הגמ' בכתובות נח: אומרת:
אמר רב הונא אמר רב יכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר ומעשה ידיה משום איבה וכי אמרה איני ניזונת ואיני עושה הרשות בידה מיתיבי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה אימא תקנו מעשה ידיה תחת מזונות.
כלומר: האשה אינה קנויה לבעלה. חכמים תקנו שהכנסותיה של האשה יעברו לבעל תמורת אחריות הבעל לפרנסתה. אבל האשה אינה קנויה לבעלה והיא יכולה לוותר על ההסדר הזה. כי עקרו של ההסדר הוא פרנסתה. אלא שחכמים לא ראו בעין יפה מצב שבו הבעל אחראי לפרנס את האשה והאשה פטורה מכל חוב. הם הניחו שמצב כזה יביא לידי איבה. לכן הם תקנו שלעסקה יהיו שני צדדים. (וראה גם בגטין עז: שהאשה אינה קנויה לבעלה).
הרמב"ם פרט את הדברים:
כשנושא אדם אשה בין בתולה בין בעולה בין גדולה בין קטנה אחת בת ישראל ואחת הגיורת או המשוחררת יתחייב לה בעשרה דברים ויזכה בארבעה דברים. והעשרה שלשה מהן מן התורה ואלו הן שארה כסותה ועונתה, שארה אלו מזונותיה, כסותה כמשמעה, עונתה לבא עליה כדרך כל הארץ: והשבעה מדברי סופרים וכולן תנאי בית דין הם, האחד מהם עיקר כתובה, והשאר הם הנקראין תנאי כתובה ואלו הן, לרפאותה אם חלתה, ולפדותה אם נשבית, ולקברה כשתמות, ולהיות נזונת מנכסיו ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה, ולהיות בנותיה ממנו ניזונות מנכסיו אחרי מותו עד שיתארסו, ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשין כתובתה יתר על חלקם בירושה שעם אחיהם. והארבעה שזוכה בהן כולם מדברי סופרים, ואלו הן, להיות מעשה ידיה שלו, ולהיות מציאתה שלו, ושיהיה אוכל כל פירות נכסיה בחייה, ואם מתה בחייו יירשנה, והוא קודם לכל אדם בירושה. ועוד תקנו חכמים שיהיו מעשה ידי האשה כנגד מזונותיה, ופדיונה כנגד אכילת פירות נכסיה, וקבורתה כנגד ירושתו לכתובתה, לפיכך אם אמרה האשה איני ניזונת ואיני עושה שומעין לה ואין כופין אותה, אבל אם אמר הבעל איני זנך ואיני נוטל כלום ממעשה ידיך אין שומעין לו שמא לא יספיק לה מעשה ידיה במזונותיה, ומפני תקנה זו יחשבו המזונות מתנאי הכתובה.
תקנת חכמים האמורה כאן היא שכל ההכנסות יכנסו לכיס אחד. והכיס הזה אחראי לפרנס את הבית ולדאוג לכל מחסורה של האשה.
כלומר: חכמים תקנו שהאשה תחיה מאותו כיס שבעלה חי ממנו. רווחיה יכנסו לאותו כיס, ומאותו כיס היא תתפרנס. טעם התקנה משום איבה. אם החובות יהיו חד צדדיים, או אם בני זוג ינהלו חשבונות בנק נפרדים, הם יתחשבנו ביניהם על כל דבר, והדבר יביא למריבות. לכן המליצו חכמים על כיס משותף (לא לגמרי משותף, הוא שייך לבעל, ונאריך בכך להלן), שאליו נכנסים רווחיהם של שני בני הזוג, ושניהם מתפרנסים ממנו.
ואולם, רב הונא אומר שאין זו אלא המלצה. האשה היא עצמאית, והיא רשאית להחליט שאיננה מקבלת את ההסדר הזה. (וכפי שפוסק כאן הרמב"ם, רק האשה רשאית לדחות את ההסדר, הבעל אינו רשאי לסגת מההסדר הזה. הוא מחויב לפרנסתה של האשה).
האשה, אפוא, היא ישות ממונית עצמאית לגמרי. (ולהלן נפרט). היא רשאית להגיע עם בעלה לכל הסדר ממוני שיראה להם. ועם זאת, המלצת חכמים היא שיתפרנסו שניהם מכיס אחד, וכך הוא המצב כל עוד לא הוחלט אחרת.
הכיס המשותף שייך לבעל. מדוע? אפשר להציע כמה הסברים. אפשר שטעם הדבר הוא שאורח החיים בזמנם היה כך שכל אשה שנשאת עוברת לגור בבית בעלה ומשפחתו, כך שאי אפשר שהכיס יהיה משותף. אך אפשר שהטעם הוא אחר: הנחת היסוד של חכמים היא שההוצאות השוטפות פחות או יותר מתקזזות עם ההכנסות השוטפות, ובמקרה כזה לא כ"כ חשוב על שם מי רשום הכיס המשותף. אדרבה, במקרה כזה כדאי להטיל את הכיס המשותף על הבעל, משום שהטלתו על הבעל היא לא רק זכות אלא בעקר חובה. הבעל צריך לדעת שאת אשתו הוא יפרנס בכל מקרה, והאחריות רובצת על כתפיו. הוא מחויב לפרנס ולזון את האשה כפי יכלתו, כלומר: לאפשר לה רמת חיים כפי מה שיש בכיס.
ומבחינה זו אין נפק"מ לשאלה האם הכיס רשום על שם הבעל או על שם שני בני הזוג[1]. כל עוד הם נשואים – ההכנסות נכנסות וההוצאות מוצאות. רשמית הכל מונח על כתפיו של הבעל, אך בפעל אין הבדל גדול בין המצב המדובר לבין המצב המקובל היום (מלבד אולי כאשר מי מבני הזוג מתעקש על קוצו של י').
הנפק"מ מתעוררת כאשר החבילה מתפרקת. אם משום מותו של האיש או משום גירושין. כעת נשאלת השאלה מה תקח עמה האשה.
הכלל הוא שכל ממון שהיה שייך לבני הזוג לפני נישואיהם – מי שהביא אותו נוטל אותו עמו בשעת הפרידה. גם ממון שנכנס לבית המשותף במהלך הנישואין שאינו הכנסה שוטפת, כגון ירושה וכד', הצד שהכניס אותו לוקח אותו עמו[2].
הנפק"מ בין כיס משותף לבין כיס של הבעל נוגעת לשאר הממון.
לפי גישת כיס משותף, המקובלת בחוק בימינו, בשעת פירוד החבילה מקבלת האשה פרוסה מהעוגה. (פרוסה ששוה חצי עוגה), בין אם זה הרבה ובין אם זה מעט. אם נותרו חובות – היא נושאת בחובות.
לפי גישתם של חז"ל, הכיס הוא של הבעל, ולכן האשה לא מרויחה ולא מפסידה. היא תקבל בכל מקרה את כתובתה, בין אם הבית הרויח ובין אם הפסיד[3]. היא לא נושאת בחובות של הבית. מנגד, היא גם לא זכאית לאחוז ברווחים אם היו רווחים גבוהים. היא מבוטחת בסכום קבוע. כל עוד היא נשואה, פרנסתה מובטחת לה והבעל חיב לפרנס אותה, ומשנתפרדה החבילה – החבילה של האשה עומדת לרשותה ללא פגע.[4]
הלכה למעשה, מלבד הנקודה הזאת אין הבדל משמעותי בין הגישה של חז"ל לבין גישת החוק בימינו.[5]
ההבדל אמנם אינו קיים הלכה למעשה, אך הוא הבדל מאד מהותי בתפישה. שתי התפישות מסכימות שמדובר כאן על קשר בין שני אנשים בני חורין. שני אנשים שאסור לפגוע בהם או לקפחם. ההבדל הוא בשאלה האם הקשר הזה הוא קשר שוויוני. החוק היום מניח שיש כאן שני שותפים שוים. שכל אדם יוצר קשר נישואין עם בן דמותו השוה לו הנשקף מולו בראי. התפישה של חז"ל מניחה שיש כאן קשר בין שני אנשים שונים, שלכל אחד מהם תפקיד אחר במסגרת הקשר. וכן: לכל אחד מהם צרכים אחרים, וכל אחד מהם אמור לקבל משהו אחר מהקשר שביניהם. במסגרת זו, גם החיובים של כל צד כלפי רעהו משתנים.
הגמ' בנדרים פח. וקדושין כג:כד. אומרת שמה שקנתה אשה קנה בעלה[6]. האם אפשר ללמוד מכאן שלאשה אין לה יד כלל ואינה ישות כספית? כך עולה לכאורה מהראשונים בנדרים שם. רש"י שם אומר "דיד אשה כיד בעלה". וראה גם ביתר הראשונים שם. וראה ר"ן שם. הרמב"ם (זכו"מ ג יג) אומר: "נתן מתנה לאשה על מנת שאין לבעלה רשות בה, ולעבד על מנת שאין לרבו רשות בו קנה האדון וקנה הבעל, אבל הנותן מתנה לאשה או לעבד והתנה עמהן הנותן בגופה של מתנה שתהיה לכך וכך, לא קנה האדון ולא קנה הבעל". הרמב"ם פוסק להלכה שאם האיש הנותן לה מתנה אינו אומר לה בפירוש שהוא מקנה לה רק לאותו ענין, קנה בעלה. כלומר: החפץ נשאר רכושו של הנותן, מלבד לענין זה שהיא רוצה לעשות בו.[7] מכאן נראה שאין לאשה יד כלל, וכל מה שברשותה לבעלה (כל עוד הם יחד, כשתצא תטול אותם)[8].
האמירה "אין קניין לאשה בלא בעלה" נזכרת יחד עם "אין קניין לעבד בלא רבו". (קדושין כג). האמנם אשה היא כעבד? האין היא ישות ממונית עצמאית?
כפי שראינו בפרק הקודם, ההסדר הזה תלוי ברצונה של האשה לקבל אותו. היא ישות ממונית עצמאית, ואם היא בוחרת לא לקבל את ההסדר הזה – היא רשאית. רק משום איבה תקנו חכמים שיקנה בעלה את אשר לה. וגם זה – בחלק מהעניינים רק כל עוד היא בביתו. כשהיא יוצאת היא לוקחת עימה את מה שנכנס יחד עימה, ואת מה שהיא הכניסה תוך כדי נישואין, מלבד רווחי מעשה ידיה ומציאתה והרווחים המתקבלים מנכסיה. הכנסות שוטפות שאמורות לכסות את ההוצאות השוטפות. האשה, אפוא, היא ישות ממונית עצמאית.[9] היא לא דומה לעבד.
המשנה בערובין אומרת:
כיצד משתתפין במבוי מניח את החבית ואומר הרי זו לכל בני מבוי ומזכה להן על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים ועל ידי אשתו אבל אינו מזכה לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו.
המשנה בב"מ אומרת: קוצץ אדם על ידי עצמו על ידי בנו ובתו הגדולים על ידי עבדו ושפחתו הגדולים על ידי אשתו מפני שיש בהן דעת אבל אינו קוצץ על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הקטנים ולא על ידי בהמתו מפני שאין בהן דעת.
התוספתא בפסחים אומרת: לא ישחוט אדם על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים ועל ידי אשתו אלא מדעת' אבל שוחט הו' ע"י בנו ובתו הקטנים וע"י עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן ובין שלא מדעתן.
בכל המקורות האלה אנו רואים שאשתו היא כבנו ובתו הגדולים, שהם עצמאים כלכלית. לאשתו של אדם יש עצמאות כלכלית והיא ישות ממונית נפרדת מבעלה. ודאי וודאי שאי אפשר להשוות אותה לעבד.
רק במקום אחד מנויה אשתו יחד עם בנו ובתו הקטנים. המשנה בב"מ אומרת: "מציאת בנו ובתו הקטנים מציאת עבדו ושפחתו הכנענים מציאת אשתו הרי אלו שלו...". לעניין מציאה תקנו חכמים שהבעל זוכה במציאותיה של אשתו, ולכן לעניין זה האשה אינה ישות ממונית עצמאית.
אשה שנפלה לה ירושה, או שזכתה בדמי נזיקין, הרי הם שלה. אלא שכל עוד היא תחת בעלה – הוא יכול להנות מהרווחים של אותו רכוש. כשהיא תצא מביתו – היא תטול עימה את הקרן (ראה כתובות סה: עט. ועוד)[10]. ואפילו הבעל עצמו שהזיק לאשתו חייב לשלם לה.
נראה שמן התורה האיש ואשתו הם שני אנשים שונים ולכל אחד מהם יד. אלא שחכמים תקנו שכיס אחד יהיה לשניהם. כיון שראוי לבית לעמוד על כיס אחד שאחראי לכל. דרך הבית הוא שאין האשה זורעת וקוצרת, ואין האיש לש ואופה. (ואף בימינו, ברוב הבתים אין תפקידי האיש זהים לתפקידי האשה, וגם הציפיות של כל אחד מהם מהתפקיד – שונות הן. מלבד בבתים שבהם באופן מלאכותי מבקשים בני הזוג דווקא להשוות את התפקידים ממניעים אידאולוגיים ואחרים). התפקידים מתחלקים ביניהם. האיש חיב במזונותיה, ולכן תקנו חז"ל שיקבל את מעשה ידיה. כיון שהוא מפרנס אותה, יזכה בפרנסה שהיא מביאה. וכן תקנו שידאג לכל צרכיה, ולכן כל אשר היא מביאה לו הוא. ואולם מה שהביאה מן החוץ, כגון מה שהיה לה לפני שנשאת או מה שנפל לה לא מתוך מה שעשתה ברשותו, כגון ירושות וחבלות, הוא שלה ויוצא עמה, אלא שבינתים הוא של הבעל והבעל אוכל פירות[11]. ומה שעשתה ברשותו כיון שעשתה תחתיו ומכח פרנסתו, הרי הוא שלו לגמרי. כי בביתו היא. אל ביתו היא באה ומשם היא הולכת אם תלך. ואם הם נפרדים כל אחד מהם נוטל את אשר הביא, ואשר עשו יחד נוטל הוא כי בביתו נעשו. כך ראוי לבית לנהוג. ואולם אם לא תרצה יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה, ולעשות עם בעלה סדר אחר. (הבעל, לעֻמת זאת, אינו יכול להשתמט מחובותיו כלפי אשתו. גם האיש יכול לומר "צאי מעשה ידיך למזונותיך", אלא שכאן הוא יכול לומר כך רק אם הוא מודא שאכן רווחיה של האשה מספיקים כדי לכלכל אותה. כחו של האיש להתנתק מחיוביו נמוך מכחה של האשה).
האשה אפוא היא ישות ממונית עצמאית שיש לה רכוש, אלא שהיא חיה עם בעלה בהסכם שותפות[12], שבו לכל צד יש תפקיד.
עם זאת, יש לפחות ענין אחד שבו אנו מוצאים שכבר בתורה האשה ורכושה שיכים לבעלה. בגטין מז: דורשת הגמ' את הפסוק האמור בפרשת בכורים: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך", שהבכורים הם שמחה לא רק במה שנתן לך אלא גם במה שנתן ה' לביתך, ומכאן שגם איש בפירות אשתו חיב בבכורים ומביא וקורא. מי שסבר שקנין פירות כקנין הגוף לומד זאת מכאן, שהרי הבעל אינו קונה בנכסי אשתו אלא את הפירות ואעפ"כ הם כקרקע שלו. מי שסובר שקנין פירות לאו כקנין הגוף אומר שדוקא שם, כיון שחדשה התורה "ולביתך", מביא וקורא. תוס' שואלים שם הלא מן התורה אינו אוכל את פירות נכסי אשתו ואין לו בהם אפילו קנין פירות, ומה שיכת לכאן המחלוקת האם ק"פ כק"ג. אנו למדים שגם מה"ת פשוט שכל תבואת נכסי האיש וכל ביתו נכנסים לבית אחד, וממילא יכול האיש להביא בכורים ולשמוח בכלם, גם אם לא זכתה לו התורה שיהיו שלו לגמרי. באפן טבעי המביא את הבכורים עבור נכסי האשה הוא בעלה.
המשנה אומרת "האשה נקנית בשלש דרכים". המשנה מתייחסת לנישואין כקניין. אך מאידך, מלבד המשנה הזאת לא נאמר בשום מקום שהאשה קנויה לבעלה. אשה איננה קנויה לבעלה, היא מקודשת לבעלה. רק במקום אחד השתמשה המשנה בשרש ק.נ.ה., בפרק האשה נקנית. כיון שהנושא של הפרק הוא מה הפעולה שיוצרת את התוצאה המשפטית בכל מקרה ומקרה, וכיון שכל הפרק שנוי בלשון ק.נ.ה., גם על האשה נאמרה לשון זו. אבל בכל שאר הש"ס אין שמוש בלשון קניין כלפי אשה. אמנם יש כאן פעולה משפטית המחברת את האשה לבעלה, אבל מעמדה המשפטי אינו דומה למעמד של קניין. פשוט שהבעל אינו רשאי למכור את אשתו לאחר, וכן אינו רשאי לנהוג בה כקניינו לעניינים רבים אחרים. מאידך, אכן נוצרה כאן מציאות משפטית המחברת את האשה לבעלה. ואת המציאות הזאת עלינו להגדיר.
הרמב"ם אומר:
האשה שאמרה לבעלה הנאת תשמישי אסורה עליך אינו צריך להפר, הא למה זה דומה לאוסר פירות חבירו על בעל הפירות, וכן הוא שאומר לה הנאת תשמישי אסורה עליך לא אמר כלום מפני שהוא משועבד לה ...
מלשון הרמב"ם עולה שהלכה למעשה האיש מחויב לאשה בדיוק כמו שהאשה מחויבת לאיש. אבל שרש העניין שונה. האשה מחויבת לבעלה משום שהיא קנויה לו. הבעל מחויב לאשתו משום שהתורה חיבה אותו[13].
הלכה למעשה, שני בני הזוג מחויבים זה לזו.
האשה לא קנויה לבעלה אלא משועבדת לו, (כלומר: מחויבת לו לכמה עניינים), כדברי הגמ' בנדרים פו (וראה גם שו"ע אה"ע פא ב). ולכן היא אינה יכולה להקדיש את מעשה ידיה, וגם לא את ידיה עצמן. שהרי אינה יכולה להפקיע את עצמה מיד בעלה. חכמים לומדים על מעמדה של האשה מתוך הלכותיה. כיון שהאשה מחויבת לתת את מעשה ידיה לבעלה, והיא לא יכולה להפקיע את עצמה מיד בעלה, משמע שהיא משועבדת לו.
אמנם ראה ר"ן בנדרים שם, שעומד על כך שגופה של האשה לעולם ברשותה, וכל מה שמשועבד לבעלה הוא רק מעשה ידיה.
הר"ן שם (ד"ה מתקיף) אומר שאמנם אשה יכולה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה, אבל את שבע המלאכות שאשה עושה לבעלה בבית, אינה יכולה להפקיע.
למדנו אפוא שהאיש והאשה הם ישויות ממוניות עצמאיות, שיש ביניהם מעין הסכם שותפות. זהו הסכם יותר מחייב מהסכם שותפות רגיל, ולא כל התנאים בו נתנים לשנוי, אך הוא מעין הסכם שותפות. וכאן המקום לשאול, האמנם יחסי ממון בין בעל לאשה אינם אלא הסכם שותפות?
עינינו הרואות שהסכם השותפות הזה שונה מהסכמי שותפות רגילים. כיון שהאיש והאשה שותפים בחייהם, השותפות היא מאד מקיפה. היא כוללת כל רוח שהם מרויחים, כולל מציאות.
השותפות הזאת לא שוויונית[14]. היא מטילה על האיש אחריות לפרנס את האשה.[15]
האשה אינה משועבדת לבעלה כמו שעבד משועבד לאדוניו. כפי שראינו לעיל. היא אדם עצמאי. אך כאדם עצמאי היא אכן מגיעה עם בעלה לאיחוד כזה, שיוצר הלכות כגון "מה שקנתה אשה קנה בעלה" וכיו"ב.
ההסכם בין האיש לאשה אינו שותפות רגילה. האשה, כפי שעומדת על כך הגמ' בנדרים, אינה יכולה לנתק את הקשר. וגם על הבעל הכבידו חכמים ותקנו כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.
כלומר: נכון שהבסיס שעליו עומד קשר הנשואין הוא בסיס חוזי. אך מעל אותו בסיס בנוי מבנה גדול של ברית בין שני בני אדם שמתאחדים לבניין אחד.
[1] לעניינים שונים גם האשה זכאית בכיס המשותף הזה. ראה נזיר כד.: לדעת ר' יהודה אדם מביא על אשתו קרבן עשיר וכל קרבנות שהיא חיבת. הכיס אמנם רשום על שם הבעל, אבל הוא משועבד לכל צרכיה של האשה, ולכן האשה נחשבת עשירה.
[2] אמנם, ההמלצה והדרך הפשוטה שחכמים ממליצים עליה (כך פשוט במקומות רבים מספור. וראה במאמר על המשפחתיות והשבטיות בישראל, אורות עציון כח. וראה רמב"ם דעות ה יא) היא שבני הזוג יגורו בביתו של האיש (או אולי: בבית משפחתו), ואם כן ברור שכיון שהבית היה של האיש מלכתחילה, הוא זה שנשאר בבית גם אחר כך. הדבר טוב גם מצד מבנה הבית ואיתנותו. (וכמו שבארנו במאמר על הסכם קדם נישואין בצהר) אבל עם זאת, פשוט להלכה שאם בני הזוג גרים בביתה של האשה – האשה היא שתשאר בו לאחר הגירושין. ואם בני הזוג גרים בבית ששיך לשניהם – יחלקוהו אחרי הגירושין.
וראה בפסק דין 1132751/1. שם עסק בית הדין במקרה של בני זוג שנישאו בטקסס. הם התגרשו בארץ, ועיקר הדיון ביניהם נסוב על בית בארץ, שבו גרו הצדדים לאחר עלייתם לארץ, והוא נרכש מכספי הבעל ונרשם בחלק מהמסמכים על שם הבעל ובמסמך אחר על שם שני הצדדים. בין הדין האזורי דן בנושא כפי שהוא דן בכל תיק, בשאלה האם היתה כונה מצד הבעל לשתף את אשתו בנכס. בית הדין הגדול קבע שכיון שבני הזוג התחתנו בטקסס, מה שקובע הוא החוק הטקסני והפרשנות הניתנת לו בבתי המשפט בטקסס, וכיון שבית הדין האזורי לא התייעץ עם מומחה למשפט הטקסני - הפסק בטל. לכן החזיר בית הדין הגדול את התיק לבית הדין האזורי, שידון בו שנית לאחר שיתייעץ עם מומחה למשפט הטקסני.
התבוננות במחלוקת בין בית הדין הגדול לבין בית הדין האזורי פותחת פתח לסוגיא חשובה העולה מכלל הדברים: בית הדין האזורי לא מצא לנכון לפנות לדין הטקסני, ככל הנראה משום שהוא לא תפש את השאלה כחלק מדיני המשפחה שבין בני הזוג. אמנם נכון שדיני המשפחה שבין בני הזוג צריכים להתנהל לפי הדין הטקסני, אבל השאלה הנידונה כאן היא לא דיני המשפחה אלא דיני הקניין החלים על הבית. כיון שבדרך כלל דנים בתי הדין בקניינים שנעשו בין בני זוג כמו שדנים בכל קניין שנעשה בין איש לרעהו, סבר ככל הנראה גם בית הדין דידן שהשאלה כולה היא חלק מדיני הקניינים. בית הדין האזורי סבר ככל הנראה שכאשר דנים בשאלה האם הבעל הקנה את הבית לאשתו, אפשר לדון בדין זה ככל קניין בין איש לרעהו, וממילא הדין הטקסני אינו רלוונטי. אבל בית הדין הגדול סבר שאי אפשר לדון בבני זוג הקונים בית בנפרד מדיני המשפחה, ואי אפשר לראות בקניין כזה קניין רגיל העומד בפני עצמו כמו כל שותפים שקנו קניין, שהרי ברור שקניין זה הוא חלק אינטגרלי מיחסי המשפחה שביניהם.
גישתו של בית הדין הגדול אפוא אומרת שקניין של בית ע"י בני זוג אינו חלק מדיני הקניין אלא חלק מדיני המשפחה. והשאלה הנשאלת אפוא היא השאלה כיצד יש להתייחס לבית לפי דיני המשפחה. אמנם, גישתו של בית הדין האזורי היא אחרת. וכפי שציינו במאמר זה, מבחינה משפטית פשוטה בני זוג לא שונים מכל שני אנשים שעושים עסקים ביניהם. וכך רואים את הדברים בדרך כלל בבתי הדין. אמנם, מעבר לכך יש המלצה של חכמים בשאלה כיצד בית צריך להתנהל מבחינה קניינית כדי שיחזיק מעמד, וזה שייך לדיני משפחה.
[3] ראה עשה לך רב א כב, שאומר: "שעקרון השויון טומן ביסודו לא זכויות בלבד, אלא בעיקר חובות, ומכאן הספוק האמתי בהשגת השויון. ואשה לפי מהות טבעה היו חובות אלה רק מכבידים על קיומה הכלכלי. ולכן לא קפוח כאן, אלא דאגה רצינית לאשה ואספקת צרכיה בכבוד".
(אמנם יש להעיר שהגרח"ד כתב את דבריו בהקשר אחר, שבו יש כמה קושיות על דבריו, עד כדי שספק גדול האם אמנם כתב את דבריו בכנות או רק כדי לישב את דעתה של השואלת. השואלת שאלה מדוע אשה אינה יורשת. הגרח"ד השיב שהיא אינה יורשת כי היא מקבלת תמורת אי-ירושתה ביטוח למזונות ופרנסה והוצאות נשואין עד שתנשא. ועל כך קשה שהרי התורה היא שאמרה שהבת לא יורשת, ואילו הפרנסה אינה אלא תקנת חז"ל. ועוד, הלא כל מי שמת בעתו ובשיבה טובה, בד"כ בנותיו כבר נשואות. ומסתבר שטעם הדבר אחר: הבנים הם ממשיכיו של אביהם, אך הבת מצטרפת למשפחת בעלה. ומ"מ אם אין הדברים נכונים לענין ירושה, הרי הם נכונים לענייננו).
[4] ההנחה הכללית של ההלכה היא שבימי נישואיהן המשותפים ההכנסות פחות או יותר מתקזזות עם ההוצאות. כך עולה מהגמ' בכתובות מז:נט., שאומרת שהבעל חיב בכלכלת אשתו ובתמורה הוא זוכה בהכנסותיה, ובהכנסות המתקבלות מנכסיה כל עוד היא אתו. ההנחה הסמויה העומדת כאן היא שהמכלכל הוא הבעל ובביתו הם יושבים, אך למעשה הכלכלה היא משותפת. הבעל מקבל את הכנסותיה ומכלכל אותה, בפעל יש כאן שותפות.
חכמים לא התעלמו מכך שפעמים רבות הנכסים גם מתרבים במשך שנות הנשואין. אבל במקום לתת לאשה אחוזים מגדול הנכסים (דבר שהיה מצריך לחשב את הערך בכל זוג מחדש, להביא ראיות, וכו') העדיפו חכמים לתת לאשה סכום קבוע. ללא סיכונים וללא רווחים. סכום הכתובה. אפשר שהוא תמורת הגדלת הנכסים בזמן השותפות.
[5] ולכן יכולים בני הזוג להתנות שהם הולכים לפי איזון משאבים, אבל מומלץ לשמור על כך שכל נכס שהיה שייך מראש לאחד הצדדים או הגיע ממשפחתו של אחד הצדדים – ישאר של הצד שלו הוא שייך ולא ישותף. הצדדים כמובן יכולים לבחור להקנות זה לזה. אבל אין צרך ולא מומלץ. זה יוצר מריבות במקרה של גירושין, ואין לזה נפק"מ אם אין גירושין.
[6] הזכרנו לעיל (הערה א) את דעת ר' יהודה בנזיר כד.:, שלפיה אדם מביא על אשתו קרבן עשיר וכל קרבנות שהיא חיבת, מפני שכך כתב לה. מכך אנו למדים שאפילו לדעת ר' יהודה, אלמלא כתב לה, אינו חיב לה ואם אין לה ממון משלה אינה מביאה אלא קרבן עני. ורבא אומר שם שאפילו לדעה זו לא חיב אלא מה שחיבת ממילא, ולא נזירות שקבלה היא על עצמה. ומה שמקנה לה שלה.
עוד משמע שם שאם היא קומצת מעסתה – מה שקמצה שלה הוא ויכולה לעשות בו כרצונה. וכן אם הקנה לה אדם ע"מ שאין לבעלה רשות בו.
[7] ואומר הרשב"א (מיוחסות קנ) שמכאן עולה שאם נתן אב מתנה לביו"נ ע"מ שאין לבעלה רשות, משמת האב ירשה בתו את מה שנשאר בידה וזכה בעלה. הבעל זוכה לגמרי בכל מה שקנתה אשתו. הדרך היחידה לתת לאשה נשואה רכוש בלי שיזכה בו בעלה, הוא שהנותן ישאר בעליו.
[8] עוד אנו למדים בסוגיא שם, שהגמ' מניחה כמובן מאליו שאין לענין זה הבדל בין אשה לעבד, ולמ"ד שא"א להקנות כך לעבד, ה"ה לאשה. וכן נראה שהסיקה הסוגיא. אמנם הקשה שם ר' זירא שהמשנה בערובין מחלקת בפירוש בין עבד לאשה, אך הסוגיא מתרצת ששם מדובר דוקא במקרה שיש לה חצר באותו מבוי. ובד"כ היא כעבד. ואולם, בעל כרחנו יש הבדלים בין בעל הקונה את מה שקנתה אשתו לאדון הקונה מה שקנה עבדו. לעבד א"א שיהיה רכוש, וגם רכוש שהיה לו לפני שקנאו האדון קנה האדון, אבל לאשה יש רכוש והיא ישות ממונית, ובעלה לא קנה אלא את שקנתה בהיותה תחתיו. וראה דברינו להלן.
[9] בכתובות נט.: ונדרים פה:פו. עוסקת הגמ' בשאלה באיזו מדה האשה וידיה קנויים לבעל, ונפק"מ אם הקדיש אחד מהם. הגמ' אומרת שהאשה לא קנויה לבעלה אלא משועבדת בלבד, אך קנינה הוא יותר מסתם שעבוד כי אין ביכלתה להוציא את עצמה ממנו בעל כרחו, לכן אינה דומה לשדה שמכר לחברו, אך גם לא לשדה שמשכן לחברו, ואפילו לא לשדה שמשכן לעשר שנים. כי כאן זמן השעבוד אינו קצוב.
[10] ובכתובות קא: נאמר שאפילו אם זנתה נוטלת עמה את כליה. (כלומר ממון שהיה לה לפני שנישאה). וברור שמי שזנתה וכעת צריך בעלה לגרשה לא תקח עמה שום דבר משלו. הרצחת וגם ירשת? אם היא נוטלת אותם משמע שהם שלה.
[11] ומ"מ א"א לומר שהוא קונה את הנכסים עם האשה. שהרי הם גם יוצאים עמה. וראה במשנה בכתובות עח. שאמרו חכמים לפני ר"ג הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים? וענה להם על החדשים אנו בושים אלא שאתם מגלגלים עלינו את הישנים. כלומר ר"ג בוש בכך שאיש זוכה בנכסי אשתו. ור"ש שם מחלק בין ידועים לבעל לשאינם ידועים. ושם עח: מבואר שנכסים במדה"י מסתמא הבעל לא יודע עליהם, וכיון שאינם קנין גמור אם מכרה ונתנה קים. כלומר: הדבר תלוי בידיעתו של הבעל שהוא קונה את הנכסים עם האשה. וגם הרוצה להבריח אפשר שלא קנה לא הלוקח ולא הבעל אם הוא כנכסים שאינם ידועים. חכמים לא בטלו את ידה של האשה. יש לה יד ויכולה להחזיק נכסים, ואין אומרים בהם שבעלה קנאם. אבל אם הם ידועים לבעל, תקנו שיקבלם. ובסתמא קנה הכל. וראה שו"ת הרשב"א (מיוחסות לרמב"ן סג) שאומר שאשה לא יכולה לשייר לעצמה נכסים, אא"כ יאמר לה הבעל בפירוש דו"ד אין לי בנכסים אלה.
ונראה שאינו קנין גמור לכל דבר. הקרן (לפחות בנכסי מלוג) שלה, לכן אם תצא נוטלתם. וכן הבעל אינו יכול למכור את נכסיה. (ב"ב נ. יבמות סו: וראה שו"ת רשבא ב שז, רמב"ם אישות כב טז, וברא"ש ב"ב ג נג משמע שהם רכוש הבעל אלא שאם תצא יחזור אליה. לכן אם מכר הבעל ומתה בחייו התברר למפרע שהמכר חל. כלומר: זה קנין גמור. וכן משמע ברי"ף ורא"ש ביבמות שם, שהנכסים מכורים ואם תצא האשה תטרפם, אבל יש חולקים).
ומ"מ אפילו נכסי צאן ברזל אינם צאן ברזל לגמרי. הם מוערכים בפחות חמש (כתובות סו.) וע"פ הדיון בגמ' (כתובות סז.) על כלים והאם פחתי, משמע שהטעם לפחיתת חמש הוא שגם נצ"ב נתנו ע"מ להשתמש בהם, ובלאי שרגיל להיות בהם אינו חיב להשלימו. ואע"פ שיש שפרשו אחרת.
[12] מדובר על שותפות חוזית, שכפי שאומר הרמב"ם (אישות יב ו) רוב הסעיפים שבה ניתנים לבטול מראש. כלומר: אם בני הזוג מתנים ביניהם תנאים אחרים לפני החתונה – התנאים מתקבלים. (אם כי מסתבר שלכתחילה יש ערך לעשות את הדברים כמו שקבעו חז"ל).
[13] לשון הגרז"ן: ונראה ששעבוד האשה לא בא מכח מצוות התורה אלא מהקנין קדושין שקנה שעבוד על האשה. ולפי זה נראה שהגט בא להפקיע שיעבוד וזכות הבעל על אשתו. ומה שע"י הגט נפקע זכות האשה לשכו"ע אינה מעצם הגט אלא כיון שהגט בטל זכות וקנין האיש באשתו שוב אין כאן מצוה של שכו"ע לא יגרע, שהמצוה נאמרה שלא יגרע מאשתו, ואשתו היינו האשה שהיא קנויה לו. וכל שנפקע קנינו שוב אין האיש מצֻוֶּה במצוה ולכן אין האשה מתחיבת בגט. שהחיוב בא בעקיפין... בא לחלק בין קנין שלו באשה שהוא קנין מוחלט ואילו שעבוד אשתו עליו.. אינו אלא תוצאה מהשיעבוד שלו ויכול לסלק את שלו.
[14] אין שום מגמה של שוויון. האשה אמנם אינה קנויה לבעלה, היא בת חורין לכל דבר, והיא ישות ממונית לעצמה. אך עם זאת קשר של נישואין אינו הדדי ואינו שוויוני. הוא משנה את מעמדה של האשה. האשה מקודשת. האיש לא התקדש. קשר הנישואין לא יחול אם האיש יאמר "הריני אישך, הריני בעלך", הוא יחול אם יאמר: "הרי את מקודשת, הרי את אשתי". האשה היא שמשתייכת לשבטו ולמשפחתו של בעלה. מתוך כך נגזרים הרבה הבדלים בין האיש והאשה.
[15] חז"ל תקנו שתהיה האשה בת בית לכל דבר, ואף אחר מות בעלה תמשיך לשבת בו כל עוד אינה עוזבת את המשפחה. אך ברור שאם היא רוצה להנשא למשפחה אחרת, איננה ממשיכה לשבת בבית בעלה. הנשואין מבוססים על כך שאם הם פוקעים כל צד נוטל את מה שהביא, הבעל נשאר בבית כי מלכתחילה הבית היה שלו, ואם מלכתחילה הבית היה שלה היא נשארת בו, אבל אין ראוי כן ע"פ עקר פשיטות התורה. וכל עוד הנשואין קימים הכל לשניהם. כל נכסיו משועבדים לכתובתה, ולכן הבעל לא יכול למכרם אלא בהסכמתה. שניהם מוכרים יחד כאיש אחד. כל עוד הנשואין קימים, ע"פ תקנות חז"ל הם דומים לשותפים.