למעמד הר סיני היו שתי מטרות. מטרה אחת היא עצם המפגש הישיר בין ה' לבין ישראל. הפיכת כל ישראל לנביאים הרואים את ה'. הפיכת כל ישראל לאנשים שראו את כבוד ה' ושמעו את דבריו. יצירת הקשר הישיר בין ה' לבין ישראל ולקיחת ישראל לעם. לכאורה זוהי המטרה העִקרית של המעמד.
מטרה שניה של המעמד – לתת לישראל את התורה. או לפחות את ראשיתה. דברי הברית, עשרת הדברים. (ואולי אף לחזק אצל ישראל את האמונה בתורה ובכך שהיא מן השמים).
להלן נדון ביחס בין שתי המטרות האלה, ובשאלה מי מהן היא העִקרית. ואולם שתיהן נִכרות בבירור לארך כל הפרשה, וגם בפרשות אחרות.
הפרשה פותחת ואומרת:
וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר: וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי: וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה': וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה': וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה':
ראשית, קורא ה' למשה ושולח אותו להציע לעם ישראל לקבל את התורה. משה קורא לזקני העם ואומר להם את הדברים, והם עונים יחדו ומקבלים את הדברים. אלא שכאן מציע ה' למשה דבר נוסף:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה':
אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, כמו בשירת הים, שגם בה התגלה ה' והעם האמין בה' ובמשה כאחד. כך גם כאן. ה' מציע התגלות כדי שיאמינו גם במשה. להלן נראה באיזו מדה רצה בכך משה.
כאן אומר ה' דבר חדש. לא רק תורה מציע ה', אלא גם התגלות. חז"ל עמדו כבר על הקושיה בפסוקים: "וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה': וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'". מה הגיד משה? הלא לא אמרו העם דבר בין "וישב" ובין "ויגד", ומה היה צריך להגיד שלא השיב בראשונה? הסוגיא בבבלי דרשה כפי שדרשה, אבל במדרשי התנאים מצאנו שדרשו זאת כמו שדורשים במקומות רבים שבהם אחד דובר פעמים, שהיה ראוי שידבר שכנגדו, והיו ישראל צריכים לומר שהם רוצים לראות. וכך דרש המדרש. שאמרו ישראל רצוננו לראות את מלכנו.
אבל לא מצאנו שבקשו ישראל לראות אלא רק שבקשו שוב ושוב שלא לראות. וכפי שנבאר להלן. ישראל הסכימו לקבל את התורה, אבל לא הסכימו להתגלות ה'. משה אינו שואלם על כך, ואף הם אינם רוצים בכך. כפי שאנו למדים בהמשך:
וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה: וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר:
העם חרד, נע ועומד מרחוק. משה צריך להוציא אותם מן המחנה. "וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה". חז"ל דרשו מכאן כמה מדרשים על כך שהיה משה צריך להעיר אותם ולהוציא אותם מן המחנה, ועוד הוסיפו ודרשו שכפה עליהם את ההר כגיגית. המדרש שם מצטט רק את המלים "וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר". אבל ברור שהמדרש לא היה דורש כפי שדרש אלמלא ראש הפסוק: "וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם". (ומכאן תזכורת נוספת לכלל החשוב שלעולם אי אפשר להבין מדרש בלי לקרוא את הפסוק, או אפילו הפרשיה, בשלמותם. הדרשן מניח שאנו מכירים את הפסוק ויודעים שהוא עוסק בכך שמשה הוציא את העם מן המחנה. ולא נותר לו אלא להוסיף לתאור המוכר את הבטוי הציורי "הר כגיגית". ולכן לא צִטט אלא את סוף הפסוק. ופעמים רבות הדרשן מצטט חלק מהפסוק, כאשר כונתו לפסוק בשלמותו, ועקר הדרשה מבוסס דוקא על חלק הפסוק שלא צוטט).
העם מוכן לקבל את התורה, אבל לא מוכן למדרגת הנבואה, וכפי שאנו מוצאים בפרוש בסוף הפרק:
וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק: וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ: וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים.
וביתר שאת בספר דברים:
אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי: וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם: וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי: וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ: כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי: קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ: וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם: לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם: וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ:
ה' מצוה כאן את משה להשיב את ישראל לאהליהם, בעוד שהוא עצמו ישאר עם ה' כדי להמשיך לשמוע את דבריו עבור כל ישראל. מכאן דרשו חכמים שמשה נשאר במדרגת הקדושה שכל ישראל עמדו בה בהר סיני, ופרש מאשתו, ובני ישראל שבו לאהליהם אל נשיהם.
משה הוא שעתיד לומר מי יתן כל עם ה' נביאים. הוא אמנם מסכים לקבל עבור ישראל את התורה, אבל הוא עושה זאת כאנוס על פי הדבור. ומכאן מתבררים שלשת הדברים שעליהם אומר המדרש שעשאם משה מדעתו, בקש לכל ישראל פרישות יום נוסף ופרישות מן האשה, ואם אינם עומדים בטהרתם – שבר את הלוחות. משה רוצה את כל עם ה' נביאים. אבל ה' אמר לו שאי אפשר שיהיו כל ישראל כל העת במדרגת נבואה. היטיבו אשר דברו, והוסיף ה' ואמר עוד "מי יתן" כנגד "מי יתן" של משה, ואמר למשה שישיבם לאהליהם, וכפי שדרשו כאן את הפסוק הזה.
הגמ' כאן אומרת שמשה הוסיף יום אחד מדעתו, ובגמ' משמע שכונת הדברים שמשה דחה ביום אחד את מעמד הר סיני. אבל בכמה מדרשי תנאים משמע שהוסיף מדעתו היינו שאמר לישראל שיתקדשו עוד לפני שאמר לו ה' כך.
משה רוצה להביא את כל ישראל למדרגת הנבואה, ואינו רוצה שיהיה הוא שונה משאר העם. הוא מקדש את העם להיות במעמד הנבואה. העם מואס במדרגה הזאת, הוא ירא מפניה, והתוצאה היא שבירת הלוחות. ה' נותן למשה לוחות שאמנם המכתב עליהם הוא מכתב אלהים, הלא את התורה ישראל מסכימים לקבל. הם מקבלים את מכתב האלהים. אך אינם מקבלים את התגלות אלהים.
אחר שבירת הלוחות, משה מבקש מעמד הר סיני חדש. (וכפי שבארנו היטב במאמר ויכס הענן), עִקר בקשתו של משה מה' היא שבועה. הוא מבקש שה' יעבור על פניו ויכרות ברית. אלא שיש כאן בקשה נוספת. משה מבקש התגלות חדשה:
וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ: וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם: וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי: וַיֹּאמֶר ה' הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר: וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי: וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ:
גם כאן, ה' מדבר שלש פעמים רצופות. משה מבקש התגלות, וה' מסכים. וכאן היה צפוי שמשה יאמר שלא יוכל לראות את פני ה'. אבל משה לא אומר זאת וה' אומר זאת במקומו ומשיב לעצמו. משה מבקש התגלות נוספת.
ישראל נשארים בהר סיני עד פרשת בהעלתך. אז הם נוסעים מהר ה'. המדרש אומר שהם ברחו מהר סיני. הראשונים מפרשים שטעם בריחתם היה מחשש שמא ירבה עליהם מצוות, אבל במדרש לא נאמר הדבר, ואפשר שהמדרש סובר שהם ברחו מהר סיני לא מפני שפחדו מן המצוות, אלא מפני שיראו מן ההתגלות.
פרשת בהעלתך קשורה בעבותות לפרשת יתרו. מהרבה בחינות. כאן באים ישראל להר סיני וכאן הם נוסעים, כאן וכאן מוזכר חותן משה, וכאן וכאן ממונים שופטים וזקנים לישראל. כאן וכאן נוסע ישראל אחר ה'. כאן וכאן מצוה ה' את משה לקדש את העם למחר (ושם ההתקדשות שמשה מצֻוֶּה לקדש את העם היא דוקא לאכילת בשר, ללמד על הירידה שבעזיבת הר סיני, עזיבת הקדושה והרדיפה אחר החֹמר). ושם אומר משה מי יתן כל עם ה' נביאים. משה הענו מכל האדם אינו רוצה לעמוד בין ה' לבין ישראל. הוא רוצה שכל ישראל יהיו נביאים. הוא רוצה התגלות נוספת עם לוחות מעשה ידי ה'. אבל ה' אומר לו שהתורה תנתן ע"י משה. הלוחות יהיו מעשה ידי משה, המכתב יהיה מכתב אלהים.
אבל בכל שנה יעלו ישראל להראות שלש פעמים בשנה לפני ה'. את התורה יקבלו מחדש רק פעם בשבע שנים.
מה היחס בין שתי הנבואה לבין מתן תורה?
אפשר לראות במטרה הראשונה את העִקר. העִקר הוא עצם המפגש הנשגב עם ה'. שני צדדים אוהבים צריכים נושא לדבר עליו כדי לתת תֹכן למפגש, ומן הסתם אם ה' מדבר יאמר דברים חשובים ויקרים, אבל עִקר מטרתם היא עצם המפגש. הקשר בין האוהבים.
מצד שני, אפשר לומר שהמפגש כֻלו לא נועד אלא כדי לתת לישראל את התורה.
אפשר גם לומר שיש למעמד הר סיני שתי מטרות שכל אחת מהן עומדת בפני עצמה וחולקת מקום לעצמה. ולכל אחת מהן יש חשיבות.
עוד אפשר לומר שהמטרה היא מפגש, אבל התורה היא חלק מהמפגש. מטרת המפגש לכרות ברית עם ה', ואלה הם דברי הברית. על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית.
ואפשר לומר שהמטרה היא לפגוש את ה', אך אי אפשר לפגוש את ה' בלי לפגוש את תורתו.
מהפסוקים בפרשתנו נראה שעִקר מטרת המעמד היא עצם ההתגלות: "וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם: וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה’ לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי". זוהי המטרה. לשם כך יש להתקדש. להתכונן לקראת המפגש עם השכינה.
אך בספר דברים העִקר הוא על הדברים שנאמרו שם: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ: יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה’ אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן: וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל: וַיְדַבֵּר ה’ אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל: וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים: וְאֹתִי צִוָּה ה’ בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: ... אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה’ אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי ...".
כפי שכתבנו לעיל ונכתוב להלן, (וראה גם במאמר ויכס הענן), משה מוזמן לעלות את ה' כדי ללמוד דרך לקחת את הר סיני ואת התגלות ה' ולהשכינו בתוך בני ישראל. מטרת המשכן היא לקחת את הר סיני, את הענן והאש, ולהשכינם בתוך בני ישראל. בסופו של דבר יש להשכינם במקום אשר יבחר ה', בהר נחלתו. המצוה שכל ישראל מצֻוֶּה בה שם היא לבוא לֵראות את פני ה'. מטרת המשכן הוא השכינה. גִלוי השכינה לבני ישראל, זוהי אפוא המטרה העִקרית של מעמד הר סיני. במעמד הר סיני קִיֵּם ישראל לראשונה את מצות ראית פני ה'. ואולם, השכינה מלֻוָּה בלוחות שעליהם דברי הברית שנאמרו במעמד הר סיני. חלק מראית פני ה' היא ההכרה שבמרכז המשכן נמצאים דברי הברית ודברי תורת ה', ואחת לעשרים ואחת ראיות, מתקיים שם שוב "הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן... וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן". (וראה דברינו בפרשת וילך). אל המקדש אנו באים לשם עצם ההֵרָאוּת. לשם ראית פני ה'. אבל התורה ולִמוד התורה הוא חלק מהמפגש עם ה'. הדבר מודגש במיוחד בספר דברים. שם משמע שעִקר המטרה הוא ללמוד את תורת ה'.
הנושא שהתורה עוסקת בו בספר שמות הוא ההתגלות. התגלות שצריכה לשכון לדורות בתוך בני ישראל. לכן הנושא המדובר בהמשך ספר שמות הוא עשית משכן שבו ישכון ה' בתוך בני ישראל, וענן ה' ואשו יהיו עליו ובענן יראה שם, וישראל יבאו לראות לפניו. לכן זה הדבר שאותו מדגישה כאן התורה. אפילו בתאור הלוחות לא הוזכר תֹכן הלוחות אלא רק שהם מעשה אלהים ומכתב אלהים. (רק לאחר שיורד משה בפעם האחרונה מההר מלמדת התורה שעל הלוחות היו כתובים עשרת הדברים, וגם שם לא כתוב מה הם עשרת הדברים. רק בספר דברים נאמר שעל הלוחות היו כתובים הדברים שנאמרו במעמד הר סיני). עִקרו של מעמד הר סיני בספר שמות הוא עצם הדִבור של ה' לישראל, ולאו דוקא תֹכן הדברים. לא כן בספר דברים, שם הנושא המדובר הוא התורה. בספר דברים מעמד הר סיני מובא כפתיחה לכך שבני ישראל בקשו לשמוע את התורה מפי משה, והרי זו היא התורה כפי שמשה מבאר והולך. (אמנם גם שם מדגיש משה שכל ישראל ראה פנים בפנים. כמו שבסוף הספר נאמר דוקא על משה).
בפרשתנו מצוה ה' את משה "הגבל את ההר וקדשתו". ואכן אנו מוצאים בהר סיני הגבלות הגבלות סביב. משה מקרב את העם לקראת האלהים אל תחתית ההר, אך גם קִרבה זו אינה באה אלא לאחר הִטהרות והכנה של שלשת ימים. רק טהורים קרבים אל ההר. ובהר עצמו יש גבול, ממנו והלאה אין עוברים אלא "הכהנים הנגשים אל ה'", וגם הם רק אחרי שיתקדשו. כמו שאומר ה' אל משה "רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות ... וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו ..." ועל כך עונה משה "לא יוכל העם לעלות אל הר סיני כי אתה העדתה בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו", ועל כך עונה ה' "לך רד ועלית אתה ואהרן עמך...".
ההר הוא הגבלות הגבלות סביב. ההגבלה הראשונה היא ההר עצמו, שצריך להתקדש כדי להכנס אליו. יש הגבלה שניה של הכהנים הנגשים אל ה', ויש הגבלה שלישית שלא יוכל העם לעלות בה, אלא רק משה ואהרן, ורק בענן עשן. במדרגה הזאת מונחים עשרת הדברות. והזר הקרב יומת.
מבחינה זאת דומה הר סיני למקום המקדש לדורות, העשוי גם הוא הגבלות הגבלות, אל ההר נכנס רק מי שהתקדש וטהר, ובו יש עזרת כהנים, ומקדש, וקדש קדשים שנכנס אליו רק אהרן או הכהן המשמש תחתיו, ורק בענן עשן קטורת.
אחרי מעמד הר סיני יש צוויים על מה שבשער המשכן: מזבח ומשפט.
הר סיני הוא מקומה של התורה. את התורה הזאת מקבל משה בעלותו להר סיני על שני לוחות אבנים, והוא מצֻוֶּה לשים אותה בארון הנמצא בקדש הקדשים. מטרתו של המשכן הוא לקחת עמנו את הר סיני ולהשכינו במקומו, בהר הבית.
בפרשת בשלח, הכה משה על הצור בחורב, ומשם יצאו המים שמהם שתו בני ישראל בכל שהותם במדבר. המים ששותים בני ישראל בפרשת כי תשא, נקראים בפרשת עקב "הנחל היורד מן ההר". משה הכה בצור בחורב והמים זרמו עד רפידים, וכן זרמו לצד השני. מימי הצור בחורב זרמו מהר סיני לשני צדי המדבר, והשקו את כל המדבר כל ימי שהותם של ישראל שם. המים שישראל שותים, מקורם בצור בחורב, וממנו הם זורמים להשקות את המדבר. (שהרי משעה שהכה משה על הצור בחורב, ועד שיצאו ישראל ממדבר סיני למדבר צן, לא חסרו להם מים. מכאן שהכאת הצור בחורב סִפקה להם מים כל עוד היו בסיני). כנגד זה מנבאים יחזקאל וזכריה שלעתיד לבא יצאו מים חיים מהר הבית, מבית המקדש, וישקו את כל הארץ, מזרחה ומערבה.
כלומר: תפקידו של המשכן הוא לקחת את הר סיני ולהשכינו במקומו, במקום אשר יבחר ה', בארץ ישראל.
התגלות ה' באש וענן שהיתה בהר סיני, תמשיך ותנדוד עם ישראל במשכן במדבר. גם שם יהיו אשו ועננו של ה'. הענן יכסה את אהל מועד יומם, והאש לילה. והם ישכנו בסופו של דבר בארץ ישראל במקום אשר יבחר ה'.
כך יש לפרש גם את הפסוקים בפרשת משפטים. וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. הזקנים והכהנים היו במחִצתם שנקבעה להם, והקריבו את הזבחים וראו את פני ה' אלהי ישראל. כדרך ישראל הבאים להֵראות את פני אלהי ישראל, ולהקריב קרבנות. וה' לא פרץ בהם כי התקדשו. כפי שאמר בפרשת יתרו שאם יתקדשו לא יפרץ בם. וכיון שהקריבו קרבנותיהם לא שלח אליהם את ידו. ואע"פ שאמר והזהיר בפרשתנו לא להתקרב אל ההר כי סקל יסקל או ירה יירה, כיון שהקריבו את קרבנותיהם והתקדשו ונעשו עַמו, לא שלח אליהם את ידו, והם ראוהו ואכלו ושתו כעולי הרגל. כל יהודי מקים שלש פעמים בשנה "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו". וגם הם, כיון שהקריבו את קרבנותיהם, הותרו להכנס במחִצתם. ככל מתכפר בקרבן.
לא בחנם כבר כשאסר ה' על העליה להר, צוה שאחרי מעמד הר סיני – יעלו. הלשון האמורה בפרשתנו "בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר", מלמדת שהם מצֻוִּים לעלות במשך היבל. זאת מטרתו של המקדש. אין עִנְיָנו של המקדש שיתרחק האדם וינוע ויעמוד מרחוק ויאמר אין כאן מקומי. עִנְיָנו של המקדש שכך יאמר תחִלה. ויֵדע שהמקום הזה אש אוכלה הוא. אש אוכלת בראש ההר, לעיני בני ישראל. יֵדע האדם שהמקום הזה אסור הוא לו וחשוב הוא וקדוש, אבל אח"כ ידע שלמרות זאת הוא נכנס, ולא משום שנעשה המקום חול אלא מפני שנעשה האדם קדש קדשים. שהתקדש וקדש את עצמו וכך בא.
וכך הוא מורא מקדש, שיכנס האדם, ועם זאת יהיה ירא כיום הקהל. (רש"י שמפרש שהפרק הזה בפרשת משפטים הוא תיאור נוסף של מעמד הר סיני, מפרש שלא טוב עשו שאכלו ושתו. אבל הרמב"ן שמפרש שהפרק הזה היה אחרי מעמד הר סיני, מפרש שטוב עשו שאכלו ושתו. כי כבר תם מעמד הר סיני ועתה נצטוו לעשות שלמים ולשמוח לפני ה'. ולא בעת המראה הגדול אכלו ושתו אלא למחרתו, שמחו בו ואכלו ושתו).