תרומה
מאת כל איש אשר ידבנו לבו
המשכן נעשה ע"פ הצווי. כתבניתו אשר הראית בהר. אבל אי אפשר לבנות אותו אלא מנדבת הלב. רק הרצון של ישראל שעושים ללא צווי אלא מרצונם, יכול להביא להשכנת השכינה בתוכם. וראה גם מה שנכתוב על כך בפרשת פקודי.
אל מי מדברת התורה
התורה מדברת אל עם ישראל ולא אל כל יחיד. כשהיא מדברת דבר אל היחיד היא אומרת איש איש. בני ישראל הם העם כֻלו. התורה נִתנה לעם ולא ליחידים.
לכן המצוה אל בני ישראל היא לא "ויתנו תרומה" אלא "ויקחו תרומה". כל איש אשר ידבנו לבו יתן תרומה. בני ישראל יקחו תרומה. כל יחיד יתן תרומה. ובני ישראל יקחו אותה ממנו ויעשו את המשכן. כל יחיד צריך לתת, עם ישראל צריך לקחת תרומה ולעשות את המשכן. כיון שהתורה מדברת אל בני ישראל היא אומרת "ויקחו". כלומר: גם כאשר התורה מדברת בלשון רבים, היא מדברת אל העם האחד ולא אל היחידים הרבים.
עושי המלאכה
ה' דבר עם משה על בני ישראל, לכן דבר עליהם בלשון רבים: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ: ס וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ: וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב". כיון שהדבור הוא על בני ישראל, נאמר בלשון רבים "ועשו". ואולם, בפסוק השני של הארון חוזר ה' לדבר אל משה, ואומר לו בלשון יחיד "וצפית", ומכאן ועד סוף הפרשה אמורים הצוויים אל משה בלשון יחיד.
כך הוא גם בפרשת תצוה. בתחלת הפרשה הוזכרו בני ישראל, ולכן כל הצוויים הם בלשון רבים. אח"כ נאמר: "וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי: וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי: וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן וְאֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ: פ וְעָשׂוּ אֶת הָאֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב...". גם כאן, כיון שמדובר על בני ישראל מדובר בלשון רבים נסתרים, ולכן הבגד הראשון שהוזכר נאמר בלשון "ועשו". אבל תוך כדי הבגד הראשון חוזר ה' לדבר אל משה בלשון יחיד, וכך הוא עד סוף הפרשה.
בפרשת ויקהל את המשכן עשו הרבים, כל חכם לב בעושי המלאכה. אבל את הארון עשה בצלאל לבדו, וגם שאר הכלים אמורים בלשון יחיד.
בפרשת פקודי הבגדים מתחילים בלשון יחיד, ובתוך כל בגד עוברת התורה ללשון רבים.
הצווי הוא אל כל ישראל, אבל הצווי הוא מפי משה ועל ידו.
מעשי המשכן הם מעשי כל ישראל, אבל על המלאכה מנצח בצלאל שה' קרא בשמו.
כתבניתו, כאשר אתה מראה
פרשתנו מרבה בבִטויים האומרים שאת המשכן צריך לעשות בדיוק כתבניתו האמורה והמוראית, ואי אפשר לשנות בו כמלא נימה מהתיאור המדויק שמשה לומד בהר. שוב ושוב חוזרים הבטויים כתבניתו, כמשפטו, כאשר אתה מראה, וכו'. הן במשכן והן בכליו. גם המדות המדויקות של המשכן וכליו מוזכרות ומפורטות.
הפרשה פותחת בתיאור התרומה לעשיית המשכן, ומבארת גם את מטרתו: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ומיד חוזרת ומדגישה: "ככל אשר אני מראה אותך, את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, וכן תעשו".
לאֹרך כל פרשיות המשכן וכליו חוזרים הבטויים "כמשפטו" "כאשר הראית" וכו'. ואולם, מתחלת פרשת תצוה, המתארת את העובדים במשכן, ולא את המשכן עצמו, נעלמים בִטויים אלה, וגם מדות כמעט ואין בהם. וכן הוא לגבי סִדור המשכן האמור כבר בפרשת תרומה.
והנה, דוקא לגבי עשיית הבגדים, סִדור המשכן וימי המלואים, מדגישה התורה בפרשת פקודי ובפרשת צו, אחרי כל מעשה ומעשה "כאשר צוה ה' את משה". בעשית המשכן וכליו בפרשת ויקהל לא נזכר הבטוי "כאשר צוה ה' את משה".
בסוף פרשת תצוה מסכמת התורה את מלאכת המשכן. כנגד "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" שנזכר בראש עשית המשכן, נאמר בסוף עשית המשכן "עולת תמיד לדרותיכם פתח אהל מועד לפני ה', אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם, ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי... ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלהים...". המעשה המביא לשכינת ה' בתוכנו הוא לא עשיית המשכן כמשפטו, אלא דוקא בואנו אליו ועבודתנו בו. עשית הקרבנות כתקנם. הם אלה שלא נאמרה בהם תבנית, אבל הם אלה שכאשר אנו עושים אותם, נעשים הדברים כאשר צוה ה' את משה.
לעתיד לבוא, המקדש נעשה כתבנית המשכן, אבל תבנית המשכן נשמרת בתבניתה וצורתה בלבד, לא במדותיה וחומריה. כל מקדש גדול מקודמו ועשוי מחומרים משֻבָּחים מקודמו. המשכן כפי שהוא, ודאי איננו מיועד להשאר בתארו המדויק לדורות, שהרי מטבע בנייתו הוא עשוי לפירוק, הרכבה וטלטול. את המקדש במקומו הקבוע יש לבנות אחרת, שהרי הוא אינו מיועד לטלטול. ואולם, את הכללים העִקריים של המשכן יש לשמר לדורות: התבנית של חצר ובה מבנה שבדרומו מנורה ובצפונו שלחן, שבמערבו קדש קדשים וממזרח לו מזבח. המקדש נעשה כתבניתו של המשכן, אבל המקדש והכלים גדלים, ואינם נבנים ע"פ המדות והחומרים המתוארים בפרשתנו, ולא כמשפטו ולא כאשר ראה משה בהר. שכינת ה' בקרבנו נעשית באמצעות בואנו אל המקדש ועבודת ה' בו, כאשר צוה ה' את משה.
עדות והתועדות
ה' מצוה את משה לבנות משכן, שמטרתו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". אח"כ הוא מצוה לעשות ארון, ואומר "ונתת אל הארן את העדת אשר אתן אליך", אח"כ הוא מצוה לעשות על הארון כפרת עם כרובים, וחוזר שוב על הצווי "ונתת את הכפרת על הארן מלמעלה ואל הארן תתן את העדת אשר אתן אליך". אח"כ נאמר מה תפקידו של הארון "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרבים אשר על ארן העדת את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל".
כלומר: יש חלק במשכן שאותו ה' לא מצוה את משה לעשות, ה' יתן אותו מוכן. החלק הזה נקרא העדות. ואכן, אנו קוראים בפרשת כי תשא שככלותו לדבר אתו בהר סיני, נתן ה' למשה את שני לוחות העדות. כידוע, התכנית המקורית לא התקימה ובסופו של דבר עשה משה גם את לוחות העדות, אבל ה' כתב עליהם בעצמו.
המשכן נקרא בכמה מקומות אהל העדות.
מהי עדות? המפרשים מסבירים שהיא מלשון עד. היא עדות על הקשר בין ישראל לבין ה'. גם מכך שעל הלוחות כתובים דברי הברית, משמע שהם מלשון עד, הם באים להעיד על הדברים הכתובים בהם. ואכן, מבחינה לשונית המלה עדות נגזרת מהמלה עד. ואולם, קשה להתעלם מהדמיון הרב לשרש י.ע.ד. האמור כאן שוב ושוב. תפקידו של הארון הוא "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרבים". בסיום פרשיות עשית המשכן נאמר על כל המשכן "פתח אהל מועד לפני ה' אשר אִוָּעד לכם שמה לדבר אליך שם ונֹעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבדי". רק אחר כך, מתוך שזהו המקום שבו ה' נועד לבני ישראל, מתקימת המטרה המקורית: "ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלהים". המשכן נקרא אהל העדות, אך הוא גם נקרא אהל מועד, הוא המקום שבו ה' נועד אל משה ואל בני ישראל. הִתְוַעדות ה' אל בני ישראל היא המביאה את קִדושו של ישראל בכבודו של ה', והיא המביאה את השכינה. ונֹעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבדי ושכנתי בתוך בני ישראל.
המשכן נקרא בתורה המשכן או אהל מועד. אבל בהקשרים דומים הוא נקרא אהל העדות או לפני העדות. כשמשה בא אל אהל מועד נאמר "וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת אשר על ארן העדת מבין שני הכרבים". גם כשאהרן מקטיר קטרת לפני ה' בקדש הקדשים נאמר "ונתן את הקטרת על האש לפני ה' וכסה ענן הקטרת את הכפרת אשר על העדות ולא ימות". ואולם, כשהתורה אוסרת על אהרן לבא בכל עת אל הקדש לא נאמר "אשר על העדות", אלא "אשר על הארון".
במדבר, כאשר ישראל חונים ונוסעים ע"פ הענן השוכן על המשכן, נאמר שוב ושוב "משכן העדות" ו"אהל העדות".
על הדלקת הנרות והקטרת הקטֹרת, בראש ובסוף פרשת תצוה, נאמר שהם לפני העדות. כך נאמר גם על צנצנת המן. המלה עדות לא נאמרה על הקרבנות או סִדור לחם הפנים, הם לא נעשים לפני העדות.
התגלות ה' בענן איננה כל תפקידו של המשכן. יש למשכן תפקיד נוסף, האמור בארון: דרכו ה' נועד אל בני ישראל. דרכו ה' אומר לבני ישראל מתי לנסוע ולאן. המשכן הוא מקום התוַעדות עם השכינה. ישראל באים להתוַעד עם השכינה בענן קטֹרת ובנרות המנורה.
התועדות זו היא גם עדות. אמנם, העדות עצמה נמצאת בתוך הארון, מתחת לכפֹרת, ואילו ה' נועד עם משה מעל הכפֹרת. אך מקום ההתועדות הוא המקום שבו יש חלק שה' עצמו נתנו מוכן, ולא ישראל עשאוהו, והוא מעיד על הקשר של ה' אל ישראל והשכינה השורה שם.
אפשר שיש קשר בין ההתועדות והעדות. במעמד הר סיני מופיע השרש להעיד, "רד העד בעם", "כי אתה העדתה בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו", מתן תורה הוא עדות, אך הוא גם התועדות. העדות היא עדות על שכינת ה' לא רק בהתגלות של ענן ואש, אלא גם, ובעִקר, כשה' מדבר אל ישראל ומצוה אותם.
משכן העדות
משה עולה להר לארבעים יום ללמוד על המשכן. מטרת עלייתו היא: "עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם". ואכן, כאשר הוא לומד על המשכן, נאמר לו: "וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ.... וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ". המשכן הוא משכן העדות. עִקרו העדות. וזה תפקידו של הארון.
גם תפקידם של הכרובים הוא לסוכך על העדות: "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים". ותפקידה של פרכת המסך הוא לסוכך על העדות. העדות היא עִקרו של הארון ושל המשכן. בשביל לקחת אותה עלה משה להר. הכפרת, הכרובים, המשכן והמסך לא באו אלא לסוכך על העדות.
מכאן עולה לכאורה שהחלק החשוב בארון הוא החלק התחתון, שבו נמצאת העדות. אלא שמיד נאמר: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
לארון יש חלק תחתון וחלק עליון, ומסתבר שדוקא החלק העליון הוא העדות וההתועדות. יפה ונחמד וחשוב שיש לוחות אבן שנִתנו לנו מיד ה', אבל לתורה והמצוה אין די בלוחות אבן. תורה ומצוה צריכים גם להכיר בדבר ה' הבא מן השמים, דבר ה' שהוא מעל לוחות האבן. דבר ה' הוא לא רק מכתב חרות על אבנים. דבר ה' הוא קול ה' שמן השמים.
הגמ' במסכת סֻכה לומדת מהארון את גבולות הארץ והשמים. יש דבר ה' בארץ, אבל הוא לא יכול לעבוד בלי דבר ה' שמן השמים, שמעל הכפֹרת.
שכינת ה' בקרבנו היא לא רק שכינת לוחות אבן. היא שכינת ה'.
חידת הכרובים
אחת הקושיות הגדולות בפרשה היא קושית הכרובים. הלא התורה אסרה לעשות פסל וכל תמונה. ומדוע יש שני כרובים בתוך קדש הקדשים? ואם לא די לנו בכך, באים מקצת המפרשים ואומרים שהכרובים היו זכר ונקבה (כלשון המשורר: כרוב עם כרובית). ומתבססים הם על הגמ' ביומא שאומרת שהיו מגביהים את הפרוכת לעולי רגלים ואומרים להם ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה.
בהתבסס על הגמ' ביומא נד.:, פרשו ר' בחיי וספורנו והעמק דבר, שהכרובים הם דמות זכר ונקבה. המעין שם בסוגיא יראה שלא מוכח כן מהסוגיא שם. גם רש"י שם נזהר מאד מלפרש שהכרובים הם זכר ונקבה, וגם ממנו וגם מהרמב"ם נראה שלא סברו כן. רש"י שם פרש שהכרובים מחבקים זה את זה כזכר החובק את הנקבה, אך נזהר שלא לכתוב שהם עצמם תבנית זכר ונקבה. והרמב"ם (מו"נ ג מה) כתב שהכרובים הם שנים כדי שלא נחשוב שהם עצמם אלהים. ואם הכרובים הם זכר ונקבה כנגד הקב"ה וישראל, הרי שיש כרוב אחד שהוא כנגד הקב"ה, ומה הועיל שהם שנים, וח"ו שיהיה כן. כי עשית פסל לשם ה' היא הפך התורה. ולכן נראה שנזהר גם רש"י מלומר שהכרובים הם עצמם זכר ונקבה. לא שהם עצמם זכר ונקבה, אלא שהם פניהם איש אל אחיו כמו שצִוְּתה התורה, ומהם ילמדו כל ישראל וכאהבת זכר ונקבה תהיה כל האהבה, בין איש לאחיו ובין איש לבוראו.
אבל שלמה עשה כְּרוּבִים אֲרָיוֹת וְתִמֹרֹת כְּמַעַר אִישׁ וְלֹיוֹת סָבִיב. את הבִטוי הזה מפרשת הגמ' ממש כזכר ונקבה. (אם כי בפשטות לא מדובר שם על הכרובים שבקדש הקדשים). גם שם רש"י עושה מאמצים גדולים כדי שלא לפרש כך, אך שם הפירוש הזה נראה גם כפשט הכתובים וגם כפשט הסוגיא. שלמה הוא שכתב את שיר השירים, ודִמה את המקדש לאפריונו של ה' הרצוף אהבה מבנות ירושלים, ואת ה' וכנסת ישראל לזכר ונקבה. הוא, כדי לבטא את אהבת ה' לישראל כך, ציר את שיר השירים שלו במקדש, ועשה מער איש ולויות סביב. לא הכרובים שעל הכפורת מעורים זה בזה, אלא כרוביו של שלמה הם המעורים זה בזה.
אמור מעתה: הכרובים שעל הכפרת הם לא ח"ו כנגד ישראל והקב"ה, הם רק כנגד ישראל, או כנגד עובדי ה' ומשמשיו העומדים לפניו ושומרים את משמרתו. (וכדברי המדרש: כנגד כרובים של מעלה, העומדים לפני ה'. (וה' נקרא בכמה מקומות יושב הכרובים ונאמר שקולו יוצא מבין הכרובים, כלומר הכרובים עומדים לפניו והוא יושב עליהם וביניהם, ואינם כנגדו חלילה)). ישראל צריכים ללמוד מהם, שכמו שהכרובים פניהם איש אל אחיו ואל הכפרת והם עומדים לשמש את אלהיהם, כך ישראל יהיו פניהם איש אל אחיו ואל הכפרת, אל אלהיהם. וקול ה' יוצא מביניהם. וח"ו שתֵעשה דמות כנגד ה', אין לעשות פסל המייצג את ה'. אבל שלמה, שהמשיל את ישראל וה' לאיש ואשה, ואף כתב על כך מגלה שלמה, אף ציֵר את משלו במקדש. משל זה שִמש אח"כ את הנביאים שדִמו את ישראל החוטאים לאשה חוטאת. והודיעו את ירושלים את תועבותיה, ותארו זרים המחוקים על הקיר סביב סביב כמו מער איש ולויות סביב. (וכבר התורה מזכירה את העבודה הזרה בשרש ז.נ.ה.). הנביאים משיבים לשלמה: אם אתה תארת את מעשי ישראל וה' כמעשי איש ואשתו, כיצד נתאר אנו את מעשי ישראל העובדים ע"ז?
לכן אפשר שהמדרשים על הכרובים באים גם לרמז שיש לחכמים תוכחה על שלמה. לכן כל המדרשים האלה מבוססים על פסוקים מספרי מלכים ודברי הימים ולא על פסוקים מספר שמות. המדרשים מבקרים את שלמה, כפי שנִתן לראות במדרש המופיע בגמ' ביומא נד:, המדמה את קה"ק לערוָתה של ישראל שהרואה אותה מוזילה.
הכרובים שהוזכרו בפרשתנו אינם זכר ונקבה, וודאי שאף אחד מהם לא אמור חלילה לייצג את ה'.
בפרשתנו נאמר "ופניהם איש אל אחיו" ו"אל הכפרת יהיו פני הכרובים". לכאורה סתירה. הגמ' בב"ב צט מביאה שתי דעות לתרוץ הסתירה. לפי דעה אחת, כשישראל עושים רצונו של מקום פניהם איש אל אחיו, וכשאינם עושים רצונו של מקום פניהם אל הכפֹרת או הביתה. לדעה השניה פניהם מצודדות, פניהם איש אל אחיו והביתה, כלומר: הכרובים בנויים כך שבכל רגע ורגע פניהם גם איש אל אחיו וגם הביתה. וכן נראה מהסוגיא ביומא נד.:, שבשעת הגלות כשקצף ה' על ישראל היו הכרובים מעורים זה בזה. וכן נראה לכאורה מסתבר יותר, שהרי שלמה עשה את כרוביו ע"פ האמור בפרשתנו, שגם בה נאמר שפניהם איש אל אחיו ונאמר שפניהם אל הכפרת. וכן עשה בצלאל בפרשת ויקהל, ואי אפשר שיצונו ה' לעשותם בנס. אלא שצונו ה' שיהיו איש אל אחיו ואל הכפרת, וכן עשאם שלמה. (ואולי הם מצודדים כך שמצד אחד נראים שפניהם איש אל אחיו ומצד אחר נראים שפניהם אל הכפרת, וראה בהרחבה להלן). הכרובים נעשו ע"פ שני התיאורים: "אל הכפרת" ו"איש אל אחיו", ומכאן שהכרובים הם גם איש אל אחיו וגם אל הכפרת ואין סתירה בדבר. ונראה שיש בכך רמז, שהכרובים העומדים לפני ה' פניהם אל ה', שהרי עומדים הם לשמשו, וגם פניהם איש אל אחיו, והם אף מעורים זה בזה, כדי שנלמד מהם ואף חִבתנו לפני המקום תהיה שנאהב זה את זה ונהיה מעורים זה בזה ומתוך כך נהיה חביבים לפני המקום, ויהיו פנינו כמלאכים, איש אל אחיו ואל ה'.
ונציע כאן עוד כמה פירושים המבארים את העניין:
גם כאן וגם בסוף פרשת נשא נאמר שהקול יוצא מעל הכפֹרת מבין שני הכרובים. כאן נאמר "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרבים אשר על ארן העדת את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל", ובסוף פרשת נשא נאמר שאכן כך היה: "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מִדבר אליו מעל הכפרת אשר על ארן העדת מבין שני הכרבים". לפי זה, אפשר שפירוש המדרש הוא שהכרובים הם כנגד ישראל, שניהם. כחִבת זכר ונקבה היינו שהכרובים סככים בכנפיהם על הכפרת ופניהם איש אל אחיו, כלומר: ראו כמה הם מקיפים וחובקים את מקום יציאת הקול, כמו חִבת הנקבה החובקת את הזכר וצמודה אליו. ובעִקר – משתוקקת אליו.
אפשר גם לפרש שהכרובים סככים בכנפיהם על הכפרת ויוצרים דמות חופה. לפי זה אין כאן לא דמות כנגד ה' ולא דמות כנגד ישראל. ה' וישראל ללא דמות מתיחדים תחת כנפי הכרובים.
אפשר גם לפרש שהמתבונן מכוון מזרח רואה את הכרובים כשפניהם איש אל אחיו ואל הכפרת. הכרובים הם משרתי ה' השומרים מקדם לגן עדן, (כפי שבארנו בפרשת בראשית), ולכן המתבונן מן העזרה רואה את החִבה בפני הכרובים הפונים אל הכפרת ואיש אל אחיו. גם משה השומע את הקול מִדַּבֵּר אליו, מזכיר את האדם השומע בגן עדן את קול ה' אלהים מתהלך בגן. הקול מִדַּבֵּר, לא מדבר אל משה.
עוד אפשר לפרש שהמתבונן בכרובים מתוך העזרה, מלמטה למעלה, רואה את פני הכרובים הפונים איש אל אחיו ואל הכפרת. ורואה את חִבתנו כלפי המקום, כלומר: את ישראל שפניהם איש אל אחיו ופניהם אל השכינה. יש כאן גם אמירה: הֱיו אנשים שפניהם איש אל אחיו, ומתוך כך יהיו פניכם אל השכינה. אבל המתבונן בהם מלמעלה, מהגגות, כאשר גויים מוציאים את הכרובים ומסובבים אותם בעיר, רואה שתי דמויות כפופות ומושפלות. מכאן שישראל צריכים להיות מאוחדים ומרוממים וגאים כדי שתהיה חִבתם לפני המקום כחִבת זכר ונקבה, הם צריכים להיות מאוחדים ופניהם איש אל אחיו, שאל"כ כביכול אין גוף אחד של ישראל ואין השכינה יכולה להיות חבוקה בה. והם צריכים להיות גאים ומרוממים על כל העמים, וגאים בדבקם בקב"ה ולא מתנצלים וכפופים לפני העמים.
הכלל העולה מכל הדברים האלה הוא שאי אפשר לעשות דמות כנגד ה', גם אי אפשר לתאר את ה' באמצעות חֹמר. אבל אפשר וצריך לראות את עצמנו, אנשי החֹמר, מתקדשים ועומדים לפני ה', לכן אפשר גם ליצור דמויות כנגד האנשים, אנשי החֹמר, העומדים לפני ה'.
רוחות השמים במשכן
יש למשכן שני תפקידים: השראת השכינה בקרב ישראל, והתוַעדות ה' והודעתו את תורתו לישראל. ה' מתגלה אל ישראל ונועד להם במשכן. כנגד עדות והתועדות זו נעשו הנרות והקטרת, אשר בצד דרום. שעליהם אומרת התורה "לפני העדות" וכיו"ב. לעֻמת זאת, שחיטת הקרבנות וסִדור לחם הפנים, שלא נאמר בהם שנעשו לפני העדות, נעשים בצד צפון. השכינה היא בצפון. ההתועדות היא בדרום, ושם המנורה.
לאֹרך כל פרשיות המשכן הוזכר הדרום לפני הצפון. אפילו בסִדור המשכן, שבו השלחן קודם למנורה, חוזרת התורה על השלחן אחרי המנורה כדי להזכיר את המלה צפון אחרי המלה תימנה. וכך נאמר שם: "וְשַׂמְתָּ אֶת הַשֻּׁלְחָן מִחוּץ לַפָּרֹכֶת וְאֶת הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל צֶלַע הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה וְהַשֻּׁלְחָן תִּתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן". התורה פותחת בשלחן, עוברת למנורה וחוזרת לשלחן שכבר נזכר בראש הפסוק, כי לכל אֹרך פרשיות המשכן השלחן תמיד קודם למנורה אבל הדרום תמיד קודם לצפון, בכל ההזכרות של שלחן ומנורה ובכל ההזכרות של דרום וצפון בפרשיות המשכן השונות.
לכן, כשנזכר השלחן בראש הפסוק לא נאמרה המלה צפון. רק אחרי שהוזכרה המנורה שבדרום, חזרה התורה ואמרה שהשלחן בצפון.
צד דרום הוא ימינו של השוכן בקדש הקדשים, צד צפון הוא ימינם של ישראל העומדים בעזרה, מול פתח המשכן. המזבח והקרבנות שיכים לצד של ישראל המשכינים בתוכם את שכינת ה'. לכן מתקדש המזבח באותם ימי מלואים הבאים לקדש את הכהנים.
גם שלמה בנה את המקדש בתבנית המשכן. והקפיד על רוחות השמים: פתחו במזרח וקה"ק במערב, בו הארון והכרובים, ובקדש מנורה בדרום ושלחן בצפון. בחצר עומדים המזבח, הכיור וכנו, וגם שער החצר במזרח.
בעוד דבר דומה מקדש שלמה למשכן: במשכן כל מה שבתוכו זהב, (מלבד אדניו שהם כסף), וכל מה שבחצר נחשת. לכן קרשי המשכן, הנראים מתוכו, מצופים זהב, וכן הכלים שבתוך המשכן. וכן קרסי המשכן. אבל קרסי האהל הנראים בחצר, וכן הכלים העומדים בחצר ואדני החצר והמסך, כֻלם נחשת. כל זה עשה גם שלמה במקדש, אלא שהוסיף בתוך המקדש כרובים, שלחנות ומנורות, ובחצר הוסיף כיורות ומכונות וים. לא די לו בכיור אחד וכן אחד, כמו שלא די לו בשלחן אחד ובמנורה אחת. אבל מקומם של כל הכלים האלה כמקומם שבמשכן. כל הכלים הפנימיים שהוסיף שלמה זהב הם, וכל הכלים העומדים בחצר – נחשת.
גם אם לדורות אין צורך באהל, קרשים ויריעות וכו' (וגם זה נלמד במפורש מספר שמות, ונרחיב על כך את הדבור בע"ה בפרשת נשא). חשיבותם של הכוונים ושל מדרגות הקדושה השונות, נשמרת ועומדת.
סדר הכלים
נראה שע"פ מה שכתבנו כאן יש לבאר גם את המדרש על בצלאל השואל כלים שאעשה להיכן אכניסם. א"א לפרש שיש לעשות קדם את המשכן כדי שיהיה מקום לכלי שיעשה, שהרי ממילא לא הוקם המשכן עד א בניסן. את שאלתו של בצלאל יש לבאר שהוא שואל לשם מה עושים אנו כלים. ה' מתאר את הדברים מצד השוכן במשכן, ולכן הוא מתחיל בארון שמבין כרוביו יֵצֵא קולו ושם יֵראה, ועליו יבנה משכן. אבל בצלאל שואל מצד הבאים להֵראות. מדוע נעשה ארון אם אין לנו מקום בו נשכין את ה' בקרבנו. ואולם, כאשר יש מקום כזה, גם הוא מתחיל מן הארון ואח"כ עושה את הכלים שבקדש ואח"כ את הכלים שבחצר.
כאמור, את המדרש על בצלאל א"א להבין כפשוטו. שהרי גם כשעשה בצלאל את הכלים לא הכניסם אל המשכן שהרי לא הוקם המשכן אלא בא בניסן, ועד אז לא היו הכלים בתוכו. וא"כ מה הועלנו אם יֵעשה המשכן קודם. אלא יש לפרש ע"פ רש"י שאמנם ה' לִמד את משה לעשות את הכלים לפני שלמדו לעשות את המשכן, אך בפרשת כי תשא וכן בכל שאר המקומות שנזכרו כֻלם נזכר המשכן תחִלה. כי מצד ה' נזכר קודם מקום השכינה וסביבו יעשו ישראל משכן, אך מצד ישראל עליהם לעשות מקום לה' ואז תבא בו שכינה, וראה דברינו במאמר ויכס הענן. וגם בהקמת המשכן לא הובא הארון והוקם סביבו המשכן, אלא הוקם המשכן ואח"כ הוכנסו הכלים לתוכו. וגדולתו של בצלאל שידע שמצד העושה יש לעשות לפי הפסוקים בפרשת כי תשא, שהם אמורים על בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב, שעליהם אמר שם ה' למשה ועשו את כל אשר צויתיך, ופרט את הדברים ופתח במשכן.
עוד יש לשאול על עִקרו של המדרש. שהרי המדרש מבוסס על הקושיה למה בפרשת תרומה הכלים קודמים ובפרשת ויקהל המשכן קודם. אבל אפשר שאינו אלא סדר המקרא. ולא סדר המעשים, שלא נעשה המשכן לפני הארון ולא הארון לפני המשכן אלא בזמן אחד נעשו. בזמן שעשו כל חכם לב בעשי המלאכה את המשכן, בו בזמן עשה בצלאל את הארון. ולכאורה כן מסתבר, כי למה ימתין בצלאל מלעשות את הארון עד שיסימו כל חכם לב לעשות את המשכן? אבל כיון שאין האזן יכולה לשמוע שני דברים כאחד סִפרה לנו התורה על מעשי כל חכם לב, ואח"כ סִפרה לנו על מעשי בצלאל. אבל אכן יש לשאול למה בצווי ה' למשה בפרשת תרומה הכלים קודמים, ואילו בפרשת ויקהל ספרה לנו התורה על עשית המשכן תחלה. וכאן יש להשיב שפרשת תרומה היא פרשת הצווי של ה' אל משה, ולכן היא יוצאת מקדש הקדשים ומן הארון וממשיכה בעשית כלים לפניו ומשכן לשכון בו. שהרי דבר ה' יוצא אל משה מבין שני הכרובים ומשם מצֻוֶּה משה לעשות משכן כדי שישכון ה' בתוך בני ישראל. אבל בצלאל ועושי המלאכה באים מצד ישראל העובדים את ה' במשכן. ומצד ישראל אין ראוי להשכין בתוכם את השכינה עד שיעשו לה משכן. וכן אתה מוצא בדוד שלא ראה לנכון להשכין את הארון בבזיון בתוך היריעה, אבל ה' אמר לו שלא יבנה לשמו בית עד שה' יעשה לו בית. כי העובד את ה' בא תחלה אל החצר ואח"כ אל המשכן, ורק אח"כ בתוך קה"ק אחת בשנה יכול לבא אל הארון. לכן בהקמת המשכן הוקם המשכן תחלה ואח"כ ויבא את הארן אל המשכן. ונראה שזאת כונת המדרש, שאמר בצלאל למשה אתה שמעת מפי השכינה, אבל אנו מצד העובד לא נביא את הארון עד שיהיה לו משכן מכֻבד, ועל זה אמר לו משה שמא בצל אל היית וידעת. ה' אומר לעשות לשמו כלים ועליהם לבנות משכן, אבל עושה המשכן אינו עושה ארון עד שעושה משכן, שהרי הוא אומר איך אעשה ארון אשר יקרא שם שם ה' צבאות עליו, עד שאעשה לו בית להכניסו? אין ראוי לי לבא אל קה"ק פנימה עד שעשיתי לו מקדש בקרבי. וזאת כונת חז"ל באמרם להיכן אכניסם. כלומר: אע"פ שעדין לא הכניס, מ"מ עשה לו מקום להכניס. ולכן נאמר ויעש בצלאל את הארון ולא ובצלאל עשה את הארון, כלומר שעשאו אח"כ.
בהקמת המשכן, הוקם המשכן תחלה ואח"כ הובא אליו הארון. אבל משה הכניס את הכלים (ובפשוטם של דברים גם ערך את השלחן והדליק נרות במנורה והקטיר קטרת, אם כי חלק מהמפרשים פרשו אחרת) עוד בטרם היה מסך בפתח המשכן. והעמיד את מזבח העולה והעלה עליו עולה ומנחה (גם כאן, לפי פשוטו) עוד בטרם העמיד את החצר סביב. בד"כ אי אפשר לעבוד בלי השלמת המחצות סביב. אבל בהקמת המשכן – להפך. אין משמעות למחצות סביב אא"כ הן מקיפות את המשכן המקודש. ואעפ"כ לא בנה משה את המשכן סביב הארון אלא הביא את הארון אל המשכן. אבל משמע בפרשת המסע שבשאר התחנות של המשכן, במקום ששכן הענן שם חנה הארון ושם בנו את המשכן.
פנים
שלשה כלים פנימיים יש בפרשה. הארון, השלחן והמנורה. תפקידו של הארון ברור, מובן ומפורש. בהמשך הוא יקרא ארון העדות, והמשכן כֻלו יקרא משכן העדות או אהל העדות. אל הארון תתן את העדות, שהיא מרכז המשכן. ותפקידו של הארון מפורש: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
גם תפקידה של המנורה ברור. אמנם חז"ל מאריכים לבאר שלא לאורה הוא צריך, אבל הכהנים הנכנסים למשכן לעבודה בודאי צריכים לאורה. קל להבין למה יש להאיר במשכן, ולו משום כבודו של המשכן.
אבל מהו תפקידו של השלחן? הפרשיה מסתיימת בפסוק "וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד". המלה "תמיד" מוכרת ושכיחה בעניני המשכן. היא נאמרה על נרות המנורה, על קרבן התמיד, על הקטרת, על האש, על מנחת החבתים, וגם על החשן והציץ. אבל רק על לחם הפנים נאמרה מלה זו כבר בצווי עשית הכלים.
הבטוי לחם פנים טעון הסבר. גם הלחם נזכר רבות בעניני הקרבנות. בכמה מקומות בתורה הקרבנות נקראו לחם, או לחמי לאשי, או לחם אלהיך, וכו'. תמיד יש פירוט. כאן אין פירוט. לא ברור איזה לחם הוא זה. (בתורה לחם פירושו אֹכל, ולאו דוקא מקמח).
הרכבו של לחם הפנים לא נאמר כאן, גם לא זמן סִדורו. כאן נאמר רק שהוא צריך להיות על השלחן לפני ה' תמיד. הרכבו וזמן סִדורו נאמרו יחד עם סדר הדלקת הנרות בפרשת אמר. שם אנו למדים שהוא לחם עשוי סלת, ושהוא מסֻדר על השלחן מדי שבת: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה’ תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם: עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי ה’ תָּמִיד: פ וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת: וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי ה’: וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַה’: בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה’ תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם: וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה’ חָק עוֹלָם".
לא התבאר כאן מה הם פנים. חז"ל דרשו שיהיו לו פנים. המלה פנים חוזרת בפרשיות המשכן פעמים רבות מאד. בארון, הפנים הם פני הכרובים, במנורה: וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ. ובשלחן: לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד. זהו לחם העומד תמיד אל פני ה'. המלה פנים חוזרת כאן פעמים. הלחם הזה יסודר לפני ה'.
חלק מסדר הקרבת הקרבנות הוא לסדר את הלחם ביום השבת, להקריב קרבנות ולהקטיר קטֹרת מדי יום. אבל לא בכך עוסקת פרשתנו. לדברים האלה יש צד שני, שהוא חלק ממבנהו התמידי של המשכן: הפנים. לפני ה' צריכים לעמוד פני עובדיו. הכרובים עומדים לפני ה' ופניהם איש אל אחיו, אבל גם אל הכפֹרת. המנורה מאירה על עבר פניה. גם הלחם התמידי של המשכן, יש לו פנים העומדים אל פני ה'. לחם פנים לפני תמיד. כל מה שנעשה על המזבח מבחוץ נקרא לחם, אבל הלחם הפנימי עובד בפנים. הוא עומד שם. תמיד. עם ישראל מיוצג ע"י פני הכרובים, וגם ע"י אור המנורה. אבל גם הלחם הוא חלק מעם ישראל. עם ישראל זקוק ללחם. הוא בא אל המשכן כדי להתפלל ולבקש על לחמו, והוא מקבל את לחמו מה'. גם הלחם הוא צד מסוים בפניו של ישראל. גם הפנים האלה עומדים לפני ה' תמיד.
ועוד על הפנים
כבר הזכרנו שאחת המלים החוזרות על עצמן שוב ושוב בפרשיות כלי המשכן, היא המלה פנים. במקדש אנו עומדים לפני ה' ואנו באים להֵראות את פני ה'. הכלים עומדים לפני הפרכת או לפני העדות. וגם משה, כשמבקש את פני ה', אומר "פניך הולכים". (וראה מה שנכתוב על כך בפרשת פקודי, או במאמר "ויכס הענן את אהל מועד"). המקדש הוא המקום שבו אנו כביכול עומדים מול ה' פנים אל פנים.
מה לא צריך לציֵן?
נאמר שלולאות המשכן הן תכלת. לא נאמר ממה נעשו לולאות האהל. מסתבר שטעם הדבר הוא שהמשכן עשוי ארבעה חמרים שונים, שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני, והתורה צריכה ללמד מאיזה מהם יֵעשו הלולאות. אבל האהל שאינו עשוי אלא חֹמר אחד, יריעות עזים, ברור שגם לולאותיו עזים ואין צריך לציֵן זאת.
הפסוק האחרון בפרשה, מזכיר שיש במשכן יתדות. היתדות הם נחשת, לכן ברור שהם בחצר, האם הם תומכים בחצר או במשכן עצמו? (לכאורה גם וגם, "למשכן ולחצר"). היכן יעמדו היתדות? הלא לאֹרך כל מלאכת המשכן הם לא הוזכרו.
יתרה מזאת, בתחלת פרשת ויקהל ברור למשה שצריך להכין גם מיתרים, ואכן הכינו, יתדות למשכן ויתדות לחצר ומיתריהם. איפה? לא היה על כך שום צווי ולא נאמר היכן יעמדו.
ובפרשת נשא אנו למדים שיש שני סוגי מיתרים, מיתרי הקלעים שהם משא בני גרשון, ומיתרי העמודים שהם משא בני מררי. (וראה רש"י שם שעמד על ההבדל ביניהם).
על כרחנו שאפילו במשכן יש דברים שהם מובנים מאליהם ומפני הצֹרך, ואע"פ שלא הוזכרו מפי ה' בצווי אפשר לעשותם מפני שהדעת מחיבתם.
ועוד על המובן מאליו
הפתיחה לפרשת תרומה היא: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים: שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ.
תוך כדי הזכרת התרומה, לא נאמר לשם מה נצרכו הזהב, הכסף והנחשת וכו'. זה התבאר רק אח"כ. ראשית תביאו תרומה, אח"כ נאמר מה לעשות בה: מקדש לה'. בזמן שנאמר להביא תרומה, עדין לא נודע שיבנו משכן. יש ערך לעצם הבאת תרומה לה' מישראל. עדין אין אנו יודעים שנעשה משכן.
אח"כ נאמר "ועשו לי מקדש". מקדש, ללא ה' הידיעה. שהרי זאת פעם ראשונה שבה אנו שומעים על המושג הזה.
לעֻמת זאת, שמן המשחה וקטרת הסמים, כמו האפוד והחֹשן, ידועים הם מכבר. לכן נאמר כאן: "בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן".
לא רק כאן. גם להלן, בפרשת תצוה, נאמר: "וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ", וזאת, אע"פ שהצווי על שמן המשחה נאמר רק להלן, בפרשת כי תשא.
אפשר שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ומשה הצטוה על שמן המשחה עוד לפני הצווי על התרומה. אבל אפשר גם ששמן המשחה וקטֹרת הסמים, כמו האפוד והחשן, הם דבר גלוי וידוע. שאין צֹרך להזכיר אותו.
עובי הקרשים
בכל כלי המשכן הוזכרו אֹרך רֹחב וקומה. אבל בקרשים: "עֶשֶׂר אַמּוֹת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ וְאַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה רֹחַב הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד". לא הוזכר המימד השלישי?
מתוך תיאור הקרשים אנו למדים את מדות המשכן: עשרים קרשים בצפון ובדרום, מכאן עולה שארכו שלשים אמה ממזרח למערב.
ששה קרשים במערב. מכאן עולה שרחבו תשע אמות מדרום לצפון.
אבל מה עבי הקירות?
התורה לא מצינת זאת. חשובים מימדי המשכן מבית. עבי הקירות לא חשוב.
אמנם, רש"י מפרש שעבי הקרשים הוא אמה, ויש לזה השלכות גם על מימדי החלל הפנימי. אם עבי הקרשים הוא רק אמה, הרי שהקרשים הפינתיים שבמקצעות המשכן, רחבם אמה וחצי, אבל רק אמה מהם מכֻסה ע"י הדֹפן הצפונית והדֹפן הדרומית. יוצא אפוא שכל אחד מהם תורם לרוחב המשכן חצי אמה. רוחב המשכן אפוא הוא עשר אמות ולא תשע, וקדש הקדשים הוא קוביה משוכללת. עשר על עשר על עשר.
וזה לא כתוב.
התורה (וכן אח"כ בספר מלכים במקדש שלמה) מוצאת לנכון לתאר את אֹרך ורֹחב המשכן. עבי הקירות לא חשוב. גם עבי דפנות הארון לא נאמר. גם עובי הכפרת. את הדברים האלה אין התורה מוצאת צֹרך להזכיר.
סדר חלקי המשכן וחשיבותם
חז"ל כבר דרשו שסדר חלקי המשכן השונים משתנה ממקום למקום, בפרשתנו נזכרים הכלים לפני היריעות והקרשים, ואילו בראש פרשת כי תשא (בשני מקומות), ובפרשות ויקהל ופקודי (הן בתיאור עשייתם והן במנייתם בכמה מקומות) הסדר הוא אחר.
פרשתנו מתארת אפוא את חלקי המשכן לפי חשיבותם. ראשית הארון, אח"כ השלחן והמנורה, אח"כ היריעות, ורק אח"כ הקרשים.
כלי המשכן שוכנים תחת היריעות. הקרשים אינם אלא תומכים ביריעות. כך אנו מוצאים גם בשעת מסע המשכן, שהכלים שוכנים בתוך יריעות ללא קרשים (וראה באורנו על כך בפרשת במדבר). גם סדר חנית הלויים בפרשת במדבר כך הוא. ראשונים הכהנים, במזרח מול הפתח, אחריהם נושאי הכלים, בדרום. אחריהם נושאי היריעות, במערב. ורק בסוף נושאי הקרשים, יחד עם דגל בני דן, דגל בני השפחות המאסף לכל המחנות.
העדות, הענן והבדים
בפרשית עשית הארון, עוד לפני עשית הכפרת, אחרי נתינת הבדים לארון, נאמר: "ונתת אל הארן את העדת אשר אתן אליך", סדר הפעולות הוא: עשיית ארון, נתינת הבדים, נתינת העדות ונתינת הכפרת. בהמשך הפרשה משמע שנתינה זו נעשית כאשר הארון כבר עומד בקדש הקדשים, "והבאת שמה מבית לפרכת את ארון העדות והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים ונתת את הכפרת על ארון העדת בקדש הקדשים".
לעֻמת זאת בפרשת פקודי הסדר הוא אחר: "ויקח ויתן את העדת אל הארן וישם את הבדים על הארן ויתן את הכפרת על הארן מלמעלה ויבא את הארן אל המשכן וישם את פרכת המסך ויסך על ארון העדות".
מעשה הקמת המשכן מתחיל בעדות. המשכן הוא משכן העדות. הוא מתחיל מהעדות, הנִתנת אל הארון. אחרי שיש עדות בארון, אפשר לשים עליו בדים וכפרת. את זה אפשר להביא אל המשכן.
פרשת תרומה פותחת בכלים. הכלים בה הם עִקר, ורק אח"כ המשכן. אחרי שמתארים את העמדת המשכן, מתוארת נתינת הכפרת על הארון כדבר הנעשה בתוך המשכן עצמו. פרשות ויקהל-פקודי פותחות דוקא במשכן. הן בעשיה והן בהקמה. הפסוק "ויקח ויתן את העדת אל הארן", שמתחיל מהעדות, בא רק אחרי שהמשכן הוקם, אלא שהוא עומד ריק. אל המשכן הזה אפשר להביא את הארון.
ומסתבר שלאֹרך חיי ישראל במדבר הסדר יהיה אחר: הענן מוביל את ישראל. במקום שבו שוכן הענן, שם מניחים את הארון, וסביבו מקימים את המשכן. הדבר לא מפורש בתורה, אך כך לכאורה משמע מהפסוקים האומרים שבמקום אשר ישכן שם הענן שם יחנו בני ישראל, וכמה פסוקים אח"כ מתואר שארון ברית ה' נוסע לפניהם לתור להם מנוחה.
אחד מתפקידיו של הארון הוא להיות המוביל בדרך. הנוסע לפני ישראל ומובילם. לכן אסור להסיר ממנו את בדיו לעולם, אע"פ שלכאורה כל תפקידם הוא לשאת את הארון בהם, תפקיד שאינו נחוץ אלא בשעת מסע. הארון הוא המיועד למסע. כל המשכן צריך לנסוע על פיו. עשית הכלי יכולה להיות גם בלי עדות. (ואולי משה עוד קִוה עד הרגע האחרון שיקבל שוב עדות מעשה אלהים). אבל משמעותו אינה אלא בהיות העדות בתוכו. כאשר הארון הוא ארון העדות, יש משמעות לנתינת הבדים אליו ובשימת הכפרת עליו. מקום לשכינת הענן ולהתוַעדות עִם ישראל. כל עוד אין עדות בארון אין לכך משמעות. ואין משמעות למשכן כֻלו, אם הוא לא אהל מועד או אהל העדות. כלומר: אהל המקום שבו ה' נועד לישראל. לכן מניחים את הארון וסביבו בונים את המשכן. שהרי זה תפקידו של הארון.
רק כאשר יש ארון, אפשר לבנות סביבו את המשכן. הארון הוא נקודת היחס שכלפיה בונים את העולם.
הדבר נרמז כבר בסדר הפעולות בסִדור המשכן. נתינת הארון מתוארת כך: "ונתתה את הפרכת תחת הקרסים והבאת שמה מבית לפרכת את ארון העדות והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים". ורק אח"כ: "ונתת את הכפרת על ארון העדת בקדש הקדשים". התורה באה ללמד שע"י נתינת ארון העדות במקום, מבדילה הפרֹכת בין הקדש לבין קדש הקדשים. כלומר: הנחת הארון שם היא הקובעת את המקום. כל עוד אין שם ארון, גם הפרֹכת לא מבדילה בין הקדש ובין קדש הקדשים. אמנם, כאשר ה' מצוה את משה על סִדור המשכן בפרשת פקודי הוא אומר: "ושמת שם את ארון העדות וסכת על הארן את הפרכת". וכך עשה משה: "ויקח ויתן את העדת אל הארן וישם את הבדים על הארן ויתן את הכפרת על הארן מלמעלה ויבא את הארן אל המשכן וישם את פרכת המסך ויסך על ארון העדות". משמע שהפרֹכת נִתנת שם רק אחרי שהארון שם. לכאורה כך הוא גם במסעות, משום שהפרכת מכסה את הארון בשעת מסע, כמו שנאמר: "ובא אהרן ובניו בנסע המחנה והורדו את פרכת המסך וכסו בה את ארן העדת ונתנו עליו כסוי עור תחש ופרשו בגד כליל תכלת מלמעלה ושמו בדיו". מקום הארון הוא מקום קדש הקדשים גם תוך המסע. הארון מכֻסה בפרכת גם תוך כדי המסע. כאשר עוצרים, הארון כבר נמצא מאחורי הפרכת. רק צריך לתלות אותה לפניו. הארון הוא הקובע את קדש הקדשים, הפרכת טפלה לו. מקום הארון הוא העִקר. לכן פותחת פרשתנו בצווי לעשות ארון, ורק אח"כ בצווי לעשות משכן. אמנם, כשהוקם המשכן, הוקם המשכן תחִלה ואח"כ הובא אליו הארון. אבל הארון הוא העִקר, על ידי נתינת בקדש הקדשים, נעשה המקום קדש קדשים.
אין להסיר את הבדים מהארון, כדי ללמד שהארון עומד לעצמו. הוא לא מקובע במשכן. הוא ינוע כרצונו והמשכן יִבָּנה סביבו.
מִבַּעַד אֵשׁ וְעָנָן
וְהר שֶׁכֻּלּוֹ עָשָׁן
הוֹפָעְתָּ נִגְלֵיתָ
בָּאתָ עָלֵינוּ בְּעָב
הָיִיתָ לָנוּ לְאָב
אוֹתָנוּ הֶעֱלֵיתָ
עֲלֵי כַפֹּרֶת בֶּעָנָן
בְּעֶשֶׂר יְרִיעוֹת אַרְגָּמָן
בְּתוֹכֵנוּ שָׁכַנְתָּ
בִּתְכֵלֶת שָׁנִי וְזָהָב
הָיִיתָ לָנוּ לְאָב
לִבֵּנוּ בָּחַנְתָּ
בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל
אָמַרְתָּ לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל
מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים
עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה
בְּרַעְיָתְךָ הַמְיֻפָּה
ה' לְאֹרֶךְ יָמִים