תולדות

אלה תולדות

ספר בראשית בנוי פרקים פרקים, כשכל פרק פותח במלים "אלה תולדות". מיד אחרי שתוארו שבעת ימי בראשית והעולם שנברא בהם, פותחת התורה ואומרת: אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם: בהמשך אנו מוצאים: זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ, ובסוף ספר תולדות אדם (עשרת הדורות שמאדם עד נח ומותו של כל אחד מהם): אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו וכו'.

הדור שאחרי נח מתחלק לשני פרקים מקבילים. מיד אחרי תאור מותו של נח נאמר: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם בָּנִים אַחַר הַמַּבּוּל: ובהמשך נאמר: אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל: בסיום תיאור תולדות שם, כלומר עשרת הדורות שמנח ועד אברהם, נאמר: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט:

גם הדור שאחרי אברהם מתחלק לשני פרקים מקבילים, אחרי תיאור מות אברהם נאמר: וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם: ואחרי תיאור מות ישמעאל נאמר: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק:

גם הדור שאחרי יצחק מתחלק לשני פרקים מקבילים. אחרי תיאור מות יצחק נאמר: וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם, וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם בְּהַר שֵׂעִיר, ובהמשך: אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם:

בכל פעם שמת דור שנאמר עליו "אלה תולדות", נזכרים תולדות בניו. תחילה תולדות הבן שלא נבחר, ואחריו תולדות הבן הנבחר.

תולדות השמים והארץ מתחלקים לפרקים רבים. לכל תולדה יש תולדות משלה, אך תמיד יש איש אחד שהוא במוקד דברי התורה. לפעמים כבר מסופר עליו רבות עוד בתוך תולדות אביו, כגון יצחק שכבר למדנו עליו רבות בפרשה שעברה, ובעִקר יעקב שכל מסעו לפדן ארם ונשיאת רחל ולאה, עוד נזכרים בתוך תולדות יצחק. לעולם לא יֵאמר על אדם "ואלה תולדות", לפני שנזכר בפירוש מותו של בעל הפרק הקודם. תמיד יש איש אחד, שהוא הנבחר לפני ה', והוא הוא תולדות השמים והארץ של זמנו.

לכן, בולט מאד בחסרונו הפסוק "אלה תולדות אברהם". אין פסוק כזה בספר בראשית. חז"ל מצאו את הפסוק החסר ואמרו: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם אל תקרי בהבראם אלא באברהם, באברהם מתקיים עלמא". העולם כֻלו אינו אלא תולדותיו של אברהם וזרעו, שהוא עִקר העולם. כל העולם הוא תולדות אברהם. לכן, מצאו חז"ל את אברהם כבר ב"אלה תולדות" הראשון. תולדות השמים והארץ.

האחרון שנאמר עליו בספר בראשית "אלה תולדות", הוא יעקב. אחרי יעקב, כל בניו הם העם הנבחר והם עִקר העולם. ובכל זאת, הבטוי "אלה תולדות" נמצא עוד בשני מקומות נוספים, בספרים אחרים בתנ"ך. במנין בני ישראל בפרשת במדבר נאמר: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי, ובמגלת רות נאמר: וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ וכו'. גם הכהֻנה והמלוכה הן בחירה ויצירה מיוחדת של ה', והן קובעות פרקים לעצמן בתולדות השמים והארץ. (ונבאר זאת באריכות בפרשת במדבר(.

 

האדום האדום

שני זוגות תאומים יש בספר בראשית, והמאפינים של לידתם דומים מאד בתאורם:

בפרשתנו נאמר: "וימלאו ימיה ללדת והנה תומם בבטנה  ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער ויקראו שמו עשו  ואחרי כן יצא אחיו וידו אחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב".

ואילו בהולדת פרץ וזרח נאמר: "ויהי בעת לדתה והנה תאומים בבטנה  ויהי בלדתה ויתן יד ותקח המילדת ותקשר על ידו שני לאמר זה יצא ראשנה  ויהי כמשיב ידו והנה יצא אחיו ותאמר מה פרצת עליך פרץ ויקרא שמו פרץ  ואחר יצא אחיו אשר על ידו השני ויקרא שמו זרח".

בשני המקרים, בהגיע העת הנה תאומים בבטנה. בשני המקרים קריאת השמות נזכרת כחלק מהלידה. בשני המקרים יש מעין תחרות בין תאום אחד לרעהו. בשני המקרים היתה מעורבת בענין ידו של אחד התאומים, ובשני המקרים התאום המתאמץ להשיג נקרא על שם מעשהו. אצל פרץ וזרח הצליח פרץ לפרוץ ולהשיג את זרח. אצלנו לא, יעקב יצא אחרי עשו, ורק ידו אוחזת בעקב עשו.

ואולם, הפרשה ממשיכה ואומרת שבסופו של דבר הושלם תהליך העקיבה של יעקב: "ויזד יעקב נזיד ויבא עשו מן השדה והוא עיף  ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא מן האדם האדם הזה כי עיף אנכי על כן קרא שמו אדום  ויאמר יעקב מכרה כיום את בכרתך לי...".

יעקב הצליח להשיג את בכורתו של עשו, האדמוני כמו השני הקשור על ידו של זרח, בזכות האדום האדום. וגם שמו השתנה ונקרא אדום. ולעתיד לבוא, ה' יפרע ממנו בלבוש אדום. בזכות האדום האדום השיג יעקב את הבכורה שלא הצליח להשיג בעת הלידה. גם לאחר זמן, עוד לא מאוחר לשנות את השם ואת הדרוג שנִתנו בשעת הלידה.

הצעיר הנוטל את בכורת אחיו הוא ארוע החוזר לכל אורך תהליך הבחירה, וכבר כתבנו על כך בכמה מקומות. ואולם בשני מקרים נעשה הדבר בתאומים. ההבדל בין שני זוגות התאומים מלמד שגם מי שלא נולד כבן הנבחר, עוד יכול למצוא את הדרך אל התפקיד, וגם מי שנולד בכור יכול לאבד את בכורתו. וגם לאהבת ההורים יש תפקיד בתהליך. הפסוק "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אהבת את יעקב", וכן הנזיד המופיע מיד אח"כ, מרמזים מראש על הציד והמטעמים העתידים להעביר את הברכה מעשו ליעקב. ומסתבר שגם הציָד הבא מן השדה, שציִד בפיו, עלול לאבד את מה שיש לו בגלל נזיד עדשים אדום.

וגם לעתיד לבא סופו של אדום האדמוני ליפול ביד חמוץ בגדים שלבושו אדום.

הצבע האדום מלמד על בחירה. בתנ"ך אדרת שער היא בגד שנועד להבדיל את הלובש אותה משאר בני האדם ולהדגיש את חשיבותם. ודאי שהשָני האדום נועד לציין בו את הבכור. (הוא גם מציין את השעיר שעלה בגורל, וכידוע הבחירה בין השעירים היא כנגד הבחירה בין יצחק לישמעאל או בין עשו ליעקב). עשו יצא מן הבטן לבוש אדרת שער. (ודאי לפי הטעמים שחִלקו כך שהאדרת סמוכה לשער וזה דבר אחד, ואפילו לפי המפרשים שפרשו שכֻלו כאדרת שער הוא כמו כֻלו שער כאדרת, לא בכדי נִסחה התורה את דבריה כך שתשָמע כאן המלה אדרת שער. והפשט נראה כבעלי הטעמים. המפרשים פרשו כפי שפרשו כי כשיגדלו הנערים יהיה עשו שעיר ויעקב חלק, אך למה לומר שהיה שעיר כבר כשנולד? וגם אם כן – למה לא לפרש שכֻלו שעיר כאדרת שער). עשו יצא לבוש אדרת שער מן הבטן. יעקב, שלא כפרץ, לא הצליח לעקוף אותו תוך הלידה. מלמדים אותנו רבקה ויעקב שאעפ"כ לא ננעלו שערי תשובה ותיקון, ואפשר עוד לקנות את הבכורה ולקחת את הברכה אף אם נדמה שהפסדת את אדרת השער. את אדרת השער האדומה תוכל לקנות בנזיד עדשים אדום. ויעלו מושיעים שבגדיהם כדורך יין אדום, וידרכו את עשו ויז נצחם על בגדיהם ויז עליהם דם עשו האדום, וישפטו את הר עשו, והיתה לה' המלוכה.



התחרות בין יעקב לעשו מחולקת בפרשתנו לשתי פרשיות, פרשית הבכורה ופרשית הברכה. יש קשר בין הפרשיות. פרשית הבכורה מכילה כבר כמה פסוקים שאין בהם צורך כאן, והם נכתבו כדי לתת לנו מידע שנהיה זקוקים לו כדי להבין את פרשית הברכה. כמו "ויאהב יצחק את עשו... ורבקה אהבת את יעקב", וכן היותו של עשו איש ציד. גם הפתיחה "אחות לבן הארמי" היא מקבילה לסיום "אחות נביות" והיא מלמדת למה בסופו של דבר נשלח יעקב אל לבן. אבל למרות הפסוקים האלה, עִקרה של הפרשיה הראשונה הוא הבכורה. לידת התאומים, שאצל פרץ וזרח נגמרת עם הלידה, נמשכה אצל יעקב ועשו זמן רב יותר כי רק משגדלו הצליח יעקב לעשות את אשר רצה לעשות כבר בלידה: לזכות בבכורה.

לפי זה עלינו לברר מאיזה טעם הזכירה התורה כאן ש"כלו כאדרת שער". אם נפרש כמו חלק מהמפרשים שכֻלו כאדרת שער הוא כמו כֻלו שער כאדרת, הרי שגם הפסוק הזה הוא מידע מוקדם לפרשית הברכה, כדי שנדע מדוע דאג יעקב. אבל אם נפרש שגם כאן מופיע הבטוי "אדרת שער" השכיח בתנ"ך, הרי שגם הדִמוי הזה הוא דִמוי לאדמוניותו של עשו, שהיא חלק מהאמירה בפרשיה, שעשו מסומן כבכור כמו השָני של זרח, אבל יעקב פורץ ומשיג אותו.

איש שדה

בספר בראשית יש שני אנשי ציד. וכבר חז"ל חִברו ביניהם: עשו ונמרוד.

נמרוד היה גִבור ציד לפני ה', והפסוק ממשיך ואומר: ותהי ראשית ממלכתו בבל וכו'". כלומר: המלים גבור ציד לא באות ללמד על הצטיינותו בציד בעלי חיים. בכלל, המלה גבור לא מתאימה לתיאור כזה, ובפרט שהפסוק הבא בא לציין את מלכותו. גבורת הציד של נמרוד היא השתלטות על ממלכות גדולות.

על עשו לא נאמר שהיה גבור ציד. נאמר שהיה איש יודע ציד איש שדה. הוא עסק בציד בעלי חיים, שהרי את פירות הציד שלו הוא הביא ליצחק כדי שיאכל.

ואעפ"כ מסתבר שגם הציד של עשו מלמד על הצטיינות בשדה הקרב. כפי שנבאר להלן, יצחק שולט על שטח גדול, ומישהו אמור לנהל את השלטון ואת הבטחון בשטח הזה. אבימלך ופיכל יראים מפני יצחק.

אהבתו של יצחק לעשו מן הסתם לא נובעת רק מהצטינות בציד בעלי חיים.

בודאי שבשלבים מאוחרים יותר, אנו מוצאים את עשו בראש צבא גדול ומטיל אימה. משום כך, למדו חכמים מהציד של נמרוד גם על הציד של עשו.

ומאידך, לפי הפשט, את נמרוד הכתוב דוקא משבח. הוא היה סתם גבור ציד, הוא היה גבור ציד לפני ה'. חז"ל דרשו אותו לגנאי, אבל הבטוי לפני ה' אמור בתורה בד"כ לשבח.

מה אפוא היו מעשיו של עשו? עשו היה איש שדה. המלה שדה חוזרת בפרשתנו פעמים רבות. יצחק מברך את האיש שהוא חושב שהוא עשו אחרי שהריח את ריחו כריח שדה אשר ברכו ה'. גם יצחק הוא האיש היוצא לשוח בשדה. יצחק מאמין שהאחזות בארץ היא שליטה בשדה. בשביל זה הוא מחפש איש שדה. איש שדה הוא איש ששולט בשדה. שהשדה בידו.

עשו חי על קשתו עוד הרבה לפני שנגזר עליו לחיות על חרבו. קשתו משמשת אותו גם לציד בעלי חיים, וגם לקרב. יתכן שגם חרבו. מזה הוא חי. ובזה הוא דומה לנמרוד.

יצחק אוהב את עשו כי ציד בפיו. יצחק שנסה לזרוע ולחפור בארות וסופו שגורש, מצליח בסופו של דבר להאחז בבאר שבע. אולי משום שבינתים יש בביתו מצביא שרוממות המלחמה והציד בפיו יומם ולילה. יצחק רואה שאי אפשר להאחז בארץ בלי איש מלחמה גדול המדבר השכם והערב על ציד. הוא אוהב את איש המלחמה הזה ורוצה לברך אותו. אחרי שהוא ברך את יעקב ברכת השדה ורוב דגן ותירוש בא עשו מצידו. כאשר הבין יצחק שהוא ברך את איש הדגן והתירוש ולא את איש הציד, הוא הבין גם שיש מעלה לאיש הדגן והתירוש על פני איש הציד. ובצד "על חרבך תחיה" יש גם "את אחיך תעבד". אתה תשמור על הדגן והתירוש של יעקב.

מה בין אברהם ליצחק

בפרשתנו אנו מוצאים פרשיה ארוכה המתארת באריכות את ירידתו של יצחק אל ארץ פלשתים, את אמירתו על רבקה שהיא אחותו, את שִלוחו מעם הפלשתים בגלל הצלחתו, את הבארות שהפלשתים רבו עמו עליהם, את עליתו לבאר שבע ואת בואם של אבימלך ופיכל אליו לבאר שבע בבקשה לכרות ברית.

רוב המרכיבים האלה כבר נזכרו לעיל בקִצור רב ביותר, בתאור חיי אברהם. גם אל אברהם באו אבימלך ופיכל ובקשו שאברהם ישבע להם כיון שה' מברך אותו. גם שם, מתוך השיחה מתברר שעבדי אבימלך גזלו מאברהם באר, וגם שם הם כורתים ברית.

ומתוך כך מתגלים ההבדלים שבין אברהם ליצחק. אצל אברהם לא נאמר שרועי גרר גזלו ממנו באר, נאמר רק שאברהם מחה בפני אבימלך ודרש את הבאר בחזרה. אצל יצחק להפך: לא נאמר שיצחק בִקש את הבאר בחזרה. נאמר רק שרועי גרר רבו אתו על הבאר והוא חפר לו באר אחרת.

גם אל אברהם וגם אל יצחק באו הפלשתים בדרישות. אל אברהם אומר אבימלך כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי ועם הארץ אשר גרתה בה. אבימלך רומז לחסד מסוים שעשה עם אברהם, והחסד הוא ככל הנראה אי גרושו של אברהם מארצו. יצחק מונע מאבימלך מראש את האמירה הזאת באמרו "מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם", אבל אבימלך לא מתבלבל ודורש שבועה תמורת "כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב ונשלחך בשלום". תגיד לנו תודה שהשארנו אותך חי ותשבע.

גם אברהם וגם יצחק נשבעים לאבימלך כבקשתו.

אברהם, אחרי הברית עם אבימלך, נוטע אשל בבאר שבע וקורא שם בשם ה'. לעֻמת זאת יצחק עושה זאת מיד בבואו, אחרי שבלילה הראשון שלו בבאר שבע ה' נגלה אליו. ואולם, גם אצל יצחק הברית עם אבימלך אינה סוף הסִפור. הסִפור מסתים בכך שאחרי לכת אבימלך, בו ביום מצאו עבדי יצחק מים, ויצחק קרא לה שבעה. אצל אברהם מודגש שהוא קרא למקום באר שבע כי שם נשבעו שניהם. אצל יצחק זה לא כתוב, ויתכן שהוא קרא לה שבעה על שם ההבטחה מאת ה' ולא על שם הברית עם אבימלך. הוא רואה במציאת המים התגשמות הבטחת ה'.

אפשר שההבדלים מתחילים עוד הרבה קודם. כשאברהם הלך אל אבימלך, מיד שלח אבימלך ולקח את שרה. אצל יצחק הוא לא הגיע לשלב הזה. אמנם הוא הלך והשקיף לתוך חלונם של יצחק ורבקה, ולכן כנראה כשהוא אומר "כמעט שכב אחד העם את אשתך", הוא ידע בדיוק על מה הוא מדבר, אבל יצחק נִצל מידו של אבימלך בשלב מוקדם יותר מאברהם.

אברהם לארך כל הדרך מתמודד עם אבימלך. לעֻמתו יצחק מקפיד לנתק כל מגע מאבימלך, אפשר לומר: לנער מעליו את אבימלך. הוא יכול היה להתקרב אל אבימלך, הוא יכול היה להלחם באבימלך, אילו רצה בכך, כפי שמשמע מהפסוק "וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום". שמשמע ממנו שאילו רצה – לא היה משלחם בשלום. אבימלך ופיכל יראים ממנו ולכן הם באים לכרות אתו ברית. אבל הוא כורת ברית כדי לצאת ידי חובה ולהִפטר מהם. הוא מוכן לעזוב בידם את הבאר שחפר, ובלבד שלא יהיה לו אִתם שום מגע. את המו"מ שלו הוא מנהל ישירות עם הקב"ה, הוא אינו רואה צורך להתמודד בעצמו עם אבימלך, וה' אכן נגלה אליו פעמים רבות ומצליח בידו את מעשיו.

גור בארץ הזאת

את כל האבות צוה ה' על הארץ, את אברהם בראש פרשת לך לך, את יצחק בזמן הרעב, ואת יעקב בפרשת ויצא: שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך. אצל יעקב ההדגשה של התורה היא שא"י היא ארץ מולדתו, בנִגוד לאברהם שהולך ממולדתו אל הארץ. לשם כך יש שלשה אבות, כדי שהראשון ילך מארץ מולדתו אל א"י, והשלישי ילך אל מולדתו והיא א"י. לראשון אומר ה': "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". אור כשדים היא מולדתו. לשלישי אומר ה': "שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ". ארץ ישראל היא מולדתו. לאן שיך יצחק? אברהם אמר על יצחק "את בני לא תשב שמה". כלומר: גם אצל יצחק ההליכה לארם נהרים נקראת שיבה. אבל יעקב – תשובתו הנה והליכתו שמה. ארץ ישראל היא ארצו ומולדתו. כדי להגיע לכך שיהיה אב שארץ ישראל תהיה מולדתו, צריך שיצחק לא יצא ממנה.

וכבר עמדו חז"ל על כך שיצחק אינו יוצא מהארץ. אמנם, יש הבדל בין צווי ה' בפרשתנו לבין צווי אברהם את עבדו בפרשה הקודמת. השאלה ששואל העבד בפרשה הקודמת היא האם להשיב את יצחק לארם נהרים באופן קבוע. כדי שיֵשב שם עם אשתו שלא על מנת לחזור. ואילו בפרשתנו, מבקש יצחק לרדת למצרים כאביו, לשנות הרעב בלבד, ולחזור. גם את זה אוסר ה' עליו. וגם כאן, מעשי יעקב יכולים ללמד שלפעמים זה הפוך: אצל יעקב יציאה לצפון לשאת נשים היא יציאה זמנית, ואילו ירידה למצרים מפני הרעב היא ירידה לדורות. ולכן לא כדאי לצאת למצרים אפילו לזמן קצר.

לכן אומר ה' ליצחק שיגור בארץ פלשתים שהיא א"י. אעפ"כ ארץ פלשתים היא במעלה פחותה יחסית למקום בו היה יצחק לפני כן. שהרי ה' לא נראה אל יצחק בארץ פלשתים. ה' נראה אל יצחק בדרכו אליה, ונראה אליו שוב רק בבאר שבע, בשובו ממנה. רק בשבת יצחק בבאר שבע מתגלה ברכת ה'. ואז באים אליו אבימלך ופיכל, כאשר באו אל אברהם, ואומרים שראו שהיה ה' עמו. וכאברהם הוא נשבע להם, ואז מוצאים עבדיו את המים.

גם יעקב זובח בבאר שבע זבחים לאלהי אביו יצחק ערב צאתו מן הארץ, ושם נגלה אליו ה' ומבטיח להשיבו. שתי הנבואות שנאמרו לאבות בבאר שבע פותחות ב"אל תירא". ובהבדל גדול: ליצחק נאמר אל תירא כי אתך אנכי, ולכן שב בארץ. ליעקב נאמר לרדת למצרים, גם שם מבטיח לו ה' אנכי ארד עמך וכו'. כך או כך, באר שבע היא מקום התגלות השכינה, יותר מארץ פלשתים.

בארץ כנען לא נלקחו אמותינו, רק בארץ מצרים ובארץ פלשתים.

יצחק הולך לגרר מפני הרעב. אברהם הולך לשם אע"פ שלא נאמר דבר על רעב, הוא גר שם, ובסוף יושב בבאר שבע. אזור גרר גם הוא הארץ, אך כנראה שמעלתו פחותה.

ריב בין הרועים יש גם אצל אברהם וגם אצל יצחק. אצל אברהם, שהיה הריב בהר, מביא הדבר לידי כך שלוט קם והולך. אצל יצחק, שהיה בארץ פלשתים, מביא הדבר לידי כך שהוא קם והולך, ובסופו של דבר אבימלך עולה אליו. לוט קם והלך ואברהם נשאר בהר. יצחק קם והלך והתישב בהר. סוף התהליך הוא שכאשר הוא יושב בהר (או לפחות, מחוץ לשפלה), בא אליו אבימלך וכורת עמו ברית.

 

נראים פני הדברים שפרשית ויהי רעב בארץ (שנגמרת ב"על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה"), היא פרשית מעשי יצחק והיא היתה בזמן מקביל לשתי הפרשיות על יעקב ועשו. בשעה שבא יעקב אל אבימלך עדין לא נולדו יעקב ועשו. אין איש יכול לומר על אשתו שאחותו היא אם יש להם בנים. מקצת המפרשים פרשו אחרת, ולכן התקשו.

שני סוגי ברכה

יש בפרשתנו שני סוגי ברכה: ברכה במובן העקרוני וברכה במובן המעשי. כלומר: ברכה במובן של היה ברוך ה', וברכה במובן של שפע כלכלי. ה' מבטיח ליצחק בתחלת הפרשה ואהיה עמך ואברכך, ובהמשך וברכתיך והרביתי את זרעך, ואכן בהמשך נאמר ויברכהו ה', אתה עתה ברוך ה', ועוד. השרש ב.ר.ך. חוזר שוב ושוב בפרשה ההיא, ומשמעותו עושר והצלחה.

יש גם ברכה עקרונית, כמו רוב הברכות שבתורה. כמו ברכת אברהם שבסוף הפרשה.

איזו ברכה מנסה יצחק לתת לעשו? נראה שהוא מנסה לתת לו את הברכה המעשית, הממומשת. מטרתו של יצחק היא לממש את ברכת ה', ולהתחיל את החיים כעם. יש כמה דרכים לכך. אחת הדרכים היא לזרוע, יצחק מנסה ללכת בזרך הזאת עד שאבימלך מגרש אותו. יש דרך נוספת לממש את הברכה, והיא דרכו של עשו. להיות איש שדה, השולט בשדה. זה שמסתובב בשדה עם קשתו וחציו ושולט בשטח. זה האיש שיצחק רוצה להעביר אליו את הברכה. את הברכה במובן המעשי הממומש: שדה אשר ברכו ה', טל השמים, שמני הארץ ורוב דגן ותירוש. הוא רוצה לתת לו את השלטון על הארץ. הברכה הוה גביר לאחיך (ובמיוחד ההמשך), היא מסוג הברכות שיעקב העביר מאוחר יותר ליהודה. היא יוצאת מתוך הנחה שברכת ה' החלה להתממש ומעתה כל הזרע יירש את הארץ, וצריך למנות אחד מהם שיהיה הגביר. ויש למנות את זה ששולט בשדה. שמביא מטעמים מהשדה, וריחו כריח שדה אשר ברכו ה'.

את הברכה הזאת אפשר לברך על ציד הבא מן השדה, אי אפשר לברך אותה על שני גדיי עזים מן הצאן.

לכן נאלץ יצחק לדחות את קיום הברכה הממומשת לדור הבא. בינתים עליו להסתפק בנתינת הברכה העקרונית, הרוחנית, ברכת אברהם, ליעקב. לצַיֵּד אותו בברכה הזאת עם צאתו לגלות הארוכה בפדן ארם, כשבאמתחתו חלום למימוש רחוק, וברכה שכך אכן יהיה.

עם זאת, אפשר לפרש גם אחרת. אפשר לפרש שיצחק מבקש להעביר כאן את ברכת אברהם. את ברכת הארץ. את הברכה שברך ה' את אברהם ואברכה מברכיך ומקללך אאר. אבל כשעשו שואל אותו "הברכה אחת היא לך אבי", יצחק רואה שעשו לא מבין את כל הענין. יצחק אומר לעשו: "מאה שערים אני יכול לתת לך, אבל את הברכה המיוחדת של גביר לעולם, לא אוכל לתת לך". לפתע מתברר שעשו לא מבין מהי בכורה ומהי ברכה. בעיניו הן בכורה והן ברכה אינן אלא רכוש.

מלכים ומים

אצל שלשת האבות באר שבע היא תחנה פחות-או-יותר סופית של החיים בארץ. כמובן שהתחנה הסופית ממש היא חברון. גם יעקב, בשובו מפדן ארם, מוצא את יצחק בחברון. אבל אברהם מתישב בסופו של דבר בבאר שבע, וגם יעקב מקבל את הנבואה שלו על שובו לארץ בבאר שבע. (וכבר הזכרנו לעיל שאצלו הברכה אמורה בהקשר הפוך: גם יעקב זובח בבאר שבע זבחים לאלהי אביו יצחק ערב צאתו מן הארץ, ושם נגלה אליו ה' ומבטיח להשיבו. שתי הנבואות האלה פותחות ב"אל תירא". ובהבדל גדול: ליצחק נאמר אל תירא כי אתך אנכי, ולכן שב בארץ. ליעקב נאמר לרדת למצרים, גם שם מבטיח לו ה' אנכי ארד עמך וכו'.) התהליך המתואר בפרשתנו מסַיֵּם בהתישבות מוצלחת ומבורכת בבאר שבע. ובארוע שבו מוצבים אבימלך ופיכל מצד אחד ועבדי יצחק מצד שני, מול ברכת ה'.

ה' מברך את יצחק בליל הגיעו לבאר שבע. גם אבימלך ופיכל מכירים בכך שיצחק התברך, והם עולים אליו מגרר. לכאורה יצחק אמור להרגיש מכֻבד, שמלכים ושרים משכימים לפתחו ועולים לכבודו מגרר לבאר שבע. אבל יצחק לא מתרגש. הוא שואל אותם מדוע באתם אלי ואת שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם. הוא כורת אִתם ברית ומשלח אותם. כמו שהם שלחוהו בשלום, כך גם הוא משלח אותם בשלום.

הברכה מגיעה באותו יום לא ע"י מלכים ושרים אלא ע"י עבדים. אמנם עבדים, אבל עבדי יצחק. הם מבשרים את בשורת הברכה. מצאנו מים. בשורה שיכולה לבוא רק אחרי שיצחק משלח מאתו את אבימלך ופיכל שר צבאו.

גם אצל אברהם וגם אצל יצחק יש ריב בין רועיהם לרועים אחרים. אצל אברהם התוצאה היא שהוא ישב בהר ולוט ירד לעמק. אצל יצחק התוצאה היא שאבימלך נשאר בגרר והוא עלה לבאר שבע. בסופו של דבר מוצאים את עצמם אברהם ויצחק על קו פרשת המים, בעוד שהרב עמם מוצא את עצמו למטה, בבקעה או בשפלה. רק אחרי הפרידה הסופית באה ברכת ה'. רק אחרי הפרד לוט מעמו אמר ה' אל אברם שא נא עיניך וראה, ורק אחרי שמשלח יצחק את אבימלך הוא מתבשר בבשורה המבשרת ישוב בארץ ישראל – מצאנו מים.



שִׁבְעָה

בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים, בַּמִדְבָּר הַצָּחִיחַ

לִי נִגְלָה אֱלֹהִים וְעִמּוֹ בְּרָכָה

שׁכְּשֵׁם שֶׁבְּרָכָה לְאָבִי הוּא הִבְטִיחַ

בַּעֲבוּרוֹ יְבָרְכֵנִי, בִּגְבוּלוֹת הַבְטָחָה

 

וּלְפִתְחִי הִשְׁכִּימוּ מְלָכִים וְשָׂרִים

כָּל מְגַרְשָׁי וְעוֹשְׂקַי וּמַשְׂטִינָי

בְּפִיהֶם חֲלַקְלַק, דְּבַש הֲדָרִים

רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה יי

 

מַדּוּעַ בָּאתֶם, וְאַתֶּם שְׂנֵאתוּני

שִׁלַּחְתָּני, אַף אַתָּה תְּשֻׁלָּח, תְּשׁוּחְרָר

בִּבְרָכָה פֹּה נֻטַּעְתִּי, מִפֹּה לֹא תְּגָרְשׁוּני

מִפֹּה לֹא תַּעַקְרוּנִי אפִילוּ בִּגְרָר


הוּא יָצָא וַעֲבָדַי בָּאוּ

לֹא מֶלֶךְ לֹא שָׂר, אַךְ עֲבָדַי

מְלָכִים נִרְעֲדוּ, נִבְהָלוּ, תָּמָהוּ:

עַבְדֵי הַנִּבְחָר בְּמַלְכוּת שַׁדָּי


בְּפִיהֶם לֹא דְּבַשׁ וְלֹא הֲדָרִים

אַךְ בְּרָכָה בְּפִיהֶם מְתוּקָה שִׁבְעָתַיִם

בְּשֶׁבַע יי, הַבְטָחוֹת וּנְדָרִים

בְּזֶה הַמִּדְבָּר מָצָאנוּ מָיִם

 

יצחק ורבקה

מעבר לעובדה שרבקה הולכת ופועלת מאחורי גבו של יצחק, מעניינת העובדה שהתורה לא מתארת שום שיחה בין יצחק לרבקה. המשפט היחיד שנאמר ביניהם ונזכר בתורה הוא קצתי בחיי. כשהם נפגשים – היא מדברת עם העבד והוא מדבר עם העבד. אין שיחה ביניהם. כשהיא עקרה, הוא מתפלל לנֹכח אשתו, אין שיחה ביניהם. היא הולכת לדרוש את ה', ולא נאמר שדִברה עם יצחק. הם הולכים לגרר, ולא נאמר שיצחק אומר לה הנה נא ידעתי. הוא מדבר ממושכות עם אבימלך, את רבקה הוא רק מצחק. רק כאשר סוף סוף היא אומרת לו קצתי בחיי, הוא נותן ליעקב את ברכת אברהם ומברך אותו.

תפקיד האמהות

אחד הנושאים המרכזיים בספר בראשית הוא שאלת הבן הנבחר, וכאן יש לאמהות תפקיד מרכזי.

שרה היא זו שאומרת לאברהם שיגרש את האמה ובנה.

שאלת הבחירה בין בניו של יעקב היא בחירה בין רחל ללאה. וכבר כתבנו על כך. לאה ודאי מעורבת מאד בתהליך. היא שוכרת את יעקב ואומרת אלי תבוא.

ואולם, היחידה שהיתה צריכה להכריע בין שני בניה שלה, היא רבקה. ומכל האמהות, היא המעורבת ביותר בבחירה.

רבקה לא מדברת, רבקה עושה. בנִגוד לשרה שדִברה עם אברהם, רבקה לא מדברת. לפחות לא עם יצחק. היא מדברת עם יעקב. היא שולחת את יעקב לקחת את הברכה.

יצחק מאמין בבנו בכורו, שהוא גם ציד וגבור חיל, ויוכל להחזיק את הארץ. הוא איש מעשה. גם רבקה עושה מעשה.

מטעמים

מי שכבר מכר בכורה בעד נזיד, לא אמור להיות מופתע לשמוע שאת הברכה יקבל בעד מטעמים. הוא גם לא אמור להיות מופתע כשהוא שומע שמי שכבר קנה בכורה בנזיד, קנה ברכה במטעמים. הוא מבין שאם הוא הקדים את המטעמים – גם ברוך יהיה.

אמנם, לפתע הוא נזכר שהיה צריך להשאיר גם איזו ברכה לאח השני. ספק אם היה חושב כך גם אילו היה הוא מקבל את הברכה. אבל עם כל זאת, ברור לו שאכן מי שהביא מטעמים זכה.

האמנם ברכתו של יצחק תלויה במטעמים?

אפשר כמובן להשיב שלא בכך תלויה הברכה. את הברכה בחר יצחק לתת לעשו כי הוא הבכור, כי ציד בפיו, וכי הוא הבן האהוב. המטעמים הם רק לחִמום האוירה. ובכל זאת, ריח המטעמים ממלא את פרשתנו הרבה יותר מהצפוי.

אלה לא סתם מטעמים, אלה "מטעמים כאשר אהבתי". גם רבקה יודעת להכין ליצחק מטעמים כאשר אהב.

אולי בא הדבר ללמד אותנו שאהבתו של יצחק לעשו היא כאהבתו את המטעמים. בסופו של דבר, הזוכה הוא יעקב. שאינו יודע להכין מטעמים.

ברכות מברכות שונות

ה' אומר ליצחק בתחלת הפרשה "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצת האל והקמתי את השבעה אשר נשבעתי לאברהם אביך". המלים "לך ולזרעך" מתיחסות לכל הפסוק. לך ולזרעך את את כל הארצות, לך ולזרעך אקים את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך. מכאן שיש יורש לשבועה, וה' מבטיח ליצחק שהוא היורש. השאלה מי היורש של ברכת אברהם והשבועה לאברהם, היא השאלה העומדת בבסיס הפרשה.

וה' מבטיח ליצחק עוד הבטחות: "והרביתי את זרעך ככוכבי השמים ונתתי לזרעך את כל הארצת האל והתברכו בזרעך כל גויי הארץ" גם הבטחות אלה מזכירות את דברי ה' לאברהם בראש פרשת לך לך. גם אצל אברהם וגם כאן יש גויים שמתבוננים בברכת ה' וחומדים אותה או חוששים מפניה. אבימלך ועשו.

אבימלך חושש מפני יצחק, לכן הוא מגרש אותו כיון שהיתה עמו ברכת ה'. אבל ברכת ה' מוסיפה וגדלה, ואבימלך חושש מיצחק אע"פ שהוא רחוק ממנו. בשני המקרים שבהם בא אבימלך אל יצחק הוא חושש מפניו בגלל הצלחתו, והוא מנסה להטיח בו טענה מוסרית. הוא בא אליו בשם הטובה שעשה אתו. "ונשלחך בשלום", אמנם גרשנו אותך אך צוינו את העם שלא יגעו לא בך ולא באשתך. לא נגענוך. יצחק משיב להם במדה כנגד מדה: וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום. אבימלך שִלח את יצחק ויצחק שִלח את אבימלך, ושניהם בשלום. יש כמובן הבדל גדול בין שני השִלוחים: אבימלך גרש את יצחק, ואילו יצחק לִוָּה את אורחיו ושִלחם כמו שאברהם שִלח את אורחיו. ועם זאת, העובדה שהתורה צריכה לספר לנו שהוא שִלח אותם בשלום, מלמדת שהיה לו כח שלא לשלח אותם בשלום. ליצחק כבר היתה אימפריה גדולה בבאר שבע. עבדיו שלטו בשטח (אולי בהנהגת עשו), ולממלכה השפלתית בגרר היה מה לחשוש ממנו. (יתכן שאת הממלכה הזאת, על הצאן והבקר הרבים שלה, קִבל יעקב כשקִבל את ברכת אביו. זהו רכושם הרב של יעקב ועשו שמאלץ את עשו ללכת אל ארץ מפני יעקב אחיו, הליכה שהיתה עוד בטרם הלך יעקב לפדן ארם כפי שנכתוב בפרשת וישלח) זוהי ברכת ה' האחרת, זוהי לא ברכת אברהם אלא ברכה אחרת, שמעוררת את קנאת אבימלך.

איזו ברכה מעוררת את עשו? גם הברכה שבה מברך יצחק את יעקב, וגם דבריו אל עשו, מדברים על ברכת ה' שבשדה. טל השמים ושמני הארץ (ובדבריו אל עשו בסדר הפוך), ורוב דגן ותירוש. מתוך כך – יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים, ומתוך כך אף הוה גביר לאחיך. הברכה נגמרת בארריך ומברכיך כמו הברכה לאברהם בראש לך לך וכמו ברכת בלעם (בכלל, כל הפרשה מזכירה את בלעם, שגם שם היה מעשה שנועד להשיג ברכה), אבל לא מוזכרת כאן המלה זרעך, שהיא המאפיין המרכזי של הברכה הנצחית. והיא נזכרת תמיד בהעברת ברכת אברהם. לכן אפשר לפרש שגם יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים, כונתו שכיון שיהיה לך הרבה מטל השמים ומשמני הארץ, יבאו אליך אבימלך ופיכל. זוהי הברכה הגשמית.

את הברכה הזאת רוצה עשו. אבל בסוף הפרשה באה ברכה נוספת, ברכת אברהם. היא הברכה שה' מבטיח ליצחק בראש הפרשה. שם אמר ה' ליצחק כי לך ולזרעך... והקמתי את השבעה אשר נשבעתי לאברהם. בסוף הפרשה מברך יצחק את יעקב ונותן לו את ברכת אברהם. גם את הברכה הזאת רוצה עשו: וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב ושלח אתו פדנה ארם לקחת לו משם אשה בברכו אתו ויצו עליו לאמר לא תקח אשה מבנות כנען ...  וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו  וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות על נשיו לו לאשה. אם רעות בנות כנען, מה מועילה האשה הזאת אם הוא נושא אותה על נשיו? הלא לכאורה לא לשאת את בת ישמעאל הוא צריך, אלא לגרש את הכנעניות. אבל מעשהו זה של עשו יהיה מובן לנו אם נזכור שעשו רוצה לרשת את הברכה. הוא מבין שהבנים שיש לו מבנות כנען אינם ראויים לברכת אברהם, אך הוא מצפה שאם יהיה לו גם בן שלא מכנענית – יוכל הבן הזה להקדים את יעקב ולרשת את ברכת אברהם.

ומכאן נוכל להבין מתי רוצה עשו להרוג את יעקב. אם עשו רוצה להרוג את יעקב אחרי מות יצחק, כמו שמקובל לפרש, למה שולחת רבקה את יעקב בעוד יצחק חי, ולמה הוא חוזר בעוד יצחק חי? יש לפרש (וראה להלן) שעשו רוצה להרוג את יעקב כאשר יקרבו ימי אבל אביו, ולעמוד בשעת מות אביו כיורש יחיד. אצל יצחק לא נאמר שקרבו ימיו למות כמו שנאמר על יעקב בפרשת ויחי. יצחק אומר רק "הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי". הוא לא אומר קרבו ימי למות. עשו מבין שהכל עוד פתוח, אם יֵדע להעמיד יורש מתאים ביום מות אביו, ולסלק את המתחרים מהדרך. רבקה מבינה את הלך מחשבתו של עשו, ולכן היא דואגת להרחיק בינתים את יעקב, כדי לתת לעשו את האשליה שהוא נִצֵּח. הוא נשאר עם יצחק בעוד יעקב בחרן. בכך, אומרת רבקה, תשוב חמת אחיך, ועם הזמן הוא ירשה לעצמו להתבסס בהר שעיר. הפרשה נגמרת כך שעשו יכול להשיב לאט לאט את חמתו ולהרגיש רגוע. יעקב ברח והוא כאן.

עשו נוהג כאבימלך, כמו אבימלך שראה שה' ברך את יצחק ולכן הלך אליו מגרר וכו', גם עשו שראה שיצחק ברך את יעקב, הלך גם הוא ולקח אשה שאינה כנענית.

אלא שהוא חושב שבשביל להצליח כל מה שהוא צריך הוא להעמיד בן ראוי, שאינו מבני בנות כנען. הוא לא מבין למה רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו. הוא חושב שאין חשיבות לאשה אלא משום הבנים שהיא יולדת. ודי לו באשה אחת שאינה כנענית כדי להעמיד את היורש, האחרות אינן מעלות ואינן מורידות. לכן, סובר עשו שאינו צריך לגרש את הכנעניות, ודי לו בכך שבנוסף עליהן ישא גם את בת ישמעאל. אילו למד את הפרשה בעיון, היה רואה מה כחה של אשה, עד כמה גדולה הבנתה בהעברת הברכה והירושה, ומה ביכלתה לעשות.

תכניותיו של עשו ותכניתו של יעקב

עשו אומר בלבו "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי".

הפירוש המקובל הוא אחרי מות אבי אהרוג את יעקב. אבל הפירוש הזה קשה. אם כך למה "יקרבו". וחוץ מזה, אם כך הם הדברים -  למה על יעקב לברוח עד שוב אף אחיו, ולשוב בטרם מת יצחק, בטרם סכנה ברח ובטרם סכנה שב? משמע שרבקה חוששת שיהרגהו עשו מיד, ויפוג חששה רק כשישוב אפו. ואמנם יצחק ברכו מפני שחשש שמותו קרוב, אבל לפי הפירוש הרגיל אין ליעקב סִבה לחשוש בטרם מת יצחק.

אפשר לפרש שאם יראה עשו שאין יעקב יושב בבית אביו כראוי למבורך ישוב אפו.

אך אפשר גם לפרש שברכת יצחק היא הבטחת הבכורה והירושה, ולכן מברך יצחק כאשר זקן ולא ידע יום מותו. הברכה היא העברת הירושה והסגולה המשפחתית. לכן אומר עשו שעוד לפני מות יצחק, כשיקרבו ימי יצחק למות, אז יהרוג את יעקב וישאר יורש יחידי במות יצחק. אין טעם, אומר עשו, להרוג את יעקב עכשו. אבי עוד עלול להתנקם בי בדרך כלשהי. כאשר יקרבו ימי אבל אבי, אז אהרגה את יעקב אחי.

גם יצחק מברך את בניו בדיוק מהטעם הזה. הוא חושש שמותו קרוב. אלא שהוא לא חושש ממות קרוב ממש, החשש שלו הוא שלא יספיק לברך את בנו לפני שימות. אבל הוא לא חושש ממות קרוב. לכן מרשה לעצמו גם עשו לחכות. רבקה איננה מחכה. היא שולחת את יעקב אל לבן.

כך נוצר הרושם שעשו זכה. יעקב עזב את הארץ ועשו נשאר יחיד לרשת אותה. התכנית של רבקה שנפתחה ב"ועתה בני שמע בקולי", נכשלה כשלון חרוץ הפותח אף הוא ב"ועתה בני שמע בקולי", התקפל בפני עשו. רק אחרי שעשו התרגל לרעיון שהוא יושב בהר שעיר ויעקב פה, אפשר להתחיל להרגיל את עשו אט אט שיעקב הולך ומתקרב לארץ.

הסכנה המרחפת על יעקב הולכת וגדלה ככל שמתקרב מותו של יצחק. בינתים הולכת ומבשילה השנאה שעשו שונא את יעקב. חז"ל חִשבו ומצאו שהיו ארבע עשרה שנה בין גניבת הברכות לבין בריחתו של יעקב. עשו שוטם את יעקב אט אט, בתהליך ממושך. בינתים ברור שיעקב יורש את יצחק כי הוא זה שהתברך. לכן עשו הולך להר שעיר מפני יעקב אחיו כי היה רכושם רב משבת יחדו. זה אמנם כתוב רק בתולדות עשו שבפרשת וישלח, אבל בתחלת פרשת וישלח עשו כבר יושב בהר שעיר. רבקה מבינה שכדי להרגיע את עשו צריך לשלח מכאן גם את יעקב. לכאורה זה נראה כנצחון של עשו, או לפחות כתיקו. אבל כעבור עשרים שנה ישוב יעקב לארץ כמנצח. לרבקה ויעקב יש אורך נשימה.

 

 

פורסם גם כאן וכאן



Comments