ויגש
(שני הפרקים הראשונים הובאו גם בשבוע שעבר, ואני מביא אותם שוב כי הם קשורים גם לפרשה זו).
האלהים מצא את עוון עבדיך
יהודה שערב את בנימין כלפי יעקב, נִגש בתחלת פרשתנו אל יוסף ומאריך בדבריו כדי לבאר מדוע הוא מבקש לשחרר את בנימין. דבריו כאן אל יוסף שונים מאד מדבריו אל יוסף בסוף פרשת מקץ: "מה נאמר לאדני מה נדבר ומה נצטדק האלהים מצא את עון עבדיך הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו".
אמירתו של יהודה "האלהים מצא את עון עבדיך", שונה היא מכל דברי יהודה ואחיו לכל אֹרך הפרשות. מאד בולט בפרשות וישב מקץ ויגש, שיוסף רואה בכל מקום את יד ה'. גם בלשון התורה ("ואשר הוא עושה ה' מצליח") וגם בלשונו שלו. כאשר הוא מדבר אל פרעה הוא אומר שהאלהים הוא הפותר, האלהים הוא המראה לפרעה את אשר הוא עושה, ועוד ועוד. כך הוא מדבר גם אל האחים, וכך הוא מצוה את אשר על ביתו לומר לאחים: הכסף שבאמתחותיכם הוא מטמון שנתן לכם אלהיכם. גם אחרי שהוא מִתְוַדע אל אחיו הוא אומר להם: לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים. משום כך הוא אינו מעניש אותם בסוף פרשת ויחי.
האחים אינם מרבים להזכיר את אלהים. הם כמובן מאמינים בו, אך הם אינם מרבים להזכיר אותו, אחת הפעמים הבודדות שבהן הם כן מזכירים אותו היא כאשר הם מוצאים את הכסף באמתחותיהם. אז הם שואלים "מה זאת עשה אלהים לנו". אמירה זו מצטרפת כמובן לאמירתם "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת". כלומר: הם מאמינים באלהים, אבל הם מבינים שאלהים לא חיב להם דבר, להפך, הם חיבים לו. לכן טבעי שהוא יעניש אותם אם הם לא ימלאו כראוי את תפקידם.
לאור הבדל זה בין התנהגות יוסף להתנהגות אחיו, יש לפרש שדברי יהודה, "האלהים מצא את עון עבדיך", נאמרו בציניות. יהודה ראה כבר פעמַים את הכסף בחזרה באמתחתו, והוא מבין, מן הסתם, שמי ששם שם את הכסף שם שם גם את הגביע. ולהבדיל מיוסף, הוא מבין שאמנם יד ה' בכל מקום, אך גם יד האדם שולטת. לכן הוא אומר ליוסף: אתה שלא מפסיק לומר שה' עשה כל דבר, אולי שכחת שגם לך יש תפקיד בעולם, ולכן אתה מרשה לעצמך לשתול גביע גנוב באמתחת אחי ולהתחבא מאחורי אלהים. מי שרואה בכל מעשה את מעשי ה', עלול לשכוח שגם לו יש תפקיד, ועלול לעשות ככל העולה על רוחו ולטפול את האשמה על אלהים, שהרי ממילא אלהים עושה את הכל. אמירתו הצינית של יהודה היא כאומרת: אתה ואני יודעים היטב איך הגיע הגביע לאמתחת בנימין, אך מה אומר לאדוני, האלהים מצא את עוון עבדיך.
כלומר: יהודה אומר ליוסף: יפה מאד שאתה רואה את יד ה' בכל דבר, אבל קודם כל דע מה התפקיד שלך בעולם ומה האחריות שלך בעולם, אח"כ תדע מה תפקידו של אלהים.
הזכרת אלהים בכל משפט לא בהכרח מבטאת צדיקות גדולה. יוסף שלא מוכן לבא על אשת פוטיפר פן יחטא לאלהים, חושש למעשה לחטוא לאדוניו, שהרי הוא אינו מזכיר את אִסורי אשת איש אלא את האמון שנותן בו אדוניו. כשהוא אומר את האלהים אני ירא, הוא מתכוון: ולכן לא אחטא לכם. כשהוא פותר חלומות, הן לשרים והן לפרעה, הוא אומר שאלהים הוא הפותר ולא הוא, ואעפ"כ הוא עושה כן להגדלת כבוד עצמו. יוסף רואה את ה' בכל מקום. חלק מזה הוא גם אמונתו המלאה בחלומות, מתוך הכרה שהחלום הוא דרכו של אלהים להודיע לאדם את אשר הוא רוצה להודיע. האמונה החזקה הזאת היא חשובה מאד, בתנאי שהאדם מודע גם לתפקידו שלו, ולא רק לדברי אלהים. מי שפותר חלומות בעצמו ותולה באלהים, יכול לצוות על שלוחו לשים כסף באמתחות ולומר שאלהים נתן מטמון, ואח"כ לשים שם גביע ולומר שבנימין גנבו.
ואת זה מדגיש יהודה בדבריו אל יוסף בתחלת פרשתנו. דברי יהודה הארוכים בתחלת פרשתנו משדרים דבר אחד: לקיחת אחריות על המציאות. אני ערב כלומר אני אחראי. השאלה היא לא האם אני נקי אלא מה יקרה את אבי. אני יכול לעלות אל אבי בלי בנימין ויש לי תרוצים מכאן ועד להודעה חדשה, אני יכול לנקות את עצמי. אבל אני לוקח אחריות, "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני והנער יעל עם אחיו".
דרכו של יוסף, שנראית לכאורה כדרך האמונה השלמה, מובילה לפריקת אחריות ועול. היא משלימה עם המציאות ורואה בירידה למצרים ברכה מאת ה'. זוהי בכיה לדורות. יוסף שלא התלונן כשהורד למצרים ונמכר בה לעבד, שמח בירידת כל עם ישראל למצרים. הירידה למצרים תגרור אחריה את מכירת כל ישראל לעבדים. עם ישראל ישוב ויעלה ממצרים כשבראש המחנה יוביל דגל מחנה יהודה. זה שאינו מקבל כל דבר מאת ה' כפי שהוא, אלא לוקח אחריות ויוזם.
שלש גרסאות לספור אחד
בכמה מקומות בספר בראשית אנו מוצאים סִפור שמסֻפר בכמה גרסאות מפי אנשים שונים. אחד מהם הוא סִפורו של בנימין.
כאשר באים האחים אל יוסף, ויוסף אומר להם שהם מרגלים, הם אומרים לו: "שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד בארץ כנען והנה הקטן את אבינו היום והאחד איננו". על כך משיב יוסף: "הוא אשר דברתי אלכם לאמר מרגלים אתם בזאת תבחנו חי פרעה אם תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם הקטן הנה". ונשאלת השאלה מה הקשר. למה "הוא אשר דברתי אלכם לאמר מרגלים אתם", ובמה הבאת האח הקטן תְלַמֵּד שהם אינם מרגלים?
למראית עין, יש כאן רמז נסתר. אתם אומרים שהאחד איננו ואתם יודעים שאתם משקרים, רועדות לכם השפתים כשאתם אומרים זאת, הוא אשר דברתי אלכם לאמר מרגלים אתם. אבל מעבר לרמז, צריך להיות הגיון כלשהו בדבריו של יוסף, הגיון שהאחים יוכלו להבין אותו.
כשהאחים מספרים את הסִפור ליעקב, נאמר: "דבר האיש אדני הארץ אתנו קשות ויתן אתנו כמרגלים את הארץ ונאמר אליו כנים אנחנו לא היינו מרגלים שנים עשר אנחנו אחים בני אבינו האחד איננו והקטן היום את אבינו בארץ כנען ויאמר אלינו האיש אדני הארץ בזאת אדע כי כנים אתם אחיכם האחד הניחו אתי ואת רעבון בתיכם קחו ולכו והביאו את אחיכם הקטן אלי ואדעה כי לא מרגלים אתם כי כנים אתם".
על כך שואל יעקב למה הרעתם לי להגיד לאיש העוד לכם אח, והם עונים שהאיש שאל אותם. המפרשים אומרים שהם שִנו מפני השלום. אם כך, באמת לא ברור למה הם סִפרו לו שהם שנים עשר? מה הם רצו להרויח מכך שאמרו שהם שנים עשר, ולמה ההוכחה שהם אכן שנים עשר אמורה לרצות את יוסף ולהוכיח שאינם מרגלים? למה זה ממין הענין? מסתבר יותר שהוא אכן שאל אותם, הוא עשה זאת מפני שרצה לדעת האם אביו ואחיו עוד חיים. אבל לא כך הוצג הדבר בפניהם. למראית עין, יוסף מבקש לְוַדא, ככל חוקר משטרה, שסִפור הכִסוי שלהם מאומת. מסתבר אפילו שהוא שאל את השאלה הזאת בפני כל אחד מהם בנפרד, כביכול כדי לְוַדא שאין סתירות בין הגרסאות שלהם. יוסף עשה את ההצגה בצורה משכנעת, והתנהג כחוקר שחשודים עומדים לפניו, וכעת הוא מבקש לאמת את גרסתם באמצעות הבאת העד המדובר. לפי זה מובן למה הבאת האח הקטן תוכיח את חפותם.
יתכן שאת המשפט "הוא אשר דברתי אלכם לאמר מרגלים אתם" אמר יוסף כתגובה לדברי האחים "לא יוכל הנער לעזב את אביו", יוסף דרש שישלחו אחד שיביא את בנימין, ואחרי מו"מ בן שלשה ימים הוסכם שכֻלם יביאו את בנימין מלבד שמעון שישאר. התורה לא מוצאת מקום להזכיר זאת בפרשת מקץ, שעוסקת בבנימין בלבד.
אבל החלק המעניין ביותר הוא השואת שתי הגרסאות האלה לגרסה השלישית, הנזכרת בפרשתנו. שם אומר יהודה כך: "אדני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח ונאמר אל אדני יש לנו אב זקן וילד זקנים קטן ואחיו מת ויותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו ותאמר אל עבדיך הורדהו אלי ואשימה עיני עליו ונאמר אל אדני לא יוכל הנער לעזב את אביו ועזב את אביו ומת ותאמר אל עבדיך אם לא ירד אחיכם הקטן אתכם לא תספון לראות פני". שוב נזכרה כאן הטענה שיוסף שאל אותם העוד אביכם חי היש לכם אח. וכאן אי אפשר לומר שהם שִנו מפני השלום. יהודה לא יכול לעמוד לפני יוסף ולשנות מפני השלום ולשים בפיו שאלות שלא שאל. יהודה יכול אולי להרחיב קצת את הסִפור ולעבות אותו, הוא לא יכול לספר ליוסף סִפור שלא היה ולא נברא שיוסף עצמו נכח בו. אבל אנחנו למדים מכאן עוד דבר, יהודה טוען בפני יוסף שהוא אמר לו כבר בפעם הראשונה שלא יוכל הנער לעזוב את אביו. גם כאן, אנחנו לא יכולים לומר שהדברים לא היו מעולם. כבר בפעם הראשונה יוסף שאל את האחים אם אביהם חי ואם יש להם אח, וכבר בפעם הראשונה יוסף היה מודע לקשר המיוחד בין יעקב לבין בנימין. לא זאת היתה התגלית החדשה שבגללה לא יכול יוסף להתאפק, את זה הוא כבר ידע קודם לכן.
יש דברים שהתורה בוחרת לספר לנו רק בפעם השניה, ויש דברים שהתורה בוחרת לספר לנו רק בפעם השלישית.
בפעם הראשונה חשוב לתורה להציג את תעודת הזהות של האחים. את הדרך שבה האחים עונים כאשר הם נשאלים לזהותם ולמשפחתם. אי אפשר לדעת איך בדיוק הציג יוסף את השאלה בפני האחים בשעה שחקר אותם. אבל במשפחה אחרת, יתכן שיהיו כאלה שבכלל לא יספרו לו שהיה להם אח שמת לפני עשרים שנה. הם יחשבו שהפרט הזה לא רלוונטי ולא יזכירו אותו כלל. לא כן בני יעקב, התורה מדגישה שכשהאחים נשאלים הם אומרים "שנים עשר אנחנו אחים בני אבינו". זוהי תעודת הזהות שלהם ואִתה הם יורדים למצרים. (אמנם, יעקב חושב שלא היו צריכים לומר כך, אך יתכן שגם יעקב חושב כך רק בדיעבד, ולכתחילה הוא דוקא שמח שהם אומרים שהם שנים עשר).
כמובן, התורה מצרפת כאן את הרמז שהוזכר לעיל, "האחד איננו" יוצר את האמירה "הוא אשר דברתי אלכם לאמר מרגלים אתם".
בשיחה בין הבנים לבין יעקב, העִקר הוא המצוקה הראייתית שנקלעו אליה האחים. מבחינת ראובן, כעת חשוב להוכיח שהם חפים מפשע ולשחרר את שמעון. הנושא הנדון הוא חקירת המשטרה הפתוחה נגד האחים. יעקב אומר שבשביל זה הוא לא ישלח את בנימין. רק כאשר הטענה של יהודה היא "ונחיה ולא נמות גם אנחנו גם אתה גם טפנו", מסכים יעקב לשלוח את בנימין.
בפעם השלישית עִקר הענין הוא חשיבותו של בנימין בעיני יעקב. נכון שזה נאמר כבר בפעם הראשונה, אך שם לא מצאה התורה לנכון לכתוב זאת. גם האחים לא הפריזו בחשיבות העניין. הם חשבו שיוסף מבקש לראות את בנימין כדי לאמת את גרסתם, והם התחננו בפניו שיוַתֵּר על אִמּות כה מדוקדק, כי לא יוכל הנער לעזוב את אביו. הם חשבו שאם יוסף ישמע עד כמה קשה להפריד את בנימין מיעקב, הוא יסכים לוותר על הדקדוק הזה בחקירה שלהם. אך היה ברור שאין הכונה אלא לעזיבה קצרה, עִכוב קל עד גמר ההליכים. לחקירה קצרה והביתה. כשיוסף לא השתכנע, הבינו גם האחים שאין ברירה אלא להביא את בנימין. אבל בפעם השלישית, ברור שלא מדובר על עִכוב לחקירה אלא על עבדות לכל החיים, ברור שלא מדובר על חקירה בחשד שרוצים להזים אלא על עונש על חטא שכביכול הוכח. (אם כי נראה שיהודה יודע היטב שיוסף בכונה הטמין את הגביע באמתחת בנימין, ויוסף יודע שיהודה יודע). כשאלה התנאים, מה הטעם לבקש מיוסף שיוותר על החקירה הזאת? אבל יהודה מוצא שזאת הדרך לדבר אל יוסף, לכן גם התורה מוצאת שזה המקום להזכיר את יחסו המיוחד של יעקב אל בנימין, שהוא בעצם יחס מיוחד לרחל. כאן מקבלת האמירה "לא יוכל הנער לעזב את אביו" משמעות אחרת לגמרי. ולפתע מתברר שאמנם תעודת הזהות שלכם היא "שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד", אבל לא בני אשה אחת. והאב הזה, יש לו שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה, שנִתנה לו ברמאות, ואף אחרי מותן עדין הוא אוהב את בן האהובה ומבכרו מכל בניו. אבל הפעם האחים אינם שונאים את אותו בן ואינם מוכרים אותו לעבד, להפך, יהודה שמכר את יוסף לעבד מוכן עכשו להיות עבד בעצמו כדי לשחרר את בנה של רחל שאביו מעדיף על פניו. כאן לא יכול יוסף להתאפק.
מכאן אנו למדים שיעקב לא שִנה את יחסו לעניין, הוא עדין מפלה את בניה של רחל על פני שאר בניו, אבל הבנים האחרים למדו לקבל את אביהם ולכבדו, אפילו כשהוא אומר להם "אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי". ו"אחיו מת והוא לבדו נשאר". אמירות לכאורה יותר חמורות מעשית כתונת פסים. האחים הסכימו לקבל את היחס המיוחד שנותן יעקב לבנימין כי הם אהבו את אביהם. את זה מדגישה התורה בפעם השלישית.
בן זקונים ובן האהובה
בתחלת פרשת וישב, הטעם הרשמי לכך שיעקב אוהב את יוסף מכל בניו היא כי בן זקונים הוא לו. תירוץ שיכול להתקבל בכל משפחה. מה לעשות, הוא קטן. אלא שמי שמכיר את הרקע לדברים, לא יכול שלא לחשוד שמעבר לטעם הרשמי יש טעם אחר שלא נאמר. יוסף הוא בן האהובה.
ככל שהפרשיות מתקדמות, הטעם הזה הולך ונעשה יותר ויותר גלוי.
מסתבר שמתקים כאן בדיוק המקרה המתואר בספר דברים במלים: "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכוֹר לַשְּׂנִיאָה: וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר: כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה".
התורה מקשרת בגלוי בין יעקב לבין הפרשיה ההיא. הבִטוי ראשית און נזכר בשני מקומות בתורה. אצל ראובן ובפרשיה ההיא. יעקב עובר על הדברים שעתידה התורה לצוות באותה פרשיה.
לדורות, מקפידה התורה על המשכיות. מתוך כך, היא מקפידה על הבכורה. בספר בראשית הבכור מודח בעקביות מבכורתו.
הזכרנו כבר בדברינו בפרשת וישב (עיין שם) שבימי האבות נדחה הבכור מבכורתו תמיד. לכן יעקב, החפץ לבחור ביוסף, מבכר את אפרים על פני מנשה, לכן ה' הבוחר ביהודה מבכר את פרץ על פני זרח בשעת לידתם. מרגע זה, שבו נעשתה הבחירה ביד ה', אי אפשר עוד לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה.
מאז שנבחרו יהודה וזרעו, תם זמנה של הבחירה והחל זמנה של ההמשכיות.
שברו את הכלים
למה בוחר יהודה לגלות את הקלפים?
יהודה ויוסף משחקים במשחק כלשהו. יוסף התחיל. שניהם לא אומרים את האמת, וכל אחד מהם יודע שהשני יודע שהוא משקר. יהודה ככל הנראה יודע בדיוק מי שם את הגביע באמתחת בנימין. יוסף כנראה יודע שיהודה יודע. יהודה לא יאמר זאת ליוסף כי כך יתן חרב בידו להרגו. כידוע, אסור לומר למלך את האמת, זו חוצפה שאפשר לשלם עליה בחיים.
יהודה מציע ליוסף שהוא ישב עבד תחת בנימין. הצעה שיוסף יכול לקבל ויכול לא לקבל. הוא מנמק את הצעתו בנִמוק אמתי, אבל הוא לוקח סִכון. במקום זה, הוא היה יכול להמשיך את המשחק ולהודות: אני גנבתי את הגביע ושמתי אותו באמתחת בנימין. אם ינהג כך, יוסף יֵדע שהוא משקר, אבל לא יוכל להודות בכך (כי כדי להודות בכך הוא יצטרך להודות שהוא צוה לשים את הגביע באמתחת בנימין). ולכאורה ישיג יהודה את מבוקשו.
אבל איכשהו המשחק ימשך. יהודה יודע שעומד מולו איש בעל אינטרס כלשהו, הוא לא יודע מי האיש ומה תכניתו, אבל הוא מבין שלאיש יש תכנית ויש משחק. (אגב, גם אנחנו, שאנו יודעים מי האיש, איננו יודעים מה תכניתו ומה מטרתו. נאמרו על כך הסברים רבים. ולמען האמת אף אחד מהם לא משכנע). יהודה מבין שהאיש משחק משחק. יהודה מחליט להפסיק את המשחק. לומר את כל מה שהוא יכול ולקוות שהדברים יחדרו ללבו של האיש שעומד מולו.
וזה מצליח. גם האיש מולו לא יכול להתאפק, מגלה את קלפיו ומפסיק את המשחק. טעמיו ונמוקיו עמו. מטרת שניהם הושגה.
מאותה שעה שבה נחשפו הקלפים בשני הצדדים, עברו לדבר על הדברים החשובים באמת. כלומר: משפחת יעקב. איש לא הזכיר עוד לא את המרגלים ולא את הגביע. כנראה גם לא היה צֹרך לומר ששני החשדות היו מופרכים מלכתחילה.
כמובן שלא זה עִקר הענין. עִקר הענין, שיהודה כלל לא היה מודע לו, הוא שיהודה מתאר מצב זהה למצב שבו הוא מכר את יוסף לעבד. הוא מתאר ומספר שיעקב מעדיף בן אחד על פני כל האחרים, ומוכן לסכן את כֻלם מלבדו, משום שהוא בנה של רחל. בפעם הקודמת שבה נוצר מצב כזה, האחים מכרו את יוסף לעבד. הפעם, יהודה שמכר אותו אז, מוכן למכור את עצמו לעבד כדי להציל את בנה של רחל. לכן לא יכול יוסף להתאפק. (כמובן: בנוסף לכל הסִבות הנוספות. הלא יהודה דבר גם על יוסף, ועל אהבת יעקב ליוסף, וגם זה כנראה פעל את פעולתו).
נכון שיש הבדל מאד בולט בין שני המצבים: בנימין לא חולם למלוך על אחיו ולשלוט בהם. יעקב הוא שמעדיף אותו, ואת יעקב והעדפותיו הם מכבדים. אבל עם זאת אין לשכוח שאת יוסף הם שנאו עוד לפני החלומות. החלומות רק גרמו להם להוסיף עוד שנוא אותו. יתכן שבלי החלומות הם לא היו מגיעים למצב של רצון להמיתו או למכרו, אבל שנאה – היתה גם היתה. הפעם האחים אינם שונאים את בנימין, הם מכבדים את העדפתו ע"י אביהם.
עדין אפשר לומר שיש הבדל בין העדפת יעקב את יוסף לבין העדפתו את בנימין. יעקב יִעֵד את יוסף להנהיג את אחיו. גם לפני החלומות – יוסף היה איום רציני על ההנהגה. את בנימין יעקב אוהב מכל אחיו אבל לא בהכרח מיעד לו את ההנהגה. זהו הבדל מאד משמעותי שבהחלט מערער על מה שנאמר כאן. כאשר הבן האהוב אינו מועמד לעמוד מעל יהודה אלא לחסות בצִלו – יותר מובן הוא שיהודה יקריב את עצמו למענו. עם זאת, יש כאן תהליך כלשהו של תשובה ממכירת יוסף.
יוסף לא יכול להתאפק, מה תכנן לעשות אילו התאפק? אפשר שזאת היתה תכניתו מראש אך לא יכול היה להתאפק מהבכי. אפשר שתכנן עוד להמשיך ולהתנכר לאחיו. כך או כך, הדבר דומה לעקדה. שמשנודע למנסה שהמנוסה עמד בנסיון, שוב אין צֹרך לדרוש מהמנוסה לעשות באמת את המעשה, כלומר לשחוט את בנו או לשבת עבד.
השלב החסר בסִפור
יהודה מספר ליוסף שיעקב לא הסכים שיורידו את בנימין. מכאן הוא עובר לומר "וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ: וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה". יש כאן חלק חשוב בסִפור שיהודה מדלג עליו. הוא לא מספר כיצד קרה שבסופו של דבר בנימין כן ירד למצרים. אחרי שהוא מאריך לספר כיצד יעקב סרב לבקשה, תלויה ועומדת באויר השאלה כיצד בכל זאת קרה שבנימין נמצא כעת במצרים. על החלק הזה בסִפור יהודה מדלג. הוא עובר לבקשה. רק אחר כך, כדי לנמק את בקשתו, הוא מוסיף ומספר: "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים".
(גם סרובו של יעקב להורדת בנימין למצרים לא אמור בפירוש בדברי יהודה, אבל הוא משתמע מתוך כך שכשהאחים בקשו להוריד את בנימין תשובתו של יעקב היא אהבתו לבנימין).
אפשר שיהודה לא סִפר זאת, כי החלק הזה בסִפור אינו תורם דבר לצורך הבקשה שהוא מבקש מיוסף. מטרתו של יהודה היא לספר על אהבתו הגדולה של יעקב לבנימין, לאחר שנותר יחיד לאמו, ובכך מתמקד יהודה. אבל אפשר שיש כאן עוד כונה. השאלה הזאת, התלויה בחלל האויר, יוצרת מתח כלשהו. ולראשונה עומד כאן דבר שיוסף עצמו לא יודע אותו.
שלחני אלהים לפניכם
עוד בטרם מספר יוסף לאחים על תכניתו שירדו אליו יעקב ובניו למצרים, הוא כבר אומר להם "כי למחיה שלחני אלהים לפניכם". איך יוסף אומר שה' שלחו לפניהם, לפני שאמר שגם הם עתידים לרדת? ליוסף כבר ברור שמקומם של ישראל במצרים. לדעתו מצרים היא המקום הטוב ביותר, אז למה שישראל לא ישבו בו. הוא רוצה שהם יירשו וינחלו את ארץ גשן. (רק בפרשה הבאה, אחרי שיעקב אמר לו זאת, הוא אומר שה' עתיד להוציא את ישראל ממצרים).
אבל יעקב יורד למצרים לא בגלל שיוסף קרא לו, אלא כי ה' אמר לו, אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה. הירידה למצרים נצרכת כדי להיות שם לגוי. אבל היא רק לזמן. הזמן היה ארוך יותר ממה שחשבו, אבל הוא תם. יעקב יורד לא מפני שיוסף קרא לו אלא מפני שה' אמר לו, וכדי להיות שם לגוי.
יעקב יורד למצרים לא מפני שיוסף נשלח לפניו, אלא מפני שיהודה נשלח לפניו. כנגד הפסוק "שלחני אלהים לפניכם" יורד יעקב בעקבות יהודה, שאותו שלח לפניו אל יוסף.
(גם כשירד יעקב לחרן עשה זאת משני טעמים שונים, וכפי שבארנו כבר שם. לא רק מפני עשו אלא כדי לשאת נשים ולהיות שם לגוי).
יוסף אומר לאחיו שיאמרו לפרעה שהם רועי צאן, ומסביר להם מדוע עליהם לומר זאת "בעבור תשבו בארץ גשן". אבל הוא לא מתכון שהם יאמרו זאת. אבל הם אומרים זאת. אולי משום שהוא התכון שהם ינחלו את ארץ גשן, והם התכונו שהם יגורו בארץ גשן.
בפרשה הבאה לומד גם יוסף מפי אביו שהם עתידים לשוב. אבל בינתים הוא דואג שפרעה יכלכל את ישראל. וכשאדם תלוי באחר שיכלכלהו, הוא נעשה עבדו. ובפרט כאשר כל מצרים עבדים לפרעה, ודאי שהמצרים יחששו מישראל וישאפו לשעבד אותם חזק יותר.
אדון ועבדים
יוסף אומר לאחים "שמני אלהים לאדון לכל מצרים", "וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו". מיד בא פרעה ומבהיר שלא אדון ולא אב: יוסף עבד ופרעה האדון. פרעה חוזר על כל דבריו של יוסף על כלכלת ישראל בזמן הרעב, כמובן מלבד הפסוק שמני לאדון ואב ומושל. הוא אומר את דברי יוסף אך שם את עצמו במקום יוסף, אני אזון ואכלכל ואסובר, אני ולא יוסף. הוא מוסיף עוד מתנה מלכותית שיוסף לא הזכיר: עגלות. כאן מתחילה עבדות מצרים. היא מתחילה בפסוק ועינכם אל תחס על כליכם כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא. בואו ותהיו תלויים בי. לכן אין יציאה מהשעבוד עד שישאלו ישראל כלים ממצרים. זה שרש הגלות: טוב כל ארץ מצרים. אנו תלויים בהם והם מפרנסים אותנו. כשעֵשו דִבֵּר כך, והציע ליעקב את חסותו, ידע יעקב לסרב בדיפלומטיות. בפרשתנו לא. שאלת השאלות היא איך האחים מסכימים להצעתו האבסורדית של יוסף בלי ניד עפעף. רק מדברי ה' אל יעקב אל תירא, אנו יכולים ללמוד שיעקב לא היה שלם עם המהלך. ממעשי הבנים נראה שהם שמחים לרדת אל הדוד העשיר שבאמריקה.
האחים באים ומציגים את הדברים בפני יעקב כאילו יוסף בעל הבית, ויעקב רואה את העגלות אשר שלח יוסף. האמת היא שיוסף לא שלח ולו עגלה אחת. הרעיון של העגלות היה של פרעה. פרעה הוא שצוה את יוסף לשלוח עגלות, והדגיש: "ואתה צֻויתה", והן היו עגלות על פי פרעה. כלפי יעקב הוצג יוסף כאדון, אך זה שֹרש העבדות. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. ומיד באה התורה ואומרת בפירוש "וישאו בני ישראל את יעקב אביהם בעגלות אשר שלח פרעה". אתם יכולים לנסות לרמות את עצמכם או את אביכם שיוסף שלח את העגלות, אבל אתם יודעים את האמת: פרעה שלח אותן. לעבדות אתם יוצאים. נכון שהעבדות מתחילה באזיקי זהב ובטוב ארץ מצרים, אך הדבר הזה הופך אתכם לתלויים בפרעה וסופכם להיות עבדים.
כשהאחים אומרים ליעקב "וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים", זה נאמר במנותק מהקשרו המקורי. בֹא אל יוסף לא כי ביכלתו לכלכלך אלא כי הוא איש חשוב. לעֻמת יוסף שהזכיר שמני אלהים לאדון ולאב בהקשר מאד מסוים: באו ואכלכלכם.
והתורה מדגישה את חוסר ההגיון שבירידה למצרים: באותו מקום שבו אמר ה' ליצחק אנכי אלהי אברהם אביך אל תירא כי אתך אנכי, שם אמר ליעקב אנכי האל אלהי אביך אל תירא מרדה מצרימה. בנִגוד לאברהם שלוקח את כל רכושו אשר רכש והולך לארץ, ובנִגוד ליעקב עצמו, שנאמר בו "וינהג את כל מקנהו ואת כל רכשו אשר רכש מקנה קנינו אשר רכש בפדן ארם לבוא אל יצחק אביו ארצה כנען", כאן יעקב לוקח את כל רכושו אשר רכש והולך למצרים. כפי שעשה עשו לפני כן מפניו (שנאמר ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנתיו ואת כל נפשות ביתו ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קנינו אשר רכש בארץ כנען וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו). בנִגוד ליצחק שנאמר לו אל תרד מצרימה, יורד יעקב למצרים.
אבל למרות כל זאת – סופם שיצאו ברכוש גדול.
בסוף הפרשה כל המצרים עבדים, מלבד הכהנים ובני ישראל, אלה וגם אלה אוכלי חנם. מקבלים את חֻקם מאת פרעה. אבל לכהנים יש קרקע ולישראל לא. התוצאה היא שבסוף ישראל עבדים, ולא המצרים. המצרים למדו לעבוד את אדמתם ולתת חֹמש לפרעה. ישראל נשארו תלויים בפרעה ונעשו עבדים.
יוסף כבר נעשה עבד לפרעה בנפשו. בעיניו מצרים היא המקום הטוב בעולם. הוא לא קורא לאחיו לרדת למצרים רק בלית ברירה מפני הרעב, הוא רואה במצרים דבר טוב וחשוב, פעמים רבות הוא אומר "מהרו" "אל תעמד" "ומהרתם" וכו'. אל תבאו בלית ברירה. הוא ראוה בישיבה במצרים דבר טוב לכתחילה.
יוסף מציית לכללי השלטון העולמי. לכן הוא רואה בירידה אל מצרים ואל טובה ברכה.
הוא מרגיש חשיבות בחיבור לפרעה.
וזה לא מתחיל כאן. כשיוסף נמכר לעבד – ה' מצליח בידו. אז נשתלחה ברכה במעשי ידיו. אלו מעשים? המעשים שבהם הוא משרת את פוטיפר.
אדם שמאמין שגֻנֹּב גֻּנַּב, לא יעבוד את קונהו בכל כחו. למה שיעבדנו? למה יש לאיש הזה זכות להשתעבד בו?
יוסף הצליח במעשיו, משמע שהוא התאמץ כדי להצליח. הוא קִבֵּל על עצמו את העובדה שהוא עבד. לשיטתו, כך הם החוקים של מצרים, זה המצב, וכעת יש לעבוד היטב. אם זה החוק כאן – נפעל על פיו.
זוהי הגישה של יוסף, שבעקבותיה כל ישראל עבדים.
גם יהודה מבין שחוקי מצרים חזקים ממנו, אבל הוא מקבל אותם בלית ברירה, ומנסה ככל יכלתו לשנות את המציאות, מתוך ידיעה שהמציאות לא צריכה להיות כפי שהיא. יוסף מקבל אותה כמו שהיא. יהודה מבין שהחוק המצרי לאו חוק הוא.
התכונה היוספית היא שאפשרה לישראל לשרוד בגלות ואפילו להצליח שם. התכונה היהודאית מאפשרת את הגאולה.
מזבח בדרך
וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ.
בד"כ האבות בנו מזבח אחרי שה' התגלה אליהם והבטיח להם את הארץ. (ועל בנית מזבחות כבר כתבנו. הארכנו בכך בפרשת לך לך. ועל בנית מזבח אחרי התגלות של ה' כתבנו בפרשת ויצא). כאן מתרחש תהליך הפוך. יעקב זובח זבחים (ולא בונה מזבח, אולי מהטעם שכתבנו בפרשת ויצא), ואז מתגלה אליו ה' ומבטיח לו את הארץ. אבל לא מיד. לאחר זמן. ראשית רד למצרים והיה שם לגוי גדול, ואז, אחרי שתהיה לגוי גדול, אָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה).
באותו מקום שבו בִשר ה' ליצחק את בשורת הארץ, ויצחק בונה מזבח, שם זובח יעקב זבחים וה' מבשר לו את בשורת הגלות.
אבל לבשורת הגלות מתלוה גם בשורת גאֻלה.
שוב יוצא יעקב מבאר שבע והולך לגלות. הפעם גלות ארוכה. אך בשורת הגאֻלה מלוה אותו, הוא מוסר אותה לבניו לפני מותו, וגם יוסף מוסר אותה לבני ישראל. בשורת הגאֻלה מלוה את ישראל בגלות לכל אֹרך הדרך. משה בא אל ישראל באותה לשון: פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם. בשורת הגאולה היא חלק מרכזי ביציאה לגלות.
שנים עשר ושבעים
בשוב יעקב מפדן ארם נמנים שנים עשר בניו. כנגדם נמנים כאן שבעים היורדים למצרים. המספרים שנים עשר ושבעים עוד ילוו את ישראל במהלך הדורות. בתחלת ספר שמות נמנו שוב יורדי מצרים, והפעם רק בני יעקב, ובלא הזכרת מספרם. הירידה למצרים, עם שהיא קללה וענש ורעה, היא שלב בתולדות ישראל. התורה מדמה אותו לְשוב יעקב לארץ, וכן להליכת אברם ממולדתו (כל רכושם אשר רכשו). גם יעקב כאן, כאברם, עוזב את ארצו ומולדתו. ואולם דוקא ע"פ הדמויים לתחלת פרשת לך לך ולסוף פרשת וישלח, בולט ההבדל הגדול: יעקב לא הולך אל ארץ ישראל אלא גולה ממנה. כאשר שש ה' עלינו להרבות אותנו, כן יכול לשוש עלינו להגלותנו אם נחטא. ומכאן לדורות. אם תַגלו את אחיכם ותמכרוהו לעבד, כולכם תגלו ותתמכרו לעבדים.
ויכוח על אידאולוגיה, ועל החיים
ליוסף יש תכנית, והוא מפרט אותה באזני אחיו:
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וְאֶל בֵּית אָבִיו אֶעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה וְאֹמְרָה אֵלָיו אַחַי וּבֵית אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי: וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן כִּי אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם הֵבִיאוּ: וְהָיָה כִּי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה מַּעֲשֵׂיכֶם: וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן:
יוסף יאמר לפרעה שהם באו, פרעה יקרא להם, והם יענו.
בפעל, העניינים מתנהלים אחרת, פרעה אינו קורא לאחים. לכן יוסף בוחר אותם בעצמו, ומיזמתו מציג אותם בפני פרעה. האחים מצדם דווקא נוהגים בדיוק לפי התכנית. חוץ מזה שהם אומרים מעצמם שהם רוצים לשבת בארץ גשן, הם לא מחכים שפרעה יאמר זאת:
וַיָּבֹא יוֹסֵף וַיַּגֵּד לְפַרְעֹה וַיֹּאמֶר אָבִי וְאַחַי וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם בָּאוּ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנָּם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן: וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים וַיַּצִּגֵם לִפְנֵי פַרְעֹה: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל אֶחָיו מַה מַּעֲשֵׂיכֶם וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ: וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן:
והתכנית, כך מסתבר, הצליחה. פרעה אפילו מתלהב:
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶיךָ: אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְאִם יָדַעְתָּ וְיֶשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל אֲשֶׁר לִי:
אבל לא נחה דעתו של יוסף, עד שהעמיד לפני פרעה גם את יעקב אביו.
וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת יַעֲקֹב אָבִיו וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם: וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה וַיֵּצֵא מִלִּפְנֵי פַרְעֹה:
הדבר הבולט כאן הוא התלהבותו של יוסף. הוא מאד רוצה שפרעה יקרא להם. להדגיש את חשיבותם. אך כמו כל עבד מתלהב, שמחכה ומצפה לתשומת לב מהבוס, וממתין שהבוס יקרא לו אך הבוס אדיש, יוסף לא זוכה להתייחסות, ולכן הוא יוזם ויוזם ויוזם ויוזם, עוד מפגש ועוד מפגש.
האחים דוקא מתנהגים כבני חורין. בעיני פרעה זה מוצא חן, והוא מתלהב.
יעקב, לא די שהוא נוהג כבן חורין, הוא עוד מוסיף ומתְוַכֵּח עם פרעה על אידאולוגיה. יעקב לא מוכן לקבל את המינוח של פרעה, ונראה שיש ביניהם הבדלי תפישת עולם. המצרים מערכים מאד את ימי שני החיים. פרעה חוגג יום הולדת. פרעה הוא השואל את יעקב כמה ימי שני חייו. ליעקב יש תפישת עולם אחרת על החיים.
יעקב מברך את פרעה. לאֹרך ספר בראשית תמיד הגדול מברך את הקטן. כך מרגיש גם יעקב, והוא מברך את פרעה.
תפישות עולם
פרעה הוא חלק מתרבות שבה חוגגים יום הולדת מדי שנה, ודאי לאנשים מכובדים. לכן כדי לכבד את הזקן מולו הוא שואל אותו כמה ימי שני חייך.
יעקב מבקש להציג תפישת עולם אחרת: הימים שאתה מכנה שני חיים אינן שני חיים, אלה שני מגורים. שנים שבהן הייתי גר בארץ.
שני חיים הן השנים שבהן עשיתי מעשים שראויים להקרא חיים, והם היו מעט ורעים.
מעבר להבדלים בתפישת העולם, התורה מבקשת להציג את דמותו של יעקב, שגם בעמדו בארמון פרעה עומד על השקפת עולמו, ואינו מוכן לאמץ את הטרמינולוגיה המקומית, אפילו לצורך שיחה עם המלך המקומי.
מי עומד במרכז התורה אחרי יעקב
ספר בראשית בנוי כך, שיש בו כל הזמן איש אחד שסביבו סובב הספר. התורה ממקדת את מבטנו אל אחד האבות, ועוזבת אותו כאשר אב אחר תופש את מלא תשומת הלב.
במי מתמקדת התורה אחרי יעקב? בפשטות, נראה שהתורה מתמקדת ביוסף. סביבו סובב הספר עד תֻמו. הספר נגמר במותו של יוסף. אלא שיש בו פרק אחד שעוסק ביהודה.
הקורא את ספר בראשית מתרשם שיוסף, ובעקבותיו אפרים, נבחרו להנהיג את העם. ואולם, התחרות בין שני השבטים האלה עוד נמשכת במדבר. שם מנהיג יהודה את הדגל המזרחי והולך בראש המחנה. לעֻמתו אפרים מנהיג את הדגל המערבי, העומד במקום השכינה. במקום הראשון שבו הקב"ה בעצמו מסדר את השבטים, הוא מעמיד את יהודה בראש, בהנהגת נחשון בן עמינדב. אמנם, הוא מסדר את אפרים במערב. לא במקרה, שני המרגלים שלא חטאו בחטא המרגלים הם המרגל של יהודה והמרגל של אפרים. במדבר, אם כן, מאבק ההנהגה הוא בין נשיא הדגל המזרחי, נחשון בן עמינדב, לבין נשיא הדגל המערבי, אלישמע בן עמיהוד. עם קבלת התורה נראה היה שאלישמע נצח, שהרי ה' בפרוש צוה למנות את נכדו של אלישמע למנהיג העם. בסופו של דבר ממנה ה' את יהושע בן נון, איש אפרים ונכדו של אלישמע בן עמיהוד נשיא הדגל, להנהיג את העם. אך התורה תלתה את בחירת המלך בבחירה עתידית, "אשר יבחר ה'" אחרי הביאה אל הארץ וירושתה. ולימים נבחר זרעו של נחשון בן עמינדב להנהיג את העם.
הקורא בתורה לפני ימי דוד מתרשם שאפרים נבחר. (אולי כך סבר גם משה, אחרי שצוהו ה' למנות את יהושע, ולכן שני השבטים שהוא מברך בברכה ארוכה ומפורטת ונותן להם תפקיד בעם, הם לוי ויוסף). נראה שבני אפרים המשיכו לראות את עצמם כמנהיגי העם גם אחרי יהושע, ומשום כך כעסו על גדעון ועל יפתח שנלחמו ללא רשותם. הם לא היו גִבורי רוח וכח דים כדי לצאת להגנת העם בשעת הצֹרך, אך כששבט אחר נִצח במלחמה בהעדרם הם חשו פגיעה במעמדם. נראה שהרגשה זאת היתה טבועה בבני אפרים גם אחרי שקבלו עליהם את דוד למלך, וזה אִפשר לירבעם למרוד. שני דורות אינם זמן מספיק כדי לשנות הרגשה כללית של צִבור שלם, כי גם אם קבלו עליהם את מלכות דוד, הוסיפו לזכור את הימים שחשבו את עצמם למנהיגי העם, והוסיפו להעריך את שבטם כעִקרי.
לפי זה כדאי לקרוא שוב בין השטין את הפרשות של סוף ספר בראשית. עיון מחודש בפסוקים מראה שלמרות שבמבט ראשון נדמה שהתורה מתמקדת בעִקר ביוסף, יהודה הוא אחד הגִבורים הראשיים של הפרקים האלה. גם של פרקי יוסף. יהודה הולך וכובש לו מקום מרכזי של הנהגה. הוא המוביל את האחים, והוא הנִגש אל יוסף להציל את בנימין. הוא הנשלח לפני יעקב להורות לפניו גשנה. מתוך כך יובן שגם הפרק הקוטע את מעשה יוסף ועוסק ביהודה, בא למקד את תשומת הלב בירידתו ועליתו של יהודה, שעתיד להנהיג את העם. גם במדבר, מצוה ה' להעמיד את יהודה בראש המחנה.
המעין בפרשות וישב מקץ ויגש בעיון, יראה שמלבד כמה פרקים, הגבור המרכזי הוא דוקא יהודה. הוא זה שמוכר את יוסף, והוא זה שבסופו של דבר מנהיג את האחים בירידתם למצרים. אבל המעין בחוסר עיון ידמה שיוסף הוא המוקד. (אמנם בפרשת ויחי שוב יוסף הוא המוקד).
כאמור בדברי הימים, יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו. יהודה זכה בהנהגה ע"י שהוא גבר באחיו. גבר ולקח את ההנהגה.
יהודה, שמִלא תפקיד חשוב בפרק הקודם של מכירת יוסף, יורד מאת אחיו, כלומר מחברון, עד עדֻלם, ומאוחר יותר עד כזיב. ואולם, מרגע שתמר במשפחה הוא עולה בחזרה, תחלה תמנתה, ואח"כ הוא שב אל אחיו. מסלול ירידתו ועליתו עתיד ליפול בנחלתו. והוא עצמו עתיד להנהיג את העם.
בתחומים מסויימים יוסף הוא המשך של האבות, ובהתרשמות ראשונה נראה כאילו היה האב הרביעי. הבולט בתחומי הדמיון הוא ברכת ה' השלוחה במעשה ידיו. על אברהם נאמר "וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב", וכך מתאר עבדו של אברהם באוזני לבן ובתואל: "וַה’ בֵּרַךְ אֶת אֲדֹנִי מְאֹד וַיִּגְדָּל וַיִּתֶּן לוֹ צֹאן וּבָקָר וְכֶסֶף וְזָהָב וַעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים". על יצחק נאמר "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה’: וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד". גם על יעקב נאמר "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים".
וכך גם יוסף. "וַיְהִי ה’ אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ .... כִּי ה’ אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה’ מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ ... בַּאֲשֶׁר ה’ אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה’ מַצְלִיחַ". אלא שברכת ה' ששרתה על יוסף לא גרמה להתעשרותו של יוסף עצמו. ביתו של פוטיפר התברך בגלל יוסף, שר בית הסהר זכה לברכה בעמלו של יוסף, ובסופו של דבר ארץ מצרים כולה נתברכה בהצלחתו של יוסף. אך יוסף עצמו היה עבד, וגם כשיצא מבית הסֹהר ועלה לגדולה, לא היה בן חורין ולא התברך בשביל עצמו. יוסף נמכר לעבד וכזה נשאר.
יהודה, שהתמודד מול ראובן ויוסף על השליטה בבית יעקב, הצליח למכור את יוסף לעבד ולסלק את יוסף מהבית למשך שנים רבות, ולזכות בהנהגה. (אין זאת אומרת שבמודע ובכַונה תחִלה הוא סִלק את יוסף, יתכן מאד שהוא חשב שכל אחיו רוצים להרוג את יוסף והדרך היחידה להציל את חייו היא למכור אותו, כפי שבארנו בפרשת וישב, אבל גם אם זאת היתה כונתו, בסופו של דבר יהודה מכר את יוסף לעבד וסִלק אותו מהבית). המחיר על כך היה שלא רק יוסף אלא כל ישראל, נעשו עבדים לפרעה במצרים למשך זמן רב.
כשמתְוַדֵּעַ יוסף אל אחיו, הדבר הגדול ביותר שהוא יכול לעשות למען אביו ואחיו הוא למשוך את כֻלם אליו למצרים, והוא אינו משמיע שום רמז שצר לו על כך. הרושם העולה מכל דבריו הוא שזה נראה בעיניו דבר גדול. ההשתקעות בתוך מנגנון המלוכה המצרי נראית בעיניו כמעלה גדולה, ולא כחסרון וגלות. "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ... והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים ... ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה". הוא מרגיש שהוא עושה אך טוב למשפחה בכך שהוא מוריד אותה למצרים ומקרב אותה לפרעה. אם יציעו לו לשוב לארץ ישראל ולהיות שם מנהיג המשפחה, ספק רב אם הוא יסכים. התוצאה היא שכולנו גלינו מארצנו ונעשינו עבדים.
עוד לפני שהוא מנשק ומחבק את אחיו, הוא שולח אותם להוריד את כל המשפחה למצרים. הוא רואה בכך ברכה.
האבות לא נטמעו בתוך בתי המלוכה של העמים, למרות קשרים קרובים וידידותיים עם פרעה מלך מצרים ואבימלך מלך גרר, ולמרות הזמנתו המפורשת של עשו אל יעקב לבוא ולהשתלב במלוכה על הר שעיר, האבות שמרו מרחק ושמרו על עצמאות. לא כן יוסף.
ועם זאת, יוסף לא נטמע בתוך התרבות המצרית. הוא רואה את יד ה' כל הזמן ובכל מקום, והוא מזכיר במפורש את שם ה' באזני המצרים, והמצרים שומעים אותו מזכיר שם שמים גם באוזני אורחים זרים רמי מעלה, כמו אחיו. הוא מדגיש שלא הוא פותר את החלומות אלא אלהים. הוא מדגיש שה' הוא היוצר את החלום והוא היוצר את הרעב והשבע בעולם.
בכך הוא נבדל מהאחים, שאפילו באמרם זה לזה שאין להרוג ואין לשפוך דם, אינם מזכירים כלל את יד ה'. הם מזכירים את ה' רק בהקשר של אסון הבא עליהם. רק בירידתם למצרים הם אומרים לראשונה "מה זאת עשה אלהים לנו" (ואחר כך אומר יהודה ליוסף "האלהים מצא את עון עבדיך", וגם בזה אפשר שהוא אינו אלא משיב ליוסף בלשונו. כמו שפרעה השיב לו בלשונו ואמר הנמצא כזה איש אשר רוח בו. שהרי סביר להניח שהם ידעו והבינו שאין בהם עוון אמיתי כלפי אלהים, שהרי כל אחד מהם ראה בשקו את כספו הן בראשונה והן בשניה, וסביר להניח שיהודה ידע והבין, שגם הגביע לא הגיע לאמתחת בנימין בגנבה).
בין יראי אלהים אין אדם יכול לומר לחברו אל תחטא לאלהים, כי ישיב לו חברו שבשם אלהים הוא רוצח את אחיו. בקרב המצרים אפשר להזכיר את ה', ובלבד שאמונה בה' איננה מרידה בפרעה ובמוסכמות המצריות. לכן מצליח יוסף להביא לרמה מסוימת של אמונה אצל פרעה, אך נכשל בסופו של דבר. בסופו של דבר נעשים כל בני ישראל עבדים לפרעה במצרים.
בִטויי האמונה של יוסף באלהים נאמרים תמיד בהקשר של אמת ויושר בין אדם לחברו, ולא בהקשר של בין אדם למקום. הוא לא אומר לאשת פוטיפר שאלהים אסר לנאוף, אלא שהוא אינו יכול למעול באמון שפוטיפר נותן בו "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים". הוא מאמין במוסכמות המצריות ומקבל את הסדר המצרי, ואף על פי שהוא עצמו גֻנֹב גֻנב, ומצד האמת אינו חיב לפוטיפר דבר, הוא אינו מורד בפוטיפר וקורא לו אדוני.
אשת יעקב
בירידה למצרים הוזכרו כל נשיו של יעקב, אבל רק על רחל נאמר אשת יעקב. אפשר שזה נעשה כדי להבדיל אותה מהשפחות שהוזכרו לפניה ואחריה. אבל גם אם זה הטעם, לא מקרה הוא שדוקא היא נקראת אשת יעקב.
מתי נולדה החמולה
פרשתנו מונה את שבעים יורדי מצרים. וישנן כמה קושיות ידועות על הרשימה. ראשית: הפרשה מונה שבעים: שלשים ושלשה בני לאה, ששה עשר בני זלפה, ארבעה עשר בני רחל ושבעה בני בלהה. ואולם, בני לאה אינם אלא שלשים ושנים. (בס"ה מוזכרים שם שלשים וארבעה, אבל ער ואונן מתו, כאמור שם, בארץ כנען, ולכן לא נותרו אלא שלשים ושנים). את הקושיה הזאת מתרצים המפרשים בשני תרוצים: או שיעקב עצמו נמנה (אלא שאז יש לשאול למה הוא נמנה עם בני לאה), או שיוכבד נמנתה כאן, ואז יש לשאול למה היא לא הוזכרה, ועוד, למה נמנתה אשה עם היורדים?
שנית: איך יתכן שהיו לפרץ שני בנים שנולדו עוד לפני הירידה למצרים, הלא יהודה נשא את בת שוע אחרי מכירת יוסף, ורק כשגדלו הבנים שהיא ילדה, ונשאו את תמר, וגדל גם שלה, נולדו פרץ וזרח. היתכן שגם פרץ הספיק כבר לגדול ולהוליד שני בנים, וכל זה בתוך עשרים ושתים שנה?
הרשימה האמורה כאן, נזכרת (בהבדלים קלים) במקום נוסף בתורה: בתיאור המשפחות הנוחלות את הארץ בפרשת פינחס. הרשימה היא אותה רשימה, וגם נכנסו אליה כמה ענינים שנראים לא מתאימים כגון "וימת ער ואונן בארץ כנען", פסוק שמקומו בפרשתנו מובן וברור, אך למה הוא חוזר בפרשת פינחס? ועוד, מה הקשר בין השאלה מי היה בירידת מצרים לבין השאלה איזו משפחה נוחלת את הארץ?
סבי, פרופ' יהודה אליצור זצ"ל, אומר שבני יעקב עוד בהיותם בארץ חִלקו ביניהם את הארץ. לפי הקושיות כאן נראה לבאר שהזמן בו יעקב חִלק לבניו את הארץ הוא בשעת הירידה למצרים. לכן גם בקרב בני יוסף אומר יעקב: "ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד באי אליך מצרימה לי הם", הפסוק הזה אמור לגבי קבלת הנחלה. הרגע הקובע לגבי נחילת הארץ הוא הזמן בו ירדו ישראל למצרים. לכן הוזכרו כאן שבעים אבות המשפחות העתידות לנחול את הארץ, ורשימת נוחלי הארץ מבוססת על הרשימה כאן.
לפי זה אפשר להסביר גם מדוע נזכרו כאן בניו של פרץ. הפסוק "וימת ער ואונן בארץ כנען ויהיו בני פרץ חצרון וחמול" הוא מאמר מוסגר. כלומר: ובני יהודה ער ואונן ושלה ופרץ וזרח. ואם תאמר: למה נמנו ער ואונן בכלל היורדים מצרימה, הלא מתו בארץ כנען? תשובתך: כיון שאח"כ העמיד יעקב תחתיהם את חצרון וחמול (שנולדו במצרים), הרינו מונים כאן את חמשת בני יהודה בכלל ל"ג בני לאה ושבעים יורדי מצרים. לפי זה לא קשה כיצד הספיקו חצרון וחמול להוולד לפני הירידה למצרים. הם אכן לא הספיקו. הם נולדו במצרים. לפי זה מובן גם מדוע הפסוק "וימת ער ואונן בארץ כנען" חוזר גם בפרשת פינחס. לפי זה נבין גם את התירוץ הכולל את יוכבד בכלל היורדים: המחנה השבעים, מחנה יוכבד, המחנה החונה קדמה לפני אהל מועד, שהוא מחנה בפני עצמו בכלל שבעים המחנות, גם הוא נחשב כאחת המשפחות. משפחה שאמנם לא תנחל בארץ, אך תזכה לנחלה מיוחדת משלה.
חשיבותה של רשימת יורדי מצרים היא בכך, שבצאתו מהארץ חִלק יעקב את הארץ לבניו אחריו. ישראל אמנם הולך לגלות, אך נשאר דבק בארץ.
עוד שתי הערות בשולי הדברים:
א. גם בשושלת הכהֻנה וגם בשושלת המלוכה מתו שני הגדולים בלא בנים. בשני המקומות העמידו להם מחליפים. וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיִּהְיוּ בְנֵי פֶרֶץ חֶצְרוֹן וְחָמוּל. ולעֻמתו הפסוק בספר במדבר: וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה’ ... וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם. גם מגלת רות עוסקת במות שני הבנים ובמציאת גואל. אולי אפשר לחבר לכך גם את העובדה שגם ראובן שרוצה את המלכות אומר את שני בני תמית. יש עוד מה לדון במשמעות הדבר, אבל אי אפשר להתעלם מהקשר. (וכמובן יש להזכיר כאן נקודה נוספת שכבר הזכרנו בכמה מקומות, וראה דברינו בפרשת במדבר: יש רק שתי משפחות מחוץ לספר בראשית שהוזכרו בתנ"ך בלשון "אלה תולדות". משפחת הכהֻנה בפרשת במדבר, ומשפחת המלוכה במגלת רות. הבחירה שבסוף התולדות התקימה כבר בספר בראשית. ה' בחר ביעקב ובזרעו. רק לשני ענינים עדין לא הושלמה בחירת התולדות).
ב. יש עוד כמה אפשרויות לתרץ את קושית שבעים יורדי מצרים. נזכיר כאן כמה מהן: נטית הלב היא לחפש תירוץ אחד לשתי הקושיות. למצוא מי מבני לאה שנכלל בחשבון השבעים ואיננו בחשבון הששים וששה (שהרי סִכומי האמהות השונים מצטרפים לשבעים ואינם מצטרפים לששים וששה. יוסף ובניו נכללים בחשבון י"ד בני רחל, אע"פ שאינם נכללים בחשבון הס"ו), ולבאר מדוע הוא לא ירד עם יעקב אך הגיע למצרים. לכן דרשו חכמים שביוכבד עסקינן, שנולדה בדרך למצרים. א"כ היא עונה על שתי הקושיות, היא מבני לאה, היא הגיעה למצרים, ולא היתה בתחלת המסע. ואמנם, אב"ע כבר הקשה קושיות רבות על כך. ומה גם שהיא לא נמנתה ברשימה.
לכן צריך לבחון את האפשרות לתרץ כל אחת משתי הקושיות בתירוץ אחר. האיש שלא נמנה ברשימת השבעים הוא יעקב עצמו, כמו שתרץ רשב"ם. התורה כללה אותו עם מחנה לאה כיון שהיא כבר מכריעה שזהו מחנה ישראל האמִתי. אמנם, רק רחל זוכה ברשימה לכִנוי "אשת יעקב", גם יעקב אומר בראש הפרשה "אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי", ואעפ"כ אומר לו ה': על אפך וחמתך לאה היא הנבחרת. ואף אתה תכלל בין ל"ג אנשי לאה. ואת הקושיה השניה נתרץ בתרוץ אחר: מלבד יוסף ושני בניו, גם יהודה אינו כלול בכלל הס"ו, אלא רק בכלל הע'. כיון שהוא לא ירד למצרים במחנה הס"ו עם יעקב, אלא נשלח לפניו אל יוסף. וא"כ, במחנה יעקב היורד למצרים לא היו אלא ס"ו.
כלכלת מצרים: מודל לחיים בארץ ישראל
בסוף פרשת ויגש מסופר על יוסף, שקנה את כל המצרִים לעבדים, ואת כל אדמת מצרַים לאדמת המלך. על מנת לבטא את העובדה שהם עבדיו והאדמה שייכת לו, הוא נהג בהם כדרך שנוהג אדון בעבדיו: אדון בעל נכסים צריך שיעבדו את שדותיו, לכן הוא לוקח עבדים ושולח לכל שדה כפי צרכה. לכל עבד הוא נותן אוכל כצרכו. כך בדיוק נהג יוסף: הוא פִזר את המצרִים בארץ מצרַים כרצונו, וצִוה אותם לתת בכל שנה חמישית מן התבואה לפרעה.
כך בדיוק נוהג ה' בארץ ישראל ובעמו ישראל. ארץ ישראל היא ארצו של ה' "כי לי הארץ", (וראה דברינו בפרשת בהר), ישראל הם עבדיו "כי לי בני ישראל עבדים", לכן אדם מישראל אינו יכול למכור לא את עצמו ולא את אדמתו, כיון שאינם שלו. ארץ ישראל לא שיכת לעם ישראל, היא שיכת לה', לכן ישראל אינם מוסמכים לתתה לאף אחד.
חלוקת עם ישראל בארצו נעשית לפי המודל שיש בפרשתנו לעם של עבדים שיושב על אדמת המלך: הוא מחלק אותם בארץ כרצונו ("אך בגורל יחלק את הארץ"), ובכל שנה צריך לתת לו חמישית (שני מעשרות) מן התבואה.
אדמת הכהנים לא היתה לפרעה כי חק לכהנים מאת פרעה, על כן לא מכרו את אדמתם. גם בעם ישראל ובארץ ישראל, חוק לכהנים מאת ה', ולכן גם שדה מגרש עריהם לא ימכר. (בהבדל אחד גדול ומשמעותי: לכהני פרעה היה חוק מאת פרעה ולכן היתה להם אדמה. לכהני ישראל יש חוק מאת ה' ולכן אין להם אדמה. מי שה' הוא נחלתו לא יכול גם לעסוק בנחלה גשמית. הוא קדש לה'. בנגוד לכהני פרעה שכהֻנתם נועדה לצרך עצמם).
המערכת העובדת את ה' בארץ מורכבת משני מרכיבים: העם והארץ, (וראה דברינו בפרשת בהר), לכן גם החֹמש המופרש לה' מתחלק: עשירית ממנו הולכת אל החלק הנבחר מהעם, ועשירית אל החלק הנבחר בארץ. המעשר השני נאכל לפני ה' בירושלים.
כלכלה נבונה וזכויות האזרח
ממה שעשה יוסף למצרים בסוף הפרשה אפשר ללמוד מסרים שונים. (מלבד המסר שכבר כתבנו עליו, שצורת המשטר שהנהיג יוסף במצרים מלמדת איך מתנהל משטר שבו הכל עבדים של המלך והאדמות שייכות למלך, ומכאן לצורת החיים של ישראל בארץ. מלבד המסר הזה אפשר ללמוד מכאן גם על המצרים עצמם).
המצרים באו אל יוסף אחרי שנה ודרשו ממנו שיפתור את הבעיה. אומרים המצרים: לנו אין כסף, תן לנו בחִנם. הממשלה אחראית. יוסף מלמד אותם שאיש לא חייב להם שום דבר, הם יזונו את עצמם, גם אם ימכרו לשם כך את מקניהם. למצרים היה ברור תחלה שהם לא צריכים להפרד ממקניהם, המלך צריך לתת להם מתנת חִנם. אחרי שנה הם כבר למדו את המסר, הם כבר הבינו שהממשלה לא חייבת להם שום דבר כי הם אנשים עצמאיים, ושוב לא באו בתביעה שיזון אותם בחנם. הם מעצמם הציעו שיקנה אותם ויתן לחם. אחר כך כבר לא הוצרכו לתת עוד דבר. כעבדים, יוסף באמת צריך לזון אותם. מכאן למדו המצרים את ההבדל הגדול שבין בני חורין ובין עבדים. את העבד יזון האדון, ללא תמורה, ממילא העבד ורכושו הם רכוש האדון. ואולם, אם אתה בן חורין - אתה תזון את עצמך, ולא תצפה שמי שמעליך יזון אותך. אם אינך אחראי לעצמך אינך אדון לעצמך. עבד לוה לאיש מלוה.
ומכאן מתברר מה עשה יוסף לאחיו, הוא שִעבד אותם למצרים, בעצם העובדה שתלה את כלכלתם בפרעה. הוא אומר שאלהים חשבה לטובה כי הוא החיה אותם, אבל גם המצרים אמרו החייתנו, ואעפ"כ ברור שאין טוב בכך שנמכרו לעבדים וגלו לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו. ק"ו שרע לישראל, והרי סופם שנעשו עבדים בעבודת פרך. מי שכלכלתו תלויה באחר נעשה עבדו.
אולי משום כך מובלעת פרשית קנית המצרים לפרעה בתוך פרשית ירידת ישראל למצרים, הכל פרשיה אחת שתחלתה וסופה בני ישראל ואמצעה מכירת המצרים לפרעה (כמו הפסוקים בפרשת בהר: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד: כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ: וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב: כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד: לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ: וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה: וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה: וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ". נושא הפרשיה הוא בני ישראל שלא ימָכרו לעבדים כי הם עבדי ה'. בתוך הפרשיה מובלעים הפסוקים האומרים שהכנענים הם כן עבדים מוחלטים. כדי להמחיש את ההבדל והקשר - ישראל עבדים לה' כדרך שהכנענים עבדים לך, ולכן אינם בני מכירה). כך המצרים אמרו החייתנו והיו עבדים לפרעה, וישב ישראל בארץ מצרים ויאחזו בה, גם הם כמצרים.
אבל יוסף שכבר היה עבד בנפשו, וקִבל על עצמו את חוקי מצרים, לא שִוה בנפשו שרעב יבא על מצרים הגדולה רק לשם בית אחד של יעקב. הוא סבר שהרעב היא גזרה אלהית על מצרים הגדולים, וטוב שהסתפחו ישראל – שאינם אלא משפחה אחת – על מצרים הגדולים ונצלו מהרעב. אך הקורא את התורה יודע שלא היא. הרעב לא בא על מצרים הקטנה אלא בשל יעקב ובניו הגדולים, שהם תמצית העולם, וכדי להורידם למצרים, ואולי כעֹנש על מכירת יוסף לעבד במצרים. לכן נגזר על כל ישראל שיגלו ויהיו עבדים במצרים. ויוסף הציל את המצרים מהרעב אך שעבד אותם ואת בני ישראל לפרעה. כשפרעה מכלכל אותם, וכל מה שנותן יוסף לבניו נאמר בו על פי פרעה, נעשים ישראל עבדים לפרעה.
ועוד דבר אנו למדים מסדרו של יוסף במצרים: שגם אדון המנהל עבדים, טוב לו שיתן לכל עבד לדאוג לעצמו ע"פ עבודתו, ויתן לו ארבע הידות ממה שהוא מצמיח, ולא יזון אותו במנת עבדים קבועה. עבד שיזון במנת עבדים קבועה לא יעבוד היטב.
איזו תבואה מכר יוסף למצרים
האם יוסף קנה מהמצרים את תבואתם בשבע שני השבע, או גבה אותה בחִנם? אם הוא גבה אותה בחִנם, למה הוא מבקש עליה תשלום כשהוא מחזיר אותה לבעליה? אם הוא שִלם עליה, למה המצרים פשטו את הרגל? הם יכלו לקנות אותה ממנו בכסף שהרויחו בימי השבע. (אמנם הרד"ק אומר שהוא גבה אותה בתורת מס. אבל זה נראה דחוק, כי אם כך – שגם יספק את השירותים בחנם). נראה שהתשובה פשוטה: הוא שִלם למצרים על התבואה בשנות השבע, (אחרת הם לא היו טורחים להביא לו אותה), ואח"כ מכר להם אותה בכסף בשנות הרעב. אלא שהוא קנה מהם את התבואה בשנות השבע במחירי שבע, ומכר להם אותה בחזרה בשנות הרעב במחירי רעב. כך נגמר בשנה אחת כל הכסף שהם הרויחו במשך שבע שנים. (חוץ מזה, יש להניח שהם לא חסכו בו בשבע שני השבע).
אך לא די בכך, לא רק שהוא קנה מהם תבואה ומכר להם תבואה, הוא כנראה גם מכר לכל אחד את תבואתו שלו.
התורה מקפידה לספר לנו שיוסף אגר את האוכל בערים. המלה "בערים" חוזרת שם, אכל שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה. שליט אחר אולי היה מרכז הכל במקום אחד, לא יוסף. הוא נותן לכל עיר את האֹכל שלה, ובסופו של דבר מוכר לכל עיר את התבואה שהיא גִדלה. אלא שבסופו של דבר את העם הוא כן העביר (וגם שם חוזרת המלה "לערים"). טוב, זה יותר קל. לעם יש רגלים, לאֹכל לא. בכ"ז נראה שהתורה רוצה ללמדנו את ההבדל.
כל אחד אכל את תבואתו שלו, בערים. ובסופו של דבר העם עבר לערים, מקצה גבול מצרים ועד קצהו.
יוסף מאכיל כל עיר באֹכל שהיא הצמיחה, ובכ"ז מרויח על חשבונם. יש כאן איזו אמירה.
נראה שיוסף הוא אמנם משנה למלך, אבל הוא נשאר עבד. עבד נשאר עבד. הוא צריך לבקש רשות מפרעה לקבור את אביו. מעמדו הוא מורכב. כעבד נמסר בידו כל בית אדוניו, וכעבד נמסרה בידו כל ממלכת אדוניו. הוא לא אדון אלא מנהל. מנהל משק בית. אע"פ שהוא מנסה להרגיש כמו אדון. יש רק דרך אחת לצאת מהמצב הזה: להפוך את כל המצרים לעבדים. כך יהיה יוסף כאחד מכולם, וכמו שכֻלם לא יהיו עבדים לאורך זמן, כך גם הוא. הדבר חשוב שבעתים כאשר הוא מביא את כל אחיו למצרים. שלא יהיו הם גרים וכל שאר המצרים אדונים.
כידוע, זה לא הועיל. בסופו של דבר דוקא ישראל הם אלה שהיו גֵרים ועבדים בארץ מצרים.
(בהקשר זה כדאי לשים לב לכך שבמצרים מי שנגש אל המלך מקבל מעמד של שר. אפילו אם הוא רק אופה או מוזג יין. הוא שר והוא מכֻבד. גם בכלא מכבדים אותו. כי מטרת הממלכה היא המלך. מאידך, עבד נשאר עבד. גם אם כעבד תפקידו לנהל את הממלכה, הוא מנהל את הממלכה אבל הוא עבד. כשהוא צריך דבר מהמלך, הוא צריך לבקש מעבדי פרעה שידברו באזני פרעה).