המשנה בתחלת מסכת ראש השנה מונה ארבעה ראשי שנים. המשנה מפרטת לאיזה ענין כל אחד מהם נחשב ר"ה. להלכה פוסק הרמב"ם (בכורות ז ו) כר"א ור"ש שר"ה למעשר בהמה הוא אחד בתשרי, כך שלהלכה יש לנו רק שלשה ראשי שנים. במאמר זה ברצוני להעמיק בבירור ראשי השנים, מקורותיהם וההשקפה העומדת מאחוריהם.
באחד בניסן ר"ה למלכים ולרגלים. זאת לשון המשנה. למעשה, ר"ה הזה אמור בתורה בפירוש. הפסוק "החדש הזה לכם ראש חדשים" נדרש אמנם על קדוש החדש, אך לפי פשוטו הוא מלמד דוקא את ענין עבור השנה. הוא מלמד שהחדש הזה הוא החדש הראשון, ועד שלא יגיע החדש הזה עדין נמשכת השנה הקודמת. ממילא למדנו מכאן את ענין עבור השנה, וכן למדנו שלענין מנין החדשים אחד בניסן הוא ראש השנה.
לפ"ז אך טבעי הוא שהמשנה תזכיר את אחד בניסן כר"ה, ונראה שהמשמעות הזאת של ר"ה תופיע במשנה. אך המשנה לא הזכירה שאחד בניסן הוא ר"ה למנין החדשים. לפחות לא ע"פ הפרשנות הפשוטה של הגמ'. ע"פ פשוטה של משנה היה נתן אולי לפרש שר"ה לרגלים היינו לענין זה שכשהתורה מצוה על רגל בחדש הראשון הכונה היא לחדש זה, וכשהתורה מצוה על רגל חדש השביעי, כונתה לחדש השביעי מניסן, אך לא כן אנו למדים בגמ'. הגמ' מוצאת למנין הרגלים נפק"מ לכאורה צדדית ולא מהותית, לענין אחור בתשלום נדר. ולא זו בלבד אלא שהיא שואלת "רגלים באחד בניסן? בחמשה עשר בניסן הוא?!" וקשה להבין את קושית הגמ', הלא ע"פ פשוטו אין פסח הרגל הראשון אלא משום שהחדש הזה ראש חדשים. ואלמלא היה אחד בניסן ר"ה לא היה פסח הרגל הראשון. יתרה מזאת, הגמ' מוכיחה שאחד בניסן הוא ר"ה למלכים מהמנין ליציאת מצרים. שבו נאמר במות אהרן "בשנת הארבעים... בחדש החמישי" ואח"כ בתחלת ספר דברים "בארבעים שנה בעשתי עשר חדש". "מדקאי באב וקרי לה שנת ארבעים וקאי בשבט וקרי לה שנת ארבעים ש"מ ר"ה לאו תשרי הוא". ואח"כ שואלת הגמ' "ואימא ר"ה אייר" "ואימא ר"ה סיון", ועונה מה שעונה. והתמיהה זועקת לשמים: איך כשפשוט לגמ' שהחדש החמישי הוא אב והחדש העשתי עשר הוא שבט, עדין צריך לשאול מתי ר"ה? וכי מדוע החדש החמישי הוא אב, לא מפני שניסן הוא ר"ה? וכי אין הדבר פשוט שאם חדש נקרא "החדש הראשון" הרי שהוא החדש הראשון בשנה? וכי יעלה על הדעת שהחדש הראשון בשנה הארבעים בא אחרי החדש הי"ב בשנה הארבעים?
מתוך מהלך הסוגיא נמצאנו למדים שהגמ' לא סברה שהדברים בהכרח תלויים זה בזה. הגמ' לא פרשה שר"ה לרגלים הוא ר"ה למנין חדשים. הגמ' לא פרשה שבאחד בניסן מתחילה השנה, כפשוטו. מכאן אנו למדים שההבנה הבסיסית של הגמ' היא שהענינים השונים שלגביהם תאריך מסוים הוא ר"ה הם דוקא ענינים הלכתיים מעשיים. אמת נכון הדבר שהתורה למדה אותנו שהחדש הזה ראשון הוא לחדשי השנה. אך לכך אין נפק"מ. הנפק"מ היא לענין תשלום נדרים.
מאידך, יש להסתיג ממה שכתבתי לעיל. דוקא כן כתוב במשנה שאחד בניסן הוא ר"ה למנין החדשים והשנים. על ר"ה למלכים שואלת הגמ' למאי הלכתא ועונה: לשטרות. כלומר: בכל שטר צריך לכתוב תאריך, ועל פיו יוכשר ויפסל השטר. מנין התאריכים הוא מניסן. כפי שלומדת הגמ' שם. מנינם של בני ישראל לארך כל תקופת המדבר ועד בנין הבית הוא ליציאת מצרים, ומאז מונים לימי המלכים. מאז שאמר ה' למשה החדש הזה לכם ראש חדשים החלו בני ישראל לספור את השנים מאותו חדש והלאה. בו מתחלפת השנה. חדש זה הוא החדש הראשון. אבל לגמ' ברור שלא את זה באה המשנה ללמדנו. המשנה באה ללמדנו הלכה. ההלכה היא לענין כתיבת שטרות. ולרגלים: לענין תשלומי נדרים. הגמ' סוברת שהמשנה לא תלמד אותנו דבר שאין לו משמעות הלכתית.
ברור א"כ שהתורה תחשיב את ניסן כחדש הראשון, אך לענינים הלכתיים שונים השנה מתחלפת לא עם כניסתו של החדש הראשון אלא בפרק אחר של השנה, לפי צרך הענין. מעתה לא מובן מאליו שאם חדש נקרא "החדש הראשון" בו מתחילה השנה. לענינים מסוימים השנה יכולה להתחיל בפרק אחר, כפי שנראה בהמשך המשנה. משנתנו, ע"פ הגמ', לא באה ללמד מתי מתחילה השנה המוחלטת. לזה יש מקרא מפורש. משנתנו באה ללמד מתי מתחילה השנה עבור ענינים הלכתיים שונים. אולי משום כך לא נשנו במשנה נפק"מ אחרות לכך שאחד בניסן הוא ר"ה, כגון שצריך להקריב קרבנות צבור מתרומה חדשה, ושאין מעברים עוד את השנה[1] כיון שהתחילה כבר שנה חדשה, וא"א לעשותו החדש הי"ג של השנה הקודמת, וממילא גם כאשר מעברים - החדש הי"ג הוא החדש שלפני ניסן[2]. ענינים אלה עומדים במהותו של הפסוק "החדש הזה לכם ראש חדשים" ולא הם ענינה של משנתנו. משמעות הבטוי "ראש השנה" במשנה אינו תחלתה של השנה אלא זמן התחלת החשבון לענין הלכתי שנתי כלשהו. עם זאת, יש להעיר שאחרי שלמדנו שהמלכים והרגלים נמנים מניסן, יש לבאר שהטעם לדבר הוא משום שניסן הוא ראש חדשים. ולמסקנה יש קשר הדוק בין היותו של ניסן החדש הראשון להיותו ר"ה[3].
בנגוד לר"ה שבאחד בניסן, האמור בתורה בפירוש, אין פסוק מפורש בתורה שאחד בתשרי הוא ר"ה. בתורה הוא מקודש, אך הוא לא נקרא החדש הראשון אלא החדש השביעי, ונראה שדוקא מכאן קדושתו, שהרי התורה מקדשת כל שביעי. ואמנם, כבר ראינו לעיל שהנחת היסוד של הגמ' אינה רואה כל קשר בין מספרו של חדש לבין השאלה האם ממנו מתחילה השנה. הגמ' מבחינה לצרך הענין בין שנה שיש עמה חדשים לשנה שאין עמה חדשים. אחד בניסן הוא ראש לחדשי השנה. ממנו מתחילה כל ספירה הנוגעת לחדשים. תשרי הוא ראש השנה, לכל ענין שאינו תלוי בחדשים. בהקרבת קרבנות צבור נאמר "זאת עלת חדש בחדשו לחדשי השנה", לכן מקריבים אותם מניסן עד ניסן. אך קדוש השנה השביעית אינו תלוי בחדשים אלא בשנה בלבד, גם קדוש שנת החמשים אינו תלוי בחדשים ולא נאמרה בו המלה חדש. אין הדבר תלוי במנין חדשי השנה אלא בשנה עצמה. והתורה אמרה שאת היובל מקדשים בחדש השביעי, ושמקץ שבע שנים מקהילים את העם בחג הסוכות (כלומר: חג הסוכות הוא קץ השנים), ושה' דורש את הארץ מרשית השנה ועד אחרית שנה, והשנה החקלאית מתחילה בסתו[4].
אבל עדין יש לשאול מנין שיכול להיות ראש שנה נוסף, מלבד האמור בתורה בפירוש. להבנת הדבר נשוה את המושג שנה למושג יום. בשום מקום לא כתוב בתורה מתי מתחיל היום, אך אפשר ללמוד ממקומות שונים שהיום נגמר בערב, כמו "בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש בערב, שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם". או "מערב עד ערב תשבתו שבתכם" או "ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש". מאידך מצאנו שהיום נגמר בבקר, "ביום ההוא יאכל לא תותירו ממנו עד בקר". נמצא שתחילתה וסופה של תקופה אינו מוחלט, והוא תלוי בענינים השונים שלגביהם מענינת אותנו התקופה האמורה[5]. זהו הבסיס להבנתה של הגמ' (כמפורט לעיל) שראש שנה האמור במשנה אינו תחלתה של השנה המוחלטת, שהוא אחד בניסן, אלא תחלתה של השנה לצרך ענינים הלכתיים שונים, שאינם בהכרח תלויים בשנה המוחלטת. (רק במקום שבו מוזכרים חדשי השנה, ר"ה הוא ודאי ניסן, שעליו אומרת התורה בפירוש שהוא החדש הראשון, ענינים אלה לא נזכרים במשנה).
נמצא א"כ שיש לנו שני סוגים של יממה, יממה של המקדש שהיא יום ואח"כ לילה, ויממה של הארץ שהיא לילה ואח"כ יום. ע"פ אותה תבנית עצמה אנו דנים ואומרים שיש לנו שני סוגי שנה: שנה של הקדש והמקדש שהיא קיץ ואח"כ חרף, ושנה של הארץ שהיא חרף ואח"כ קיץ[6].
המכנה המשותף בין כל מידות הזמן האמורות כאן, הוא שאין מחליפים את הזמן באמצע עונה. אין מחליפים את השנה באמצע הקיץ או באמצע החרף, ואין מחליפים את היממה באמצע היום או באמצע הלילה. וגם שנה שאין עמה חדשים[7], המתחילה בתשרי, אינה מתחילה אלא בר"ח. אנו מודדים את הזמן ביחידות שלמות. השנה החקלאית אמנם אינה תלויה בחדשים. אך ה' נתן לנו כלי ואנו משתמשים בו. לכך הוא נברא, "והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים". לא נוח להתחיל זמן באמצע עונה או חדש, כי העונה היא זמן פעילות האדם. לא הגיוני לחלק אותו לשנים.
מבחינה זאת מיוחדת השנה היהודית מהמקובל באוה"ע. הגוי הולך אחר החמר. הוא פותח את השנה באמצע החרף. ביום בו תמה התמעטותה של השמש והיא מתחילה להרבות אורה מחדש. ההגיון של הגוי הזה הוא ברור: מבחינת הטבע כאן נגמר המעגל, כאן מתחילה השנה החדשה, באמצע החרף. ע"פ אותו הגיון מתחיל אותו גוי את היממה שלו באמצע הלילה. ואומר לנו הגוי עובד החמה: עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים, אם אתם עובדים את החמה מנו שנות חמה שלמות, חדשים למה לכם? אומר לנו הגוי עובד הלבנה שהלבנה סמלו: עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים: אם אתם מונים ללבנה חמה למה לכם? אין עבד אחד עובד לשני אדונים. ואנו משיבים: אין עבד אחד עובד כמה אדונים, אך יש אדון שיש לו כמה וכמה עבדים. נתן לנו ה' את השמש ואת הירח לא כדי שאנו נכופף את מעגל חיינו למעגל תנועתם, אלא כדי שהם ייצרו עבורנו יום ולילה, קיץ וחרף וחדשים למנותם ולעבוד בהם את ה'. הם סובבים במעגלים כדי שלנו יהיו עונות. לכל עונה יש תפקיד והיא משמשת אותנו לתועלתנו. לא הגיוני לחלק אותה לשנים ולהתחיל את השנה באמצעה. לכל נברא יש תפקיד[8] ואכן מתפקידיהם של השמש והירח להיות לאותות ולמועדים ולימים ושנים. אך אנו נשמרים פן נשא עינינו השמימה וראינו את השמש ואת הירח ... ועבדנום. ה' חלק אותם לכל העמים תחת כל השמים. אך אנו, ע"פ תפישתנו ומעמדנו, איננו עובדים אותם. המאורות משמשים אותנו ולא אנחנו אותם. אנו משתמשים גם בעונות שמתקבלות מתנועת השמש וגם בעונות שמתקבלות מתנועת הירח, אך אין עניננו בתנועה הטבעית שלהם אלא בעונות הפעילות שלנו שהם יוצרים עבורנו.
אדם שמשועבד לחמר לא יוכל לעבוד את שני האדונים. אם יחכה עד מולד הירח ישתבש בכך הדיוק שבשנת החמה. מי שאינו משועבד לחמר ומשתמש בחמר יכול להשתמש בשני העבדים יחד. וכשזמן המולד לא נוח לו הוא יכול אף לשנות את זמן ר"ה ע"פ הצרך.
כשמגיעים לר"ה הנוסף האמור כאן, לכאורה בטל הכלל שאין מתחילים זמן באמצע תקופה. גם בר"ה הזה משתמשים בשני המאורות, אך לגבי שניהם הוא חל בדיוק באמצע תקופה. אנו יודעים ששנת החמה מחולקת לארבע תקופות. ר"ה לאילן הוא בדיוק באמצע תקופת טבת. וגם מבחינת בירח, וגם כאן ר"ה הוא בדיוק באמצע החדש. (אמנם לשיטת ב"ש הוא בר"ח, אך אנו פוסקים כב"ה). הגמ' שואלת מתי ר"ה לאילן בשנה מעוברת. ויש לתמוה: וכי היכן מצינו שבשנה מעוברת מה שלפני אדר משתנה? אלא: אם ר"ה הוא באמצע תקופת טבת, יש הו"א שבשנה מעוברת הוא יהיה בר"ח אדר א. האילנות הנטעים בארץ ומוסיפים שנה על שנה, שמניבים את תנובתם ומעלים מדי שנה את בכוריהם למקדש, הם ישות בפ"ע שאינה תלויה בעונות האנושיות. מכאן החשיבות הרבה שמיחסת התורה לעצי פרי. ומכאן ר"ה המיוחד שיש לישויות אלה.
גם ר"ה הזה, וגם הדעה שיש ר"ה למעשר בהמה בפ"ע, מבוססים על ההנחה האמורה לעיל שאין אנו כבולים לראש שנה מוחלט, ואפשר לענינים מסוימים להתחיל את השנה בזמן הנוח לנו והנחוץ לצרך הענין. הזמן בו מסתימות ההמלטות, כמו שמבארת הגמ' (ח.), הוא הזמן שבו עושה הרועה את חשבונו השנתי ומסכם את העונה, תם העונה הוא הזמן המתאים לסכום העונה מבחינת מעשר. גם כאן, לא הגיוני להתחיל את השנה באמצע עונה. וה"ה לאילנות: תקופת שבט היא התקופה שבה נגמרה העונה הקודמת ומתחילה חדשה. אין הגיון לעשות את ר"ה לאילנות באחד בניסן או באחד בתשרי. זמן שבו נמצא החקלאי באמצע העונה. ר"ה יחול ביום בו נגמרת העונה לצרך הענין הנדון, ואין מחויבות לכך שזאת תהיה סוף עונה של המאורות כשהענין הנדון אינו קשור לכך. אין אנו מחויבים לעונותיהם של המאורות. אנו רק משתמשים בהם במקום שבו זה יעיל.
עם זאת ברור שיש שני ראשי שנה עקריים, כאמור לעיל: ר"ה המוחלט, הראשון לחדשים, באחד בניסן1, ור"ה לשנים, בו מתחילים ונגמרים השמיטה והיובל, ובו העולם נדון, באחד בתשרי. שנת הקדש ושנת החול.
[1] בדף ז. מביאה הגמ' בריתא שבה כן נזכרו הנפק"מ האלה. הבריתא מציגה את אחד בניסן מבחינת מהותו, המשנה מתארת אותו מבחינת הנפק"מ המעשיות שלו. המשנה פותחת את המסכת העוסקת בא בתשרי, לכן היא מצמצמת את המושג ר"ה ומציגה רק את הנפק"מ הקטנות שלו, שלגביהן יכולים להיות ראשי שנה רבים. מבחינת הנפק"מ אין עדיפות לא בניסן על א בתשרי, אדרבה, לא בתשרי יש יותר נפק"מ. בכך המשנה מסיחה את הדעת מר"ה המוחלט, בא בניסן. הבריתא מציגה את א בניסן כפי שהוא: ר"ה המוחלט, האמור בתורה.
[2] כל עוד לא יצא אדר עדין אפשר להוסיף עוד אדר, ולקדש את השני לצרך אדר השני, ולפ"ז אדר השני הוא החדש הנוסף שמוסיפים כי עדין לא הגיע זמנו של ניסן. ויש לבאר למה לענינים הלכתיים שונים נחשב דוקא אדר השני לעקר. יש הרבה מה להאריך בנושא זה והוא ראוי למאמר בפ"ע ולא אאריך בו כאן. וראה בהרחבה בספרי "מניני המצוות" שעומד לצאת לאור בע"ה בהוצאת המכון התורני אור עציון.
[3] ואפשר לבאר שאכן פשוט לגמ' שיש קשר בין היות ניסן ראשון לחדשי השנה לבין היותו הראשון בשנה הארבעים, שהרי בניסן התחילה הספירה. אך עם זאת עדין צריך למוד שלדורות מונים כך למלכים. הנחתה של הגמ' היא שאפשר להתחיל את השנה לענינים שונים בזמנים שונים, ולכן אפשר ששנתו של המלך תתחיל בזמן אחר. אך א"א שיהיה חדש אחר החדש הראשון. ניסן הוא לעולם ראשון לחדשי השנה. וכן הוא היום שאנו מונים את השנים לבריאת העולם ומתחילים את המנין בתשרי, ועם זאת הוא החדש השביעי.
[4] שהוא זמן האסיף, סכום השנה והתחלת השנה הבאה.
[5] וראה בענין זה בפירושיהם של רשב"ם ואב"ע על הפסוקים "ויהי ערב ויהי בקר". ואגרת השבת שכתב אב"ע נגד רשב"ם. בד"כ בתורה ערב הוא סוף היום ותחלת הלילה, ובקר הוא סוף הלילה ותחלת היום. לכן פרש רשב"ם שבימי בראשית הלך הלילה אחר היום. רק כשהיה בקר נגמר היום. אב"ע תוקף אותו בכך שלדבריו גם שבת התחילה רק כשהיה בקר יום הששי, נמצא שהוא מחלל את השבת. ומ"מ להלכה פשוט לכל ישראל שהשבת מתחילה בערב, כפי שאפשר ללמוד בפשטות מהפסוקים לגבי חג המצות ויוה"כ.
[6] שתי הצורות האלה נובעות מתפקידיהם השונים של העונות השונות לענינים שונים. בערובין סה. נחלקו האמוראים האם הלילה נברא לגרסא או לשינתא. לענינים שבקדושה האדם עובד ביום כדי שיוכל אח"כ לעסוק בעניני קדושה. הלילה הולך אחר היום. לעניני חולין האדם ישן בלילה כדי שיוכל לעבוד ביום. היום הולך אחר הלילה. בחרף העולם בתרדמה. לענינים ארציים זה הזמן שבו הוא מקבל גשם כדי שיוכל להתעורר בקיץ ולתת את תנובתו. לעניני קדושה זה הזמן שבו אספנו כבר את פירותינו שנתן לנו ה' ואנו פנויים לעבודתו. החרף הולך אחר הקיץ. מ"מ אין האדם עובד ביום כדי שיוכל לנוח בלילה. האדם הולך ומוסיף קדושה. בנגוד לאוה"ע כאמור להלן. (בדומה לשבת, שע"פ התורה באה בסוף השבוע ולא בתחלתו. השבת לא נועדה לנוח כדי לאגור כח לשבוע הבא. השבת אינה הכנה לחול לשום דבר וענין. להפך, כל השבוע האדם עמל כדי להתכונן לשבת. השבת היא תכלית מעשה שמים וארץ. האדם עמל כל השבוע כדי להגיע לתכלית הנכספת: כדי שיוכל להתקדש בשבת).
[7] כלשון הגמ' "דנים שנה שיש עמה חדשים משנה שיש עמה חדשים וכו'" וכמבואר לעיל.
[8] תפקידם של המאורות הוא "למשול ביום ובלילה". מושל בתורה הוא לא שליט מוחלט, אלא עבד המשמש את רבו ומושל בעבדים שתחתיו. ראה "עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו", "וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים" (וכפוף לפרעה). וכן יש לבאר את "והוא ימשול בך". (ובהמשך "ואתה תמשל בו") שניכם עבדים שלי, אך האיש ימשול באשה. בענין זה חלק ה' את המאורות למשול בגויים, ולנו אסור לעבדם. (אמנם נכון שבנ"ך השרש הזה מבטא מספר פעמים שלטון מוחלט).