים (מלבד פיוט ה שכלל לא הזכירו) הוא יציאת מצרים. על הארוע הזה אין צורך להכביר במלים. לכן לא נכביר[9].
בספר יהושע נאמר בפירוש שישראל עשו את הפסח, ואח"כ הקיפו את יריחו שבעת ימים, וביום השביעי נפלו חומות יריחו. בפשט הפסוקים אין הכרח לומר שכבר למחרת הפסח התחילו שבעת ימי הקפת יריחו. אבל כיון שהקפת יריחו היתה שבעת ימים, אך טבעי הוא שחכמים ידרשו שאלה היו שבעת ימי הפסח. לפי זה החומות נפלו בשביעי של פסח.
אין פלא שפיוט א לא הזכיר כלל את הארוע הזה. הארוע הזה לא היה בלילה, הוא היה ביום. והיום הנ"ל הוא לא לפני שביעי של פסח. לפי כללי פיוט א אין שום מקום להזכיר אותו. אבל פיוט ב הזכיר גם הזכיר: "מְסֻגֶּרֶת סֻגָּרָה בְּעִתּוֹתֵי פֶּסַח". הבאים אחריו לא הזכירוהו.
בשירת דבורה נאמר: "מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא". המלה לילה לא נאמרה כאן. אבל כוכבים מושלים בלילה. לכן הזכירו פיוט א "טִסַּת נְגִיד חֲרֹשֶׁת סִלִּיתָ בְּכוֹכְבֵי לַיְלָה". ובעקבותיו "לֵיל שִׁמֻּרִים נִלְחֲמוּ כּוֹכְבֵי אוֹרִים, לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים" (ד, הזכיר כאן גם פסוק נוסף משירת דבורה), "חֲיָילֵי לוֹחֵץ נִלְחֲמוּ וְהַכּוֹכָבִים בָּם נִתְלַחֲמוּ" (ה).
הפרק העוסק במלחמת דבורה בנוי בהקבלה גדולה מאד לפרשת בשלח, קריעת ים סוף. יש גם מסורת שהדבר היה באביב. לכן מתבקש לקשר אותה אם לא לליל פסח, לליל שביעי של פסח. (יש מדרש שאומר שהארוע היה בליל פסח, ראה להלן).
מלחמת גדעון לא היתה בפסח. הארוע התחיל בכך שגדעון חבט חטים בגת להניס מפני מדין. גם אם נאמר שהוא קצר את החטה קצת לפני זמנה כדי להקדים את המדיינים – לא מתקבל על הדעת שהוא עשה את זה כבר בפסח. (גם אם נפרש את המלה "חובט" לאו דוקא כחבטה להוציא את המוץ. אם נפרש כך – ודאי שהדבר היה הרבה יותר מאוחר).[10]
אבל גדעון ירד אל מחנה מדיין ושמע את אחד המדיינים מספר לחברו שחלם על צליל לחם שעורים. מתבקש לקשר את הדבר להנפת העמר.
לכן כתבו הפייטנים: "נִשְׁמְדָה מִדְיָן בִּצְלִיל שְׂעוֹרֵי עֹמֶר פֶּסַח" (ב), "סִיַּע צֶדֶק נְעוּרִים, צְלִיל לֶחֶם שְֹעוֹרִים", (ד), "טָמוּן בְּסֵתֶר מָעוֹן חִזֵּק יְדֵי גִדְעוֹן" (ה).
בפיוט א בנוסח שלפנינו לא הוזכרה מלחמת גדעון, אבל בגניזה נמצא נוסח אחר, שנראה על פניו משכנע יותר[11], שבו הוזכר: "חִלְחִלְתָּ מִדְיָן וַחֲבֵרָיו בִּצְלִיל לֶחֶם בַּחֲלום הַלָּיְלָה".
לקשר בין ליל פסח לבין מלחמת ברק ומלחמת גדעון יש כמה מקורות במדרש, ודי אם נזכיר את המדרש המובא בספרי דאגדתא: "א"ר חלבו בד' מקומות נאמר בלילה ההוא, וארבעתן היו בלילי פסחים, שנים משל רחל, ושנים משל לאה, לקיים מה שנאמר וללבן שתי בנות, שתיהן שקולות זו כזו, מה שעמד מזו עמד מזו, מזו עמדו מלכים, ומזו עמדו מלכים, מזו עמדו נביאים, ומזו עמדו נביאים, ובשתי לילות של פסח נעשו נסים ע"י בניה של זו, שנאמר ויהיה /ויהי/ בחצי הלילה, זה היה ליל פסח, ונעשו נסים על ידי משה, שהיה מבני בניה של לאה, ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וגו', ואותו לילה ליל פסח היה, שעלה סנחריב והיה רבשקה שם הלך והציץ על פתח החומה של ירושלים ושמע אותן קוראין הלל, ואמר לסנחריב לך וחזור לאחוריך, למה אלהיה של אומה זו עסוק הוא להיות עושה להם נסים בלילה הזאת, והיה מבזה על ירושלים, כשראה אותה אמר בשביל העיר הזאת הקטנה הייתי מייגע כל הצבא הזה, היה מבזה עליה, שנאמר ינופף ידו הר בת ציון, ואמר לחיילותיו לינו הלילה, ובשחרית אנו נוטלין אותה אבן אבן והולכין, כנף משלי ממלאה כל ארץ ישראל, שנאמר והיה מוטות כנפיו מלא רוחב ארצך עמנו אל, ושלשה עשר מסעות הלך בו ביום לבא לירושלים, שכן הוא אומר בא אל עית עבר במגרון וגו', עוד היום בנוב לעמוד, אמר לחיילותיו מחר נשכים ונוטלין אותה אבן אבן, א"ל הקדוש ברוך הוא אין מבקשים ישינים אלא עוררין, לכך נאמר עליהם לעת ערב והנה בלהה, מה עשה הקדוש ברוך הוא, ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וגו' , ואותו הלילה ליל הפסח היה, ונעשה הנס הזה ע"י חזקיה מבני בניה של לאה. ושנים ע"י בניה של רחל, שנאמר ויהי בלילה ההוא ויאמר ה' אל גדעון קום רד במחנה, ליל הפסח היה, שכך כתוב והנה צליל לחם שעורים, זהו העומר שהוא קרב בפסח, ואחת בימי מרדכי, שהוא מבני בניה של רחל, לכך נאמר בלילה ההוא נדדה שנת המלך". (גם אם הפייטנים לא הכירו את ספרי דאגדתא כפי שהם, את המדרש הזה הם מן הסתם הכירו. חלקם רומזים אליו די במפורש).
גם המדרש הזה קשר את מעשה גדעון לפסח בזכות אותו לחם שעורים. ויש מדרשים שמקשרים את גדעון לפסח בגלל דברי גדעון "וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ? וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת? וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה' וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה' וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן". ומ"מ ודאי עברו כמה לילות בין שיחת גדעון עם המלאך לבין מלחמתו במדיין, וליל זה אינו ליל זה. יתכן שבזאת נבדלים הפיוטים זה מזה.
כאן מדלגים כל הפייטנים על כמה מאות שנים, ומגיעים לימי חזקיהו.
בספרי מלכים וישעיהו מסופר על שני ארועים שונים, ששניהם ארעו בשנה הארבע עשרה לחזקיהו. המצור האשורי על ירושלים שנגמר בדרך נס, ומחלתו של חזקיהו שהבריא ממנה לאחר שנובא לו שימות. בתנ"ך מסופר הארוע הראשון, ורק אחרי סיומו מסופר הארוע השני, כך שאין שום הכרח ושום סבה לומר שהם ארעו בו זמנית. (אם כי אפשר שהדבר רמוז בפסוק "וְהֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּמִכַּף מֶלֶךְ אַשּׁוּר אַצִּילְךָ וְאֵת הָעִיר הַזֹּאת וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי"). אבל חז"ל דרשו בכמה מקומות ששני הארועים ארעו בו זמנית.
בימי מחלתו של חזקיהו נבא לו ישעיהו בשם ה': "שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ הִנְנִי רֹפֶא לָךְ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי תַּעֲלֶה בֵּית ה'". חז"ל דרשו שהוא יעלה בית ה' משום שיהיה הדבר בפסח[12], וכן דרשו חז"ל מדברי ישעיהו על מלחמת אשור: "וְהִשְׁמִיעַ ה' אֶת הוֹד קוֹלוֹ וְנַחַת זְרוֹעוֹ יַרְאֶה בְּזַעַף אַף וְלַהַב אֵשׁ אוֹכֵלָה נֶפֶץ וָזֶרֶם וְאֶבֶן בָּרָד: כִּי מִקּוֹל ה' יֵחַת אַשּׁוּר בַּשֵּׁבֶט יַכֶּה: וְהָיָה כֹּל מַעֲבַר מַטֵּה מוּסָדָה אֲשֶׁר יָנִיחַ ה' עָלָיו בְּתֻפִּים וּבְכִנֹּרוֹת וּבְמִלְחֲמוֹת תְּנוּפָה נִלְחַם בָּם". המלה "תנופה" מזכירה אף היא את העמר. מכאן עולה שמפלת אשור היתה בפסח. ומתבקש לדרוש כך, כי מדובר על הצלה פלאית ופתאומית של ישראל מיד הגוי. (גם ארוע זה נקשר בדברי חז"ל לליל פסח, כפי שהזכרנו במדרש לעיל, ולא רק בו).
הארוע הזה הוזכר בפיוטים א, ב, ד, ה.
במדרש מיחסים לליל פסח גם את הצלת חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש שהושלכו אליו כי לא השתחוו לפסל. ולכאורה הוזכר הדבר בפיוט א: "כָּרַע בֵּל וּמַצִּיבוֹ בְּאִישׁוֹן לַיְלָה".
בלשצר עשה משתה שבו הוא שתה בכלי המקדש ועבד את אלהיו. "בֵּהּ בְּלֵילְיָא קְטִיל בֵּלְאשַׁצַּר מַלְכָּא כַשְׂדָּאָה".
נאמרה כאן המלה לילה. לכן הזכיר פיוט א את הארוע הזה, ובעקבותיו גם ב, ד וה'. א וד הזכירו גם את הארוע בו פתר דניאל את חלומו של נבוכדנצר.
הארוע הזה הוזכר בפיוט א. "נוֹשַׁע מִבּוֹר אֲרָיוֹת פּוֹתֵר בִּעֲתוּתֵי לַיְלָה". לא רק שלא הוזכר כאן שהדבר היה בפסח, גם לא הוזכר כאן שהדבר היה בלילה. (אע"פ שדניאל אכן היה בבור האריות במשך הלילה). אבל פיוט ה הלך בעקבותיו והזכיר אף הוא את הארוע.
אמנם, אפשר שהוא הכיר את המדרש האומר: "מה ראה לומר ליל שמורים שבו עשה גדולה לצדיקים כשם שעשה לישראל במצרים ובו הציל לחזקיהו ובו הציל לחנניה וחביריו ובו הציל לדניאל מגוב אריות ובו משיח ואליהו מתגדלין, שנאמר אמר שומר אתא בקר וגם לילה". שהרי גם הוא צטט את הפסוק הזה.
במקומות רבים בדברי חז"ל הם אומרים שהלילה ההוא הוא ליל פסח. החשבון שלהם יוצא מכך שנאמר בפירוש שבי"ג בניסן שלח המן את האגרות המורות להשמיד את היהודים, ולאחר שלשה ימים נדדה שנת המלך. (כדרכם של חז"ל להניח ששני ארועים שהוזכרו זה אחר זה ארעו בסמיכות. למרות שכאן הדבר דחוק מעט, משום שארעו כאן כמה מאורעות שאמורים לארוך זמן, לבישת השק והאפר של מרדכי, הגעת השמועה אל אסתר, השיח ביניהם. ובכל מקרה מרדכי שלח את אגרותיו רק בכ"ג בסיון, ומכאן מתבקש דוקא לאחר את משתה אסתר[13]). גם אם נניח שכבר באותו יום התחילו שלשת ימי הצום הרי שהלילה ההוא בו נדדה שנת המלך לא היה ליל פסח אלא ליל ט"ז. ואולם, במקומות רבים מתייחסים חכמים לאותו לילה כליל פסח. ומבחינה רעיונית הדבר ברור: זוהי ישועה שהגיעה בשעה שישראל בצרה. הדבר הוזכר בפיוטים א ב ד ה.
כיון שר"י (ובעקבותיו רבים אחרים) אומרים שבניסן עתידים להגאל, הזכירו רוב הפיוטים גם את הגאולה העתידה. מי שעשה את זה לכל אורך הפיוט הוא פיוט ג. אבל גם יתר הפייטנים יחדו לכך מקום רב. אמנם, כך דרכם של הפייטנים במקומות רבים, ולאו דוקא בפיוטים לפסח. הפייטנים רגילים לסיים פיוטים בפסוקים מנבואות הנחמה.
לפני הצטוטים מנבואות הנחמה, מביאים הפייטנים צטוטים מנבואות פורענות על הגויים. בליל פסח, מלבד גאולת ישראל, נפרע ה' ממצרים, לכן כתבו הפייטנים שבליל זה תתקיימנה נבואות הפורענות על הגויים.
וכך מצאנו בפיוט א: פּוּרָה תִדְרוֹךְ לְשׁוֹמֵר מַה מִלַּיְלָה. רומז לנבואת ישעיהו על נקמת ה' באדום: מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ: מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת: פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי: כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה: וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְאֵין סוֹמֵךְ וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָתְנִי: וְאָבוּס עַמִּים בְּאַפִּי וַאֲשַׁכְּרֵם בַּחֲמָתִי וְאוֹרִיד לָאָרֶץ נִצְחָם. צָרַח כַּשּׁוֹמֵר וְשָׂח אָתָא בֹקֶר וְגַם לַיְלָה. צטוט מתוך נבואת ישעיהו על דומה ושעיר. שהם השומר הקורא מה מלילה ואתא בקר וגם לילה, ועליהם נאמרה נבואת הנקמה שהפייטן רומז לה.
גם פיוט ב אומר: "שְׁתֵּי אֵלֶּה רֶגַע תָּבִיא לְעוּצִּית בַּפֶּסַח". רומז לפסוקים בסוף פרק ד באיכה, המנבאים פורענות לבת אדום היושבת בארץ עוץ. פיוט ד אומר "לֵיל שִׁמֻּרִים שֵׁמַע מִצְרַיִם לִנְצֹר, יָחִילוּ כְּשֵׁמַע צוֹר בְּלֵילֵי חַג פֶּסַח: לֵיל שִׁמֻּרִים שָׁמוּר לִנְקָמָה נְטוּרָה, עַל צוֹר הַמַּעֲטִירָה, בְּלֵילֵי חַג פֶּסַח". הוא רומז לנבואת ישעיהו על צור, שהוא עצמו מקשר אותה למצרים, והגמ' בפסחים קיח: מקשרת אותה לחורבן אדום, היא רומי.
אחרי נבואות הפורענות על הגויים, עוברים הפייטנים לנבואות הנחמה על ישראל.
וכך מצאנו בפיוט א: קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה. אנו מבקשים מה' שיקרב את היום שעליו נאמר: "וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַיקֹוָק לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר". רָם הוֹדַע כִּי לְךָ הַיּוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה. מבוסס על הפסוק: "לְךָ יוֹם אַף לְךָ לָיְלָה אַתָּה הֲכִינוֹתָ מָאוֹר וָשָׁמֶשׁ". שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה. כמו שמנבא ישעיהו: "עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים, כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ". תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַת לַיְלָה. פיוט ד אומר: "לֵיל שִׁמֻּרִים תִּכְּנוֹ לְיֶשַׁע וָנֵס, נִדְחֵי יִשְֹרָאֵל יְכַנֵּס, בְּלֵילֵי חַג פֶּסַח: לֵיל שִׁמֻּרִים מַאֲמָרִי יִרְצֶה לִשְׁעוֹת, מִקֶּדֶם פּוֹעֵל יְשׁוּעוֹת, בְּלֵילֵי חַג פֶּסַח". גם פיוט ה אומר: "שִׁבְטֵי שְׁחוֹרָה תִּגְאוֹל מְהֵרָה תִּקְנֶה סְגֻלָּה בְּרִנָּה וְגִילָה"[14]. פיוט ג אומר את הדבר לכל אורך הפיוט.
פסח אפוא הוא לילה שמור לגאולה וישועה. כך תפשו אותו חז"ל.
[1] אם כי במקורו הוא חלק מהקדושתא של יניי לפסח. גם הפיוט של הקליר שנזכיר להלן, מקורו בקדושתא.
[2] ובתנחומא ובילק"ש הוסיף בסוף המדרש הזה "וכולם ליל שמורים".
[3] ותודתי נתונה לפרופ' שולמית אליצור שנתנה לי לעיין בפיוט.
[4] על חלק מהארועים שהוזכרו בפיוטים יש מדרשים רבים המקשרים אותם לפסח, במיוחד נדידת שנת המלך שלגביה פשוט בכל מקום בדברי חז"ל שהיא היתה בליל פסח. גם נפילת מחנה אשור מקושרת לפסח בכמה מדרשים. לא ראיתי צרך להביא את כולם. ואסתפק בהפניה אחת. יש ארועים שקישורם לליל פסח נעשה רק בקבצי מדרשים שמקובל לתארך את עריכתם לתקופה מאוחרת יותר מזמנו של הפייטן. למרות זאת בד"כ כאשר מובא הקבצים אלה מדרש שלשונו היא כלשון המדרשים הקדומים, אצא מנקודת הנחה שגם אם נניח שהעריכה היתה מאוחרת, הרי המדרשים שהזכרנו מוקדמים, והפייטן התבסס על המדרש ולא להפך. (מלבד במקרים שבהם הלשון מורה אחרת).
[5] לֵיל שִׁמֻּרִים דָּרַךְ כּוֹכָב מִזְרָחִי, מַשְֹכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי, בְּלֵילֵי חַג פֶּסַח: לֵיל שִׁמֻּרִים דָּלַק מְלָכִים וְלִבָּם, חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם, בְּלֵילֵי חַג פֶּסַח. כל צלע שניה בפיוט הזה היא פסוק. הוא מזכיר כאן את הפסוק משכיל לאיתן האזרחי שחכמים דרשוהו על אברהם, והוא חורז את אותה מלה בשתי משמעויות שונות. דלק מלכים ולבם, כלומר: לבה אותם, והחרוז: חרבם תבא בלבם.
[6] מלבד כמה מדרשים מאוחרים מאד שאומרים "הוא הלילה שיצאו ישראל ממצרים". וגם זה יכול להתפרש בכמה דרכים. הם נמנעו מלומר בפירוש את המלה פסח.
[7] ופיוט ב רמז גם לכך שאברהם שחט בהמה למלאכים. אמנם, מכך שאברהם נתן להם חמץ בבקר ולוט אפה להם מצות בערב, משמע שהיה הדבר בערב פסח.
[8] הדבר היה מיד לאחר מילת אברהם. והמילה והפסח תלויים זה בזה וקשורים זה בזה במקומות רבים. לכן דרשו חכמים שגם המעשה הזה היה בפסח. ועוד: הלא נאמר בלוט קומו צאו מן המקום הזה כי משחית ה' את העיר. גם המלים "קומו צאו" וגם המשחית אמורים גם ביציאת מצרים. לילה שבו בא ה' להוציא את האיש מסדום מזכיר מאד את הלילה שבו בא ה' להוציא את ישראל ממצרים. המדרש בסדר עולם ה מונה כמה דברים ששמורים לאותו ליל שמורים. אמנם הסוגיא בר"ה מניחה שהיום שבו באו המלאכים אל אברהם ואל לוט היה דוקא בחג הסוכות. והדבר מתאים למדרש שאומר שאברהם נמול ביום הכפורים.
[9] אין צורך להכביר במלים על הקשר לפסח, שהוא נושא מאמרנו. אמנם, הפיוטים מצד עצמם מתארים בצורה יפה מאד את יציאת מצרים, ויש הרבה מה ללמוד מהם. למשל "יְלָלָה בְּנוֹף נָפְלָה, וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה" רומז למצרים שקמו בצעקה גדולה בחצי הלילה, ולפרעה שנאמר עליו ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו וכל מצרים. "יוֹצְרוֹ חֲלָקוֹ בְּחָכְמָה, יוֹדֵעַ עַד מָה" רומז למדרש האומר שרק ה' יודע את שעת חצי הלילה המדויקת. וכן אנו מוצאים עוד שורות יפות בפיוט הזה ובאחרים.
[10] ואולי אפשר לפרש שהדרשנים סברו שגדעון יצא למלחמה במדיין למעלה מחצי שנה אחרי שנגלה אליו המלאך, והיה הדבר בליל פסח. אבל גם זה תמוה, כי משמע פסוקים שם שהמדיינים נהגו לבוא לישראל כאשר התבואה מבשילה, והם כבר יכולים לגזול את תבואתם של ישראל.
[11] אמנם, על כך קשה, למה הקדים הפייטן את גדעון לסיסרא. ומכאן נראה שדוקא "חילם לא מצאו" הוא הנכון. ואולם, אפשר שלהפך: הפייטן כתב "חלחלת מדיין", ובשל הקושיה הזאת תִקן מי שתִקן "חילם לא מצאו", ולא מצא חיל לכתוב שורה של חיל.
[12] ופיוט ד הוסיף: "עֹמֶר חֶרְמֵשׁוֹ פִּלְּחָם, וּבְמִלְחֲמוֹת תְּנוּפָה נִלְחָם".
[13] יש פיוט לשבת זכור שאומר "תַּכְלִית שִׁבְעִים נִתְלָה עַל חֲמִשִׁים". יתכן שבעל הפיוט סבר שתלית המן היתה בכ"ג בסיון, היום שבו נשלחו אגרות מרדכי, שהוא שבעים יום אחרי י"ג בניסן, יום כתיבת אגרות המן. אבל לא מצאנו דעה כזאת בדברי חז"ל, וגם את הפיוט אפשר לפרש אחרת. והמדרש אומר שתלית המן היתה שבעים פסוקים אחר האגרות.
[14] אלה הן השורות ש' ות' בפיוט. בשורה מ' הוא מזכיר את הגאולה בימי אחשורוש, שבכל שאר הפיוטים היא הדבר האחרון שהוזכר מבחינה כרונולוגית. מה עשה הפייטן בין שורה מ' לבין שורה ש'? חידה היא, כי המעתיק לא העתיק שורות אלה. וחידה גדולה היא, כי בשאר הפיוטים שהזכרנו כאן אין שום דבר בין גאולת אסתר לבין הגאולה העתידה. לכן יש מקום להניח שאולי המעתיק השמיט שורות אלה בכוונה, כי היו שם דברים שלא מצאו חן בעיניו, או מפני שהם נראו לו לא קשורים לפסח, או מפני שהם עסקו בתקופות שאחרי התנ"ך והמעתיק לא הסכים עם מה שנאמר שם. או שנאמרו שם בצורה מפורשת דברים נבואות פורענות על הגוי שבימיו, דברים נגד השלטון שנזכה להגאל מידו, והמעתיק חשש להעתיק. או שהפייטן כתב חזון פורענות לגוי שהיה בימיו, ובימי המעתיק זה כבר לא היה רלוונטי.