א
כשפגשתי את יוני הרגשתי שמצאתי את כל האושר עלי אדמות.
פגשתי אותו בתוך גן יפהפה, שחשבתי שהוא המקום הפסטורלי ביותר שאפשר להמציא. הגן היה כולו פורח, ובו נטוע מכל עץ נחמד וטוב. נהר זרם בו שהשקה את כל הגן והפריחה היתה מושלמת. אבל אני הרגשתי שהפריחה הזאת נמצאת כולה בתוכי. ליבי עלה על גדותיו, והרגשתי שלבו של יוני עולה על גדותיו ביחד עם ליבי.
שנינו התמלאנו מכל ניחוחות הגן.
טיילתי עם יוני ברחבי הגן והבטנו יחד בכל עץ נחמד למראה. הלכנו לאורך הנהר וליבנו המה.
אני אומרת ליבנו כי היתה לנו הרגשה שליבנו נעשה אחד והוא פועם יחד. שנינו הרגשנו שזאת הפעם מצאנו את אושרנו ואת אשר חפשנו, שאנחנו אחד. שנינו הרגשנו כך.
רק בשעה מאוחרת מאד עזבנו את הגן וחזרנו איש לביתו. לא לפני שהוא ליוה אותי הביתה, ואחר כך אני ליויתי אותו הביתה, ואחר כך הוא שב וליוה אותי הביתה. וקבענו להפגש למחרת שוב בגן.
ב
אחת לשבוע אני מתנדבת בבית אבות.
חשוב מאד להתנדב במקומות כאלה. תמיד אני מרגישה שם שאת האושר שיש בליבי עלי לחלוק גם עם אנשים מסכנים שקשה להם. כשאני יושבת עם האנשים האלה ומשמחת אותם לבי מתמלא שמחה, ובשביל השמחה הזאת שוה לי להתנדב ולשמח את הזקנים.
אני חושבת שזה לא יפה שאני יושבת ושמחה לי בשעה שיש ממש בשכונתי אנשים מסכנים ששמחים לביקורים. את האושר צריך לחלק גם עם אחרים, לכן אני מתנדבת באפן קבוע מדי שבוע. כבר כמה שנים אני בפעילות הזאת ולא החסרתי אף שבוע, מלבד, כמובן, אילוצים שאי אפשר למנוע, כגון כמה פעמים שהייתי חולה, תקופות שבהם עמדתי לפני מבחן, ימים שקמתי בהם ממש מאוחר, ימים שכאב לי הראש, וכדומה. אבל חוץ מאלה באמת לא החסרתי אף שבוע.
כשבאתי באותו יום אל בית האבות היה ליבי גואה מאושר. בכל מקום שהסתכלתי עליו ראיתי את יוני. וכבר תכננתי איך אני מספרת לכל הסבתות הזקנות שם על יוני וממלאת את לב כולן בשמחה.
כשנכנסתי קרא לי המנהל למשרדו. הבנתי שכנראה גם המנהל רוצה לשמוע על יוני ולשמוח איתי, ושמחתי שגם הוא שמח בשמחתי.
המנהל הציג בפני שוטר שנשלח לדבר איתי. מסתבר שגם במשטרה שמחים איתי ועם יוני ורוצים לשמוע על אהבתנו החדשה.
השוטר, סמ"ר דני פוסט, הציג את עצמו, למרות שממש לא היה צורך בכך כי שמו רשום על דש חולצתו.
אני לא הצגתי את עצמי למרות שממש כן היה צורך בכך כי שמי לא רשום על דש חולצתי. וחוץ מזה, מאז תחלת הספר עוד לא הצגתי את עצמי.
סמ"ר פוסט פנה אלי ושאל: "את בינה?, נכון". הודיתי באשמה. הוא ידע את שמי למרות שלא הצגתי את עצמי. וסוף סוף הואיל מחבר הספר לקרוא לי שם. (האמת היא שקוראים לי בינה מאז שנולדתי, אבל זה רק מפני שעכשיו המחבר קרא לי שם. אני בנויה כדמות ששמה בינה מעולם. לא מבינים? לא נורא. גם אני לא, אבל כך למדתי בבית הספר. אגב, גם בבית הספר הייתי עוד לפני שהספר הזה התחיל. מה שגורם לאנשים להאמין בטעות שהספר הזה היה קיים עוד לפני שהוא התחיל).
"יש לנו בקשה קטנה ממך", אמר סמ"ר דני פוסט, "את מבקרת כאן את הגברת תמנע בדרך כלל, נכון?".
עניתי שהדבר נכון, בין השאר אני מבקרת תמיד גם אצלה. למרות שיש הרבה זקנות שאני אוהבת לבקר אצלן הרבה יותר מאשר אצל הגברת תמנע, שהיא שתקנית ומעולם לא הצלחתי לקשור אתה שיחה יותר ארוכה מ"מה שלומך" ואחרי כמה דקות של שתיקה "מה נשמע". גם הפעם לא היו לי תוכניות לבלות איתה הרבה זמן, היו לי כמה זקנות אחרות שכבר תכננתי לספר להן על יוני.
"אני מבקש אם תוכלי לשאול את הגברת תמנע על הבן שלה", בקש סמ"ר פוסט. "כל פרט שתוכלי להוציא ממנה, אנו נשמח לקבל. אנו חושדים שאדם שעומד מאחורי כמה פשעים חמורים שנעשו לאחרונה, הוא בעצם בנה של הגברת תמנע, והיינו רוצים לדעת מיהו, אבל אנחנו לא יודעים עליו כלום.
"אם כך, למה אתם צריכים אותי," שאלתי, "אתם יכולים לחקור את הגברת תמנע, אתם יכולים גם לראות מה כתוב על בנה במרשם התושבים".
"כאן בדיוק הבעיה", ענה סמ"ר פוסט, "הגברת תמנע כלל אינה רשומה במרשם התושבים. מצאנו רק מסמך רשמי אחד שבו היא קיימת. ועל פי אותו מסמך אין לה בן, למרות זאת יש לנו מידע שהאיש שאנחנו מחפשים הוא בנה, והיינו שמחים אילו תצליחי לברר אתה מיהו בנה. אבל אל תעשי זאת כדרך שחוקר קצין משטרה, כי אולי היא לא תרצה לשתף פעולה. תשאלי אותה כידידה ואז אולי על פי מה שהיא תספר לך נצליח לדעת משהו על האיש הערמומי הזה".
עוד הוסיף סמ"ר פוסט ואמר: "אין לך מה לדאוג לידידתך, אני מבטיח שנגדה לא נפתח תיק, לא אותה אנחנו מחפשים. אנחנו מחפשים איש רשע שאת תשמחי לעזור בתפישתו. הוא וכנופיתו פושטים על חלשים ומסכנים. בתי אבות חביבים עליהם במיוחד. לכאן הם עוד לא הגיעו, אולי מפני שאימו נמצאת כאן. אבל הם ממש רשעים".
"אעשה כמיטב יכולתי", עניתי ויצאתי מהמשרד.
ג
האמת היא שלא ממש תכננתי לבקר את הגברת תמנע. שמתי את פני אל הגברת מלכה. איתה אני תמיד מאריכה בשיחה ומאד רציתי לספר לה על יוני.
הגברת מלכה ישבה כדרכה על מטתה, בין כל התמונות של בניה נכדיה וניניה הרבים. נכנסתי והתישבתי לידה.
"שלום גברת מלכה", אמרתי לה, "יש לי בשורות טובות לבשר לך. פגשתי בחור מאד מאד נחמד. אולי עוד מעט נתחתן".
"יפה מאד", אמרה גברת מלכה, "שמעת שרבקהלה שלי עוד מעט מתחתנת", גברת תמנע הצביעה על אחת מהתמונות שהיו תלויות על הקיר, "ברוך ה', מצאה לה חתן, הלואי על כולנו, עוד מעט תהיה לנו כאן שמחה גדולה מאד, כי גם אחותה הגדולה עוד מעט תלד תאומים. היא ביקרה אותי כאן היום הנכדה שלי, את מכירה את הנכדה שלי, נכון? לא, לא זאת, זאת. כן, גם זאת כמובן נכדה טובה מאד שלי, מביאה לי הרבה נחת, ברוך ה' יש נחת. רק לפני שבועים נולדו לי שני נינים. אחת בת של תקוה, הבת של דודיק שלי, ואחת בת של מיקי, הבן המוכשר של חיימקה שלי. את בודאי מכירה אותו, בחור מאד מוכשר, עובד בתור רופא בבית החולים, מצליח מאד. כשהייתי לפני שנתים בבית החולים, הוי," נאנחה גברת מלכה, "אני כמעט מתה כשאני נזכרת בכאבים שהיו לי אז כשאישפזו אותי על אותה דלקת ריאות חריפה, זה היה ממש קשה, כמעט מתי. בקיצור, כשהייתי בבית החולים כולם שם ספרו לי כמה מוכשר הנכד שלי. כשהסתכלו כמה הצלחתי להיות חולה מיד אמרו תראו, זאת מוכשרת כמו הנכד שלה...".
קשה היה לעצור את שטף דיבורה של הגברת מלכה, בפרט שכל שם שהיא הזכירה לווה בתמונה ובמבט מלא הערכה. אבל אני כמובן לא הגעתי לכאן כדי לשמוע את כל הדיבורים שלה אלא כדי לשתף אותה בשמחתי. לכן אמרתי:
"פגשתי אתמול בחור מאד נחמד, קוראים לו יוני, חבל שאת לא מכירה אותו".
גברת מלכה קטעה באכזריות את שטף דברי והמשיכה לספר:
"את רואה את חיימקה, הבן שלי" גברת מלכה הצביעה על תמונה של איש שמן ומכוער, טוב, אולי לא יפה להגיד שהוא מכוער, זה לא מנומס, לכן אני לא אומרת, אני רק חושבת, אבל אולי גם לא נכון לחשוב כך על אנשים. מצד שני, אולי יותר נכון שבחורה צנועה כמוני לא תחשוב על גברים שהם יפים. בכל אופן, גברת מלכה הצביעה על תמונה של איש לא מצודד במיוחד, בשנות החמשים לחייו, ואמרה:
"זה חיימקה שלי, חמד של בן, מביא לי הרבה מאד נחת. הוא מזכיר לי מאד את אבי המנוח, שהיה אדם מרשים ביפיו. כל הבחורות ברחוב היו הולכות אחריו, אבל הוא בחר דוקא באמא שלי. הוי, אמא שלי, כשאני רק נזכרת בה אני ישר חושבת כמה שהיא היתה שמחה אם היא היתה זוכה להכיר את בוביק הנין שלי. כמה חבל שהיא לא זכתה. איך שהוא חמוד..."
באמת לא יפה, כל הבוקר אני רק מתכננת איך לספר לה על יוני, והיא עסוקה לה בבוביק שלה. לכן אמרתי:
"רציתי לספר לך על יוני..."
גברת מלכה קטעה אותי" מה קורה לך היום, בינה, מהבקר אני רק חושבת איך שתבואי ואני אספר לך על בוביק שלי, אז מה את עסוקה לך ביוני ההוא, מי זה בכלל יוני? אני לא מכירה אותו".
הבנתי שלא כדאי ביום כזה לבקר אצל גברת מלכה, היא לא תקשיב לי וחבל על כל המטען הגדול של שמחה שהבאתי אתי. עדיף ללכת אל גברת תמנע, היא אף פעם לא מדברת, היא ודאי תקשיב לי.
ד
חדרה של גברת תמנע היה שונה לחלוטין מחדרה של גברת מלכה. לא היתה בו אף תמונה של אף קרוב משפחה. גברת תמנע ישבה לבדה על כסא ובהתה בחלל האויר. שאלתי אותה לשלומה, ואחר כך ספרתי לה על יוני.
ישבתי ודברתי בהתלהבות במשך עשרים דקות. היא לא הפריעה אפילו פעם אחת, היא רק ישבה, הקשיבה וחייכה. החיוכים שלה היו ממש במקום, אחרי הויכוחים שהיו לי עם גברת מלכה. היא ממש התלהבה ביחד אתי.
כשהרגשתי שאמרתי את כל שהיה לי לומר על יוני, והאמת היא שאמרתי את זה כמה וכמה פעמים, שהרי להגיד רק שהוא מתוק וחמוד ומקסים ושאני ממש מאושרת אתו, זה לא לוקח עשרים דקות, ואת ההרגשה שאני באמת מרגישה אני לא יכולה לבטא במלים, ודאי שלא במסגרת הספר הזה, לכן אמרתי את זה כמה וכמה פעמים, וכאמור כשהרגשתי שכבר אמרתי את כל מה שהיה לי לומר, שאלתי:
" גברת תמנע, יש לך קרובי משפחה?"
"הוי", נאנחה גברת תמנע ולא יספה.
הבנתי שזה לא יספק את סמ"ר דני, לכן הוספתי:
"אני מבינה שיש לך בן, למה את לא מספרת לי עליו?"
"תעזבי, בינה, אני לא רוצה, מבחינה רשמית אין לי בן".
"למה את אומרת שהוא לא קיים רשמית?" שאלתי, רציתי גם להוסיף שלא יפה לדבר עליו כך, אבל חשבתי שזה לא מנומס אז לא הוספתי.
"הוא קיים רשמית", אמרה גברת תמנע, "אבל רשמית הוא לא בני, ויותר טוב שאיש לא ידע איך הוא רשום, בעיקר שהוא לא ידע".
לא האמנתי שה גברת תמנע יכולה להוציא מפיה משפט כ"כ ארוך.
ואז התייפחה גברת תמנע בבכי.
הרגשתי שאני לא יכולה לעזוב אותה במצב כזה, זה לא מנומס, למרות שהיה נראה שהדבר שהיא הכי רוצה עכשיו הוא שאני אצא, אני לא אעשה מעשים לא מנומסים רק מפני שזקנה שתקנית רוצה, לי יש עקרונות.
"מה קרה?" שאלתי.
גברת תמנע המשיכה לבכות, "רק פעם אחת בחיים שיקרתי ככה, ועכשו אני מצטערת על זה, זה העונש שלי, רק שהוא לא ידע, הוי"
טוב, לא חכמה לשקר רק פעם אחת כשלא מדברים בכלל.
וחוץ מזה, אני לא מאמינה לה שהיא שיקרה רק פעם אחת בחיים.
ה
לפני שיצאתי עברתי שוב במשרד של המנהל, רציתי לדבר עם סמ"ר פוסט ולמסור לו מה שאני יודעת, למרות שלא ידעתי הרבה. סמ"ר פוסט היה עסוק בשיחה בטלפון ולא התפנה אלי.
רציתי לחכות לסיום השיחה כדי לדבר איתו, אבל מהדברים שהוא דיבר הבנתי שהוא כבר יודע כל מה שספרה לי גברת תמנע. לכן פניתי לצאת.
סמ"ר פוסט היה בלתי מנומס, הוא אפילו לא אמר לי שלום. אבל ברוב אדיבותו הוא הושיט יד והסיר סיכה שדבקה לחולצתי. יפה מצדו, זאת היתה סכה מאד מכוערת, דומה קצת למיקרופון קטן או משהו מגעיל כזה. טוב שהוא הסיר אותה, איך לא שמתי לב מתי היא דבקה לחולצתי?
יצאתי משם ומיהרתי אל הגן. אמנם היו עוד שעתיים עד השעה שבה קבעתי עם יוני, אבל אני כבר הייתי חסרת סבלנות. והנחתי שגם יוני יקדים.
ו
יוני ואני המשכנו להפגש לעתים קרובות, והאהבה הלכה ופרחה ואף הבשילה.
כך עברה עלינו תקופה ארוכה, שאך חידדה בליבי את ההרגשה שהנה הנה מצאתי את אושרי בחיים.
בהתחלה, היה לי ברור לחלוטין שגם יוני מרגיש כך. אני מרגישה את יוני ואת המיות ליבו בדיוק כמו שאני מרגישה את המיות ליבי שלי. והיה לי ברור ששנינו נחיה יחד כזוג יונים לנצח. הרגשתי שגם לו זה ברור. ואולם, משהו התחיל לכרסם בהרגשה הזאת. בכל פעם שנסיתי להעלות את הנושא, הרגשתי שמשהו מעיב על יוני.
בתחלה לא ייחסתי לכך חשיבות מרובה. היה לי ברור שיוני יתגבר. כמו כן, מה צריך להפריע לי שמשהו מעיב על יוני, וכי אני מרגישה את זה? ליבי שלי עולה על גדותיו והגן בנשמתי פורח היטב ומה לי בכך שהוא עוד לא שלם עם עצמו? מאידך, גליתי שהעב המעיב על נשמתו מעיב גם עלי בדרך זו או אחרת, לכן החלטתי לשוחח עמו על כך.
יוני הסביר לי שגם הוא מאוהב בי עד מעל לראשו, אלא שהוא חושש מאד, והוא שיתף אותי בתוכניתו.
"אם נשאר יחד", אמר יוני, "צפוי לנו גורל אכזרי וקשה. יוצר היצירה הזאת עתיד להתעלל בנו באכזריות מרובה כדי למתוח ולשעשע את קהל קוראיו".
אמרות כפירה אלה זעזעו אותי. "איך אתה מעז לדבר עליו כך?"
"את יכולה להתעלם מהמציאות אם את רוצה בכך", אמר יוני, "אבל כל עוד את איתי בתוך הספר הזה, אני יכול לומר לך בדיוק מה צפוי לנו: בהתחלה אני אעזוב אותך ואת תחפשי אותי ותתאווי ליום שבו נחזור להיות יחד, אבל אני לא אחזור. את בינתיים תחשבי שאת מאוהבת בגבר אחר. אחרי שתמצאי אותי אני אחזור אליך ונשמח להיות ביחד, אבל אחר כך את תכעסי עלי ותעזבי אותי ולא תרצי אותי. אחר כך נהיה יחד תקופה מסוימת. אחר כך שנינו נרצה זה את זה אבל לא נגיד זאת זה לזה וכל אחד מאתנו יגיד לחברו שהוא לא רוצה אתו. ורק בסוף בדף האחרון נתחתן, ככה זה בכל הספרים".
"כן", אמרתי, "אבל אז נחיה בעושר ובאושר".
"אבל באותו רגע יגמר הספר, אז בשביל מה אנחנו צריכים את כל הסיפור הזה, למה אנחנו צריכים לסבול את מסכת ההתעללויות הזאת?"
"כי אנחנו לא קיימים אלא בשביל זה", אמרתי לו, "אחרת אין ספר. זה תפקידנו כאן, וחוץ מזה, ברור לי שזאת לא התעללות, ואל תדבר כך על יוצרנו".
"אני רוצה לראות את מחבר הספר הזה עובר פרק אחד מתוך מה שהזכרתי, ברור לי לחלוטין שהוא לא היה מסכים. רק עלינו הוא גוזר חיים כאלה".
חמתי עלתה בי ולא טרחתי להסתיר זאת, אך הוא המשיך:
"הלילה אני מתכנן לברוח מתוך הספר הזה, ואני מציע לך לבוא איתי. נעשה יחד חיים משוגעים ונחיה באהבה וברעות ובשמחה. איש לא יציק לנו. אהבתנו הגדולה תתממש מיד ולא נאלץ לעבור את מסכת היסורים הצפויה לנו. נחיה מיד באשר ובעשר".
הכעס שלי כבר עלה על גדותיו. לא הבנתי מה מצאתי באדם כזה. אמרתי לו שאני לא באה איתו ונפרדנו לאותו יום.
ז
לא האמנתי שיוני אכן יממש את תוכניתו. היה לי ברור שבלעדי הוא לא יעזוב. אנחנו הרי כ"כ אוהבים. נלבן יחד את הענינים ותוך כמה ימים יעבור לו השגעון הזה שנכנס בו, ונוכל להתחתן.
למחרת בבוקר לא ראיתי אותו, ולא ידעתי לאן הוא נעלם. הבנתי שכנראה הוא נעלב מפני שכעסתי עליו, והנחתי שתוך כמה ימים הוא ישוב. למעשה, שמחתי שהוא מתחבט בדברים עם עצמו ולא איתי, כך הוא ודאי יגיע למסקנה הברורה והפשוטה בענין דרכנו בחיים, ואני לא אצטרך להתווכח עמו על כך. חבל רק שהוא לא בא לדבר עימי על כך, יכולתי להסביר לו כל כך יפה מה נכון בחיים. בליבי מצאתי את עצמי מסבירה לו את עיקרי החים כל כך יפה, והוא ודאי משתכנע מכל מה שיש לי לומר, שהרי זה כל כך ברור.
משעברו כמה ימים ולא מצאתי אותו התחלתי לחפש אותו. חיפשתי במקומות רבים ולא מצאתי אותו. פניתי לכל מכריו וידידיו אך אף אחד לא ידע איפה הוא.
בצר לי החלטתי לפנות למשטרה.
ח
רפ"ק אברהם עברי ישב על מכתבתו רכון על תיק עב כרס בארשת מלאה חשיבות. טוב שנפל בחלקי קצין רציני כזה שעוסק בתיקים חשובים כל כך. חבל רק שהוא עסוק כ"כ בעניניו ולא מתפנה מיד לענין שבשבילו באתי. האינו מבין שבאתי אליו בענין חשוב ביותר? שיעזוב כבר את התיק האידיוטי שלו ויתפנה אלי.
ניסיתי לראות מה כתוב בתיק, אבל רפ"ק אברהם סגר אותו ופנה אלי לשאול לבקשתי. חבל, זה ודאי תיק מאד חשוב, למה הוא לא נותן לי לראות מה כתוב בו?
על התיק היתה כתובה בדיו מלה אחת: אליפז.
אברהם שאל לבקשתי וסיפרתי לו על יוני. סיפרתי לו גם על דעתו של יוני בענין אהבתנו ודרכי מימושה, ועל תכניות הבריחה שלו.
מיד ראיתי שאברהם הוא שוטר לענין, הוא הסכים בפה מלא עם כל הטענות שלי.
"ודאי שכל אדם צריך למלא את תפקידו", אמר אברהם, "ראי למשל אותי, מצבי הוא הרבה יותר רע ממצבו של יוני, בכל סיפור הרע כמעט הורג אותי ואני נתון בסכנת חיים נוראית. הרע מענה אותי ועושה לי רע, חיי הופכים לסיוט. לרוב יש בסיפור גם אשה אבל אני בכלל לא אוהב אותה, היא נמצאת בסיפור רק לקישוט, וכל הסיפורים אותו דבר: בהתחלה אני חושד באדם הלא נכון, בעוד הפושע האמיתי זוכה לאהדה גדולה. אני עושה טעויות ומשלם עליהן ביוקר, הפושע חוטף אותי וכמעט הורג אותי, וכו', האם אני מתלונן? לעולם לא. אני ממלא היטב את תפקידי כמובן. אם לא אמלא היטב את תפקידי, הלא אחדל להיות הטוב בספור הזה ואתחיל להיות הרע. ואת זאת ודאי איני רוצה".
"טוב", עניתי לו, "זה לא מפני שחשוב לך להיות הטוב, זה מפני שגורלו של הרע רע גם הוא".
"מה פתאום?" תמה אברהם, "הרשע? טוב לו כל הספר, רק בעמוד האחרון אני מנצח אותו. ואני? רע לי כל הספר, אבל אני לא מתלונן, אני ממלא את תפקידי. תארי לך מה יהיה אם אנשים לא ימלאו את תפקידם. ראי נא את העוזר שלי, שמוליק הגרי, נניח שהוא יפסיק למלא את תפקיד העוזר וירצה להיות הגיבור בעצמו, איזו אנדרלמוסיה תהיה פה". "שמוליק," קרא אברהם לפתע, "הגש נא לי ולגברת כוסות תה".
אברהם המשיך להאנח, "לא סתם דיברתי על העוזר. הלא ברור שתפקידו בסיפור להיות העוזר, אחרת לא היתה נוצרת דמות כזאת, שהרי גיבור כבר יש ולא צריך עוד גיבור. העוזר נוצר רק מפני שלא היה לי טוב לפעול לבד והתברר שאני צריך עזר. אבל, את יודעת, היום יש באופנה כל מיני דעות משונות. כל מיני עוזרים מדברים על שוויון הזדמנויות, רוצים להיות הגיבור בעצמו, כאילו שזה תענוג כ"כ גדול. שמוליק הצעיר עוד לא יודע כמה קשים חייו של גיבור. טוב, מזל שהוא עוזר טוב שאינו חומד לעצמו את תפקיד הגיבור".
אני לא הייתי כל כך בטוחה בזה. כששמוליק נכנס ראיתי אותו מצחק לעצמו מתחת לשפמו העב. הוא הגיש לי ולאברהם כוסות תה, וחשתי בריח חשוד שעולה מכוס התה של אברהם.
שמוליק עמד לצאת ואברהם עמד ללגום מכוסו אבל אני עצרתי מיד את שניהם וצעקתי: "עצרו".
הצלתי את הגיבור ברגע האחרון.
"שמוליק", צעקתי בחמה שפוכה, "אתה תשתה עכשו את התה שהכנת לאברהם".
זעה קרה נגרה ממצחו של שמוליק, שהבהירה לי שצדקתי בחשדי.
אברהם נסה אף הוא לשכנע אותי לתת לשמוליק הזדמנות שניה, הוא אמר ששמוליק יכול ללמוד להיות עוזר נפלא להבא, אבל אני התעקשתי ששמוליק ישתה מיד את כוס חמת התה הזאת באשר הוא שם.
"הזדמנות שניה למה?" שאלתי את אברהם, "הזדמנות שניה להרוג אותך?"
אברהם ניסה להסביר שצריך לתת אמון בבני אדם ולתת הזדמנות לשלום, וחוץ מזה יהיה לו קשה מאד בלי עוזר. אבל אני אמרתי:
"עוזר אתה רוצה לעשות ממנו? הלא הוא הרע בספור הזה".
"לא לא", אמר אברהם, "אליפז הוא הרע בספור הזה".
"ראית פעם את אליפז, אתה יודע איך הוא נראה?" שאלתי את אברהם. אברהם הודה שלא.
"אתה יודע באיזו זהות הוא רשום?" שאלתי את אברהם. אברהם הודה שלא.
"אז אני אומרת לך ששמוליק הוא אליפז המתחזה".
"זה מה שהמחבר רוצה שתחשבי", אמר אברהם.
"לא", עניתי לו, "זה מה שהמחבר רוצה שהקורא יחשוב, אבל אנחנו לא ניפול בפח הזה, אנחנו נחסל מיד את אליפז-שמוליק, הוא יחסל את עצמו, ממילא אין בו צורך אם הוא מהוה סכנה ולא עוזר. שישתה כבר את התה ודי".
שמוליק, ששתק עד עכשו, ניסה להסביר את מניעיו.
"תראי", אמר שמוליק, "הלא אינני יכול להשלים עם כך שתפקידי יהיה משני ביצירה הזאת".
"כל אדם צריך למלא את תפקידו", אמר אברהם.
"אתה אומר את זה רק מפני שאתה הגיבור". אמר שמוליק, "למה רק אותך עשה הסופר גבור, למה אותי הוא קיפח?"
"יש לך טעות", אמרתי לו, "אותך הוא לא קיפח, זה לא שהיית קיים והסופר החליט לקפח אותך ולעשות אותך עוזר. אתה בכלל לא היית קיים, אפילו לא במחשבה, וכל קיומך הוא רק מפני שנוצר צורך בעוזר. לא נכון לומר שהוא יצר אותך עוזר, יותר נכון לומר שהוא יצר עוזר ולכן אתה קיים. הצרה איתך היא שאתה רואה את קיומך כמובן מאליו. במקום להגיד תודה שאתה בכלל קיים אתה עוד בא בדרישות?"
"גם אברהם חושב רק על עצמו, אמר שמוליק, קודם הוא הסביר לך שהוא ממלא את תפקידו מפני שהוא לא רוצה להיות הרע."
"כל אדם צריך למלא את תפקידו", שב אברהם ואמר.
"כן?" שאל שמוליק. "גם אליפז חייב למלא את תפקידו ולהיות הרע? הלא אם תפגוש אותו אתה תנסה לשכנע אותו להיטיב את דרכיו."
"אם אפגוש אותו אהרוג אותו מיד", אמר אברהם, "לא אומר לו דבר."
"למה?" שאל שמוליק. "הלא הוא ממלא בדיוק את תפקידו".
"וגם אני ממלא בדיוק את תפקידי", אמר אברהם, "וחוץ מזה אם אני לא אחסל אותו הוא יחסל אותי."
"אז מה רע בו?" שאל שמוליק, "גם הוא רוצה לחסל אותך רק מאותן שתי סיבות עצמן: מפני שזה תפקידו, ומפני שאם הוא לא יחסל אותך אתה תחסל אותו."
"אבל אני הטוב בסיפור הזה והוא הרע", אמר אברהם.
"למה אתה אומר שהוא הרע, הלא הוא פועל בדיוק ע"פ המניעים שלך."
"מפני שבסיפור אני ממלא את תפקיד הטוב והוא את תפקיד הרע". אמר אברהם, "כי אם לא היה כאן טוב ורע, לא היה פה כל עניין, וממילא לא היה ספר, וכלנו לא היינו קיימים. וחוץ מזה הלא אני השוטר והוא הפושע, אני מייצג את השליט החוקי בעולם הזה, והוא סתם רוצה להשתלט על העולם."
"ואתה", אמר שמוליק, "מייצג את אויביו של אליפז שכבר השתלטו על העולם."
כאן מצאתי צורך להתערב. "אתה עוד שואל למה אליפז הוא הרע? כל מה שכתוב בתיק הזה לא מספיק לך?!" שאלתי.
אברהם ושמוליק החוירו. מעצמת ההפתעה שמוליק שתה מיד את כל הכוס. ואברהם העיר לי:
"איך את יודעת מה כתוב בתיק? זה חמור מאד. עכשו צאי מכאן ואל תדברי עם אף אחד על התיק."
קמתי ויצאתי והייתי די מאושרת. לי היה ברור ששמוליק הוא אליפז. והיה ברור לי שכעת חוסל הרע והספר בא אלא סופו הטוב. וכל שנותר לי הוא לצאת החוצה ולפגוש את אהובי.
ט
בדרך בצאתי מהמשטרה עצרה ליד מכונית הדורה, כאילו במקרה, אבל אני ידעתי שכעת הגיע זמן האושר שלי. הצצתי לתוך המכונית והנהג אמר שהוא יקח אותי בדיוק לאן שצריך.
לא כל כך ידעתי לאן צריך, אבל עליתי.
הייתי עיפה ויגעה, וידעתי שעכשיו הגיע הסוף הטוב. ידעתי שאני נוסעת אל האושר, ואני עומדת לחיות באשר עם אהובי לעולם.
במהרה מצאתי את עצמי יושבת בתוך מנהרה טבעית יפהפיה, בה טפטפו מים זכים ורעננים מן התקרה, ושלל ירוק של צמחי קיר רעננים פרח על הקירות. אני ישבתי בה בתוך כסא רחב ומשוכלל, שמערכת חשמלית משוכללת היתה מורכבת בו על מנת לכוון את תנאיו של היושב בו. הנהג סיים להדק את אחרון החבלים שהידקו אותי היטב אל הכסא, ואגב כך אמר: כמדומני שעדין לא ערכנו הכרה בינינו.
הצגתי את עצמי.
"נעים מאד", אמר הנהג, "שמי אליפז".
י
האמת היא שלי לא היה כל כך נעים, אבל לא רציתי להגיד את זה כדי שלא לקלקל את האוירה. לכן הוספתי רק "נעים מאד" משלי, ואת כל היתר אמרתי לעצמי בלב. אבל היה הרבה יתר. הכסא היה מרופד במסמרים קטנים שננעצו בבשרו של כל מי שישב בו, ובמקרה הנידון זאת הייתי אני. מעבר לכך היו בו שכלולים חשמליים שונים, שהגיבו ללחיצות על כפתורים שונים בשלט שהיה בידו של אליפז. כפתור אחד גרם לזרם שעבר מן הכתפים ועד כפות הידים, שהזכיר קצת הרגשה של סכין הפולח בבשרך. כפתור אחר גרם לזרם שעובר מהכתפיים ועד כפות הרגליים, שהזכיר קצת הרגשה של אש האוכלת בבשרך. כפתור אחר גרם לזרם המתפשט מן המותניים והלאה, שהזכיר לי קצת איזו הרגשה שמעולם לא הרגשתי, ולכן אינני יכולה, לצערי, לקבוע בבירור את מה הוא מזכיר. היה שם כפתור שגרם להרגשה של מליוני דבורים העוקצות את היושב בו בכל גופו בזו אחר זו, ולמען הגיוון היה בו גם כפתור שגרם להרגשה של מליוני דבורים העוקצות בבת אחת. היה בו כפתור שגרם לעיקול וכיפוף הגב אחורנית כמעט עד נקודת השבירה, וכנגדו היה גם כפתור אחר שגרם לכיפוף דומה קדימה.
היו שם עוד כפתורים שונים שגרמו להרגשות שונות במקומות שונים בגוף, ולא אאריך כאן בתיאור כל הפונקציות המשוכללות של מכשיר מעניין זה.
אבל שמתי לב שהיו בשלט ארבעה כפתורים שאליפז מעולם לא השתמש בהם, והייתי מלאת סקרנות לדעת מה הם גורמים. עוד יותר סיקרנה אותי השאלה למה אליפז לא משתמש בהם.
כל יום היה אליפז בא, ועומד לידי ושואל כל מיני שאלות תוך כדי שהוא משחק בכפתורים השונים. אבל לי לא היה זמן להקשיב לו. היו לי עניינים אחרים לחשוב עליהם. קודם כל, הסתקרנתי מאד בעניין הכפתורים שלא הכרתי, כאמור לעיל. אבל יותר מכך הייתי מוטרדת מאד מכל מיני שאלות אחרות שהעיקו עלי. כל האמיתות שהאמנתי בהן התנפצו אחת אחת. הייתי בטוחה ששמוליק הוא אליפז, אך הנה בא אדם אחר שכלל אינו דומה לשמוליק ומציג את עצמו כאליפז. הייתי בטוחה ששמוליק מת, אבל אם נניח ששמוליק הוא אליפז המתחזה, הרי ששמוליק לא מת, ואם כך - אברהם בסכנה. הייתי בטוחה שהנה אני פוגשת את אהובי, וכעת נראה שהספר הזה יהיה ארוך משחשבתי.
אבל יותר ויותר הטרידה אותי השאלה מיהו הגיבור האמיתי של הספר הזה. אט אט חלחלה להכרתי ההבנה שיוני היה רק אפיזודה חולפת בספר הזה. אדם כמותו, הבורח מן הסכנה ואינו ממלא כהלכה את תפקידו, אינו יכול להיות הגיבור וודאי שאינו יכול להיות אהובי. הבנתי שיוני כנראה לא נועד אלא לגרום לי להגיע לתחנת המשטרה, כדי לפגוש שם את הגיבור האמיתי. ואין ספק שאברהם הוא הגיבור האמיתי של הספר הזה. והוא גם מתאים לי יותר מכל אדם אחר, כיון שהוא, כמוני, מבין שנוצרנו למלא תפקיד ושכל אחד מאיתנו חיב למלא את תפקידו, ולא חשוב מהו. מאידך, לא כ"כ רציתי להיות בתפקיד האשה בספר של אברהם, כי אברהם אמר שהאשה בספרים שלו לא נמצאת אלא לקישוט, ואת התפקיד הזה לא הייתי מוכנה למלא בשום פנים ואופן.
כך, ישבתי לעצמי כבולה לכסא יומם ולילה, בידיעה שבסוף הספר יופיע פתאום הגיבור וישחרר אותי. תוך שאני מתחבטת בייסורי נפש גדולים בשאלה מיהו הגיבור שיבא לשחרר אותי.
גם אליפז לא הקל עלי באותם ימים. הוא ישב יומם וליל עם השלט ולחץ להנאתו על הכפתורים השונים תוך שהוא שואל אותי שאלות שונות. כאמור, לא התפניתי כ"כ להקשיב לשאלותיו כי הייתי עסוקה בייסורי חוסר הוודאות שלי בשאלה מי הגיבור שיושיעני. התעניתי בין אהבותי לשני גברים שונים, ועם הזמן הודיתי ביני לביני שגם יסורי הכסא לא הוסיפו לי נחת.
אבל תמיד נסכה בי ביטחון הידיעה שבסוף הספר יבא הגיבור ויושיעני. הלא ברור שהכל יגמר בטוב, הרי יש מחבר לספר הזה, הספר אינו הפקר. אני בוטחת במחבר שבסוף יהיה טוב.
אליפז הוסיף להטריד אותי שוב ושוב, אבל אני לא הייתי מודאגת, ידעתי שבסוף יפרוץ פנימה גיבור עטור תהלה ויושיע אותי. אט אט השתכנעתי שאברהם הוא הגיבור. הייתי חולמת עליו בחלום ובהקיץ, יומם וליל. הנה הנה הוא נכנס ומחסל את אליפז באבחת חרב אחת, אח"כ הוא משחרר אותי מן הכסא ומושיב את אליפז במקומי (כלומר: בינתים הוא לא מחסל אותו). יחד אנחנו מנסים את ארבעת הכפתורים העלומים. אליפז סובל וסובל עד קיצו המר. ומכאן אברהם מוביל אותי הישר אל החופה. אליפז נגרר אחרינו ורואה אותנו מאושרים (בעצם הוא עוד לא מת, אבל אל דאגה, תכף הוא ימות סופית), ומבין שצוחק מי שצוחק אחרון, כלומר: בדף האחרון.
מסתבר שלפעמים אני חושבת יותר מידי בקול. אליפז געה בצחוק רם ושאל אותי מנין אני כ"כ בטוחה שהסוף טוב.
"כי כך זה בכל הספרים", אמרתי לו.
"ומי ידאג לכך שזה יהיה גם כאן?" שאל אליפז.
"מחבר הספר", עניתי לו, "הוא לא יתן לרע לנצח."
"את באמת מאמינה שיש מחבר לספר הזה?" צחק אליפז.
"בוודאי", עניתי לו, "אם אין מחבר לספר אז איך הוא קיים? איך אנחנו קיימים? איך המנהרה הזאת קיימת? איך הכסא הזה קיים?"
"בקשר לכסא", אמר אליפז, "אני בראתי אותו. ובקשר לשאר הדברים שהזכרת, את באמת חושבת שהם אכן קיימים?"
"מי? אנחנו? ודאי שאנחנו קיימים, אחרת איך אנחנו מדברים וחושבים מחשבות?"
"או, הרגעת אותי", אמר אליפז ושלח בי זרם חורך בשר לעידוד, "כבר חשבתי שגם את תטעני שרק היוצר קיים באמת, ואילו אנחנו רק דמויות דמיוניות מספר."
כעת היה תורי לגחך קמעא, אם כי אליפז קצת הקשה עלי לעשות כן, "איך יכול להיות שאנחנו לא קיימים?"
"לא יכול להיות", הסביר אליפז, "אנחנו קיימים, אבל יוצר הספר אינו קיים, לכן אני יכול לעשות את כל המעשים שאני עושה באין מפריע."
כעת כבר הבנתי מה ההבדל בין אליפז לבין אברהם, והבנתי שבצדק גמור אברהם רודף אחריו. אני מחכה כבר לראות את אליפז חורק את שניו ונמס כשהוא רואה את אברהם מביס אותו.
"ואני יכול בקלות לומר לך גם איך אנחנו קיימים, בלי להזדקק לכל מיני שטויות כמו יוצר עליון וכד'. המדע של היום, אותו מדע מתקדם שנעזרתי בו כדי ליצר את הכסא הזה, כמו גם את יתר המכשירים המתקדמים שאני נעזר בהם בכל מעשי, המדע הזה מסביר היטב גם איך אנחנו נוצרנו ואיך נוצר העולם. הכל מקרי, התפתחות אקראית של יצורים ושל גרמי שמים כתוצאה מפיצוץ ענק".
"ומה גרם לאותו פיצוץ, ומה הוליד את החומר שהתפוצץ?"
"את שואלת שאלה מאד מאד לא מדעית," גער בי אליפז, וליווה את גערתו בסמפוניה חורקנית של זרמים חשמליים ולחצים, "מאד מאד לא מדעית, המדע הלא מתאר את גבולות הידיעה ותחילת חוסר הוודאות באופן מדעי למדי, ומוכיח כי קוטב העולם במפץ הגדול ואין צרך לבאר את יסודות היווצרותו."
"בקיצור", עניתי לו, "המדע שלך לא יכול לתת תשובה לשאלה איך אנחנו קיימים. הוא יכול לבאר איך נוצרנו מהשלב שקדם לנו, הוא יכול לבאר איך נוצר השלב שקדם משלב שקדם לו וכן הלאה. הוא מעולם לא הסביר איך נוצר דבר יש מאין. הוא טוען שאין דבר כזה. ע"פ המדע לא היינו צריכים להיות קיימים, קיומנו סותר את המדע."
"טוב", אמר אליפז, "עכשו תוכיחי שאנחנו קיימים."
"עובדה שאנחנו חושבים", חשבתי ואמרתי.
"ואם גם המחשבה שלך לא קיימת במציאות, ואם גם היא אינה אלא דמיון?"
"אולי", עניתי לו, "אבל עצם העובדה שהיא קיימת כדמיון, מעידה שהיא קיימת, כי ממילא כל המחשבות קיימות בדמיון בלבד. ועצם העובדה שהמחשבה קיימת סותרת את המדע שלך סתירה חמורה."
"אבל המדע שלי בנה את הכסא הזה."
"יפה מאד", אמרתי לו, "אין ספק שהמדע שלך נכון, אבל חסר. המדע שלך הוא כלי טוב לבאר את המציאות. אבל צריך לדעת מה התוכן של המציאות. הכסא שלך הוא דבר טוב ויפה, אם מושיבים עליו את מי שבאמת צריך לשבת עליו בסוף הספר."
"את לא מתכוונת במקרה למישהו שנמצא כאן בחדר הזה?" שאל אליפז ולחץ על כל הכפתורים שאני מכירה לפי הסדר.
"את התשובה לכך תענה בכוחות עצמך," עניתי לו. "כל ההמצאות של המדע שלך הן נכונות מאד וטוב לדעת אותן, אבל הן חסרות. חסר היסוד. אתה מבין את המציאות, אך אינך יכול לבאר איך היא עצמה קיימת ולשם מה. בעל כרחך אתה חייב להאמין שיש כח נוסף, מעבר לכחות המדע שאתה מכיר היטב, שנמצא מחוץ למערכת של גורם ונגרם, שאינו פועל במקרה, שיצר את כל הספר הזה ויש לו מטרה בכך, והוא יביא אותה אל מימושה".
"אבל אני אוכיח לך שאני נוצרתי במקרה ולא בכוונה. את תראי שאני עוד אוכיח לך את זה. יש לי לכך הוכחות מוצקות מאד, שישנו את כל מה שיש לך לומר על מהות הספר הזה."
"טוב", עניתי לו, "אם נעים לך לחשוב כך, אתה רשאי לחשוב כך, אם נוח לך להיות דבר חסר משמעות וחסר תפקיד שבא במקרה וגם ילך במקרה, אתה רשאי להרגיש כך. אני בשמחה אעזור לך בכך, האמת היא שגם אני חושבת עליך דברים דומים."
ציפיתי לקבל את התגובה בכמה זרמים חשמליים חזקים, אך זו בוששה לבא.
"אני יוצר לעצמי את המשמעות," אמר אליפז, "כמו שאני יוצר לעצמי כל דבר בחיים. יש לי מטרה."
"המטרה שלך", אמרתי לו, "אינה מטרה אמתית. אתה יצרת אותה למענך ולא נוצרת למענה. ולכן לא נכון לומר שהיא המטרה שלך, יותר נכון לומר שאתה המטרה שלה, שהרי היא נוצרה למענך."
"ומה בכך?" שאל אליפז. "העיקר שיש לי מטרה."
"ולשם מה אתה קיים?" שאלתי אותו.
"לשם עצמי." ענה אליפז.
"אם כך," עניתי לו, "עדיף לותר עליך, ואז גם לא יצטרכו אותך, כי אם אתה קיים רק לצורך עצמך, יוצא שאם לא תהיה קיים לא יצטרכו אותך, אז אתה סתם מיותר בעולם."
"אפשרי," אמר אליפז, "ממילא אינני קים אלא במקרה. אולי אני מיותר."
סוף סוף הסכמנו על משהו.
יא
במשך כל הימים שבהם הייתי במנהרה, ראיתי בעיקר את אליפז. אמנם ידעתי שיש עוד אנשים שמבקרים במנהרה, שמעתי את אליפז מדבר אתם מהכוכים הסמוכים, אבל לרוב לא היה במנהרה אף אחד מלבדי. היה איש אחד שהיה אחראי על התחזוקה של הכסא, או ליתר דיוק - על התחזוקה שלי. פעם ביום הוא היה מטפל במנגנון של הכסא, ובאותה הזדמנות מאכיל אותי קצת, או מכניס לי אינפוזיה. הוא גם היה מטפל בעוד נושא שאני מעדיפה לא לדבר עליו. מסתבר שלאליפז היה חשוב מאד להחזיק אותי חיה. אני לא יודעת למה, אולי גם הוא האמין בסתר לבו שברגע שהוא ינסה להרוג אותי יפרוץ פנימה הגיבור ויהרוג אותו. אני האמנתי בכך בגלוי, ולכן חיכיתי שהוא כבר ינסה להרוג אותי, ולא פחדתי משום דבר.
אבל באותו יום שבו דיברתי עם אליפז על מחבר הספר, שמעתי את חבריו של אליפז משוחחים ביניהם באחד הכוכים הסמוכים. לפתע קרא אליפז לאחד מהם ובקש להביא שתי כוסות תה.
כשהאיש נכנס, קפאתי על מקומי, למרות שלא היה לי הרבה מה לקפוא כי גם לפני כן לא יכלתי לזוז.
האיש נכנס עם מגש ועליו שני ספלי תה מהבילים ומבהילים. כ"כ מהבילים וכ"כ מבהילים, שהזכירו לי איש אחר שנכנס פעם עם מגש ושתי כוסות תה לחדר שהייתי בו. היה לי ברור שאחת הכוסות מכילה רעל, ועוד רגע יתנו לי לשתות אותה. פחדתי מאד.
אליפז לקח את אחת הכוסות ושתה בהנאה. קיויתי שהוא טעה ולקח את הרעל, אבל הוא נשאר חי.
אליפז פקד על המלצר שיתן לי את הכוס השניה. שמחתי שיש לי תירוץ לא לשתות אותה. ידי קשורות לכסא, ברוך ה' אני לא יכולה לשתות. בכל זאת רעדתי.
האיש הרים את הכוס וכל גופי העצים את רעדותיו. נסיתי לומר משהו, אבל לא הצלחתי.
האיש לקח את ספל התה המהביל והמבהיל ושפך את כל התה על פני.
הוי, ברוך ה', כבר פחדתי שיכריחו אותי לשתות אותו.
יב
למחרת נסה אליפז כיוון חדש: "נניח שיש יוצר לספר הזה, מי אמר שהוא מהצד שלך? אולי אני הטוב ואת הרעה ואני אצחק בסופו של דבר."
"אני בטוחה ביוצר הטוב שהוא ישלח את הגיבור להציל אותי. לכן אינני נכנעת ללחצים שלך, בדף האחרון תמיד הטוב מנצח."
אליפז שלח את ידו ותלש את הדף האחרון.
ברגע אחד איבדתי את כל תקוותי. עד עכשו הייתי בטוחה שהנה הנה אברהם נכנס ומציל אותי, אבל עתה כל הצלתי עומדת בידו של אליפז.
אליפז דחף את הדף לתוך כיס מכנסיו.
"ועכשיו," אמר אליפז, "אולי תעני סוף סוף לשאלות שלי".
"אבל איך אתה תולש דף מספר שאתה לא מאמין בקיומו?" שאלתי.
"די לי בכך שאת מאמינה בקיומו", ענה אליפז. לא יכולתי להתווכח עם ההגיון שבדבריו.
"בכלל", אמר אליפז, "לא נמאס לך כבר לשבת בכסא הזה?"
"לא", עניתי, "ולך?"
האמת היא שדי נמאס לי, אבל כיון שהייתי נחושה בדעתי לא לענות שום תשובה לשאלות של אליפז, עניתי שלא.
"טוב", אמר אליפז, "אז ניגש ישר לענין, מה כתוב בתיק?"
באותו רגע החלטתי שבשום אופן לא אומר לאליפז שאין לי מושג מה כתוב בתיק. לכן שאלתי רק:
"מה תתן לי אם אענה לך על זה?"
"יש לי מגוון רחב של דברים שאני יכול לתת לך. למשל: יש כאן ארבעה כפתורים שמאד מסקרנים אותך. אני יכול לתת לך להרגיש אחד מהם אם תספקי את סקרנותי בקשר לתיק."
באותו רגע החלטתי החלטה אמיצה מאד: אני מוכנה לוותר על תשוקתי לדעת מה עושים ארבעת הכפתורים, ובלבד שלא אצטרך להסגיר סודות חשובים בידי אליפז. נדמה לי שמגיע לי צל"ש גדול על ההחלטה הזאת.
"זה מה שאתה רוצה לדעת?!" תמהתי, "והלא אתה יודע יותר טוב מכולם מה כתוב בתיק. הלא כל מה שכתוב בו זה עליך. אדרבה, נראה לי שאתה יכול ללמד אותי דברים שצריכים להיות בתיק".
את הרהוריו של אליפז על דברי הרגשתי היטב בכל חלקי גופי, בתום תקופת הרהורים ממושכת הוא אמר: אבל בכל זאת כדאי שתגידי לי מה כתוב בתיק.
"אבל אין לי מושג מה כתוב בתיק". אמרתי.
"את באמת חושבת שתצליחי לעבוד עלי בענין הזה? הא?!" לגלג אליפז ושכח ללחוץ על השלט. "אם את לא יודעת שום דבר על התיק, למה רפ"ק עברי הופך את העולם כדי למצוא אותך?"
שמחה אדירה מלאה את לבי: אברהם מחפש אותי. לא רחוק היום שבו הוא ימצא אותי.
במחשבה שניה חשבתי לעצמי שאכן לא רחוק היום, קרוב מאד, בכיס של אליפז, אבל איך מוציאים אותו משם?
מצבי היה נואש לחלוטין. הייתי קשורה לכסא, הדרך היחידה לצאת משם היתה, ככל הנראה, בכיסו של אליפז. כדי לקבל אותה הייתי צריכה לנדב לו פרטים שלא ידעתי, וגם אילו ידעתי אותם לא הייתי מעלה בדעתי לספר לו. נראה שנגזר עלי להיתקע כך לנצח.
במצב נואש זה השאיר אותי אליפז כשהלך לישון באותו לילה.
וגם בלילה הבא.
וגם בלילה שאחריו.
הייתי מיואשת מאד ולא ידעתי מה לעשות.
בכיתי.
יג
באחד הלילות כשישבתי מיואשת בכסא ולא ידעתי מה לעשות, עלתה בלבי התקוה הישנה שאברהם עוד יציל אותי. בחנתי את סביבתי כדי לנסות לראות אולי יש דרך להחלץ מהכסא הזה בכוחות עצמי. המצב היה קשה מאד כי לא היה אבר בגופי שיכולתי להזיזו יותר ממילימטרים ספורים.
לפתע נפרץ הקיר מולי ורוח רעננה נשבה דרכו לתוך המנהרה.
"הידד", שמחתי בלבי, "למרות הכל אברהם בא להציל אותי."
בחשך ראיתי אותו זוחל דרך הפרצה ונעמד מולי.
אבל זה לא היה אברהם.
זה היה יוני.
מיד צפו ועלו בי כל רגשי האהבה שיש בליבי כלפיו, הוא שוב היה הנסיך שלי, ורק חיכיתי אל הרגע שבו נצא יחד אל הגן.
יוני שמח לקראתי שמחה גדולה, ומאד הצטער כשראה את מצבי הנואש. "איך התגעגעתי אליך," אמר יוני והתחיל למשש את החבלים. "אבל איך מוציאים אותך מכאן?"
הסברתי ליוני איפה השלט, ואמרתי לו שיש ארבעה כפתורים שאינני יודעת מה הם עושים. כדאי לנסות אותם כי ודאי אחד מהם משחרר אותי מהכסא.
יוני נסה את הכפתור הראשון, ואני הרגשתי חומר מגעיל ורותח שנשפך על עורי ויוצר בו כויות ושלפוחיות. אש נצתה בבשרי.
"לא", לחשתי ליוני, "לא זה".
יוני נסה את הכפתור השני, ואני התחלתי להרגיש חרבות שננעצות אט אט בכל גופי.
"תפסיק לנשוך אותי," אמרתי ליוני.
"אני לא נוגע בך," אמר יוני והרפה מהכפתור. ברגע האחרון.
יוני נסה את הכפתור השלישי, ואני הרגשתי איך החבלים מתהדקים חזק יותר ויותר, ומהדקים אותי יותר ויותר אל הכסא. החבלים התהדקו חזק חזק אל גופי. כיון שהודקתי אל הכסא, המסמרים ננעצו בבשרי עמוק יותר.
"כן", אמרת בשארית כוחותי, "זה הכפתור, אבל אל תלחץ עליו, להפך, משוך אותו."
משיכות מעין אלה לא עובדות בכפתורים חשמליים.
יוני נסה את הכפתור הרביעי, מה שקרה אז כנראה לא היה ע"פ תוכניתו של אליפז. כמה כוחות סותרים פעלו על הכסא. הכסא התרומם על רגל אחת, כנראה כדי להטיח את ראשי בכח בתקרה, או להפיל אותי חזק על הרצפה ולחבוט בה את ראשי למוות. בד בבד התעופפה אבן גדולה לכוון ראשי. אך כיון שהכסא התרומם האבן פגעה בכסא ולא בראשי. הכסא נשבר. הרגל שהיתה אמורה להרים את הכסא המשיכה לפעול, אך כנראה שגם היא נפגעה מפגיעת האבן. גופי שהיה מהודק חזק אל שברי הכסא וגם משופד אליו במסמרים ובחרבות, מנע מחלקי הכסא תנועה חפשית. המסמרים נעו על גבי ושרטטו עליו צורות גאומטריות מרהיבות. הכסא לא עמד בלחץ והתרסק.
עדין הייתי כבולה לשברי הכסא, אך הם היו מאד קטנים ויוני שלף אותם אחד אחד מתוך כבלי. אחר כך הוא הסיר ממני את שרידי החבלים. שלפתי מגופי את המסמרים ושנינו זחלנו דרך הפרצה אל החופש.
במהרה מצאתי את עצמי יושבת שוב בגן, בחברת אהובי. כל הארועים שעברנו היו כלא היו, ושנינו ידענו שמצאנו את אושרנו ואיש לא יפריד עוד בינינו.
ישבתי על ספסל בגן עם אהוב לבי שהיה גם מושיעי. לא הרגשתי את הדם ששתת ממני, הרגשתי רק את פעימות ליבי ואת הגן הפורח בנשמתי.
"ומה אנחנו עושים עכשיו?" שאל יוני.
"מה זאת אומרת? מתחתנים!"
"איפה?" שאל יוני, "בתוך הספר או מחוצה לו?"
"שוב אתה רוצה לברוח?" שאלתי.
"יש לך הצעה יותר טובה?" שאל יוני. "הלא אם נישאר כאן, חוץ מפגישות עם כל מיני רעים, הלא את יודעת מה צפוי לנו: בהתחלה אני אעזוב אותך ואת תחפשי אותי ותתאווי ליום שבו נחזור להיות יחד, אבל אני לא אחזור. את בינתים תחשבי שאת מאוהבת בגבר אחר. אחרי שתמצאי אותי אני אחזור אליך ונשמח להיות ביחד, אבל אחר כך את תכעסי עלי ותעזבי אותי ולא תרצי אותי. אחר כך נהיה יחד תקופה מסוימת. אח"כ שנינו נרצה זה את זה אבל לא נגיד זאת זה לזה וכל אחד מאתנו יגיד לחברו שהוא לא רוצה אתו. ורק בסוף בדף האחרון נתחתן."
כשיוני הזכיר את הדף האחרון לבי החסיר פעימה, אך לא אמרתי לו למה.
"באמת, יוני," אמרתי לו, "הלא אנחנו אנשים מבוגרים, אנחנו שולטים במעשינו. למה שנעזוב זה את זה? זה בשליטתנו."
"ולא תעזבי אותי ותתאהבי בגבר אחר?"
"בודאי שלא, לעולם לא."
"את מבטיחה?"
"בודאי". עניתי לו.
"טוב", אמר יוני. "אם כך אולי כדאי שאכן נתחתן."
"אגב", שאלתי אותו, "לאן ברחת, איפה היית בכל הפרקים האחרונים?"
"לא יודע", ענה יוני, "אני חושב שבכלל לא הייתי קיים."
יד
חמתי בערה בי להשחית. איך הוא מעז לשקר לי כך? הלא אליפז הסביר לי שמבחינה מדעית דבר קיים לא יכול להפסיק להתקיים. אין בעולמנו דבר שנוצר יש מאין או אין מיש. וחוץ מזה, הרגע הוא הציע לי לברוח יחד אתו, מה הוא רוצה? שגם אני אחדל להתקיים כמוהו?
קמתי והלכתי משם בלי לומר שלום. הבנתי סופית שהגיבור שלי הוא אברהם ולא יוני, ולא ידעתי איפה אפשר למצוא אותו עכשו. פחדתי שהוא אבד לי לבלי שוב. ליבי המה אליו. בליבי הרגשתי שבזמן שיצאתי מהמנהרה של אליפז, אברהם הגיע לשם להושיע אותי ולא מצא אותי. היה לי ברור שאני חיבת להגיע לשם כמה שיותר מהר, אולי עוד יש סיכוי.
רצתי במהירות בחזרה. אני לא יודעת איך הצלחתי בכך, כל גופי היה פצעים וכויות ושרירי היו מנוונים. אין לי מושג איך עמדתי על הרגלים, אבל רצתי. רצתי במהירות כל הדרך חזרה. בתחלת הדרך עוד הרגשתי את נשימותיו של יוני בערפי. אבל אני רצתי מהר. אינני רוצה שום קשר עם האיש הרע הזה. בשלב מסויים הפסקתי לשמוע אותו מאחורי.
הגעתי אל הפרצה בקיר המנהרה, הכנסתי ראש והצצתי פנימה. בפנים עמד אדם והביט סביבו כמיואש. שמחתי שהגעתי עוד לפני שאברהם התיאש והלך. פחדתי שהוא יבא ויראה שאני לא נמצאת וילך לו.
הייתי בטווח נגיעה ממנו מאחור, הכנסתי ראש לתוך המנהרה ולחשתי: "אברהם".
האיש הסתובב, זה היה אליפז.
"אז הנה את", אמר אליפז בשמחה.
אוף, חסרת זהירות שכמוני, לפני רגע יכולתי להושיט יד אל הכיס שלו ולהוציא את הדף, אבל עכשו הוא עומד מולי, ואמנם אין לו למה לקשור אותי, אבל בכל זאת לא נראה לי שהוא שמח לראות אותי בחוץ.
בזריזות יצאתי והתחלתי לברוח, חשבתי שהוא יצא וירדוף אחרי, אך ראיתי אותו רק מציץ החוצה בחשש.
לפתע הוא יצא החוצה, אך הוא לא קם ורדף אחרי אלא ברח ממני והלאה.
מסתבר שהעובדה שלחשתי את שמו של אברהם, גרמה לו לחשוב שאברהם נמצא איתי בחוץ, ולכן הוא חשש מיציאה החוצה.
אליפז ברח אל הרחוב, אבל אני עדין התחבאתי ולא העזתי לצאת ממחבואי. חששתי שאליפז יגלה שאברהם לא בסביבה וישוב לתפוש אותי.
כעבור זמן מה ראיתי שתי דמויות יורדת מן הרחוב לכיווני. תמיד ידעתי שאליפז לא לבד ושיש לו שותפים, כמה מהם ישבו אתו במנהרה, מסתבר שהוא הביא תגבורת כדי ללכוד אותי.
האנשים קרבו אלי, אבל אף אחד מהם לא היה אליפז.
אלה היו אברהם ויוני.
מסתבר כשיוני ראה אותי יורדת בחזרה לכיוון המנהרה של אליפז, הוא רץ למשטרה והזעיק את אברהם.
כעת עמדתי ולא ידעתי מה לעשות, לא ידעתי את מי אני אוהבת, עדין כעסתי מאד על יוני, אבל הערכתי אותו על המהירות והיעילות שבהן הוא הציל אותי שוב מצפרני אליפז. הייתי מבולבלת.
הבוקר החל לעלות.
טו
הדבר שרציתי יותר מכל באותו רגע היה ללכת לישון, אני לא יודעת למה. במשך כל הזמן שבו הייתי במנהרה התגעגעתי הביתה. כשהיתי פנויה מהחלומות על יוני ואברהם חלמתי על אמא, ומסתבר שלאט לאט נעשיתי פנויה יותר ויותר, כי חלמתי עליה יותר ויותר. אבל עכשיו כשיכולתי ללכת הביתה אל אמא, רציתי רק לישון.
אמא קיבלה את פני בדמעות וכמעט התעלפה. אברהם כבר התקשר אליה לפני שבאתי ואמר שאני עתידה לבוא. (אני עוד התעכבתי בדרך בביקור קצר במרפאה המשטרתית, שכללה חבישה כמעט בכל הגוף). אמא הכינה לי ארוחה גדולה. התרגשתי מאד. אמא רצתה לשבת לשמוע מה עבר עלי והיכן הייתי, לאט לאט נאספו אל הבית עוד ועוד קרובים וידידים, אבל אני הייתי מבולבלת מאד ורציתי רק לישון. לא ברור לי למה. על הכסא של אליפז היה לי המון זמן לישון. כנראה שלא ניצלתי מספיק טוב את הזמן.
גם אברהם רצה לדבר אתי הרבה, היה לי הרבה מידע שיכלתי לספק לו על אליפז. דחיתי את כולם לאחרי השינה. היה קשה, אבל הלכתי לישון.
טז
כשהתעוררתי היה כבר אחר הצהרים. אבל השינה הארוכה לא הוציאה אותי מהבלבול שהייתי בו. הלכתי אל תחנת המשטרה, כי אברהם בקש שאני אבוא לספר לו כל מה שאני יודעת על אליפז. הלכתי אליו בשמחה כי שמחתי לקחת חלק בתיק אליפז, אך כבר לא הלכתי אל אברהם כהלוך אשה אל אהובה. בליבי שכן כבוד יוני, אך עדיין כעסתי עליו מאד.
הוא ישב עם אברהם בתחנת המשטרה וחיכה לבואי, אך הוא לא החליף אתי מלה. ניכר היה שגם הוא עוד כועס עלי.
סיפרתי להם את כל שעבר עלי אצל אליפז. התיק היה פתוח לפני אברהם והוא רשם את כל מה שסיפרתי לו, הפעם כבר לא ניסיתי להציץ בתיק, למרות שנראה היה שלאברהם כבר לא כל כך אכפת.
מסרתי לאברהם הרבה דברים שהיו ידועים לי על אליפז והוא מאד שמח.
"עכשיו נוכל להכין תכנית פעולה לחיסולו", אמר אברהם.
יז
למחרת ביקש ממני אברהם שאשב עם איש המעבדה כדי להכין קלסתרון של אליפז.
האמת היא שתמיד ראיתי את אליפז רק בחושך, ותמונתו אצלי היתה די מטושטשת. העבודה על הקלסתרון היתה בהתאם, וגם התוצאות היו בהתאם. על הנייר הופיעה דמות שחורה ומטושטשת, שלא דמתה כל כך לאליפז. איש המעבדה לא היה מרוצה במיוחד. עם הקלסתרון הזה אפשר יהיה לעצור בערך כל אדם עשירי. כבר בתוך בנין המשטרה אני יכול להתחיל.
אברהם נכנס לחדר ואמר שנראה לו שהוא הולך ישר לעצור את סמ"ר דני פוסט. האמת, יתכן שהוא באמת דומה קצת לאליפז, בכל אופן, נראה שצריך להוסיף ולעבוד על הקלסתרון.
אחרי שעתיים עבודה יצאנו עם משהו שקצת יותר הזכיר את אליפז, אך עדיין היה מקום לשפורים.
בכל אופן, זה היה הרבה יותר טוב מכל מה שהיה למשטרה עד אותו יום.
יח
בימים הבאים לא הייתי עסוקה במיוחד. לא הפסקתי לחשוב על יוני, אבל הוא לא דבר איתי בכלל. הוא ואברהם היו עסוקים ברדיפה אחרי אליפז, ונראה היה שיוני נהנה מזה יותר מאברהם. הרגשתי שיוני רואה צורך לנקום באליפז על מה שעשה לי, והדבר מאד החמיא לי, אבל לא דיברתי על כך עם יוני. אמנם אהבתי אותו, אבל כעסתי עליו מאד.
מדי פעם אברהם היה מתקשר ומבקש שאבוא לתחנת המשטרה. הוא היה עסוק בהכנות לפשיטה הגדולה על אליפז ואנשיו, ומדי פעם מצא את עצמו נזקק לעוד ועוד מידע שאני יכולתי לספק לו. שמחתי לבוא לתחנת המשטרה, אהבתי את המקום והרגשתי חשובה יותר. גם ראיתי חשיבות גדולה בעצם קיומה של הפעולה. בסתר ליבי נאלצתי להודות שיש עוד סיבה שבגללה אני שמחה ללכת לשם. אבל מיד דחיתי את ההכרה הזאת כיון שאני חושבת שהיא ודאי לא נכונה. אינני מודה בכך אפילו בסתר ליבי ולכן לא אכתוב כאן על מה מדובר.
דרך אגב: לרוב יצא לי לפגוש שם את יוני.
לעתים קרובות הייתי מוזמנת אל תחנת המשטרה, כך קרה שלאט לאט הפכתי להיות חלק בלתי רשמי מהצוות. איכשהו זה קרה גם ליוני. עם הזמן התחלתי לבלות כל יום שעות רבות בתחנת המשטרה.
אברהם התיר לי לקרוא את כל התיק, אך אני משום מה איבדתי בו עניין. בתיק לא הסתכלתי. גם זכרתי את הימים שבהם ישבתי כבולה לכסא ושמחתי שלא ידעתי באותם ימים את תוכן התיק.
אבל מתוך הדיבורים סביבי נראה לי שידעתי את רוב מה שכתוב בתיק. מדובר על אליפז, אדם בלתי חוקי, שאוסף סביבו אנשים בלתי חוקיים רבים, ומלמד אותם שרק האנשים הבלתי חוקיים ראויים לחיות ולשלוט, כי הם חזקים יותר וטובים יותר. הוא מכין תכניות להשתלטות על העולם, ובינתים הוא תוקף אנשים חוקיים חלשים ונחשלים, כורת להם אברים ומענה אותם בכל מיני כלי עינויים בלתי ידועים, כדי לנצל אותם ולדכא אותם.
אברהם היה עסוק באיסוף נתונים על המקום שבו נמצא אליפז. בעיני היתה התשובה לכך פשוטה מאד: יכולתי להוביל את אברהם בקלות אל הפרצה במנהרה. הייתי בטוחה שנמצא שם את אליפז. אך אברהם לא הסכים ללכת בדרך הזאת. הוא הסביר שכיון שעומד לפנינו אויב נוכל וערמומי, בעל כח ועורמה יותר משלנו, אנחנו חייבים ללכת בצעדים שקולים ובדרך של איסוף מודיעין. ולפני שניכנס לתוך המטה שלו אנחנו חיבים להשמיד לגמרי אותו ואת הצבא שלו. אם נכנס ישר לתוך המנהרה שלו שמשמשת אותו גם כמעבדה, אנחנו עלולים ליפול ישר לתוך מלכודת שהוא טומן לנו, כי בלי ספק הוא מצפה שנגיע לשם. "עם אויב ערמומי כאליפז יש להיות זהירים", קבע אברהם. "עם אויב כל כך ערמומי אנחנו חייבים לפעול לפי הספר".
יט
אברהם התקדם מאד בהכנת הפעולה לחיסול אליפז. הוא גיבש צוות של שוטרים מיומנים לפעולה, ותוכנית הפעולה היתה בשלבים מתקדמים של הכנה. התיק הלך ותפח מיום ליום, כי הוא התמלא בנתונים חדשים ובתכניות פעולה.
אברהם השיג מידע על בית מסוים, המשמש כמטהו של אליפז, בו מרכז אליפז את כל שותפיו הבלתי חוקיים, ומשם הם יוצאים לפעולותיהם הבלתי חוקיות, שהתלונות עליהן הלכו וגברו מיום ליום.
באותו יום זימן אברהם את הצוות שלו לעבודה על תכנית ההתקפה. אברהם כינס לפניו את כל הכח וחלק אותו בידי שלשה מפקדים: שוקי, שאול ומוטי.
"שימו לב", פתח אברהם ואמר, "אנחנו לא יודעים בדיוק מה גודל הכח של אליפז, ובאלו מקומות הוא מסתיר את החמרים המסוכנים שהוא מפתח לכילוי העולם. לכן שצריך להיות ברור: המשימה היא למחות את זכרו מתחת השמים. השמדה מוחלטת, גמורה, טוטאלית ואבסולוטית. שלא ישאר שריד וזכר מכל הבניין ומכל הצוות של אליפז. את אליפז עצמו אנחנו נתפוש בכל צורה, חי או מת, ובכל מקרה ללא רוח חיים. גם מאליפז עצמו שלא ישאר כל זכר. האם ברור?"
מסתבר שהיה ברור. רק לי הציקה קצת המחשבה על כך שאליפז יושמד ללא זכר, אבל לא הצלחתי להזכר מה כל כך נורא עבורי בכך.
הכוחות יצאו לשטח, ואברהם ויוני הקימו את המטה שלהם מול הבית המדובר. כיון שלא ידעתי בדיוק מה התפקיד שלי בעניין, עמדתי מאחוריהם וצפיתי על מהלך הענינים.
שוקי הוביל את הכח שלו אל הפתח הראשי של הבית. הם ניגשו אל הדלת ועמדו לפרוץ אותה. מכיוון גג הבית החלו להיזרק עליהם חפצים משונים שהתפוצצו באיזורם וגרמו להם אבדות. אברהם הורה להם בקשר להתרכז במה שקורה למעלה. הם הסתכלו למעלה ואנשי אליפז הפסיקו להלחם בהם. הם אף הצליחו לפגוע באנשי אליפז. כשחשב שוקי שהדרך פנויה הוא נגש שוב אל הדלת. אך ברגע שהתיק את מבטו מהגג, החלה התקפה חדשה. רק כששבו שוקי ואנשיו להסתכל כלפי מעלה הם שבו לנצח.
בינתים הצליחו שאול והכח שלו לפרוץ אל הבית ולכובשו. חיש קל היה הבית תל חורבות. אברהם אסף בחזרה את הצוות שלו אל תחנת המשטרה. ופנה לחקור את תוצאות הקרב.
בדרך אל תחנת המשטרה עזב אותנו יוני, ואברהם ניסה לנצל את ההזדמנות ולדבר איתי עליו: "אתם ממש זוג משמים, אולי תתחתנו".
עצם המחשבה על חתונה עם יוני עוררה את ליבי לתחיה. אבל לא נתתי לרגש להכריע אותי. אינני נכנעת לרגשות, כי אני כועסת על יוני ופגועה ממנו. לכן השבתי בלאו שאיננו משתמע לשתי פנים.
והיתה לכך עוד סבה שלא יכלתי להגיד אותה לאברהם. ידעתי שיוני ואני לא נוכל להתחתן לעולם, כיון שהדף האחרון קבור בכיס של אליפז תחת הריסות הבנין.
כ
בימים הבאים היה אברהם מאד מאד לא מרוצה. נתונים שזרמו אל משרדו הראו שאליפז חי וממשיך לפעול. בדיקות שנעשו בתחנת המשטרה הראו שחומרים רעילים מעשה ידי אליפז מתפשטים בתוך תחנת המשטרה עצמה.
אברהם ויוני יצאו לחקירה. במקביל, החלה חקירה של המעבדה הכימית של המשטרה. הבדיקות הובילו אל אנדרטה גדולה, בנויה מרעפים אדומים, שצמחה לה לפתע בכניסה למשרדו של שאול.
ישבתי בחדר הסמוך לחדרו של אברהם, ומשם שמעתי אותו מזמן אליו את שאול לבירור.
שאול הסביר שהוא הקים אנדרטה לדורות, שמנציחה את הנצחון על אליפז. כדי לפאר את שמה של המשטרה שהצליחה להביס את גדול אויבי האנושות בכל הדורות. "זהו הגג של אליפז שבו הוא ריכז את כחותיו", אמר שאול, "הבאתי הנה את הגג כדי שכל אחד יוכל לראות את מי ניצחנו".
אברהם כעס מאד ושלח מעליו את שאול. בדיקה נוספת הראתה שככל הנראה אליפז עצמו הסתתר בתוך הגג בזמן שנהרס הבית, וכך נצל והוא ממשיך עתה בפעולותיו לכבוש העולם.
"שמוליק!" קרא אברהם, "לך תמסור לשאול את מכתב הפטורין שלו".
הייתי בהלם. שמוליק? הייתי בטוחה שהוא מת, איך אברהם החזיר אותו? הלא הוא ניסה להרוג את אברהם.
הצצתי לתוך החדר וראיתי ששמוליק המדובר איננו שמוליק ז"ל מתחילת הספר. זה איש אחר באותו שם. באותו רגע קבלתי תשובות לכל השאלות ששאל שמוליק ז"ל בתחילת הספר. הבנתי שכל אדם יכול לעשות טוב או רע, למלא את תפקידו או לברוח ממנו. ליוצר יש די והותר שמוליקים כדי שימלאו את התפקיד שהוא מייעד להם. שמוליק ההוא סרב להיות העוזר, שלח היוצר שמוליק אחר, נדמה לי שגם השם שלהם הוא לא בדיוק אותו שם.
לפי זה, לא נכון מה שאמר שמוליק ז"ל שאין לבא בטענות אל אליפז שהוא ממלא את תפקיד הרע, כי לתפקיד זה הוא נוצר. אליפז יכול היה להיות טוב אילו רצה. היוצר היה מביא רע אחר. אפשר ואפשר לבא בטענות אל אליפז על מעשיו הרעים. לא נכון מה שאמר עליו שמוליק ז"ל.
ניכר היה ששמוליק אינו שש למלא את התפקיד של מסירת מכתב הפיטורין לידי שאול. שמוליק כנראה העריץ את שאול ואהב אותו. בפרט לאור הצלחותיו הרבות במשטרה. אבל הוא מילא את תפקידו נאמנה ומסר לשאול את מכתב הפיטורין.
אברהם ושמוליק הסבירו לשאול שהחשוב ביותר הוא לנהוג לפי ההוראות. כל אדם חיב למלא את תפקידו, לכן אתה מפוטר.
משם נגשו אברהם ושמוליק אל מוטי ואמרו לו "עכשו תורך", בזאת הצטרף מוטי אל המטה ונערכנו למתקפה סופית על אליפז.
כא
יום אחד שאל אותי אברהם אם אני יכולה להתלוות אל השוטרים אל זירת הפעולה האחרונה של כנופית אליפז. מתברר שאתמול בערב הם פעלו בבית אבות מסוים, רצחו כמה זקנים ושדדו את הרכוש. אברהם חשב שאם אבוא לשם אולי אוכל למצוא שם סימנים שאני מכירה ששייכים לאליפז.
"בשום פנים ואופן, היא לא הולכת" אמר יוני. "המראות שם ממש לא בשבילה".
באותו רגע החלטתי שאני חייבת ללכת.
סמ"ר פוסט חכה לי בניידת, ונסענו.
"אני מבינה שאתה המומחה המשטרתי לבתי אבות", אמרתי, "תמיד אני פוגשת אותך דוקא בבתי אבות".
"לא בבתי אבות", תקן אותי סמ"ר פוסט, "אלא בבית אבות, אנחנו נוסעים לאותו מקום שבו פגשתי אותך בפעם הקודמת".
ברכי פקו.
כשהגענו לבית האבות הייתי מזועזעת. ממש לא הכרתי את המקום. הוא נראה כמו אחרי שוד, למעשה, זה בדיוק היה המצב. מסביב היו הרבה כתמי דם ואברים כרותים. התמונות של גברת מלכה היו קרועות ופזורות סביב סביב. כל הארונות היו פרוצים, כל המיטות היו מלאות דם. לא יכולתי לסבול את המראה. הייתי מזועזעת ולא יכולתי להביא שום תועלת לחקירה.
בדרך חזרה שאלתי את סמ"ר דני פוסט "מה הוא חושב לעצמו, למה הוא עושה את כל הדברים האלה? מה הוא מרויח מזה? למה הוא כזה רשע?".
"לא יודע", ענה סמ"ר דני פוסט, "אני לא אליפז, אני לא שותף שלו, אני גם לא הפסיכולוג שלו, אני שוטר".
"אבל שוטר צריך לחפש מניע לפשע, לא?" שאלתי.
"טוב" ענה סמ"ר דני פוסט, "אני אגיד לך מה המניע שלו, הוא רוצה להרגיש את הכח שלו, הוא מאמין שהכח ינצח, ולכן הוא מכחיד את כל החלשים".
"אבל למה, למה שהחזק ינצח תמיד את החלש?"
"ומה את רוצה, שהחלש ינצח תמיד את החזק?"
"לא", אמרתי, "שהטוב ינצח תמיד את הרע, שהצודק ינצח את הלא צודק".
"ומי יגיד מי טוב ומי צודק?" שאל סמ"ר דני פוסט.
"זה ברור" עניתי.
"לך ברור כך, לאליפז ברור הפוך" ענה סמ"ר דני פוסט.
"מה זאת אומרת?" שאלתי, ברור שאליפז הוא הרע והלא צודק, הלא הוא רשע ותוקף חפים מפשע."
"זה מה שאת אומרת," אמר סמ"ר דני פוסט, "אבל אליפז אומר שהוא הטוב והצודק. את אומרת שאת הטוב, והוא אומר שהוא הטוב, מי אומר שאת צודקת?"
"מה זאת אומרת מי אומר? הלא כך בנוי הספר, כך יצר יוצר הספר את יצירתו, שאני הטובה והוא הרע ואנחנו צריכים לנצח אותו".
"אבל אליפז לא מאמין שיש יוצר לספר הזה, הוא מאמין שכל העולם קיים בזכות הכח, בזכות פעולות אקראיות שנטלו לעצמן כח, בזכות גורמים שנטלו לעצמם את כוחם. לכן לפי דעתו צריך להגדיל ולהעצים את הכח".
"אבל אתה יכול לתאר לך מה יהיה אם כל אחד יתקוף את כל מי שהוא יכול? תהיה אנדרלמוסיה, אף אחד לא יוכל לחיות בבטחון, כל אחד יחשוש שמא מישהו שחפץ בכח יבא ויהרוג אותו."
"את רואה," אמר סמ"ר דני פוסט, "גם את לא מדברת בשם הצדק, את מדברת בשם התועלת, את לא רוצה שיהרגו את החלשים כי אם יהרגו את החלשים אולי יהרגו גם אותך יום אחד. גם את וגם הוא מדברים בשם התועלת, אז את חושבת שבדרך שלך יש יותר תועלת, והוא חושב שבדרך שלו יש יותר תועלת, אולי את צודקת ואולי הוא צודק".
"תגיד לי", התרגזתי, "מה קרה לך שנהית פתאום עורך הדין של אליפז?"
"אבל את ביקשת שאני אסביר לך מה מניע את אליפז".
"כן", אמרתי, "אבל לא התכוונתי שתסביר לי שהוא חושב שהוא צודק, התכוונתי שתסביר לי שהוא רשע".
אבל כבר היה קשה לעצור את סמ"ר דני פוסט באותו שלב. למרות שלי כבר היה ברור לחלוטין שאליפז הוא סתם רשע, גם היכרתי אותו ככזה. סמ"ר דני פוסט עוד שב והסביר:
"אנחנו חושבים שאנחנו הצודקים ולכן אנחנו צריכים להשמיד את אליפז, אליפז חושב שהוא הצודק ולכן הוא צריך להשמיד אותנו. אם אנחנו הצודקים אז טוב שהוא יושמד, ואם הוא הצודק אז טוב שאנחנו נושמד, אבל איך אפשר לדעת מי צודק, הלא הוא חושב שהוא צודק ואנחנו טועים, ואנחנו חושבים שהוא טועה ואנחנו צודקים, אז אם אנחנו צודקים שאנחנו צודקים אז אנחנו צודקים והוא טועה, אבל אם אנחנו טועים שאנחנו צודקים אז אנחנו טועים והוא צודק."
"בכלל", הוסיף סמ"ר דני פוסט, "מי אמר שיש מי שצודק. מבחינתנו אנחנו צודקים ומבחינת אליפז הוא צודק. מבחינתך יש יוצר לספר והוא קובע מי הגיבור, מבחינת אליפז אין יוצר לספר, יש טוענים שרק היוצר קיים ואנחנו רק מחשבות והגיגים של היוצר, מבחינתם יש בעולם רק מחשבות. את טוענת שהיוצר קיים, זה נכון מבחינתך, מבחינת אליפז נכון להפך".
כבר לא ידעתי מה לחשוב. כל הזמן חשבתי שאברהם הוא הגיבור של הסיפור הזה, ולכן הוא צריך לנצח, ורק אליפז חושב בטעות שהוא הגיבור, אבל אולי אנחנו חושבים בטעות שאנחנו הגיבורים ואליפז צודק שהוא הגיבור, אולי באמת צריך להצטרף לכנופיה של אליפז? איך אפשר לדעת? רק בדף האחרון נדע, אבל הדף האחרון בכיס של אליפז. אולי הוא שולט בו? האם אדם יכול לקבוע עבור הספר מי הצודק ומי הרע? מי בכלל קובע מה טוב ומה רע? אני כבר לא יודעת. סמ"ר דני פוסט בילבל אותי לגמרי.
כב
כעת שוב נערך אברהם להכנת תיק פעולה על אליפז. אני שוב טענתי שאת אליפז צריך לחפש במנהרתו. לפחות לנסות. אבל אברהם שוב טען שצריך לפעול לפי הספר. "נכשלנו בפעולה הקודמת כי לא נהגנו לפי הספר", אמר אברהם, "הפעם נעשה הכל בדיוק כמו שכתוב, הפעם נפעל בדיוק לפי הספר".
שמחתי מאד, תמיד ידעתי שאברהם מודע לתפקידו לפי הספר, אך למרות זאת התנגדתי לתכנית של אברהם ודרשתי שנרד מיד אל המנהרה של אליפז. טענתי שלא כדאי לנהוג כאן לפי הספר כי כידוע הדף האחרון בספר חסר, ולכן לא כ"כ כדאי לנהוג על פי ספר כזה. וחוץ מזה לרדת מיד אל המנהרה זה בהחלט ע"פ הספר, וחוץ מזה אנחנו מחויבים לפעול לפי הספר כי אנחנו עצמנו חלק מהספר ולכן כדאי לרדת ישר אל המנהרה.
יוני מיהר לצנן את התלהבותי. "כשאברהם אומר שצריך לנהוג על פי הספר הוא לא מדבר על אותו ספר שאת מדברת עליו, הוא מדבר על ספר ההדרכה של המשטרה. גם כשהוא אומר שהוא חייב למלא את תפקידו הוא לא מתכון לתפקיד שיש לו בספר שבו אנחנו חיים, הוא מתכון שהוא חיב למלא את תפקידו כשוטר ע"פ ההוראות. אברהם הוא שוטר טוב ומסור, כי כך יצר אותו יוצר הספר הזה, ולכן אין לו ברירה, הוא חיב למלא פקודות ולמלא בהקפדה את כל סעיפי ספר ההדרכה של המשטרה. כך הוא עשוי. בדיוק כמו שאת חייבת לדבר בשטחיות ולסתור את עצמך פעמיים בכל משפט, כי כך את עשויה".
"אני סותרת את עצמי פעמיים בכל משפט?" נעלבתי "אני הרבה יותר עיקבית ממך, כל מה שאני אומרת הוא תמיד נכון ומדוייק ואני לעולם לא סותרת את עצמי, וחוץ מזה גם אם אני סותרת את עצמי זה רק פעם אחת בכל משפט, וחוץ מזה מה אם אני סותרת את עצמי? לפחות אני עיקבית כי תמיד אני סותרת את עצמי. וחוץ מזה אני לעולם לא סותרת את עצמי. תמיד אני עיקבית, למשל: כשאמרתי שטוב שנפל בחלקי קצין שעוסק בדברים חשובים אבל שיעזוב כבר את התיק האדיוטי, הייתי עיקבית בכך שהעיקר הוא שימצאו אותך כבר. כשאמרתי שאני לא מאמינה שלא היית קיים וחוץ מזה אני לא מוכנה להיות לא קיימת כמוך, הייתי עקבית בכך שצריך לכעוס עליך, כשאמרתי שלא כדאי לנהוג ע"פ הספר וחוץ מזה ע"פ הספר צריך לרדת למנהרה, הייתי עיקבית בכך שצריך לרדת מיד למנהרה".
"לא", אמר יוני, "כל אחד עשוי כמו שהוא נוצר".
"אתה תראה שלא, אני אקח את עצמי בידים, אני אתחיל להיות עיקבית ומעמיקה ואפסיק לסתור את עצמי, זה בשליטתי כמו שכל אדם שולט בעצמו, אם הוא רק מודע לכך".
"נחיה ונראה" אמר יוני.
נעלבתי עד עמקי נשמתי. החלטתי שאני לא רוצה עוד לשמוע על האיש הזה.
כג
למחרת יצאתי עם הצוות לתצפית על מקום שבו, ע"פ מידע שהגיע אל אברהם, נערכים אליפז ואנשיו. אברהם שוב בקש שאשים לב אם אני רואה משהו או מישהו מוכר.
הפעם לא היה מדובר על ביקור במקום שיש בו מראות מזעזעים, ויוני לא התנגד שאני אצטרף.
הגענו לרחוב שעמדו בו כמה בתים מאד מפוארים, אבל נטושים. אברהם הציב משמרות סביב הבית וגם אני נערכתי לתצפית.
"רחוב מאד מפואר" העיר לפתע מוטי, "למה הוא נטוש, לא פלא שהמקום מושך כנופיות מפוקפקות".
"אל תדרוך לי על יבלות", בקש אברהם והוסיף "ואל תזרה מלח על פצעי".
"על איזו יבלת אני דורך?" שאל מוטי והוסיף עוד קצת מלח על פצעיו של אברהם.
"תיק שלא הצלחתי לפענח", אמר אברהם, "ולא רק אני, קבוצה גדולה של חוקרים עבדה על התיק הזה ונתקעה. כל הרחוב הזה היה שיך לאשה עשירה מאד ששמה גברת בשמת. ובבקר בהיר אחד נמצאו כאן גופותיהם המרוטשות שלה ושל שלשת בניה, את התיק לא פענחנו ומאז הרחוב נטוש".
"אז למה לא מטפלים בו כמו בכל רכוש נטוש?" שאל מוטי.
"כי לא הצלחנו לאתר את הבן הרביעי של גברת בשמת", ענה אברהם בעצב. "נתקלנו בקיר אטום, כל שכניה ומכריה הקרובים והרחוקים של גברת בשמת כנראה חשבו שהם היורשים החוקיים אחרי הבן הרביעי, ולכן כולם כאחד טענו בתקף שמעולם לא היה לגברת בשמת בן רביעי. הבנו שבבן הרביעי טמון המפתח לפרשה, אבל לך תאסוף מידע על אדם שכל השכונה טוענת שהוא מעולם לא היה קיים".
"אתה חושב שהוא רצח את משפחתו כדי לזכות בירושה?" שאלתי.
"בודאי שלא", ענה אברהם, "אם זה היה המצב הוא לא היה מרטש את גופותיהם וזורק באמצע הרחוב, וחוץ מזה הוא היה בא לקבל את הירושה. יותר מתקבל על הדעת שמי שטיפל באמו ובאחיו טיפל גם בו, השאלה היא רק איפה הוא מחזיק אותו, ואיך הוא הצליח לשכנע את כל השכונה שאם אני אאמין שאין בן רביעי הם יזכו בירושה."
"אולי הוא לא בא לזכות בירושה כי הוא חושב שאז הוא יחשד במעשה?" שאל מוטי.
"אנחנו לא פוסלים שום כיוון", אמר אברהם, "אבל זה לא מתקבל על הדעת, כי הוא היה צריך לחשוב על זה מראש. וחוץ מזה, כל כיווני החקירה הובילו למבוי סתום."
לפתע התקרבו שני אנשים אל הבתים. זיהיתי אותם, ליתר דיוק אחד מהם, זה היה האיש ששפך עלי תה במנהרה. סיפרתי לאברהם והוא הכין מיד צוות שיעקוב אחריהם ברגע שיצאו.
בשעות הערב יצאו האנשים מהבית. יוני ואני כבר לא היינו שם. אבל יותר מאוחר נודע לי מה היה שם. הסתבר שהעוקבים עקבו אחרי אנשיו של אליפז, ומצאו אותם פועלים בהיקף נרחב בסמוך לגן, שבו נפגשתי עם יוני בפרק הראשון. הם שדדו שם את כל העוברים והשבים והתעללו בהם. הם הציתו שם אש שאכלה חלק מהגן וכך חסמו את כחות המשטרה שהגיעו למקום. יוני ואני הגענו למקום יותר מאוחר באותו ערב. השילוב של יוני ואני בגן עורר בי זכרונות ותשוקות ישנות. אבל מראה הגן וגופות הנשדדים עורר בי פלצות. באותו רגע כבר החלטתי שכבר לא אכפת לי מה התפקיד שלי בספר הזה, מצידי שלא יהיה לי כלל תפקיד. העקר שהטוב כבר ינצח את הרע. שהעולם יהיה טוב ולא רע.
ברגע זה נגש אלי יוני. לא האמנתי. באמת? אני ויוני בגן?! הרגשתי מין פעימות לב משונות כאלה.
"בינה", אמר יוני, "אולי ניגש רגע הצידה?"
ניגשנו אל לב הגן.
"תראי, בינה" אמר יוני, "אני לא יודע איך להגיד לך את זה".
חיוך פשט על שפתי, נסיתי לעצור אותו, אבל לא הצלחתי, נו, שיגיד כבר.
יוני נעשה עוד יותר נבוך.
"תראי, בינה, אברהם עומד לפשוט על אליפז, והוא ביקש ממני להשגיח עליך, ולכן אני לא יכול להשתתף."
"להשגיח עלי?" שאלתי, לא היה ברור לי כל הענין, וגם לא יכולתי לאכזב את יוני, שבגללי לא ישתתף במבצע הגדול.
"כן", אמר יוני, "אני לא רוצה שתיפגעי, אבל אברהם אמר שהוא לא יכול גם לפקד על המבצע וגם לשמור על בינה שלא תעשה שטויות".
יתכן שבזמן אחר הייתי נעלבת, אבל באותו רגע כבר לא היה חשוב לי לקחת חלק במבצע, היה חשוב לי רק שהמבצע יצליח, ואם אפשר, שגם יוני יוכל להשתתף בו, אבל רק אם אפשר. והאמת, כבר עשיתי כמה שטויות בספר הזה. לא נעלבתי, מחלתי על כבודי. ורק בסתר לבי קיננה התקוה שיוני עוד יקח אותי הצידה בגן לשיחה על נושא אחר.
"אני מבטיחה לא לעשות שטויות" אמרתי.
כד
אברהם נערך לפעולה ברחוב של הגברת בשמת.
שוב עמדו גיבורי הספר מול מקומם של אנשי אליפז, ושוב עמדתי אני בקרבתם אך מאחוריהם, כדרכה של האשה המלווה את גיבורי הספר במקומות מפחידים. אברהם אמר לי לשמור על עצמי, הוא ביקש שלא אעשה שטויות כדי שלא אקלע לסכנות לא רצויות, כדרכן של נשים המלוות את גיבורי הספר במקומות מפחידים.
שבתי והבטחתי לא לעשות שטויות.
אברהם ערך את כחותיו, והסביר להם את חשיבותו של הקרב. הוא הסביר להם שהם יוצאים לקרב מול אויב בלתי חוקי בעליל. לכן יש לאבד את האויב כולל כל מה שזה כולל. כולל נשים וטף ובהמות. את כולם יש למחות כי כולם בלתי חוקיים בעליל.
אברהם ויוני נערכו לפריצה קדימה. אבל אני הייתי מוטרדת מאד. משהו בתדריך שנתן אברהם ללוחמיו היה לי בלתי ברור.
באותו רגע החלטתי שאני חייבת לברר אצל אליפז כמה עניינים קטנים, או, ליתר דיוק, להבהיר לו כמה עניינים קטנים. נטשתי את מקומי מאחורי אברהם ויוני וירדתי אל הפרצה במנהרה. בתוך כמה דקות כבר דחפתי את ראשי בעד הפרצה.
כה
אליפז עמד במנהרתו כרגיל והתעסק בכסאו המשופץ. הוא נראה עייף משהו. ניכר היה כי ברגע זה הוא סיים לבנות מחדש את הכסא. הוא היה עיף ויגע, ונראה כאילו הדבר הנחוץ לו ביותר עכשו הוא להתרווח בכסאו ולנוח.
החלטתי לעזור לו.
פרצתי אל החדר בעד הפרצה, וזינבתי בו מאחור.
תוך פחות מדקה חזרנו למצב די מוכר, החבלים נלפתו סביב גופה מפרפרת והידקו אותה אל הכסא ושנינו ישבנו לנו ברווח בתוך המנהרה.
אך עלי להודות שהיה הבדל קל בין המצב שהתרגלתי אליו לבין המצב הנוכחי. עד היום לא יצא לי לשבת עם השלט, הייתי רגילה לשבת בכסא. הפעם הכסא היה תפוש.
החלטתי לנסות את השלט.
אליפז נע באי נוחות בכסאו. הוא כנראה לא היה מנוסה במסמרים שחודרים אל גבו. גם את הזרמים החשמליים הוא עוד לא הכיר. הוא לא נראה מרוצה מהמצב.
הוא הביט אלי במבט מעונה וביקש רחמים. נתתי לו קצת. אך לא נראה לי שהוא התכוון לרחמים מהסוג הזה.
שאנסה כפתור אחר?
"לא", הוא אמר, "את לא מבינה, את צריכה להבין את הרקע שלי כדי להבין מאין באתי. החיים התאכזרו אלי מאד, לא בכדי יצאתי למאבק לכיבוש העולם."
"אבל אמרת שהכל מקרי", ציינתי.
"המטרה שלי עכשו היא להפוך את המקרי למכוון", אמר אליפז, לא ממש הבנתי.
"אמרת שנולדת במקרה", הזכרתי לו.
מסתבר שהזכרתי לו נקודה כואבת. בפרט שהיא לוותה בזרם עקיצות דבורים.
"טוב", אמר אליפז, "אספר לך".
כו
אליפז פתח את סיפורו: "אימי היתה פילגשו הבלתי חוקית של אבי. מה שלא איפשר לנו חיים מאושרים במיוחד. אימי היתה נתונה להתעללויות חוזרות ונשנות מצד פילגשו החוקית של אבי, שטענה שוב ושוב שאני ילד לא חוקי, ושאולי לא כל כך חוקי שאני אחייה. גם אשתו הבלתי חוקית של אבי לא אהבה את הרעיון שלאבי לא די באשה לא חוקית והוא מחזיק גם פילגש לא חוקית".
"ואשתו החוקית של אביך?" שאלתי.
"הכרתי רק שתים מהן, שבאו מדי פעם להבהיר לי את מעמדי הנחות. היתר בכלל לא טרחו להתיחס אלי".
נראה לי שבשלב זה כבר הסתבכתי קצת, ואולי לא לחצתי בדיוק על הכפתורים שאליהם התכוונתי.
אליפז נאנח עמוקות, ולא ידעתי אם בגלל ילדותו הקשה או בגלל מסמריו הקשים. הוא המשיך בסיפורו:
"גם אימי חיה בהרגשה לא חוקית. אימה הסבירה לה שוב ושוב שהיא נולדה כתוצאה ממעשה רע מאד. שחבל שנעשה. כילד הייתי עד לדיון חוזר ונשנה בין אמא שלי לבין סבתא שלי.
"סבתא שלי היתה אומרת שהיום הרע ביותר בחייה הוא היום שבו הבן שלה אנס אותה. היא אמרה שהיא היתה נותנת כל מה שיש לה כדי למנוע את המעשה. כך היתה אומרת בלי בושה באזניה של אימי.
"אז את מצטערת שאני קיימת? היית מעדיפה שלא אהיה קיימת? היתה אימי שואלת אותה".
כאן נאלצתי לקטוע את סיפורו של אליפז ולומר שגם אני הייתי שמחה אם אמו של אליפז לא היתה קיימת. במקרה כזה גם אליפז לא היה קיים.
אליפז המשיך בספורו: "סבתי היתה אומרת לאימי: 'את מדברת שטויות, ודאי שאני שמחה שנולדת. אין לי עוד ילדה כמוך'. אז אמי היתה אומרת לה: 'אז אם כך את שמחה שאבא אנס אותך'. סבתא היתה כועסת מאד ואומרת: 'זה המקרה המצער ביותר שיש, וחבל שהוא קרה, והייתי שמחה אם הוא לא היה קורה, וחוץ מזה אל תקראי לו אבא'. סבתא הכריחה את אמא לקרוא לבעלה אבא, למרות שלמעשה היה סבא שלה. לכן היו לה שני אבות, אבא צבעון ואבא שעיר. אבל אמא לא אהבה את זה, היא אהבה אמת. ועד יומו האחרון היא קראה לאביה האמיתי אבא. סבתא היתה אומרת כל הזמן שהיא היתה שמחה לו מצאה איזו תחבולה שתמנע למפרע את אותו מעשה. ואמא היתה אומרת לה: 'את מחפשת תחבולה שתמנע את קיומי'. וסבתא היתה אומרת: 'שום תחבולה לא תמנע אותך ממני'. וכך היו מתוכחות עד אין סוף. את מבינה? אני כבר דור שני של אי חוקיות. כל אבירי החוק למיניהם חושבים שלא טוב שאני קיים. לכן אני חייב להשתלט על העולם ולהבהיר שדוקא האנשים מסוגי הם הסוג הטוב, והיתר נחותים מהם".
"כלם רואים בך אויב לא בגלל ההורים שלך והסבים שלך אלא בגלל שאתה רשע", אמרתי לו, "אתה חושב שאם ההורים שלך וסבא שלך לא היו עושים מה שעשו אז היית חוקי?"
"לא", אמר אליפז, "אם הם לא היו עושים מה שעשו אני לא הייתי בכלל".
"נו", אמרתי לו, "אז מה אתה מתלונן? אתה לא הפסדת שום דבר ממה שעשו ההורים שלך, אתה רק הרווחת ממה שעשו ההורים שלך, ואתה עוד בא בדרישות להרוויח עוד יותר? תגיד תודה שאתה קיים, אתה דורש גם להיות חוקי? אתה חושב שהכל מגיע לך כמובן מאליו? אתה חושב שמובן מאליו שאתה קים ומגיע לך גם להיות חוקי? בעבור מה מגיע לך? אתה מזכיר לי את שמוליק ז"ל, שהיה העוזר של אברהם, גם הוא חשב שמובן מאליו שהוא קיים ומגיע לו להיות גיבור. הסברתי לו שקיומו אינו מובן מאליו, שהוא לא נוצר אלא מפני שהיה צרך בעוזר, ושיגיד תודה שהוא בכלל קיים. שום דבר לא מגיע לו".
"למה את לא מקשיבה לי?" שאל אליפז בדמעות. "אני לא אומר שהכל מובן מאליו ושמגיע לי לחיות ולהיות חוקי. להפך. אני טוען ששום דבר אינו מובן מאליו. שום דבר אינו מגיע לאף אחד. הלא אם נשאל מה מגיע לי? אפילו להיווצר ולהוולד לא מגיע לי. העולם היה הרבה יותר מושלם אלמלא אמי נולדה. ברור שבאופן שבו נולדתי אין לי זכות לשום דבר. אבל אם אני רוצה להיות משהו אני חיב לתפוש כפי יכולתי. לכן אני מנצל את הכח שיש לי כדי להשתלט, וכדי לדכא את כל הנחותים שאין להם כח כמו לי".
באותו רגע הרגשתי שהשלט הוא הדבר הטוב ביותר שיצר אליפז מעודו. נתתי להרגשתי הנ"ל ביטוי מעשי.
אליפז הוסיף לבקש רחמים ולספר את סיפורו: "אמא שלי היתה אומרת שחבל שאני לא בן של האשה החוקית הראשונה של אבא שלי. מסתבר שרק על עצמה היא אהבה אמת, לגבי היא לא עמדה בעקרונותיה ונשאבה לאשליות. הסברתי לה שאני הבן שלה ולכן אני לא בן של האשה החוקית. גם אמרתי שכל קיומי הוא ממנה ואי אפשר לומר שהלואי שאני אהיה בן של האשה החוקית. יותר נכון לומר שהלואי שיוולד בן לאשה החוקית, אבל על זה לא צריך להתפלל כי זה כבר קרה, ולא פעם אחת אלא שלש פעמים. אבל אמא שלי המשיכה לשקוע באשליות", אליפז נאנח והמשיך: "טוב, זה כמובן לא עזר לה, אחד המעשים הראשונים שעשיתי כשגדלתי היה לרטש ולטחון את אשתו החוקית של אבי ואת שלשת בניה".
השבתי לאליפז כגמולו, ותוך כדי שאני מתענגת לי על גמולו של אליפז נקשרו כל החוטים של הספר זה בזה במוחי. "אליפז", שאלתי אותו," מה היה שמה של אשתו החוקית של אביך?"
"ימח שמה וזכרה" ענה אליפז, "ולא בא לי לענות".
ניגנתי קצת על השלט ואמרתי לו: "אולי במקרה קראו לה בשמת?"
אליפז הינהן בהפתעה.
"נראה לי שאמא שלך רשמה אותך בתור הבן הרביעי של בשמת" אמרתי לו.
"תודה רבה", אמר אליפז, "שבועות שלמים קשרתי אותך פה לכסא כדי לברר איך אני רשום, ידעתי שאת יודעת את זה אבל את התעקשת ועשית את עצמך כאילו את לא יודעת כלום, ועכשו את נותנת לי את זה בהתנדבות? כשאני קשור לכסא ואת עם השלט, יפה מאד מצידך. ידעתי שבסוף תעברי לצידי".
נראה לי שגם אני וגם אליפז הגענו להתרוממות רוח באותו רגע. אני הגעתי להתרוממות רוח כי הבנתי סוף סוף באפן סופי שאליפז הוא בוודאי הרע. מי שחושב שאם הוא לא חוקי הוא יכול להשתלט על ספר לא לו ולהרוג אנשים שלא חטאו, וכל חטאם הוא היותם חוקיים ולא חוטאים, הוא ודאי הרע. מי שלא נוצר כדין ומשתלט על מה שלא שייך לו הוא ודאי הרע. כל קיומו רע. אליפז הבהיר לי עכשו שסמ"ר פוסט לא צודק שאפשר שאנחנו צודקים ואפשר שאליפז צודק, אליפז עצמו אומר שאליפז לא צודק. מדבריו יוצא שגם שמוליק ז"ל לא צודק, גם אליפז מודה שאי אפשר להיווצר כאיש אחר. מצד שני, אפשר להתנהג כאיש אחר, אליפז לא חייב לרצוח זקנים ואני לא חייבת לסתור את עצמי, אפשר להשתנות. אליפז הבהיר לי את כל ספקותי. כל הכבוד לאליפז. גם אליפז שמח עכשו כי סוף סוף נודע לו מה שאפילו אמא שלו לא רצתה שהוא ידע. חבל רק שהוא לא יזכה לעשות שום שימוש במידע הזה. מסכן, בדיוק כשהוא השיג את המידע שהוא כל כך חיפש אני הורגת אותו. מסכן אליפז. ליבי ליבי לו.
מסתבר שיהיה טוב יותר לכל העולם אם הטוב יהיה בעמדת כח והרע יבקש ממנו רחמים. גם הטוב יעניק מטובו לרע במצב כזה, וגם הרע יעזור לטוב להבין כמה הוא טוב.
אליפז כמו קרא את מחשבותי, ולכן אמר: "ואל תדאגי, הכח ינצח, התחלנו ונמשיך, אנחנו נדכא את כל מי שחלש מאתנו ונשתלט על העולם".
"ונראה לך נכון להשתלט על עולם שאינו שלך ולהנהיג בו כללים בניגוד ליוצרו?" שאלתי.
"אין לי ברירה", אמר אליפז, "וחוץ מזה, למה לא?"
"נניח שאתה כותב ספר", אמרתי לו, "ואתה מתכנן את מבנהו בדיוק כמו שאתה רוצה וצריך. אתה מעוניין בשני עמים, ולכן אתה ממציא לצורך הענין שני סוגי בני אדם ומצוה עליהם שכל אחד ישא לו אשה דווקא מבנות עמו. מה תעשה אם הם ימרו את פיך וייצרו יצורי כלאים שאסרת עליהם ואינך מעונין בהם בספרך, מה תעשה אם יום אחד תמצא בספר יצורים לא רצויים רבים, שיהיו בטוחים שזכותם המלאה להמצא בספרך ומי אתה בכלל שתקבע שם את הכללים? הם יחליטו לקבוע לך שם כללים חדשים, ובראש ובראשונה שזכותם לחיות ולשלוט. הם יחשבו שברור שיש להם זכות חיים, זאת זכות מובנת מאליה. כמו שאתה ושמוליק חושבים שיש לכם זכות בסיסית לחיים ולשויון. גם היצורים שאתה יצרת ימשיכו לחשוב שזכותם לעשות כל מה שבא להם ואתה שום דבר, מי אמר שאתה בכלל קיים?".
את הנאום הנ"ל לויתי בפריטה אמנותית על השלט. השלט הזה הוא כלי אמנותי ממדרגה ראשונה, אם יודעים איך להשתמש בו.
"אני מעולם לא טענתי שיש לי זכות לחיות בספר הזה. אני יוצר לעצמי את הזכות. את כתב הזכויות של המחבר לקחתי ממנו ואני מחזיק אותו אצלי בכיס. שום דבר בספר הזה אינו מובן מאליו, אין זכות מובנת מאליה לשום דבר. אין בכלל דבר כזה שנקרא זכות, מה שיש לך הוא מה שאתה דואג להשיג לעצמך. וגם באופן בלתי חוקי, הלא בלי זה לא הייתי קיים בכלל. ואל תדאגי, אני אדאג שהאנשים מסוגי ישלטו בעולם".
"ואין לך מצפון?" שאלתי אותו.
"המצפון הוא אחד הדברים הרעים שהביאו לעולם אברהם ואנשיו". אמר אליפז. "לי יש כח, לי יש יכולת, לי יש מדע, אני החזק ולכן אני אשלוט בעולם. ובענין השאלה שלך, אילו הייתי כותב ספר, לא הייתי מאפשר לדמויות לעשות כבתוך שלהן. הייתי כותב דמויות חסרות יכולת בחירה עצמית, כדי שאוכל לשלוט בהן. סוד הריבונות הוא בכח".
הסכמתי עמו בלב שלם, והפעלתי קצת את השלט כדי להרגיש את הכח, שבאמצעותו הטובה שולטת ברע.
ואז אמרתי: "דמויות חסרות בחירה אינן יוצרות יצירה בעלת ענין. דווקא מפני שיש בחירה חפשית, ויש גם אנשים כדוגמתך, מתבררות ומתלבנות שאלות חשובות וכך נוצר ספר, שבסופו הכל מתברר וכלנו רואים בשמחה איך הרשע נמחה ביגון ואנחה. הטוב נוחל הצלחה ומגיע בבטחה להבנה ולסוף בשמחה, והרשע מגיע למצבך: כל הרוע בעולם נמחה, הרשע סובל בסבל כסבלך, נופל בבור הרשע ובשוחה, שאתה עצמך כרית לזולתך. ונוחל צעקה וצוחה, יגון ואנחה". המלים התנגנו אצלי כמו שיר ערב, ואני הרגשתי שיש בעולם רק כלי נגינה אחד שיכול לנגן היטב את המנגינה של המלים האלה. למרבה המזל בדיוק הכלי הזה היה בידי באותו רגע.
ועוד הוספתי ואמרתי: "ובסוף הספר נושא הגיבור את אהובתו והם חיים בשמחה לנצח". ואז התחדדה בלבי הרגשה שלא הרגשתי כמותה מתחלת הספר וצעקתי: "עוד מעט אתחתן עם יוני!" הרגשתי שיש הרבה כלי נגינה שיכולים ללוות היטב את האמירה הזאת, אך לצערי אף אחד מהם לא היה בידי באותו רגע. נאלצתי להשתמש במה שיש לי.
נראה היה לי שהבהרתי לאליפז את כל מה שרציתי, וכעת לא נותר אלא להדק את החבלים סביב גופו ולחנוק אותו.
"אגב, אבירת הצדק והזכויות", אמר אליפז, "באיזו זכות את חושבת שלך מגיע לחיות בספר הזה. לך כן מגיע משהו? עשית איזה מעשה שמצדיק את זה שתתבעי זכות קיום?"
"לא", עניתי, "אבל בדיוק עכשו אני עומדת לעשות מעשה כזה".
"מתי את חושבת שתראי במפלתי המוחלטת?" שאל אליפז.
"בדף האחרון", עניתי לו. ואז הבנתי את גודל הבעיה שאני נמצאת בה.
"אוי ואבוי", אמרתי בלבי, "הלא הדף בכיס שלו, אני מקוה הוא לא יושב בדיוק על מסמר שחדר דרך הבד ודקר את הדף". עצרתי מיד את הידוק החבלים, פחדתי שאולי בדיוק ההידוק הזה ינעץ את המסמר בתוך הדף.
ניסיתי להוציא את הדף מכיסו של אליפז, אבל אליפז כבר היה מהודק למדי אל הכסא, ולא יכלתי להכניס יד בינו לבין הכסא.
הבנתי שאני צריכה לרפות את כבליו של אליפז, אך לא עשיתי זאת מפני שחששתי אם אעשה כך אליפז יברח, וחוץ מזה גם לא ידעתי איך עושים את זה.
גם לא רציתי לשרוף את אליפז, כי אז היה הדף נשרף גם הוא, לא רציתי גם להרוג אותו בחרבות, שמא אחד החרבות יעבור בדיוק דרך הדף, כמו כן לא רציתי לסקול אותו, כי בפעם הקודמת שמישהו לחץ על כפתור הסקילה הכסא נשבר והשבויה ברחה לחופשי.
תהיתי מה עלי לעשות עכשיו. האם להניח כאן את אליפז קשור בכסאו וללכת לקרוא לשוטרים? ואם אליפז יקרא בינתים לאנשיו. אנשיו של אליפז מכירים את המנהרה טוב מהשוטרים, אולי הם יבואו עוד מעט. אני צריכה להשאר כאן לשמור על השבוי.
אבל מאידך, אם יבאו אנשי אליפז, מה בכוחי לעשות להם? האם אני יכולה לעמוד מולם?
אולי בכל זאת טוב יותר שאלך לקרוא לשוטרים. אבל, האם אברהם יסכים להכנס למנהרה?
נראה לי שבכל מקרה כדאי ללכת מכאן לפני שיבאו אנשיו של אליפז.
אמנם אנשיו של אליפז לא באים לכאן בלי הזמנה מאליפז. לכן אולי עדיף לשבת ולחכות עד שאברהם ואנשיו יגיע לכאן. כשיגלו שנעלמתי ודאי יחפשו אותי כאן. אבל זה יכול לקחת הרבה זמן. בינתים שארית הפליטה של אנשי אליפז עלולים לבא לכאן בכל זאת.
אין ברירה, אני חייבת לצאת החוצה לקרוא לשוטרים.
נראה שהגעתי למסקנה הזאת מאוחר מדי. לפתע כבו האורות במנהרה, ושתי דמויות כהות חדרו לתוכה במהירות. עוד לפני שהבנתי מה קורה, כבר הרגשתי איך אחד מהם מתנפל עלי וקושר אותי היטב, תוך שהוא מפליא בי את מכותיו. בעוד חברו חותך את כבליו של אליפז.
כז
תוך כדי שאני נאבקת בחסר תקוה באיש שתקף אותי, שמעתי מהצד את יוני מרגיע אותי במלים עדינות ואומר: "הנה באתי אליך, אני משחרר אותך, הכל יהיה בסדר".
אבל האיש שקשר אותי המשיך לקשור אותי ויוני לא שחרר אותי, הוא שחרר את אליפז.
אברהם סכר היטב את פי, כך שלא יכלתי לומר כלום. רק ברגע מסויים, כשהוא היה עסוק בקשירת הידים שלי הצלחתי לצעוק: "אז למה אתה לא משחרר אותי".
אברהם ויוני היו בהלם. הם לא הבינו איך אני צועקת מתוך ידיו של אברהם, שם אליפז אמור להיות. באיחור מסוים הם הבינו שהחלפנו תפקידים, שאליפז יושב בכסא ואני יושבת עם השלט.
יוני פנה להתיר את כבלי ואברהם פנה לרדוף אחרי אליפז שברח בינתים.
אבל יוני ואני היינו באוירת חג. לפתע התחוור לנו שבכל התקופה הארוכה שבה כעסנו זה על זה, שנינו רצינו למעשה זה את זה, אבל לא הצלחנו להגיד את זה. רק עכשיו, כשיוני שמע אותי אומרת לאליפז כמה אני אוהבת אותו, ואני שמעתי אותו מסביר לאליפז כמה חשוב לו להתיר אותי מהכסא, פתאום הבנו שאנחנו בעצם מאד אוהבים זה את זה. זה היה ארוע מרגש, כמו בספרים.
אבל היה עוד דבר אחד שהייתי חיבת לספר ליוני. "יוני," אמרתי לו, "התנצחתי עם אליפז, הכרעתי אותו, הסברתי לו את הכל באופן הגיוני, לא סתרתי את עצמי אפילו פעם אחת".
"חיינו וראינו" אמר יוני בחיוך, "ככה זה כשצריך לבער את אליפז, מתגברים."
הדרך היתה פתוחה לנישואין של אשר. קיויתי שגם יוני מסכים אתי. יוני היה מאושר עוד יותר ממני. ואמר: "תראי, אני אשמח להתחתן, אבל השאלה היא האם את רוצה?"
"בוודאי", עניתי לו.
"טוב", אמר יוני, "כי חששתי שתרצי למלא את תפקידך בשלמותו, את יודעת: בהתחלה אני אעזוב אותך ואת תחפשי אותי ותתאווי ליום שבו נחזור להיות יחד, אבל אני לא אחזור. את בינתיים תחשבי שאת מאוהבת בגבר אחר. אחרי שתמצאי אותי אני אחזור אליך ונשמח להיות ביחד, אבל אחר כך את תכעסי עלי ותעזבי אותי ולא תרצי אותי. אחר כך נהיה יחד תקופה מסויימת. אח"כ שנינו נרצה זה את זה אבל לא נגיד זאת זה לזה וכל אחד מאתנו יגיד לחברו שהוא לא רוצה אתו. ורק בסוף בדף האחרון נתחתן".
"תעזוב", אמרתי לו, "אין לי כח לכל זה, בוא נתחתן כבר וגמרנו".
אברהם חזר ומצא אותנו מאושרים, הוא איחל לנו חיים של אושר לנצח. הוא אמר שלא הצליח לתפוש את אליפז, אך הוא ראה אותו בורח מפניו ונופל אל התהום ומתרסק.
"אוי ואבוי", אמרתי.
"מה?" שאל אברהם.
"הוא לקח את את הדף האחרון. איך נחיה באושר לנצח?"
היינו נבוכים מאד. אולי לא נוכל להתחתן? לפחות לא באופן חוקי.
"אל תדאגו", אמר אברהם, "אתם תתעסקו בענייניכם, אני כבר אדאג לדף".
כח
הימים הבאים עברו עלינו באושר רב, היינו עסוקים בהכנות לחתונה, ושום דבר לא הטריד אותנו. יום יום היינו מטילים בגן, והגן פרח בנשמתנו.
לפתע התבררו לנו המון דברים על החיים, שלא היינו יודעים אותן אלמלא עברנו את כל הספר מתחלתו ועד סופו. אני הבנתי שלפעמים אדם ממלא בו זמנית שני תפקידים בספר אחד. גם למדתי שכל תפקיד הוא חשוב ואין לזלזל בו.
יוני הבין שאי אפשר לברוח מספרים או מתפקידים.
שנינו הבנו שההתמודדות עם אליפז, כמו ההתמודדות עם עניינים אחרים הצצים לפעמים בספרים, היא הכרחית כדי לקיים ספר שיש בו עניין ויש בו התקדמות. אילו נשארנו כל הספר באושר שהיינו בו בפרק הראשון, לא היינו מגיעים לכל ההכרות הגדולות שהגענו אליהן במהלך הספר. דוקא הצורך להלחם באליפז הביא אותנו לשלמות שאנו נמצאים בה היום.
אנחנו זוכרים ולא נשכח את מעשיו של אליפז. עד היום אנחנו מוצאים את עצמנו מתמודדים איתו ועם טענותיו, אף על פי שהוא עצמו כבר לא יכול לטעון אותן. בליבי אני ממשיכה להתוכח אתו כל הזמן. המלחמה באליפז לא יכולה להגמר.
אגב, בכל הוויכוחים האלה אני תמיד מנצחת, ובגדול. חבל שאליפז כבר מת והוא לא יכול לראות איך הוא מפסיד שוב ושוב.
כל מה שעברנו ביחד הביא אותנו לאהבה שלמה יותר ולחיים עמוקים יותר ומלאי תוכן. היינו נרגשים.
מועד החתונה הלך וקרב. היינו עסוקים בהכנות לחתונה ולא הרגשנו איך עובר הזמן. המלחמה באליפז היתה עבורנו זכרון רחוק.
ביום החתונה נאספו ובאו אל הגן כל מכרינו וידידינו. החתונה היתה מרשימה מאד ושמחה מאד. כל צמרת המשטרה נכחה בה.
אחר החתונה אספנו את כל המתנות שקבלנו ויצאנו אל ביתנו החדש.
קבלנו מתנות רבות מאד ומגוונות מאד: עשרים ושלשה סיפולוקסים, שמונה עשר בקבוקים חמים. חמשה עשר תרמוסים, עשרים מפות שלחן ושלשים סטים לקפה.
אבל המתנה המקורית ביותר היתה מתנתו של אברהם. בתוך מעטפה דקה היה דף ניר חלק, שעליו הופיעו המלים: "כל הזכויות שמורות, נדפס בישראל"
"מה זה?" שאלתי את יוני.
"לא יודע", אמר יוני. "אבל תראי. אברהם גם כתב לנו ברכה, בצדו השני של הדף".
ואכן, בצדו השני של הדף נוספו מידי אברהם דברי ברכה לזוג הצעיר והאוהב, והם חיים באשר ועשר לנצח.
(הסברים לחלק מהרעיונות שבספר הזה אפשר למצוא במאמר המופיע גם כאן וגם כאן)