במדבר
מספרים עגולים ומספרים מדוייקים
בפרשתנו צוה ה' את משה לפקוד את בני ישראל באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים. משה ואהרן פקדו את ישראל ומצאו שמספרם שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים.
ואולם כבר הקשו כמה מפרשים, שגם כשבנו את המשכן היה מנינם של בני ישראל שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים. זהו המנין שנזכר בפרשת פקודי, שהשקלים שגבו בו שִמשו לאדני המשכן. המשכן הוקם באחד לחדש הראשון, ומכאן שהמנין בודאי היה לפני היום הזה. וכנראה שהיה הדבר זמן רב לפני היום הזה, שהרי עשית המשכן אורכת זמן רב. וא"כ תמוה שבמשך זמן כה רב לא השתנה כלל מנינם של בני ישראל. שהרי ודאי היו רבים שנעשו בני עשרים בין שני המנינים, והסִכוי שמספר המתים יהיה שוה בדיוק למספר המצטרפים, הוא נמוך מאד.
נראה שהתשובה לשאלה הזאת, היא שהמנין אינו מדויק אלא מעוגל. אם נעיֵן במספר הפקודים שבכל שבט ושבט, נראה שמספר הפקודים בכל שבט מעוגל למאה, מלבד שבט גד שמעוגל לחמשים. אפשר שהמפקד נעשה לפי שרי מאות, מלבד בשבט גד שהיה בו שר חמשים אחד שלא היה כפוף לשר מאה. הסִכוי שמספר המאות ישאר כפי שהוא במשך כמה חדשים הוא סביר. מה גם שאפשר שבשבט אחד נוספה עוד מאה, וכנגדה בשבט אחר נגרעה מאה אחת. (ואז גם אם לעם ישראל בכללו נוספו עוד כמה מאות, בסופו של דבר מספר המאות המעוגל בכל שבט נותר כשהיה). אפשר גם שהתמנו שרי מאות, והם נשארו בתפקידם גם אם אצל אחדים מהם כבר היו מאה ואחד אנשים, או תשעים ותשעה. כיון שהמספר לא השתנה בהרבה, לא נוצר צֹרך לשנות את מספר שרי המאות, ולכן המנין הכללי לא השתנה.
ולפי זה נוכל לתרץ קושיה ידועה נוספת בפרשתנו: הפרשה מתארת את החלפת הבכורות בלויים. משה פקד את הבכורות ומצא שמנינם שנים ועשרים אלף שלשה ושבעים ומאתים. אבל הלויים היו רק שנים ועשרים אלף, ולכן מאתים שבעים ושלשה בכורות היו צריכים לפדות את עצמם בכסף. החשבון של שנים ועשרים אלף לויים מתקבל מחִבור שבעת אלפים וחמש מאות בני גרשון, שמונת אלפים ושש מאות בני קהת, וששת אלפים ומאתים בני מררי. אבל סכום המספרים האלה הוא עשרים ושנים אלף ושלש מאות, נמצא שלא רק שאף בכור לא היה צריך לפדות את עצמו בכסף, אלא עוד היו עשרים ושבעה לויים עודפים.
אלא שגם מספרי הלויים מעוגלים. מסתבר שמספריהם של גרשון קהת ומררי לא היו בדיוק המספרים שהוזכרו אלא קצת פחות. וגם המנין הכולל של הלויים לא היה בדיוק שנים ועשרים אלף. אבל זה לא חשוב. שבט נמנה במספרים מעוגלים, כי שבט הוא קבוצת בני אדם, כחו בהיותו קבוצה, ואין חשיבות לפרט הבודד.
לעֻמת זאת, מספר הבכורות אינו מעוגל. אי אפשר לעגל את מספר הבכורות מפני שאין שבט הבכורות. הבכורות הם לא שבט או קבוצה כלשהי המאוגדת בקבוצות מעוגלות. כל אחד מהם עומד בפני עצמו ומייצג את משפחתו שהוא זכה להיות ראשיתה, ולכן הוא מייצג אותה לפני ה'. מה שלא מאוגד כקבוצה אי אפשר לעגל. אי אפשר לספור אותם בקבוצות, ולכן צריך לספור כל אחד בפני עצמו. לכן, גם אם מספר הלויים אינו בדיוק שנים ועשרים אלף, הם אינם יכולים לפדות אלא שנים ועשרים אלף בכורות. אבל הבכורות, כל אחד ואחד מהם עומד בפני עצמו.
לפי זה המעבר מעם שהבכורות קדושים בו לעם שהלויים קדושים בו, הוא מעבר מאוסף של יחידים לעם שהוא גוף אחד. כל עוד היו הבכורות קדושים, משמעות הדבר היא שכל בית ובית עובד את ה', ובכל בית ובית יש אחד שמייצג את הבית לפני ה'. (הבכורות הוקדשו במכת בכורות שבאה להפלות בין בתי ישראל לבתי מצרים ולקדש את בתי ישראל, כמו שבארנו בפרשת בא). המעבר לעבודה באמצעות שבט אחד העובד את ה', משמעו שהעם כֻלו הוא גוף אחד, המחולק לאיברים שונים, יחידות שונות, שכל אחת מהן ממלאת תפקיד בשם העם כֻלו. העם כֻלו עובד את ה' כגוף אחד. (וכפי שנבאר להלן בפרק "מה בין הלויים לבכורות").
אבל בכל זאת לא בטלה הקדושה שבכל יחיד ויחיד, ולכן עדין מצֻוֶּה כל יחיד ויחיד לפדות את בנו בכורו.
לגבי מטרת המפקד – ראה דברינו בפרשת פינחס.
הם נשיאי המטות
על פי העולה מפרשתנו, באחד לחדש השני צוה ה' את משה לפקוד את ישראל ולְמַנות לשם כך את הנשיאים אשר נִקבו בשמות. בני ישראל נפקדו, ונמצא שמספרם שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים. בעקבות אותו מפקד סודר המחנה. כאשר הוזכרו הנשיאים בראש הפרשה, באחד לחדש השני, הם הוזכרו בסדר הקרוב לסדר תולדותם. גם המִפקד היה בסדר דומה (אם כי אז כבר צרף משה את גד אל ראובן ושמעון). רק אחרי המִפקד הזה צוה ה' את משה לסדר את המחנה בדגלים ולהעמיד את דגל יהודה בראש המחנה.
ואולם, אם כך קשה מדוע כבר ביום כלות משה להקים את המשכן, בא' בניסן, הקריבו הנשיאים לפי הסדר הזה, שבו הם עתידים לנסוע ולחנות.
הקושיה הזאת מצטרפת לקושיה שהזכרנו לעיל, כיצד יתכן שמחציות השקל שמהן נעשו אדני המשכן, עוד לפני א' בניסן, תואמות את המִפקד שנעשה רק בחדש השני.
את כל אחת משתי הקושיות האלה בנפרד, אפשר לתרץ בדרכים שונות. כפי שתרצנו לעיל את קושית מחציות השקל, וכפי שנתרץ מיד את קושית סדר הנשיאים. אבל הופעתן של שתי הקושיות יחד, מעידה כשני עדים על כך שלכאורה יש לישב את סדר הזמנים בדרך אחרת.
אפשר לתרץ (דבר דומה שמעתי מאבי מורי ז"ל), שעִקרו של המִפקד נעשה כבר לפני החדש השני. אז מֻנו הנשיאים לתפקידם, ישראל נפקדו, וה' צִוה לסדר את המחנה. בחדש השני סֻכם המפקד. נעשה המעשה המסכם, כגון השלמת ייחוסם של ישראל לשבטיהם, או המִנוי הרשמי של הנשיאים לתפקידם. גם הצווי על סדר החניה נאמר למשה ואהרן עוד קודם לכן, אלא שנכתב כאן משום שכאן עוסקת התורה בסדר המחנה.
לפי זה, המפקד וסִדור המחנה נאמרו למשה ונעשו עוד בשנה הראשונה.
אפשר להקשות על כך, שבלשון ה' המצוה את משה לסדר את המחנה נאמר שיסדרו סביב לאהל מועד. משמע שאהל מועד כבר קים. אלא שזאת אינה קושיה כלל, כי בהחלט אפשר לפרש שה' מצוה את משה כיצד ינהג בכל לכתו במדבר, כאשר המשכן יהיה כבר בנוי. וכיון שה' כבר צוה את משה לעשות משכן ומשה יודע שיהיה משכן, מצוה ה' את משה כיצד לסדר את הדגלים סביב אותו משכן.
עוד אפשר היה לתרץ שבפרשת סִדור הדגלים לא נאמר משכן אלא אהל מועד. (בנגוד לפרשת סִדור הלויים סביב המשכן, שם נאמר משכן), והאהל האמור כאן הוא אהלו של משה שנקרא אהל מועד. הדגלים סודרו תחִלה כבר סביב אהל מועד אשר היה תחִלה מחוץ למחנה. רק הלויים סודרו מאוחר יותר, בחדש השני. (וראיה לכך – שרק אלעזר ואיתמר ממונים על הלויים, ואילו נדב ואביהוא אינם ממונים על דבר, ונראה שטעם הדבר הוא משום שכבר מתו). אמנם התירוץ הזה דחוק, וגם אין אנו צריכים אותו כי התירוץ הראשון טוב ויפה.
לפי הפירוש הזה, המִפקד ומִנוי הלויים נעשו עוד לפני החֹדש השני. באחד לחֹדש השני היה רק סיום המפקד ויחוס ישראל. אמנם קשה לומר זאת, כי לא כך משמע בראש פרשתנו. קשה לפצל את הפרשיה כך שחלקה נאמר באיר וחלקה עוד לפני ניסן.
אברבנאל הולך בדרך הפוכה. (בגלל קושיה אחרת). הוא מפרש שיום כלות משה להקים את המשכן הוא לא א' בניסן, אלא מאוחר יותר, אחרי המפקד של אייר.
(ובסופו של דבר, מתוך פרשתנו עצמה יש ראיה שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ושהתורה מקדימה את המאוחר. שהרי נאמר: "...וְהַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבֹתָם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם: פ וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ...", ומסתבר שמשה לא פקד את הלויים מפני שה' אמר לו).
הצד השוה של שני התירוצים, שהם מקדימים את המִפקד לקרבנות הנשיאים כדי להמלט מהקושיות.
חכמים העדיפו כאן את הפשט, אע"פ שהוא מעלה כמה קושיות. הם העדיפו להתמודד עם הקושיות מאשר לשנות את הפשט. לכן הם אמרו שהמפקד היה כֻלו בחדש השני, אחרי הקמת המשכן.
אין קושיה מכך שהנשיאים היו ידועים גם קודם. לא קשה לומר שכבר במצרים היה נשיא לכל שבט. לא זו בלבד שהדבר אינו קשה, הוא אף מסתבר מאד. (התורה רק חוזרת בפרשת קרבנות הנשיאים ואומרת: "הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים", כי פרשת המִפקד נכתבה לפני שנכתבה לפרשת קרבנות הנשיאים, אע"פ שהיא התרחשה אחריה, ולכן אפשר לכתוב שם שהם נשיאי המטות מהפרשה שכבר נכתבה). חז"ל דרשו שגם את מטת יעקב נשאו בניו לפי הסדר הזה (אם כי את המדרש הזה ודאי שאין לפרש כפשוטו). הפרשיות נכתבו אפוא שלא כסדרן. ומ"מ לא יצאנו ידי שתי הקושיות דלעיל.
אף אחד משלשת ההסברים האלה אינו נקי מקושיות. את הקושיות אפשר לתרץ.
סדר השבטים בספר
סדר השבטים בתחילת ספר במדבר הוא: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם לִרְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר: לְשִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי: לִיהוּדָה נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב: לְיִשָּׂשכָר נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר: לִזְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹן: לִבְנֵי יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד לִמְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצוּר: לְבִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹנִי: לְדָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי: לְאָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן עָכְרָן: לְגָד אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל: לְנַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן עֵינָן". נזכרים כאן תחִלה בני לאה כסדר לידתם, אח"כ בני רחל, יוסף תחִלה ואח"כ בנימין, ואצל יוסף אפרים ראשון כפי שצוה יעקב, ואח"כ בני השפחות שלא כסדרם.
הסדר הזה הוא הבסיס לכל הופעות השבטים בספר, אך חלו בו כמה שִנויים. בשני המִפקדים (הן של פרשת במדבר והן של פרשת פינחס) נזכר הסדר הזה, אלא שגד הצטרף אל ראובן ושמעון. (במִפקד של פרשת פינחס התחלפו גם אפרים ומנשה). ראובן שומר על בכורתו לכל אֹרך הספר, מלבד בסִדור הדגלים, (שעסקנו בו לעיל ונעסוק בו להלן בפרק תולדות הכהֻנה ותולדות המלוכה, לעניין הדגלים נלקחה הבכורה מראובן ונִתנה ליהודה), וסדר קרבנות הנשיאים שבא בעקבותיו. אלא שגד צורף אל ראובן ושמעון, משום שהיה צֹרך לצרפו אליהם לדגל.
משהוצא לוי מכלל השבטים ויוסף חֻלק לשנים, הרי שיש חמשה בני לאה, שלשה בני רחל וארבעה בני שפחות. כאשר יש צֹרך לחלק את השבטים לשלישיות, לארבעה דגלים, צריך להעביר את אחד מבני השפחות אל בני לאה. לכן הועבר גד בכור שפחת לאה אל בני לאה.
לא כן סדר התרים את הארץ. שם הסדר הוא: "לְמַטֵּה רְאוּבֵן שַׁמּוּעַ בֶּן זַכּוּר: לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן שָׁפָט בֶּן חוֹרִי: לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה: לְמַטֵּה יִשָּׂשכָר יִגְאָל בֶּן יוֹסֵף: לְמַטֵּה אֶפְרָיִם הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן: לְמַטֵּה בִנְיָמִן פַּלְטִי בֶּן רָפוּא: לְמַטֵּה זְבוּלֻן גַּדִּיאֵל בֶּן סוֹדִי: לְמַטֵּה יוֹסֵף לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה גַּדִּי בֶּן סוּסִי: לְמַטֵּה דָן עַמִּיאֵל בֶּן גְּמַלִּי: לְמַטֵּה אָשֵׁר סְתוּר בֶּן מִיכָאֵל: לְמַטֵּה נַפְתָּלִי נַחְבִּי בֶּן וָפְסִי: לְמַטֵּה גָד גְּאוּאֵל בֶּן מָכִי". גם כאן ראובן שומר על בכורתו. הסדר הוא אותו סדר שהוזכר בתחִלת הספר, אלא שארעו כאן שני דברים. הראשון הוא שגד הועבר אל סוף בני השפחות, ומסתבר שהטעם להיותו בסופם הוא שבינתים דן אשר ונפתלי נעשו דגל, ולכן גד אינו מפסיק ביניהם.
ארע כאן עוד דבר. יש שתי דרכים לתאר אותו. אפשר לומר שאפרים הועבר קדימה ומשך עמו את בנימין, ואפשר לומר שזבולן הורחק אחורה.
כיון שהמלים "למטה יוסף" נותרו עם מנשה, מתבקש להסביר שמשה העביר את יהושע ממקומו והקדימו, והוא משך עמו את בנימין, ומנשה נותר במקומו. ועם זאת, נראה שטעם הדבר אחר הוא: כאמור, יש חמשה בני לאה, שלשה בני רחל וארבעה בני שפחות. כאשר יש צֹרך לחלק את השבטים לשלישיות, לארבעה דגלים, צריך להעביר את אחד מבני השפחות אל בני לאה. אבל שליחות התרים את הארץ היא לא שליחות של ארבעה דגלים לארבע רוחות השמים, אלא שליחות צבאית. בד"כ בתנ"ך הצבא מתחלק לשלשה ראשים. וכיון שיש חמשה בני לאה, שלשה בני רחל וארבעה בני שפחות, יש להעביר את אחד מבני לאה אל בני רחל. כך יהיו שלשה ראשים וארבעה אנשים בכל אחד מהם. בני לאה בראשות שמוע בן זכור, בני רחל וזבולן עמם בראשות יהושע בן נון, ובני השפחות בראשות עמיאל בן גמלי.
זבולן הוא הבן האחרון של לאה, לכן כאשר צריך להעביר אחד מבניה למקום אחר, הוא זה שעובר. כך הוא גם בהר גרזים והר עיבל.שם יש שמונה בני גבירות וארבעה בני שפחות. ראובן הצטרף אל בני השפחות כי קבע את מקומו בעבר הירדן, וגם זבולן צורף אל בני השפחות בהר עיבל.
בנִגוד לסוף ספר בראשית, שם צורפו בני כל שפחה אל בני גברתה (כפי שבארנו בפרשת וישלח ובעִקר בפרשת ויחי), בפרשת במדבר בני השפחות עומדים בפני עצמם ואינם דבקים אל בני גבירותיהם. כך הוא גם בהר גרזים ובהר עיבל. ובמיוחד בברכת משה, שם הובחנו לגמרי בני השפחות מבני הגבירות (וראה מה שבארנו על כך בפרשת ויחי). אבל כאשר צריך להעביר בן שפחה אחד אל בני הגבירות, מצורף בכור שפחת לאה אל בני לאה. כאשר צריך להעביר אחד מבני לאה הגבירה אל מקום אחר, עוזב זבולן, הקטן.
מחנה ה'
ישראל חונים סביב השכינה. וכך יוצרים מחנה. החניה היא סביב המשכן. כאשר יסע ישראל, יסע המשכן, וישראל יסעו סביבו. יתכן שלזה רמז יחזקאל כשדִבר על ארבעת אופני מרכבתו של ה'. לכל מרכבה יש ארבעה אופנים. אבל בארבעת אופני מרכבת ה' שקולם כקול מחנה, יש רמזים לפרשתנו. האריה מצד אחד והשור מצד שני. ישראל הם מרכבתו של ה'. וגם בשעת הגלות, שעליה מדבר יחזקאל, (בהמשך הספר יחזקאל מתאר את המרכבה הזאת יוצאת מירושלים לגלות), גולה ה' עם מרכבתו. והוא ישוב לארץ עם מרכבתו, הם ישראל.
גלגלת, מספר, שם, בית אב, משפחה ותולדות
לשון הצווי לפקוד את העם, לא נאמרה במלת פקידה לבדה, אלא במלים רבות: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם".
הספירה אינה סתם ספירה, היא נשיאת ראש, והיא נעשית במספר שמות לגלגלותם.
מלבד השמות לגלגלותם, המנין הוא לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם.
מלה מרכזית אחת נעדרת מן הפסוק הזה: תולדותם (נאמר רק למשפחותם לבית אבותם). אבל המלה הזאת תופיע להלן בהטיות שונות לכל אֹרך המִפקד. העשיה: "וְאֵת כָּל הָעֵדָה הִקְהִילוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְגֻלְגְּלֹתָם". נאמר כאן "וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם", ומכאן והלאה כל שבט נספר ב"תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת".
הגלגלת היא האדם היחיד. היא נזכרה בשני הקשרים בספר שמות: לענין המן (עמר לגלגלת), ולענין מחצית השקל (בקע לגלגלת). כאן היא נזכרה רק במפקד של שבטי ראובן ושמעון. משבט גד והלאה נמנו רק תולדותם למשפחותם לבית אבותם, לא הוזכרה הגלגלת.
המנין הוא למשפחותם לבית אבתם. כל אדם אינו רק גלגלת, הוא חלק ממשפחה ומבית אב, המפקד נעשה לפי משפחות ובתי אבות. תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם, הם היוצרים את מִסְפַּר השֵׁמוֹת.
כאשר סופרים גלגלות, כלומר נושאים את ראשם, סופרים בדרך כלל את בני הדור הזה. לא מבדילים בין בן אב אחד לבין בן אב אחר. כאשר מתקבל חשבון של כל השבט, לא מתקבל חשבון פרטי של כל משפחה ומשפחה ושל כל בית אב ובית אב. הלמ"ס נותנת סכום כללי של בני הדור באותו דור. היא לא יכולה למנות את ישראל לתולדותם.
המספר מתקשה להתמודד עם שמות.
מִפקד בני ישראל, שכבר דובר רבות על כך שהוא נעשה גם במספר וגם בשמות, הוא מִפקד לגלגלות ותולדות למשפחותם לבית אבתם. הוא מכיל את הסתירות. הספירה נעשתה בדרך של "וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם". הפעל להתיילד הוא פעל מיוחד במינו. אדם יכול להתיחס לתולדותיו וע"י כך להספר.
מי הם השמות האמורים כאן? גם זה לא התברר דיו מלשון הכתוב. בפרשת פינחס נזכרו שמות המשפחות (אך לא הוזכרו ראשי האבות), אבל בפרשתנו גם שמות המשפחות לא הוזכרו. ואולם, בכלל שמו של כל אדם נכלל גם את אביו. כאשר יש צֹרך לייחסו ולבאר מי הוא ומאין בא, הרי בכלל שמו גם שמות נוספים. איך ידעו הפוקדים לשייך כל אדם לשמו ולבית אבותיו, ועם זאת להציג את נתוני הלמ"ס לאותו דור? זוהי השאלה של פרשת השבוע.
כך או כך, המרכיבים של העם הם גלגלת, מספר, שם, בית אב, משפחה ותולדות. התורה מתחשבת בכֻלם. גם כאשר נספרים יוצאי צבא לפני מלחמה, וסופרים אותם במספר, לכל איש יש שם, לכל איש יש בית אב ומשפחה ותולדות, ופרשתנו היא המשך של פרשות התולדות.
(גם בתהלים, ובעקבותיו בישעיהו, מוזכר שה' סופר את הכוכבים וקורא לכולם בשמות. הקשר הפסוקים האלה מלמד שהכוכבים שם הם ישראל. המלים המדוברות הן מספר, ושמות. ה' מונה את כולם, מוציא את כֻלם במספר, וקורא להם בשם או בשמות. ה' הבטיח שיהיו בני ישראל ככוכבי השמים, והמונה מספר לכוכבי השמים הוא המוציא במספר את כוכבי הארץ).
נשיאים, פקידים, סופרים וממונים, הנושאים ופוקדים וסופרים ומונים
בתחלת הפרשה צוה ה' את משה לשאת את ראש כל עדת בני ישראל. השרש נ.ש.א. חוזר שוב ושוב בפרשיות במדבר ונשא. המפקד וסדור המחנה נעשים בנשיאת ראש.
יחד עם משה ואהרן מתמנים איש איש למטה, אנשים שתפקידם, ע"פ האמור כאן, הוא לשאת את ראש כל עדת בני ישראל. לסייע במפקד. אבל בהמשך הפרשה יקבלו האנשים האלה ותפקיד חדש, ששמו נגזר אף הוא מהשרש נ.ש.א.: הם יקראו נשיאים.
מהו נשיא? האם עד השנה השנית לא היו נשיאים לישראל? היו גם היו, שהרי כבר כשנאספה הנדבה למשכן, כאשר כל איש מישראל נתן כאשר ידבנו לבו, אומרת התורה "והנשִאִם הביאו את אבני השהם ואת אבני המלאים לאפוד ולחשן ואת הבשם ואת השמן למאור ולשמן המשחה ולקטרת הסמים". (וכבר עסקנו לעיל בקשר שבין נדבת המשכן לבין המפקד בפרשתנו). מי הם אותם נשיאים?
הנשיאים הביאו את אבני השהם ואת אבני המלואים, אותן אבנים המיצגות את שבטי ישראל בבגדי הכהֻנה, אך טבעי הוא שנציגי השבטים הם אלה שיביאו את האבנים האלה. מתבקש אף לומר שכל נשיא הביא את האבן של שבטו, וכך אכן אומר שם חזקוני ונראה שגם הרשב"ם שם רומז לכך. כלומר: כבר בשעת בנית המשכן יש לכל שבט נשיא המיצג אותו ועומד בראשו. כמו שכבר אז עומד המפקד של בני ישראל ברקע, ומחציות השקל של מפקד בני ישראל הן האדנים שעליהם נכון המשכן, כפי שבארנו לעיל.
ואולם, בפרשתנו לראשונה מתמנים אנשים ובהמשך הפרשה הם נקראים נשיאים. לכל שבט יש נשיא, ובהמשך הפרשה אנו מוצאים שלא רק לשבטים יש נשיאים, מלבד נשיאי השבטים יש גם נשיאי בתי אבות. נשיא בית אב לגרשני, נשיא בית אב לקהתי ונשיא בית אב למשפחות מררי. בפרשת שלח אנו מוצאים את המרגלים שנאמר עליהם "כל נשיא בהם", אבל אף אחד מנשיאי השבטים של פרשתנו לא נמנה עליהם. כלומר: לא רק ראשי השבטים נקראים נשיאים. משה מצֻוֶּה לשאת את ראש בני ישראל, וכל ראש בבני ישראל נקרא נשיא.
ועדין, יש מעלה מיוחדת לראשי השבטים. הם המביאים את הקרבנות המיוחדים לחנֻכת המזבח, קרבנות שיש דמיון רב בינם לבין קרבנות הצבור. ויש בהם שעיר עזים לחטאת, כמו השעירים הצבוריים הקרבים עם המוספים, וכמו השעיר שמביא נשיא כאשר הוא חוטא. אמנם לעניין חטאת נשיא מפרשת המשנה שלא נאמרו הדברים על על הנשיא של כל ישראל, כלומר המלך, אך מכאן אפשר ללמוד שראש שבט בישראל כמוהו כראש כל ישראל. כל חלק מישראל שמקבל חלק ותפקיד בעם ישראל, נצרך לכל ישראל והרי הוא ככל ישראל.
מלבד השרש נ.ש.א. חוזר ונשנה לארך הפרשות האלה גם השרש פ.ק.ד. גם במובן של ספירה וגם במובן של נתינת תפקיד. מי שנפקד, מופקד על תפקיד כלשהו. הספירה היא גם נשיאת ראש ומִנוי נשיא, אך היא גם נתינת תפקיד לכל שבט, לכל משפחה ולכל איש מישראל. אין הפקדה ללא נשיאה, ואין נשיאה ללא הפקדה. נתינת מעמד מיוחד לאדם מתקימת רק כאשר יש לו תפקיד ומטרה שלצרכם הוא מתמנה.
במספר שמות
מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה
מִי שָׁמַע כָּזֹאת מִי רָאָה כָּאֵלֶּה
הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד
אִם יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת
ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד
יֹּצֵר יַחַד לִבָּם כְּאֶחָד
וְלִבָּם מֵבִין וּמַאֲזִין
בָּרוּך חֲכַם הָרָזִים
שְׂאוּ עֵינֵיכֶם מָרוֹם
כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב
וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה
נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא
לִתְבוּנָתוֹ אֵין מִסְפָּר
הוֹצִיא צְבָאוֹ בְמִסְפָּר
הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא
לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא
וְלִבָּם מֵבִין וּמַאֲזִין
בָּרוּך חֲכַם הָרָזִים
נָשָׂאתָ רֹאשׁ עֲבָדֶיךָ
וּנְשִׂיאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ אֲנָשֶׁיךָ
כִּי נָשָאתָ שְׁמָם לִדְרוֹשׁ
וּנְשׂוּאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ
נָשָאתָ רֹאשָׁם בְּמִסְפָּר
וְהִנֵּה אִישׁ לֹא נֶעְדָּר
וּבְנֻחֹה יֹאמַר
שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אֲלָפֶיךָ
בְּמִסְפָּר בְּמִשְׁפָּט אֶל שְׁכִינַת כְּבוֹדֶךָ
תולדות הכהֻנה ותולדות המלוכה
נאמר בפרשתנו: "ואלה תולדת אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה בהר סיני ואלה שמות בני אהרן הבכור נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר. אלה שמות בני אהרן הכהנים המשחים אשר מלא ידם לכהן. וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקרבם אש זרה לפני ה' במדבר סיני ובנים לא היו להם ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם".
שושלת הכהֻנה אינה השושלת היחידה בתורה שבה מתים שני הגדולים ללא בנים, ואחרים נכנסים תחתיהם. כך מצאנו גם בשושלת המלוכה: "ובני יהודה ער ואונן ושלה ופרץ וזרח וימת ער ואונן בארץ כנען ויהיו בני פרץ חצרון וחמול" חצרון וחמול קמו תחת ער ואונן המתים (וראה דברינו על כך בפרשת ויגש).
שתי השושלות האלה הן שני המקרים היחידים שעליהם נאמר "אלה תולדות" מחוץ לספר בראשית. כאן נאמר "ואלה תולדת אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה בהר סיני", ובמגלת רות נאמר "ואלה תולדות פרץ וכו'" והשושלת מגיעה עד דוד.
גם מגלת רות עוסקת במותם של שני הבנים ובקימתו של אחר תחתיהם.
וגם ראובן שרוצה את המלכות אומר "את שני בני תמית". (ובכך הוא מזכיר את יהודה. כפי שכתבנו בפרשת מקץ).
ספר בראשית מתאר את תולדות העולם עד הווצרו של עם ישראל. לכן, בנוי ספר בראשית מפרקים פרקים, שכל אחד מהם פותח ב"אלה תולדות...". (וכבר עמדנו על כך בפרשת תולדות) אחרי יעקב, אין עוד צֹרך ב"אלה תולדות". (אמנם פרשתנו מונה את ישראל לתולדותם, והמלה תולדות חוזרת שוב ושוב, אבל אלא תולדות לא נאמר על איש מסוים, מלבד תולדות אהרן ומשה). העם כבר קיים. כֻלו תולדות יעקב, ואין צֹרך להוסיף עוד ולהזכיר את תולדותיו של הדור הבא. תולדות השמים והארץ הגיעו אל מטרתם, הלא היא תולדות יעקב, הוא עם ישראל. ואולם, עם ישראל עדין זקוק לשושלת כהֻנה ושושלת מלוכה. שושלת הכהֻנה היא "תולדת אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה בהר סיני". השליחות והקדושה הוטלו על משה בהר סיני. משה נחשב כהן לעניינים רבים, הוא מוזכר בסוף פרשת פקודי כרוחץ ידים מהכיור לפני עבודתו כאחד הכהנים, הוא עובד במשכן בימי המלואים, וגם בפרשתנו הוא חונה לפני המשכן קדמה, עם הכהנים, והכהנים הם תולדותיו. הכהֻנה ירדה לעולם ביום דִבר ה' את משה בהר סיני. היו למשה שני בנים, אך הם לא הוזכרו עוד בבנין ימי חיי ישראל. גם שני בניו הגדולים של אהרן מתו, ושני בניו הקטנים של אהרן הם תולדות אהרן ומשה. כשנאמר בפרשתנו "ואלה תולדת אהרן ומשה", מדובר על שושלת הכהֻנה.
המלוכה לא נבחרה בתורה. התורה תולה את המלוכה בבחירה עתידית. מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו, בלשון עתיד. אך גם תולדותיה הם חלק מהתהליך האלהי. (ואע"פ שהקורא את התורה מתרשם שאפרים נבחר, כפי שבארנו במאמר על הבכורה בבית יעקב ובמאמרים על פרשות מקץ וויגש, הקורא את התורה בעין בוחנת ימצא בה רמזים לבחירת יהודה. הפרשיה העוסקת ביהודה ובניו, פרשיה שאין כמוה בתאור מעשי שאר בני יעקב, והצווי המפורש בפרשתנו להעמיד את יהודה בראש המחנה. צווי מפורש מאת ה' בשאלה מי ילך בראש העם, לא נאמר אלא על יהודה, בפרשתנו. בפרשתנו יש צווי מפורש להעמיד בראש המחנה את נחשון בן עמינדב, אבי המלוכה העתידית, שנזכר במגלת רות כחלק משושלת דוד).
גם בתולדות הכהֻנה וגם בתולדות המלוכה אנו למדים שאפשר שבחירי השושלת ימותו. בד"כ יקרה הדבר תוך חטא בתפקיד העִקרי שלהם, העמדת השושלת במלוכה, העמדתה בארץ ישראל ובעם ישראל במגלת רות, או עבודה במשכן בחנוכתו אצל הכהֻנה. וכפי שמדגישה פרשתנו: "וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקרבם אש זרה לפני ה' במדבר סיני ובנים לא היו להם ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם". בכל המקרים אנו למדים שלא אלמן ישראל, ואם ימותו אלה יעמדו אחרים תחתיהם.
ולאו דוקא בשושלות הכהֻנה והמלוכה. הוא הדבר לגבי עם ישראל כֻלו: גם מגלת רות עוסקת בקימת אדם תחת המת באותה משפחה (של חצרון). אחרי ספר בראשית לא נאמר "אלה תולדות" אלא רק על שתי משפחות, משפחת הכהֻנה ומשפחת המלוכה. אבל כל עם ישראל נמנים לתולדותם למשפחותם. לפני ה' הם נזכרים כתולדותם (בפרשת תצוה באבני השהם והחשן), וגם בפרשתנו, הם אינם נפקדים אלא לתולדותם, המפקד מתחיל ב"ויתילדו על משפחתם לבית אבתם", ומכאן "תולדותם למשפחותם לבית אבותם". לכל משפחה יש תולדות ובית אבות והתורה מצוה להעמיד כל אדם על משפחותו ובית אבותיו, ולהעמיד תולדות לכל משפחה. זה הוא דברה של מגלת רות, והדבר הזה נזכר שוב ושוב גם בפרשתנו. אנו מזכירים במיוחד את תולדות המשפחות הנבחרות, אך חשובים תולדותיה של כל משפחה ושמה של כל משפחה, ואין מספר שמות ללא תולדותם.
אֶתְיַלֵּד עַל מִשְׁפַּחְתִּי
וְעַל בֵּית אֲבֹתַי
אֶקְרָא שֵׁם אָבִי עַל נַחֲלָתִי
כִּי מִשְׁפָּחָה לִי וְשֵׁם לִי
וְחוֹנֶה אֲנִי עַל דִּגְלִי
בִּשְׁמִי וּבְאוֹתוֹתַי
יָבֹא גֹּאֲלִי הַקָּרוֹב אֵלַי
וְאֶת מִמְכָּרִי יִגְאָל
וּבְכָל אַרְצִי וּמִשְׁעוֹלַי
לָאָרֶץ יִתֵּן גְּאֻלָּה
בְּחֶבֶל וְנַחֲלָה
וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל
נַחֲלָה לִי וְשֵׁם
וְחַיִל בְּאֶפְרָתָה
אֶקְרָא שָׁם בְּשֵׁם
עַל שֵׁם אֲבֹתַי אֶרָשֵם
בִּרְכַּת ה' תִּתְגַּשֵּם
בִּבְרָכוֹת מַעְלָה וּמַטָּה
מה בין הלויים לבכורות
ה' צוה את משה לקחת את הלויים תחת הבכורות: "וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה פְּקֹד כָּל בְּכֹר זָכָר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה וְשָׂא אֵת מִסְפַּר שְׁמֹתָם: וְלָקַחְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִי אֲנִי ה’ תַּחַת כָּל בְּכֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֵת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בְּבֶהֱמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". גם להלן, בפרשת בהעלתך, אומרת התורה: "כִּי לִי כָל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם לִי: וָאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל".
התורה משוה בין שתי צורות של עבודת ה', עבודה בלויים ועבודה בבכורות.
כאשר העבודה היא בבכורות, משמעות הדבר היא שכל העדה כֻלם קדושים, כדברי קרח. בכל בית יש איש אחד קדוש, וכל בית עובד את ה' לעצמו. אין אדם אחד תלוי ברעהו. כל אדם עומד לעצמו מול ה', ובנו בכורו עובד במשכן.
כאשר העבודה היא בלויים, משמעות הדבר היא שכל העדה כֻלה קדושה. העדה היא עדה אחת, גוף אחד שלם, שכל אחד מאבריו אינו שלם ללא שאר האברים. העם כֻלו כאיש אחד עובד את ה'. העם הוא גוף אחד שבו יש אברים אברים, וכל אבר משמש את הגוף כלו בתפקידו.
וראה במאמר המשפחתיות והשבטיות בישראל, שבו הרחבנו בעניין זה.
בספר דברים חוזר הכלל הזה ומתבאר בהרחבה. התורה שם מלמדת שלא כל אדם יעבוד את ה' במקומו. וראה דברינו בפרשת ראה, שם הרחבנו בכך. עם ישראל כגוף אחד עובד את ה' במקום אחד. ולא כל אחד ואחד עובד את ה' בפני עצמו.
וראה דברינו בפרשת וזאת הברכה, שם נעמוד על כך שדוקא כאשר ישראל מחולקים לשבטים, אז יחד שבטי ישראל. דוקא אם לכל שבט ושבט יש תפקיד משלו בגוף המאוחד, אז הגוף אכן מאוחד. אם כל אחד ואחד ממלא את כל התפקידים, איש אינו זקוק לכל היתר, ואז העם מפורד. ועוד: החִבור בין כל ישראל הוא בכך שכֻלם בנים של אותו איש וכֻלם המשך של אותו איש, וממילא כֻלם מתחברים יחד זה לזה דרך בניו של יעקב, ולכן מתחברים ישראל זה לזה ע"י שכל איש חונה לשבטו.
כאשר בכל אדם יש קדושה, האדם עלול לטעות ולחשוב שהוא המטרה והוא מרכז העולם. כפי שרצה קרח. האדם יכול לחשוב שהמשכן נברא בשבילו ועבודת המשכן היא עבורו. כדי שהוא יתקדש. אבל כאשר העם עובד את ה' כאיש אחד, מלמד הדבר שלא האדם במרכז אלא ה'. וכל אדם צריך לבטל את עצמו ולהתחבר לעבודת ה' הכללית, שהיא העִקר. ולכן האדם הפרטי יבטל את עצמו ויהיה חלק מהעבודה הכללית, בתפקיד שיתן לו ה'.
ועם זאת, לא בטלה הקדושה שבכל אחד ואחד. כל אחד כשלעצמו קדוש, וקדושת בכורו לא בטלה. הוא צריך לפדותו. כל העדה כֻלם קדושים.
משמרת
תפקידם של הלויים הוא לשמור את משמרת משכן העדות. שמירה מפני זרים. מיד בסיום המפקד מצוה ה' את משה: "אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ: וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת: וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם: וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת". הלוים כֻלם הם אלה שחונים סביב לאהל מועד, שומרים את משמרתו, והזר הקרב יומת.
אך בהמשך הפרשה מסתבר שלא כל הלויים בכלל זה. שהרי נאמר: "הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ: וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ וְאֶת מִשְׁמֶרֶת כָּל הָעֵדָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן: וְשָׁמְרוּ אֶת כָּל כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן: וְנָתַתָּה אֶת הַלְוִיִּם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו נְתוּנִם נְתוּנִם הֵמָּה לוֹ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּפְקֹד וְשָׁמְרוּ אֶת כְּהֻנָּתָם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת". גם כאן הלויים הם משרתי המשכן ושומרי משמרתו והזר הקרב יומת. אלא שהפעם נאמר "וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּפְקֹד וְשָׁמְרוּ אֶת כְּהֻנָּתָם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת". למי מתיחסת הסיומת "והזר הקרב יומת"? דוקא לאהרן ולבניו שנזכרו לפניה (שגם הם שומרים, את כהנתם) או לכל הלויים שנזכרו בראש הפרשה?
בהמשך הפרשה, אחרי שמתארת התורה את מקום חנית גרשון, קהת ומררי, היא מוסיפה: "וְהַחֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִזְרָחָה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו שֹׁמְרִים מִשְׁמֶרֶת הַמִּקְדָּשׁ לְמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת". גם כאן, הצווי "הזר הקרב יומת" בא עם שמירת משמרת המקדש. גם כאן הוא בא אחרי תיאור הכהנים, אבל אפשר שהוא סִכום לכל הפרק, העוסק במשמרות הלויים השונות.
בפרשת קרח, אחרי שמצוה התורה שלא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא להקטיר קטרת, בא פרק המצוה על שמירת משכן העדות. שם נאמר: "וַיֹּאמֶר ה’ אֶל אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן כְּהֻנַּתְכֶם: וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ הַקְרֵב אִתָּךְ וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת: וְשָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתְּךָ וּמִשְׁמֶרֶת כָּל הָאֹהֶל אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם: וְנִלְווּ עָלֶיךָ וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד לְכֹל עֲבֹדַת הָאֹהֶל וְזָר לֹא יִקְרַב אֲלֵיכֶם: וּשְׁמַרְתֶּם אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֵת מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ וְלֹא יִהְיֶה עוֹד קֶצֶף עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֶם מַתָּנָה נְתֻנִים לַה’ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד: וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת". גם כאן, המצוה היא לשמור את משמרת הקדש, זר לא יקרב אליכם, הפרשיה עוסקת בכל הלויים אבל הפסוק האחרון עוסק בכהנים, והזר הקרב יומת.
מהי משמרת ומהו זר? מקריאת הפרשה נראה תחִלה שהלויים שומרים שלא יקרב זר. אך לא היא. משמרות הכהֻנה והלויה השומרים את המשכן ואת כהֻנתם היינו שכל אחד מהם ממלא את תפקידו, שהוא משמרתו. זר לא יקרב אל כל משמרת כדינה. לכל משמרת ומשמרת אנשיה, והזר הקרב יומת. הקריבה קשורה למשמרת.
לכל אֹרך הפרשות האלה, המלה משמרת היא התפקיד או המתנה שנִתנה מאת ה' לכל אחד כדינו. החִדוש של הפרשה הוא שהמשמרת היא לא רק תפקיד. היא גם מקום חניה, ומאוחר יותר, מקום אחֻזה ונחלה. לכל אחד מקומו, אחֻזתו ונחלתו. שומרי משמרת הקדש חונים סביב למשכן, ה' הוא נחלתם והזר הקרב יומת.
ולכל אחד ואחד מהם תפקידו ונחלתו. לגבי עבודות הכהֻנה הלויים הם הזרים. לגבי עבודות לויה, ישראל וכהנים זרים, וכו'. ישמור כל אחד מהם את משמרתו.
החונים לפני המשכן
ברשימת הנשיאים שבראש פרשתנו, נזכרים השבטים בסדר קרוב לסדר תולדותם. תחִלה בני לאה כסדרם, אח"כ בני רחל כאשר יוסף קודם לבנימין ואפרים קודם למנשה (כדברי יעקב שהקדים את אפרים למנשה), אח"כ בני השפחות, אלא שאשר ונפתלי התחלפו. במפקד עצמו סדר השבטים דומה מאד, אלא שגד מצטרף כבר לדגלו. אבל המפקד עדין מסדר את ראובן ושמעון כראשונים. אח"כ מסדרת התורה את המחנה, ושם יהודה מוביל, והוא והחונים עליו קודמים לדגל ראובן.
גם גרשון קהת ומררי נזכרים תחלה כסדר הולדתם, ורק משקִבלו את תפקידיהם השתנה סדרם. נושאי המקדש ראשונים, בדרום, אחריהם נושאי יריעות המשכן, במערב, ובסוף נושאי הקרשים, בצפון. כמו כן נוספה כאן משפחת לויה נוספת: הכהנים. הם הוזכרו כבר במִפקד. נאמר שם "ואלה תולדות אהרן ומשה", ולא נזכרו אלא בני אהרן, כי אין כונת הדבר אלא להזכיר את משפחת הכהֻנה, והם משה ואהרן ובניו. משפחה שתוזכר להלן בסדור מחנה הלויה. והיא תחנה לפני המשכן. משה הוא כהן לכמה ענינים. הצרוף "משה ואהרן ובניו" נזכר גם לגבי הכיור. כשמסדרים את המחנה, המובילים נקראים מזרחה ומובדלים.
נמצא שגם הלויים מסודרים בסדר הרוחות הקבוע: מזרח דרום מערב צפון. במזרח, לפני המשכן, חונים הכהנים. בדרום נושאי הכלים, במערב נושאי המשכן, היריעות, ובצפון נושאי הקרשים.
בסִדור המחנה לא הוזכרו כל המשפחות באותה לשון. גרשון קהת ומררי הוזכרו מצד עצמם, ואח"כ מצאה להם התורה מקום חניה, אבל במשפחת הכהֻנה נאמר תחלה מקום חניתם ורק אח"כ הם. "והחנים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו שמרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל". כביכול לא הוקמה משפחה זו אלא כדי שיהיה מי שיחנה במזרח, כלומר כדי להוביל את המחנה. משפחה זו קִבלה את ראש התפקידים, ואך ברור ומובן שהיא תשב במזרח. צד שבו חונים מובילי המחנה, לפני אהל מועד. משפחה זו, משה ואהרן ובניו, היא מעין שבט חדש, אך היא משפחה חשובה מצד עצמה, שהרי נפקדה כבר לעיל בלשון "אלה תולדות" (לשון זה נזכר מלבד בספר בראשית רק כאן ובמגלת רות. יחוס הכהנה ויחוס המלוכה). משפחת הכהֻנה. תולדות פרץ ותולדות אהרן ומשה, הם החונים במזרח ומובילים את המחנה.
המפקד קודם לבנית מחנה. בטרם יבנה המחנה יש לפקוד את כל ישראל. מִנוי המנהיגים והמובילים אינו אפשרי אא"כ יש מחנה בנוי ומסודר. רק מתוך כך אפשר לבחור מנהיג. רק מתוך הכרת ופקידת כל העם אפשר לסדר מחנה, ורק כשיסודר מחנה אפשר להציב מנהיג בראשו.
מחנה נייד ומשכן נייד
בשעה שהמשכן בנוי נתונים בתוכו הכלים ועליו פרוש המשכן, כלומר: יריעות תכלת וארגמן ותולעת שני, על המשכן פרוש האהל, יריעות עזים, ועליהם המכסה, עורות אילים מאדמים, ומלמעלה עורות תחשים. בתוך משכן זה שוכן הארון מאחורי פרכת. (ובסוף פרשת פקודי משמע שסכיכת הפרכת על הארון היא עבודתו. וגם במסע הפרכת על הארון והלחם על השלחן).
המזבח עומד בחצר ואין עליו מכסה, אך הוא עומד בתוך קלעי החצר, כלומר: מאחורי קלעים של שש משזר.
בשעת מסע מכֻסים הכלים בדרך דומה. השלחן מכֻסה בבגד תכלת ועליו בגד תולעת שני, ועליהם כסוי עור תחש. גם המנורה והמזבח הפנימי מכֻסים בבגד תכלת ועליו מכסה עור תחש. ואפילו המזבח החיצון, שבד"כ הוא מגֻלה, מכֻסה בשעת המסע בבגד ארגמן ועליו מכסה עור תחש.
בשעת המסע מכֻסים הכלים בתכלת וארגמן ותולעת שני ועליהם עור תחש, אין יריעות עזים ואין עורות אילים מאדמים בשעת המסע. בשעת המסע די בכך שהיריעה הפונה כלפי הכלי היא מחֹמר שממנו עשויה היריעה הפונה כלפי הכלי בשעת החניה, והיריעה הפונה כלפי חוץ היא מחֹמר הפונה כלפי חוץ בשעת החניה. אין צֹרך ביריעות הבינים. די בשני כִסויים כדי שהלויים יוכלו לבא ולא יחול עליהם דין הזר הקרב יומת. הכלי מונח תחת יריעתו והלויים עומדים מחוץ לתחש, כל מה שמחוץ ליריעות הוא כמחוץ למשכן, הלויים יכולים לגשת לשם ולשאת את הכלי.
לכן, כל הכלים הפנימיים מכֻסים בשעת המסע והמשא בבגד תכלת וכסוי עור תחש. השלחן מכֻסה בבגד תכלת ובגד תולעת שני וכסוי עור תחש. בפשטות משמע שהוא צריך בגד תכלת כדי לכסות את השלחן, ובגד תולעת שני כדי לכסות את הלחם. גם בשעת המסע והמשא – לחם התמיד עליו יהיה. הלחם הוא לחם תמיד וכל מצוות התמיד של המשכן מתקימות גם בעת מסע. ולכן יש ללחם בגד משלו. גם כאן האמירה היא שהמשכן הוא משכן גם בזמן מסעו.
בעת המסע מכֻסה הארון בפרֹכת כמו שהוא מכֻסה בשעה שהמשכן עומד. על הפרכת יש מכסה עור תחש, ועל מכסה עור התחש (ולא מתחתיו כמו שהיה צפוי) – בגד תכלת. יתכן שאין צֹרך בבגד תכלת מתחת לתחש כיון שהפרֹכת נמצאת שם, והיא עצמה בגד תכלת וארגמן ותולעת שני. אבל מה הטעם לפרוש בגד תכלת על התחש, ולמה לכסות את המזבח שאפילו בשעת חניה הוא מגֻלה.
כחנית המשכן, גם מסעו, כאמור בפרשת השבוע, הוא בתוך המחנות. אחרי שני הדגלים הראשונים ולפני שני הדגלים האחרונים. נאמר בפירוש "ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנת כאשר יחנו כן יסעו איש על ידו לדגליהם". כאשר יחנו כן יסעו. גם בשעת המסע נמצא המשכן בלב ישראל, והוא נוסע כמשכן וכמחנה הלויים. הוא גם מכֻסה כמו בשעת החניה.
כך בפרשתנו, אבל מפרשת בהעלתך עולה אחרת. שם אומרת התורה שבני גרשון ובני מררי נושאי המשכן נוסעים כבר אחרי הדגל הראשון, כדי שיספיקו להקים את המשכן עד שיגיעו הכלים, הנוסעים אחרי הדגל השני. מחנה הלויים אינו נוסע כאחד בתוך המחנות, בני גרשון ובני מררי נוסעים אחרי דגל אחד, ורק הקהתים נושאי המקדש נוסעים בתוך המחנות. כלומר: אחרי שני דגלים.
כך משמע מפרשת תיאור המסע שבפרשת בהעלתך. שם משמע שכל הכלים נוסעים בתוך המחנות, אבל בפרשיה שאחריה, המתארת את הנסיעה מהר סיני, למדים אנו שגם זה לא לגמרי נכון: "ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה וענן ה' עליהם יומם בנסעם מן המחנה".
כלומר: המשכן נוסע בשלשה חלקים: הארון נוסע עוד לפני הדגל הראשון, בני גרשון ובני מררי נושאי הקרשים והיריעות נוסעים אחרי הדגל הראשון, ויתר הכלים נוסעים אחרי הדגל השני.
בעוד שלגבי כל הכלים נוהג הכלל "כאשר יחנו כן יסעו", יש שני כלים שלא יכולים להתאים לגמרי לכלל הזה: הארון והמזבח.
הארון הוא מרכז המשכן. עליו נראה ה' בענן. ואולם, בשעת המסע נעלה הענן מעל המשכן, ובני ישראל הולכים אחרי הענן. את הארון יש לשאת בראש המחנה, צמוד ככל האפשר לענן. הארון נשאר בתוך משכן משלו, עטוף בפרכת שלו ובמכסה עור תחש. אבל אי אפשר שמכסה התחש החיצוני יהיה מופנה כלפי הענן, מעל מכסה התחש יש בגד תכלת, הפונה כל הדרך אל הענן, כמו שבשעת החניה, כאשר ה' נראה בענן על הכפרת, פונה אל הענן בגד תכלת וארגמן ותולעת שני.
כאשר שוכן הענן, יובא הארון אל המקום שבו שכן הענן. אי אפשר לבנות את המשכן ואי אפשר לסדר כלים אלא סביב הארון והענן, מקום משכנם הוא המקום שסביבו אפשר לבנות את המשכן וסביבו אפשר לבנות את המחנה. לכן מקדימים בני גרשון ובני מררי ובונים את המשכן סביב הארון עוד בטרם יגיעו הכלים, ההולכים בתוך המחנות. כשיבאו, ימצאו משכן מוכן שאפשר להניח בו את הכלים.
הקמת המשכן שבסוף פרשת פקודי, אינה כהקמת המשכן בכל מסע ומסע. בפרשת פקודי הוקם המשכן בהר סיני, במקום השכינה של אותו זמן, לכן הוקם המשכן ורק אח"כ הובא לתוכו הארון, אח"כ הובאו יתר הכלים ורק אח"כ כסהו הענן. המשכן הוקם לא סביב הארון אלא סביב מקום השכינה. אבל במסעי ישראל במדבר ישכון הענן, אח"כ יהיה שם הארון, אח"כ יוקם המשכן משכן ואליו יובאו הכלים. כיון שזה סדר ההקמה, זה סדר התנועה. אבל חוץ מזה הכלל הוא כאשר יחנו כן יסעו. הכלים נוסעים בתוך משכן משלהם, שני דגלים לפניהם ושני דגלים אחריהם.
עוד יוצא מן הכלל הזה הוא המזבח החיצון. בד"כ תפקידו לעמוד מגולה בחצר המשכן ולהעלות ענן עשן ואש תמיד מכחנו, כנגד עננו ואשו של ה'. בשעת המסע מוביל הענן של ה' את ישראל מבחוץ, ולכן נעטף המזבח כיתר הכלים בבגד ארגמן ובכסוי עור תחש.
הכהן הממונה על הלויים
על עבודת בני גרשון ובני מררי ממונה איתמר הכהן. הדבר מוזכר בפרשיות מניין בני גרשון ובני מררי, בתחלת פרשת נשא. כבר בפרשת פקודי הוא מוזכר כממונה על העבודה.
בפשטות, על עבודת בני הקהתי ממונה אלעזר הכהן. הפרשיה העוסקת במשא בני קהת מסימת בפסוק: "וּפְקֻדַּת אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן שֶׁמֶן הַמָּאוֹר וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים וּמִנְחַת הַתָּמִיד וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה פְּקֻדַּת כָּל הַמִּשְׁכָּן וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ בְּקֹדֶשׁ וּבְכֵלָיו". כלומר: כל אלה וכל התלוי בהם, באחריות נשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן הכהן. איתמר ממונה על המשכן עצמו.
אל תכריתו
הבטוי הסתום "ונכרת מעמיו" נזכר בצורות שונות בכמה מקומות בתורה. חז"ל פרשו שהכרת היא מיתה מאת ה'. ויש לכך רמז: "וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן: וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי: וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ: וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם", וכן "וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ". כלומר: ה' הוא הכורת את האיש מעמיו.
ואולם, בפרשתנו מפורש הדבר: "וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם: וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים...".
אם לא תנהגו כראוי תכריתו אותם מתוך הלויים, לכן, כדי שיחיו ולא ימותו שמרו עליהם.
הבִטוי האמור כאן הוא לא כריתה מעמיו, אלא כריתה מתוך הלויים.
כריתתו של אדם מעמיו היא מיתתו. "עמיו" הוא המקום שבו הוא נמצא בעם ישראל.
כך מצאנו גם אצל הכהנים: "לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ .... וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו..." עמיו של הכהן הוא הכהֻנה. עמיו של הלוי הוא הלויים. עמיו של ישראל הוא עם ישראל. כריתתו מהם הם מיתתו. חייו של אדם מישראל הם שייכותו למקומו בעם.
וזהו דברה של הפרשה כֻלה. חייו של אדם הם מקומו בתוך העם.