שרשי חיובי השבועות בתורה

רק במקום אחד חיבה התורה שבועה בפירוש, בשומרים. אמרה תורה שאם אדם שומר על חפץ של אחר והחפץ אבד באפן שהשומר אינו חיב לשלם, אינו נפטר מהתשלום עד שישבע שאכן הוא פטור, כפי שאומרת התורה: כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר וגֻנב מבת האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים. אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית אל האלהים[1] אם לא שלח ידו במלאכת רעהו.

אלא שכאן מוסיפה התורה פסוק נוסף: על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיען אלהים ישלם שנים לרעהו.

משונה פרשיה זאת מכל יתר הפרשיות בפרשת משפטים. בד"כ פרשת משפטים מפרטת מה הדין בכל מקרה נתון, וממילא אם יובא המקרה לפני ביה"ד הוא יפסוק ע"פ הדין האמור. אך בפרשתנו נזכרים הדיינים בפירוש, הם חלק מעשית הדין. עוד נבדלת פרשה זאת מיתר הפרשיות בפרשה בכך שבכל שאר הפרשיות העובדות ידועות ולא נותר לתורה ללמדנו אלא את הדין. ואולם בפרשיה זאת העובדות עצמן מוטלות בספק[2]. אמנם נתן לפרש (כמו במקצת הפירושים שיוצגו להלן), שגם בפרשיה זאת עקר הפרשה הוא למוד עצם הדין: שהשומר פטור בגנבה ואבדה, ושאלה הבירור האם אכן היתה כאן גנבה אינה נדונת כאן אלא בדרך אגב[3]. אך מ"מ המקרה שבו עסקה הפרשה הוא מקרה שבו בד"כ גם התובע וגם ביה"ד אינם יכולים לדעת את העובדות לאשורן, ולכן גזרה התורה בפרשה זאת דין שבועה שאינו נזכר בפרשיות אחרות. אך מ"מ מצֻוִּים אנו לברר מתוך הפרשיה את הכלל שעל פיו יש להשביע, ולשם כך יש לפרש את הפרשה, להבין את שרשיה, ולדרשה.

הפרשה בנויה משני פסוקים שעוסקים בפקדון שנגנב מבית שומר, ומפסוק שלישי המרחיב את הדין ואומר שעל כל דבר פשע ... אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם. ויש לבאר את הפסוק הזה, וכן להסביר מה הוא מוסיף על שני הפסוקים הראשונים, והאם הוא מבאר ביאור נוסף גם בהם.

יש כמה דרכים לפרש את הפסוק הזה, ואת הפרשיה כולה. לאור הסברים אלה יש כמה דרכים להסביר איך למדו מכאן חז"ל שהמודה במקצת הטענה ישבע. ולבאר את דברי חז"ל ש"ערוב פרשיות כתוב כאן"[4]. נציג כאן שלשה הסברים:

הסבר ראשון: נושא הפרשיה הוא שומר

ענינה של הפרשה הוא השומר. עקר תפקידה של הפרשה הוא לבאר באלו מקרים השומר חיב לשלם ובאלו מקרים הוא פטור. לכן הפרשה אינה נוקטת לשון "ואמר שנגנב" אלא "וגֻנב", כלומר: הפרשה באה ללמדנו שאם נגנב הפקדון השומר פטור. אלא שהתורה מוסיפה ואמרת שגם כאשר השומר פטור, אינו נפטר לגמרי עד שישבע. השבועה היא מעין מעשה פרעון, כמו שנאמר בפרשיה הבאה "ולקח בעליו ולא ישלם"ט, כלומר: אדם שקבל דבר מיד אדם אחר, ואותו אדם אינו יודע מה עלה בגורלו, עליו לגשת אל אותו אדם ולהפטר מחובו, אם ע"י תשלום ואם ע"י שבועה שהוא אכן פטור.

לכן בא הפסוק השלישי ומבאר שהדין עוסק לא רק בפקדון שנגנב, אלא בכל טענה פוטרת שיטען השומר. כל דבר פשע או אבדה אשר יאמר כי הוא זה, כלומר: יאמר שהוא פטור על ידה מהחוב. בכלל זה למדנו שגם אבדה פוטרת אותו מתשלום.

בכלל הפטור גם מי שטוען שהחזיר או שלא שמר. ואולם אם טוען שלא שמר כלל או שהחזיר הכל[5], הרי לטענתו אינו שומר כלל, אין לו כלל חיוב כלפי חברו, ואין יסוד לחיבו שבועה[6]. לעמת זאת אם הוא טוען לגבי חלק מהפקדון שפרעו או שלא הפקד אתו[7], הרי הודה שקבל שמירה וישבע על הטענה הפוטרת.

בדרך של בנין אב למדים אנו מהפרשה שלא רק בשומר, אלא כל מי שהתחיב לחברו אינו נפטר ממנו עד שישלם או ישבע.

עירוב פרשיות, עפ"ז, מתפרש בכך שפרשה זאת, אף שעסקה בנושא המסוים של שומרים דוקא, נכללו בה גם דינים כלליים של מבנה ביה"ד ושל בירורי ספקות וטענות. פרשה זאת יצאה מן הכלל ללמד על הכלל כולו, שבכל הפרשיות האמורות כאן ידון הדבר לפני ג דיינים וע"י שבועות אם יודה במקצת וכיו"ב[8].

הסבר שני: נושא הפרשיה הוא שומר, והפסוק השלישי מרחיב את הדין לכל טוען

ענינה של הפרשה הוא השומר, כנ"ל, אבל הפסוק השלישי בא ללמד שלאו דוקא בשומר, אלא כל דבר פשע, כלומר כל מי שהתחיב לחברו חוב כלשהו וטוען שנפטר ממנו ישבע. הפסוק השלישי עוסק בטוען. לפי הסבר זה אין אנו זקוקים כלל לבנין אב. שבועת הטוען אמורה בפסוק בפירוש. עירוב פרשיות כונתו שאע"פ שעקר הפרשה אמור בשומרים, התורה ערבה בה פסוק אחד שמלמד כלל בכל דיני ממונות[9]: כללי הטענות והשבועות. בפסוק השלישי התורה הרחיבה את החיוב להשבע. לא רק במקרה שבו אדם שמר לחברו על חפץ ואין חברו יודע מה עלה בגורלו, אלא אף במקום שבו גם הוא וגם חברו יודעים היטב את המציאות, צותה התורה שישבע עבור הדיינים[10], כדי שידעו הם שאינו משקר. או כדי שיחזור בו אם הוא משקר.

גם כאן עלינו לפרש שמי שכופר בעצם העובדה שיש זיקה ממונית בינו לבין התובע לא חלים עליו דיני הטענות שבפרשה. וכן מסתבר, שלא יוכל כל אדם לכוף כל אדם אחר להשבע לו, בלי שיוכיח שיש לו חיוב כלשהו כלפיו. אך הפסוק השלישי בא ללמדנו שלא רק בדיון על שמירה יבא הדבר עד האלהים, אלא בכל דיון של כסף או כלים כנ"ל שיאמר בו הנתבע[11] שהוא זה.

הסבר שלישי: נושא הפרשיה הוא טוען

הפסוק השלישי מלמד על כל הפרשיה כולה[12]. עקר הפרשה הוא דיני טוען[13]. השומר לא הובא אלא כדוגמא לדיני טענות. ערוב פרשיות פירושו שהפרשיה אינה בהכרח פרשת השומר אע"פ שהיא נזכרת בין השומרים[14]. גם ענין השומר לא הובא אלא כדי ללמדנו דיני טענות. הפרשה אמנם לא כתבה כי יטען השומר כך וכך[15], אך היא עוסקת במקרה שבו השומר טוען טענה וצריך להשבע עליה. את זה מרחיבה התורה ואמרת של"ד טענת גנב של שומר אלא כל טענה אשר יאמר כי הוא זה. עקרה של הפרשה הוא הטענות, וזה בא לידי בטוי לא רק בפסוק השלישי אלא כבר בפסוק הראשון[16] שמלמד את דין טוען טענת גנב וחיוב תשלומי כפל הנובע מטענתו. רק הפסוק השני עוסק בשבועת השומרים, וגם הוא רק כדוגמא לכלל דיני טוען.

שבועת ע"א

אומרת הגמ'[17] "לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת, לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם, אבל קם הוא לשבועה". ויש לברר איך למדו מכאן חז"ל דוקא שקם לשבועה. הלא יש חיובים רבים בתורה שאינם ממש עון וחטאת, וא"כ למה נלמד מכאן שדוקא לשבועה הוא קם ולא לחוב וכד'.

אפשר לפרש שאלמלא אמרה תורה שאין ע"א קם לעון וחטאת היה ע"א נאמן אפי' לעון וחטאת. ולמה לא יאמן, הלא יש כאן אדם שאומר שהדבר היה, ואת כל התורה כלה לא למדנו אלא מפי משה שהיה יחיד. אחרי שחדשה התורה לא יקום ע"א באיש, לכל עון ולכל חטאת אינו קם, אבל כל דבר שאינו עון וחטאת לא חדשה תורה דבר.

אבל עדין אין הסבר זה מספק, שהרי עדין צריכים אנו לבאר היכן למדנו שיהיה אדם זה חיב שבועה[18], כדי שנאמר שהעד מחיבו אע"פ שהוא אחד.

אפשר לפרש שמה שחיבה התורה בפסוק השלישי של פרשת ש"ח, שכבר בארנו לעיל (ע"פ הפירושים השונים) שמשמעות הצווי הוא שלא רק בדיון על שמירה יבא הדבר עד האלהים[19], אלא בכל דיון של כסף או כלים כנ"ל שיאמר בו שהוא זה. לאו דוקא הנתבע אומר כי הוא זה, כל דבר פשע שיטען התובע ויאמר אחד[20] כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהםיז. אלא שאם הוא הנתבע ישלם מה שיודה ולא ישבע אלא על השאר. ואם האומר כי הוא זה הוא אחר ישבע הנתבע על הכלי.

בספרי[21], ובתוספתא[22] מובא ששבועת ע"א נלמדת בק"ו מהודאתו. אם מתחיב שבועה ע"י הודאתו (במקצת), ק"ו ע"י עד אחד, שכחו גדול מכח הודאתו שהרי הוא יכול להצטרף עם אחר לחיב מיתה. מכאן נראה ששרש חיוב שבועה בע"א הוא מפרשית שומר חנם שלמדה שאמירתו של בעל הדין מחיבת שבועה. ועד לא גרע מבעה"ד. וא"ת והלא התורה אמרה לא יקום עד אחד, הרי תשובתך בצדך לכל עון ולכל חטאת. לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם, אבל קם הוא לשבועה. ומ"מ יש גרסאות שונות ופירושים שונים למדרש זה.

נוסיף לעסוק בשרשי שבועת ע"א להלן, אחרי שנסקור את שיטות הראשונים בענין שרשי השבועות וההלכות העולות מהן.

תפקיד הנתינה

הפרשה פותחת ב"כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר". הבסיס לחיוב הוא שהיתה נתינה של כסף או כלים מהתובע לנתבע. א"א לחיב את הנתבע בשבועה אא"כ ידוע שנוצרה זיקה ממונית של חיוב כלפי התובע.

דין זה בא לידי בטוי בכמה ענינים. אחד הענינים נזכר כבר בגמ'[23], שאומרת שאין נשבעים על טענת קטן שהרי השבועה תלויה בנתינה ואין נתינתו של קטן כלום. כלומר: א"א לחיב שבועה אא"כ היתה נתינה. אמנם הירושלמי[24] לומד דין זה לא מהמלה "יתן" אלא מהמלה "איש"[25], חיוב שבועה יכול להוצר דוקא בעקבות נתינת איש, וקטן אינו איש[26]. ומ"מ למדנו שאין השבועה באה אלא בעקבות נתינת איש.[27]

גם ע"פ הדרשה הנזכרת בבבלי הנתינה אינה נתינה דוקא, אלא דוגמא ליצירת חיוב, כמו שמצאנו בב"ק קו: שאבדה היא נתינה כי באה מכח בן דעת, (אבל שמירה לקטן אינה נתינה)[28]. כלומר: אע"פ שהמאבד לא נתן את האבדה למוצא, מ"מ כיון שהוא בן דעת חל כאן דין "כי יתן איש"[29]. וכן בקצוה"ח[30] שאומר שהאונס קטנה אינו נשבע כשהודה במקצת כי אינו בכלל כי יתן איש, שלא היתה נתינה שהרי קטן אינו בכלל נתינה. ויש לשאול מה בין קטנה לגדולה באנס, הלא שתיהן אנוסות ואין כאן נתינה. אלא כונת קצוה"ח שאין כאן יצירת חיוב שבועה כלפי הקטנה. אבל האונס גדולה התחיב לבת דעת ויש בו דין "כי יתן איש". אבל מי שהתחיב לחברו אינו נפטר עד שישלם או ישבע כאמור לעיל. יצירת החיוב הראשוני הזה היא נתינת מעות או פקדון, או גרימת נזק או אנס ופתוי וכל התחיבות ממונית כעין זו. התחיבות כזאת ממלאת את תפקיד הנתינה האמורה בפרשתנו, וזאת כונתנו במלה נתינה במאמר זה.

נתינה בטוען ובמודה במקצת

הדין האמור בפרשה חל דוקא בנתינה של כסף או כלים. ומכאן למדו חז"ל שעסקינן דוקא בתביעה חשובה כעין כסף או כלים, דהיינו לפחות שתי כסף או שני כלים. בשבועות לט: נחלקו רב ושמואל בדרך דרישת הפרשה לגבי מו"ב. שהרי בשומר סכום התביעה וסכום הכפירה זהים, אבל במו"ב הם סכומים שונים, ויש לדון מה גורם החיוב בשומר, הטענה או הכפירה. כמובן שגם שאלה זאת תלויה בשאלה מה העקר בפרשה, הטענות או השמירה. אם נפרש שעקר הפרשה הוא השמירה נמצא ששמואל לומד מהפרשה שכמו בשומר שבו נתינת שתי כסף יצרה חיוב שבועה, כך גם במו"ב אם היתה נתינת שתי כסף יש חיוב שבועה. אבל רב מפרש שכמו שבשומר יש דיון על שתי כסף, כך במו"ב אם הסכום שעליו חולקים התובע והנתבע הוא שתי כסף יש חיוב שבועה. כלומר: לשמואל עקר הדיון הוא הנתינה (או טענת הנתינה) ולרב העקר הוא הטענה. אם נפרש שעקר הפרשה הוא דיני טוען, וכשנאמר כי יתן היינו כי יטען שיתן וגֻנב היינו שיטען שגנב[31], יש לפרש שהמחלוקת היא בשאלה האם חיוב השבועה נוצר מטענת התובע או מטענת הנתבע והדין ביניהם. לשמואל העקר הוא טענת התובע, כי יטען התובע שנתן שתי כסף. במקום שבו א"צ טענה א"צ שתי כסף. (אך יש עדין לשאול מתחלה למה להשביע בע"א, ועל כך ראה בהרחבה להלן בפרק "מקור שבועת ע"א" בעמ' ח והלאה). לפי רב העקר (כלומר הכלל העולה משומר) הוא שהם חלוקים ביניהם בשתי כסף. כשבודאי יש זקת ממון. כמו כן אפשר לפרש שמחלוקת רב ושמואל היא היא השאלה איך לפרש את הפרשיה כפי שנתבאר לעיל. לדעת רב באה התורה ללמדנו שלא רק בדיון על שמירה יבא הדבר עד האלהים, אלא בכל דיון של כסף או כלים כנ"ל שיאמר בו הנתבע שהוא זה. שמואל דורש שלא רק בשומר האמור אלא בכל דבר פשע בכסף או כלים כנ"ל עד האלהים יבא דבר שניהם. לדעת רב הפרשה עוסקת בתביעה, והשומר הוא דוגמא לסוג של תביעה. לדעת שמואל הפרשה היא פרשה של פשיעה בממון חברו, שהרי התורה מנסחת את המקרה במעשה ובדבר שמירה ופשע. לכן לפי רב המחלוקת בין בעלי הדין היא העקר, והיא צריכה להיות לפחות שתי כסף, שהרי עליה אנו דנים. ואילו לפי שמואל הסכום שנמסר לנתבע ע"פ טענת התובע הוא צריך להיות שתי כסף, שהרי על המעשה אנו דנים. לפי רב אם תבעו שני מינים והודה באחד מהם אינו נשבע שהרי כל מין הוא דיון בפ"ע, ואילו לפי שמואל הואיל ועסקינן בהפקדה אחת יש כאן תביעה אחת, והואיל והודה במקצתה ישבע. ואולם להלכה פוסקים כרב בתביעת שתי כסף, וכשמואל בשני מינים. ולקמן יורחבו הדברים.

הגמ'[32] אומרת שדיקי קראי כותיה דשמואל. כי הפרשה עוסקת בשתי כסף ועל זה יאמר כי הוא זה. הגמ' מבינה שפשט הפסוקים כי יתן הוא כי יטען שיתן. וקראי כותיה דשמואל. ולרב כסף אתא מעקרא לכפירה.

האם הנתינה היא העקר בחיוב השבועה

המשנה[33] אומרת שאין נשבעים על קרקעות. הר"ן כותב[34] שכל תביעה שבאה מחמת קרקע אע"פ שעכשו הוא תובע דמים פטור. כלומר: מתיחסים לנתינה ולא רק לתביעה[35]. וכ"כ רמב"ם[36]. אבל לדעת ראב"ד דוקא בשחפר בה בורות שיחים ומערות אין נשבעים, שהתביעה היא על קרקע ממש, כלומר: שאינו תובע חיוב כללי אלא מעשה בגוף הקרקע (וראה להלן הערה 42). הרמב"ם הזכיר בורות שיחין ומערות וכן כשתובע שדה פלוני שלי הוא מכרתו לי, שאינו תובע דמים.

לדעת רש"י[37] אם הנתינה היתה בגדלות אפשר לתבוע גם אם התביעה בקטנות. לא התביעה עקר אלא הנתינה. וכ"נ בראב"ד[38] וראה תוס' שם ור"ן שבועות כב: שחלקו. וראה ש"ך, סמ"ע ונה"מ צו א. רמ"ה[39] אומר שמו"ב וע"א אין לקטן, אך יש לגדול גם אם נתן בקטנות. בתביעה תליא מילתא. ובשומרים בנתינה תליא. וכל חיוב שבא מחמת עצמו ולא מחמת נתינת התובע, כגון גזלות וחבלות, נשבעים לקטן. וכן הלואה שנאנסה לפני שהוציא, אין נתינתו נתינה ואין שבועה. והאידנא חיב מתקנה.

כלומר: לענין קרקע סובר הר"ן שהנתינה עקר ואילו הראב"ד סובר שהתביעה עקר, ואילו לענין גדלות סובר הראב"ד שהנתינה עקר ואילו הר"ן סובר שהתביעה עקר. אפשר לפרש שהם חלקו בין מו"ב לבין שבועת השומרים ודוקא לענין שבועת השומרים הם אומרים את דבריהם לגבי קטן, אבל מ"מ הדבר צריך ביאור.

הדמיון והשוני בין הלכות מו"ב להלכות שומר ע"פ הפירושים השונים בפרשיה

הנחנו עד כאן את היסודות להבנת מקור שבועת מו"ב וע"א ע"פ הפירושים השונים בהבנת הפרשיה. לפירושים אלה יש נפק"מ שונות להלכה, והבנתן תסיע בהבנת הפירושים השונים.

סכום התביעה

נחלקו הראשונים בשאלה האם שבועת השומרים ושבועת ע"א באות דוקא בטענת שתי כסף. כמו כן נחלקו הראשונים בשאלה האם ע"א משביע דוקא כשהתובע טוען, או שהתובע יכול להשביעו גם אם הוא עצמו אינו יודע את העובדות, מפני שהעד יודע.

ר"י מגש ורמב"ם סוברים שדוקא לגבי מו"ב אינו נשבע אלא על טענת שתי כסף, אבל שומר נשבע אפי' על טענת פרוטה. וחלקו עליהם הרמב"ן והרא"ש וכתבו שא"א לומר כן, שהרי הפסוק שממנו למדו את דין שתי כסף אמור בשומר. אבל הרמב"ם ור"י מגש סוברים שערוב פרשיות כתוב כאן וגם הפסוק הראשון עוסק במו"בנ. לכן יש לפרש שהרמב"ן סובר כמו הפירוש הראשון האמור לעיל, שכל הפרשיה עוסקת בשומר. וכן עולה מפירוש הרמב"ן לתורה שבו הוא מפרש שגם הפסוק השלישי עוסק בשומר ובמה ששומר יכול לטעון, ואחת הטענות האלה היא שהפקד אתו פקדון קטן יותר, ומכאן למדנו לכל מו"ב אע"פ שהפרשה לא עסקה בו. גם הרא"ש מפרש כמו הפירוש הראשון או השני שהוצגו לעיל. אבל ר"י מגש והרמב"ם מפרשים כמו הפירוש השלישי שהוצג שם: שהפרשיה כולה היא פרשית טענות, וגם החיוב בכסף או כלים אמור על טוען, וכך מתפרש המושג עירוב פרשיות[40]. ולכן אין כאן ענין לשומר. ובשומר חיב מעצם העובדה שקבל שמירה.

שבועה לקטן, שבועה מחמת טענת ברי, והבנת הגורם המחיב בפרשה

בדומה לכך נחלקו הראשונים הנ"ל בשאלה האם נשבעים לקטן שבועת השומרים. הרמב"ם ור"י מגש סוברים שכל הדינים שנלמדו מהפסוק הראשון של הפרשיה חלים רק על שבועה הבאה מכח טענות, ולא על שבועת השומרים שלא באה מכח טענה אלא מכח נתינה, והתובע עצמו אינו טוען בה ברי. לעמת זאת יתר הראשונים סוברים שהפסוק הראשון אמור בשומר[41], ולכן א"א לפרש שדינים אלה אינם חלים בשבועת השומרים[42].

לפ"ז מתבאר שיש הבדל בין שיטות הראשונים השונים בהבנת הצרך בטענת התובע בחיוב השבועה. לפי הרמב"ן וסיעתו התורה הביאה את השומר כדוגמא למקרה שבו יש זיקת חיוב בין אדם לחברו, והוא טוען טענה פוטרת, והשליכה ממנו לכל טענה פוטרת של הנתבע. מכאן עולה שטענת התובע אינה חשובה כ"כ בחיוב השבועה, ואין הבדל בין מקום שבו יכול התובע לטעון ברי למקרה שבו אינו יכול לטעון ברי. ביה"ד מבסס את חיוב השבועה על הזיקה הממונית שיש לנתבע כלפי התובע, כלומר הנתינה. סברת הרמב"ן היא שכל מקום שבו אם יבאו עדים יתחיב לשלם, אם ישמע על כך ביה"ד בלא עדים יצטרך להשבע כדי להכחישה, ואין חשיבות לשאלה ממי ישמע ביה"ד. לעמת זאת לפי ר"י מגש עקר הפרשיה הוא דיני הטענות, ומשמעות "כי יתן איש" להלכה הוא כי יטען איש שנתן, ואין שום אפשרות לחיב שבועה ע"פ פרשיתנו אלא ע"פ טענה. מלבד שבועת השומרים שאינו טוען ברי שהשומר חיב לו, אך מ"מ הוא טוען ברי[43] שנתן לשומר[44], כלומר: שהשומר התחיב כלפיו[45] ואינו נפטר עד שישלם או ישבע[46]. לפי ר"י מגש עקר הפרשיה הוא הטענות. גם הגורם המחיב כאן הוא הטענה ולא הנתינה. תפקיד הנתינה הוא רק לאפשר חיוב שבועה, לאשר שיש לנתבע זיקה ממונית לתובע[47] ולא יוכל להשתמט ממנו ולומר אין כלום ביני לבינך66. לכן צריך שידעו ב"ד שהיתה נתינה. עקר החיוב בא מהטענה. גם קטן פטור כי טענתו אינה טענה.

לפ"ז מתבארת דעת ר"י מגש גם לגבי שבועת ע"א. לדעת ר"י מגש אין בסיס לחיוב שבועה אא"כ יטען התובע ברי. לכן גם בע"א אם לא יטען התובע ברי לא יתחיב הנתבע להשבע. אבל לדעת יתר הראשונים די בכך שיש אדם כלשהו שברי לו שיש לנתבע זיקה ממונית לתובע68, כדי שלא יפטר ממנו בלא שבועה, ביה"ד מחיבים אותו שבועה, ולא התובע.

נחלקו הדעות מה דעת הרמב"ם בשאלה זאת. מ"מ בגזו"א ד יז דיק שחיב[48], ובטו"נ ג ו כתב שלא נתבאר זה ברמב"ם, ותמה עליו לח"מ בגזו"א הלא נתבאר. והט"ז[49] כתב שלדעת הרמב"ם פטור. שו"ע[50] פסק שחיב, ונראה שפסק כך משום שסבר שזאת דעת הרמב"ם, והוא פוסק כרמב"ם בכל הסוגיא, וברוב הסוגיות בש"ס. אבל מאידך הרמב"ם פוסק בד"כ כר"י מגש, וכן שיטתו ברב עניני השבועות, ולשיטת הנ"ל צריך לבאר למה שנה הפעם ממנהגו[51]. וראה להלן.

הרמב"ם ור"י מגש פוטרים משבועה גם כשהעיד ע"א שחיב לקטן. עקר חיוב השבועה לשיטתם הוא כשיש תובע הטוען ברי, וקטן שאינו יכול לטעון ברי אינו יכול להשביע[52]. כי יתן איש הוא כי יטען איש שנתן.

בשבועת השומרים א"צ טענת ברי שחיב לשלם לו. וכן דרך השומרים שאין הבעלים יודע מה עלה בגורל החפץ ואינו יכול לטעון ברי שאתה חיב לי[53]. ובזה נתיחדה שבועת השומרים מיתר השבועות שא"צ ברי שאתה חיב לי. לכן פוסקים הרמב"ם ור"י מגש שבשומרים נשבע אף על טענת קטןל, שהרי ממילא א"צ טענת ברי וא"כ מה הסברה לחלק בין קטן לגדול? אבל לדעת יתר הראשונים לא הטענה היא הבסיס לשבועה אלא הנתינה, וא"כ גם בשבועת השומרים לא ישבע לקטן41.

וראה להלן עמ' יג, שם הבאנו באור נוסף לקשר בין שומר למו"ב. שעל פיו למדה תורה שכל טענה ממונית מבוססת שיודה בה הנתבע חיב להשבע שפרעה. כמו בשומר שמודה שקבל וצריך להשבע שנפטר. כן לוה שמודה שעדין חיב צריך להשבע שנפטר. ואף א"י אם פרעתיך בכלל הזה.

טענות חיוב וטענות נתינה

ההבדל בהבנת חיוב שבועה בא לידי בטוי גם במחלוקת לגבי תבעו ק הלואה והודה בנ פקדון. כלומר: מודה שהוא חיב מקצת אך אינו מודה כלל בעובדות. לדעת רמב"ם, רא"ש, ושו"ע חיב שבועה דאוריתא. אבל לדעת רמב"ן, ראב"ד, רשב"א וראשונים רבים אחרים אין כאן דין שבועה דאוריתא[54]. וגם הרא"ה שחיב שבועה דאוריתא דוקא מפני שמפרשים את דבריו שהתכון לאותו מנה וטען שהוא פקדון. (וכן מעות של כרם פלוני או כרם אחר מפרשים את דבריו שכונתו לאותם ענבים אלא שסובר שהם מכרם אחר. וראיה ממנורה גדולה שיכול לגררה[55], שאם אפשר לפרש דבריו מפרשים. אבל נזקי שדה גדולה ונזקי קטנה אינם מין אחד, שהרי בודאי הם שני שדות). כלומר: הרמב"ם דן בטענה ואילו יתר הראשונים הנ"ל דנים בנתינה. הרמב"ם מחיב אף אם חולקים בנתינה, הואיל וזה תובע דמים וזה מודה לו בדמים לא אכפת לן מאיזה טעם. ואילו יתר הראשונים עוסקים בנתינה. והסמ"ע (פח לד) פרש את דעת הרמב"ם שהכל מין ממון, כלומר: גם לרמב"ם אזלינן בתר נתינה. גם ענין זה תלוי בשאלת הבנת הפרשיה. לפי ר"י מגש אין נשבעים על טענת קטן כי טענתו לא טענה, לפי הרמב"ן והרשב"א כי נתינתו לא נתינה, ולכן אין חלוק בין מקרה שבו צריך טענה למקרה שבו א"צ. לפי הרמב"ם ור"י מגש הפרשה היא פרשת טענות, וגם הנתינה אינה אלא טענת נתינה. אבל ליתר הראשונים הבסיס לחיוב הוא עצם הנתינה ולא הטענה, וממילא למדנו עניני טוען. כמו שבארנו לעיל.

מקור שבועת ע"א

ע"פ האמור כאן יש לדון בשאלה מה הבסיס לשבועת ע"א, האם מקורה של שבועה זאת בשבועה האמורה בפרשית ש"ח, או שזאת שבועה בפ"ע. וראה לעיל בפרק "שבועת ע"א" בעמ' ג, שם התחלנו לברר את מקור השבועה הזאת. וכאן נוסיף לעסוק בכך, כדי לברר את מקורה של השבועה הזאת והבנת הפסוקים והדרשה על פיה.

לגבי שבועת ע"א אומר שמואל[56] שהיא נוהגת גם בפחות משתי כסף. תוס'[57] אומר ששמואל כאן לשיטתו שגם במו"ב נשבע על פחות משתי כסף אם טען התובע שתי כסף, וא"כ ברור איך נלמדה שבועה זאת מכאן[58]. ולכן תוס' לא פוסק בכך כשמואל ואומר שלהלכה גם בע"א לא ישבע על פחות משתי כסף, כלומר: שבועת ע"א היא סוג אחר של שבועת מו"ב. אלא שהטוען אינו התובע אלא אחר. אבל רוב הראשונים[59] פוסקים להלכה ששבועת ע"א נוהגת גם בפחות משתי כסף, וא"כ יש לדון בשאלה איך נלמדה שבועת ע"א. (כלומר: אם היא נלמדה מפרשית שו"ח מדוע היא שונה בהלכותיה, ואיך נלמדו הלכותיה השונות. ואם לא משם היא נלמדה מהיכן היא נלמדה).

דיני ע"א בהשואה לדיני טוען ושומר

מקצת הראשונים עסקו בשאלה למה חלק מהדינים האמורים בפרשית טוען נוהגים גם בשבועת ע"א, ומקצתם אינם נוהגים. מדוע לכו"ע אין נשבעים על קרקע שבועת ע"א, אבל לדעת שמואל נשבעים על פחות משתי כסף. תוס' (כתובות פז: ד"ה ועוד) מתרץ שרב לשיטתו ושמואל לשיטתו, ושבועת ע"א דומה בכל לשבועת מו"ב, כמו שבארנו לעיל. ועוד מתרץ תוס' שקרקע הוא מין שלא חיבים עליו שבועה בשום מקום, אבל פרוטה היא מין שחיבים עליו שבועה לכו"ע[60]. אלא שבמו"ב בעינן ב כסף. שני התרוצים מניחים שיש קשר בין מו"ב לע"א. ר"ן (שבועות כג: ד"ה גמ') אומר שאין קשר בין שבועת מו"ב לשבועת ע"א, הבסיס לחיוב שבועת ע"א הוא שרק לעוון וחטאת לא יקום. אבל לשבועה יקום18, ולכן כל מקום ששנים מחיבים ממון אחד מחיב שבועה. ולכן אין מקום לחלק בין שתי כסף לבין פרוטה. ואעפ"כ דומה שבועת ע"א לשבועת שומר ומו"ב לענין שאין נשבעים על קרקעות, כי בקרקע גם שנים לא תמיד יכולים לחיב, כגון אם יעידו ששומר הקרקע פשע בה. וא"א להשוות עדות עד אחד לעדות שני עדים לכל דבר לפיכך קולא לנתבע. ומ"מ גם הוא למד את החלוק בין קרקע לבין ע"א מפרשית ש"ח, ומסתבר שגם הוא סובר שביסוד הדברים גם מקורה של שבועת ע"א הוא בפרשתנו. לדבריו הכל תלוי בשומרים. הכלל אינו כל מקום ששנים מחיבים ממון אחד מחיב שבועה, אלא כל מקום שאילו היה שומר היו שנים מחיבים ממון אחד מחיב שבועה. אילו באו שנים והעידו שהשומר פשע בפרוטה ישלם, ולכן ע"א ישביע על פרוטה. אבל אם יבאו שנים ויעידו ששומר פשע בקרקע לא ישלם, ולכן אחד לא ישביע על קרקע. ואמנם אם יעידו שנים שהזיק קרקעות בידים ישלם, אך א"א לכון את הרעותא בע"א אלא בכך[61].

גם לפי מה שבארנו לעיל בבאור מחלוקת הראשונים לגבי טענת ברי ושתי כסף בע"א, עולה שהם סברו ששבועת ע"א עולה גם היא מפרשת ש"ח וטוען.

השאלה שהעלינו לעיל (עמ' ז) לגבי חיוב שבועה ע"פ ע"א כשבעה"ד טוען שמא, תלויה אף היא בשאלת המקור לחיוב שבועת ע"א. ר"י מגש סובר שאין חיוב שבועה אלא מכח טענה. אבל שו"ע ואפשר שגם הרמב"ם[62] סוברים שע"א הוא כעדות, אלא שא"א להוציא ממון על פיו. אבל אם טוען העד ברי מה לי בכך שבעה"ד אינו יודע, וכי מפני כך יפסיד? והלא לא הו"ל למידע[63]. שבועה באה לסיע למי שלא יודע ולא הו"ל למידע כמו במפקיד (וראה להלן עמ' ח, וראה הערה כט,מב). כלומר: לפי ר"י מגש יש להניח שמקורה של שבועת ע"א הוא פרשית שומר חנם, והבסיס לחיוב הוא טענת התובע. לכן אין להשביע אם אין התובע טוען ברי. ואולם גם לפי החולקים עליו אפשר לומר שהבסיס לחיב שבועה הוא הטענה, ובע"א אפשר לחיב שבועה אע"פ שהתובע טוען שמא, משום שהעד טוען ברי, והנתבע צריך להשבע כנגד טענת הברי של העד. אמירה זו חוזרת לבאורנו לעיל[64], שאשר יאמר כי הוא זה אינו דוקא התובע אלא גם אדם אחר.

רא"ש (שבועות ו ה) אומר שכל מקום ששנים מחיבים ממון אחד מחיבו שבועה. ולא מחמת טענה וא"צ טענה.

דין זה דוקא בעד כשר. ואומר קצות החשן (פב טו) שהוא עד גמור וחיב בשבועת העדות. ומכאן נראה שהוא כעד ולא כטוען[65].

הגדרת הגורם המחיב שבועה, בטוען ובע"א.

כדי לבאר איך נלמדו מפרשית ש"ח שבועות מו"ב וע"א, נבחן שוב את המקרה בו פתחה התורה: המעשה בשומר. שניהם מודים שהיתה נתינת שתי כסף, וזה הבסיס לתביעה, אלא שהשומר טוען שהוא פטור. לשיטת שמואל אם נלמד מכאן לענין מו"ב אף כאן הבסיס לתביעה הוא טענת נתינת שתי כסף, ואם יטען כן התובע ויטען הנתבע טענה פוטרת ישבע עליה. אבל לשיטת רב הבסיס לחיוב השבועה בשומר הוא שהשומר רוצה להפטר משתי כסף שתובע המפקיד. כלומר: סכום המחלוקת ביניהם הוא הבסיס לחיוב השבועה, וסכום ההודאה אינו אלא הגורם לכך שיוכל להשביעו ולא יאמר לו אין ביני לבינך כלום. כלומר: לפי רב עקר הפרשיה בטענות, ולפי שמואל בנתינה.

ולפ"ז צריך להסביר למה לפי רב הראשונים56 יודה רב שע"א משביע גם ללא שתי כסף. הלא אין כאן טענת שתי כסף. ויש לפרש שע"א משביע לא מחמת הטענה. תפקידו של ע"א הוא כתפקיד ההודאה במו"ב ובשומרים: למנוע מהנתבע לומר לתובע מה לי ולך. וכדי שלא יוכל לומר כן די בפרוטה אחת. אלא שבשומרים ומו"ב אינו נשבע אלא מפני טענתו של התובע, ובכך אמרה תורה שאין ב"ד נזקקים לו אלא בשתי כסף. אבל אם בא ע"א ישבע הנתבע כלפי ביה"ד גם בלא טענת התובע, ולכן א"צ שתי כסף.

הסבר זה נכון לדעת הרמב"ן וסיעתו הסוברים שע"א משביע גם בלא טענה. אבל לדעת ר"י מגש גם ע"א אינו משביע אלא בטענה[66]. ולכן נראה לפרש שר"י מגש סובר שגם שבועת ע"א תלויה בשבועות האמורות בפרשתנו. אבל על כך קשה מלשון ר"י מגש עצמו (שבועות מ. ד"ה אמר) שאומר: "דלמא לעולם אימא לך דטענה עצמה שתי כסף וה"ק אפי' לא כפר אלא בפרוטה והודה בשאר שתי כסף א"נ לא הודה אלא בפרוטה וכפר בשתי כסף חיב וכ"ש אם כפר בשתי כסף וכו' ולא הודה בכלום דחיב ולעולם טענה עצמה שתי כסף הויא? הא נמי ליכא למימר חדא דהאי קרא דכתיב ביה כסף לא שיך ביה ע"א כלל דשבועת ע"א לאו מהאי קרא הוא דילפינן לה אלא מלא יקום ע"א באיש וגו' וכיון שכן לית לן ראיה לאצרוכיה לטענת שתי כסף. ועוד דכיון דאוקמא להאי כסף דכתיב בקרא דלענין כפירת טענה היא כדאמרינן ליכא לאוקמה אלא בשבועה דהויא מחמת טענה וכפירה ולית לן שבועה מה"ת דהויא מחמת טענה וכפירה אלא מו"ב בלחוד דחיובא מחמת כפירה והודאה היא אבל שבועת ע"א אע"ג דכי משתבע אכפירה הוא דמשתבע אפי' הכי חיובה לאו מחמת הודאה וכפירה היא כי היכי דנבעי בה טענת שתי כסף אלא חיובה מחמת ע"א, וכיון שכן אפי' ליכא בטענה עצמה שתי כסף מחיב שבועה". מכאן עולה ששבועת ע"א לא נלמדה כלל מפרשית ש"ח אלא רק מלא יקום ע"א באיש. ולא ברור מדבריו א"כ מנין לו שאין נשבעים שבועת ע"א אלא בטענת ברי. ואם הוא הולך אחר הכלל שכל מקום ששנים מחיבים ממון אחד מחיב שבועה היה צריך לחיב, שהרי פשוט שמי שטוען שמא ומביא שני עדים חיב לשלם. לכן נראה לבאר שכל דין שבועה בתורה ע"פ ר"י מגש בא כדי לאלם את טענות הברי של הצדדים[67], וכשהתובע לא יכול להשבע אין טעם שישבע הנתבע. ואף שומר לא נשבע אלא מפני שהתובע ברי שמסר לו לשמירה. וכמו שנבאר להלן. וא"כ יש לחלק בין מה שמחיב אותו להזקק לתביעה, לבין מה שמחיב אותו להשבע בפעל. מחיב ביאתו עד האלהים הוא השמירה בשומר, העד בע"א והטענות במו"ב, ואחרי שב"ד נזקקו להם ישמעו טענות הצדדים. אם התובע טוען שמא אין מקום לא לשבועה ולא לתשלום. אם התובע טוען ברי והנתבע שמא ישלם. ואע"פ שבד"כ אין ברי מוציא משמא המוחזק, במקום שבו יש זקה ממונית מוכחת מהנתבע לתובע ברי מוציאמד. ואם שניהם טוענים ברי יפטר הנתבע בשבועה, כלומר: יודא שהוא אכן ברימג. ובשומר אע"פ שטוען שמא אם ברי לו שקבל שכנגדו שמירה הוי כברי וברי כי הוא יודע כל מה שהוא צריך לדעת. ואם הוא בא ע"י טענה וכפירה אין ב"ד נזקקין להם עד שיחלקו בשתי כסף. לפ"ז יבוארו דברי ר"י מגש הנ"ל: עלת הדיון בע"א הוא העד ולא הטענה, ולכן אומר ר"י מגש שלא מפרשתנו נלמדה שבועת ע"א. ומ"מ אחר שלמדנו את עצם קיום החיוב, כלומר: הזקה הממונית לתובע, מהפסוק "לא יקום ע"א", פרטי עניני ההכרעה וההשבעה אכן נלמדו מפרשתנו כמו שבארנו לעיל. דברי ר"י מגש שלאו מהאי קרא הוא דילפינן לה, מוסבים דוקא על ענין כסף או כלים, אבל הפסוק השלישי בפרשתנו כן מלמד גם על דיני ע"א. שאל"כ מנין שיקום לשבועה. כן נראה לבאר בדעת ר"י מגש.

ומ"מ לפי הרמב"ן וסיעתו ע"א א"צ טענת ברי, ולא מפני הטענה ב"ד משביעים אותו. גזרה תורה שבכל מקום שבו יש זקה ממונית בין התובע לנתבע[68] ישבע, ובשומר ומו"ב גזרה תורה שאין נזקקים לו בפחות משתי כסף, שאינה נתינה. אך דין ע"א נלמד אף הוא מכח השבועה שבפרשית ש"ח, שבה למדתנו תורה שאם יש טענה מבוססת, בין של הצדדים ובין של אחר, ביה"ד משביעים את הנתבע[69]. בשומר לא ישבע אלא על שתי כסף כי כך הם כללי השמירה, וזהו דין בדיני שומרים. גם דין מו"ב נלמד משומר ולכן גם בו לא ישבע אלא על שתי כסף, אך בע"א אין הגבלה כזאת, כי חיובו מחמת העדות ולא מחמת טענות.

בע"א אין התובע צריך טענת ברי. במקום שלא הו"ל למידע חיבה תורה שבועה גם כשאינו טוען ברי. ומסתבר שזה עקר טעם הדבר, שהרי חברו יכול לגזלו בלי שידע ולכן נתנה לו התורה כח71. כמו בנושא העקרי של פרשיתנו, בשומר, שבו למדה התורה שאדם שאינו יכול לדעת אם חברו חיב לו, ויש רגלים לדבר, יכול להשביעו. ובזה דומה ע"א לשומר האמור בפרשתנו: שהתובע משביע במקום שבו חברו יכול לגזלו והוא אינו יודע. ומ"מ גם בפרשתנו בא הפסוק השלישי ומלמד שגם כששניהם יודעים את העובדות לאשורן, חיבה התורה שבועה עבור הדיינים.

סכום הבנת הדרשות והפרשיות

ע"פ האמור כאן לפי ר"י מגש הפרשיה מתישבת כך: הפרשה היא פרשת טענות, לכן כסף או כלים הוא סכום הטענה ולא סכום הנתינה, ואפשר להשביע רק אם הם חולקים בכסף או כלים. א"א להשביע אלא בטענה גם בע"א, כי עקר שבועה הוא דוקא כשיש טענה.

לפי הרמב"ן יש לבאר שאמנם עקר הפרשה היא בשומרים ובנתינה, אבל בכ"ז בקמיתא הלכתא כרב, ואינו מתחיב שבועה אא"כ יכפור בשתי כסף, כלומר: הפסוק השלישי, שעקרו אמנם בשומר, מלמד דין כללי על כל עניני טענות, שכאשר נוצר מצב כמו שומר ששני הצדדים חלוקים על סכום חשוב ויש לנתבע זקה לתובע יש חיוב שבועה.65 בע"א א"צ טענה כי גם בשומר ובטוען לא הטענה עקר אלא הנתינה. עקר פרשתנו בשומר ולא בטוען. ולכן עקר חיוב שבועה בתורה הוא לא מחמת טענת ברי.

וא"ת א"כ למה א"צ סכום חשוב בע"א, הלא עקר חיוב שבועה בתורה הוא משומר. י"ל שדוקא לגבי שומר וכיו"ב לא חיבה תורה אלא בסכום חשוב. אבל כח ע"א גדול מכח טענת התובע והנתבע כי עצם העובדה שיש ע"א נותנת חשיבות לתביעה, ולכן א"צ סכום חשוב. מפרשתנו נלמד שכל מקום שיש טענה חשובה ויש זקה מוכחת לתובע יש שבועה. וא"כ שבועת ע"א היא היא השבועה של פרשתנו. עוד יש לבאר שלדעת שמואל כיון שעקר הפרשה הוא השומר ובשומר יש שני גורמים מחיבים: הנתינה וההתחיבות (הגנבה) וגם במו"ב יש שני גורמים. צריך חשיבות וצריך זקת ממון. אבל הם לא צריכים להיות יחד. לכן סובר שמואל שטענו שני מינים והודה באחד חיב. ולכן התביעה עצמה צריכה להיות שתי כסף ולא הכפירה. הלכה כשמואל בתובע שני מינים והודה באחד, אך אין הלכה כמותו בכפירה שאינה שתי כסף, כי מה שהודה בו אינו חלק מהתביעה והוא כהילך, ולא עליו הדיון.

הסבר נוסף למקור שבועת ע"א

אפשר לפרש ע"פ הפירוש השני שהוצע לעיל: הפסוק השלישי בא ללמד דין נוסף אגב דין שומר: שלא רק במקרה שבו נתן איש אל רעהו אלא גם במקרה שאמר. אשר יאמר מחליף את כי יתן, ובמקום שבו יש טענת ברי א"צ נתינה44. לפ"ז הנתינה מתפרשת כפשוטה ולא כל יצירת חיוב כלפי חברו נקראה נתינה. ומ"מ הפסוק השלישי הוא המשך לאמור לפניו ולכן אפשר ללמוד ממנו דינים שונים לדיני מו"ב. כגון דין שתי כסף. ואפשר ללמוד ממנו לע"א אע"פ שבע"א א"צ שתי כסף כי אינו עולה ישירות מאותה פרשיה, אלא הוא מקרה אחר שדומה לאותה פרשיה. שבו יש תביעה ויש מקצת טענה מחיבת, אם של בעה"ד ואם של העד. ואת זה הפסוק לא יקום ע"א לא ממעט.

ובזה תתורץ קושיה נוספת: שהיה מקום לתמוה איך נלמדו דיני ע"א מפרשיתנו למחצה. אם הגורם המחיב הוא הטענה והכפירה, הלא בטוען אינו נשבע עד שתהיה כפירת שתי כסף, ומנין שע"א ישביע גם בפרוטה? ואם הגורם המחיב הוא הנתינה, וע"פ דעת שמואל שנשבעים גם על כפירת פרוטה, אמנם אפשר ללמוד מכאן לע"א, אבל אז יש לשאול למה נלמד ע"א מהטפל שהוא הכפירה הלא עקר חיוב השבועה בפרשה הוא מחמת נתינה. אבל לפי דברינו תתורץ הקושיה, שהרי במקום אשר יאמר כי הוא זה א"צ נתינה. ואמנם במו"ב שבא מכח שטוען שחברו חיב לו צריך טענה חשובה, שתהיה שקולה כנגד נתינה. אבל כשבא עד כשר ומעיד על חיוב לחברו הרי יש זקה ממונית לתובע גם ללא נתינה כלל.

הסבר נוסף למקור שבועת ע"א ראה להלן עמ' יד בפרק "הסבר נוסף".

האם שבועה היא חיוב או נאמנות

מהו חיוב שבועה? האם אדם שחיב שבועה חיב ממון אלא שאם ישבע יפטר, או שהוא פטור אלא שאם לא ישבע רגל"ד שחיב. האם שבועה היא דבר חמור שנתנתו תורה כדי שישלם ולא ישבע[70], או שצותה התורה שישבע וראוי שאכן ישבע ואינו משלם אלא מתוך שאינו רוצה להשבע חשוד?

מתוך כך יש לשאול מה תפקיד השבועה, האם השבועה היא חיוב כעין חיוב תשלומים, או שהשבועה היא אמצעי כדי לברר האם האדם חיב. אם האדם לא ירצה להשבע רגל"ד שהוא חיב.

רא"ש[71] הביא את דברי ר"י מגש שאומר שלא אומרים מגו להפטר משבועה אלא רק להפטר מחיוב ממון. ועל כך כותב הרא"ש "ודבריו אינם מובנים לי כיון דמגו דאוריתא הוא מה לי ממון מה לי שבועה אטו שבועה לאו ממון היא?" ונראה נחלקו בשאלתנו. ר"י מגש אומר שאין מגו להפטר משבועה, כי שבועה היא פְּטוֹר, ישבע ויפטר. ומה שטוען הלא הייתי נאמן בטענה אחרת, השתא נמי אתה נאמן, אלא שהנאמן בטענת נאנסו וכד' נאמן דוקא בטוען ברי ע"י שבועה. ומה אכפת לך, השבע והפטר. אבל הרא"ש שואל וכי שבועה לאו תשלום היא?

נה"מ (פב כח) אומר שבמקום שאמרינן משאיל"מ למעשה חיבתו תורה ממון, אלא ששבועה פוטרתו. במקום שלא אומרים משאיל"מ תפקיד השבועה הוא שלא יורה היתר, וא"כ מגו אינו מועיל. ור"י מגש סובר שבשומר עקר החיוב הוא שבועה ולכן מגו לא פוטר. או מהטעם המובא בנ"י שאומר ששבועת נאנסו היא כדי שלא יאמר בדדמי, וגם כאן המגו לא יפטרנו.

ראיה מדין עד המסיע

להבנת ענין זה נעין בדין עד המסיע. נחלקו הראשונים האם ומתי עד אחד המסיע לנתבע פוטר אותו משבועה. בענין זה נחלקו ראשונים רבים, וביניהם הרמב"ן והרא"ש, כמו שמצאנו ברא"ש ב"מ א ג, שאומר שק"ו, אם עד מחיב שבועה ק"ו שפוטר משבועה. כי לעולם קל יותר לפטור מלחיב. פְּטוֹר משבועה אינו עוון וחטאת, וק"ו אם מחיב את המוחזק כ"ש שפוטר את המחזיק. ע"א קם לשבועה לאו דוקא להשביע אלא גם לפטור. ועוד האריך בראיות עיי"ש. אבל רמב"ן (מלחמת ה') אומר שהתורה האמינה ע"א לחיב ולא לפטור. התורה האמינה מו"ב בשבועה להחזיק, ולא האמינתו עד שישבע גם כשהכל בחזקתו. גם בדין גדול וקטן מכרתי יפטר מהגדול כי כיון שנשבע האמינתו תורה במה שהוא מוחזק, והוא נשבע על הכל. וכחו מפני שנשבע.

לדעת הרמב"ן השבועה היא כח נאמנות. ע"י שנשבע הוא נאמן. לדעת הרא"ש השבועה היא חיוב, אפשר לחיב אדם ממון, ואפשר לחיב אדם שבועה. לכן הרא"ש יכול ללמוד בק"ו אם ע"א מחיב כ"ש שפוטר. אך לרמב"ן א"א כי כל כחו הוא מפני שנשבע, ואם לא נשבע מה כחו? הגורם המברר שהאמת אתו הוא השבועה, ואם אין שבועה אין בירור. וכן הקשה מהרי"ט (אה"ע כז ד"ה ואם) על הרא"ש, ששבועה אינה חיוב אלא בירור, שרמי רחמנא שבועה עליה כדי שיודה. ואילו ראיותיו של הרא"ש מתיחסות לשבועה כאל חיוב. ותרץ ששבועה היא גם בירור וגם חיוב, וא"א לחיב את המסופק כמו שא"א לחיבו בממון. והמשביע את חברו עליו הראיה שחיב שבועה.

עוד אפשר לתרץ שבעלמא אין נאמנים אלא שני עדים בלבד, אך במקרים שונים האמינה תורה לע"א או לשבועת בע"ד. וכח ע"א גדול מכח שבועת בע"ד[72]. ואם נאמן בעה"ד בשבועה לסלק עצמו מן החשד, כ"ש שנאמן ע"א, שהרי ע"א נאמן להטיל חשד, כ"ש שיהיה נאמן לסלק חשד. ובעה"ד אף אם ישבע לא נאמן להטיל חשד על זולתו להזקיקו לשבועה. הסרת חשד קלה מהטלת חשד (כי הטלת חשד דומה להוצאת ממון והסרת חשד דומה להחזקת ממון, ועוד שע"י הטלת חשד עלול לאבד ממונו אם לא ישבע) ולכן שבועת בע"ד החלשה מסירה את החשד שהטיל ע"א החזק יותר. וכ"ז לבאר דעת האומרים שע"א פוטר. אך הרמב"ן ודאי יחלוק על כל זה ויאמר ששבועה אינה חיוב אלא בירור. וכל שלא נשבע התחזק החשד[73].

בסוגית עד המסיע יש דעות רבות נוספות, ולא הבאתי כאן אלא את הנחוץ לעניננו.

ראיה מעד המסיע במקרה שבו משאיל"מ

נחלקו ש"ך וקצוה"ח[74] מה הדין במקרה שבו משאיל"מ. לדעת ש"ך עד המסיע לא פוטר משאיל"מ מתשלום. וראיה[75] מהרא"ש שהוזכר לעיל, שאומר שע"א פוטר מממון ולא משבועה. וכך הוא מתרץ את קושית הרמב"ן שהקשה על דין עד המסיע משומר שמסר לשומר, שהבעלים יכול לומר איני מאמין לשומר ההוא. ואם עד המסיע פוטר משבועה למה לא יפטור השומר השני את הראשון, הלא השומר השני הוא ע"א, ומתרץ רא"ש שהשומר הראשון אינו חיב שבועה אלא ממון, שהרי הוא משאיל"מ, שכן הוא חיב שבועת השומרים אבל אינו יכול להשבע, ונמצא שאינו חיב שבועה אלא ממון ומזה ע"א אינו פוטר. כלומר: הרא"ש רואה במשאיל"מ חיוב ממון גמור. אבל קצוה"ח אומר שע"א שמחיב משאיל"מ לא מחיב ממון אלא שבועה, וממילא משלם, ולכן דין הוא שגם יפטור משבועה וממילא יפטר מממון. את הקושיה משומר שמסר לשומר הוא מתרץ בדרך אחרת[76]: שומר שמסר לשומר אינו משאיל"מ אלא חיוב ממון ממש, כי הוא כמו איני יודע אם פרעתיך[77]. ולכן ע"א לא פוטרו (ולכאורה היא היא מחלוקת רמב"ן רא"ש). ואפי' למ"ד ששומר משתעבד משעת פשיעה, מ"מ משמסר לשומר השתעבד והוי אינו יודע אם פרעתיך[78]. ובזה ע"א אינו פוטר[79]. וגם ב"י כתב שמותר לסיע לגוי להפטר משבועה אע"פ שפוטרו מממון כי אינו יכול להשבע, מ"מ מותר.

עוד אנו רואים שלפי הש"ך אין חלוק בין איני יודע אם פרעתיך לבין משאיל"מ71. שניהם חיוב ממון ממש. בכל מקום שבו יש טענה ממונית מבוססת ברי מוציא מידי שמא, והוא צריך שבועה כדי שלא יהיה שמא. לכן בכל מקום שבו הודה שחיב לחברו לא תועיל לו מוחזקותו עד שישבע שחיובו לחברו אינו בתקף, וכך נלמדו דיני טוען מדיני שומרים[80]. לפ"ז משאיל"מ הוא חיוב ממון ממש, וע"א אינו יכול לפטרו. רק במקום שבו בעה"ד ברי בטענתו אינו חיוב ממון וע"א יפטרנו אף מן השבועה. כשחיבה התורה שבועה חיבה ממון, אך לא חיבה כן אלא במקום שבעה"ד מסופק ואינו יכול להשבע על טענתו. לעמת זאת סובר קצוה"ח שבמקום שחיבה התורה שבועה לא חיבה אלא שבועה (כלומר: חיוב שבועה הוא בירור) וא"כ אם אינו יכול להשבע משלם רק אגב שאינו יכול להשבע. לפי הש"ך עקר החיוב הוא ממון, אך יוכל לפטור את עצמו בשבועה (או שכשיכול להשבע אין חיוב ממון). לפי קצוה"ח עקר החיוב הוא שבועה, אך אם לא ישבע ישלם.

ד"מ (חו"מ פז ב) הביא בשם הרא"ש בשם הרמב"ן (לא מצאתי שם ברמב"ן במפורש ענין זה) שלא ידעתי אם פרעתיךמד הוא משאיל"מ. כלומר: "אשר יאמר כי הוא זה" היינו אשר יאמר כי יש חוב, וחיב שבועה. אך שבועה זאת אינה באה לידי בטוי אלא כאשר כופר במקצת, כי אם כפר בכל הרי לא אמר כי הוא זה, ואם הודה בכל הרי משלם. ואם אמר איני יודע אם פרעתי הודה בעקר החוב וצריך להשבע ומשאיל"מ.

לפי הש"ך כל מקום שהיתה נתינה לנתבע או בסיס אחר לתביעה חיבתו תורה, לפ"ז גם האומר איני יודע אם פרעתי הוא בכלל הפרשה. שהרי הודה שנתן לו. ואינו יכול לפטור עצמו בשבועה.

ראיה מדין עד המסיע כשעד אחר סותרו

על דרך זו יש לבאר את דבריהם של הש"ך וקצוה"ח[81] לגבי עד המסיע כשעד אחר סותרו. ש"ך אומר "כתב בתרומת הדשן סימן שלד דעד אחד מסיע פוטרו משבועה אפי' במו"ב ושבועת שומרים וע"א מכחישו ע"ש שהאריך בראיות וכל דבריו לא נתחורו אצלי אלא נראה דאוקי חד לגבי חד וסלק עדותן כמאן דליתא וחיב שבועה דאוריתא משום שבועת שומרים או משום מו"ב". לדעת הש"ך חיב שבועה כי התורה לא האמינה לעד האחד במקום שאחר סותרו. אין כאן בסיס לתביעה כי העד מוכחש ואין כאן אמירת כי הוא זה. לדעת קצוה"ח פטור כי העד האחד אינו נאמן כלל. הוא בא לחיב ממון אך אינו נאמן לכך. אין כאן כלל דין חיוב ממון אלא רק דין שבועה. שבועה לדעת קצוה"ח אינה חיוב ממון. לדעת ש"ך אם יכול ע"א לחיב שבועה מכלל שכחו גדול כמעט ככח שני עדים. הוא מחיב ממון אלא שיכול הנתבע להשבע ולהפטר, שהרי שבועה לדעתו היא חיוב ממון. ולכן בנ"ד כח העד הסותר גדול דיו כדי לדחות את כח העד הפוטר. ע"א כנגד ע"א נדון כמעט בשנים נגד שנים. לעמת זאת דעת קצוה"ח היא ששבועה אינה חיוב ממון אלא פטור. ואין ללמוד על כחו של ע"א מהיכלת לחיב שבועה. הוא אינו אלא כטוען. לכן בנ"ד יסיענו העד המסיע, והעד הסותר אינו כלום. וראה דברינו במאמר השני המתפרסם בקבץ זה לגבי השאלה למה מצטרפים שני עדים שכ"א מהם לא בא אלא לחיב שבועה. ואחד הביאורים שם הוא שהעד לא בא לחיב שבועה אלא לחיב ממון, אך אנו לא מקבלים אותו לצרך ממון. ומ"מ שבועה תחלת תשלום היא.

גם בענין זה הש"ך וקצוה"ח לשיטתם. לפי הש"ך חיוב שבועה הוא חיוב ממון ממש, אלא שיש לו אפשרות להשבע ולפטור את עצמו, ולכן משאיל"מ הוא חיוב ממון ממש. לכן דעת הש"ך היא שע"א הרי הוא כשנים, ואם יבא עוד עד הם כתרי ותרי, שהרי כל אחד מחיב ממון אם לא ישבע. אבל לדעת קצוה"ח הראשון אינו כשנים וא"כ גם השני אינו כשנים. אבל הם כחד וחד. שהרי הראשון אינו מחיב ממון אלא שבועה, והתורה לא האמינתו כשנים[82]. גם נה"מ אומר שכשיש תרי ותרי אנו בספק וא"א לחיב ממון. אך שבועה מחיבים בספק כי אינה חיוב אלא דרך לצאת מידי ספק ולכן מחיבים אותה גם במקום ספק, לכן אין ע"א מבטל ע"א שכנגדו. כלומר: ע"א לא יכול להקים דבר, לברר שיש חיוב, אך הוא יכול להביאנו לידי ספק, ובמקום ספק מבוסס למדתנו תורה שישבע הנתבע.

וכן יש לבאר את הדרשה "אבל קם הוא לשבועה". לפי ש"ך הדרשה באה לאפוקי שלא יחיב אפי' שבועה, אך שיחיב שבועה נלמד ממקום אחר. אולי מכי הוא זה, דאל"ה מנין. לפי קצוה"ח שבועה אינה כלום, ואם לא למדה תורה אלא שאינו קם לענש, למה לא יקום לעד האלהים יבא דבר שניהם?[83] עוד אפשר לבאר בש"ך שע"א נאמן לכל דבר, ולמה לא יאמן? הלא בא אדם ולמד שכך הוא, וכל התורה כולה לא למדנו אלא מפי אחד. אבל במקום שבו התורה צותה שלא נשמע לע"א אין ע"א נאמן. הא לכל דבר אחר נאמן.

ראיה מדין גלגול במשאיל"מ

כתב הרא"ש[84] שמי שמשאיל"מ א"א לגלגל עליו שבועות נוספות, כי אינו חיב שבועה אלא תשלום. ואין מגלגלים שבועה על חיוב ממון. אבל סה"ת[85] כתב שמגלגלים. גם כאן הרא"ש לשיטתו[86], שחיוב שבועה הוא למעשה חיוב ממון. ומשאיל"מ הוא חיוב ממון גמור.

הסבר נוסף

עוד אפשר לפרש ששבועה אינה חיוב ואינה בירור אלא מעמד בינים. לב"ד יש שלש אפשרויות לפסוק את הדין: פטור, חיב שבועה וחיב. חיוב שבועה אינו חיוב ואינו פטור. לפ"ז תנתן כאן תשובה נוספת לשאלה שנשאלה לעיל איך נלמדה שבועת ע"א מהפסוק "לא יקום ע"א באיש". הפסוק לא מעט אלא חיוב גמור, אבל חיוב שבועה אינו חיוב גמור ולכן ע"א יקום. מפרשיתנו נלמד רק שיש בתורה מציאות של פסק שאינו חיוב גמור אך גם אינו פטור גמור, שבועת ע"א נלמדה ממילא. לפ"ז יתורצו הראשונים שהקשינו עליהם לעיל מנין לחלק בין דיני חיוב שבועת ע"א לדיני חיובים אחרים. שבועת ע"א לא נובעת מפרשיתנו, מה שנלמד מפרשיתנו הוא רק עצם העובדה שיש בתורה מציאות של חיוב שבועה, לכן נלמדו מפרשיתנו רק מקצת הדינים, רק הדינים שהם חלק ממהותו של החיוב המיוחד הזה. לא נלמדו מפרשיתנו לע"א הלכות שענינן מתי חל דין שבועה אלא רק הלכות שענינן מהו דין שבועה.

סברת שבועת מו"ב

הגמ'[87] מביאה את סברת רבה. "מפני מה אמרה תורה מו"ב ישבע, חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח והאי בכוליה בעי דנכפריה והא דלא כפריה משום דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. והאי בכוליה בעי דלודי ליה והאי דלא אודי אשתמוטי הוא דקא משתמט מיניה, סבר עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה. ואמר רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי דלודי ליה בכוליה"[88]. יש לדון בשאלה מה תקף הסברה, האם משום כך משביעים או שאינו אלא הסבר למה אין מגו. בראשונים רבים[89] נראה שהמו"ב חיב שבועה כי אמר כי הוא זה, אלא שהיתה הו"א לפטרו מדין מגו, שהרי יכול היה לכפור בכל ולהפטר לגמרי. וחזקה אין אדם מעיז היא הגורם שלא לומר מגו: לא היה יכול לכפור ולהפטר כי לא היה מעיז פניו לומר כן.

הגמ' (ב"מ ג) אומרת שלא תלמד מרבה שרק משום שהודה במקצת נשבע. השבועה אינה מפני שהודה במקצת אלא מפני שנודע כי הוא זה, וגם אם נודע ע"י עדים, כלומר: במקום שבו אין סברת חזקה אין אדם מעיז. וראה גם רשב"א ונ"י שם. גם מכאן עולה שאין אדם מעיז אינו הגורם לחיוב אלא הגורם שלא לומר מגו. וראה להלן בפרק "כפירה בכל הפקדון בטענת נאנסו" האם סברת רבה מלמדת למה חיב שבועה כשמודה במקצת או שהיא מלמדת למה פטור משבועה כשכופר בכל.

תוס'[90] אומרים שסברת אין אדם מעיז לא פוטרת כופר הכל, שהרי אפי' במקום שיכול להעיז פטור, כגון מנה לאבי בידך[91]. אלא גזה"כ, ואין אדם מעיז כדי שלא יאמר מגו. לעמת זאת רש"י אומר שאם הוא חיב לא יוכל לכפור בכל. ומתוך שכפר בכל משמע שהוא פטור. אבל בפקדון שלא עשה לו טובה חיב אפי' כופר בכל. אין אדם מעיז בפני מי שעשה לו טובה. אבל לפי תוס' וראשונים רבים אחרים[92] אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו לא מפני שעשה לו טובה אלא מפני שהוא יודע את האמת כמוהו, ואין אדם מעיז פניו לטעון שקר כשבע"ד יודע שהוא משקר.

הגמ' בשבועות מה: אומרת שהנטען שהפקידו בידו פקדון יכול לטעון להד"מ, ומתוך כך יכול לטעון נאנסו ולהפטר בלא שבועה. הנטען שהפקידו בידו פקדון בעדים יכול לטעון החזרתי ומתוך כך פטור מכל שבועה. הנטען בשטר ישבע שבועת השומרים[93]. כלומר: יכול להפטר במגו. ר"ן, ר"י מגש, רמב"ם, ושו"ע אינם פוסקים כאותה גמ' ואומרים ששומר ישבע גם בהפקדה בע"פ. כלומר: שומר מתחיב שבועה מה"ת ואינו נפטר ממנה במגו שהיה יכול לטעון אחרת. וה"ה מו"ב. התורה חיבה שבועה בטענות מסוימות והמגו לא יפטרנו. אפשר שהיינו משום שחיוב השבועה עומד כנגד המגו. או משום שאינו מעיז פניו לטעון טענה אחרת. וראה באריכות הערה 93.

אפשר לפרש שגם סברת אין אדם מעיז פניו מושתתת על דברינו לעיל (עמ' ח ועוד). כאשר אדם טוען טענת ברי על חברו בד"כ לא ימלאנו לבו להכחיש בעזות מצח את הכל, ולכן יודה במקצת. ואכן גם כשמו"ב אם יטען גם הוא ברי נגד חברו יהיה נאמן, ולשם כך עליו להשבע, כדי שהטענה תהיה ברי. ולכן מודה במקצת הטענה ישבע.[94]

עוד אומרת הגמ'[95] שכשהוא משיב אבדה לא ישבע, וכאן נחלקו ראב"י וחכמים. מצאנו כמה פירושים מהו משיב אבדה. א. אינו מודה במקצת כי התביעה לא תביעה. ב. הוא מודה במקצת אבל יש לו מגו (כלומר: דין מו"ב לא מבוסס על חזקה אין אדם מעיז אלא הואיל ושניהם מודים שהיתה נתינה והוא משועבד לו ונחלקו אם צריך לשלם אמרה תורה ישבע, וחזקה אין אדם מעיז אינה אלא נמוק לשאלה למה אין מגו). ג. מה"ת ישבע ומפני תקון העולם לא ישבע.[96] לפי שני הפירושים הראשונים ע"פ סברת רבה מחיבת התורה שבועה דוקא אם היתה תביעה ברורה, בטענת ברי, שכנגדה לא יוכל הנתבע להעיז את פניו.

תפקיד השבועה ע"פ סברת רבה

לשון הגמ' היא "ורמי רחמנא שבועה עליה כי היכי דלודי ליה בכוליה". מכאן לכאורה נתן היה להוכיח שמטרת השבועה היא שיודה. כלומר: אין מטרת השבועה לברר האם הוא חיב אלא להביאו לידי הודאה. ואולם אפשר לפרש שלאו דוקא שיודה בכולונג אלא אם באמת חיב שיודה בכולולט, ואם לא הרי הוכח שאינו חיב, או לפחות ימנע אדם מלהביא את עצמו למצב שיצטרך להשבע ויודה מלכתחילה[97].

טור (פז יא) מביא את דעת רשב"ח שאומר שלא מפכינן שבועה דאוריתא אפי' שניהם רוצים. והקשו רי"ף וטור אם שניהם רוצים למה לא, ולכן פסקו שמפכינן. ב"ח מפרש שתפקיד השבועה להביאו לידי הודאה ואפשר שלא ישבע אם הוא משלם, אבל אם עשה כן מכח שבועת חברו נמצא שלא הודה. מ"מ נמצאנו למדים שתפקיד השבועה, ע"פ הב"ח, הוא להביאו לידי הודאה.

כפירה בכל הפקדון בטענת נאנסו

בב"ק קו:קז. נחלקו רחב"א ורחב"י בשאלה האם הטוען שכל הפקדון נגנב ישבע, או שגם שומר לא ישבע אא"כ הוא גם מו"ב. בעקבות הגמ' נחלקו הראשונים. רש"י (ב"ק קז.) אומר שלמ"ד ערוב פרשיות כתוב כאן כי הוא זה דוקא במלוה ולא בפקדון[98], כי במלוה אין אדם מעיז ורק אם מו"ב יתחיב. בפקדון מעיז ויתחיב גם אם כופר הכל. לכן כי הוא זה דוקא במלוה. ובפקדון חיב שבועה גם כשכופר בכל הפקדון ואומר שכולו נאנס. אבל לדעת תוס' לא עקרינן מפקדון לגמרי, וגם בפקדון נוהגות כל ההלכות הנלמדות מהפרשה, כגון שבעינן שלשה ומומחים, אבל הודאה במקצת דוקא במקום שבו אין אדם מעיז. כי זה טעמו. כלומר: רש"י אינו מוציא את הפרשיה מפשטה והוא סובר שדברי התורה על שומר עוסקים בשומר. והפסוק השלישי, אפי' למ"ד ערוב פרשיות כתוב כאן, לא אומר ששומר צריך אמירת כי הוא זה אלא בא ללמד דין חדש על מלוה. בדומה למה שבארנו לעיל. לכן כל שומר נשבע גם אם לא יודה במקצת. להלכה יש כאן שתי שבועות שונות, שבועת שומר ושבועת מו"ב, והן אינן תלויות זב"ז אע"פ ששתיהן נלמדו ממקור אחד.

תוס' הקשו ממשכון שהיה שוה יותר מהחוב[99], שאם יאמר השומר שהיה כנגד החוב הוא כופר בכל ופטור. מכאן שגם שומר צריך הודאה במקצת[100]. וכן מאומר שמא בשעה שהיתה שכורה מתה[101], שכדי שיהיה עסק שבועה ביניהם צריך עוד שתי פרות, באחת יודה ואחת יכפור. ולמה הלא גם בפרה זאת יש עסק שבועה כי הוא שומר. וכן ממנורה בת י ליטרים וי גפנים טעונות[102] שהוא שומר וצריך הודאה במקצת. ועוד שבמנה לאביך בידי92 פוטרים דאי בעי מעיז, וא"כ היה צריך לחיבו. (ואפשר לתרץ שרש"י לשיטתו שהוא תקנה). ועוד הגמ' מקשה על שבועת שומרים למה ישבע מגו דאי בעי אמר להד"מ יכול לומר נאנסו. וקשה לרש"י מה המגו הלא גם בלהד"מ נשבע.

יש לתרץ את קושיות תוס' על רש"י ולומר שרש"י מפרש שהגמ' לא באה לפרש כאן אלא את המקרה שעליו נחלקו רחב"א ורחב"י, דהיינו טוען טענת גנב בפקדון. ובודאי כו"ע ל"פ שהטוען להד"מ בפקדון פטור משבועה, וכו"ע ל"פ שהמודה במקצת הפקדון כגון שאומר שהפקד אצלו פקדון קטן יותר חיב שבועה כפי שעולה ממשניות וגמרות מפורשות וכפי שמוכיח תוס'. ולא נחלקו אלא לגבי טוען טענת גנב בפקדון שרחב"א אומר שלא ישבע עד שתהיה שם כפירה במקצת והודאה במקצת, ואילו רחב"י אומר שאפי' אם אומר שאבד הכל ישבע, כי לא עשה לו טובה ומעיז לומר אבד הכל. אבל הטוען להד"מ לא ישבע[103] דמהיכי תיתי שבועה, כי לעולם אין אדם יכול להשביע את חברו בטענה ריקנית בלי שום סיוע[104]. ורק כי יתן איש כשידוע שנתן ישביע[105]. בב"מ מפרש רש"י שסברת רבה היא סברה למה יתחיב שבועה[106], ולא למה יפטר משבועה. וכן מסתבר כי איך אפשר לבאר למה יפטר לפני שבארנו למה יתחיב כלל. ואמנם סברתו של רבה לחיב יפה רק למקרה שבו יש בדבריו מעין הודאה, שהודה בעקר הנתינה, וכמו כן אין סברתו יפה במלוה כשאומר פרעתי הכל, כי מתוך שהעיז משמע שאמת אתו. ובב"ק הובא רבה כדי לומר שאע"פ שאין סברת רבה יפה כשכופר בכל, מ"מ בטענת גנב בפקדון אע"פ שכופר בכל סברת רבה יפה[107] כי הודה בנתינה. (לכן הובא כאן רבה ללמד למה פטור, ואין כאן קושיה איך כתב רש"י כך כאן ובב"מ כתב שסברת רבה מלמדת למה חיב).

ריב"א (בתוס' ב"ק שם) ורשב"א (שם), וריטב"א (שבועות מב: ד"ה לכך הנכון) מפרשים בדומה לכך, אלא שלשיטתם אינו מעיז במקום שחברו מכיר בשקרו. לכן בטענת גנב בפקדון מעיז ומעיז וישביע. אבל לטעון להד"מ אינו מעיז פניו גם בפקדון ולכן אין מגומז וישבע אם מודה במקצת. ערוב פרשיות כתוב כאן היינו שמו"ב הוא דוקא בטענה ששיכת במלוה, אבל טענת נאנסו ששיכת דוקא בפקדון א"צ הודאה במקצת. בין לרש"י ובין לריב"א דברי הגמ' שהפסוק השני נאמר על מלוה היינו לאפוקי מפקדון וגנב מבית האיש שנאמר לעיל. כלומר: לא רק בדין טוען טענת גנב האמור בפסוק הראשון, אלא בכל דבר פשע אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם. לא רק בפקדון האמור לעיל אלא בכל דבר פשע. ולהד"מ פטור מגזה"כ אפי' במקום שיכול להעיז. לשיטת ריב"א וריטב"א כופר הכל בפקדון פטור לגמרי, ומו"ב בפקדון ישבע. וטוען טענת גנב או נאנסו ישבע גם אם אומר שהכל נגנב.

רמב"ן[108] מפרש שבנאנסו נשבע גם אם אומר שנאנס הכל כי אומר בדדמי. ובמו"ב נשבע גם בפקדון. ולא נפטר במגו כי אינו מעיז פניו בפני המפקיד היודע שהוא משקר. ואם טוען בפני פשעת בהם והלה טוען נאנסו, לא נפטר במגו דלהד"מ אע"פ שגם עכשו מעיז, כי אנו חוששים שמא פשע בהם שלא בפניו.

ר"ת אומר שכי הוא זה נאמר על פקדון ומלוה. בפקדון אם יודה במקצת ויודה שחיב ושלא נאנס ישלם כי הודה במקצת. כמו במלוה. ויש עוד שבועה בפקדון כשטוען שנאנסו, ולא מדין מו"ב, וגם אם לא כפר. והיא השבועה של הפסוק הקודם שאינו אלא בשומר. בעינן הודאה בעקר ההפקדה כדי לחיב שבועה שהחוב היה נמוך, או כדי לחיב שבועה שהפקדון אבד, אך א"צ כפירה מלבד שהפקדון אבד. כשמודה שלא נאנסו אינו נשבע על כך, וממילא אינו חיב שבועה אא"כ טענו יותר. לוה חיב רק אם יש הודאה מלבד מה שכופר, ושומר חיב אם יש הודאה מלבד מה שנאנס. לכן באיני יודע אם שאולה צריך עוד אחת שמודה בה (ולכאורה דוקא שם כי טוען שמא וצריך עסק שבועה מלבדה, אבל בעלמא גם אם אין אלא פרה אחת). ומאן דל"ל ערוב פרשיות סובר שצריך גם נאנסו וגם כפירה במקצת. הפסוק בא ללמד שאפי' שומר לא חיב אלא אם אומר כי הוא זה, ומ"מ גם לוה אם יאמר כי הוא זה ישבע. וכופר הכל לעולם פטור.

תוס' הקשו על רש"י וריב"א מהגמ' בב"מ צח. שעוסקת במפקיד ושומר שנחלקו בשאלה האם מתה כשהיתה שאולה או שכורה, שנשבע דוקא כשיש עסק שבועה ביניהם, כשיש שלש פרות, ולמה בעינן שלש פרות, ממילא חיב שבועה. ונראה לתרץ ששם לא מדובר כלל על שבועת נאנסו, שם שניהם מודים שמתה כדרכה, א"נ יש עדים שמתה כדרכה, ולא נחלקו אלא אם היתה שכורה או שאולה. ושם אומרת הגמ' שאם אומר איני יודע ישלם רק אם יש עסק שבועה ביניהם, דהיינו שיש עוד תביעה. וא"ת למה העמידה הגמ' בתביעה נוספת, היה אפשר להעמיד באותה תביעה וכגון שאינו מודה שמתה כדרכה, כמו שהעמידה הגמ' בצח:, י"ל דאה"נ, אך הואיל ולשון המשנה ומתה משמע כדרכה בודאות, נראה יותר שהמשנה לא באה לעסוק אלא בשאלת מה חיב השואל ומה חיב השוכר ולא בשאלה הזאת, ולכן היה לגמ' נוח יותר להעמיד בשיש עליו שבועה ממקום אחר. א"נ מכיון שהבעלים טוען ברי שאתה שואל וגם הנתבע אומר שמא כדבריך אינו יכול להשביעו שמתה כדרכה. שאין שואל נשבע על כך[109]. עוד מקשה תוס' א"כ איך יש מגו שיכול לטעון להד"מ הלא הוא מגו דהעזה, ומתרץ שאינו ממש מגו אלא כעין מגו. ומקשה תוס' על ריב"א שאין אדם מעיז משום שיודע, איך יש מגו דלקוחות הן בידי ודלא היתה של אביך הרי יודע שמשקר, מתרץ תוס' שלא דמי למידי דכפירה (עיין כללי מגו ש"ך ו תומים עב קצוה"ח יד).

כלומר: לדעת תוס' גם שומר אינו נשבע אא"כ הודה במקצת. אבל לדעת יתר הראשונים שנזכרו כאן יש בפרשתנו שתי שבועות: שבועת השומרים ושבועת מו"ב. שבועת השומרים נוהגת בפקדון ושבועת מו"ב בין בפקדון ובין בהלואה. שתי השבועות האלה דומות זו לזו ולכן נכתבו יחד, כפי שנתבאר לעיל.

[1] לשבועה, כפי שאנו למדים מההקבלה לפרשית שומר שכר הסמוכה.

[2] יש כמה מקומות בתורה שבהם באה התורה ללמדנו כיצד לנהוג במקרה של ספק. אבל בשום מקום לא מתואר הספק בפירוש. למשל: שבועת השומרים. התורה מלמדת מה הדין במקרה שבו לא ברור אם השומר פשע או לא. אך התורה לא מציגה את הדברים בצורה מסופקת. התורה כותבת בפירוש: "וגֻנב מבית האיש" (שמות כב, ו), כך גם במקרה של סוטה. הפרשה מתארת מקרה שבו הבעל חושד באשה והאשה מכחישה. אך התורה לא כותבת: "ועבר עליו רוח קנאה וקִנא את אשתו, ולא נודע אם נטמאה"; התורה כותבת: "ועבר עליו רוח קנאה וקִנא את אשתו והִוא נטמאה, או עבר עליו רוח קנאה וקִנא את אשתו והיא לא נטמאה" (במדבר ה, יד). כך הוא גם במוציא-שם-רע ובעוד פרשיות שונות הבאות להתמודד עם ספק. הסיבה לכך היא, שהתורה מלמדת אותנו עקרונות והעקרונות נכונים לפי האמת, לא לפי ידיעתנו. התורה לא מציגה את הספק, משום שמבחינה אמתית אין ספק. לפני הקב"ה (אמת האמיתות) אין ספק. המציאות היא כפי שהיא, וחוסר-ידיעתו של האדם אותה היא בעיה צדדית ביותר. אנו צריכים לנהוג ע"פ האמת המוחלטת (וגם אם לא תמיד אנו יודעים אותה) ולא להתייחס לידיעתנו כאל אמת.

לפ"ז יש לברר (ובבירור זה תלויות מחלוקות האמוראים והראשונים כפי שיתבאר להלן) האם עקר הפרשיה היא פרשת הספק, אע"פ שהתורה לא כתבה כך בפירוש. או שהפרשיה היא פרשית דבר הפשע. וע"פ זה - האם התנאים לדיני פרשיה זאת, כגון שהתביעה היא שתי כסף וכיו"ב, הם נושא הספק או נושא דבר הפשע (דבר מלשון דבור, דבר פשע שטוען התובע, שהנתבע אומר כי הוא זה). האם הספק הוא לפחות שתי כסף או דבר הפשע הוא לפחות שתי כסף. וראה בהרחבה להלן. פרשה זאת באה ללמד את הדַיָּן כיצד לנהוג במקרה של ספק מבוסס הנוצר מטענות הצדדים.

הספק הוא בעיה מעשית, כלומר: העקרון מבורר, אך למעשה יש בעיה לבצעו. בעיות מעשיות הן בעיות ביישום העקרון בחומר, אך הן לא בעיות מהותיות. בין העקרון למעשה יש כמה מדרגות, שמתבטאות בעקרונות-משנה שנועדו להדריכנו בביצוע העקרונות, ועקרונות ברמה נמוכה יותר שעל-פיהם נבצע את עקרונות-המשנה וכו'. העקרונות הם הרוח, ולכן התורה שבכתב מביאה אותם. התושבע"פ נותנת הדרכה מעשית יותר. ספר דברים נועד להכין את בני-ישראל לכניסה לארץ, ולכן בו אנו שומעים לא את ה' מדבר אל משה, אלא את משה מעביר את הדברים אל בני-ישראל, לכן גם הספר כתוב בסגנון מעשי יותר ובגישה יותר מעשית מהספרים הראשונים. אך עדיין הוא עקרון רוחני-נצחי שאינו משתנה, ולכן הוא כתוב בתורה (כתב הוא דבר שאינו משתנה). בו מלמדת התורה דרכים לברור הספקות ומתיחסת לידיעתנו.

ענין הספיקות ענין בירורי מעשי. התורה מלמדת אותנו על ידו את העקרונות, ואנו צריכים להתמודד עם הבעיות ביישום. יש דברים רבים שהגמרא לומדת מן התורה, אבל התורה לא כותבת אותם בפירוש. הגמרא צריכה ללמוד זאת מן הרמז. נושאים שנלמדים כולם מן הרמז הם נושאים כמו דרכי קניין (קניין אשה), דרכי בירור (חזקות, רוב וקרוב, וכו') וכו'. המכנה המשותף לכולם הוא שהן בעיות מעשיות ולא עקרונות (יש עקרון שאסור לגנוב או לקחת אשה שאינה שלך, אך הדרך שבה יהפוך רכוש להיות של אדם מסוים - הוא אינו עקרון רוחני. כנ"ל יש עקרון חשוב באיסורים מסויימים, אך הבירור הוא בעיה מעשית). התורה מביאה עקרונות, היא לא משועבדת לנו חלילה, היא לא צריכה לפרט לנו איך נתנהג בשוק כשאנו מוכרים וקונים, כי זה דבר חומרי. אך אנו משועבדים לה' ולתורה. בכל צעד שלנו עלינו לברר מהו הדבר הטוב ביותר מבחינת ה', כי אנו עבדיו בכל רגע. לכן גם את הדברים האלה אנו מנסים ללמוד מהתורה, אע"פ שזה לא כתוב בה בפירוש. הגיעו הדברים לידי כך שיש אפילו הלכות כיצד לנעול נעלים, כי אפילו בדברים כאלה עלינו לחפש מהי הדרך הטובה ביותר; אבל התורה לא כותבת את זה כי היא רוחנית. לכל פרט עלינו להתיחס באובייקטיביות, במבט כולל, תוך פתיחות מחשבתית לקבל כל דבר, ולא רק את הנוח לנו או הרצוי לנו, עלינו לבטל רצוננו מפני רצונו. מטרתנו היא להשתעבד לה', לחפש את הרצוי לו באמת - ולבצעו.

[3] וכן אפשר לבאר שהדיינים והשבועה לא נועדו לברר אלא להפיס את דעת הבעלים כיון שהוא אינו יודע את האמת. ומכיון שמיוחד מקרה זה מיתר המקרים האמורים בפרשה כי בו בד"כ הנתבע יודע את העובדות והתובע אינו יודע, למדה תורה מלבד הדין, שצריך הנתבע להשבע בביה"ד.

[4] ב"ק קז. סנהדרין ב:.

רש"י באר שהתערבה כאן פרשית אם כסף תלוה. אך על כך קשות כמה קושיות. כי למה לנו לומר שפרשה רחוקה התערבה כאן, וכמה ענינים גדולים אמורים בינתים, סכינא חריפא מפסקא קראי? ועוד: ניחא אילו היתה שם פרשה של תביעת מלוה ושל דין ומשפט, אך פרשת מלוה שם אינה קשורה כלל לטענות. ועוד - הלא דיני טענות הנלמדים מכאן חלים על כל חיובי ממון, ולאו דוקא על הלואות. ועוד ראה תוס' שהקשו על רש"י כמה קושיות, ואת שיטת ר"ת וריב"א שם. ע"כ נראה לבאר שערוב פרשיות הוא שמעורבים בפרשיה זאת כמה דינים שאינם ענינה העקרי של הפרשה, ע"פ הפרושים השונים המוצעים כאן. ואולי כך ניתן לבאר את שיטת ריב"א. וכ"כ בחדושי הר"ן סנהדרין ב: ד"ה ערוב פרשיות.

[5] או שמחזיר תוך כדי טענתו ואומר הילך. (ע"פ ב"מ ד., שהמודה במקצת ואומר הילך פטור משבועה על השאר).

[6] כל חיובי השבועות חלים דוקא כשיש בסיס לכך שהנתבע מחויב כלפי התובע, כמו שיתבאר להלן. ובכלל זה לויתי או קבלתי שמירה ועדין לא נפטרתי לגמרי מחיובי כלפיך. אבל כשאומר קבלתי והחזרתי הכל אינו מודה שחיב לו. ואז אין בסיס לחיבו. ואם יבאו עדים שקבל שמירה וכיו"ב ראה להלן שחיב שבועה אא"כ נפטר במגו או בטענה פוטרת אחרת, ואע"פ שהוא טוען איני חיב לך עוד כי פרעתי. אבל אם אין ביה"ד יודע שהנתבע מחויב לתובע אלא על פיהם, א"א לחיבו שבועה שהרי הוא אומר אינני מחויב לו כלל.

[7] יש לשאול איך למדו חז"ל מהטענות הפוטרות את השומר שגם מו"ב חיב שבועה. כי מסברה יש מקום לחלק ולומר שהתורה חיבה את השומר שבועה דוקא מפני שהוא אחראי על דבר שבעה"ב לא יכול לדעת אותו, ולכן, לחזוק הדברים צותה התורה שישבע, משא"כ בדיני ממונות אחרים. ולכן כשאומרת התורה שהטוען טענה פוטרת ישבע כונתה לכל טענה פוטרת שאיש אינו יכול לדעת אותה מלבדו. ואיך נלמד מכאן שגם טענה שבעה"ב יודע את האמת כמוהו מחיבת שבועה? (ודאי שקושיה זו קשה על ההסבר הראשון בפסוקים, אבל היא קשה גם בהסבר השני, אע"פ שהתורה כתבה פסוק מיוחד ללמדנו דיני טענות, מ"מ מסברה פשוטה יש להניח שמדובר על מקרה דומה לדוגמא שהובאה, וראה להלן הערה ט) וראה התיחסות לשאלה זאת להלן. עוד יש לתמוה שהרי פרשה זאת עוסקת בתביעה שתחלתה נתינת דבר לחברו, ואפשר שדוקא בכגון זה, שחברו מאמין בו ונותן לו ע"מ להשיב, סמכה תורה על שבועתו, ואיך נלמד מכאן לכלל דיני ממונות? ומ"מ אפשר לפרש שחיובי השבועה שבפרשה נאמרו לא לגבי בעה"ב אלא לגבי האלהים, כלומר הדיינים, שפרשה זאת מלמדת על רב הלכותיהם. ולכן אין לחלק בין דבר שבעה"ב יודע לדבר שאינו יודע כל עוד מבחינת ידיעת הדיינים אין הבדל ביניהם. וכן אין לחלק בין מקרה שבו נתן בו הבעלים אמון למקרה שלא נתן בו, כל עוד מבחינת אמון הדיינים בו אין הבדל ביניהם.

[8] וראה סנהדרין ב:, שערוב פרשיות כתוב כאן ולכן דיני ב"ד הנלמדים מפרשיה זאת נלמדים לא רק לענין גזלות וחבלות וקנסות היוצאים מהם (שנלמדים מפרשיה זאת שחיבה שומר בתשלומי כפל אם יטען טענת גנב, או כל גנב), אלא גם לעניני הודאות והלואות, כלומר טוען ונטען. וכך יש לבאר את המושג ערוב פרשיות בכל אחד משלשת ההסברים המובאים כאן, כל אחד לפי דרכו, שהלכות אלה נלמדות גם לדיני טענות. ומי שפוסק שמה"ת א"צ שלשה מומחים בהודאות והלואות סובר כן מפני הפסוק בצדק תשפט עמיתך, ולא מפני שאינו דורש ערוב פרשיות, כאמור בסנהדרין ג.

[9] הגמ' עסקה בד"כ במלוה, אך מלוה בד"כ בגמ' הוא דוגמא כללית לחוב ממוני. ברור שדיני הטענות חלים לא רק על הלואה אלא על כל חוב ממוני בין אדם לחברו.

[10] מדיוק בפסוקים עולה שיש לשבועה תפקיד כפול: כלפי הדיינים וכלפי הבעלים. הפרשיה הראשונה, פרשת שומר חנם, היא פרשת בירור הדין ע"י הדיינים. היא הפרשה בה נאמר ג פעמים אלהים וממנה נלמדות רבות מהל' דיינים. בפרשה הזאת נקרב בעל הבית אל האלהים, וגם השבועה הנזכרת שם היא כלפי בית הדין. הפרשה השניה, פרשת שומר שכר, מציגה את הצד האחר של השבועה, שבועה כלפי הבעלים. בפרשה הזאת "שבֻעת ה' תהיה בין שניהם". וכן נאמר בה "ולקח בעליו ולא ישלם", כפירוש רש"י: שיקח בעליו את השבועה תחת התשלום. כלומר: שהמתחיב לחברו ישאר חיב עד שיבא להפטר ממנו, בשבועה או בתשלום, כפי שנבאר להלן בגוף הדברים. השבועה האמורה בפרשתנו היא כלפי הדיינים ולכן אפשר ללמוד מכאן שישבע גם כאשר בעל דינו יודע את העובדות לאשורן. ומ"מ מסתבר שהפרשיות מלמדות זו על זו וכל שבועה ממלאת את שני התפקידים, כי אין סברה לומר ששומר חנם יצטרך להשבע דוקא לדיינים ושומר שכר יצטרך להשבע דוקא לבעלים.

[11] ולהלכה לאו דוקא הנתבע, כל דבר פשע שיטען התובע ואחד "יאמר כי הוא זה" עד האלהים יבא דבר שניהם. אלא שאם הוא הנתבע, ישלם מה שיודה ולא ישבע אלא על השאר. ואם האומר-כי-הוא-זה הוא אחר, ישבע הנתבע על הכל.

ואמנם לכאורה אפשר לחלק ולומר שאם יעיד אחר על חלק מהחיוב לא ישבע על הכל אלא ע"י גלגול. אבל הואיל ולהלכה נשבע על הכל נראה שהתורה לא חלקה (וכן ר"ח (ב"מ ד.) למד מה הצד מהודאתו וגלגול שבועת ע"א, ומשמע שם שע"א שמחיב שבועה וגלגול, הוא חיוב אחד. הגלגול הוא חלק מהחיוב הראשון, ואינו דבר בפ"ע. גלגול חל מפני שכל מי שחיב שבועה חיב על כל הטענה. ומכאן למד ר"ח שע"א מחיב על הטענה כפיו). ואמנם אם האומר כי הוא זה הוא הנתבע עצמו אינו נשבע אא"כ כפר במקצת, שהרי אילו הודה בכל ממילא לא ישבע, אך אם אחר יאמר כי הוא זה יבא דבר שניהם עד האלהים בין אם העיד האחר על הכל ובין אם העיד במקצת.

עוד יש להקשות שהרי הגמ' (שבועות מ.) אומרת שלהלכה יש הבדל בין הודאת הנתבע לבין עדות ע"א, שאם אמר אחר כי הוא זה (ע"א) חיב אף בפחות משתי כסף. ומכאן נראה לכאורה ששבועת ע"א ושבועת מו"ב הם שני ענינים שונים, שאל"כ למה הם שונים בהלכותיהם. אבל ראה תוס' שם (ד"ה אבל) שאומר ששבועת ע"א היא דוקא על טענה דומה לכי הוא זה. תוס' תולה דין זה בשמואל ואומר שדוקא לפי שמואל שנשבעים על כפירת פרוטה במו"ב נשבעים על כפירת פרוטה בע"א. ואין הלכה כשמואל בשניהם. וראה להלן הערה לג. וראה להלן עמ' י.

[12] בד"כ כאשר התורה מביאה דוגמא ואחריה פסוק כולל, הפסוק הכולל אינו בא לעסוק בנושא חדש, אלא לומר שהדוגמא שהובא בראש אינה אלא דוגמא המלמדת על כלל גדול. כאשר התורה אומרת "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים" ואח"כ אומרת "וכן תעשה לכל אבדת אחיך", אין כאן דין חדש אלא גלוי על כך שהדין האמור בראש הפרשה אינו דוקא בשור ושה. כיו"ב יש לפרש בנ"ד, הפסוק האחרון המלמד דיני טענות בא לומר שעקר ענינה של הפרשה הוא דיני טענות ושבועות, והשומר לא הובא אלא כדוגמא.

[13] מטרתה של הפרשיה היא ללמד על דיני ספקות ובירוריהם, לכן ענינה של הפרשיה הוא לא רק מה הדין במקרה נתון, אלא גם איך מבררים אותו. זוהי פרשית הדיינים ולכן כתובים בה ורמוזים בה ונלמדים ממנה הרבה מהלכות ב"ד.

[14] מקומה של הפרשה בסמוך לפרשית ש"ש ולפרשית שואל, מלמד לכאורה שהנושא הנדון בפסוקים אלה הוא שומרים. אעפ"כ אפשר לומר שהנושא העקרי של הפרשיה הראשונה הוא אחר, ולכן אין ו החבור בין הפרשיה הראשונה לשניה, אלא רק בין השניה לשלישית.

[15] מהסבה שנתבארה לעיל, שהתורה מתארת עובדות ולא ספקות, וראה הערה ב.

[16] אפשר לפרש שהפרשה דברה גם על שומר וגם על לוה. לוה הוא "כי יתן כסף", ושומר הוא "כלים לשמר". הפרשה עסקה בנותן כסף להלואה או כלים לשמירה. ולפ"ז יובן למה בכלים א"צ שיהיו שוים שתי כסף. וכן נראה כי בד"כ נותנים כסף להלואה וכלים לשמירה. אבל הטעמים לא חלקו כך ומהם משמע שגם הכסף בפסוק נתן לשמירה. אך אולי כך פרשו אלה שאמרו שכל הפרשה ענינה טוען וכל הפרשה עוסקת גם במלוה, ויש בה פסוקים שלא נוגעים כלל לשומר, וראה להלן (בפרק "כפירה בכל הפקדון בטענת נאנסו" להלן עמ' יג ואילך). ערוב פרשיות עפ"ז יתבאר בכך שהתורה פתחה בשני מקרים, ובפרשה מעורבים גם דיני מלוה וגם דיני פקדון, וחלק מהדינים האמורים בה אמורים רק על אחד מהם. ומ"מ גם אם נפרש כפירוש הטעמים אפשר לומר שהתורה דברה על נותן לחברו לשמור וה"ה נותן לחברו להלואה. והדבר תלוי בדעות השונות בטעם מו"ב האם תלוי בכך שעשה לו טובה או לא, ועין להלן עמ' יב (סמוך להערה 52).

[17] שבועות מ.

[18] אפשר להסביר את ההגיון בדרשה אבל קם לשבועה, אם נפרש שגם הבסיס לחיוב שבועת ע"א הוא פרשת השומרים ואשר יאמר כי הוא זה, מפני שגם בע"א קים הגורם לחיוב שבועה שקים בפרשית שומר חנם. שהרי גם כאן יש בסיס לכך שיש לנתבע זקה ממונית כלפי התובע, ויש כאן אדם הטוען כי הוא זה, ולכן חיוב השבועה האמור בפרשה חל גם כאן. וא"ת והלא אותו אדם עד הוא, והתורה אמרה לא יקום עד אחד, הרי תשובתך בצדך לכל עון ולכל חטאת. לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם, אבל קם הוא לשבועה. אבל קשה על הסבר זה דא"ה למה דוקא עד כשר? ולפי הק"ו שהובא להלן עמ' ד בשם הספרי והתוספתא א"ש.

[19] כלומר: ישבע, וכך נלמד במכילתא ובמכילתא דרשב"י על הפסוק הזה, מהדמיון בין פרשית שומר חנם לפרשית שומר שכר. והואיל ובפרשית שומר שכר נאמר בפירוש שבועה, מסתבר שגם הקריבה אל האלהים בפרשית שומר חנם היא שבועה.

[20] וגם רש"י על התורה אומר שם שלפי פשוטו יבא עד ויאמר כי הוא זה. והרמב"ן שם למד שהנתבע יאמר כי הוא זה על הפקדון. וכן נלמד מכאן דין הודאת בעל דין. כלומר: האומר כי הוא זה הוא הנתבע.

[21] דברים יט טו.

[22] שבועות ה ג.

[23] שבועות מב.

[24] שבועות ו ה.

[25] ולכן יש בירושלמי למוד מיוחד לגבי נתינה בקטנות וטענה בגדלות. בבבלי בשבועות א"צ למוד זה.

[26] יתרה מזאת, הירושלמי (גטין ה ט) לומד מכאן שאין נתינתו של קטן נתינה. ולכן ברור שאין הוא יכול ללמוד מכי יתן למעט קטן, מפני שא"כ אפשר לדחות ולומר ומנ"ל, דלמא נתינת קטן נתינה וגם חיבים עליה שבועה. וע"כ אנו נזקקים לדרישת המלה איש.

[27] וכן נחלקו ר"י מגש עם רמב"ן ורשב"א בשאלה האם קטן פטור כי טענתו אינה טענה או כי נתינתו אינה נתינה. וראה להלן עמ' ו.

[28] ומשמע שם שההתחיבות לשלם חלה ברגע אכילת הפקדון ולא בזמן ההפקדה. לפ"ז אין לומר שהמפקיד אצל חברו לא ינקה עד שישבע או יחזיר, הלמוד משומר לטוען הוא משומר שאומר שמא התחיבת. ובטוען טוען ברי שהתחיבת. לכן הראשונים בסוגיא מתיחסים לשומר כאל טוען טענת שמא. ואם קטן פשע בפקדונו אינה נתינה. בעינן אכילה ותביעה שוין כאחד. ולכן למדו ר"י מגש ורמב"ם ששבועת השומרים שלא באה מכח טענה נשבעים גם לקטן. אבל הראב"ד כתב שפקדון אין כאן שבועה אין כאן, כלומר: הוא תופש את ההפקדה כנתינה. לדעת ר"י מגש ורמב"ם הואיל והשומר אינו מתחיב אלא מרגע שגֻנב מביתו, א"כ אין בפרשה אלא טענה, שהרי השומר אינו תובעו מכח שנעשה שומר אלא מתוך שטען. ולכן נלמדו מפרשתנו דיני טענות. אבל ליתר הראשונים תביעתו של השומר היא מכח ששמר, וטענות נלמדו בערוב פרשיות כאמור בגוף הדברים. וראה להלן עמ' יד שאפשר להסביר שהודאה בנתינה, כלומר בהפקדה, היא הצד השוה בין שומר למו"ב, וכך נלמד מו"ב משומר. גם האומר פרעתי הכל לכו"ע פטור משבועה אע"פ שהוא מודה בעצם ההפקדה. או מפני שנתינה היא רק כשהוא מודה שהתחיב, או מפני שבנדון כזה יש לו מגו (למ"ד אומרים מגו לאפטורי משבועה). וראה להלן עמ' י. אבל המודה במקצת אין לו מגו כמבואר בתוס' (ב"מ ג. ד"ה מפני). ומ"מ לגבי עקר השאלה האם שומר מתחיב משעת נתינה או משעת אבדן הפקדון הדבר שנוי במחלוקת אמוראים בכתובות לד: וב"ק קיב. ובזה פוסק גם הרמב"ם (שו"פ א ה) ששעת החיוב היא שעת ההפקדה, ואם הפקיד אצל אדם ומת ואח"כ מת הפקדון גובה מנכסיו שהרי התחיבו בשעת ההפקדה, אך אם אין לו נכסים אינו גובה מבניו אע"פ שהפקדון מת ברשותם כי הם לא נעשו שומרים. לפ"ז מובן שהתביעה היא לעולם על הנתינה, וגם שומר בא מכח טענת ברי שנתן. ומה שאמרו רמב"ם ור"י מגש שאינו בא מחמת טענה היינו שאינו טוען ברי שחיב לו, ורק לענין זה השומר אינו מתחיב אלא מרגע שגֻנב מביתו. וראה אבהא"ז טו"נ ג טו ד"ה והנה, שאומר שהדעה שנפסקה להלכה, שטוען טענת גנב בפקדון נשבע גם אם אומר שכל הפקדון נגנב (ראה להלן עמ' יד), גם היא מתבססת על כך ששעת ההתחיבות היא שעת ההפקדה, ולכן הוא כטוען ברי שהרי טוען ברי שנתן, וראה דברינו שם.

[29] ומכאן ראיה למי שמפרש שענינה העקרי של הפרשה הוא דין טוען (הפירוש השלישי לעיל), ו"כי יתן" הוא כי יטען שנתן. ולכן יש הבדל בין טענת בן דעת לטענת קטן.

[30] פח כ

[31] כלומר: זה המצב מבחינת הדיינים. בחינת האמת אפשר שטענותיהם נכונות.

[32] שבועות לט ע"ב.

[33] שבועות מב ע"ב.

[34] שבועות כג: ד"ה מתני' יש. ועין היטב שם שהביא דוגמאות רבות לכך.

[35] דוקא לענין קרקע ומעות. אך לענין הודאה ממין הטענה אם תובע דמים ומודה לו בדמים אע"פ שהתביעה באה מחמת חטים והוא מודה לו בדמי שעורים ישבע, כמו שמצאנו במקומות רבים. וראה נ"י ב"ק יז. שמחלק בין עשאו דמים לפני תביעה לאחר תביעה. וראה קצוה"ח פח ח שהאריך. וראה חו"מ פח יט לגבי טען מלוה והודה בפקדון, אם אזלינן בתר נתינה או טענה. וראה חו"מ צה לגבי חופר בורות שיחין ומערות בשדה חברו ותובע דמים, וכן בתובע דמי קרקע שמכר לו או תובע דמי ענבים מחוברים. בכל אלה נחלקו שו"ע ורמ"א בעקבות הראשונים בסימן צה.

[36] טו"נ ה ב.

[37] כתובות יח. ד"ה אלא

[38] טו"נ ה ט.

[39] הובאו דבריו בשטמ"ק ב"ק קו ע"ב ובטור חו"מ צו.

[40] ר"י מגש אומר שכמו שכי הוא זה אינו בשומרים ה"ה כסף או כלים. אבל יתר הראשונים ודאי שאינם מקבלים סברה זאת, שהרי הפסוק השלישי אפשר שאינו עוסק בשומרים, אבל הפסוק הראשון שבו נאמר כסף או כלים ודאי עוסק בשומרים. והרמב"ן יפרש שגם הפסוק השלישי עוסק בשומרים אלא שנלמד ממנו בעקיפין גם דין מו"ב בשאר דיני ממונות. אבל ר"י מגש סובר שמשמעות ערוב פרשיות היא שכל הפרשה היא פרשת טוען, כמו שבארנו, ולכן פשוט לו שאם הפסוק השלישי אינו עוסק בשומר ה"ה לפסוק הראשון. הר"ן (שבועות יט:) אומר שלומדים מכסף או כלים להל' שומרים, ולכן גם דין שתי כסף ינהג בשומרים.

[41] הרמב"ן והרשב"א אומרים שהדינים שנלמדים מהפסוק הראשון אמורים דוקא בשומרים. לגבי הל' שמירה ול"ד לגבי שבועת השומרים. לכן אומר רשב"א שהשומר לקטן אינו שומר כלל ואפי' אם פשע יפטר. וראה ר"ן שבועות כב: ד"ה גמ' שבאר את השיטות השונות. וראה ראב"ד שכירות ב ז, שאומר שלא נשבעים לקטן שבועת שומרים כלל כי נתינתו אינה נתינה ולא נעשה שומר, ואפי' הסת אין משביעים, ואפי' כאבדה אינו כי אבדה באה מכח בן דעת.

[42] וראה רמב"ן שבועות מב. ד"ה הא שהוכיח את שיטתו.

[43] וראה תוס' ב"מ צז: (השוכר, והלה) שאומר שא"י אם הפקדתי אינו משביע, אבל הפקדתי וא"י אם נאנס הוא טענה משביעה, כלומר צריך צד ברי. ולפ"ז מובן שרש טו"נ, שכשברי שהתחיב אינו נפטר עד שיהיה ברי שנפטר. אך אם אינו ברי שהתחיב פטור. וזה נלמד ממש מדין שומר. וראה להלן עמ' י. יצירת החיוב בשומר היא נתינה, אך לענין טוען ל"ד נתינה אלא כל שברי לו שהיתה יצירת חיוב גם בדרך של מזיק ואונס ומפתה וכיו"ב הרי זו נתינה.

עוד עולה שם מדברי תוס', שהאומר איני יודע אם השאלתי או השכרתי אינה נתינה, כאן אין ודאות על הנתינה, שהרי נתינה היא יצירת חיוב ואם הוא שוכר לא נוצר כל חיוב כשנאנס, ואע"פ שבוודאי קבל את הפרה וקבל עליה אחריות, החיוב אינו מקבלת שמירה אלא מהחיוב לשלם. ואולי מפני שבשואל לא נאמר כי יתן.

[44] או שיעידו שני עדים שנתן לשומר, כחם של שני עדים חזק מכחו כמו שראינו בק"ו של רח"ק. והגמ' בשבועות אף אומרת שאלמלא שני עדים אין שבועה, אך אין הלכה כאותה גמ'. וכן אפשר שהשומר מודה שחיב לו, שגם בזה חיב שבועה, וודאי לפי הרמב"ם (שכירות ב ח) ור"י מגש (שבועות מה: ד"ה איתמר) שסוברים שא"א מגו לאפטורי משבועה. ולכן בכל טענת שמירה אם נדע שאכן נעשה שומר, אפי' ע"פ הודאתו, יתחיב שבועה. ומ"מ א"צ טענת ברי שחיב לשלם לו. וכן דרך השומרים שאין הבעלים יודע מה עלה בגורל החפץ ואינו יכול לטעון ברי שאתה חיב לי. ובזה נתיחדה שבועת השומרים מיתר השבועות שא"צ ברי שאתה חיב לי. לכן פוסקים הרמב"ם ור"י מגש שבשומרים נשבע אף על טענת קטן, שהרי ממילא א"צ טענת ברי וא"כ מה הסברה לחלק בין קטן לגדול? אבל לדעת יתר הראשונים לא הטענה היא הבסיס לשבועה אלא הנתינה, וא"כ גם בשבועת השומרים לא ישבע לקטן.

כל האמור כאן הוא בהנחה שלדעת ר"י מגש כל שבועות התורה דומות זו לזו, ואין מקום לשבועה בלי שיהיה לפחות צד של טענת ברי, שברי שנתן לו לשמור. אבל נה"מ כללי מגו כח אומר שר"י מגש סובר כנ"י בב"מ נו. שלשבועת השומרים יש תפקיד אחר לגמרי. שבועה זו באה לא משום חשש שקר אלא משום חשש שהשומר אומר בדדמי. ולפ"ז יש לומר ששבועת השומרים אינה דומה כלל לשבועת ע"א ומו"ב, ולכן אין בה צרך בטענת שמא ונשבעים גם לקטן. אך קשה לומר כן כי שבועת השומרים ושבועת ע"א אמורות בפרשיה אחת ושבועת השומרים היא לפחות דוגמא לדין טוען, וע"כ נראה כמו שפרשנו לעיל.

[45] לפ"ז אפשר לבאר שבעינן נתינה או טענה. שני הפסוקים הראשונים עוסקים בשומר שאין בו טענת ברי, אך יש בו נתינה. התערב כאן הפסוק השלישי ולמד שגם כשאין נתינה, אם יש טענה ואומר כי הוא זה יש שבועה. (ולפ"ז אפשר שהחיוב בשומר הוא דוקא אם היתה נתינה מדעת, כי מתוך שנתן לו האמינו בשבועה, ובשאר מו"ב א"צ נתינה כי לא האמנתו יצרה את החיוב).

[46] אפשר שמקור שבועת מו"ב הוא שכמו בשומר שמודה שהתחיב לחברו וטוען שנפטר מחוב זה, כן מו"ב. וזה פירוש הפסוק אשר יאמר כי הוא זה. וגם בשומר אם אומר החזרתי אינו חיב שבועה, ואין אנו דנים אותו כמי שמודה שהתחיב לחברו וטוען שנפטר מחוב זה. דוקא בטוען טענת גנב חיבה התורה שבועה. ולכן גם בחוב כשאומר פרעתי הכל פטור משבועה, ואין שבועה אלא כשטוען טענה פוטרת אך אינו אומר שנפטר לגמרי מחיובו כלפי חברו, כלומר: מו"ב. וא"ת למה לא נחיב בשבועה בכופר הכל, והלא גם בשומר אינו פטור בהחזרתי אלא במגו, כלומר שמעקר הדין חיב ורק המגו פוטרו, ובהלואה אין מגו. י"ל ששומר פטור במגו דוקא בהפקיד לו בשטר, אבל מפקיד בע"פ או בעדים נאמן שהחזיר גם ללא מגו, ואינו כמודה בנתינה, וא"כ ה"ה מלוה כשמודה בנתינה ואינו מודה בפרעון ישבע, ולא משכחת לה אלא במו"ב, שהרי אם אומר לא החזרתי כלל ישלם וא"כ אין שבועה. והאומר לא לויתי אלא נ אף הוא מודה בעקר הנתינה, שהרי מודה שמחויב לו. ולפ"ז תתבאר דעת האומרים שנשבע שבועת השומרים בפרוטה. ההודאה אינה אלא בש"פ, ובכך כבר מודה שמחויב לו הן בשומרים והן במו"ב. וראוי לחיבו שבועה. אלא שכאשר אין התביעה נסובה על דבר חשוב אין משביעים. וכששניהם מודים שעקר ההפקדה היתה ש"פ אחשבוה. אך כשאין הנתבע מודה אלא בדבר שאינו חשוב וגם התובע לא מחשיבו לא ישלם. ועדין צריך ביאור. ומ"מ הדבר תלוי בשאלה לאיזה ענין מתחיב השומר בקבלת השמירה ולאיזה ענין הוא מתחיב בזמן הפשיעה או האבדה, או שהוא מתחיב בקבלת השמירה ונפטר אם נגנב ממנו או אם נשבע. וראה ב"ק קז:, וראה לעיל הערה 25.

[47] ואז הוא בבחינת עבד לוה לאיש מלוה. הוא מחויב כלפי התובע ולכן יכול התובע להשביעו. לכן חל חיוב השבועה רק כשהחוב חל על הלוה בגברא, אבל כל עוד הפקדון בעין או שאמר הלוה הילך הוא פטור. כל עוד הוא עבד לוה או שומר, לא יפטר עד שיחזיר או ישבע. גם בקרקעות אין חיוב שבועה כי החיוב הוא על הקרקע ולא על האדם. בקרקעות הטענה אינה פלוני חיב לי כו"כ דונם, אלא קרקע פלונית הנמצאת ביד פלוני היא שלי. ע"א לא קם לחיב ממון, אך בכחו לעשות את הנתבע מחויב לב"ד, וביה"ד משביעים.

[48] לשון הרמב"ם שם: "נכנס לביתו של חברו שלא בפניו ונטל משם כלים בפני ע"א ואין העד יודע כמה נטל, הרי בעל הבית אומר עשרים כלים היו בביתי והגוזל אומר לא נטלתי אלא עשרה והם שלי חיב להחזיר העשרה מפני שהוא מחויב שבועה ואינו יכול להשבע. ואינו נשבע על השאר אפילו שבועת הסת מפני שאינו יכול לטעון על הגזלן טענת ודאי". וע"ז אומר שם מ"מ "דעת הרב ז"ל שנשבעין בע"א בטענת שמא ולא על מו"ב אלא בטענת ודאי".

[49] חו"מ צו א. וראה העמק שאלה וישב כז ט. העמק שאלה מפרש את מ"מ להפך, ולא הבנתי איך יצא לו כך מלשון המ"מ. ובמרומי שדה (שבועות לח:) חזר בו וכתב שדעת מ"מ שחיב, ושם כתב שמלשון הרמב"ם עולה שפטור, כדעת רבו ר"י מגש.

[50] חו"מ עה כג.

[51] בהל' טו"נ ה ט כתב הרמב"ם שאין נשבעים לקטן שבועת מו"ב כי אין תביעתו תביעה גמורה והוא צריך תביעה, אבל נשבעים לקטן שבועת השומרים לפי שאינו נשבע מחמת טענה. לגבי ע"א כתב הרמב"ם שאין תביעה ולגבי שומרים שאין טענה. לכאורה ברור שגם בשומר צריך תביעה אלא שא"צ טענה. יתכן שבאמרו תביעה התכון הרמב"ם לתביעה שמחמת טענת ברי, וזה נחוץ בע"א ולא בשומר. וראה להלן הערה ל.

עוד אפשר לפרש בדברי הרמב"ם, ע"פ מה שכתבנו לעיל בסוף הערה כה, ששונה שבועת השומרים משבועת ע"א ומו"ב. שבועת השומרים לא באה מחמת טענה אלא מחמת נתינה, ועל זה נאמר כי יתן, ולכן אין צרך בטענה ונשבעים גם לקטן. אבל קשה מאד לפרש כך כי דוקא מכי יתן למדה הגמ' למעוטי קטן. ועוד אם ענינו העקרי של הפסוק הראשון הוא דיני טו"נ, איך נלמד ממנו שהנתינה בשומר? איך אפשר ללמוד שהנתינה בשומר אבל למעוטי קטן ממו"ב? איך אפשר ללמוד ש'יתן כסף או כלים' דוקא במו"ב 'לשמר' דוקא בשומר. גם אם עירוב פרשיות כתוב כאן לא מתקבל על הדעת שהפרשה כ"כ מעורבת עד שאין כל משמעות לדבריה. לפי פירוש זה קשה מאד לתרץ את קושיות הרמב"ן על הרמב"ם שהפרשה עוסקת בשומר. לכן נראה כדכתבנו לעיל: שכל השבועות באות משרש אחד, וכולן נדרשות מפרשת טענות, אלא שלענין שומר א"צ שיטען ברי שהוא חיב לי ודי בכך שיטען ברי שהתחיב לי שמירה והיתה נתינה, ואינו נפטר עד שיתן או ישבע. וגם צריך שיעידו עדים או יודה השומר שהיתה נתינה. ואילו בטו"נ צריך שיטען ברי שהוא חיב לשלם לי. ומעתה אפשר לומר שהשומר הובא כדוגמא לפרשת טענות. כדי ללמדנו שטענת חיוב והודאת נתינה מחיבות שבועה. ואמנם בשומר יש מציאות שבה אינו טוען חיוב ברי, מ"מ שם לא הו"ל למידע, אבל במקום דהו"ל למידע אין טענתו טענה אם אינו יודע, וראה להלן עמ' י (ובהערה מב) בביאור הדבר. שמשמעות פרשת טענות הוא עניני ברי ושמא, והשבועה נועדה לעשותו ברי, ולכן במקום דהו"ל למידע אין משמעות לטענת שמא. והתורה נתנה לו זכות להשביע בשמא במקום דלא הו"ל למידע.

[52] ר"י מגש כאן לשיטתו שע"א אינו משביע אא"כ יטען התובע ברי. וכן באר בדבריו הר"ן (שבועות כב:). וקשה על שו"ע, וכן על מ"מ ולח"מ אליבא דהרמב"ם, איך פסקו שע"א משביע גם ללא טענת התובע ועם זאת פטרו מלהשבע לקטן ע"פ ע"א. (חו"מ צו א). ולדעתם שומר נשבע לקטן כי ממילא א"צ ברי. וא"כ למה לא אמרו כן גם בע"א שגם הוא לשיטתם לא צריך ברי?

[53] וראה לעיל הערה כה.

[54] לדעת חלק מהראשונים יש חלוקים שונים בדין זה. לדעת מ"מ תבעו הלואה ופקדון ש"ד, תבעו הלואה הסת. רמב"ן אומר שמלוה ופקדון שני מינים, אבל שאלה ושכירות מין אחד. וישנם עוד חלוקים מעין זה. אבל ביסוד הדברים הם סוברים שאם מודה מחמת נתינה אחרת אין לו דין מו"ב.

[55] בפשטות נראה שמנורה גדולה שיכול לגררה היא מטעם שאנו רואים את המנורה ככלי שיש בו שני חלקים מחוברים זה לזה, והחלק האחד צורתו ותבניתו כתבנית מנורה קטנה. והואיל ואם נחתוך את המנורה ונפריד בין החלקים נמצא שתבע מנורה קטנה ועוד חלק, א"כ לא אכפת לנו ששני החלקים מחוברים יחד למנורה גדולה ואינם נראים כלל כשני חלקים. סו"ס הודה במקצת. אך נראה שלא כך הבין רא"ה. וסברת רא"ה היא שאם נתן לו מנורה פלונית ולא מנורה אלמונית, הרי שלא הודה ממין הטענה אע"פ שהיא כתבנית הראשונה. ומה שאנחנו מחיבים ביכול לגררה הוא רק מפני שאפשר לפרש את דבריו. וא"א לחיבו מפני שחלק מהמנורה הגדולה הוא תבנית מנורה קטנה, שהרי סו"ס מנורה אחרת היא.

[56] שבועות מ.

[57] שם ד"ה אבל, כתובות פח. למעלה.

[58] ומ"מ גם לתוס' יש להקשות, שהרי לפי שמואל עקר החיוב גם במו"ב נובע מכך שהיתה נתינת שתי כסף או לפחות טענת נתינת שתי כסף, ובלי זה אין שבועה, וא"כ למה בע"א לא צריך?

[59] וראה רמב"ם טו"נ ג ו. טור ושו"ע חו"מ פח ד.

[60] פרוטה נלמדה מכסף או כלים, כלומר מעקר התביעה. אבל קרקעות נלמדו מכל דבר פשע, כלומר מהטענה. בפרוטה לא קבל שמירה, אך דין טוען יש גם בה, אך לא בקרקע.

[61] ויש להקשות למה א"א לכון את הרעותא אלא בכך, הלא אפשר לומר שע"א שהעיד שפשע בשמירת קרקע פטור משבועה וע"א שטען שהקרקע שלו ישביע.

[62] ראה לעיל עמ' ז, ושם בהערה 47.

[63] וכמו שמצאנו בגלגול שבועה שלא יפסיד אם אינו יודע כשלא הו"ל למידע, וראה רא"ש (ב"מ ח י עיי"ש) שאומר שאע"פ שגלגול מה"ת אין משאיל"מ, משאיל"מ למדנו משבועת ה' תהיה בין שניהם, דבר ששניהם צריכים לדעת (תוס' (ב"ק מו. ד"ה דאפי') אומרים שמו"ב שלא היה לו לדעת אין בו דין משאיל"מ, כגון יורש או שור שנגח, שלא היה שם.). ולא יורשים ולא גלגול שלא היה לו לדעת. כלומר: דוקא במקרה כגון זה שהיה לו לדעת. שבועה באה לסיע למי שלא יודע ולא הו"ל למידע כמו במפקיד (וראה להלן עמ' ח, וראה הערה כט,מב). לפי רא"ש במקום שבו יש בסיס לתביעה מי שלא נשבע רגל"ד שחיב, או מפני שאינו נשבע או מפני שעקר החיוב הוא שישלם ולא יפטר עד שיטען ברי בשבועה שאינו חיב, וזה אינו בגלגול. ומ"מ לדעת רמ"ה ישלם גם בגלגול.

[64] ראה עמ' ד סמוך להערה 20.

[65] ולפי הק"ו שהובא לעיל עמ' ד בשם הספרי והתוספתא א"ש.

[66] כפי שכבר בארנו בדעותיהם לעיל עמ' ז סמוך להערות 42-46.

[67] כפי שיתבאר להלן עמ' יב (לפני ההפניה להערה 72) וכן בהערות 70,71.

[68] ולאו דוקא ע"י הודאתו אלא אף ע"י עדים, שכחם חזק מכחו. וראה ב"מ ד. שר"ח לומד שעדים שמחיבים אותו במקצת התביעה מחיבים אותו שבועה על היתר, וזה נלמד מהצד השוה בין הודאתו לבין גלגול שבועה דע"א. כלומר: בכל מקום שבו מוכח שיש זקה ממונית בין התובע לנתבע יש חיוב שבועה על התביעה. וזאת המשמעות של הפסוק "על כל דבר פשע וכו'". כאשר הנתבע מודה שיש זקה בינו לבין התובע הוא מתחיב שבועה על השאר (ומכאן למדו חז"ל שבע"ד נאמן בהודאתו, אם נאמן לומר כי הוא זה ומאמינים לו לחיבו על השאר, הרי שהוא נאמן בהודאתו). וה"ה אם יעידו עדים שקבל שמירה יתחיב שבועה. אלא שכאן למדה תורה שלא רק ע"פ עדים אלא גם ע"פ הודאתו.

[69] הסברה שהתורה חיבה שבועה בכל מקום שבו יש בסיס לתובע, מסבירה את ההבדל בין מו"ב לבין משיב אבדה. וכן את ההבדל בין פוגמת לפוחתת. כאשר הנתבע מודה בעקר החיוב, מודה בעצם הנתינה, הוא חיב שבועה. אך כאשר הנתינה, בסיס החיוב, איננה, א"א לחיבו שבועה. בפוגמת שניהם מודים שהתחיב ואינם מודים שנפטר, ולכן הוא כעין של תורה.

[70] וכן נראה במקומות רבים שהגמ' אומרת שהנשבע חוטא, ושמאימים על הנשבע ואומרים סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה. ויש לשאול מה רוצים ללמדנו חז"ל באמרות אלה? התורה נתנה לו להשבע ולהפטר מטענת חברו הרשע, והוא שיודע שאמת אתו יאבד ממונו כדי לא להשבע? ואם ישבע ויציל ממונו המגיע לו בדין בשבועה שנתנה לו תורה יקרא רשע? ולמה נתנה תורה שבועה אם לא ע"מ להשבע? ואמנם יש לשאול כן על כל עניני נדרים ושבועות בתורה, שאם אין הכשרים נודרים ואין חפץ לה' בנודרים ובנזירים למה צוה על כך בתורתו? ושם יש לומר שיש חפץ בנודרים אם הם נעשים במקום ובזמן הראויים, וכן מצינו שכמה מגדולי ישראל נדרו נדרים. ואף שמעון הצדיק אכל אשם נזיר פעם אחת ואמר כמותך ירבו נזירים בישראל. אבל הכסילים הפרוצים בנדרים ושבועות ומקלים בהם וסופם שעוברים, עליהם נאמר שאין חפץ בכסילים ושאין הכשרים נודרים. ומ"מ לעניננו יש לבאר שאף האיום על הנשבע מביא לכך שהרשע יפרוש, ולכן מבהירים כמה רעה השבועה. כי הטוען שקר לא יפרוש מאימת השבועה כי ירא שמא יאחז ויתבדה שיראו הכל שטען שקר ומחמת השבועה פרש. אבל עתה כשיאימו עליו ויאמרו לו שכל הנשבע רשע, יוכל להראות את עצמו שמחמת צדיקות גדולה שיש בו פרש ונתן ממון אע"פ שלא היה חיב בו. ראה ר"ן שבועות יח. סד"ה ודאמרינן לאנקוטי, שמביא מחלוקת אם להשביע או לא. ומביא מדרש מויק"ר המדבר נגד המשביע את חברו, ואיכא למ"ד שדוקא במשביע את חברו שקר. ויש לשאול למה הוא רע והלא הוא תובע את חברו שישיב לו ממון המגיע לו באמת, ולא יוכל להציל את ממונו אלא ע"י שבועה ומה יעשה? ואולי עסקינן בדור שאין עליהם יראת שבועות, ואם ישביע ישבע הלה לשקר ונמצא שגרם חלול ש"ש ואת ממונו לא הציל, וא"כ למה ישביע. אבל בדור שיש עליהם יראת שבועות ינהגו כדין תורה. וראה רש"י בשבועות שם ושו"ע חו"מ פז יט.

[71] שבועות ז ג.

[72] ונראה שעל כך מתבסס תה"ד. האומר (ע"פ הרא"ש) שעד המסיע פוטר משבועה אף כשע"א מכחישו. אם יהיה אדם שיהיה מו"ב וגם יהיה נגדו ע"א יהיה נאמן בשבועה. כחו של ע"א גדול מכחה של שבועת בע"ד. ולכן ע"א המסיעו יפטור.

[73] מכך ששביעית משמטת את השבועה נראה שהיא חיוב ולא רק ראיה. אך ע"פ מה שפסק הרמב"ם (שמויו"ב ט ז) שהשביעית משמטת דוקא שבועה על חוב המשמט בשביעית נראה שאין ללמוד מכאן לעניננו, שכן הרמב"ן יענה שהשבועה אינה חיוב אלא ראיה, ולא שמטה בשביעית מפני שהיא כחוב אלא מפני שאם בטל החוב ממילא בטלה השבועה עליו. וא"ת א"כ מה חדשה המשנה? י"ל שחדשה שאע"פ שהנתבע כופר ולכן החוב אינו משמט, משחיבוהו ב"ד שבועה שוב אינה כפירה לענין שביעית. וא"ת והלא החוב אינו בטל, שעדין יכול להביא עדים אחר השביעית ולגבותו, י"ל דאה"נ, אך כל עוד לא באו עדים ותובע רוצה להשביעו אזלינן בתר תביעתו הראשונה ונמצא החוב בטל.

ראה סמ"ע פט א שאומר שולקח בעליו הינו את השבועה. כלומר: השבועה היא חיוב. וראה תו"ש בכל מה שנלמד מפס' זה. קצוה"ח צד אומר שמכאן שאין בתורה נשבע ונוטל ומסתפק בגלגול.

ממגו דחשיד אקמיתא חשיד אבתריתא, נראה שהשבועה היא בירור. אך אפשר לפרש שהואיל והוא חשוד אין להשביעו.

[74] ש"ך עב סא. קצוה"ח פז ט.

[75] ועוד הביא ראיה מאינו יודע כמה היה שוה המשכון ויש לו ע"א, שהרשב"א (שו"ת ג כג) אומר שמשביע את הלוה שבועת המשנה או פורע ומשביעו שבועת התורה, אך לא כותב שנפטר לגמרי.

[76] אפשר לבאר שהבסיס לשבועת השומרים הוא הנתינה, ומתוך שנתן לו האמינו בשבועה ששמר לפי התנאים שסוכמו. ואם לא שמר כמו שסוכם ממילא חיב. וא"כ הוא חיב ממון וע"א לא יוכל לסיעו.

[77] זה תלוי בשאלה מה כחן של הטענות ומה כח של המסופק במקום דלא הו"ל למידע. בב"ק קיח. אומרת המשנה שהאומר א"י אם פרעתי חיב. וראה נה"מ עה ה שעסק במקרה שבו התובע עצמו מסופק. הוא דן בכך ומביא כמה דעות, ולהלכה הוא מחלק בין מקרה שבו המלוה הו"ל למידע, לבין מקרה בו לא הו"ל למידע. תובע שלא היה לו לדעת רשאי לדרוש מהנתבע להיות ברי (בשבועה) או לשלם, וזה ממש הנדון בשומר. (כמובן דוקא אם ידוע שחיב לו. א"י אם הלויתיך פטור, וזה בדיוק מה שנלמד מפרשת ש"ח, ולכן מו"ב ישבע, כי גם הוא מודה שיש לו חיוב לתובע, וצריך להיות ברי שנפטר. אמנם אם יטען התובע שמא, לא יצטרך הנתבע להשבע כי הו"ל למידע, וזה ההבדל בין מלוה למפקיד. מפקיד משביע בשמא כי לא הו"ל למידע. אבל לדעת קצוה"ח (עה ח) יש לחלק בין א"י אם פרעתי לבין משאיל"מ, משאיל"מ הוא חיוב גמור וא"י אם פרעתי הוא רק להוציא את עצמו מספק גזל. קצוה"ח כאן לשיטתו בעד המסיע כאמור בגוף הדברים). ועין ש"ך עה עה וקצוה"ח עה טז-יז שהביאו דעות שונות ודנו בכך. ועין ב"ק מו. תוד"ה דאפילו. וראה הערה מד.

[78] ראה ר"י מגש שבועות מג. ד"ה מכל, שאומר שא"י אם פרעתיך חיב כי הודה בעקר החיוב, אבל א"י אם הפקדת פטור כי לא הודה בעקר החיוב, וזה ממש כדברינו. וראה רמב"ם, ראב"ד ומ"מ שו"פ ה ז. שלדעת רמב"ם ור"י מגש השומר הוא הנאמן להשבע כמה היה הפקדון, ואם א"י והתובע ברי משאיל"מ. ולכן נ ידענא משאיל"מ. (מלשונו משמע ממש כדברינו: שמו"ב ושומר ומשאיל"מ וא"י אם פרעתיך כלם שרש אחד להם: בכל מקום שבו ידוע שהנתבע התחיב לתובע והוא צריך לדעת האם הוא עדין חיב ברי מוציא מידי שמא עד שישבע. וכך נלמדים דיני טוען מדיני שומר). ואינו דומה לא"י אם הפקדת כי כאן מודה בעקר החיוב. ומקור דבריהם בירושלמי (ב"ק ו ז) במי שהפקיד שק צרור וארעו אנס שנשבע ונוטל. ומפרשים בשנתבע טוען שמא. והביאו רי"ף ב"מ כה: בסוף הפרק. ורמב"ם (שו"פ ה ז) הביא את המקרה וכתב שפשע. לדעת ר"י מגש אם נתבע ברי נשבע ונפטר. ואם שניהם מודים מה היה בו אלא שהשומר א"י כמה משאיל"מ, ואם חולקים מה היה בו טענו חטים והתובע נשבע ונוטל. ראב"ד חולק ואומר שאינו טענו חטים כי מודה בשק, אבל אינו משלם ע"פ ב"ק לה: דמוקי בתובע ברי ונתבע שמא שלא משלם. מ"מ מבאר בדעת ראב"ד שאינו משאיל"מ כי לא הו"ל למידע. והראב"ד (שו"פ ה ו) אומר שבמקום שלא הו"ל למידע לא אומרים משאיל"מ (וראה לעיל הערה מג בבאור הדבר). כלומר: השבועה באה מחמת טענת ברי של התובע, ולכה"פ ברי שהיתה נתינה, ואם הוא במקום שבו הנתבע צריך להיות ברי בטענתו הפסיד בכך שהוא שמא ומשאיל"מ. ואם לא אין משאיל"מ כי בכך אינו בדין שברי יוציא מידי שמא. וראה גם מלוה ולוה יג ד, שגם שם נחלקו רמב"ם וראב"ד, ולדעת הרמב"ם כשהנתבע שמא משאיל"מ וראב"ד חולק.

[79] קצוה"ח מסתפק לגבי נסכא דר"א, כלומר: במקרה שבו ע"א מעיד שחטף חפץ מאדם אחר, והחוטף אומר אמת שחטפתי אבל זה שלי. שהעד שחטף נאמן כשנים, וא"כ ספק אם עד המסיע שאומר שהוא שלו מועיל.

[80] וכן דין הודאת בעל דין נלמד גם הוא מפרשיתנו שהיא פרשית הטענות. ולפ"ז מובן היטב למה א"י אם הלויתני פטור, אבל א"י אם פרעתיך חיב. מי שמודה שנוצרה זקה ממונית בינו לבין התובע חיב לשלם, ולא יפטר אלא בשבועה. שכן בענינים אלה ברי מוציא מידי שמא ולא יפטר עד שיברר לנו בשבועה שהוא ברי. אבל מי כשאין ודאות שיש זקה ממונית לתובע אין אנו יכולים לחיבו. ואולם הוא חיב בד"ש, שהרי טענת התובע שחיב לו אין לה על מה להתבסס ואין ביה"ד יכול לחיב שבועה על פיה. אבל הנתבע עצמו אם אינו ברי שאינו חיב צריך להסתלק מן הספק שלא יהיה ספק גזלן. והדבר מסור ללב אם הוא מאמין ואם הוא יודע שהוא פטור.

[81] ש"ך פז טו, קצוה"ח פז ח.

[82] ראה קצוה"ח שם שהאריך לעסוק בשאלה למה באסורים שע"א נאמן הרי הוא כשנים ואין אחד מכחישו, אבל לענין שבועה הראשון אינו כשנים, ותרץ תרוצים שונים, שהעולה מהם הוא שע"א לגבי שבועה אינו כשנים. ובשם אחיו תרץ תרוץ אחר ועיי"ש.

[83] וראה קצוה"ח כח ד, שאומר שקרוב אינו עד כלל, שלא כעד אחד שהוא עד אלא שאינו נאמן כשנים. ואילו יש משמעות לע"א, למה לא יחיב שבועה?

[84] שו"ת כלל ח סימן ג.

[85] לח א ב.

[86] שנתבארה לעיל עמ' יב בפרק "ראיה מדין עד המסיע".

[87] כתובות יח. שבועות מב: ב"מ ג. ועוד

[88] כלומר: בד"כ הוכוח בין בעלי הדין אינו על עצם החיוב אלא על גבה החיוב. ואכן הנסיון מלמד שבד"כ אדם שרוצה לשקר אינו מעיז לכפור בכל העובדה המדוברת, שבה הוא רוצה לכפור. אבל הוא אכן מעיז לשקר שקר כמותי. ובזה דומה מו"ב לשומר. כי גם שומר אינו מעיז לומר שלא היתה הפקדה, אך הוא יעיז לטעון טענת גנב. ואמנם המקרים אינם דומים מצד הגורם שבגללו אינו מעיז, שהרי בשומר אין חברו מכיר בשקרו ובמו"ב הוא מכיר. אך מ"מ גם במו"ב המשקר סובר שחברו יחשוב שהוא טועה בסכום וכד', ומבחינת התוצאה הם דומים: המשקר אינו מעיז לשקר בעצם החוב, אך הוא מעיז לשקר בפרטים. וראה מחלוקת הראשונים שם האם אינו מעיז מפני שחברו מכיר בשקרו או מפני שעשה לו טובה או שמחויב כלפיו.

[89] רש"י ותוס' ורשב"א ב"מ ג. למטה, וברמב"ן בשבועות מב, ובריטב"א בשני המקומות, ור"ן על הרי"ף שבועות כב: ד"ה מפני.

[90] ב"מ ג. ד"ה מפני

[91] והיינו לפי ריב"א בכתובות יח. תוד"ה חזקה, שאין אדם מעיז היינו משום שחברו מכיר בשקרו. אבל לפי ר"ת שם שאין לאדם פנים לכפור הכל, לכאורה ה"ה כאן.

[92] ראה רשב"א ריטב"א ונ"י בגטין נא: וב"מ ג.

[93] ויש לשאול אם טוען החזרתי נאמן בשבועה במגו שיכול לטעון נאנסו ולהפטר בשבועה, והדבר תלוי בשאלה האם חיב ונפטר בשבועה, או שפטור אם נשבע, לפי הצד השני לא יוכל לטעון שהרי אינו יכול להשבע שהחזרתי במגו שיכול להשבע שנאנסו, שהרי אינו יכול להשבע שנאנסו. הגמ' (ב"ב ע) אומרת שנשבע ונפטר, וכן פסק הרמב"ם (שכירות ב יב). וש"ך (פז לא, רצו ג) אומר שזה דרבנן. אבל סמ"ע (רצו ג) אומר שזה מה"ת, והביאו קצוה"ח (פז טו) ונה"מ (פז ח) אומר שהיא שבועת המשנה אך נחתינן בה לנכסיו.

לדעת הטור האומר החזרתי בפקדון בשטר נאמן במגו דנאנסו וישבע שבועה דאוריתא. לדעת שו"ע כעין של תורה. ואומר ש"ך: כעין דאוריתא בנק"ח, ולא שבועה דאוריתא שהרי התובע מכיר בשקרו. ואין משאיל"מ, וכן אין נחתינן ומפכינן, וכ"כ ר"ש מקינון ומאור וסמ"ג. סמ"ע וקצוה"ח אומרים שזאת שבועה דאוריתא. יש לדון למ"ד שזאת שבועה דרבנן, מה הדין מה"ת? אפשר לומר שמה"ת מגו כזה אינו מגו וחיב לשלם. ולפ"ז חיוב שבועה הוא חיוב ממון. אלא שהתורה אפשרה לו להפטר אם ישבע שנאנס, אך זה אינו יכול להשבע שנאנס ולכן אין לו מגו. אבל אפשר לפרש שמה"ת פטור לגמרי, כי חיב שבועה הוא פטור מממון. אלא שבנאנסו צותה אותו התורה להשבע, או מפני שאין חברו מכיר בשקרו, או מפני שאומר בדדמי (כדברי נה"מ), אך מעקרא דדינא פטור. ולכן גם כשאומר החזרתי פטור, ואין מקום לחיבו שבועה. ומ"מ לפי ע"ש וש"ך (רצו א) אולי אפשר לפרש שהמגו הוא אילו הייתי משקר הייתי נשבע לשקר שנאנסו, ומתוך כך האמינו לי שהחזרתי. ואינו נראה כלל, כי רמי רחמנא שבועה עליה ומתוך כך אנו למדים שהוא חשוד לשקר ואינו חשוד להשבע לשקר, ולכן טוען טענה הפוטרתו משבועה. ומ"מ שואל תוס' (ב"ב לד. ד"ה הוי) מה בין נ"ד לנסכא דר"א, שאינו רשאי להשבע ששלו הוא במגו שיכול להשבע שלא חטף. ואולי לכן אין זו שבועה דאוריתא ומה"ת ישלם. אין אדם נאמן בשבועה אלא על מה שהאמינתו תורה, ואם אינו יכול להשבע על כך ישלם. ואין אומרים מגו שיכול להשבע שלא חטף שהרי אינו יכול להשבע שלא חטף. ומ"מ סמ"ע יחלק בין שבועה דנאנסו לשבועה דע"א. כאמור לעיל. (וראה סמ"ע עה לא שמפרש שאינו מעיז פניו נגד ע"א המכיר בשקרו, וממילא אינו יכול להשבע שלא חטף, ולכן אין לו מגו שישבע שלא חטף. ולפ"ז א"ש כי בפקדון טעם זה אינו יפה, שהרי יכול להעיז ולומר שנאנסו ומתוך כך ישבע שהחזיר) ור"י בתוס' שם אומר ששם הוא מגו דהעזה. (וקשה על קצוה"ח (פז טו) שאומר שכשיש ע"א ששכרו יכול להשבע ששלם במגו. ושם אם יטען כן הרי הוא מעיז בפני השכיר והעד גם יחד). עוד נתן לתרץ את קושית התוס' ולומר שיש הבדל בין שבועת ע"א לשבועת השומרים. אם מפני שע"א הוא מכח עדות, אלא שאינו עדות שלמה, אבל עד שלא ישבע הנתבע יש לו דין עד. אם מפני ששומר לא התחיב בגופו בשעת הפקדה כי עדין הוא כיד בעלים, ולא נעשה חיב עד שימות הפקדון או ישלח בו יד, וכאן הוא טענת שמא אתה חיב לי, ומשנשבע שאינו חיב לו כלל אינו משועבד לו מלכתחילה. וכן במו"ב שהוא נשבע על חיוב בגופו לחברו, אבל כשהעיד ע"א שחטף ממנו הרי התחיב בודאי, ועתה הוא בא להפטר בטענה אחרת. אם מסבה אחרת. קצוה"ח (עה יב) אומר שבנסכא העד מעיד שהוא גזלן כי חזקה מה שת"י אדם שלו, ואם יקננו העד יהיה חיב להחזיר. וכל עוד לא נשבע לעד שלא גזל נאמן העד שגזל. לכן אין מגו.

תמים דעים (ריא) מביא מחלוקת אם יש הִפּוּך בשבועה הזאת, שי"א שהוא שבועה דאוריתא ולכן אינה מתהפכת, וי"א שמדרבנן הוא נאמן במגו ויכול לומר לא בעינא שאהיה נאמן במגו והשבע אתה וטול (נראה שכונתו שבועת הסת כדברי הרמב"ם טו"נ א ד, ואם כן הרי אינו הִפּוּך אלא שבועה אחרת). וש"ך (רצו ג) כתב שזאת שבועה דרבנן והיא מתהפכת, ותמה עליו התומים (כללי מגו קיב) שהרי הוא מכח שבועה שאינו יכול להפכה, ושיודע שחברו לא ישבע אלא ישלם ולכן אינו יכול להפכה, ואיך יגדל כחו מכח הטענה שמכחה בא? ועוד אם הוא שבועה דרבנן הרי אינו מגו, כי נח לו לטעון טענת החזרתי שיהיה חיב שבועה דרבנן ולא נחתינן לנכסיו, ולא לטעון טענה שנחתינן לנכסיו.

נה"מ פוסק שיכול להשבע שפרע לשכיר במגו שיכול להשבע שלא שכרו. ותומים אומר שיכול להשבע שמחל במגו שישבע על גוף התביעה.

ש"ך (קכא לד, רצו ג) מתיחס לדעת סמ"ע ויש"ש שאומרים שהחזרתי במגו דנאנסו היא שבועה דאוריתא, ואומר ש"ך שאע"פ שמגו הוא מה"ת, שבועה זאת אינה מה"ת, כי התורה נתנה שבועה לשומר דוקא נגד טענת שמא של הבעלים. וכ"כ המאור, ולכן אין כאן משאיל"מ. וע"פ זה כתב הכריתות שהחזרתי במגו דנאנסו נאמן כיון שנשבע שבועה דרבנן, וטענת נאנסו עדיפא כי לא מכיר בשקרו. אך בשני שליחים לא יהיו נאמנים בלא שבועה במגו שהיו נשבעים שבועה דרבנן. לפי הכריתות המגו הוא שהחזרתי במגו שיכלתי להשבע שנאנסו. וזה לכאורה קשה מאד איך יאמן בלא שבועה במגו שיכול להשבע. ואולי הוא מפרש שלא אומרים מגו כזה אלא אחר שתקנו חכמים שבועה, שהוא נאמן כי נשבע. אבל אם נפרש שהפסוק השלישי בפרשה הוא הרחבה של הפסוק הראשון, שבכל טענה ישבע, נמצא שגם השבועה של הפסוק הראשון היא כלפי הדיינים ולא כלפי בעה"ד. וטענת שמא ל"ד.

[94] ואעפ"כ אם אינו מודה לו כלל לא ישבע כי אין בסיס לחיוב שבועה ולא יוכל כל אדם לתקוף את חברו ולחיבו שבועה בטענה ריקנית. כמו כן אם הוא משיב אבדה לא ישבע, כי אין סברה לחיוב שבועה זאת מלכתחילה. כמו שיתבאר בסמוך.

[95] כתובות יח. שבועות מב:

[96] רש"י (כתובות יח. ד"ה ורבי אליעזר) אומר שזאת תקנה. וכן אומר רמב"ם (טו"נ ד ה). תוס', רמב"ן ורשב"א בכתובות שם ור"ן (על הרי"ף שבועות כב: ד"ה מפני) אומרים שזה מה"ת. אלולא אמרה תורה שמו"ב ישבע הו"א שלא ישבע כי הוא משיב אבדה, ויש לו מגו ומגו דאוריתא הוא (ע"פ כתובות כב.). מכאן שמשיב אבדה פטור בד"כ ורק כאן חיבה כי בכוליה בעי דלודי ליה.

הסברה שמשיב אבדה פטור כי יש לו מגו יוצאת מנקודת הנחה שמגו פוטר משבועה. ובכך יש מחלוקת ראשונים. לכאורה בכל פקדון היה יכול להפטר מהשבועה במגו דלהד"מ, לכן לדעת ר"י מגש ורמב"ם א"א מגו לאפטורי משבועה. ואילו לדעת רא"ש אומרים מגו לאפטורי משבועה, ולהד"מ בפקדון הוא מגו דהעזה ולכן א"א. רבה בא לבאר למה אין מגו. ר"ן (על הרי"ף שבועות כו) אומר שאומרים מגו דהעזה ואומרים מגו לאפטורי משבועה, אבל מגו שהוא גם העזה וגם אפטורי משבועה לא אמרינן. מגו דהעזה הוא מגו גרוע, מועיל להפטר מממון אך לא להפטר משבועה של תורה. גם מדברי הראשונים שנזכרו לעיל, שאומרים שרבה הוא נמוק למה אין מגו, משמע שיש מגו לאפטורי משבועה. לדעת תוס' (ב"ק קז.) אומרים מגו דהעזה מלבד במידי דכפירה, וראה קצוה"ח פב יד שהביא פירושים שונים מהו מידי דכפירה. ועסק בענין מגו דהעזה. וכן ראה ש"ך בסוף סימן פב כללי מגו ו. לדעת שו"ע (חו"מ רצו א) אין אומרים מגו לאפטורי משבועה. וראה באריכות להלן הערה מט.

ש"ך אומר שאין מגו דהעזה בשומר ובע"ח, דהיינו במקום שבו סמך עליו מתחלה והאמינו, וזוהי סברת רבה שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. ואפשר לבאר שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו היינו כשהוא עדין בעל חובו, והוא חש כלפיו כעבד, כשמודה שחיב לו. אך כשאומר אין לך עלי כלום, או הילך, מעיז. ולכן דוקא במקרים אלה אין מגו, וכך יש לבאר את סברת רבה. התורה חיבה שבועה דוקא במקרים אלה כי בהם אין מגו.

בב"ב לו. נאמר שבעזים שאכלו חושלי ותפשן הנִזָּק, נאמן שהזיקו במגו שקנאן. רמב"ן, ריב"ש, וש"ך (עה כג) אומרים שבעזים שאכלו חושלי מועיל המגו ע"י שבועה, כמו מו"ב ושומר שיש לו מגו שיכול לומר להד"מ ונפטר ע"י שבועה. ואמנם שומר ומו"ב נפטרים לא בגלל המגו אלא מעצם טענתם, מ"מ למדנו שאפי' מגו דהעזה מועיל ע"י שבועה. וזאת סברת רבה, שלמדנו מהפרשיה שמגו דהעזה צריך שבועה. ריטב"א (שבועות מב: ד"ה ומכאן) אומר שמגו דהעזה מועיל, ומדרבנן צריך שבועה כעין של תורה, ולכן בעזים שאכלו חושלי צריך שבועה. (רמב"ן ומ"מ כתבו שבחושלי צריך שבועה כי תובע מה שאינו בידו).

נה"מ (פב כח) אומר שבמקום שלא אמרינן משאיל"מ לא חיבתו תורה ממון אלא ישבע כדי שלא יורה היתר, וזה אף במקום מגו. אבל במקום שאמרינן משאיל"מ למעשה חיבתו תורה ממון, אלא ששבועה פוטרתו, וק"ו שמגו פוטרו שהוא חזק משבועה, שהרי הוא פוטר אף במקום שבו אינו נאמן בשבועה, וממילא הוא פוטרו אף משבועה. ור"י מגש שאומר ששומר לא נפטר משבועה במגו דלהד"ם, סובר שבשומר עקר החיוב הוא חיוב שבועה ולא חיוב ממון, ורק אם לא רצה להשבע רגלים לדבר שחיב. ולכן הוא סובר שאם הוא חשוד נפטר בלא שבועה. ומכיון שעקר החיוב הוא שבועה אינו נפטר במגו, אך כשעקר החיוב הוא ממון נפטר במגו. ואם אומר השומר א"י משלם לא מטעם משאיל"מ אלא מטעם א"י אם פרעתיך. או מטעם נ"י שאומר ששבועת נאנסו היא כדי שלא יאמר בדדמי, וגם כאן המגו לא יפטרנו. וכן נשבע ונוטל לא נפטר במגו שהרי הוא מגו להוציא, אלא ישבע ויטול.

[97] הגמ' בשבועות (מ:) אומרת שאין אדם תובע אא"כ יש לו וזאת סברה ברורה, שהרי אין סתם אדם הולך ומטריח עצמו לטעון שקרים כשידע שלא יועיל לו דבר ולא ירויח כסף מתביעה זו, למה לו לעשות כן. אבל מי שתביעתו אמת אפשר שיתבע גם כשיודע שלא יועיל כי דרך הנעשק לזעוק הצילו. וא"ת ומה תועיל תקנתנו הלא זה הנתבע חזקתו שלא נתבע בחנם וא"כ הוא רשע, וגם עתה ישבע לשקר ויפטר, ואין כאן סברה דמשתמט דא"כ היה מודה במקצת. וי"ל תועיל ותועיל. דעד השתא מי שבא לב"ד בטענה ריקנית אין ב"ד נזקקים לו כלל, וא"כ יודע כל עושה עולה וכל רשע שיוכל לעשות ככל העולה על רוחו ואם יעשה בלא עדים ובלא ראיות כלל לא יתבעוהו. אבל עתה הוא בוש לעשות כן כי יודע שיזמינוהו לדין, ומשיזמינוהו גם ישתדלו הדיינים בדינו ויאמרו לו כיצד אתה אומר כן והלא זה אומר להפך, ובסוף גם אם ישבע ויהיה נאמן לדין מ"מ בעיניהם יהיה כשקרן ועוף השמים יוליך את הקול. ומתוך כך ירתעו מקצת הרשעים ולא יעשקו. ואפשר שגם שבועה של תורה כך. ומ"מ הגמ' תרצה משום ספק מלוה ישנה. אפשר לפרש שהשבועה באה להרתיע מראש.

[98] וראה רא"ש שבועות ו ו, שעוסק בשאלה האם יש דין שתי כסף בשומרים, ותולה את המחלוקת בהבנת ערוב פרשיות כתוב כאן. לדעת רמב"ם עקרינן מפקדון לגמרי ואין בשומרים דין כסף או כלים. אך הרא"ש חולק עליו וסובר שכונת המדרש היא שגם במלוה יש שבועה, ולא עקרינן משומרים לגמרי. כלומר: רמב"ם באר את הדרשה שהנתינה עוסקת דוקא במו"ב. והרא"ש באר שהפרשיה היא פרשת השומרים אלא שיש גם דין שבכל דבר פשע ול"ד בשומר חל הדין הזה.

[99] שבועות מג.

[100] ויש לתרץ שדומה לאבדתי את הפקדון ושלמתי, שבזה אינו נשבע שבועת השומרים, או שאינו שומר אם שוה את דמיו, או שממילא לא מחויב שבועת השומרים כי מודה שלא נאנס, ואי לאו דמו"ב מהי תיתי שבועה

[101] ב"מ צז:

[102] שבועות מב: מג.

[103] וכן מוכח משבועות מה: שמתוך שיכול לומר להד"מ יכול וכו'. כלומר: פשיטא שיכול לומר להד"מ. וא"ת א"כ ה"ה שמתוך שיכול לומר להד"מ יכול לומר לא היו אלא חמש, י"ל שמהפרשה ההיא למדנו שהמודה שחיב מקצת גרוע מהאומר שפטור לגמרי אע"פ שאומר התחיבתי ונפטרתי. ולכן אומר ר"ח (ב"מ ג.) שגם אם יעידו עליו עדים אחרים שחיב מקצת יתחיב שבועה, כי התורה חיבה את כל החיב לחברו מקצת, ורק אם הוא משיב אבדה פטור. אם יש עליו חיוב לחברו הוא חיב שבועה ואין כאן מגו. ולכן אם אומר הילך נפטר מהשבועה, שהרי אינו חיב עוד דבר לחברו. הגמ' נזקקה למגו רק במקרה שבו ע"פ טענתו אינו חיב עוד דבר לחברו. וראה ריב"א בתוס' כאן שאומר אף הוא שהמודה שחיב לחברו גרוע מהאומר התחיבתי ונפטרתי, ואין בו מגו. ערוב פרשיות כתוב כאן היינו יש כאן שני דינים, שבועת השומרים חיב אפי' כופר בכל, ומו"ב חיב לעולם, בין במלוה ובין בפקדון, ואינו שייך כלל לפסוק שלפניו. הפסוק שלפניו עוסק בטענת גנב ובו א"צ הודאה במקצת, ועל זה בלבד חלוק רחב"א ואומר שצריך כי הפסוק הזה מלמד על הפסוק שלפניו.

ומ"מ להלכה נפסק שלא אומרים מגו שיכול לומר להד"מ יכול לומר נאנסו ולהפטר בלא שבועה, ומעתה מטעם זה אינו יכול לומר לא היו אלא חמש. התורה חיבה שבועה את כל המודה בעקר הנתינה ואינו אומר אתה יודע שכבר נפטרתי ממך לגמרי.

[104] לשון הרמב"ן: דרבה סבר התורה פטרה כופר בכל והדין נותן שלא יהא כל אחד משביע את חברו בטענה שאין לה רגלים ותביעה שאין בה אמתלא, וכן חייבה תורה מודה מקצת והדין נותן לפי שכבר יש ממש בטענתו, אבל זו קשה בדין הזה למה לא האמינה התורה מודה במקצת משום מיגו שיכול לכפור בכל דהא מיגו דאורייתא הוא, ומפרש רבה שאין זה המיגו ראוי להאמינו בו לפי שאינו יכול להעיז פניו במה שחברו יודע בו, ומיהו כיון שמודה במקצת נשמט הוא ממנו על השאר, או השמטה גמורה על דעת לגזלו ואעפ"כ נשבע דקי"ל מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא לא אמרינן, או השמטה לשעה עד שיהא לו לשלם, ומה שאמר עד דהוי לי ופרענא ליה לישנא בעלמא נקט לקרב טעם מודה מקצת, אבל אינו מעכב בדין.

[105] תוס' (ב"מ ג.) למד ברש"י שאין אדם מעיז היא סברה לפטור, ולכן הקשה מכופר בפני בנו, ולדברינו א"ש. ואדרבה, לשון רש"י כאן "ולא חשבו כמשיב אבדה" מקורה בסוגית כופר בפני בנו, שמלמדת שכשאינו מעיז אינו משיב אבדה ולכן חיב. אלא שבב"ק הובא רבה כדי לומר שאע"פ שאין סברתו יפה אלא במו"ב, בטענת גנב בפקדון היא יפה גם בכופר בכל, כאמור בגוף הדברים.

והגרז"ן תרץ שאין פוסקים הלכה ע"פ טעמא דקרא (מעין גזה"כ שאומר תוס') אלא לגבי מצוה אחרת, כגון המבשל קרבן בכלי חרש שלא בלע ששוברו, ואעפ"כ למדנו משם שכלי חרש אינו יוצא מידי דפיו, וכגון בכור שנהרג בתוך שלשים שלמדנו משם ששלשים מוציאים מידי נפל, ואעפ"כ אם התאכלו המעות בתוך ל יפדה שוב, וכאלה רבים.

ולעניננו נתן לומר עוד שפשיטא שהטוען להד"מ אינו חיב שבועה, ולא עלה על לב איש שיהא אדם תוקף את חברו בטענה ריקנית ומחיבו שבועה. אבל שאלת תוס' ויתר הראשונים (כתובות יח. ושבועות מב:) ורשב"א (ב"ק קז.) ששאלו מנין שהכופר בכל פטור, היא מהאומר פרעתי הכל, שהודה בעקר החוב ואמר כי הוא זה, מפני מה יפטר מן השבועה? ע"כ אינו אלא משום מגו, ואם הודה במקצת לית ליה מגו, אך אם כפר בכל יש לו מגו. ולפ"ז סברת רבה יפה הן לפטור את האומר פרעתי הכל והן לבטל את המגו במו"ב. וכך כנראה הבינו תוס' את רש"י. ואמנם עדין יש הבדל ביניהם, שלדעת יתר הראשונים פרעתי הכל במגו דלהד"ם מועיל כי הוא מהעזה להעזה, ולדעת רש"י מועיל כי משפרע שוב אינו בעל חובו ומעיז. ומ"מ אפשר לפרש את רש"י בדרך הראשונה ולומר שאף האומר פרעתי הכל, הואיל ואמר איני חיב דבר, תביעה מעקרא ליתא.

נה"מ (פב כח) אומר שרחמנא הימניה לתובע כל עוד לא נשבע הנתבע, אולי מטעם חזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו.

ר"י מגש: ל"א מגו לאפטורי משבועה, שהרי מו"ב אינו פטור במגו דלהד"מ. ואמרינן מגו דהעזה. גרז"ן: לפי רש"י יש לדחותו כי כל נאמנותו בכופר היא מכח שהעיז לכפור. ובזה פשיטא שאין מגו. ולדברינו א"ש שרבה הוא סברה לחיב ולא לפטור, ולהד"מ ממילא פטור כי היא טענה ריקנית.

[106] ואמנם קשה שהרי רש"י כתב שם שסברת רבה מבארת למה לא יחשב כמשיב אבדה, ומה ההו"א והלא רבה בא לבאר את דין תורה ולשיטת רש"י משיב אבדה הוא תקנה דרבנן. ומבאר הגרז"ן בשם חדושי הרי"ם בסימן עה שתקנה דרבנן באה לתקן את הדין במקרה אחד מרבים שהמצוה עסקת בו, אך לא יתכן שתהיה תקנה דרבנן להפקיע מצוה שלמה. לא יתכן שמצוה שלמה תהיה נגד תקון העולם. וכאן הואיל ותקנו דין משיב אבדה משמע שהמשיב אבדה א"צ להשבע וא"כ בטל כל דין שבועת מו"ב, ואת זה מתרץ רש"י באמרו שכאשר הטענה היא העזה אינו משיב אבדה ולכן גזרה תורה שבועת מו"ב. עוד אפשר לתרץ שכונת רש"י בב"מ היא כעין כונת תוס' שם, וכן הביא הר"ן בשבועות פ"ז בשמו, שהשאלה היא מפני מה אין מגו. וזאת כונתו במלים משיב אבדה, מפני מה חיבתו תורה שבועה ולא פטרתו שהיה יכול לכפור בכל. מפני שלא היה מעיז. וכן בריטב"א (ב"מ ג. ד"ה דאמר רבה) גורס ברש"י שבא לפטור ממגו. וראה לעיל עמ' יא.

[107] מתוך הגמ' עצמה יש קשי בענין, שכן לגבי כפירה בפני בנו מעיז ומעיז היא סברה לפטור משבועה ולומר שהוא משיב אבדה ולכן לא ישבע, אבל בב"ק לגבי פקדון מעיז ומעיז הוא סברה לחיב שבועה. אפשר לפרש שמשיב אבדה הוא תקנה ומה"ת ישבע, וכן משמע לכאורה ברש"י בכתובות (יח. ד"ה ורבי), אבל ענין משיב אבדה מובא כסברה לפטור גם ברש"י בב"מ שעוסק בעצם הסברה של רבה (ולא בהשלכתה לגבי מקרים אחרים), וודאי עסקינן שם בדאוריתא. ושם מפרש רש"י שהו"א שהמודה במקצת יהיה משיב אבדה ולא ישבע, למדתנו תורה שהואיל ואינו מעיז ישבע. מכאן יכולים אנו ללמוד שאילו מעיז ומעיז לא ישבע. לכן נראה לבאר שכך מפרש רש"י: גזרה תורה שבפקדון ישבע. ולכאורה א"כ ה"ה לכל הנותן דבר לחברו, שלא יפטר עד שישבע שנפטר ממנו, אלא שאין לומר כן שהרי יש לו מגו שהיה טוען להד"מ (ואולי רש"י סובר שהגמ' בשבועות למסקנה ואף בפקדון יש לו מגו) אבל כשמודה במקצת אין מגו, וישבע. כאשר מודה בפני בנו תקנו חכמים שלא ישבע, מה"ת ישבע שהרי הוא מודה בעצם הנתינה. ואם אינו מעיז פשיטא שישבע, ותקנו חכמים שאם הוא מעיז לא ישבע כי הוא משיב אבדה. אך מה"ת גם אם הוא מעיז ישבע. ותוס' בב"ק מקשים שלפי רש"י דוקא משום שמעיז היה צריך להתחיב. יש לבאר שלפי רש"י חיב שבועת מו"ב דוקא כאשר אינו מעיז. אבל בטוען טענת גנב בפקדון חיב שבועה אע"פ שמעיז ומעיז. סברת רבה יפה הן לפטור את האומר פרעתי הכל והן לבטל את המגו במו"ב ולחיבו שבועה. לפ"ז כל שהודה בעקר הנתינה חיב שבועה אא"כ יוכח שנפטר. האומר פרעתי הכל פטור משבועה כי מוכח שקושטא בהדיה. ואם הודה במקצת חיב ואין לו מגו. אבל בטוען טענת גנב בפקדון לא מוכח שקושטא בהדיה וישבע.

סברת רבה פירושה שאם שני הצדדים מודים בעצם החיוב אבל הם חולקים על גבהו יש חשש שהנתבע מורה היתר לשנות את הסכום, ולהשתמט קצת ו"לעגל פנות" כי אין לו פנים לכפור בכל. לכן עליו לאלם את טענתו ע"י שבועה. במקום שבו יש לו פנים לכפור הכל אין זה החשש ואין מקום להשביע. בפקדון החשש הוא ששלח יד או פשע והוא טוען שנגנב וכאן יש מקום לחשוש גם כשכופר בכל. כונת הגמ' בב"ק היא שבפקדון תמיד מעיז ומעיז ואעפ"כ חיבה התורה שבועה, ולכן אין לחלק בפקדון בין כופר בכל לבין מו"ב. ומ"מ גם שומר וגם מו"ב נלמדים מפרשיתנו (ע"פ הבאורים השונים שהוזכרו במאמר זה), אע"פ שבכל אחד מהם החשש הוא אחר, כי בשניהם החשש הוא שהנתבע יתפתה לשקר. בשומר יש חשש שישלח יד ויטען טענת גנב, ובלוה יש חשש שיפחית את הסכום, מכיון ששני החששות הם סבירים ע"פ טבע האדם גזרה תורה שישבעו, או כדי שידעו מראש שהם עתידים להגיע לידי שבועה ולא יטענו שקר. או כדי שיחזרו בהם אחרי שטענו כדי לא להשבע. ומ"מ אפשר ללמוד את שני הדינים בערוב פרשיות אחד כי בשני המקרים יש חשש שישתמט וישקר וע"י השבועה יפרוש.

[108] ב"מ ג. ד"ה ולפי.

[109] רמב"ן (שבועות מב) מקשה על רש"י מעין קושיתנו, למה צריך שתים ושלש פרות הלא לשיטתו כופר בכל בפקדון לעולם נשבע כי לא עשה לו טובה. ואף על פירוש הרמב"ן אליבא דרש"י אינה קושיה שהרי בשואל עשה לו טובה ואינו מעיז וחזר דינו כמו"ב במלוה. אמנם לדברינו א"צ לכל זה. שהרי אין כונת רש"י שכל כופר בכל בפקדון חיב שבועה, אלא דוקא הטוען טענה הפוטרתו משמירתו שאין חברו מכיר בה. כלומר: חיב להשבע שמתה כדרכה ושלא פשע, ובכך האמינתו תורה בשבועה, אך אין עליו חיוב שבועה שמתה בשעה שהיתה שכורה. ובנ"ד הלא שניהם מודים שמתה כדרכה וא"כ אין מקום לשבועה זו.