וישלח
קטנתי
יעקב עומד לפני ה' ואומר: "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת". עלינו ללמוד מיעקב. בגלל המצב הקשה הוא נאלץ בעל כרחו להתחלק לשני מחנות. ואעפ"כ הוא רואה את החיוב שבכך. הוא מוצא שיש לו הרבה על מה להודות לה'. כשיצא לדרכו לא היה יכול להתחלק לשני מחנות גם אילו רצה. כעת יש לו יכולת להתחלק לשני מחנות. יעקב מתכון לומר "ועתה הייתי לעם רב", אבל הוא אומר זאת דוקא בלשון שני מחנות. אני עם כה רב עד שאני שני מחנות. איזה זכות יש לי לדרוש דרישות? עלי רק להודות. קטנתי.
קרב פנים אל פנים
למה מספרת לנו התורה על אותו איש שנאבק עם יעקב במעבר יבק? אותו איש שעליו נאמר כי שרית עם אלהים ועם אנשים, ושעליו אמר יעקב כי ראיתי אלהים פנים אל פנים?
המלה פנים חוזרת פעמים רבות לארך הפרשה. יעקב אומר על עשו שראה את פניו כראות פני אלהים. נגד אמירה זו הראה לו ה' עוד מראש, שגם אם יראה אלהים פנים אל פנים תנצל נפשו. (וכפי שיורחב להלן).
בתחילת פרשת ויצא ה' הבטיח ליעקב להיות עִמו, וה' אכן היה עִמו, באמצעות מלאכיו. כפי שכתבנו בפרשת ויצא. יעקב ראה מלאכי אלהים וקרא למקום בית אל. ראה מלאכי אלהים וקרא למקום מחנים. כאשר לבן רִמה אותו בא אליו מלאך האלהים בחלום והראה לו שהעתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים, ושה' אִתו גם שם. יעקב למד שגם בהיותו בגולה ה' עִמו ומלאכיו מלוים אותו. אבל כאן, המלאך לא שומר על יעקב אלא להפך, נאבק בו. נאבק בו אך מברך אותו.
יהודי בגולה יכול לא לעשות דבר בלי לסמוך על ה'. דוקא שם, כשה' לא מתגלה, צריך היהודי לסמוך על ה'. ליהודי אין שם כח. דוקא כשהוא בדרכו לארץ ולהתמודדות נצחית של ישראל עם עשו, עליו ללמוד שבכחו שלו עליו לגבור על עשו. אף עם אלהים שרה ויוכל, ולא אלהים ישמרהו אלא הוא. רק אם יאבק הוא בכחו שלו, יצילהו אלהים.
בארץ ישראל, צריך יעקב לעמוד בכחות עצמו, ויוָתר יעקב לבדו. תפקיד המלאך התחלף. כל עוד היה יעקב בפדן ארם לִוה אותו ה'. ה' הבטיח לו "והנה אנכי עמך", ואכן היה עִמו. באותה הבטחה ראה יעקב את מלאכי אלהים יורדים מן השמים בסֻלם, מחנה אלהים לִוה אותו אצל לבן ושמר עליו בכל אשר הלך, כמו שנאמר והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך. כעת תפקידו של אותו איש ללמד את יעקב ששרה עם אלהים ועם אנשים ויוכל.
אבל יעקב עוד צריך לעבור דרך ארֻכה עד שילמד את הדבר הזה, בינתים הוא עוד פועל באותן דרכים שפעל בהן בבית לבן. ולכן הוא מתוכח עם שמעון ולוי.
על המפגש של יעקב עם עשו, ועל ההבדל בין יעקב לבניו, ראה באריכות להלן בפרק ממתי שעיר בשעיר.
איך מגיעים לברכה
בפרשת תולדות יעקב מביא גדיי עזים כמנחה כדי לקבל את הברכה. את הברכה הוא מקבל במרמה, כאמור שם. ואז הוא יוצא לדרכו ובבית אל ה' נגלה אליו ומברך אותו.
בפרשתנו יעקב שולח צאן ובקר כמנחה, כדי לפייס את עשו על הברכה. ואז הוא מקבל ברכה לא במרמה ולא בסתר. במאבק. הוא אוחז במלאך בגלוי, ולא משלח אותו עד שיקבל ברכה.
לא נאמר שם מהי הברכה. רק נאמר שהמלאך קורא לו ישראל. אבל את הברכה מקבל שוב יעקב בבית אל. שם ה' קורא לו ישראל ומברך אותו. כמו המלאך. ושם התפרש מהי הברכה. המשך של הברכה שברך אותו בבית אל. ואח"כ – ויעל מעליו אלהים. הברכה הזאת והשהות של יעקב בבית אל, מוצגת בפירוש כהמשך וכסיום של מעשי יעקב בבית אל בפרשה הקודמת.
יעקב מגיע אל הברכה ואל בית אל בשני תהליכים שונים. תהליך ראשון - בסתר ובמרמה ובמנוסה. התיקון הוא בתהליך שני, בשיבה אל הארץ ובהאבקות גלויה.
אחותנו
שמעון ולוי מקנאים לכבוד ישראל. צר להם שנבלה עשה בישראל. ואולם כאשר הם נאשמים ע"י יעקב שעכרו אותו, אינם מזכירים אותו ואת כבודו, אלא את היותה אחותם. בכל דור ודור מי שבאמת מגן על ישראל ועל כבודו, מואשם ע"י ישראל ונאמר לו מי שמך, ועליו להשיב כדי לשבר את האזן, שלא על ישראל הוא מגן אלא על אחותו.
שמעון ולוי
לכאורה נראה ששמעון ולוי לא ענו לשאלתו של יעקב, אלא השיבוהו מטעם אחר. יעקב טען טענה ארצית: עשיתם מעשה מסֻכן, כעת יכונו הגוים. שמעון ולוי ענו לו תשובה עקרונית: הכזונה יעשה את אחותנו? אמנם אין אנו משיבים לטענתך שאתה חושש שיֵאספו עלינו ויכונו, אך איננו יכולים להרשות שכזונה יעשה את אחותנו. כך נראה לכאורה, אבל מהפסוקים הבאים עולה שהם השיבו בדיוק לטענתו של יעקב. הם אמרו לו שאם הם ייראו מהאומות שסביבם, יראה כל גוי שאפשר לפגוע במשפחת יעקב ללא חשש. אבל אם יראו כל האומות שאם נוגעים במשפחת יעקב תהרוג משפחת יעקב עיר שלמה, ייראו ממשפחת יעקב, תהיה עליהם חתת אלהים, ולא ירדפו אחרי בני יעקב. התורה מלמדת מיד שצדקו שמעון ולוי. שאכן היתה חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם. לכן בפרשת ויחי שוב אין יעקב פונה אליהם בטענה המעשית אלא בטענה הערכית. כאן מתחלפים התפקידים. שמעון ולוי נותרים בטענתם הארצית, ואילו יעקב משיב להם בטענה ערכית.
דרכו של יעקב היא דרך היהודי בגלות: להכנע בפני הגוי ולבקש את רחמיו. כך נהג גם עם לבן, גם עם עשו, וגם עם חמור ושכם. זו איננה דרכם של בניו. דרכם של בניו היא להביס ולהכניע את הגוי. רק כך אפשר לבנות ממלכה בארץ. יעקב הוא היהודי הגולה, בניו הם דור בניין הארץ.
לפני מותו, קִלל יעקב את שמעון ולוי על מעשיהם בשכם, ועם זאת הוא אומר ליוסף ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי. הוא מודה שחרבם וקשתם של בניו – חרבו וקשתו הם. הוא אומר שקנה את המקום בחרב ובקשת ולא במאה קשיטה, כלומר: הוא מודה שבחרב בניו קנה את המקום. הדבר אינו סותר את בקורתו על בניו. גם מעל מטת חליו הוא מוסיף להוכיח את שמעון ולוי על שעשו זאת באפם, והרגו גם את מי שלא היה צריך, אך הוא מודה בסוף ימיו שדרך החרב והקשת היא הדרך לרשת את הארץ.
לגבי השיח בין יעקב לעשו, ראה דברינו להלן בפרק "ממתי שעיר בשעיר".
מעשה דינה דומה למעשי אברהם ויצחק בבואם למצרים או אל אבימלך. נאמר כאן וירא אותה, בדומה למה שנאמר אצל שרה ויראו אותה. נאמר כאן ולקחנו את בתנו והלכנו, בדומה למה שנאמר אצל שרה הנה אשתך קח ולך. האבות הבינו שהם מגיעים למקום שאין בו יראת אלהים ונוהגים בו שלא כדין, ואין להם אלא לנסות לשמור על עצמם ועל נשיהם בדרכים עקלקלות כדי להתמודד עם חוקי המקום. עד שבאו שמעון ולוי ואמרו לא עוד. אנחנו כאן כדי לשנות את חוקי המקום, ומי שלא יקבל את חוקינו ויעשה נבלה בישראל – נשמידנו. אנחנו נירש את הארץ.
אלהים ואנשים
איש עלום פוגש את יעקב ונאבק עמו. מלשון הפסוק לא ברור מי האיש, למה הוא נאבק עם יעקב, ומה רצונו וחפצו. בפרשה הוא נקרא איש, הוא לא נקרא מלאך. בנִגוד לפרשת ויצא שבה מלאכי אלהים מלוים את יעקב ומופיעים שלש פעמים בפרשה, האיש הנאבק עם יעקב בפרשתנו הוא פשוט איש. רק יעקב קורא לו אלהים. המלה מלאך לא נזכרת.
אבל ברור שהוא מלאך. כך אנו מוצאים גם בספר שופטים. (נעיר רק שספר שופטים הוא ספר שמרבה להתבסס על צִטוטים מהתורה ועל הזכרת ארועים בתורה, אולי יותר מכל ספר אחר בנ"ך). שני ארועים בספר שופטים מזכירים די בפירוש את פרשית יעקב הנאבק עם האיש, ובשני הארועים האלה נזכר הבִטוי מלאך ה' כמה וכמה פעמים. נאמר אצל גדעון "וַיַּרְא גִּדְעוֹן כִּי מַלְאַךְ ה’ הוּא וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֲהָהּ אֲדֹנָי ה’ כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי מַלְאַךְ ה’ פָּנִים אֶל פָּנִים: וַיֹּאמֶר לוֹ ה’ שָׁלוֹם לְךָ אַל תִּירָא לֹא תָּמוּת: וַיִּבֶן שָׁם גִּדְעוֹן מִזְבֵּחַ לַה’ וַיִּקְרָא לוֹ ה’ שָׁלוֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה עוֹדֶנּוּ בְּעָפְרָת אֲבִי הָעֶזְרִי". הפסוק "כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי מַלְאַךְ ה’ פָּנִים אֶל פָּנִים" מבוסס על פסוק בפרשתנו. אולי אפשר לצרף לכך את העובדה שלאחר מכן הכה גדעון את סוכות ואת פנואל. גם אצל מנוח אנו מוצאים: "וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ ה’ מִי שְׁמֶךָ כִּי יָבֹא דְבָרְיךָ וְכִבַּדְנוּךָ: וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ ה’ לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא פֶלִאי... וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל אִשְׁתּוֹ מוֹת נָמוּת כִּי אֱלֹהִים רָאִינוּ: וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ לוּ חָפֵץ ה’ לַהֲמִיתֵנוּ לֹא לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת כָּל אֵלֶּה וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת...". גם הפסוקים כאן מבוססים על פרשת השבוע. המלאך אומר למה זה תשאל לשמי. גם גדעון וגם מנוח רואים את מלאך ה' ויראים, למרות שהמלאך בִשר להם בשורה ברורה שאינה עולה בקנה אחד עם חשש שהם עומדים למות. ההגיון של אשת מנוח הוא ברור, אבל גדעון ומנוח יראים. מסתבר שאשת מנוח לא למדה את פרשת השבוע, גדעון ומנוח כן, אבל הם לא הבינו איפה העִקר. הם הבינו שעצם ראִיַת מלאך ה' הוא דבר מפחיד, שהרי יעקב אומר "כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי". ואולם מתוך ההקשר ברור שלא הראיה היא זו שיעקב מודה עליה, אלא המאבק. (אמנם נכון שבכמה מקומות בתורה משמע שראית אלהים ממיתה. אבל לא נאמר כך על מלאך).
גם הושע אומר שיעקב נאבק עם מלאך: "בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים: וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ".
נשוב אפוא אל יעקב. יעקב נאבק עם איש ומבין שפגש אלהים. מנין הבין זאת יעקב? לא מהמאבק, אלא מהברכה שבסופו: וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל: וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. האיש הזה בא כדי לברך ולא כדי להאבק. אם כך למה היה צורך במאבק?
לא רק כאן נאבק יעקב עם איש ואומר שראה אלהים פנים אל פנים. יש עוד איש כזה בפרשה. עשו הוא איש שעליו אומר יעקב "וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי". יעקב רואה את פני עשו כראות פני אלהים. לפני המפגש הזה שולח אליו ה' איש לברך אותו. האיש הזה לא רק מברך אותו. האיש הזה מראה לו שהוא יכול לראות אלהים פנים אל פנים ולהנצל. הוא יכול ללכת נגד המלאך. בפדן ארם יעקב אינו לוחם ואינו נאבק. לבן מרמה אותו והוא עובד עוד שבע שנים. לבן מחליף את משכורתו, נשיו משכירות אותו זו לזו, הוא לא עושה דבר נגד זה. המלאך עובד בשבילו. כאן בא מלאך ללמד אותו שאת ברכתו הוא צריך להשיג בכחות עצמו (הוא כבר עשה את זה פעם אחת). בארץ ישראל אתה בעל הבית, קום ועמוד מול עשו בכחות עצמך.
יעקב רוצה לברוח ולא לעמוד מול עשו. המלאך נשלח להכריח אותו לשרות מול עשו.
יעקב נשאר קצת גלותי גם בארץ ומנסה לא להרגיז את הגויים. גם אחרי שהמלאך הראה לו שהוא יכול לשרות עם אלהים ואנשים, וקורא לו ישראל, הוא ממשיך להשתחוות לעשו. אבל בניו למדו את הדבר. לא צריך למצוא חן (ביטוי שחוזר שב ושוב בין יעקב לעשו) בעיני הגויים. צריך להפחיד את הגויים ולהתגבר עליהם. רק אחרי שעשו זאת בניו נגלה אליו ה' בעצמו ומברך אותו וקורא לו ישראל.
על הפנים
יעקב מצוה את המלאכים לומר לעשו: "וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי: וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו...."
יעקב מבקש לכפר את פניו של עשו, לפני שיראה את פניו, אולי ישא פני.
הפנים האלה הוזכרו גם במפגש ביניהם, שם אומר יעקב לעשו: "כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי".
כך רואה יעקב את פני עשו. הוא מבקש להתכפר לפניו. ומלת המפתח היא פנים.
אלא שבין שני הארועים האלה, היה ארוע נוסף, המצוין אף הוא במלה פנים: "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי".
ה' אומר ליעקב: אתה יכול לראות אלהים פנים אל פנים ולהנצל, מה אתה פוחד מעשו?
ואולם, יעקב ממשיך לפחד מעשו ולראות את פניו כפני אלהים. הוא נשאר יעקב ולא ישראל.
אלהים נראה אליו שוב וקורא את שמו ישראל, רק אחרי ששמעון ולוי עושים את המעשה בשכם, וכתוצאה מכך נופלת חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם. כאשר הגוים יראים מבית יעקב כמו מאלהים, אז נגלה ה' אל יעקב וקורא את שמו ישראל.
אם תהיו כמונו
שמעון ולוי אומרים לאנשי שכם: "לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ: אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר". תמולו ותהיו כמונו.
אלא ששמעון ולוי לא מתכַּוְּנים לכך. הרי אנשי שכם לא יהיו כמונו גם אם ימולו.
אנחנו מלים כדי להתהלך לפני ה' ולהיות שלמים לפניו. הם מלים כדי לקחת את בנותינו, מקננו וקנייננו.
לא נהיה עִמם לעם אחד, כי גם אם ימולו – לא יהיו כמונו.
מאז ומעולם היו גויים שרצו למול כדי לשאת את בנותינו. או כדי להנות ממקננו וקנייננו. הם לא יהיו כמונו. אין לקבל אותם.
שמעון ולוי כנראה לא התכַּוְּנו לדבר על מעלת המילה. הם התכַּוְּנו להחליש את אנשי שכם כדי שיוכלו להרגם. (ויש מפרשים: הם התכַּוְּנו להציב דרישות שיגרמו לשכם לוַתֵּר על כל הענין). לכן ספק עד כמה אפשר ללמוד מכאן על עניני מילה. ואולם אפשר לראות באיזו צורה מעֻוֶּתֶת תפש שכם את הענין. שכם הבין שחרפה היא להיות איש אשר לו ערלה. לכן הוא מל כדי לזכות בכבוד, ובדינה. הוא שמע את המשפט: "אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר", משפט שיכול להתפרש בשתי דרכים: אם תהיו כמונו לכל דבר, או אם תהיו כמונו בענין הזה. הוא פרש בדרך השניה: "בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל זָכָר כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים". די בכך שנמול כאשר הם נמולים. נסיר את החרפה, ובכל שאר הדברים – אנו נשאר כפי שאנחנו והם יהיו כמונו. מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם.
וכאמור, מי שלא רוצה להיות כמונו, אלא רק רוצה למול כדי לקבל את בנותינו וקנייננו, (וכבר לקח לעצמו את בתנו לפני כן) אין מקומו עמנו. מקנהו וקניינו הלא לנו הם.
אין זו הפעם הראשונה שבה צריכים אבותינו להגן על עצמם באמצעות אמתלאות שונות. אברהם ויצחק נאלצו לומר ששרה ורבקה הם אחיותיהם. כאן המקרה שונה, כאן היא באמת אחותם. בני יעקב צריכים להציב דרישות מוגזמות מסוג אחר בפני אלה שחומדים אותה. (וראה את באורנו לדרכו של אברהם האומר ששרה היא אחותו בפרשת לך לך).
שלש קבורות ושתי מצבות
ה' מצוה את יעקב לשוב אל המקום שבו נגלה אליו בצאתו לפדן ארם: "קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ".
המשך הפרשה מביא שלש קבורות ושתי מצבות.
ראשית יש להפטר מהנזמים ואלהי הנכר: "וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם".
אח"כ, אחרי שיעקב בונה את המזבח וקורא למקום אל בית אל, באה עוד קבורה תחת עץ: "וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת". הקבורה השלישית היא של רחל: "וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם: וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם".
הנזמים ואלהי הנכר, כמו דבורה, הגיעו מפדן ארם. דבורה באה עם רבקה, אלהי הנכר עם רחל.
כשחוזרים לארץ, צריך להפטר מאלהי הנכר שבאו עמנו מהגלות.
ויקרא את שמו ישראל
לכל האבות קרא ה' שם. אבל יצחק הוא היחיד שנקרא כל חייו בשם שנתן לו ה', והיה כל חייו בארץ.
יעקב הוא אמנם איש הגלות, אך יש לו מעלה שהושגה ע"י שלשה דורות של אבות. הוא אמנם בגלות, אך הוא שיך לארץ. הוא עומד במקום שבו אמר ה' לאברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, ומקבל צווי זהה בתכנו אך הפוך במלותיו: קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך. שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך. יעקב עומד בחרן, ושוב אינו אדם שחרן מולדתו, הוא אמנם גולה, אך ארץ ישראל היא ארץ מולדתו, ואילו חרן אינה אלא "הארץ הזאת". זה מה שהושג ע"י שלשה דורות אבות. כאן נוצר האדם שגם אם הוא גולה, ארץ ישראל היא מולדתו וארץ אבותיו.
שכם
שכם מצליח לשכנע את אנשי עירו לעשות מעשה קשה מאד. הוא משכנע אותם בכך שבתמורה בני יעקב העשירים ישבו עמם.
יתכן שחלק מהשכנוע הוא גם הקביעה שערלה היא חרפה. ומה לא עושים בשביל כבוד. בני יעקב יכולים לשכנע אותו שיהיה כמותם כיון שהם עשירים. והכל רוצים להיות כמו העשירים.
מסתבר ששכם היתה עיר חדשה. אברהם הלך עד מקום שכם ולא עד שכם, כי שכם עוד לא היתה קיימת בימי אברהם. לכן אומרת התורה שהוא הלך עד מקום שכם. בימי יעקב יושבים בשכם אנשים שמנסים להתישב בגבעות השומרון, והתנאים קשים.
מבחינתם, צרוף משפחה עשירה שמוכנה להתישב עמם הוא דבר ששוה למול בשבילו. הוא חיזוק חשוב לישוב.
אהובה היתה ונשנאה
כל האבות בונים מזבחות וקוראים בשם ה'. מזבח קשור בקריאה בשם. קריאה בשם ה' או קריאת שם בשם ה', שכנראה היא היא. בכמה מקומות נאמר הדבר בפירוש. יעקב קורא למזבח אל אלהי ישראל, ולאחר מכן אל בית אל. משה קורא למזבח ה' נסי. גדעון קורא למזבח ה' שלום וכו'. בראש הרשימה הזאת קריאתו של אברהם ה' יראה, אחרי שהקריב קרבן על המזבח. (והארכנו בעניין המזבחות בפרשת לך לך. מדוע לא בונה יעקב מזבח אחרי החלום בארנו בפרשת ויצא). יעקב איננו בונה מזבח אלא בשני מקומות. תחת זה הוא מציב מצבות במקומות רבים.
שני המקומות שבהם יעקב בונה מזבח הם בשכם ובבית אל. בשכם הוא אינו בונה מזבח אלא מציב מזבח. בטוי תמוה, כי בד"כ נאמרה הצבה על מצבה, שאותה מציב יעקב בדרך כלל. בבית אל יעקב בונה או עושה מזבח, רק אחרי שה' מצוה אותו לעשות זאת, ומיד אחרי שה' מדבר אתו הוזכרה מצבה. (רוב המפרשים מעדיפים את הפירוש שהכתוב חוזר ומספר שיעקב הציב שם מצבה כשיצא מהארץ, ולא שהוא הציב כעת שוב מצבה).
יעקב מציב מצבות רבות. הוא מציב כמצבה את האבן שישן עליה בבית אל בירידתו אל לבן, מצבה שתזכר אח"כ בדברי המלאך המצוהו לשוב לארץ. הוא מעמיד מצבה בינו ובין לבן, הוא מציב מצבה בבית אל, והוא מציב מצבה על קבר רחל. אברהם ויצחק לא הציבו מצבות.
(המצבה שבינו לבין לבן לכאורה אינה מצבה לעבודת ה'. עם זאת, מצבה ולידה גל אבנים, דמוי מזבח, מזכירה מזבח ומצבה, ואולי יש בכך משהו).
בענין מצבת קבורת רחל יש להעיר, שאין הכונה למצבה שנוהגים לבנות על קבר של מת. אין בתנ"ך מצבה בהוראה כזאת, מצבה בתורה היא מצבה לשם עבודת ה'. ואולם, אין נראה לפרש שכַּוַּנת יעקב למקום עבודה על קבר הצדיק. מנהג שנכנס ליהדות בשלב הרבה יותר מאוחר וספק אם התורה רואה אותו בעין יפה. אין כַּוַּנתו של יעקב ששם יעבדו את ה' וזכות רחל תגן עלינו, אלא ששם יעבדו את ה' לזכות רחל. מעין תרומת בית כנסת על שם פלוני. ומבחינה זאת הוא מזכיר את מצבות המתים של היום. מספר שמואל אפשר ללמוד שמקום קבורת רחל אף המשיך לשמש כמצבה לעבודת ה', אע"פ שמצבה כבר לא היתה בו. כשמנחה שמואל את שאול אל האלהים בית אל ואל גבעת האלהים, תחנתו הראשונה היא עם קבֻרת רחל בגבול בנימין. גבול בנימין הוא מקום השכינה ומקום עבודת ה' כפי שמודגש בפרשיתנו וכפי שיבואר להלן בפרק "שנים עשר", שהפרשיה הזאת היא לא רק פרשית הולדת בנימין אלא פרשית נחלת בנימין, פרשית קביעת נחלת השכינה השורה על שנים עשר שבטים. לכן גם ברשימת המקומות העולים אל האלהים בספר שמואל נזכרה גם קבורת רחל בגבול בנימין. המלה מצבה איננה נזכרת שם, את המצבות הרסו ישראל שהרי נצטוו על כך בספר דברים. כל המקומות שבדברי שמואל אל שאול שם הם מקומות העולים אל ה', לכן נראה שגם קברת רחל הוא מקום עבודת ה'.
בבנית מזבח נקרא שם המקום בשם ה'. משה מבקש מפרעה לצאת לזבוח במדבר. פרעה אומר לזבוח בארץ. בסופו של דבר כשהקריבו ישראל את הפסח במצרים, ודומה היה שמשה נכנע, לא בנו מזבח. פסח מצרים אינו קרבן. הוא נִתן על המשקוף והמזוזות. הוא בא לקדש את ישראל, אך אינו מקדש את המקום. אי אפשר לבנות מזבח במקום ששם ה' לא נקרא עליו. יש עוד קרבנות שדמם נִתן על המקריב, איל המלואים ואשם מצורע, אך הם נִתנים גם על המזבח. בפסח מצרים אין מזבח. המזבח יִבָּנה במדבר, שם אפשר לקרוא בשם ה', שם יזרק חצי הדם על העם וחצי הדם על המזבח, כאיל המלואים ואשם מצורע. ושם יעשו ישראל את הפסח בשנה השנית. במצרים ינתן הדם ויסמן את בתי ישראל. חלק המזבח ינתן לדורות ולא שם.
בנית מזבח לה' היא קריאת המקום בשם ה'. היא היא האמירה שכאן שורה שכינה ומקום זה קרוי על שם ה', כלומר שיך לה' ובו חונים עובדיו. (והארכנו בכך בפרשת לך לך(.
גם המצבה מלֻוָּה לפעמים בקריאת שם, בשתי הפעמים שבהן העמיד יעקב מצבה בבית אל הוא קרא למקום בית אל. ועם זאת, מצבה עדין אינה קריאת בשם ה' כמזבח. יעקב אומר כתפלה או נדר לעתיד שהאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים, אבל זה בעתיד. כשה' יאמר לו לבנות מזבח במקום שבו משח מצבה. (כלומר: המצבה היא סימן זמני, עד שיוכל לקיים את נדרו ולבנות בית אלהים) בינתים אינה אלא מצבה.
בנית מזבח היא קריאה קבועה של שם ה' על המקום. מצבה לא.
אבל מצבה, אהובה היתה לפני המקום בימי יעקב. גם בהר סיני. רק משנִתנו לוחות העדות למשה, נאסרה המצבה בכל מקום אחר. מעתה שורה השכינה רק במקום אחד.
שנים עשר
בפרשתנו יש פרשיה הפותחת במלים "ויהיו בני יעקב שנים עשר". המספר שנים עשר עוד ילוה את עם ישראל לכל אֹרך התורה, וגם אחריה. בכל מקום שבו נזכרו שבטי ישראל, מספרם שנים עשר. תמיד כשלוי בחשבון יוסף הוא אחד, וכשלוי אינו בחשבון אפרים ומנשה הם שנים. גם בפרשת הולדת בני יעקב, כיון שלא הוזכר שם בנימין הוזכרה דינה. כי המספר הוא תמיד שנים עשר (ואולי לכן דרשו חכמים שדינה היתה תחִלה בן וה' עשאה בת). עם ישראל שלם דוקא כשיש בו שנים עשר שבטים. הופעת המספר שנים עשר התחילה עוד לפני יעקב, לאברהם היה אח שהיו לו שנים עשר בנים. שמונה בני גבירה וארבעה בני פילגש, אך ה' בחר באברהם. ליצחק היה אח שהיו לו שנים עשר בנים, אך ה' בחר ביצחק. עד שבא יעקב והוליד שנים עשר בנים ונבחר, ומאז אין בחירה וכל הבנים הם העם. הסִכום "ויהיו בני יעקב שנים עשר" נוצר כאן. וכבר עמדו חז"ל על כך שהוא המשך ישיר של הפרשיה הקודמת.
ומה היה בפרשיה הקודמת? כמובן שבפרשיה ההיא נולד בנימין, ולכן בני יעקב הם שנים עשר. אך זה אינו אלא חלק מהפרשיה. הפרשיה פותחת בהתגלות ה' אל יעקב בבית אל ובקריאת שמו ישראל. כאן קרא ה' את שם יעקב ישראל בעצמו, לא ע"י מלאך, והבטיח את הארץ לזרעו. יעקב הציב שם מצבה. אח"כ נסעו מבית אל, בנימין נולד, רחל מתה, ויעקב הציב עוד מצבה. הפרשיה מסתַיֶּמֶת במעשה ראובן מהלאה למגדל עדר. את הפרשיה הזאת מסכמת התורה בשנים עשר שבטי ישראל. פרשיה זאת היא עשִית עם ישראל. יש לה משמעות בעיני יעקב ולכן הוא חוזר עליה להלן בפרשת ויחי (מח ג-ז) ואח"כ רואה את בני יוסף. הפרשיה שם היא חזרה גמורה על הפרשיה כאן. נזכרו שם "בלוז בבאו מפדן", מיתת רחל, חזרה על הברכה שכאן, והבנים.
הפרשיה הזאת היא לא רק פרשית הולדת בנימין. היא פרשית נחלת בנימין. היא פותחת בבית אל ומסימת מהלאה למגדל עדר. שע"פ פסוק במיכה, הוא עֹפל בת ציון. שתי המצבות שהציב יעקב תוחמות את הנחלה שבה יכולה השכינה לשרות. זאת הנחלה שבה עם ישראל שלם ודוקא שם יכולה השכינה לשכון. הזוכה בנחלה זו הוא דוקא הבן שהשלים את עם ישראל להיות שנים עשר.
רק משהיו בני יעקב שנים עשר, יש עם. כשיש עם, אפשר לומר "ויסע ישראל". עם ישראל הוא אחד שלם. השלמות הזאת נוצרה עם הולדת בנימין והיא נוצרה בנחלת בנימין. כאן הגיעה השכינה. הזוכה בנחלה זו הוא דוקא הבן שהשלים את עם ישראל להיות שנים עשר.
ומהו מעשה ראובן
וזה לא פשוט. המאבקים על הבכורה מתחילים אף הם בפרשיה הזאת. ראובן לוקח את פילגש אביו מתוך רצון לקבוע את עצמו כמלך הממשיך את אביו. ברור שהוא לא היה עושה זאת כל עוד רחל חיה. רק עם מות רחל, סובר ראובן שפקעה שיכותה של בלהה לאביו. ראובן סובר שבלהה אינה אשת יעקב אלא רק שפחת רחל, ומשמתה רחל שוב אין קשר בינה לבין יעקב. כך סובר ראובן. אבל יתכן שהוא רצה להכריע כאן בעוד כמה שאלות. השאלה מה מעמדה של בלהה אחר מות רחל, קשורה גם לשאלה מה מעמדה של רחל, וגם לשאלה מה מעמד בני השפחות. האם הם בנים או עבדים. מסתבר שהשאלה הזאת היתה שנויה במחלוקת בין בני יעקב עד שאמר יעקב דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. אפשר שראובן רצה להכריע בשאלה הזאת, ולהראות שבלהה נוהגת כשפחה הנשמעת לכל אחד מבני הבית, ואינה נוהגת כאשת יעקב. מכאן שהיא לא אשת יעקב אלא שפחה. אך התורה הכריעה נגדו וכללה את בני השפחות בחשבון השנים עשר.
ראובן בא להביע כאן את דעתו בדבר. השאלה היא האם בלהה היא שפחת רחל או שפחת יעקב. אם היא שפחת יעקב הרי בניה עבדים, אם היא שפחת רחל, הרי ילדה אותם עבור רחל. הפרשה מסתימת בבני בלהה שפחת רחל ובני זלפה שפחת לאה, וע"י כך היו בני יעקב שנים עשר. כיון שהם בנים ולא עבדים. (ומשום כך בירידה למצרים הוזכרו בני כל שפחה עם גברתה. יעקב הכריע את המחלוקת באמרו דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל, וראה מה שבארנו על כך בפרשת ויחי). ואולם נשאלת השאלה מה רצה ראובן לבטא במעשהו. לכאורה אם הוא בא על בלהה, כונתו לומר שכיון שמתה רחל שוב אינה שפחה, כי שפחת רחל היא. אבל הכתוב זועק ואומר פילגש אביו. ואפשר שראובן היה מהאומרים שהם בנים ולא עבדים, שהרי רצה לקבל את דברי אביו, כפי שנהג אחר כך ביוסף שרצה להשיבו אל אביו. אבל התורה אומרת פילגש אביו ללמד שמעשיו אינם רצויים. ואפשר לפרש גם להפך: ראובן רצה ללמד ממעשי בלהה שהיא שפחה ולא אשה. שהרי איך נשמעה לו בלהה, אם לא משום שנהגה כשפחה כנועה, העושה כל אשר יצוה אדוניה או בנו הבכור של אדוניה, ובל תעז להמרות את פיו. ומכאן רצה ראובן ללמד שהיא אינה שפחת רחל אלא כאחת השפחות אשר בבית. ואין היא אשת אביו שהרי אין השפחה אשת האדון, והיא שיכת לכל בני הבית. וא"כ בניה עבדים. ואולם התורה מיד אומרת ששפחת רחל היא, וטעה ראובן. ומכאן ויהיו בני יעקב שנים עשר.
עוד אפשר לפרש שראובן עשה זאת כחלק מהמאבק בין רחל ללאה. הוא רצה למחות את זכר רחל מהבית, וכמו שעשו יתר האחים כשמכרו את יוסף. ומשום כך לא יכול היה לקשוט את אחיו שלא יהרגו את יוסף.
אבל עִקר המעשה הוא נסיון להכריע בשאלת המנהיגות. ראובן לוקח את פילגש אביו, כפי שעתיד לעשות אבשלום. בכך הוא מבקש לקבוע את מעמדו כיורשו של אביו.
גם כאן בא לידי בִטוי הגורם הגאוגרפי של הנחלות העתידיות. כשמגיעים בני ישראל אל הנחלה שעתידה להיות שייכת לשבט הזוכה במלכות, שם מתרחש המאבק הראשון על ההנהגה, של ראובן הפוחז כמים. ראובן נִסה לכבוש את הנחלה הזאת אך הפסיד אותה. מאוחר יותר, כאשר ראו בני ראובן שבמדבר השבט המזרחי הוביל, פחזו כמים ולקחו לעצמם נחלה במזרח. בסופו של דבר זכה יהודה בהנהגה ובנחלת השבט המנהיג.
אבל הפרשיה שלנו, היא הפרשיה שעושה את ישראל שנים עשר ע"י בן אוני, ובה התקלל הבכור – ראשית אוני.
ממתי השעיר בשעיר
לקראת סוף הפרשה, בשלושה פסוקים המוצנעים בתולדות עשו, מתואר דבר מתמיה: "וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו: כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם: וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר...". אי אפשר שלא להזכר מיד בפסוקים המתארים את הפרדותו של לוט מעל אברהם: "וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו".
מתי היה הדבר הזה? מתי נפרד עשו מיעקב אחיו ומארץ כנען, והלך לשבת בהר שעיר?
הרי בתחילת הפרשה, כשיעקב עושה את דרכו מחרן לכנען, עשו כבר יושב בהר שעיר. שהרי נאמר שם: "וישלח יעקב מלאכים אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום", ולא עוד אלא שעשו מזמין את יעקב לבוא אליו עם נשיו וילדיו להר שעיר. אי אפשר לומר שעשו עזב את ארץ כנען והלך להר שעיר בזמן כלשהו בעת שיעקב שהה בבית לבן, שהרי הפסוק שבסוף פרשתנו אומר שעשו הלך להר שעיר מפני יעקב אחיו ומפני רכושו הרב. כלומר: בזמן שבו יעקב יושב בארץ כנען, בה יש לו מקנה ורכוש רב, והאחים נפרדים כך שיעקב נשאר בארץ ואילו עשו הוא האח שנאלץ להפרד וללכת, בנסיבות ובלשון המזכירות את הפרדותם של אברהם ולוט.
אם הלך עשו להר שעיר עוד לפני שהלך יעקב לחרן, כלומר שכבר לפני כן היה רכושו של יעקב רב, למה עבר במקלו את הירדן?
בקריאה פשוטה של סוף פרשת תולדות נראה כאילו יעקב הוא זה שעוזב ראשון את בית יצחק, כאילו מיד אחרי שיצחק מברך את יעקב, עשו מבקש להרוג את אחיו, ורבקה שומעת על כך ומבריחה את יעקב למצוא מחסה בבית לבן. עכשיו בא הכתוב, המתאר את פרידת יעקב ועשו מנקודת מבטן של תולדות עשו, והוא מרחיב את מה שתואר בקצרה בפרשת תולדות: למעשה פרידת יעקב ועשו היתה תהליך אטי שנמשך כמה שנים, והיו בו כמה שלבים: הברכה קִבְּעה את היות יעקב הבן הממשיך. הוא זה שקיבל את ברכת אברהם, ולכן הוא זה שממלא את מקום יצחק ומנהל את רכושו הרב ואת מקנהו. עשו מבין שעליו להפרד מעל משפחת אברהם, ולבחור לו, כמו לוט בשעתו, מקום לעצמו. עשו הולך אפוא להר שעיר ויעקב נשאר עם יצחק ורבקה.
(אמנם אפשר לפרש גם אחרת: שרק אחרי שוב יעקב מחרן ברכוש גדול, קבע עשו את מקומו בהר שעיר לכל דבר, ורק אז היה רכושם רב משבת יחדו. אך גם לפני כן היו רוב עסקיו של עשו בהר שעיר, ולכן בסוף הלך לשם. שהרי כבר לפני כן נשא את אהליבמה בת ענה בת צבעון, שהיתה חורית ובאה מהר שעיר. מסתבר שהחורי והחוי היו קרובים מאד. וגם משפחת החורי היתה, כעשו, חלקה בארץ וחלקה בהר שעיר. והיו להם שמות חוריים שהשתמשו בהם בהר שעיר, ושמות כנעניים שהשתמשו בהם בארץ. לכן האשה נקראת בשם אחד כאן ובשם אחד בהר שעיר. ועשו יושב בשני המקומות, וכן משפחות נשיו, ובסופו של דבר הלך סופית אל הר שעיר (אמנם רשב"ם מפרש שהיו לעשו ארבע נשים, והרמב"ן מפרש שהיו חמש, ואין אלה אותן נשים שנזכרו בפרשת תולדות, אך מסתבר כרש"י, ששלש הנשים הנזכרות בפרשתנו הן הן שלש הנשים המוזכרות בפרשת תולדות, בשמות אחרים. שהרי אם נאמר שלא נשא את אהליבמה אלא אחר שהלך להר שעיר, איך נאמר על שלשת בניה אלה בני עשו אשר ילדו לו בארץ כנען (לו ה). גם הכותרת "עשו לקח את נשיו מבנות כנען" (לו ב) מלמדת שנשים אלה הן הן הנשים האמורות בפרשת תולדות. וממילא הכל מודים שבת ישמעאל שנזכרת בפרשת תולדות היא בת ישמעאל שנזכרת בפרשת וישלח. ומכך שהיא החליפה את שמה, שהיא נקראת כאן מחלת וכאן בשמת, יש ללמוד שגם שתי האחרות החליפו את שמן) שלשת בני אהליבמה מוזכרים גם בתולדות עשו בארץ כנען וגם בתולדות עשו בהר שעיר, אולי משום שנולדו לו בהר שעיר בעוד רוב עסקיו היו בארץ כנען).
כך או כך, עשו הולך אל הר שעיר, אבל הוא עדיין כועס על יעקב ורוצה לסובב את הגלגל לאחור ע"י הריגת יעקב. יעקב נאלץ להשאיר מאחוריו את כל הרכוש והמקנה והעבדים והשפחות, ולצאת לגלות עד שוב חמת אחיו. וחמת עשו אכן שבה. הוא לא רודף אחר יעקב לחרן, כי מעת שגלה יעקב מבית אביו ומארץ כנען, נחה דעתו של עשו. כיון שגם יעקב איננו יושב בארץ, עשו אינו זומם להרגו. כל עוד גם עשו וגם יעקב בחו"ל, אין הברכה שורה על יעקב. הברכה היא ברכת הארץ, רוב דגן ותירוש. עשו יכול לשבת בהר שעיר בלב שקט, אם הוא יודע שגם יעקב לא יושב בבית יצחק. ואולם, כאשר יעקב חוזר לבית יצחק מתעוררת האיבה מחדש. כעת נשאלת השאלה לאן יחזור יעקב. אם יצטרף יעקב אל עשו בשעיר הרי נמצא שעדין לא זכה לגמרי בברכתו ועדין הדבר פתוח, ושניהם צפויים לחזור ולשבת בא"י ולהחזיק את רכושם ביחד בשעיר. אך אם יחזור יעקב לא"י הוקבע הדבר שיעקב בא"י ועשו בשעיר. יעקב ירא שמא יעכבנו עשו מלשוב לא"י ויכהו בדרך. לכן הוא יוזם פגישה עם עשו כדי להציג את הדברים כאילו הוא בדרכו אל עשו לשעיר. הוא שולח לעשו מנחה כאדם הבא אל חברו. עשו מבין את כונותיו ולכן אומר ליעקב: "נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ". כלומר: אם שנינו הולכים לשעיר, בוא נלך יחדו. שני האחים יודעים שהצעתו של עשו מוצגת כהצעה נדיבה של אהבה אך למעשה היא נועדה לְוַדֵּא שיעקב הולך לשעיר ולא לא"י. אין אומרים זאת במפורש כי למראית עין הם אחים אוהבים ואינם חושדים זה בזה בגלוי, אבל לשניהם ברור מה שלא נאמר בגלוי: יש כאן מאבק על הארץ. (מדרש חז"ל על הנקודות שעל וישקהו, אינו מתבסס רק על הנקודות אלא על העולה מכלל הפרשיה. למראית עין הם אחים אוהבים, אבל מאחורי מראית העין מסתתר מאבק גדול). יעקב מצליח להתחמק מהצעתו של עשו. לכן מציע עשו ברוב נדיבותו שאנשיו ילוו את יעקב. "אַצִּיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי". גם כאן, יודעים שני האחים שלמראית עין זו הצעה של אהבה אך למעשה היא נועדה לְוַדֵּא שיעקב הולך לשעיר ולא לא"י. יעקב מסרב בנימוס לנדיבותו הגדולה של אחיו. ומציג זאת לא כרצון להשתמט מעשו אלא כרצון לא להכביד על עשו. יעקב מעמיד פנים כאילו הוא לא חוזר לא"י. הוא מראה פנים כאילו בדעתו להתנהל לאִטו ולבוא לחסות בצל עשו בהר שעיר. לכן הוא בונה לו בית אבל קורא למקום סֻכות, כלומר: אין זה מקום ישיבתי הקבוע. בניתי בית כדי שעשו יחשוב שאני משתקע כאן. (ואולי מעין זו היא משמעות של חג הסֻכת, שבו גם כאשר אנו יושבים בבתינו אנו זוכרים שאין אנו תושבים אלא הולכים אחר ה' במדבר לכל מקום, וזוכרים שכל חיינו הם ישיבה בסכֹת והליכה אחר ה') גם כשעובר יעקב את הירדן הוא הולך תחילה לשכם ולא לחברון, וקונה אדמה כדי שמרגליו של עשו יֵדעו שהוא קנה לו שם חלקת שדה. ואולם, בשכם הוא לא בונה בית אלא אהל. הוא מציב שם מזבח (וכבר עמדנו לעיל, בפרק אהובה היתה ונשנאה, על המורכבות שבביטוי הזה) בד"כ המזבח נבנה והמצבה מוצבת. בנית מזבח היא בִטוי להתבססות קבועה. הצבה היא זמנית. יעקב מציב מזבח. כלומר: כלפי חוץ הוא מתבסס, למעשה לא. כמו הבית והסֻכות. יעקב עושה את דרכו אל בית אביו באיטיות ובזהירות, מודע לכך שהמאבק על הבכורה ועל הברכה לא תם, והוא למעשה מאבק על הארץ.
יעקב פותח בתהליך שבו לאט לאט ובהדרגה יתרגל עשו לרעיון שיעקב יושב בארץ. הוא אומר לעשו "וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה". דרכו של יעקב אל הארץ היא אִטית.
מעשה אבות סימן לבנים. כל מה שקורה לאבות מלמד דרכים שונות בהנהגת ה' את ישראל. יש לה' דרכים שונות בהנהגת בניו, וכמו שהוא מנהיג בדרך זו את דור האבות, כך הוא מנהיג באותה דרך את דור הבנים. עולם כמנהגו נוהג. לכן אנו יכולים ללמוד ממעשי אבות לדורנו, גם בדורנו מנהיג ה' את עולמו באותן דרכים שבהן הנהיג את האבות, שהרי אלה הן דרכיו. פרשת ויצא מלמדת על הגלות. (כפי שכתבנו בפרשת ויצא). היהודי יוצא לגלות ומתעשר שם אע"פ שהגויים שונאים אותו ומרמים אותו, אך הוא לומד שם לקרוא לגוי אדוני ולפתות אותו בהשתחויה ובכסף. וכן הוא נוהג אח"כ עם עשו. אבל בניו שבארץ מבינים שאם לא ישיבו לגויים כגמולם – הגויים יוסיפו להתנכל ולעשות נבלה בישראל, ושההצלחה בארץ תתאפשר רק אם תהיה חִתת אלהים על סביבותינו. אך היהודי שבא מן הגלות סובר אחרת, לדעתו אין להתגרות באומות.
אל עשו הוא הולך כראות פני אלהים. רואה פניו כראות פני אלהים. משתחוה לו ומביא לו מנחה ומבקש כפרה, כפי שמבקשים מאלהים. לכן הראה לו ה' באותו לילה שהוא יכול לראות אלהים פנים אל פנים ולנצח, לשרות עם אלהים ועם אנשים. שהוא ילך אל עשו כישראל ולא כיעקב. אך יעקב הולך כיעקב. רק אחרי ששב לבית אל קורא לו ה' ישראל בפירוש ולא ע"י מלאך. כששב לארץ ממש, וכשנלחמו בניו בחרבם וקשתם.
יעקב שב אל הארץ ואל עצמו, לאט לאט ובהדרגה.
המאבק בין הבן הנבחר לבין הבן הדחוי הוא מאבק על הארץ. בחירתו של הנבחר מתבטאת בכך שהוא יושב לפני ה' בארצו. אפשר לברוח מההתמודדות לחו"ל, אבל החיים לפני ה' בארצו כרוכים בהתמודדות יום-יומית עם הרע, ושִלּוּחו של הרע מאת ה'. החיים לפני ה' תלויים באמור בפסוק "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע... לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע ... הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ... הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ". החיים בארץ תלוים בהתמודדות יום-יומית עם הרע, ושִלּוּחו מלפני ה'.
המלחמה בחורים
בפרשת דברים אנו קוראים: "וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַן ה’ לָהֶם". כלומר: בני עשו השמידו את החורי וישבו תחתם.
ואולם, אנו מוצאים בפרשתנו שעשו נשא את בנות החורי. "עֵשָׂו לָקַח אֶת נָשָׁיו מִבְּנוֹת כְּנָעַן אֶת עָדָה בַּת אֵילוֹן הַחִתִּי וְאֶת אָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן הַחִוִּי". ובהמשך: "וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו וַתֵּלֶד לֶאֱלִיפַז אֶת עֲמָלֵק אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה אֵשֶׁת עֵשָׂו". אהליבמה ותמנע, שתיהן מבנות שעיר החרי יושב הארץ: "אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה: .... וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע: .... וְאֵלֶּה בְנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה ... וְאֵלֶּה בְנֵי עֲנָה דִּשֹׁן וְאָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה". (נראה ששעיר החורי הוא לא שם של איש אלא שם של עם. לכן לא נאמר יושב הארץ, אלא בני שעיר יושבי הארץ. שבעת הבנים המוזכרים כאן הם שבעת האלופים, ואינם בני דור אחד. ענה הוא בנו של צבעון, ודשון הוא בנו של ענה והוא בן זמנו של עשו, שהרי עשו נשא את אחותו. ולוטן הוא בן דורם של בני עשו שהרי אחותו היתה פילגש לבן עשו. עשו נשא את הבנות האלה ונטמע בהן, והצאצאים היו אדומיים וחוריים גם יחד. האלופים נקראו על שם הנשים, בנות שעיר).
כל אלה הם בני שעיר החורי ישבי הארץ. איזו ארץ? אותה ארץ שנאמר עליה לפני כן: "וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו: כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם: וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם".
האם עשו הוריש את החורי, או שהוא נשא את בנותיו? התשובה היא כנראה, שעשו לחם בבני שעיר, השמיד רבים מהם, ולקח לעצמו את נשיהם ואת בנותיהם. כנהוג וכמקובל בקרב עמים רבים.
מה התוצאה של המעשה הזה? בני אברהם הם יצחק וישמעאל. אחרי מות אברהם באה פרשית ואלה תולדות ישמעאל, ואחריה פרשית ואלה תולדות יצחק. גם בפרשתנו, אחרי שמסופר על מות יצחק, נאמר "וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו", ובפרשה הבאה: "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב". אלא שפרשת תולדות עשו מתחלקת לשלשה חלקים. החלק הראשון הוא אכן תולדות עשו, ובסופו רשימת אלופים. בני עדה, בני בשמת ואלופי אהליבמה.
אחר כך מוזכרים בני שעיר החורי, ואחריהם רשימת אלופים שניה. אלופי החורי בני שעיר.
אחר כך מוזכרים המלכים אשר מלכו בארץ אדום, ואחריהם רשימת אלופים שלישית. ביניהם אלוף תמנע ואלוף אהליבמה. (ועוד שני שמות מוכרים מבני עשו. שאר השמות לא מוכרים מתחלת הפרק). כבר לא ברור מי השתלט על מי.