מלכויות, זכרונות ושופרות

המקור במדרש

בר"ה לד. אומרת הגמ' שמצותו של יום תרועה היא בשלשה סדרים של תקיעה תרועה תקיעה.

ועוד מצאנו שם (כנראה על בסיס הפסוק "זכרון תרועה מקרא קדש"): "אמר רבה אמר הקדוש ברוך הוא אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיבא לפני זכרוניכם לטובה ובמה בשופר".

דרשה מעין זו מופיעה בר"ה לב: ומנין שאומרים מלכיות זכרונות ושופרות רבי אליעזר אומר דכתיב שבתון זכרון תרועה מקרא קדש שבתון זה קדושת היום זכרון אלו זכרונות תרועה אלו שופרות מקרא קדש קדשהו בעשיית מלאכה אמר לו רבי עקיבא מפני מה לא נאמר שבתון שבות שבו פתח הכתוב תחילה אלא שבתון קדשהו בעשיית מלאכה זכרון אלו זכרונות תרועה אלו שופרות מקרא קדש זו קדושת היום מנין שאומרים מלכיות תניא רבי אומר אני ה' אלהיכם ובחדש השביעי זו מלכות רבי יוסי בר יהודה אומר אינו צריך הרי הוא אומר והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם שאין תלמוד לומר אני ה' אלהיכם ומה תלמוד לומר אני ה' אלהיכם זה בנה אב לכל מקום שנאמר בו זכרונות יהיו מלכיות עמהן.

המדרש מתמודד עם הפסוק שאומר שיש לעשות את היום הזה שבתון זכרון תרועה מקרא קדש. זהו צווי סתום. אין כאן צווי על מעשה מסוים שיש לעשות. אלא רק על מהותו של יום: שיהיה היום הזה זכרון תרועה מקרא קדש. אומר המדרש: כיצד נעשנו זכרון תרועה? בהזכרת הזכרון והתרועה.

מהותו של יום היא שבתון זכרון תרועה. יש לעשותו יום זכרון תרועה. ואת זה מזכירים עם הזכרת הזכרון והזכרת התרועה. התורה קוראת ליום הזה שבתון זכרון תרועה. זה שם היום. כיצד יֵעשה היום שבתון זכרון תרועה? בהזכרת מקרא קדשו. ומה יש לזכור?ת"ק אומר שיש לזכור את קדושת היום. (וריב"נ במשנה הולך בשיטתו), נאמר "שבתון זכרון תרועה מקרא קדש", עִקרו של יום הוא שבתון זכרון תרועה, ואת זה יש להזכיר. השופר הוא שופר שמטרתו להודיע על קדושת הזמן. אבל ר"ע אומר שהשופר הזה אינו שופר שנועד רק להזכיר את קדושת היום. השופר הוא מצוה בפני עצמה. את משמעותה אפשר וצריך ללמוד ממקומות אחרים בתנ"ך.[1] שופר הוא מלכות, והוא בא להזכיר את מלכות ה'. בהמשך המאמר נבאר באר היטב מדוע תרועה היא תרועת מלכות.

המדרש בספרי שואל זאת:

אני ה' אלהיכם למה נאמר לפי שהוא אומר דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה אבל מלכות לא שמענו ת"ל ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו זה שופר ומלכות ר' נתן אומר אינו צריך שהרי כבר נאמר ותקעתם בחצוצרות הרי שופר והיו לכם לזכרון זה זכרון אני ה' אלהיכם זה מלכות אם כן מה ראו חכמים לומר מלכיות תחילה ואחר כך זכרונות ושופרות אלא המליכהו עליך תחילה ואחר כך בקש מלפניו רחמים כדי שתזכר לו ובמה בשופר של חירות ואין שופר אלא של חירות שנאמ' והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול אבל איני יודע מי תוקעו ת"ל וה' אלהים בשופר יתקע ועדין אין אנו יודעים מהיכן התקיעה יוצאה זה שנאמר קול שאון מעיר וקול מהיכל קול ה' משלם גמול לאויביו.

ת"ק שואל מה מקורה של המלכות, ומשיב שמהפסוק "ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו" יכולים אנו ללמוד שתרועה נועדה להמליך מלכים, וממילא אם התורה מצוה להריע, הרי שהיא מצוה להמליך את ה'. אבל ר' נתן אומר שאפשר ללמוד את ההמלכה והזכרון ממצות החצוצרות (שכפי שנראה להלן, דיני השופר נלמדו ממנה). לא לחנם צותה התורה לתקוע לפני ה'. היא אומרת בפירוש שהדבר מעלה את זכרוננו לפני ה', ומסימת "אני ה' אלהיכם". כלומר: הואיל ואני ה' אלהיכם, כלומר מלככם, הריעו והמליכו אותי וממילא יעלה זכרונכם לפני. ואם תתקעו לפני – אני אזכור אתכם ואתקע בשופר גדול לחרותכם.

העולה מכאן: בראש השנה אנו מצֻוים להריע שלש תרועות. וכיון שלמדו חכמים מן המקראות שמשמעותן של התרועות האלה הן המלכה וזכרון, תקנו חכמים שלש ברכות.

בפשטות, חכמים תקנו[2] ברכה לכל סדר של תר"ת. יש שלש ברכות ושלשה סדרי תר"ת, אלה כנגד אלה.

חכמים יצקו תכן בתקיעות. כיון שהתרועה היא קול ללא מלים, יצקו חכמים כונה ואמירה בקול התקיעה. התקיעה היא תקיעת ההמלכה של ה' על העולם, ובה עולה זכרוננו לפני ה'.

עִקר התקיעה אפוא הוא על סדר הברכות. במהלך הדורות תקנו שיתקעו גם לפני מוסף, כדי לברך לשמוע קול שופר, וכדי להוציא ידי חובה את מי שקשה לו לשמוע על סדר הברכות. אבל את ברכת לשמוע קול שופר אנו מברכים גם על התקיעות שנשמע על סדר הברכות.

הברכות קשורות לתקיעות בקשר בל ינתק. כפי שאומר ר"ע: אם אינו תוקע למלכויות – למה הוא מזכיר? לשם מה נועדה ברכת מלכויות אם לא לשם התקיעה?[3]

הברכות אפוא הן התוכן של התקיעה. למה אנו תוקעים בר"ה? מה המסר העולה מקולות השופר? המסר הוא מלכות ה' וזכרוננו לפניו. מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיבא לפני זכרוניכם לטובה ובמה בשופר.

משמעות התקיעות

הנושא הנידון אפוא הוא מה משמעותן וטעמן של התקיעות. את המשמעות נותנים חכמים בברכות.

מצות שופר, כיון שהיא קול חסר מלים, מזמינה את השאלה לשם מה תוקעים ומה תוכן התקיעה. והתשובה, כפי שאמרנו, מלכות וזכרון. (ולהלן נרחיב בכך).

ועם זאת, יש להעיר שהן על התקיעות והן על הברכות אנו מוצאים שהגמ' תמהה על עצם השאלה מה טעם המצוה.

בר"ה טז. תמהה הגמ' על שאלתו של ר' יצחק למה תוקעים. שואלת הגמ' "למה תוקעין? רחמנא אמר תקעו".[4]

בר"ה לב. שואלת הגמ' על שאלתו של ר' עקיבא למה מזכיר מלכויות: "למה הוא מזכיר? רחמנא אמר אידכר".

(מלבד שני המקומות האלה יש רק עוד הלכה אחת שהגמ' שואלת עליה שאלה מעין זו (ב"מ קיד:). בד"כ אין פסול בשאלה מה טעמה של מצוה).

חכמים ענו אפוא על השאלה מהו טעמה של מצות שופר: מלכות וזכרון. אלא שכשבא ר' יצחק ומבקש לתת טעם אחר, לערבב את השטן, שואלים חכמים: "למה תוקעין? רחמנא אמר תקעו". כלומר: לא כדי לערבב את השטן אלא כדי להמליך את ה' ולהעלות את זכרוננו לפניו.

האמירה הסתמית של התורה "יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש", נתפשת הגמ' כצווי מפורש לתקוע ולברך את שלש הברכות.

זכרון של מלכות

מה משמעות תקיעות השופר, ומה משמעות הזכרון?

המדרש לומד את הלכות תקיעת השופר משופר היובל ומחצוצרות התרועה, בפרק זה נבקש לברר מה עומד מאחורי מדרש ההלכה הזה. וכיצד עלינו לפרש את המלים זכרון תרועה. מהי התרועה ומהו זכרונה?

מקרא-הקדש החל בחדש השביעי באחד לחדש, נזכר בתורה בשני מקומות. בפרשת המועדים נאמר: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ: כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה’". ובפרשת המוספים נאמר: "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם".

נאמר זכרון תרועה ויום תרועה, אבל לא נאמר באיזה כלי תֵעשה התרועה הזאת.

בעל כרחנו עלינו ללמוד זאת מהתרועות האחרות שבתורה, וכך עושה המדרש בר"ה לג:לד.

תרועות אנו מוצאים בתורה ביובל ובחצוצרות. ביובל נאמר: "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם". העברת שופר היא העברת קול. ביה"ד תוקעים וכל השומע מעביר את הקול הלאה. התרועה נעשית בשופר, והיא מועברת לכל הארץ. בחצוצרות נאמר: "וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת: וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְאִם בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה: וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם: וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ: וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם: וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם: וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם". תפקידן של החצוצרות הוא להיות אמצעי קשר בין משה לבין ישראל. מקהילים את הקהל בתקיעה, ונוסעים בתרועה. אבל יש גם מצוה בחצוצרות: בשעת מלחמה יש להריע ובימי מועד יש לתקוע, כדי להזכר לפני ה'.

לעֻמת תרועת החצוצרות, תרועת היובל היא בשופר, נאמר עליה "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם". התורה מדגישה כאן שמדובר על החדש השביעי.

למי דומה אפוא התרועה של החדש השביעי באחד לחדש? לחצוצרות או ליובל? משיב המדרש שהתרועה הזאת ודאי דומה יותר ליובל. היא תרועה הבאה עם הזמן (בחדש השביעי) ומבשרת על קדושתו של הזמןט, כתרועת היובל הבאה לקדש את היובל, מקומה בספר ויקרא, והיא שונה מתרועת החצוצרות שאינה תלויה בזמן אלא במקרים הקורים. (גם אם בסופה היא יוצרת מצוה ביום שמחתכם ובמועדיכם, זה אינו עִקר הפרשה).

כך פשוטם של דברים לפי דעה זו. ואולם, אם נעמיק בשֹרש הדברים[5], מסתבר שלא די ששתי התרועות באות לקדש את הזמן והמועד, אלא אף למעלה מכך: לא בכדי הדגישה כאן התורה את החדש השביעי. משמעות תרועת היובל התפרשה בתורה בפירוט רב. התורה מצוה שבשנת היובל הזאת יבוא הכל אל מקומו שקבע לו אדוניו. התורה מנמקת את מצוות היובל ב"כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי", "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם: לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם: אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה’". היובל חוזר על הצרוף "אני ה'". תרועת היובל באה ללמד שה' הוא אדון כל הארץ וכל העם, ולחדש את אדנותו של ה' על עמו וארצו. לתת כבוד לעמו ושמחה לארצו. זהו שופר אדנותו של ה'. גם שבתו ומקדשו של ה' מלמדים זאת, ולכן גם הם נזכרו עם היובל בפרשת בהר. השבת "אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה’ מְקַדִּשְׁכֶם". גם המקדש בא לבטא את אדנות ה'. זאת משמעות קדושת השביעיים. האדנות והמלכות של ה'.

שופר היובל, שבא אחר שבע שביעיות ויוצא ומועבר בחדש השביעי, מבשר על בואו של ה' למלוך על הארץ.

מכאן נשוב אל יום התרועה של החדש השביעי. מיוחדת מצות יום התרועה מכל מצוות החגים, שבכל החגים התורה מְצַוָּה לחגוג ובתוך החג היא מְצַוָּה מִצְוָה. אך כאן המצוה היא עצמותו של יום. אין צווי להריע, אלא צווי לעשות את היום הזה זכרון תרועה ויום תרועה. ומהו יום זה? יום זה הוא החדש השביעי. התורה קִדשה את החדש השביעי, שהרי כל דבר שביעי בתורה קדוש. וכפי שבארנו, קדושת השביעיים בתורה מבטאת את אדנותו של ה' על הכל. וזאת מהות ההכרזה בהם. גם ביובל אנו מוצאים שבמקום בו מצוה התורה לתקוע בשופר ולהכריז על היובל (המכריז על אדנות ה', כפי שבארנו) היא כופלת את הצווי ומוסיפה "בחדש השביעי"[6], אע"פ שאין בכך כל חִדוש על האמור בסוף הפסוק. ללמדך שיש כאן הכרזה אל העם מעין מהותו של החדש השביעי. תרועתו של החדש השביעי מכריזה את האדנות והמלכות, לכן היא בשופר[7] כתרועת היובל.

נמצא אפוא שיש בתורה שני סוגי תרועה. תרועת היובל תפקידה לצאת מלפני ה', ולעבור בכל הארץ. המצוה היא והעברת. קול שופרו של ה' יוצא ועובר בכל הארץ. גם תרועת החצוצרות של המדבר כך היא. הכהנים תוקעים וישראל שומעים והולכים אחר התרועה. אבל מצות תרועת החצוצרות לדורות היא הפוכה: הקול יוצא מאתנו ועולה אל ה' לזכרון[8]. ועוד יש בחצוצרות, שישראל הם צבאו של ה' ההולך אחריו.

ואולם, בגמ' מובא גם תנא אחר שלמד את כל הלכות תרועת ראש השנה דוקא מתרועת החצוצרות. דומה תרועת יום התרועה לתרועת החצוצרות בכך שהיא תרועת זכרון, ולכן מתבקש ללמוד משם. התנא הזה למד את כל הלכות ראש השנה מן החצוצרות. ואם כן, נשאלת השאלה מנין לו שהתקיעה היא בשופר. על כך עונה הגמ' שלא יוכל ללמוד זאת מן התורה אלא רק מספר תהלים.[9]

כאמור, התנא הזה לומד מן החצוצרות, כנראה משום שגם תרועת החצוצרות היא תרועת זכרון. מה ישיב על כך התנא הראשון? יתכן שהוא יאמר שזכרון ראש השנה אינו שוה לזכרון החצוצרות. זהו סוג אחר של זכרון, כפי שנבאר מיד.

התנא הראשון שהזכרנו, יסביר שזכרון ראש השנה אינו זכרונו של ה' הזוכר אותנו, אלא הזכרון שבו אנו שומעים את קול ה'. כל המצוות של פרשית המועדות של פרשת אמ‎ֹר הן מצוות שחצין בחול וחצין בקדש. הפרשיה עוסקת במצוות הגבולין אך בזיקה קבועה לקדש. בכל פרשיות המועדים שבפרשה זו, יש תיאום בין מושבתיכם לבין לפני ה'[10]. מה המבנה של מצות זכרון תרועה? תרועה בכל מושבותיכם להעלאת זכרונכם לפני ה'[11] כמצות החצצרות, או תרועה לפני ה' וזכרונה יעלה לכם כשופר היובל?

כיון שמשמעות התרועה היא אדנותו ומלכותו של ה', כתרועת החדש השביעי, היא דומה לשופר היובל. לכן לומד המדרש משופר היובל שאף הוא בחדש השביעי.

מצות הגבולין בר"ה היא זכרון תרועה, כלומר: המצוה היא לזכור את התרועה, יום תרועה הוא המצוה במקדש, שהרי יום תרועה אמור בפרשת הקרבנות. בגבולין המצוה היא זכרון התרועה[12]. המצוה היא בשופר[13]. לכן המצוה היא לשמוע ולא לתקוע, לזכור את התרועה הנשמעת לפני ה'. ולכן לומד מכאן הירושלמי (פ"ד ה"א) שאפשר לצאת ידי המצוה בזכירת התרועה של המקדש[14]. תרועת ר"ה היא כתרועת היובל, היא יוצאת מלפני ה' ונזכרת בכל מושבותינו. כל השומע מעביר את הקול, עד שישָמע קול שופר ה' בכל הארץ, (כמו שנאמר: "וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר", כלומר: אמרו איש לחברו עד שהגיע הקול אל כל המחנה), כמו ביובל. שתי התרועות הן תרועות החדש השביעי, שיוצאות מלפני ה' והשומע מקבל עליו את מלכותו. ההבדל הוא שביובל המצוה היא על ביה"ד, המצוה היא והעברת, לכן המצוה היא לתקוע, שהרי תפקידם של בית הדין הוא לתקוע. כל יחיד תוקע רק אחרי שתקעו ביה"ד. ואילו בר"ה המצוה היא על כל יחיד ויחיד, המצוה היא הזכרון, לכן המצוה היא לשמוע. אך המעשה הוא אותו מעשה[15]: בית הדין תוקעים ומשמיעים לכל יחיד. מעשהו של כל יחיד הוא לשמוע ולזכור את הקול היוצא מלפני ה'. לכן גם בר"ה צריך לשמוע דוקא תרועה מפי בן דעת. התרועה היא אותה תרועה. לכן היא בשופר.

ואולם, כמו שבארנו לגבי החצוצרות, מתוך שאנו ממליכים את ה' ושומעים את הקול העולה מלפניו, גם הוא שומע את קולנו וזכרוננו עולה לפניו.

העולה מכאן, התרועה היא תרועת המלכות, והיא היא תרועת הזכרון. התורה מצוה שתהיה חצוצרה שבה מועבר קול ה' אלינו, כלומר: על ידה ה' מולך עלינו. משום כך, משום שאנו מקבלים את מלכות ה' ונעשים זרוע מבצעת שלוח, עולה זכרוננו לפני ה'.[16]

כך הוא גם לגבי תרועת יום התרועה. התרועה שאנו מברכים עליה שצונו לשמוע קול שופר, היא היא התרועה שאנו מברכים עליה שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים. כאשר אנו שומעים את קול שופרו של ה' וממליכים אותו עלינו, עולה זכרוננו לפניו לטובה.

זוהי אפוא משמעות של תקיעת השופר.

לכן מסימת פרשת החצוצרות (וכך גם אנו מסימים את סדר המלכויות, הזכרונות והשופרות) בפסוק: "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם: וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם". בפסוק הזה יש תרועה (אם כי לא של שופר) זכרוננו עולה לפני ה'. וסיומת המלכות: "אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם".

מה הם פסוקי מלכויות, זכרונות ושופרות

מצאנו מחלוקת תנאים בתוספתא ר"ה ב יג, והיא מצוטטת בגמ' בר"ה לב: ונחלקו המפרשים כיצד לבארה. בבריתא נחלקו ר' יהודה ור' יוסי. ר' יוסי סובר שאפשר לומר גם פסוק שאינו אומר בפירוש את השרש מ.ל.ך. או ז.כ.ר.. אם יש בו אמירה של מלכות או של זכרון, אפשר לאמרו, גם אם הלשון אינה זכרון אלא פקדון. וכן הוא אומר שפסוק שאומר שה' אחד ואין בלתו – הרי הוא פסוק של מלכות[17]. (ומכאן אפשר ללמוד מהי מלכות. אמירה שה' הוא אחד ויחיד בעולמו – מלכות היא). גם תרועה, לדעת ר' יוסי היא שופר. ר' יהודה חולק על כך, וסובר שאין לומר אלא פסוק שמזכיר בפירוש את השרש מ.ל.ך. או ז.כ.ר. או שופר. (ואע"פ שאת דיני מזו"ש למדנו מפסוק שנאמרה בו תרועה ולא שופר).

עוד נחלקו ר' יהודה ור' יוסי במלכות שיש עמה שופר כגון בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'. בפסוק הזה יש גם מלכות וגם שופר מפורשים, ואעפ"כ חולק ר' יהודה ואומר שאפשר לומר אותו רק כשופר ולא כמלכות. ויש לבאר מדוע.

עוד נחלק ר' יהודה ואומר ש"ויבא מלך הכבוד מי הוא זה מלך הכבוד" הוא אחד בלבד. ר' יוסי מונה אותו כשנים. לכאורה, כאן היה מקום לצפות שדוקא ר' יהודה יקל ור' יוסי יחמיר. שהרי אם הכל תלוי בלשון, הרי הלשון כאן כפולה. ודוקא אם הדבר תלוי בתוכן אפשר לומר שאין להחשיב את השאלה אלא רק את תשובתה. אבל למרות זאת, גם כאן ר' יוסי מקל ור' יהודה מחמיר. מסתבר שר' יהודה לא מונה את השאלה, הוא מצריך תשובה, שה' הוא מלך הכבוד.

עוד נחלקו בפסוקי "זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ: כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל". וגם כאן יש לבאר במה בדיוק נחלקו. הלא המלכות מפורשת בשני הפסוקים. בגרסה המופיעה בבבלי גם ר' יהודה מודה שיש כאן מלכות, אלא שהוא סובר ששני הפסוקים נמנים כאחד. ואם כך – זה דומה למקרה הקודם.

רש"י מפרש שר' יהודה לא מונה את "זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ" כי לא נאמר בו שה' מלך על כל הארץ, אלא רק שהוא מלכנו. ואין די בכך כדי להמליך את ה'. יש להמליכו על העולם כֻלו. כלומר: ר' יהודה מודה לר' יוסי שמלוכת ה' היא מלוכה על העולם כֻלו, אלא שהוא דורש שגם תאמר המלה מלכות, וגם תאמר המשמעות של היות ה' יחיד בעולמו.

העולה מכאן הוא שהיותו של ה' שליט יחיד בעולמו היא מלכות. המלכות שאנו מצינים באמצעות התרועה היא מלכותו של ה' לבדו על העולם כֻלו.

מלכויות

התרועה קשורה למלכות במקומות רבים בתנ"ך. כך שאם באנו ללמד מהי תרועה – הרי המלכות והזכרון הן פשוטות.

גם אצל מלכי בשר ודם אנו מוצאים תקיעת שופר בעת המלכתם. כך מצאנו בהמלכת אבשלום, שלמה, יהוא ויואש.

וכמובן שגם בהמלכת ה' אנו מוצאים תרועת מלכות. אנו מזכירים בתפלה גם את הפסוק "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה’ אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ", וגם את הפסוק "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה’". את הראשון במלכויות, את השני בשופרות. גם הפסוק "עלה אלהים בתרועה, ה' בקול שופר", מקורו במזמור מ"ז, שהוא מזמור שמתאר את המלכת ה' על כל העולם, כשכל העמים באים לקבל את מלכותו, והוא מסיים ב"מלך אלהים על גוים, אלהים ישב על כסא קדשו". ועוד. וכפי שהזכרנו לעיל, גם שופר היובל הוא שופר של מלכות ה'. כלומר: הקשר בין השופר לבין המלכות הוא פשוט בתנ"ך. ולכן מסתבר שאם נצטוינו להריע – נצטוינו להמליך את ה' עלינו ועל העולם כֻלו.

ואולם להלכה, סדר המלכויות של ר"ה שנוי במחלוקת: "סדר ברכות אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עמהן ואינו תוקע קדושת היום ותוקע זכרונות ותוקע שופרות ותוקע ... דברי רבי יוחנן בן נורי אמר ליה רבי עקיבא אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר אלא אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע זכרונות ותוקע שופרות ותוקע....".

לדעת ריב"נ המלכויות הן ענין בפני עצמו ואינן חלק מזכרון התרועה. הן חלק ממהותו של יום, שהוא יום תרועה. למלכויות אינו תוקע. לכן מקומן של המלכויות עם קדושת ה'.

למדתי מאבי מורי זצ"ל, שסדר "ובכן תן פחדך" הוא ברכת מלכויות של ריב"נ. (ואח"כ ראיתי שכבר קדמוהו אחרים שקראו לברכה הזאת מלכויות דריב"נ). הסיומת המלך הקדוש מקורה בבית מדרשו של ריב"נ, שכולל מלכויות עם קדושת ה'.[18]

בברכה כפי שהיא בנוסח שלפנינו יש רק שני פסוקים, אחד מהכתובים ואחד מהנביאים. אבל אם נניח ששלשת פסוקי הקדושה בזמנם לא היו קדוש, ברוך וימלוך כמנהגנו, אלא קדוש, ברוך וה' ימלוך לעולם ועד, כמו שמצאנו בנוסחים קדומים ובמדרשים קדומים, וכמו שאנו אומרים עד היום בקדושת ובא לציון גואל, הרי שיש כאן שלשה פסוקי מלכות, אחד מהתורה, אחד מהכתובים (ימלוך) ואחד מהנביאים. וכך מסתבר, כי למה יאמר ימלוך אם אמר כבר את הפסוק הזה. זה תואם את דברי ריב"נ במשנה שאחרי כן, שאין צורך בעשרה מלכויות ודי בשלש שלש מכולן. (אמנם, מי שמפרש שכוונת ריב"נ היא שלש תורה שלש כתובים ושלש נביאים, (הבבלי והירושלמי דחו דעה זו) או מי שמפרש שגם הוא מודה שלכתחילה צריך עשרה (ראה ר"ן ר"ה לה. ד"ה והא), יצטרך לומר שבימי ריב"נ היו כאן פסוקי מלכות נוספים).

עולה מכאן שפסוק התורה של המלכות הוא "ה’ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד". שהוא אכן פסוק מלכות מובהק, שמופיע גם בסדר המלכויות שאנו אומרים עם קדושת היום. פסוק שהוא ההכרה הראשונה של ישראל במלכות ה'.

פסוק הכתובים הוא יִמְלֹךְ ה’ לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר הַלְלוּ יָהּ. פסוק הנביאים לא מזכיר בפירוש את המלכות. יש בו גביהה במשפט ובצדקה. ותמוה למה הובא הפסוק הזה שמקורו בנבואת תוכחה. אבל מהותה של הברכה היא בקשה מה' שיבוא למלוך על עולמו, וזה קים בפסוק הזה.

סדר מלכויות שאנו אומרים עם קדושת היום מביא את כל פסוקי המלכות של התורה. ומביא כמה פסוקי מלכות מספר תהלים. למרות שאפשר היה להביא עוד רבים אחרים.

ואולם, את מהות ההמלכה אנו מוצאים בפסוקי הנביאים: פסוק הנביאים הראשון הוא "כֹּה אָמַר ה’ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ ה’ צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים". הפסוק הזה מבטא את מלכותו של ה' על העולם כֻלו, באמרו "אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים". אבל המלוכה נאמרה בו דוקא בהיותו מלך ישראל וגאלו. המלכות לא נאמרה אלא על ישראל, אבל המשמעות של היותו יחיד בכל העולם נאמרה אף היא בפסוק זה.

גם שני הפסוקים הבאים, שאמנם מדברים על מלכות כללית של ה' על כל ברואיו, מדברים על גאולתם של ישראל. גאולתם של ישראל היא מלכות ה' על כל עולמו. את זה אנו מוצאים גם בשירת הים המסימת בפסוק "ה’ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד".

לכן, בקשת המלכות היא שיאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלהי ישראל מלך.

מלכותו של ה' על כל העולם באה דרך ישראל. ה' הוא מלך ישראל ואלהי ישראל, אבל כאשר אנו תוקעים בשופר אנו מבקשים שמלך ישראל יהיה מלכו של העולם כֻלו, יחיד בעולמו, וְהָיָה ה’ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה’ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. (פסוק שיש בו גם מלכות מפורשת וגם אחדות) ביום גאולתם של ישראל, יהיה ה' למלך על כל הארץ, ויהיה אחד ושמו אחד. כפי שאמרנו לעיל, האחדות היא המלכות. המלכת ה' של המלכויות היא המלכתו לבדו על כל העולם כֻלו, כפי שבארנו לעיל. גם גאולת ישראל היא מלכות ה'. כשיעלו מושיעים בהר ציון – תהיה לה' המלוכה. אנו שואפים למלכות מלך ישראל על כל הארץ.

זכרונות

בתקיעת השופר אנו מבקשים להעלות את זכרוננו לטובה לפני ה'.

בפשטות, זכרוננו היינו זכרונו של עם ישראל. אעפ"כ אנו פותחים בפסוק כלל עולמי, העוסק בנח.[19] ועם זאת, לא מזכירים את זכירת הברית של נח, למרות שיש פסוק כזה.[20] רוב פסוקי הזכרונות עוסקים בזכירת ברית, אבל דוקא את הברית שבין ה' לבין עם ישראל. הפסוק ויזכר אלהים את נח נחוץ כדי להביא בסופו של דבר לקיומו של עם ישראל.

ההמשך עוסק כמובן בישראל. אנו מזכירים את ה' שזכר את נח ושזכר את ברית אבותינו לישראל במצרים.

רק הפסוק השלישי (ואחריו הרביעי, שבחתימה), עוסקים בהבטחה עתידית של ה' לזכור אותנו. כלומר: אע"פ שמטרתנו להביא לכך שיעלה זכרוננו לפני ה', אפשר בהחלט להזכיר זכרונות שזכרנו ה' בעבר. ואולם, מסדרי התפלה לא שבצו פסוקים כגון "זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם" או "זכֹר לַעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ". אנו מזכירים את חסדיו של ה', ולא את בקשותנו אליו, אע"פ שתכלית התפלה והתקיעה היא לבקש ממנו לזכור אותנו. אנו מזכירים פסוקים שאומרים שה' זכר אותנו בעבר, ופסוקי הבטחה של ה' לזכור אותנו ולגאול אותנו בעתיד. המטרה הסופית כמובן היא להזכיר את הבטחת ה' לזכור אותנו בעתיד.[21] ועם זאת, הפסוקים עצמם הם פסוקי שבח לה', ולא פסוקי בקשה. אנו משבחים את ה' ומזכירים את הבטחותיו, והזכרון עולה ממילא. כמו שכאשר אנו תוקעים – זכרוננו עולה ממילא.

רוב פסוקי זכרונות הם זכירת ברית. אם אנו מבקשים להעלות את זכרוננו לטובה לפני ה', עלינו להזכיר את הברית שכרת ה' עמנו.

את פסוקי הכתובים אנו פותחים בפסוקים "זֵכֶר עָשָׂה לְנִפְלְאֹתָיו חַנּוּן וְרַחוּם ה’: טֶרֶף נָתַן לִירֵאָיו יִזְכֹּר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ". בפשטות "יִזְכֹּר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ" הוא זכירת ברית המתאימה לפסוקי זכרונות, אלא שאם הזכרנוה, כבר מתחילים פסוק אחד קודם להזכיר ביום הדין שה' חנון ורחום. "זֵכֶר עָשָׂה לְנִפְלְאֹתָיו" הוא לכאורה לא זכרון, ולכן יש להוסיף עוד פסוק. ואכן ראיתי בכמה מקומות שמוסיפים.

הגמ' אומרת שלא אומרים "וַיִּזְכֹּר כִּי בָשָׂר הֵמָּה רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב", למרות שהפסוק הזה בא להסביר למה ה' מרחם עלינו וסולח לנו. הזכרת העובדה שאנו רוח הולך ולא ישוב – פורענות היא. לעֻמת זאת, אנו כן מזכירים פסוק אחר שבא ללמד מדוע ה' מרחם עלינו וסולח לנו: "וַיִּזְכֹּר לָהֶם בְּרִיתוֹ וַיִּנָּחֵם כְּרֹב חֲסָדָו". אם הזכירה היא זכירת ברית – את זה ראוי להזכיר.

ברכת הזכרונות מבקשת להעלות את זכרוננו לפני ה' לטובה. אבל בעִקר להזכיר את בריתו. לכן היא חותמת בברית ראשונים ובזוכר הברית.

שופרות

מצות יום תרועה היא מצוה עלומה במקצת. מהו התוכן של תרועה? מה משמעותה של תרועה? היא קול חסר מלים.

כפי שהזכרנו – כיון שהמשמעות עלומה, קבעו לנו חכמים שלש ברכות, לתת תוכן לתרועה.

מצאנו שיש שלש ברכות, ושמעִקר הדין צריך אדם לשמוע שלשה סדרים של תקיעה תרועה ותקיעה. ובפשטות: הא בהא תליא. כלומר: מעקר הדין צריך אדם לתקוע סדר אחד על כל ברכה. (ומסבות שונות, התרבו התקיעות והגיעו למה שאנו תוקעים היום).

ומהו תוכן התקיעות? הברכה הראשונה היא ברכת מלכויות. מלמדת דבר פשוט: אנו באים לשמוע את תרועת המלכות. תרועת המלכת ה'.

הברכה השניה היא ברכת זכרונות, ואף היא מלמדת מסר מובן: ע"י התקיעות עולה זכרוננו לפני ה'. בעת תקיעת תרועה זו אנו מזכירים את עצמנו לפני ה'.

אבל מהי ברכת שופרות? אם מטרתן של הברכות היא להכניס תוכן לתקיעות השופר – איזה תוכן אפשר להכניס לשופר ע"י אמירת המלה שופר? מה הועלנו כשאכלנו נהמא בנהמא?

כדי להשיב על שאלה זו עלינו לראות את פסוקי השופרות עצמם. (והם מבוססים על המדרש בספרי שהזכרנו בראש המאמר).

ברכת השופרות היא ברכת התגלות ה'. פסוקי השופרות של התורה הם פסוקי הופעת ה' על עמו ישראל בקול שופר. פסוקי הנביאים הם הופעת ה' לגאול את ישראל לעתיד לבוא. בפסוקים אלה לא מדובר על תקיעה של ישראל, ה' הוא שמתגלה בעולמו בקול שופר.

ומה עם פסוקי הכתובים? פסוקי הכתובים כוללים את כל ארבע הופעות השופר בספר תהלים. הראשונה, עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר, דומה מאד למה שאמרנו על התורה והנביאים. היא מתארת הופעה והתגלות של ה' בקול שופר. בואו של ה' למלוך על עולמו. הפסוק השני, בחצצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה', נראה לכאורה לא כתרועה של ה' הבא למלוך על העולם, אלא כתרועה שאנו מריעים לפניו. אבל אם נתבונן במזמור כֻלו, נמצא שגם הפסוק הזה הוא חלק מהופעה של ה' בעולמו.

נותרו אפוא שני פסוקים. הפסוק "תקעו בחדש שופר", והמזמור האחרון בתהלים. פסוקים שאכן קוראים לאדם להלל את ה' ולתקוע לפניו בשופר.

לשופר יש אפוא שני צדדים. יש צד שלנו. אנו מצֻוִּים לתקוע ולהריע ובכך להמליך עלינו את ה'. כשאנו עושים זאת – עולה זכרוננו לפניו לטובה. אבל לא לחנם המצוה היא בשופר דוקא. ה' בא למלוך עלינו בקול שופר. ה' בא לגאול אותנו בקול שופר. (ולכך רומז גם המדרש בספרי שהבאנו בתחלת המאמר).

לכן, גם כאשר אנו ממליכים עלינו את ה' – אנו עושים זאת בקול שופר. כך הוא הן ביובל, הבא לומר שלה' הארץ ולה' ישראל עבדים, וכך הוא בפרשת החצוצרות. אותו קול תרועה שאחריו הולכים ישראל במדבר כצבא ההולך אחר מלכו, הוא אותו קול המזכיר את ישראל לפני ה' ומביא להם ישועה.

כי כאשר ישראל הם גִלוי שכינת ה' בעולמו – עולים רחמיו על עמו.

מטרתה של ברכת שופרות היא להזכיר את שופרו של ה'. ועם זאת, מתברר שגם קול שופרו הגדול של ה' הוא קול שמצוה עלינו להשמיעו בעולמו של ה'. אנו הם אלה שמעבירים שופר תרועה בכל הארץ.

התגלות ה' בהר סיני היתה ארוע חד פעמי. מעתה, תפקידנו הוא לקחת את האש הגדולה הזאת ולהשכין אותה בקרבנו. תפקידו של המשכן, ואחריו המקדש, הוא לקחת את הר סיני עמנו ולבנותו בכחות עצמנו במקומו הקבוע[22]. כמו כן תפקידנו להשמיע את קול שופרו הגדול והחזק של ה'. מתוך כך נזכה לשמוח לפני ה' ביום שמחתנו ובמועדינו, ולתקוע לפני ה', כדי שיהיה לנו לזכרון לפני ה', וה' ישמע את קולנו ברחמים.

כפי שכתבנו לעיל, כאשר אנו צבאו של ה', והולכים אחר תרועתו, גם ה' זוכר אותנו. כשאנו שומעים את קולו הוא שומע את קולנו וזוכרנו לטובה, כי אנו נעשים זרועו בעולמו. האחדות הזאת עם ה' היא שמחיבת אותנו גם להשמיע את קול שופרו של ה'. אנו צבאו של ה', וגם את שופרו שלו אנו משמיעים.

הסיום

אנו חותמים בפסוק וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם. בפסוק הזה אין שופר, ואין אפילו תרועה, אבל יש זכרון, ויש "אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם", כלומר מלכות. כבר העירו הרמב"ן והרשב"א שזה לא פסוק שופר. (ואולי בגלל זה אנו אומרים ארבעה פסוקי כתובי שופרות) אפשר היה לומר את שני הפסוקים: "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם: וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם". בפסוק הזה יש לפחות תרועה. אבל כנראה שאנו מעדיפים לומר את יום השמחה והמועד ולא את יום המלחמה. (אמנם הרבה מאד פסוקי שופר בתנ"ך הם פסוקי מלחמה. בכל מיני מלחמות. וגם חלק מהפסוקים שאנחנו אומרים הם פסוקים של מלחמה שבה מתגלה ה', אבל את אלה אנו אומרים כי אלה הם פורענויות של גויים. אין רצוננו להזכיר מלחמה שבאה עלינו בארצנו. למרות שהשופר בא להעלות את זכרוננו לטובה לפני ה', המלחמה הזאת היא מלחמה של פורענות הבאה על ישראל).

הסיום הוא פסוק המאחד את המלכות, הזכרון והשופר. כאשר אנו יושבים לפני ה' במקדשו במועדינו ובראשי חדשינו, מתאחדים המלכות, הזכרון והשופר, וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם.

כפי שבארנו, החצוצרות נועדו לאפשר לישראל להיות צבאו של ה', ולנוע ע"פ צוויו. אבל כשישראל נוסעים אחר ה' באמצעות החצוצרות, החצוצרות גם מעלות את זכרונם לפני ה'. אותה תרועה היוצאת מלפני ה' שאנו שומעים אותה והולכים אחריה ומקבלים את מלכות ה', היא זו שעולה לפני ה' לזכרון. כך גם ברכת שופרות כולה, שכולה ברכת התגלותו של ה' והופעתו של ה' בקול שופר, מסיימת בתרועה שאנו תוקעים לפני ה' ובזכרוננו שעולה לפני ה', וה' שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים.

[1] ריב"נ הולך בשיטתו של ר"א, שסובר שהתרועה האמורה היא תרועת היום. ולכן יש להזכיר את קדושת היום עם התרועה. מטרת התרועה להודיע על קדושת היום. היום הוא יום תרועה, ואין צורך לומר בברכות דבר מעבר לביאור מהות היום. שהרי לא נאמר כאן אלא "שבתון זכרון תרועה". אבל ר"ע אומר שהתרועה לא באה רק כדי לקדש את היום, אלא היא מצוה בפני עצמה. לתרועה יש משמעות משלה, משמעות שאפשר ללמוד אותה מתרועות אחרות בתנ"ך, ומן החצוצרות. והיא המצוה. לכן סובר ר"ע שהמלכויות הן עִקר מצות שופר. יש לומר אותן עם התקיעה, כי מצות היום היא להעביר את קול מלכותו של ה'. יתר על כן, לפי ר"ע, מצותנו ביום הזה להמליך את ה'. (אולי זאת הסִבה שבסדר מלכויות דריב"נ יש תפִלה לה' שיבוא למלוך עלינו, ככל התפִלות. אבל במלכויות של ר"ע יש הודאה על שה' מלכנו, שה' נזכר בה בלשון נסתר, וגם כאשר אנו עוברים לדבר אל ה' בלשון נוכח, אין בו תפלה אלא תקוה שנזכה לראות בתפארת עזו ו(שנזכה אנו) להעביר גלולים מן הארץ. ר"ע סובר שהיום הזה בא לומר שהמלכת ה' על כל הארץ – תפקידנו הוא. לפי ר"ע התרועה מלמדת שאנו צבאו של מלך. לכן בבריתא בשם ר"ע כל מצוות החגים הן כדי שה' יברך אותנו. ורק מלכויות "כדי שתמליכוני עליכם"). לפי ר"ע, ממילא מטרתן של מלכויות, זכרונות ושופרות היא ללמוד מכל התנ"ך מהו זכרון תרועה. (ולכן לשיטתו לא יפחות מעשרה, ואכן הוא למד מהתנ"ך מה היא תרועה, כמו שנבאר לאורך המאמר). אפשר שר"א וריב"נ ישיבו לו שאפשר ללמוד מכל התנ"ך את הזכרון והתרועה, אבל מנין למלכות? ישיב ר"ע ויאמר שכיון ששופר בתנ"ך הוא מלכות, זוהי מהותו של יום.

וכפי שנבאר להלן הערה ט, אפשר שר"א וריב"נ למדים את דיני ר"ה מן היובל, המביא את ה' לחדש את אדנותו על העם והארץ, ומביא כבוד לעמו ושמחה לארצו, ולכן זוהי ברכת מלכויות דריב"נ. להלן לד. מביאה הגמ' שתי ברייתות שונות. אחת לומדת את הלכות תרועת ראש השנה מתרועת היובל, והשניה לומדת את הלכות ר"ה מתרועת החצוצרות. התנא שלמד מן היובל מסתמך על כך שגם כאן וגם ביובל התרועה היא תרועת החדש השביעי. כלומר: בשתי מצוות אלה יש קדושה של הזמן, והשופר בא לקדש את היום. לכן יש ללמוד על דיני ראש השנה מדיני היובל. שניהם שייכים לאותו סוג של מצוה. אבל התנא האחר המובא בברייתא השניה סובר שיש ללמוד דוקא מן החצוצרות, שהן תרועה של זכרון לפני ה'. אפשר שהתנאים שם נחלקו במחלוקת ר"א ור"ע. דעת ר"א היא שהתקיעה היא תקיעה הבאה לקדש את המועד. "שבתון זכרון תרועה". אבל ר"ע לומד שיש כאן שתי הלכות שונות. שבתון, וזכרון תרועה שהיא מצוה בפני עצמה. ומהי אותה תרועה? את זה יש ללמוד מתרועות אחרות בתורה. לפי ר"ע תרועת ר"ה דומה לתרועת החצוצרות, ומטרתה להעמיד מלך וצבא. אנו צבאו של ה' ההולך אחריו כמו בפרשת החצוצרות. ולכן תפקידנו להמליכו. להעביר גלולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון. לעמת זאת, לפי ר"א וריב"נ נלמדים דיני ר"ה משופר היובל, הבא לחדש את אדנותו של ה' על הארץ, ולהביא כבוד לעמו ושמחה לארצו, ולכן זהו תוכן ברכת מלכויות של ריב"נ.

[2] בפשטות הברכות מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. אמנם הגמ'(ר"ה לב.) שואלת על כך "למה הוא מזכיר? רחמנא אמר אידכר". משמע שהיא תופשת את הלמוד כלמוד מעקר הדין. אך בפשוטו זה דרבנן, וגם כונתו של ר"ע היא שגם אם נאמר שזה מה"ת, אין לזה טעם אלא כדי להזכיר עם התרועה את הזכרון שיש להזכיר עמה. לכן אם אינו תוקע – למה יזכיר. מלבד זאת, גם בדף לד: משמע שהברכות דרבנן.

ומי שרוצה דוקא לומר שהברכות מה"ת, יוכל לומר שחכמים הם אלה שתקנו שלשה סדרי תקיעה, ומן התורה די באחד או שנים, כפי שמשמע בר"ה לד.

[3] אמנם להלכה יברך גם אם אין לו שופר, ויתקע אח"כ שלא על סדר הברכות. אבל מעקר הדין התקיעות צריכות לבוא עם הברכות.

[4] ומסתבר שהשאלה נשאלת לא על השאלה אלא על התשובה. הלא אנו מוצאים טעם למצוות רבות. השאלה בדף טז. אינה על למה תוקעים אלא למה ענית מה שענית. הלא התנאים בארו למה תוקעים. כדי להמליך ולהזכר.

[5] וכך עלינו לעשות במצוה זו, כפי שבארנו לעיל. שכיון שבתורה היא סתומה, לומדים חכמים את אופיה ממקומות אחרים בתנ"ך.

[6] גם בחג הסכות יש חזרה שנראית כפילות על המלים "בחדש השביעי", ללמדך שגם הוא נובע ממהותו המוחלטת של החדש השביעי, אף כי יש בו גם יסודות נוספים. אין יתור כזה לגבי אירועים בחדש אחר.

[7] תרועה שיוצאת מלפני ה' ובאה לכל מקום היא בשופר. שהרי ה' מתגלה בקול שופר. הן במעמד הר סיני והן לעתיד לבוא. השופר הוא טבעי. לעמת זאת, תרועה הבאה מעמנו אל ה' היא בחצוצרות. כלי מעשה ידי אדם. בר"ה תפקיד השופר הוא לזכור את התגלות ה' בהר סיני ולתקוע לשם כך בשופר. (אמנם, כפי שבארנו לעיל, יאמר ר"ע שגם את התגלות ה' עלינו להשמיע בכחותינו אנו, והוא וההולכים בשיטתו אכן למדו מן החצוצרות).

[8] ראה סכה נג:, סימנא הוא ורחמנא שויה מצוה. כלומר: החצצרות שנועדו למקרא העדה ולמסע את המחנות, הן גם מצוה של תרועה לפני ה'. והיא היא המצוה. ענינן של החצצרות הוא יצירת קשר בין ישראל לקב"ה. יצירת מצב שבו ה' מצוה וישראל שומעים ובאים. ישראל נעשים כביכול אבר של הקב"ה הנע ע"י בעליו, חלק מה' שה' מושל בו ומולך עליו כמלוך אדם על גופו, דוקא מתוך כך יכולות החצצרות להיות כלי שבו מריעים ישראל ועולה זכרונם לפני ה'. האיחוד כביכול בין ישראל לאביהם שבשמים, גורם לכך שישראל שומעים וזוכרים אותו, והוא שומע וזוכר את ישראל, כמו שחש אדם בגופו ובאבריו. תרועת ההמלכה היא תרועת הזכרון לפני ה'. ויש בר"ה גם זכרון כזה, כמו שנבאר להלן הערה יא. (בחצצרות, הקולות שתוקעים לפני ה' הם קולות הסימן. כאשר נקהלים לפני ה' ביום מועד תוקעים, כמו תקיעות ההקהלה, וכאשר נוסע המחנה למלחמה מרעים, כמו תרועות מסע המחנות. אותן תרועות שהן סימן להליכה אל ה' ואחר ה', הן הן התרועות שמריעים כדי להזכר לפני ה'). מכאן שהתרועה היוצאת מאת ה' כדי שנזכור את מלכותו ונמליכנו, היא היא התרועה שאנו מריעים כדי שה' יזכרנו.

התקיעה היא כנוס ישראל. לכן תוקעים אותה גם ביום שמחה ומועד. אבל התרועה היא עשית ישראל לצבא ההולך אחרי ה'. כמלך התוקע והעם הולך אחריו. לכן מריעים בשעת מלחמה כפי שמריעים בשעת מסע.

משום כך בברכת מלכויות אנו מדברים על המלכת ה' על העולם. אנו ממליכים את ה' עלינו בכך שאנו מבקשים שימלוך על העולם. אנו ממליכים את ה' ע"י שאנו צבאו . ע"י שאנו מביאים את ה' למלוך על כל הארץ. יש לנו תפקיד בביאת ה' למלוך על העולם. גם זה משום שכאשר אנו הולכים אחר קול ה', ה' שומע את קולנו. כאשר אנו ממליכים אותו על העולם, הוא מולך עלינו.

כך בנויה גם ברכת שופרות. שבה, אחרי שכל הברכה מזכירה את השופר שבו בא ומתגלה ה' לתת תורה ולמלוך ולגאול את העולם, מסימת הברכה בתרועה שאנו תוקעים ונזכרים בה לפני ה'. ובשמיעת ה' את קול תרועתנו ברחמים.

(מצות יום תרועה היא מצוה עלומה במקצת. לכן קבעו לנו חכמים שלש ברכות, לתת תוכן לתרועה. מצאנו שיש שלש ברכות, ושמעקר הדין צריך אדם לשמוע שלשה סדרים של תקיעה תרועה ותקיעה. ובפשטות: הא בהא תליא. כלומר: מעקר הדין צריך אדם לתקוע סדר אחד על כל ברכה. (ומסבות שונות שלא כאן המקום לפרטם, התרבו התקיעות והגיעו למה שאנו תוקעים היום). ומהו תוכן התקיעות? הברכה הראשונה היא ברכת מלכויות. מלמדת דבר פשוט: אנו באים לשמוע את תרועת המלכות. תרועת המלכת ה'. הברכה השניה היא ברכת זכרונות, ואף היא מלמדת מסר מובן: ע"י התקיעות עולה זכרוננו לפני ה'. בעת תקיעת תרועה זו אנו מזכירים את עצמנו לפני ה'. אבל מהי ברכת שופרות? אם מטרתן של הברכות היא להכניס תוכן לתקיעות השופר – איזה תוכן אפשר להכניס לשופר ע"י אמירת המלה שופר? מה הועלנו כשאכלנו נהמא בנהמא? נשיב על כך מתוך פסוקי השופר: ברכת שופרות היא ברכת התגלות ה'. פסוקי השופרות של התורה הם פסוקי הופעת ה' על עמו ישראל בקול שופר. פסוקי הנביאים הם הופעת ה' לגאול את ישראל לעתיד לבוא. בפסוקים אלה לא מדובר על תקיעה של ישראל, ה' הוא שמתגלה בעולמו בקול שופר. ומה עם פסוקי הכתובים? פסוקי הכתובים כוללים את כל ארבע הופעות השופר בספר תהלים. הראשונה, עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר, דומה מאד למה שאמרנו על התורה והנביאים. היא מתארת הופעה והתגלות של ה' בקול שופר. הפסוק השני, בחצצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה', נראה לכאורה לא כתרועה של ה' הבא למלוך על העולם, אלא כתרועה שאנו מריעים לפניו. אבל אם נתבונן במזמור כֻלו, נמצא שגם הפסוק הזה הוא חלק מהופעה של ה' בעולמו. נותרו אפוא שני פסוקים. הפסוק "תקעו בחדש שופר", והמזמור האחרון בתהלים. פסוקים שאכן קוראים לאדם להלל את ה' ולתקוע לפניו בשופר. לשופר יש אפוא שני צדדים. יש צד שלנו. אנו מצֻוִּים לתקוע ולהריע ובכך להמליך עלינו את ה'. כשאנו עושים זאת – עולה זכרוננו לפניו לטובה. אבל לא לחנם המצוה היא בשופר דוקא. ה' בא למלוך עלינו בקול שופר. ה' בא לגאול אותנו בקול שופר. לכן, גם כאשר אנו ממליכים עלינו את ה' – אנו עושים זאת בקול שופר. כך הוא הן ביובל, הבא לומר שלה' הארץ ולה' ישראל עבדים, וכך הוא בפרשת החצוצרות. אותו קול תרועה שאחריו הולכים ישראל במדבר כצבא ההולך אחר מלכו, הוא אותו קול המזכיר את ישראל לפני ה' ומביא להם ישועה. כי כאשר ישראל הם גלוי שכינת ה' בעולמו – עולים רחמיו על עמו, כפי שבארנו בראש דברינו. התגלות ה' בהר סיני היתה ארוע חד פעמי. מעתה, תפקידנו הוא לקחת את האש הגדולה הזאת ולהשכין אותה בקרבנו, ותפקידנו להשמיע את קול שופרו הגדול והחזק של ה'. מתוך כך נזכה לשמוח לפני ה' ביום שמחתנו ובמועדינו, ולתקוע לפני ה', כדי שיהיה לנו לזכרון לפני ה', וה' ישמע את קולנו ברחמים. כפי שכתבנו לעיל, כאשר אנו צבאו של ה', והולכים אחר תרועתו, גם ה' זוכר אותנו. כשאנו שומעים את קולו הוא שומע את קולנו וזוכרנו לטובה, כי אנו נעשים זרועו בעולמו. האחדות הזאת עם ה' היא שמחיבת אותנו גם להשמיע את קול שופרו של ה'. אנו צבאו של ה', וגם את שופרו שלו אנו משמיעים).

[9] אולי אפשר שמחלוקת התנאים כאן היא כמחלוקת ר"א ור"ע שעמדנו עליה לעיל הערה א. ר"א סובר שאין ללמוד אלא מן הפרשיה הזאת. ושהנושא המדובר הוא שבתון זכרון תרועה, כלומר: יש להזכיר את מקרא הקדש ולתקוע עליו. זוהי מצוה שעִקר ענינה הוא להזכיר את הזמן. להכריז על קדושת היום. לכן הוא סובר שיש ללמוד את דיני ראש השנה מהיובל, משום שבשניהם העִקר הוא המועד. החדש השביעי. מטרת התקיעה היא להודיע על קדוש היום. לכן הוא למד מן היובל הדומה לו, שגם בו התרועה נועדה לקדש את היובל. הוא אינו למד מן החצוצרות. אבל ר"ע סובר שאין לקרוא את הפסוק "שבתון זכרון תרועה" כדבר אחד, אלא שני דברים. שבתון ככל חג וחג, וזכרון תרועה, שהיא מצוה בפני עצמה. תרועה בעלת חשיבות משלה. כיון שלא מדובר על תרועה הבאה לבשר על קדושת היום, אלא היא ענין לעצמו, אין הכרח ללמוד את משמעותה דוקא מפרשיתנו. אפשר ללמוד את משמעותה מן התנ"ך כֻלו, ולאו דוקא מהפרשיה הזאת. אפשר ללמוד מהי תרועה מתרועות אחרות בתנ"ך. לכן הוא למד מן החצוצרות. ר"ע למד שמטרת התקיעה היא שיהיו ישראל צבאו של מלך. כמו בפרשת החצוצרות שבה ישראל הולכים אחר ה'. וכן הוא למד מהי תרועה מכל התנ"ך כֻלו. ולכך נועדו גם מזו"ש, ללמוד מהתנ"ך כלו מהי תרועה. לכן אומר ר"ע שאין לפחות מעשרה. לכן הוא למד מכל התנ"ך שתרועה היא מלכות, כמו שאנו מבארים לאורך מאמר זה. ואולם, אם כך הם הדברים, מסתבר שר"ע לא ימנע מללמוד גם מן היובל. שהרי הוא למד מן התנ"ך כֻלו, ויכול הוא ללמוד ששופר מבשר את מלכות ה' גם מן היובל. ואכן, הבריתא שלמדה מהחצוצרות למדה גם מהיובל. אמנם, בירושלמי (ר"ה ג ה) הובאה בריתא דומה מאד לזו שבבלי כאן, שלמדה את דיני השופר של ר"ה מהיובל, והירושלמי אומר שהיא כר"ע. ולפי זה הסברנו בהערה זו – אין לו על מה לסמוך.

[10] והניף את העמר לפני ה' ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו בכל משבתיכם. ממושבתיכם תביאו לחם תנופה לפני ה', חקת עולם בכל מושבתיכם, יום כפרים הוא לכפר עליכם לפי ה' כל מלאכה לא תעשו בכל משבותיכם, מצות סוכה נוהגת בכל מקום, ועם זאת ושמחתם לפני ה' (וראה דברינו בסכה כט: לא.לב). ברור שכל לפני ה' בפרק הוא במקדש, וכן אלה המועדים אשר תקראו מקראי קדש להקריב. גם בפסח יש מצות פסח ומצות מצות.

[11] וכדברי הגמ' (ר"ה כו.) כיון שלזכרון הוא כבפנים דמי. כלומר: זכרונו לפנים, לפני ה'. התקיעה שלנו מבחוץ נשמעת ונזכרת בפנים. וכן (ר"ה טז. לד:) שיעלה זכרונכם לפני ובמה בשופר.

[12] התורה מצוה אותנו במצוה המוטלת עלינו, התורה אינה מצוה אותנו במעשי ה'. אילו היתה המצוה תרועה כדי שיעלה זכרוננו היתה התורה מצוה אותנו בתרועת זכרון, מכלל שצותנו התורה זכרון תרועה משמע שהמצוה עלינו היא הזכרון ע"י התרועה.

[13] הסוגיא בירושלמי (ר"ה ג ה) רואה בפסוקי היובל חלק מדיני ראש השנה ולומדת מהן את הלכות תרועת ראש השנה. וכן היא לומדת מהיובל על ר"ה ומר"ה על היובל שבשניהם תוקע ומריע ותוקע, ובשניהם אומר מזו"ש. אמנם הירושלמי שם אומר שיש מחלוקת תנאים בשאלת המקור למספר התרועות, האם ללמוד זאת מהיובל או מהחצוצרות. עוד למדים שם ש"ותקעתם תרועה" לא יכול להיות להריע בלבד, שהרי נאמר תתקעו ולא תריעו, כפי שבארנו כאן.

[14] בבבלי (ר"ה כט:) הקשו על כך שאי מדאוריתא הוא במקדש היכי תקעינן, אבל נראה שיש לתרץ ולומר שאין כונת הירושלמי שמה"ת יום תרועה בחול וזכרון תרועה בשבת, שהרי אין שום רמז בפסוקים לחול ושבת. אלא המצוה היא להריע לפני ה' ושתגיע ותזכר התרועה בכל מקום. וכיון שמה"ת די שיגיע אל כל אדם זכרונה של התרועה שלפני ה', קבעו חכמים שבחול ישמע כל אדם את התרועה, או את התרועה ששמע אדם מלפני ה' והלך והריע והשמיעה במקומות אחרים, וגם הם הלכו והשמיעוה במקומות אחרים, וכך תזכר התרועה. ובשבת די בזכירה ללא שמיעה, שמעקר הדין די בה. אין כונת המדרש שמשמעות הפסוקים היא שבת ויום חול, אלא שמתוך הפסוקים אפשר להסיק את המסקנה שבשבת אפשר לנהוג אחרת (וראה השגות הראב"ד סכה כא. א. אמנם מדברי המאור ומלחמת ה' שם משמע אחרת). ובכל עיר שהיא רואה ושומעת וקרובה תוקעים. ונראה שטעם הדבר הוא האמור כאן, שגם בשבת, כל השומע את התרועה של ב"ד שיוצאת מלפני ה', הולך ותוקע ומשמיע במקום אחר, ואף הם הולכים ומשמיעים במקום אחר. וכל מקום שבו אפשר לשמוע גם בשבת ע"י אנשים ששמעו במקדש ובאו והשמיעו, תוקעים בשבת. וכך נוהגים בירושלים כשחל בשבת, כל מקום שבו באים אלה ששמעו מלפני ה', באים ותוקעים. (דרכו של הבבלי לומר שדינים רבים אינם אלא תקנות, והירושלמי לא מקבל זאת. כך גם כאן, סובר הבבלי שהעדר התקיעה בשבת תקנה הוא, והירושלמי אומר שמעקר הדין מקום התרועה הוא במקדש עם המוסף. וכך לגבי השאלה מדוע תוקעים במוסף ולא בשחרית, הבבלי אומר שזו תקנה משום גזרת המלכות, והירושלמי מביא כמה טעמים לכך שמן הדין מקום התקיעה עם המוסף. כך גם כאן, כפי שבארנו, כיון שבפרשת הקרבנות אמור יום תרועה, מקום התרועה עם המוסף, וכפי שדורש ר' תחליפה קיסריא בירושלמי ר"ה ד ח).

[15] לגבי תרועת היובל נחלקו הדעות מי המצֻוֶּה. הגמ' (ר"ה ט:) אומרת שמצוה זאת מסורה לב"ד. בר"ה ל. למדה הגמ' מהמלה "תעבירו" שכל יחיד ויחיד חיב לתקוע. והגמ' שם אומרת "ועם ב"ד". כלומר: יש פסוק שאומר "והעברת", שזאת מצוה לב"ד, ויש פסוק שאומר "תעבירו" שזאת מצוה לכל יחיד. תורא"ש (ד"ה ביום) אומר שקרא אסמכתא בעלמא והחיוב הוא בדיוק כמו בר"ה. כך למד בפשטות גם המאירי (ד"ה יום) שכתב "ותוקעין ב"ד תחלה ואח"כ כל יחיד ויחיד אף שבגבולין חיב לתקוע או לשמוע". כלומר: הוא פרש את החיוב על כל יחיד כחיוב בר"ה, ויוצא כל יחיד ידי חובתו גם בשמיעה. אבל רש"י שם אומר שכל אחד תוקע בכל מקום אבל בזמן שב"ד יושבים. וראיתו מכך שבכל ארצכם תוקעים וא"כ אין זאת מצוה רק בפני ב"ד הגדול. גם תוס' (ר"ה כז. ד"ה כמאן דלא), רשב"א (ד"ה הא דאקשינן) והריטב"א (ד"ה אר"ה) כתבו שיש מצוה על כל יחיד לתקוע אחרי ששמע תקיעת ב"ד. וכ"נ בסמ"ג. והרמב"ם (שמויו"ב י י) כתב: "ומצוה זאת מסורה לב"ד תחלה שנא' והעברת שופר תרועה, וכל יחיד ויחיד חיב לתקוע שנא' תעבירו". ונראה שזהו פירושה של "העברת שופר", שמעבירים קול בשופר. שב"ד מכריזים וקוראים דרור וזה לך האות קול השופר. והשומע את קול השופר מעביר את האות ותוקע, ושומעו חברו ותוקע ובכך תעבירו את הקול בכל ארצכם. נמצא שזאת מצוה אחת אע"פ שיש בה חלק לב"ד וחלק לכל יחיד. ואולם, נראה שיש כאן מחלוקת בין הראשונים הנ"ל בשאלה האם חלקו של כל יחיד ויחיד הוא בשמיעה, כשופר ר"ה, או שכל יחיד חיב גם בתקיעה ובהעברת הקול הלאה. מנ"ח תמה על הרמב"ם שכתב שהתקיעה מסורה לב"ד. לדעתו שופר של יובל שוה בכל לשופר של ר"ה. לעמתו הרדב"ז (ה נז) כתב שאין היובל דומה לר"ה, וביובל המצוה על כל יחיד היא לתקוע ולא לשמוע. ומ"מ הרבה דינים משותפים לר"ה וליובל, והגמ' למדה דינים שונים מזה לזה, ואף אומרים ביובל סדר מזו"ש. ונראה שעקר המצוה אחד הוא: שיצא קול השופר מן המקדש ויבא אל כל ישראל. אך כיון שבר"ה עקר המצוה על היחידים, הרי שעקר המצוה הוא השמיעה. ואילו ביובל עקר המצוה על הכלל ולכן עקרו התקיעה. המעשה הוא אותו מעשה. ולדעות שונות גם החיוב על כל יחיד הוא אותו חיוב. המצוה היא העברת שופר, ולכן ברור כיצד למדו משם למצות שופר בר"ה, שיצא הקול מן המקדש ויועבר בכל הארץ.

[16] בהרבה מקומות בתנ"ך השופר, או התרועה, משמשים כלי להעברת מסר מהמלך או השר אל הצבא. היכולת להעביר קול בכל המחנה, וע"י כך לגיס את כל הצבא, היא היא שופר המלכות. על ידי יכולת תקשורת מעין זו מולך המלך. בהעברת קול מלפני ה' נעשים ישראל צבא ה'. דוקא משום כך, יכול הכלי הטכני הזה, לקבל משמעות רוחנית. ע"י שאנו שומעים את הקול והולכים אחר המלך וממליכים אותו, הקול שאנו המצווים לשמעו יוצא מלפני ה', שומע ה' את קול תרועתנו ברחמים. הקול העושה אותנו זרועו המלחמתית של ה', הוא המעלה את זכרוננו לטובה לפניו, שכן כחו אנו. כיון שיש כלי שבאמצעותו נעשים אנו שליחי המלך כדרך שמולך האדם באחד מאבריו, הפיכתנו לחלק מכחו של ה' היא איחוד עם המלך, .לכן השופר שאנו מצווים לשמוע הוא הוא השופר שאותו שומע ה' וזכרוננו עולה לפניו לטובה.

[17] משום כך אומר ר' יוסי שיש להוסיף בסוף הברכה פסוק רביעי מהתורה. את ההלכה הזאת יכול לומר רק מי שאומר שאין צרך בהזכרה מפורשת של המלה מלך. אלמלא יסבור כך – הלא אין בתורה ארבעה פסוקי מלכות. מכאן עולה שלר' יהודה אין הפסוק העשירי של ר' יוסי עולה מן החשבון, ואולם, לשיטתו אין צרך בפסוק אחרון מן התורה. לכן, במלכויות ושופרות יש לפי מנהגנו ארבעה פסוקי כתובים, ובכך יצאנו לפי ר' יהודה, ויש פסוק אחרון מן התורה לדעת ר' יוסי.

[18] ריב"נ הולך בשיטתו של ר"א, שסובר שהתרועה האמורה היא תרועת היום. ולכן יש להזכיר את קדושת היום עם התרועה. מטרת התרועה להודיע על קדושת היום. היום הוא יום תרועה, ואין צורך לומר בברכות דבר מעבר לביאור מהות היום. שהרי לא נאמר כאן אלא "שבתון זכרון תרועה". אבל ר"ע אומר שהתרועה לא באה רק כדי לקדש את היום, אלא היא מצוה בפני עצמה. לתרועה יש משמעות משלה, משמעות שאפשר ללמוד אותה מתרועות אחרות בתנ"ך, ומן החצוצרות. והיא המצוה. לכן סובר ר"ע שהמלכויות הן עִקר מצות שופר. יש לומר אותן עם התקיעה, כי מצות היום היא להעביר את קול מלכותו של ה'. יתר על כן, לפי ר"ע, מצותנו ביום הזה להמליך את ה'. (אולי זאת הסִבה שבסדר מלכויות דריב"נ יש תפלה לה' שיבוא למלוך עלינו, ככל התפלות. אבל במלכויות של ר"ע יש הודאה על שה' מלכנו, שה' נזכר בה בלשון נסתר, וגם כאשר אנו עוברים לדבר אל ה' בלשון נוכח, אין בו תפלה אלא תקוה שנזכה לראות בתפארת עזו ו(שנזכה אנו) להעביר גלולים מן הארץ. ר"ע סובר שהיום הזה בא לומר שהמלכת ה' על כל הארץ - תפקידנו הוא. לפי ר"ע התרועה מלמדת שאנו צבאו של מלך). לפי ר"ע, ממילא מטרתן של מלכויות, זכרונות ושופרות היא ללמוד מכל התנ"ך מהו זכרון תרועה. (ולכן לשיטתו לא יפחות מעשרה). אפשר שר"א וריב"נ ישיבו לו שאפשר ללמוד מכל התנ"ך את הזכרון והתרועה, אבל מנין למלכות? ישיב ר"ע ויאמר שכיון ששופר בתנ"ך הוא מלכות, זוהי מהותו של יום.

[19] ברוב התפלות והפיוטים שמזכירים את האבות אנו פותחים באברהם. אעפ"כ יש חריגים שפותחים בנח, כמו הפיוט "למען תמים בדורותיו" שאנו אומרים בהושענא רבה.

[20] בתוספתא שהזכרנו לעיל נחלקו ר' יוסי ור' יהודה גם בשאלה האם אפשר למנות כל אחד ואחד מהזכרונות האמורים בפרשת הקשת בפני עצמו או כולם כאחד. אבל משמע שהכל מודים שאפשר להביא אותם.

[21] שמעון בר יצחק כתב: " שְׁמוֹ מְפָאֲרִים עֲדַת חֶבְלוֹ וְנַעֲרָץ בְּאֶרְאֶלֵּי קֹדֶשׁ הִלּוּלוֹ וּבְהֵיכָלוֹ כָּבוֹד אֹמֵר כֻּלּוֹ קָדוֹשׁ שׁוֹמְרֵי מִצְוֹתָיו עוֹד יְשׁוּבוּן לְבִצָּרוֹן נִדְבָּרִים יְרֵאָיו בְּהַכְשֵׁר וְיִתָּרוֹן וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן קָדוֹשׁ שַׁפְּרוּ מַעֲשֵׂיכֶם וּבְרִית לֹא-תוּפַר נַאֲקַתְכֶם יַאֲזִין שְׁחָקִים שִׁפָּר וְתִיטַב לַה' מִשּׁוֹר פָּר קָדוֹשׁ שִׁבְטֵי מְקֹרָאֲךָ עַלֵּה וְהַמְשֵׁל נְטִישׁוֹת צָרִים בַּהֲתִזְּךָ לְנַשֵּׁל כִּי לַה' הַמְּלוּכָה וּמֹשֵׁל קָדוֹשׁ שְׁבוּתֵנוּ מִמֶּרְחָק עֲלוֹת לְהַר קָדְשׁוֹ וּנְפָאֲרֶנּוּ תָמִיד בִּדְבִיר מִקְדָּשׁוֹ כִּי זָכַר אֶת דְּבַר קָדְשׁוֹ קָדוֹשׁ שֶׁבַח מִגְדַּל עוֹז שֵׁם הַגָּדוֹל נֶצַח בְּתִתּוֹ לְמַלְכּוֹ עֹז וּמִגְדֹּל בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל קָדוֹשׁ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשׁוֹכְנֵי אֶרֶץ יֹאמְרוּ תָמִיד הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ קָדוֹש". הפסוק החותם הוא בד"כ פסוק שמתאים למלכויות, זכרונות או שופרות. (מלבד ותיטב לה', שהגמ' דורשת אותו על שופר). אפשר שהפסוקים האלה היו בנוסח מזו"ש שנאמר בימיו, ושהוסיפו בימיו פסוקים נוספים. (מצאנו עוד עדויות לכך שהיה מנהג להרבות בפסוקי זכרונות ושופרות).

[22] כפי שבארנו באריכות במאמר "ויכס הענן את אהל מועד", המעין לט,ג ניסן תשנט. אורות עציון לא.