אחת המצוות החשובות בתורה היא מצות הפסח. מבחינת חומרת המצוה, רמת חומרתה זהה לזו של מצות מילה. ע"פ התורה, אדם שלא עשה פסח דומה לאדם שלא מל. מי שמונע מיהודי לעשות את הפסח, דומה למי שמונע מיהודי למול את בנו.
שתי המצוות האלה, זהות לא רק מבחינת רמת החומרה שלהן, אלא מבחינות רבות נוספות. הן המבחינות בין יהודי לשאינו יהודי, הן תלויות זו בזו. גם משה וגם יהושע הזהירו את ישראל על שתיהן.
מצות הפסח היא חלק מהותי מחיי אדם מישראל. היא חלק מרכזי במחזור החיים של אדם מישראל, והיא התחנה החוזרת בכל שנה, שבה לומד כל יהודי ומלמד את בניו, על הולדת עם ישראל ועל העברת המסורת מדור לדור.
וכן היה ברור בתולדות עם ישראל כל השנים: אין יהודי שלא מל, ואין יהודי שלא עושה פסח. יש שלשה דברים שחיבים לעלות על שולחנו של כל יהודי בפסח, ובלעדיהם לא יצא ידי חובתו: פסח, מצה ומרור. וכשם שברור שאין ליל סדר בלי המצה והמרור, כך ברור שאין שולחן סדר שלא עולה עליו בשר הפסח.
לאורך רוב הדורות לא העלה איש על דעתו שייתכן יהודי בא"י שלא יעשה את הפסח, כמו שאיש לא העלה על דעתו שייתכן יהודי שלא ימול. כך היה בכל הדורות, עד אשר החריבו הרומאים את ירושלים, ומנעו מהיהודים לעלות אל מקום המזבח (שכן, אע"פ שהבית חרב, אפשר עדיין ע"פ ההלכה לעשות את הפסח, אם תתאפשר גישה אל מקום המזבח) ולקיים את המצוה החשובה.
כמובן שלאחר החורבן, היהודים היו מוטרדים מאד מכך שהרומאים מונעים מהם את המצוה. כמו שכל יהודי יהיה מוטרד אם חלילה ימנעו ממנו למול את בנו. הסדר התמלא תפילות ותחנונים לחידוש קרבן הפסח.
היום חזר מקום המקדש לידי עם ישראל, ולמעשה אין עוד כל סיבה שלא לחזור ולקיים את המצוה, כמו שהיה ברור ופשוט לאבותינו.
הפסח הוא המייצג את חירות ישראל. חז"ל עומדים על כך שבמצרים עשו ישראל את הפסח כדי להראות את חירותם. במצרים היו ישראל עבדים, עבדים מהסוג הגרוע ביותר. עבד מהסוג הזה כלל אינו יודע שהוא עבד. הוא נהנה מעבדותו, בהיותו יושב על סיר הבשר. חז"ל (סוטה יא) דורשים את המלה "בפרך" ואומרים שפרעה העביד את ישראל בפה רך. היהודי עובד את פרעה, אך כלל אינו מרגיש שהוא עבד. נדמה לו שהוא בן חורין, שהוא יושב על סיר הבשר, והוא ממשיך לבא מידי יום לעבודת הפרך לא כי הוא עבד, אלא כי "מה לעשות? אין ברירה". מטעם זה היחיד שמכיר בכך שלעם ישראל יש יכולת לקום ולעלות מן הארץ הוא פרעה. עם ישראל ממשיך כל יום לעבוד את פרעה וכלל אינו רואה שיש לו ברירה אחרת. הדברים מגיעים עד כדי כך שאפילו את השה שלו בתוך ביתו שלו, אין היהודי מעז לשחוט ולאכול, פן יכעסו עליו המצרים. לכן צוה ה' לקחת שה ולשחוט אותו לעיני מצרים, ולאכול אותו כבני חורין.
הקרבת הפסח משדרת לעיני כל, שבני חורין אנו, עצמאים אנו, וכי יש ביכלתנו לעשות בשלנו כרצוננו. אין אנו עבדים לגויים, אלא בני חורין אנו לקים את מצוות ה' כמצֻוֶּה עלינו בתורתו, ודאי בארצנו, בבתינו וברכושנו.
א. במצות הפסח חייבים כל ישראל, הן אנשים והן נשים.
ב. ככל המצוות, קטנים פטורים. אך מוטל על הוריהם למנות גם אותם על הפסח ולתת להם לאכול.
ג. הפסח חייב להיות זכר, שנולד אחרי ט"ו בניסן בשנה שעברה, ולפני ח' בניסן השנה.
ד. הפסח חייב להיות דוקא מן הצאן, אך הוא כשר בין מן הכבשים ובין מן העזים.
ה. הוא חייב להיות תמים, ללא מום.
ההתמנות על הפסח
ו. כל אדם חייב להיות מנוי על הפסח מראש, כלומר: חבר בחבורה שבבעלותה שה והיא מיועדת להקריב ולאכול את אותו שה מסוים. מי שאינו מנוי מראש על החבורה שבבעלותה השה הזה, אינו יכול לאכול ממנו.
ז. עד השחיטה יכול להמנות על הפסח, או לפרוש מהחבורה ולהמנות על שה אחר בחבורה אחרת. אחרי השחיטה אי אפשר לא להוסיף אדם חדש לחבורה, ולא לפרוש מהחבורה ולהמנות על פסח אחר.
ח. ממנים על הפסח אנשים בכמות כזאת שיהיה בה לכל אחד כפי אכלו, ובכל מקרה לכל אחד מהמנויים יהיה לפחות כזית.
ט. אין למנות אדם על הפסח אלא מדעתו ובהסכמתו. ואם הוא יודע שמנו אותו על הפסח ושתק - שתיקתו כהסכמה.
י. אב יכול למנות את בניו הקטנים על הפסח גם שלא מדעתם.
הכנות מוקדמות
יא. לקראת הפסח יש להכין, מלבד את השה לקרבן ואת רשימת המנויים, גם סכין לשחיטה, תנור לצלות בו את הפסח, שפוד מעץ רימון לשפד עליו את הפסח, מקום בירושלים שיוקצה לחבורה לאכול בו את הפסח, וכמובן מצות ומרורים וכל צרכי הסדר.
יב. התנור צריך להיות מספיק גדול, כדי שהפסח המשופד יעמוד בו באויר, ולא יגע לא בדפנות ולא בקרקע. גם השפוד צריך להיות ארוך בהתאם.
יג. דיני התנור והשפוד יתבארו להלן (סעיפים מד-מח).
יד. מומלץ להכין מפות חד פעמיות וכלים חד פעמיים לאכילת הפסח, וראה להלן סעיפים סג-סה.
טו. כל עושי הפסח (כלומר: העולים לעזרה להשתתף בהקרבת הפסח) צריכים לטבול כבר ביום י"ג בניסן, ולשמור על עצמם בטהרה עד אחרי הפסח. כל אוכלי הפסח צריכים לטבול ביום י"ד בניסן במהלך היום, עוד לפני שקיעת החמה. אשה שהפסח חל בימי טומאתה אינה יכולה לאכול מהפסח, אך ראוי שתשאל חכם, כי יש הבדלים מסויימים בין ימי הטומאה לענין הפסח לימי הטומאה לענינים אחרים. כמו כן, אשה שמתעתדת לאכול את הפסח לא תשמש מטתה אחרי ליל י"א בניסן.
טז. שחיטת הפסח נעשית אך ורק בתוך תחומי העזרה. וכן יש להקפיד שלא יצא הפסח או מקצתו, מתחום השטח המקודש של העזרה, מתחלת השחיטה ועד שייזרק הדם ויוציאו ממנו את האמורים (להלן סעיף לד-לה).
יז. שחיטת הפסח נעשית ביום י"ד בניסן אחר חצות היום, ולא יאוחר מהשקיעה.
יח. שחיטת הפסח נעשית אחרי תמיד של בין הערבים. ובדיעבד אם נעשתה לפני תמיד של בין הערבים - כשר.
יט. כל העולים לעשות את הפסח, הן הכהנים והן מביאי הפסחים, חיבים לטבול ביום י"ג בניסן ולשמור עצמם בטהרה עד אחרי אכילת הפסח.
כ. הכהנים, בנוסף לטבילה הזאת, יטבלו שוב עם בואם לעבודה ביום י"ד, ויקדשו ידיהם ורגליהם.
השחיטה
כא. השחיטה כשרה בזר. כלומר: גם אדם שאינו כהן רשאי לשחוט את הפסח. ואולם, דוקא כהן יקבל את הדם, ויוליך אותו ויזרוק אותו על המזבח, אם עשה זאת זר - הפסח פסול, ואסור לאכלו.
כב. יכוון בשעת השחיטה שהוא שוחט לשם פסח. אם כיוון לשם קרבן אחר או לשם חולין - הפסח פסול, ואסור לאכלו.
כג. יכוון שהוא שוחט לשם המנויים עליו.
כד. אחרי השחיטה תולים את הפסח ומפשיטים את עורו, אח"כ יש לקרוע בסכין בבטן של השה, ולהוציא את כל החלקים הקרבים על המזבח (שיבוארו להלן בסעיף לד). הכהן יקח אותם, ישים אותם בכלי שרת, ויקטיר אותם על המזבח.
כה. יש למחות את קרביו ולהוציא את הפרש. כלומר: ללחוץ על המעיים ולהוציא את כל תכנם.
כו. אם חל י"ד בניסן בשבת, שוחטים את הפסח בשבת, וכן מקטירים את החלבים ומחים את קרביו. לא יוצאים מהר הבית עד צאת השבת, ולא עושים בשבת מלאכות שאפשר היה לעשותן בע"ש או שאפשר יהיה לעשותן במוצ"ש.
סדר השחיטה וההלל
כז. הפסח נשחט בשלש כתות, כלומר: בשלש קבוצות הבאות בזו אחר זו. ולכתחילה יהיו בכל כת לפחות שלשים איש.
כח. כל כת נכנסת לעזרה רק אחרי שיצאו כל אנשי הכת הקודמת.
כט. לכל ארך זמן השחיטה אומרים הלויים הלל. (ויש אומרים שגם המקריבים אומרים ביחד אתם). לכן, אם גמרו את ההלל ועדין לא נגמרה השחיטה, יאמרו את ההלל שוב ושוב עד תום השחיטה וההקרבה.
ל. בזמן ההלל תוקעים בחצוצרות. נחלקו הראשונים בסדר התקיעה, ולדעת הריטב"א תוקעים בתחלת ההלל תקיעה תרועה תקיעה, באהבתי כי ישמע ה' תקיעה תרועה תקיעה, ובהודו לה' תקיעה תרועה תקיעה.
תפקידי הכהנים
לא. הכהנים ממונים לקבל את הדם, להוליך אותו אל המזבח ולזרוק אותו על המזבח, וכן להקטיר את האמורים.
לב. קבלת הדם ונתינת האמורים - דוקא בכלי קדש.
לג. הכהן מניח את המזרק תחת צואר הבהמה ומקבל את הדם.
לד. הכהנים עומדים שורות שורות, וכל כהן מקבל ביד ימין מזרק מלא מהכהן שעומד מימינו, ובו בזמן מחזיר מזרק ריק ביד שמאל מהכהן העומד לשמאלו. הכהן שבקצה השורה, הקרוב אל המזבח, הולך צעד אחד וזורק את הדם על המזבח ומחזיר את המזרקים הריקים.
לה. כל העבודות המעכבות בקרבן, קבלת הדם, הולכתו וזריקתו, תיעשינה ביד ימין בלבד.
לו. יש להוציא מהקרבן את החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב, ואת שתי הכליות ואת החלב אשר עליהן, ואת יותרת הכבד. ואם הקרבן הוא כבש - גם את האליה. המלאכה תיעשה בהנחיה צמודה של אדם הבקי באברים האלה ויודע להפרישם כראוי.
לז. הכהן ישים את האברים האלה בכלי קדש, יתן עליהם מלח, ויקטיר אותם על המזבח.
הכנת הכהנים
לח. הכהנים צריכים ללבוש בגדי כהונה ולקדש את ידיהם ורגליהם מן הכיור.
לט. בשעת העבודה לא ילבש הכהן בגדים נוספים מלבד בגדי הכהונה.
מ. כל העבודות של הפסח נעשות דוקא בעמידה.
מא. אסור שתהיה חציצה כלשהי בין רגלו של הכהן לבין הרצפה, או בין ידו לבין הכלי.
אחרי שיוצאים מהר הבית יש לצלות את הפסח.
הדרך מהר הבית אל התנור
מב. יש להזהר מאד שלא להוציא את הפסח מהשטח המקודש של ירושלים, ולא לעבור דרך מקום שהוא מחוץ לשטח המקודש.
מג. יצא הפסח מירושלים - נפסל, ונאסר באכילה.
מד. יצא חלק מהפסח - החלק שיצא נפסל ונאסר באכילה. במקרה כזה יש לחתוך את החלק שיצא, מבלי לשבור עצם. העצמות צריכות להשאר שלמות. לכן יש לחתוך דוקא במקום הפרק, בין עצם לעצם. את אותה עצם שיצאה מקצתה יש לקלף מבשרה, ולאכול רק את הבשר שלא יצא.
דרך הצליה
מה. אין לבשל את הפסח, אלא לצלותו בלבד. לשם כך יש להכין מראש תנור שבו דולקת אש.
מו. אין צולים שני פסחים בתנור אחד. לכל פסח יש להכין תנור משלו.
מז. את הפסח יש לשים בתנור באופן כזה שלא יגע בדופן התנור או בכל חלק אחר שיכול לצלות את הפסח בעצמו. הפסח צריך להיצלות מחום האש בלבד, לא מחום חפץ אחר שהתחמם באש.
מח. מטעם זה, אין לשפד את הפסח על שפוד של מתכת. שכן המתכת מתחממת וצולה את הפסח. יש להכין מראש שפוד עשוי מעץ רימון יבש, ולשפד עליו את הפסח, באפן שיתבאר להלן (סעיף נא והלאה).
מט. אם אין שפוד מעץ רימון, יש אומרים שאפשר לצלות על שפוד מעץ אחר, אך הכל מודים שודאי לא שפוד של מתכת.
נ. אם נגע חלק מהפסח בחפץ חם שיכול לצלות אותו, כגון בדופן התנור או בחפץ אחר שהתחמם מחמת האש - השכבה החיצונה, שנגעה בחפץ החם, אינה צלי אש והיא פסולה. יש לקלף אותה מן הפסח ואין לאכלה.
נא. יש להקפיד שהפסח יהיה צלוי כל צרכו. אם הוא נא - אסור לאכול אותו. אפשר להחזיר אותו לתנור ולצלותו כל צרכו, אא"כ חל ליל ט"ו בשבת וכבר נכנסה השבת.
נב. אסור לבשל את הפסח במשקה, בין לפני הצלייה ובין לאחר הצלייה. אבל מותר לסוך אותו בכל משקה מלבד מים, בין לפני הצלייה ובין אחריה, ובלבד שלא יתבשל מחום המשקה הזה.
השיפוד
נג. יש לשפד את הפסח על שפוד עץ כמו שהתבאר בסעיף מו-מז.
נד. השפוד צריך להיות ארוך, שייבלוט משני הצדדים של הפסח כלפי חוץ. כמו כן, הוא צריך להיות מספיק ארוך כדי שהפסח יעמוד באויר התנור ולא יגע לא בדפנות התנור ולא בקרקע התנור, אלא יהיה תלוי כולו באויר מעל האש.
נה. יש לדחוף את השפוד אל גוף הפסח מצד הפה. להכניס את הקצה הצר יותר של השפוד (זה שהיה רחוק מגזע העץ), לתוך פי הפסח, ולשפד עליו את כל הפסח. יש להקפיד שהקצה הצר של הפסח יבלוט החוצה מבית נקובתו (פי הטבעת) של הפסח.
נו. את כרעיו ובני מעיו של הפסח תולים חוצה לו.
ההכנסה לתנור
נז. יש להניח את הפסח בתנור כשפיו כלפי מטה, והאש דולקת מלמטה.
נח. את הפסח מניחים עם השפוד בתנור, באופן שלא יהיה כלי כלשהו שהפסח נתון בתוכו, אלא יעמוד גלוי באויר התנור, מעל האש. וכאמור לעיל - שלא יגע בדפנות התנור.
נט. אם חל ט"ו בניסן בשבת - יש להכניס את הפסח לתנור עוד לפני כניסת השבת, ולוודא שהתנור מוכן ואין עוד צורך לעשות בו דבר אחרי כניסת השבת.
ס. אם י"ד בניסן חל בשבת, רק משתצא השבת יוצאים עם הפסח מהר הבית והולכים לצלות אותו. יש לוודא כבר מערב שבת שהתנור מוכן, ומוכן גם די חומר בערה לצליה. במוצאי שבת ידליק את התנור (בהעברה מאש לאש), ויצלה את הפסח.
מקום האכילה
סא. אין לאכול את הפסח אלא בתוך השטח המקודש של ירושלים. יתרה מזאת, אפילו בתוך השטח של ירושלים, אם יצא הבשר מהשטח המקודש של ירושלים וחזר, נאסר באכילה.
סב. לכל חבורה יוגדר שטח מסומן שבו אוכלת החבורה, ובו אין אוכלים אנשים שאינם מנויים על אותה חבורה. אין להוציא את הפסח מהשטח שהוגדר מראש.
זמן האכילה
סג. אין לאכול מן הפסח לפני צאת הכוכבים.
סד. אין לאכול את הפסח אחר חצות הלילה. גם משפחות שאינן מדקדקות כ"כ בסוף זמן אכילת אפיקומן, כאשר מקריבים פסח צריכות לדקדק.
סה. אם נרדמו בני החבורה אחרי שהתחילו לאכול מהפסח, אינם רשאים לשוב ולאכול גם אם התעוררו עוד לפני חצות. ויש אומרים שאפילו אם אחד מהחבורה נרדם אינו רשאי לשוב ולאכול. לכן חשוב לשמור על ערנות מתחלת הסעודה ועד תומה.
הכלים שאכלו בהם, והנותר
סו. אחרי חצות, הפסח נעשה מאכל אסור, לכן כל הכלים שאכלו בהם את הפסח, אחרי חצות צריכים הגעלה (שאותה, כמובן, אפשר לעשות רק אחרי צאת יו"ט). לכן כדאי לאכול את הפסח בכלים חד פעמיים ככל האפשר, ולהקפיד לפנות מן השלחן את כל הכלים שאינם נחוצים בשעה שמביאים את הפסח. מומלץ לפרוש מפה חד פעמית על השלחן, ובסיום אכילת הפסח לפנות אותה עם כל הכלים החד-פעמיים.
סז. ביום הראשון של חול המועד יש לשרוף את כל מה שנותר מהפסח, בכלל זה את הכלים החד פעמיים שאכלו בהם את הפסח.
סדור הקערה
סח. בקערת הסדר יש לשים חתיכה של פסח. גם אותה, כדאי לעטוף בעטיפות חד פעמיות אטומות הרמטית, כדי שלא יהיה צרך להכשיר את הקערה.
סט. בקערה היינו רגילים בזמן החורבן לשים שני תבשילים, (המנהג היה זרוע וביצה), אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה. כמובן שאם יש פסח אין צרך לשים זכר לפסח.
סדר ההגדה, הסעודה והאכילה
ע. הפסח נאכל על השובע, לכן יש לאכול מנה ראשונה משביעה (ולדעות מסוימות - מנה כמעט משביעה. וכן ראוי לנהוג) ואח"כ להביא את הפסח. עם זאת, אין להגזים במנה הראשונה המשביעה. האדם צריך להיות שבע, אך לא במדרגה כזאת שהאכילה קשה עליו ומהוה מאמץ עבורו. יש לזכור שהמצוה העקרית של היום היא הפסח, ויש לאכול אותו כבני חורין.
ומעקר הדין - די בכך שאוכלים לפני הפסח את המצה והמרור, כדי שיחשב אכילה על השובע.
עא. כאשר מחלקים את הפסח למנות, יש להקפיד שלא לשבור עצמות. העצמות צריכות להשאר שלמות. גם חיתוך העצם בסכין או בכל צורה אחרת, נחשב שבירה והוא אסור.
עב. כידוע, מנהגו של הלל היה לכרוך את הפסח במצה ומרור. כך היה מנהגו של הלל, אך לא כל החכמים סברו כמותו. להלכה נחלקו הדעות האם האוכל את הפסח כרוך במצה ומרור יצא ידי חובה. לכן הרוצה לצאת ידי כל הדעות, יאכל תחילה כזית מהפסח בפני עצמו, ואח"כ יאכל את הפסח כרוך במצה ומרור. מומלץ להשתמש לשם כך במצה המוצפנת לאפיקומן. (אך כמובן שאין חובה לעשות כך, ואפשר לקחת כל מצה אחרת).
עג. כיון שאנו אוכלים פסח ממש, כרוך במצה, אין צרך לעשות בתחלת הסעודה זכר להלל שהיה כורך פסח מצה ומרור. ולפי הרמב"ם יש לאכול את המרור שבתחלת הסעודה כרוך במצה.
עד. נוסח ארבע הקושיות יהיה כאמור במשנה "שבכל הלילות אנו אוכלים בשר צלי שלוק ומבושל וכו'".
עה. בשעה שמגיע ל"פסח מצה ומרור", יצביע על הפסח שיש בקערה, ויאמר "פסח זה שאנו אוכלים על שום מה" וכו'.
עו. נוסח ברכת הגאולה שבסוף המגיד: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, וְהִגִּיעָנוּ הַלַּיְלָה הַזֶּה לֶאֱכָל בּוֹ פֶּסַח מַצָּה וּמָרוֹר. בָּרוּךְ אַתָּה ה' גָּאַל יִשְׂרָאֵל".
עז. בשאלת נוסח הברכה שמברכים כשאוכלים את הפסח נחלקו הראשונים. לדעת הרמב"ם הנוסח הוא אקב"ו על אכילת הפסח.
עח. אין לאכול שום דבר אחרי אכילת הפסח. בשנים שבהן נמנע מאתנו לעשות את הפסח נהגנו לאכול בסוף הסעודה מצה זכר לפסח (המכונה אפיקומן). אם יש פסח אין צרך במצה הזאת, ודאי וודאי שאסור לאכול אותה אחרי הפסח.
עט. צריך לאכול הכל, ולא להותיר דבר. אם בכל זאת נותר מן הפסח אחר סוף זמן אכילתו, וכן עצמותיו, ישרפו בט"ז בניסן בבקר. וה"ה לכל מאכל שהיה מונח יחד עם הפסח על השלחן.
מי האוכלים
פ. כל אדם צריך להיות מנוי על פסח, חל איסור על אדם שאינו מנוי על הפסח לאכול ממנו. כל אדם יכול לאכול רק מאותו קרבן שהוא היה מנוי עליו מלכתחילה. כל פסח נאכל למנוייו בלבד. לכן אדם שסיים לאכול עם חבורתו, אינו רשאי להצטרף לחבורה אחרת שעדין אוכלת.
פא. אסור להוציא את הבשר מהמקום שבו אוכלת החבורה ולהניח אותו מחוץ למקום. ואם הונח מחוץ למקום אכילתו - נפסל ואסור לאכלו.
פב. כל מי שכבר נשחט עליו פסח, אינו יכול להמנות על פסח אחר. לכן, מי שהיה מנוי על שני פסחים, אסור לו לאכול מזה שנשחט מאוחר יותר מבין השנים. אם אינו יודע איזה הוא המאוחר, אינו יכול לאכול מהפסח כלל.
פג. רק טהורים יכולים לעשות ולאכול את הפסח. אמנם, אם רוב עם ישראל טמאי מתים, רשאים טמאי מתים לאכול את הפסח, אך מי שמלבד טומאת המת טמא גם בטומאה נוספת, אסור לו לאכול את הפסח אפילו אם ממילא הקריבו אותו טמאים והוא מותר לטמאים. לכן, גם כשמקריבים את הפסח בטומאה יש להקפיד על כל ענייני הטהרה שהתבארו לעיל בסעיף יד, ומי שלא הקפיד עליהם לא יוכל לאכול מהפסח.
פד. לגויים וערלים אסור לאכול מהפסח, ואסור לתת להם.