זכריה מנבא על מלחמה עתידית שבה ילחמו כל הגויים על ירושלים, ובמלחמה הזאת יתאבלו אנשי ירושלים על האויב שהם הרגו:
וְהוֹשִׁיעַ ה’ אֶת אָהֳלֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְמַעַן לֹא תִגְדַּל תִּפְאֶרֶת בֵּית דָּוִיד וְתִפְאֶרֶת יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם עַל יְהוּדָה: בַּיּוֹם הַהוּא יָגֵן ה’ בְּעַד יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם וְהָיָה הַנִּכְשָׁל בָּהֶם בַּיּוֹם הַהוּא כְּדָוִיד וּבֵית דָּוִיד כֵּאלֹהִים כְּמַלְאַךְ ה’ לִפְנֵיהֶם: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֲבַקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם: וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר: בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַדְ רִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן: וְסָפְדָה הָאָרֶץ מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת לְבָד מִשְׁפַּחַת בֵּית דָּוִיד לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד מִשְׁפַּחַת בֵּית נָתָן לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד: מִשְׁפַּחַת בֵּית לֵוִי לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד מִשְׁפַּחַת הַשִּׁמְעִי לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד: כֹּל הַמִּשְׁפָּחוֹת הַנִּשְׁאָרוֹת מִשְׁפָּחֹת מִשְׁפָּחֹת לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד: ס
מדוע יתאבלו יושבי ירושלים על האויב? וכי ראוי להתאבל עליו? לכך מצאנו שני הסברים בגמ' בסוכה:
הא הספידא מאי עבידתיה פליגי בה רבי דוסא ורבנן חד אמר על משיח בן יוסף שנהרג וחד אמר על יצר הרע שנהרג.
מדוע להתאבל על האויב? מבאר המדרש שהמלחמה הזאת לא תהיה עם סתם עמים. היא תהיה מלחמה עם ממלכת ישראל. תפקידה של המלחמה הוא לבטל את מלכות ישראל, ולהשיב את המלוכה לדוד וזרעו.
תפקיד המלחמה הזאת היא להרוג את מלך ישראל, כדי שרק דוד ימלוך.
זכריה אומר שלעתיד לבא, או אולי כבר בימי זכריה עצמו, יש לבטל את החטא של ימי בית ראשון ולאחד בחזרה את הממלכה.
גם הבריתא שהובאה בסוגיא שם אומרת שלעתיד לבא ימות משיח בן יוסף, ובפשטות הכונה: כדי שתתבטל מלכות ממלכת ישראל.
משיח בן דוד שעתיד להגלות במהרה בימינו אומר לו הקדוש ברוך הוא שאל ממני דבר ואתן לך שנאמר אספרה אל חוק וגו' אני היום ילדתיך שאל ממני ואתנה גוים נחלתך וכיון שראה משיח בן יוסף שנהרג אומר לפניו רבונו של עולם איני מבקש ממך אלא חיים אומר לו חיים עד שלא אמרת כבר התנבא עליך דוד אביך שנאמר חיים שאל ממך נתתה לו וגו'.
אמנם, הסוגיא שם מכירה בתפקידו של מלך ישראל בהשבת ישראל לארצם. כך היא דורשת נבואה מוקדמת יותר של זכריה:
וָאֶשָּׂא אֶת עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה אַרְבַּע קְרָנוֹת: וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי מָה אֵלֶּה וַיֹּאמֶר אֵלַי אֵלֶּה הַקְּרָנוֹת אֲשֶׁר זֵרוּ אֶת יְהוּדָה אֶת יִשְׂרָאֵל וִירוּשָׁלִָם: ס וַיַּרְאֵנִי ה’ אַרְבָּעָה חָרָשִׁים: וָאֹמַר מָה אֵלֶּה בָאִים לַעֲשׂוֹת וַיֹּאמֶר לֵאמֹר אֵלֶּה הַקְּרָנוֹת אֲשֶׁר זֵרוּ אֶת יְהוּדָה כְּפִי אִישׁ לֹא נָשָׂא רֹאשׁוֹ וַיָּבֹאוּ אֵלֶּה לְהַחֲרִיד אֹתָם לְיַדּוֹת אֶת קַרְנוֹת הַגּוֹיִם הַנֹּשְׂאִים קֶרֶן אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה לְזָרוֹתָהּ.
הגמ' שם אומרת שאחד מאותם ארבעה חרשים הגודעים את הגלות, הוא מלך ישראל.
ויראני ה' ארבעה חרשים מאן נינהו ארבעה חרשים אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא משיח בן דוד ומשיח בן יוסף ואליהו וכהן צדק.
ועם זאת, אותה סוגיא מדברת על כך שאותו משיח צריך גם למות. אי אפשר לקומם את הבית השני אם יהיו בו שני משיחים. חלק מהגאולה הוא גם מותו של המשיח השני. אמנם בתחלת ספר זכריה מוזכרים החרשים הגודעים את הגלות, ואחד מהם הוא מלך ישראל, אבל אי אפשר להשאיר את מלך ישראל לאורך זמן. הוא לא יוכל להתקיים בימי הבית השני. יש להלחם בו ולהרגו.
כך נראה להסביר את המדרש. אמנם ההסבר הזה קשה בכמה קושיות. הלא בימי זכריה מלכות ישראל כבר לא היתה קימת. למה צריך אפוא זכריה לנבא על מלחמה בה? ועוד, הלא הנבואה מדברת על מלחמה עם כל העמים.
עדין אפשר לומר שהדרשן דרש כפי שדרש למרות הקושיות. אבל רבים מהמפרשים פרשו שלעתיד לבא יהיו שני משיחים. וכך לכאורה עולה מהמדרש הסמוך המתאר את משיח בן יוסף כאחד מגודעי הגלות. גם את המדרש הזה אפשר לבאר שכיון שישנה מלכות ישראל – גם היא תשוב מהגולה. אבל כאן זה כבר יותר קשה.
אולי בגלל הקושיות האלה, ואולי מטעמים אחרים, יש בסוגיא שם גם הסבר נוסף: המלחמה שזכריה מדבר עליה היא הריגתו של יצר עבודה זרה. הבית הראשון חרב בגלל עבודה זרה. הבית השני יבנה כאשר לא יהיה עוד יצר עבודה זרה. גם הדעה הזאת אומרת שכדי לבנות את הבית השני יש לתקן את אשר היה מקולקל בימי בית ראשון. אלא שהדעה הזאת מתמקדת בעבודה הזרה שהיתה בבית ראשון.
בענין זה מצאנו ביומא ובסנהדרין מדרש המתאר את בטול יצר עבודה זרה. המדרש אמנם מתבסס על פסוקים בזכריה, אך עִקר התבססותו היא על פסוקים מדברי נחמיה, שחי אף הוא בימי יסוד הבית השני, אך מאוחר יותר מזכריה.
המדרש מתבסס כאן על הנבואה שנאמרה ע"י זכריה:
וַיֵּצֵא הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיֹּאמֶר אֵלַי שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מָה הַיּוֹצֵאת הַזֹּאת: וָאֹמַר מַה הִיא וַיֹּאמֶר זֹאת הָאֵיפָה הַיּוֹצֵאת וַיֹּאמֶר זֹאת עֵינָם בְּכָל הָאָרֶץ: וְהִנֵּה כִּכַּר עֹפֶרֶת נִשֵּׂאת וְזֹאת אִשָּׁה אַחַת יוֹשֶׁבֶת בְּתוֹךְ הָאֵיפָה: וַיֹּאמֶר זֹאת הָרִשְׁעָה וַיַּשְׁלֵךְ אֹתָהּ אֶל תּוֹךְ הָאֵיפָה וַיַּשְׁלֵךְ אֶת אֶבֶן הָעֹפֶרֶת אֶל פִּיהָ.
המדרש מזכיר את הנבואה הזאת, אך לא רק אותה. אומר המדרש:
ויצעקו אל ה' אלהים בקול גדול מאי אמור אמר רב ואיתימא רבי יוחנן בייא בייא היינו האי דאחרביה למקדשא וקליה להיכליה וקטלינהו לכולהו צדיקי ואגלינהו לישראל מארעהון ועדיין מרקד בינן כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן נפל להו פיתקא מרקיעא דהוה כתב בה אמת אמר רב חנינא שמע מינה חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת אותיבו בתעניתא תלתא יומין ותלתא לילואתא מסרוהו ניהליהו נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים אמר להו נביא לישראל היינו יצרא דעבודה זרה שנאמר ויאמר זאת הרשעה בהדי דתפסוה ליה אשתמיט ביניתא ממזייא ורמא קלא ואזל קליה ארבע מאה פרסי אמרו היכי נעביד דילמא חס ושלום מרחמי עליה מן שמיא אמר להו נביא שדיוהו בדודא דאברא וחפיוהו לפומיה באברא דאברא משאב שאיב קלא שנאמר ויאמר זאת הרשעה וישלך אתה אל תוך האיפה וישלך את אבן העופרת אל פיה אמרו הואיל ועת רצון הוא נבעי רחמי איצרא דעבירה בעו רחמי ואמסר בידייהו אמר להו חזו דאי קטליתו ליה לההוא כליא עלמא חבשוהו תלתא יומי ובעו ביעתא בת יומא בכל ארץ ישראל ולא אשתכח אמרי היכי נעביד נקטליה כליא עלמא ניבעי רחמי אפלגא פלגא ברקיעא לא יהבי כחלינהו לעיניה ושבקוהו ואהני דלא מיגרי ביה לאיניש בקריבתה.
המדרש עוסק בארוע המסופר ע"י נחמיה. נחמיה מספר שהעם נאספו אל ירושלים בתחלת ימי בית שני, קראו בספר התורה וחזרו בתשובה על חטאיהם. וכך נאמר שם:
וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה נֶאֶסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם: וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר וַיַּעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם: וַיָּקוּמוּ עַל עָמְדָם וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת ה’ אֱלֹהֵיהֶם רְבִעִית הַיּוֹם וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַה’ אֱלֹהֵיהֶם: פ וַיָּקָם עַל מַעֲלֵה הַלְוִיִּם יֵשׁוּעַ וּבָנִי קַדְמִיאֵל שְׁבַנְיָה בֻּנִּי שֵׁרֵבְיָה בָּנִי כְנָנִי וַיִּזְעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל אֶל ה’ אֱלֹהֵיהֶם.
בהמשך מתואר כיצד זעקו ישראל אל ה', וסִפרו על כך שלאֹרך כל ימי עם ישראל חטא עם ישראל וה' העניש אותם. ולכן הם מבקשים רחמים, וכורתים אמנה שלא יחטאו עוד:
מַחֲזִיקִים עַל אֲחֵיהֶם אַדִּירֵיהֶם וּבָאִים בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה לָלֶכֶת בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִתְּנָה בְּיַד מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱלֹהִים וְלִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹת ה’ אֲדֹנֵינוּ וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקָּיו: וַאֲשֶׁר לֹא נִתֵּן בְּנֹתֵינוּ לְעַמֵּי הָאָרֶץ וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם לֹא נִקַּח לְבָנֵינוּ: וְעַמֵּי הָאָרֶץ הַמְבִיאִים אֶת הַמַּקָּחוֹת וְכָל שֶׁבֶר בְּיוֹם הַשַּׁבָּת לִמְכּוֹר לֹא נִקַּח מֵהֶם בַּשַּׁבָּת וּבְיוֹם קֹדֶשׁ וְנִטֹּשׁ אֶת הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית וּמַשָּׁא כָל יָד: וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִשִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ: לְלֶחֶם הַמַּעֲרֶכֶת וּמִנְחַת הַתָּמִיד וּלְעוֹלַת הַתָּמִיד הַשַּׁבָּתוֹת הֶחֳדָשִׁים לַמּוֹעֲדִים וְלַקֳּדָשִׁים וְלַחַטָּאוֹת לְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל וְכֹל מְלֶאכֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ.
נאמר כאן שישראל מתחיבים שלא להתחתן עם עמי הארצות, ושלא לחלל שבת. אלה החטאים המרכזיים של אנשי אותו דור. ואולם, לא נזכר כאן שהם מתחיבים שלא לעבוד ע"ז. דוקא החטא המרכזי שהוזכר בנביאים כטעם לחורבן הבית, לא הוזכר אצל אנשי בית שני. מכאן דרשו חכמים שבימי הבית השני נמסר יצר עבודה זרה בידי ישראל. שוב לא חטאו בו ולא חששו מפניו. בית שני נבנה אחר תקון החטא הזה (אם כי לכאורה חזר ונעור כשבאו היונים והעמידו צלם בהיכל). החטא שאנשי בית שני חוששים מפניו הוא החתונה עם עמי הארצות.
המסר המרכזי של המדרש הוא שבית שני נבנה משום שהתבטל יצר ע"ז.
הריגת יצר ע"ז גם היא נתפשת במדרש במסכת סוכה כדבר שראוי להתאבל עליו. כדי להבין זאת נתבונן במדרש של מסכת יומא.
אם הדבר העקרי שאותו בא המדרש ללמד הוא בטול יצר ע"ז, מדוע הביא המדרש גם את החלק השני שלו, העוסק בבטול יצר עריות? המדרש הביא את החלק הזה[1] כדי לומר: עִקר טענתכם בטלה. טענתם "כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא", ולא היא. היצר נברא לקיומו של העולם ולא כדי לספק לעם חידון נושא פרסים. כיון שהיצר נחוץ לקיום העולם – לא יאבד ה' את עולמו מפני השוטים או הנכשלים ביצרם, כי עולמו עִקר והם ושכרם טפל. והם עצמם לא נִתְּנו לעולם אלא כדי שיקבל בהם העולם שכרו ובנינו. לאחר שנבראו ונִתן להם תפקיד בעולמו של ה', יקימוהו ויקבלו שכרם. אבל לא בשביל זה הם נבראו. הם נבראו לבניינו של עולם והיצר נברא לבניינו של עולם. הם נבראו למלא תפקיד בעולם והיצר נברא למלא תפקיד בעולם, ולא למענם ולמען שכרם נבראו היצר והעולם. את הדבר הזה הם הבינו ולמדו אחרי שרצו לבטל את יצר העריות. לכן, כעת הם הבינו שפלגא ברקיעא לא יהבי. כי היצר הוא דבר אמִתי הקים בעולם לצורך בנינו, ולא דבר שנבנה למשחק ומבחן לאדם לחדודי שמעתא.[2]
מכאן נוכל להבין את התאור של המדרש. המדרש מתאר את עצמתו של היצר הזה. הוא דומה לגוריא דנורא, וקולו חזק מאד:
בהדי דתפסוה ליה אשתמיט ביניתא ממזייא ורמא קלא ואזל קליה ארבע מאה פרסי אמרו היכי נעביד דילמא חס ושלום מרחמי עליה מן שמיא אמר להו נביא שדיוהו בדודא דאברא וחפיוהו לפומיה באברא דאברא משאב שאיב קלא.
אין להרוג את היצר, כי כמו שאמרנו – הוא נחוץ לקיום העולם. ה' מרחם עליו. הדרך להלחם בו היא לאטום אותו ולא לשמוע את קולו. כל עוד לא ישמע קולו – נוכל לגבור עליו.
ומכאן נוכל להבין מדוע המדרש שפתחנו בו אומר שהריגת היצר היא דבר שיש לבכות עליו. היצר נחוץ לקיום העולם. היצר הזה נחוץ לצורך החִבור אל ה'. נאלצנו לאטום אותו בתוך עופרת, אך זה דבר שיש לבכות עליו, לא פחות ממשיח בן יוסף.
אם אין לנו יצר עבודה, אין חשש שנעבוד עבודה זרה, אבל גם את ה' אנו עובדים פחות טוב ובפחות שמחה.
ובכל זאת, יש לנסות להבין מהו בִטול יצר עבודה זרה. האמנם השתנה משהו בטבע האדם, או שהשתנה משהו בתרבות האנושית? הלא באותו זמן (ולמעשה עד היום) רוב העולם עוד עובד עבודה זרה. מי שהרג את יצר העבודה הזרה בימי זכריה, עוד עתיד להתקל בו כמה דורות מאוחר יותר בימי יון. יתכן שעבודת האלילים היונית היתה עטופה בהרבה פילוסופיה יונית, אבל היא היתה עבודה זרה לא פחות מזו של ימי בית ראשון.
זאת ועוד: בימי מתתיהו התִקון הושג ע"י מלך שאינו מבית דוד. לא היה עוד פִלוג בממלכה, אך היה מלך שאינו מבית דוד. שני הפירושים בסוגיא חזרו ונעורו.
מה אִבדנו בראשית ימי בית שני, והאם זכינו בו בחזרה בימי החנֻכה?
אנו מוצאים שבימי בית שני אכן היתה בעיה בעבודת המקדש. מלאכי אומר:
בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי אָמַר ה' צְבָאוֹת לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ: מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן ה' נִבְזֶה הוּא: וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר ה' צְבָאוֹת:
ועוד אומר מלאכי:
חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם אָמַר ה' וַאֲמַרְתֶּם מַה נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ: אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ה' צְבָאוֹת.
גם האמנה שנכרתה בראשית ימי הבית השני ושהזכרנו אותה לעיל, עסקה בכך, ומשמע שהיה בכך צֹרך.
וכל זה היה כאשר עוד היו נביאים. אבל מאוחר יותר בטלה גם הנבואה.
איך יש לפרש את בִטול יצר עבודה זרה. אפשר לומר שהשתנה טבע האדם. אבל הפירוש הזה דחוק. המדרש מתבסס על פסוק בזכריה שאומר שהאדם לחם ביצר העבודה הזרה והשמיד אותו. בכל העולם המשיכו לעבוד עבודה זרה. יותר מסתבר לומר שהיה כאן שִנוי תרבותי. (באופן כללי, כל היצרים הם במדה רבה מאד תלויי תרבות. כל יצר קים בטבע, אבל השאלה האם הוא יהיה גדול או קטן, חזק או חלש, תלויה בשאלה איך החברה בונה אותו ועד כמה היא הופכת אותו למרכזי).
מדוע הפסיקו ישראל לעבוד עבודה זרה? אי אפשר לומר שכלתה עבודה זרה מן העולם. נכון שישראל חיו תחת מלכות פרס, שלא כפתה עבודה על אף אומה. ולא לחצה על ישראל לעבוד את אלהיה. אבל יש להניח שהגוים אשר סביבותינו (שרבים מהם חיו בארץ) עבדו עבודה זרה.
יתכן מאד שדוקא הגישה הזאת של האימפריה הפרסית היא שהפחיתה בצורה משמעותית הן את העבודה הזרה והן את עבודת המקדש. כאשר הגישה הממלכתית היא שכל אדם יעבוד איזה אלוה שירצה – המשמעות היא שלא מאמינים בשום דבר. מי שבאמת מאמין באלהים לא יסבול את העובדה שמישהו כופר באלהים. מי שמתיר לכל אדם לעבוד את מי שירצה – לא באמת מאמין בשום אלוה. (גם אם הוא עצמו עובד אלוה לפעמים). מבחינתו האלהות היא דבר דמיוני ולא חשוב. על דברים חשובים אנשים לא מתפשרים.
כאשר זו הגישה של האימפריה, אין ספק שכל העמים מושפעים ממנה. מי יותר ומי פחות. כשם שבימי בית ראשון הושפעו ישראל מהעבודה הזרה של הגויים סביבותינו, וודאי של הגויים השליטים, והתפתו לעבוד עבודה זרה. הרי בימי האימפריה הפלורליסטית האפיקורסית – היצר הוא להיות כגויים. כלומר: לא להתייחס ברצינות לאלהים. רמת האמונה יורדת פלאים.
כמובן שיש לכך יתרון גדול. אין עבודה זרה. אבל פלגא ברקיעא לא יהבי. במצב כזה גם עבודת המקדש נזנחת. מן הסתם יש כמה צדיקים שמחזיקים אותה, אבל רוב העם לא משקיע בה. כפי שאנו רואים מדברי נביאי בית שני, שעם ישראל לא עובד במקדש כראוי. (אולי גם משום שעם ישראל שב מן הגולה שבה עבודת המקדש לא היתה חלק מחייו, אבל ודאי שגם העובדה שבתקופה ההיא לא העריכו את עבודת ה', גם היא עשתה את שלה).
המצוות שהעם מתרשל בהן הן השבת והעריות. כך הוא אצל ממלכה פלורליסטית, חופשית ונהנתנית. אבל גם בעבודת המקדש התרשלו ישראל.
מבחינה זאת, בואה של מלכות יון היה טלטול חזק לעם ישראל הרדום. טלטול כואב. לפתע הגיעו לכאן אנשים שאִתגרו את האמונה הישראלית. לא רק שהם עבדו עבודה זרה, אלא שהיא היתה מלֻוה בקנאות גדולה, שהיונים התעקשו עליה. הפילוסופיה כבר החליפה אצל היונים את המיתולוגיה, אבל העבודה הזרה של המיתולוגיה עוד חיה ובעטה מאד מאד. (ויתכן שהעובדה שהיתה להם גם פילוסופיה, חִזקה את הגאוה שלהם במיתולוגיה שלהם וחִזקה אותם לכפות אותה על כל העולם. מי שלא האמין בה נחשב בעיניהם שוטה שלא ראה את אור חכמתם).
כאשר עומד מולנו עם שנושא האמונה חשוב לו, אנו מתעוררים. העם שמולנו לא מאמין. הוא אפיקורס גדול. הוא חושב הפוך מאתנו. אבל הנושא חשוב לו. להבדיל מהאימפריה הפרסית שבה הנושא נחשב לנושא לא חשוב. כאשר עומד מולנו עם שמתעקש בקנאות על אמונתו, גם אנו נאלצים להתעורר מולו ולהתעקש על אמונתנו בקנאות. (מבחינה זאת מצבנו היום הוא מצב בינים. מצד אחד עומדת מולנו תרבות שמתעקשת בקנאות על אפיקורסיות, מצד שני, לפעמים יש זלזול בכל הנושא, ועבודת ה' נתפשת כמשהו לא אמתי אלא משהו אישי, אורח חיים של המאמין בו. לכן יש זלזול במצוות ובחידוש עבודת המקדש. הצבור הרחב לא מבין שהתורה היא השקפת עולם ואמונה בשאלה כיצד צריך עולמו של ה' להתנהל. הצבור תופש את התורה כאורח חיים אישי של המאמין בה. לכן המתייוונים של היום מתעקשים להעמיד בחוצות הערים סממנים של דתות אחרות. הם לא עושים את זה כי הם רוצים להכיל דתות אחרות. (גם אם הם אומרים וחושבים שזה מה שמניע אותם) הם עושים את זה כי הם לא מוכנים להכיל את היהדות כאמונה ודרך להנהגת עולם. מבחינה זו אנו דומים למה שהיה לפני בוא היוונים).
התוצאה היתה שיבה אל המקדש ואל הטהרה בכחות מחודשים. המחיר היה כבד מאד וכואב מאד.
וגם אחרי ששבנו אל המקדש, היונים והמתיונים המשיכו לאתגר אותנו.
לא שבנו אל המצב שלפני בִטול יצר ע"ז. מצאנו את עצמנו מתמודדים עם משהו אחר לגמרי. ההתמודדות החדשה הזאת הולידה אצלנו משהו חדש.
ההבדל המרכזי הוא לא ההבדל בין מלכות יון לבין כנען האלילית. ההבדל המרכזי הוא מצבו של עם ישראל. כשהופיעה שוב העבודה הזרה בימי יון, עמד מולה עם ישראל שונה מזה שעמד מול העבודה הזרה בימי בית ראשון. כאן כבר עומד עם ישראל שעבר תהליך בתקופה הפרסית. התהליך המכונה בפי חז"ל בִטול יצר עבודה זרה. בעוד שבימי בית ראשון רבים פסחו על שתי הסעיפים, ומי שהתמודד מולם היו בעיקר הנביאים ומנהיגי העם, בימי יון נראה שהמציאות היתה אחרת. היתה מלחמת השקפות, שיצרה מלחמה בפעל, בין החשמונאים לבין המתיונים. בימי בית ראשון, היהודי הפשוט היה יכול להבין ולקבל את העובדה ששכנו עובד גם את הבעל במקביל להיותו יהודי ולעבודת ה'. היהודי של ימי החשמונאים לא יכול לקבל ולהבין תפישה כזאת, הוא יצא למלחמה נגד השכן הזה. גם העבודה הזרה שעמדה מולנו באותה תקופה היתה שונה מזו שהתמודדנו אִתה בימי בית ראשון. אולי מפני שהיוונים החזיקו פילוסופיה מפותחת, ואולי מטעם אחר, היה ברור שלא נלחמים על השאלה את מי יעבוד פלוני ואת מי יעבוד אלמוני, אלא על השאלה מהי האמת האבסולוטית ומי מושל בעולם. המאבק הזה הוליד תורה רוחנית חדשה. חוץ מזה, כאמור לעיל, הוא גם חִזק את עבודת המקדש ואת עבודת ה'.
לפי מה שהעלינו כאן, אולי אפשר להסביר אחרת: מלכות יון אִתגרה את האמונה מכוון אחר. מלכות יון הגיעה לעולם שכבר הושפע ממלכות פרס. אלא שבנִגוד למלכות פרס שאצלה חוסר האמונה התיר חופש אמונה, אצל יון הדבר לבש צורה אחרת. הפילוסופיה כבר השתלטה, ולמרות זאת היונים היו קנאים לאלילי המיתולוגיה שלהם. אולי מפני שגם הם קִבלו משהו מחוסר-האמונה הפרסי. מבחינתם, המיתולוגיה היא לא ממש אמונה, אלא תרבות וסמל. ולכן היה נראה להם שחשוב שכל העולם יאמץ דוקא את הסמלים המתקדמים שלהם. וזה מה שמשך גם את המתייוונים. ובשל אותה צורת חשיבה סובייקטיביסטית שגרמה לאנשי בית שני לחשוב שהיצר לא בא אלא כדי לתת שכר לאדם. צורת החשיבה הזאת רואה לנגד עיניה את החויה האנושית ולא את האמת האלהית הכלל-עולמית. לפי החשיבה הזאת, אין אמונה כללית עולמית והאדם לא נברא כדי לתקן את העולם במלכות שדי, אלא המטרה העִקרית היא התחושה הסובייקטיבית של האדם. ואם כך – מה ההבדל בין עבודת ה' לעבודה זרה? אנו רצים והם רצים. וכאן בא לידי בטוי המסר העיקרי של אִסור עבודה זרה. מה נאסר לעשות לעבודה הזרה? את המעשים שצריך לעשות לשם ה'. בדיוק אלה הם המעשים שאסור לעשות לעבודה זרה. איש התרבות היונית לא יכול להבין את זה. מה מפריע לך? למה שלא תקריב קרבן? הלא בדיוק זה מה שאתה עושה? מקריב קרבן. אז למה לא לזאוס? מה ההבדל? (ואולי משום כך הנביאים דִמו את העבודה הזרה לגִלוי עריות. הלא מה ההבדל בין מי שבא על אשתו למי שבא על אשת חברו? הרי שניהם עושים בדיוק את אותו מעשה). אלה היונים המטמאים, שלא יכולים להבין את ההבדל בין טמא לטהור, שהרי הוא לא נִכר לעין. וזה בדיוק הבשורה של התורה: לא מדובר כאן על חויה אנושית אלא על אמת אלהית כלל עולמית. העובד את ה' האמִתי קים מצוה, ואם עשה בדיוק את אותו מעשה לפסל – הרי זו עבודה זרה. המקריב לה' קים מצוה. המקריב לזאוס – עבודה זרה. זוהי אמונה, ואת זה לא יכולים להבין היוונים הפילוסופים-מיתולוגיסטים כאחד. אין מקום לומר אנו רצים והם רצים, ואין מקום לרצות להיות חלק מהתרבות העולמית, כי זו לא תרבות. זו אמונה.
וזה מה שמאפיין את גזרות אנטיוכוס ומנגד ואת מלחמת המכבים. זה כבר לא רק יצר. זוהי כבר מלחמה על המלכות בעולם. על האמת. לא רק על החויה הסובייקטיבית של העובד. זו מלחמה על האמת בעולם. ובה אין פשרות. היוני והמתיון אולי מספרים לעצמם שהכל רק חויה של האדם, בכך הם רוצים להאמין, ואת האמונה הזאת הם רוצים לכפות על כל העולם, כי זו מלחמה על אמונה. ובמלחמה על אמונה אין פשרות. גם המכבים יצאו נגדם למלחמה על אמונה. השאלה היא לא מה יעשה האדם בחדרו, המלחמה היא על המקדש. על המלכת ה' בעולם.
בואה של מלכות יון הכריחה אותנו לצאת ולהמליך את ה' על העולם. לזכור שלהיות יהודי זה לא מה שיעשה האדם הפרטי בארבע אמותיו, יהדות זאת אומרת לצאת למלחמה ולהמליך את ה' על העולם. וזה מה שבא המדרש ללמד. טועה החושב שהתורה לא נתנה אלא לאדם הפרטי כדי לתת לו שכר. טועה הסובר שכל העולם לא נברא אלא לשמש את האדם הפרטי. האדם הפרטי והעמים הם חלק ממה שיש בעולם ונועדו לשמש את ה' ולהמליכו.
[1] אמנם אפשר לפרש שהמדרש לא יכול היה להתעלם מיצר העריות בגלל המקום הרב שהיצר הזה תופש בעולם המדרש והאגדה. אך יותר נראה שיש כאן מסר נוסף על מהותו של יצר ומהותו של עולם.
[2] כך מוצאים אנו גם בספר איוב. איוב ורעיו מצפים שהעולם יהיה מקום כדי לבחון את האדם ולמחוא לו כפים. אך העולם אינו מקום שנברא כדי לתת לאדם מחיאות כפים, אלא מקום שבו יש לאדם עבודה. אחרי שאיוב מקבל את מענהו הראשון של ה', ומקבל שהוא לא מבין כל דבר בעולם, ושיש עוד חשבונות מלבד נתינת שכר לאדם הפרטי, אז מלמד אותו ה' שיש בעולם גם שטן. מלך על כל בני שחץ. ושכנגדו צריכים אנו לקבל את מלכות ה' ולהיות חלק מצבא ה' כדי ללחום בשטן. באנו כדי לעבוד את ה' ולנצח את השטן, ולא כדי לקבל מחיאות כפים. ואם ילחם בו איוב – גם ה' יודה לו.