מלחמת ארבעת וחמשת המלכים

פרשת מלחמת ארבעת וחמשת המלכים מעוררת כמה שאלות: למה תקפו ארבעת המלכים את הככר מדרום, והלא הם באו מצפון? במלחמה השניה הדבר ברור, שהרי המסע כלל מלחמה בעבר הירדן, אך במלחמה הראשונה שלא כללה מסע בעבר הירדן הדבר מוזר. עוד קשה למה באו המלכים מיד בתוך שנה כדי לדכא מרד של חמש ערים קטנות (מקובל שערי הככר היו ערים קטנות שהרי המרחק בין סדם לצער הוא מרחק רגלי בין עמוד השחר לזריחה (בראשית יט כג)). יש אומרים שארבעת המלכים לא באו מעבר הנהר כדי לדכא את המרד של ערי הככר הקטנות אך כיון שהם באו להלחם ברפאים והזוזים הם כבר נצלו את המסע גם לענין זה, אך קשה למה אין מלחמה ברפאים והזוזים במלחמה הראשונה. ועוד - איך הגיעו המלכים לדרום ים המלח במלחמה הראשונה ללא מלחמה עם הרפאים והזוזים?

אפשר לתרץ שגם במלחמה הראשונה היתה מלחמה עם הרפאים והזוזים אלא שהתורה לא מספרת לנו על כך. אך אם כך יש לשאול למה במלחמה הראשונה אין צרך לספר על כך ובמלחמה השניה יש. ואפי' אם נכון הדבר ודאי שיש הבדל גדול בין המלחמה הראשונה בעבר הירדן לבין המלחמה השניה שהרי במלחמה השניה הוכה עבר הירדן מכה מוחצת עד שבנות לוט היושבות שם אומרות שאיש אין בארץ (בראשית יט לא), וכן נראה גם מדברים פרק ב. בעוד שבמלחמה הראשונה ודאי נשארו הרפאים והזוזים במקומם.

עוד יש לשאול למה נפלו המלכים המקומיים, המכירים את עמק השדים מזה עשרות בשנים, בבארות החמר. ואילו המלכים הזרים לא נפלו.

התבוננות על הנושא מתוך השטח שופכת אור חדש על כל הפרק, וזאת לאור העובדה שמזה כעשרים שנה התיבש חלקו הדרומי של ים המלח כתוצאה מנצול מקורותיו להשקיה, ובעקר בגלל הסכר בדגניה המונע מהים את מקורו העקרי. במשך שנים הים נסוג בכל שנה מעט, באפן בלתי מדאיג לכאורה, עד שבשנת תשל"ז כל חלקו הדרומי התיבש בבת אחת. גם היום, עשרים שנה אחרי התיבשות הים, עדין רוב השטח שהתיבש הוא בצה טובענית גדולה שאינה נתנת למעבר וכל העובר בה טובע.[1] אין מקומות טובעניים אחרים באזור ים המלח, מלבד באזור חלקו הדרומי.

מדוע נקרא עמק השדים? אונקלוס מתרגם מלשון שדות. העמק התמלא שדות. ואפשר שהוא נובע גם מהמלה שיד. באזור הים היבש יש מצבורים רבים שנראים כמצבורי שיד[2] (המלה שיד כתובה בתנ"ך תמיד באות ש').

מהו "עמק השדים הוא ים המלח"? יש שפרשו שאחרי ההפיכה הוא הפך לים המלח. לפי פירוש זה אין אנו יכולים ללמוד דבר מתוך השטח על אותה תקופה שהרי נתוני השטח השתנו לגמרי. אך ע"פ התאור האמור בפרשת נצבים (דברים כט כב) "גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמח ולא יעלה בה כל עשב כמהפכת סדם ועמרה אדמה וצביים" נראה שאין מדובר כאן על הפיכה לים אלא על הפיכה לאזור צחיח, שאינו ראוי לגדול צמחים. אזורים כאלה ישנם למכביר בסביבות ים המלח. כך נראה גם מתיאור ההפיכה: "וה' המטיר על סדם ועל עמרה גפרית ואש" (בראשית יט כד), זה אינו תיאור של הפיכה למים אלא של הפיכה לאזור מלוח וצחיח.

מה היתה ההפיכה? מהמראה הנשקף לעיני לוט בעמדו עם אברהם בין בית אל ובין העי אנו למדים שהוא ראה ארץ שכולה משקה, "כגן ה' כארץ מצרים" (בראשית יג י), כלומר: תושבי המקום נצלו את המים הזורמים במקום והפכו את "כל ככר הירדן" לארץ משקה כארץ מצרים. פסוק זה מזכיר את הפסוקים בספר דברים (יא י): "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים הוא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק: והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעת למטר השמים תשתה מים". להבדיל מהרגיל בארץ, שבה יש גדולי בעל, הצליחו יושבי הככר להפוך את ארצם לארץ משקה כארץ מצרים. אך לאחר ההפיכה הפכה הארץ לארץ מלחה ולא תשב.

נוכל ללמוד במקצת על חזקם וחסנם הכלכלי של יושבי הככר מתוך העיר שלא נהפכה. לוט ברח אל צער והמלאך נשא את פניו לדבר הזה ולא הפכה. צער נזכרת כאחת ערי מואב (ישעיהו טו ה, ירמיהו מח לד) ולכן יש לחפשה בארץ מואב, היינו ממזרח לים המלח, מדרום לנחל ארנן[3], סמוך לים המלח (שהרי היא אחת מערי הככר). הדבר הגיוני גם לאור העובדה שמשם עולה לוט אל ההר, ושם נולדים עמון ומואב. והם יושבים ממזרח לים המלח. מכאן נראה שלוט ומשפחתו ברחו מסדום מזרחה. מקובל לזהות את צער עם הכפר הירדני א-צאפי העונה על הדרישות הנ"ל. כפר זה הוא אי ירוק במרחבי השממה והוא נכר היטב גם לעינו של המתבונן בו מן הצד המערבי של ים המלח במרחביו הירוקים. הוא כלו משקה.

לאור נתונים אלה נראה שתושבי הככר למדו לנצל את המים הזורמים בשטחם אל ים המלח ועקב כך התעשרו עשר גדול. כך עולה גם מיחסם של אנשי סדום ועמורה לאורחים, כפי שהוא בא לידי בטוי בבראשית יט, וכפי שלמדו משם חז"ל על סדם ועמרה, שהם גזרו גזר דין מות על מי שנותן אכל לעני (סנהדרין קט:, ב"ר מט, פדר"א כה), גזרה כזאת יכולים לגזור רק אנשים עשירים מאד שעשרם מעביר אותם על דעתם. עם זאת יש לצין שאפשר להבין מה הביא את אנשי סדם לגזור גזרות כאלה (מלבד רשעם הגדול, כמובן). אנו רואים מהמקרה של לוט שעשרם של אנשי הככר משך את עיניהם של אנשי ההר בהיותו בולט מאד. אנשי ההר ירדו להתישב בככר כדי להתעשר. כאשר בא לשם אדם כלוט שיש לו צאן ובקר ואהלים (בראשית יג ה) קבלוהו אנשי הככר שהרי הם נהנו מעשרו כשם שהוא נהנה מעשרם, אך צרות עינם מנעה מאנשים אחרים לבא להנות עמהם מעשרם. הם חששו שעריהם תהיינה מקום מפלט לעניים רבים, וכך תרד רמת החיים והאוכלוסיה. לכן הם הטילו הגבלות על ההגירה כפי שעשו ממלכות עשירות אחרות בהיסטוריה.

לא רק אנשי ההרים שסביבם התקנאו בעשרם. גם מלכי עבר הנהר לטשו את עיניהם אל עשרם הגדול של אנשי הככר והם באו וכבשו אותו.

בקבץ "שומרון ובנימין" ח"ב פורסם מאמרו של ר' יואל בן-נון העוסק בשאלה היכן היו ערי הככר, בצפון ים המלח או בדרומו. הוא מביא נמוקים שונים לשני הצדדים ולא אביא כאן את כולם. מ"מ הוא אומר שא"א לזהותם בדרום משום שלוט לא יכול לראות את דרום ים המלח מאזור בית אל. אך יש סבירות לזהות אותן בדרום כי אברהם משקיף עליהן מאזור חברון (בראשית יט כח). יש סבירות לזהותן בצפון כי כך מוסבר למה יש קשר בין מלכיצדק לבין מלך סדם וכך הם יושבות על הדרכים הראשיות, אך מ"מ ברור שמקום ישיבתו של לוט בסדם היה קרוב לצער שהרי הוא הלך אליה ברגל מעמוד השחר עד הנץ החמה. ויש עוד שקולים לכאן ולכאן והרוצה להרחיב יעיין במאמר הנ"ל.

לאור האמור כאן נראה לבאר שערי הככר היו מפוזרות על כל השטח של בקעת הירדן וים המלח. אין לראות בערי הככר חמש עירות קטנות אלא מעצמה כלכלית גדולה שמהוה מוקד משיכה לארבעה מלכים גדולים מעבר הנהר. סדום וצער היו קרובות זו לזו (וראה לקמן הסבר גם לכך), אך שאר הערים היו רחוקות מהם ושלטו על שטח גדול שכולו משקה. בשם מקום לא נזכר שאפשר לראות את סדם מאזור בית אל. מאזור בית אל צפה לוט על הככר, ואחרי שירד אליה התמקם בסדם, הדרומית שבככר. לעמת זאת אברהם הצופה מאזור חברון משקיף על סדם ועמרה, ואח"כ על כל פני ארץ הככר (בראשית יט כח), הרחוקה יותר ממנו אך נראית ממקומו[4]. חמשת המלכים שלטו בכל אזור הירדן וים המלח, ולכל אחד היתה ארץ גדולה ומשגשגת, שנצלה היטב את כל מקורות המים הזורמים אליה.

לאור זאת יש להניח שמה שקרה לנו כשנצלנו את מימי הירדן קרה גם להם - חלקו הדרומי של ים המלח התיבש לפתע, וכך נוצר עמק השדים הוא ים המלח, המלא בארות בארות חמר. הנחה זאת מחיבת את תאור הככר כמעצמה גדולה מאד, שמשתמשת במים בכמות גדולה מאד. סכר בדגניה לא היה להם, אך היה גם היה מפעל גדול המושך את הירדן ושאר מקורות ים המלח להשקאת כל הככר, כמו במצרים.

כך יובן גם למה היה כדאי לארבעת המלכים לבא במיוחד לאזור כדי לכבוש את חמשת המלכים, שכן הם היו ממלכה עשירה מאד.

לפ"ז אין להביא ראיה לקטנותן של הערים ושטחן מקרבתה של צער לסדם. צער וסדם שלטו על פריפריות גדולות ונבנו כערים קרובות בקו אוירי, אך רחוקות, מפאת הים המפריד ביניהן. לוט הגיע במהירות מסדם לצער כשלא היה ים. ומלבד זאת: אין הכרח לומר שלוט הגיע עם הזריחה לעיר צער עצמה. בהחלט אפשר לפרש שהוא הגיע עם הזריחה לשדותיה של צער. למעשה נראה שלוט כלל לא עבר בעיר צער, כי אם היה עושה כן איך יכלו בנותיו לומר שאיש אין בארץ?

חמשת המלכים היו ממלכה גדולה מאד של אנשים עשירים הדואגים מאד איש איש לעשרו. מצב זה מקשה על הקמת צבא חזק. נראה שחסנם הכלכלי היה גדול בהרבה מחסנם הצבאי. מה א"כ מנע מצבאות האזור לבזוז את עשרם הגדול?

לאור הפסוקים נראה שגם כאן עמד לאנשי הככר עשרם הגדול והם שכרו את שרותיהם של האימים, הרפאים והזוזים שישבו על ההרים מעליהם. בדרום הם הרגישו די בטוחים גם ללא צבא המגן עליהם, שהרי הים חסם את דרכו של כל אויב פוטנציאלי. אלא שבאחד הימים התיבש המחסום הזה וארבעת המלכים מהרו לנצל את ההזדמנות שנקרתה להם וכבשו את ערי הככר. שתים עשרה שנה נמשך שלטונם של ארבעת המלכים בככר, עד שמלכי הככר התאוששו ומרדו, כנראה על בסיס קשר מחודש עם הרפאים והזוזים. (כנראה מלבד הרפאים הצפוניים ביותר, ממלכת הבשן, שמלכי הככר לא ראו בהם צרך ולא ראו צרך לשלם להם, ולכן רק הם נשארו מיתר הרפאים ולא הושמדו (דברים ג יא)) הפעם דאגו המלכים גם להגנה בדרום. לכן הפעם היו ארבעת המלכים צריכים להכות גם אותם. במלחמה הראשונה לא היה בכך צרך כי ההסכם שהיה לרפאים והזוזים עם מלכי הככר חיב אותם למנוע את תקיפת הככר משטחם, אך לא חיב אותם למנוע את מעבר המלכים בשטחם לצרך תקיפת הככר מדרום. במלחמה השניה היה להם הסכם עם מלכי הככר שחיב אותם למנוע גם את זה. כמו כן יתכן שהמלחמה הראשונה כלל לא הושתתה על ברית עם מלכי ההר המזרחי, אלא על כחם העצמאי ועל המכשולים הטבעיים. רק בפעם השניה הושתתה ההגנה על הברית עם מלכי המזרח. ואולם מלכי המזרח נפלו במלחמה השניה והושמדו כליל. ואח"כ, כשעלו לוט ובנותיו מצער והתישבו בהריהם, סברו הבנות שאיש אין בארץ.

[1] מקובל לזהות את החמר עם אספלט אך זהוי זה אינו הכרחי, כפי שכבר כתבו גדולים וטובים ממני. החמר נזכר במגדל בבל ולא נראה שבנו אותו מאספלט. ומלבד זאת יש בקרקעית הים היבש גם אספלט.

[2] ומלבד זאת, יש בים כמויות גדולות של סידן.

[3] זה לא הכרחי לגמרי, כי יתכן שבזמן ישעיהו וירמיהו חזרו המאבים וכבשו את אדמתם שמצפון לארנן, שנכבשה מהם ע"י סיחון ואח"כ ע"י בני ישראל ונתנה לבני ראובן בנחלה. אך מ"מ סביר שהיא בדרום.

[4] בפרשת וירא נאמר שנהפכו סדם ועמרה והככר. בפרשת נצבים נאמר שנהפכו סדם ועמרה אדמה וצבויים. מכאן נראה שאדמה וצביים יושבות בככר, אך סדם ועמרה יושבות לחוף ים המלח עצמו.