לפני כעשרים שנה, כאשר נאבקנו על ארץ ישראל, הבנו שהשפה קובעת את התוכן. נאבקנו על כך שלא יאמרו "השטחים" אלא יהודה ושומרון. שלא יאמרו "הכיבוש" וכו'.
לא היה קל להבין את זה. היתה תחושה שאנחנו מתווכחים על המהות, אז מה חשובה הסמנטיקה. לקח לנו זמן להבין שכל עוד ידברו בתקשורת על השטחים והכיבוש - בעצם המינוח יש הבעת דעה. ואם פעיל ימין משתמש בבטויים האלה, כבר לא חשוב מה הוא יאמר עליהם. הוא כבר נמצא במגרש שהשמאל בנה לו.
היום מתברר שהמערכה על ארץ ישראל היתה רק תחילתה של מערכה הרבה יותר גדולה. על זהותה של מדינת ישראל.
בימי גוש אמונים המחלוקת הצבורית היתה על השאלה האם באנו לארץ ישראל כי היא ארץ ישראל, או שבאנו להקים מדינה ככל המדינות. היום, הויכוח הזה מקיף את כל הווית חיינו. ובינתים נראה שאנחנו עוד לא הבנו את חשיבותה של הסמנטיקה והטרמינולוגיה.
נתחיל בנושא המשפחה. התרבות המערבית מאיימת על המשפחה ומבקשת לשנות את הגדרתה. שליחיהם בארץ עושים זאת ע"י סמנטיקה וטרמינולוגיה. אנחנו מאמצים את הטרמינולוגיה הזאת, ולכן אנו מפסידים. אם אתה בעד המשפחה המסורתית - אינך יכול להוציא מפיך או מעטך את המלה מגדר. זה כמו לומר שטחים וכיבוש. ק"ו שאינך יכול לקרוא בשם חתונה לארוע שבו שני גברים נכנסים לגור יחד בדירת רווקים משותפת. לצורך העניין אין שום הבדל בין המלה חתונה, המלה ""חתונה"", והמלה """""חתונה""""". זה כאילו תאמר ""כיבוש"". מי שחושב ש"אני לא חושב שזאת חתונה וזה משפחה אבל למען הנוחות נקרא להם כך" הפסיד בקרב.
כמו כן, אינך יכול לומר "הזמרת דנה אינטרנשיונל שרה". אתה חייב לומר "הזמר שר" (אם לא נעים לך – אפשר לומר "הזמר הסריס שר"). אי אפשר להתפשר על "הזמר\ת שר\ה". יש להקפיד לומר ולכתוב "הזמר שר".
כי השימוש בטרמינולוגיה שמכתיב הצד השני היא לא רק עניין של נוחות. היא הודאה בנכונות הערכים המכתיבים את הטרמינולוגיה. גם אם לא לכך התכוונת.
אין צורך לומר שגם ההדתה על שלל חידושיה הלשוניים היא חלק מהעניין. חוקי המשחק שקבע השמאל החילוני הם שמותר להאבק בצורה דמוקרטית על חילוניותה של המדינה, אבל אסור להאבק בשום דרך על דתיותה של המדינה. לכן, אם מאשימים אותנו שאנחנו בעד התורה אנחנו ממהרים להתנצל ולהכחיש ולומר שאנחנו רק דואגים למגזר. בכך אנחנו מחזקים את המסמרים שתקע השמאל החילוני על המסגרת הנועלת את עולם התורה.
כל זה אינו אלא חלק קטן מהעניין. הנושא לא נגמר בתחום הסמנטיקה והטרמינולוגיה. תחום הסמנטיקה והטרמינולוגיה הוא יחסית פשוט. אדם יכול להמשיך לדבר באותה תבנית שבה דיבר עד עכשו, וכל שעליו לעשות הוא ללמוד להחליף מלה מסוימת במלה אחרת. זה חשוב וטוב והכרחי אבל לא מספיק. התרבות החילונית כפתה עלינו לא רק את הטרמינולוגיה שלה, אלא גם את כל מערכת הערכים וצורת החשיבה. ואם נמשיך לפעול בצורת החשיבה החילונית וננסה לצקת לתוכה תוכן יהודי – סופנו להכשל. המערכת מכתיבה את התוכן.
ראו למשל את המלה זכות. המלה הזאת הפכה למלת קסם. אמרת "זכותי" - ניצחת. כנ"ל עלבון. מדריכה שנסתה לכפות את חילוניותה על מחלקת ביני"שים ניצחה במאבק בדרך מאד פשוטה. היא פשוט נעלבה, וכעת היא הפכה להיות הקרבן וממילא הצודק. הביני"שים במחלקה נכנסו מיד גם הם לתוך המשבצת שתפרו להם ומיהרו להתנצל ולומר "לא התכוננו, באמת, אנחנו מתנצלים". בכך הפסדנו במאבק. מישהו פשוט עיצב את השיח בצורה שהופכת את המדריכה לקרבן, וממילא הביני"שים אשמים וצריכים להתנצל. ככל שהם יתנצלו יותר, כך הם ינציחו את העובדה שהם הרעים בסיפור הזה, ויחזקו את נצחונה של המדריכה המחלינה. כי הם פועלים לפי המשבצות שקבעו קובעי השיח החילונים.
כי השאלה באיזה תוכן אנו ממלאים את המשבצות, היא שאלה שחשיבותה מתגמדת מול השאלה מה יהיו המשבצות. כל עוד השמאל מסמן את המשבצות – גם אם נמלא אותן בתוכן הכי משובח, השמאל ינצח.
קובעי השיח מניחים את קיומו של עולם מושגים שסובב כולו סביב האדם הפרטי ותחושותיו הסובייקיטיביות. לכל אדם יש זכות. זכות לְמה? לכל דבר. לָמָה? ככה. לכן זכותם של זוג רווקים לגדל ילד. הילד הזה יהיה לכל היותר בנו של אחד מהם. אבל זה לא מעניין אותם. העיקר התחושה הסובייקטיבית (המוטעית) שהם ירגישו כאילו הוא בנם. אגב, לילד הזה יש גם אמא, לכן צריך לעשות מאמצים מרובים להסתיר את העובדה הזאת, כדי שהאמת האובייקטיבית לא תפגע חלילה בתחושת ההורות הסובייקטיבית. זכותו של כל אדם להרגיש שהוא הורה. אל תפריעו לו להרגיש כך.
כל עוד לא נשבור את תבנית החשיבה הזאת – נפסיד.
כיון שכל השיח סובב סביב עולמו המצומצם והסובייקטיבי של כל אדם ואדם, השיח לא מוכן לקבל את העובדה שאדם יִפָּגע שלא באשמתו. השיח לא מתעניין בעובדות האובייקטיביות, אלא רק בשאלה האם האדם הספיציפי מבחינתו אשם או לא. התרבות שבמרכזה האדם הפרטי וחייו הסובייקטיביים מניחה שכל עוד אתה לא אשם אתה קרבן, ולהפך. זה גרם גם לחוגים דתיים חשובים לצאת להפגנה למען קרבנות הזנות. אין ספק שזנות היא דבר רע ואין ספק שהנשים שהתדרדרו לשם הן קרבנות. אז מה? גם הרבה גנבים ורוצחים התדרדרו לאן שהתדרדרו בגלל נסיבות חיים אומללות, והם קרבנות. אין שום קשר בין השאלה האם אדם הוא קרבן לבין השאלה האם הוא אשם. אדם יכול להיות גם קרבן וגם אשם בו זמנית. אבל אם הכל סובב סביב חייו הסובייקטיביים של האדם – אז אם החלטנו להיות בעד מישהו מפני שהוא הקרבן, הוא לא יכול גם להיות אשם בו זמנית.
אל התרבות הסובייקטיביסטית לא מקבלת את זה. ואז כמובן תִשָּאל השאלה: אם בעל המום אינו אשם – למה שלא יעבוד במקדש? אם אדם לא נולד כהן – למה שלא יעבוד במקדש? הרי הוא לא אשם. השאלה הזאת באה מתוך נקודת הנחה שהעיקר בעולם הוא תחושתו הסובייקטיבית של האדם. הוא עובד במקדש בשביל עצמו. הוא מתגייס לצה"ל בשביל עצמו. הוא יוצא לעבוד בשביל לממש את עצמו. וזכותו לממש את עצמו איך שבא לו. מה זה יעשה לָעולם? לא מעניין. (עד שזה לא יפגע ישירות באדם אחר).
נדחקנו למקום הזה בגלל צורת השיח. השיח הסובב סביב תחושותיו הסובייקטיביות של האדם. זאת בהחלט לא שפת השיח של "מה עוד תבקשי מאתנו מכורה" או של "מה עוד לא נתנו וניתן" של הקמת המדינה. כמובן שזאת לא שפת השיח של היהדות.
שפת השיח הזאת ותבנית החשיבה הזאת איננה רואה לנגד עיניה אלא את האדם הפרטי. היא לא רואה לנגד עיניה את הכלל בשום צורה שהיא. כאשר זוהי שפת השיח, אי אפשר לדבר על עיצוב פני החברה והעם. (אמנם, השמאל כמובן עושה את זה. הוא מעצב את החברה ואת העם על פי רוחו, אבל הוא לא מגדיר זאת כך).
יתר על כן. גם כאשר טובת הפרט לנגד עינינו, מן הראוי שנחשוב קודם כל על הפרטים שעדיין לא נולדו ועדיין לא נכנסו לקבוצת המצוקה, ונבנה עבורם חברה שתמנע מהם מלכתחילה להכנס לקבוצת המצוקה. רק אח"כ יש לדאוג למי שכבר נמצא בקבוצת המצוקה. אבל צורת החשיבה המערבית לא מסוגלת לחשוב על זה בכלל.
צורת החשיבה המערבית אינה רואה לנגד עיניה אלא את חוויתו הסובייקטיבית של הפרט. דפנה ברק ארז כותבת: "מימושה של אופציית ההורות אינו רק דרך חיים אפשרית, אלא מושרש בקיום האנושי. יהיה מי שימצא בה מזור לבדידות; אחר יתמודד באמצעותה עם תודעת המוות... הבחירה בהורות אינה רק בחירה לגבי דרך חיים; יש לה משקל מעבר לכך בקיום האנושי. היא מבטאת צורך קיומי בסיסי". לשיטתה, אופציית ההורות לא נובעת מכך שאדם שלא מותיר צאצאים נעלם מן העולם ולכן צריך לדאוג לזכרו וצריך לדאוג שזה לא יקרה (כפי שמצאנו בתורה). לדעת דפנה ברק ארז, אופציית ההורות נחוצה לשם התחושה הסובייקטיבית של האדם. אין בעולם שום דבר מעבר לתחושתו הסובייקטיבית של האדם.
שפת השיח משפיעה כמובן גם על המחקר. הפעולה שנקראת בפי חז"ל התגברות, שליטה עצמית, כיבוש היצר וכו', נקראת בפי הפסיכולוגיה הפרוידיאנית בשם הדחקה או הסתרה. וכשזאת הגישה – אין שום בסיס משותף לדיון. זה לא הבדל מדעי. זה הבדל בהשקפת העולם. אבל השקפת העולם והשיח משפיעה על המחקר. אם מטרתו של אדם בעולמו היא תחושתו הסובייקטיבית – ממילא אין ערך להתגברות על היצר. התגברות כזאת תהפוך לדבר שלילי. הדחקה, הסתרה וכו'.
אם אנו רוצים לנצח במאבק הזה, אנחנו צריכים לדבר בשפה אחרת ובתבנית חשיבה אחרת. כאשר אנחנו מגייסים לצורך השיח את הפגיעה ברגשותינו, אנחנו משתפים פעולה עם השיח הזה ומעצימים אותו. גם אם כוונתנו הפוכה.
חלק מהעניין הוא גם קביעת גבולות השיח. לשיח הציבורי יש גבולות, ונכון להיום השמאל קובע אותם. השמאל קובע איזו דעה אסור להביע, וכשדתי מביע דעה כזאת - הקריין בחדשות מקריא אותה בטון מזועזע, וכל דתיי המחמד נבהלים מאד וממהרים להתנצל. גם כאן, אנחנו צריכים להיות קובעי הגבולות. אבל זה כבר נושא למאמר אחר.