וילך
וילך
הפתיחה של פרשתנו היא חריגה, וכבר עוררה את תמיהת הדרשנים והפרשנים. מדוע התורה מדגישה כאן: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל". מאין ולאן הלך?
המפרשים אמרו שהלך אל כל שבט ושבט. בנִגוד לנאומי ספר דברים לעיל שבהם קרא משה אל ישראל, כאן הוא הלך ובא אל ישראל. אך קשה לפרש שהלך אל כל שבט ושבט, כי מיד אח"כ נאמר: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל וכו'", משמע שכל ישראל עומדים במקום אחד. אפשר לפרש שהלך אל כל שבט ושבט, רק אם נפרש שהפרשיה הזו אמורה שלא במקומה. וכשקרא משה ליהושע, היה זה בשעה שכל ישראל היו נצבים לפניו.
אשתי, עידית, אומרת שיש כאן רמז שבא לקשר בין הולדת משה לבין מותו. משה נולד ב"וילך איש", ופרשיות מותו פותחות ב"וילך".
ואולם, לפני שנעסוק בשאלה מאין ולאן הלך, יש לשאול מה הם "הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה". המפרשים פרשו שהדברים האלה הם הדברים הנאמרים להלן. "בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם וכו'". אבל מדוע לא נפרש שהדברים האלה הם הדברים דלעיל. הפותחים ב"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל"? הדברים פותחים ב"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" ומסיימים ב"וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל". התורה פותחת בוילך כי יש כאן פתיחה חדשה, עם סִכום מה שנאמר לפניה: וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה (שנזכרו לעיל) אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. ואחר כך אמר להם: "בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם וכו'". וכאן מתחילות פרשיות מות משה. משה עומד למות, ולכן הוא מכין את ישראל לימים שלאחר מותו, ומברך אותם.
חזרה להר סיני
פרשת הקהל מזכירה את האמור בפרשת ואתחנן "הקהל לי את העם ואשמעם את דברי אשר ילמדון ליראה אתי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון". ועוד נאמר שם "רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך". וגם כאן נאמר: "הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה' אלהיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה".
לא קשה לראות את הדמיון בין שתי הפרשיות. בשני המקומות נאמר הקהל את העם, בשני המקומות נזכרו שמיעה ולִמוד של דברי ה', וההודעה לבנים ולבני הבנים. בשני המקומות נזכר לִמוד ליראה את ה' כל הימים אשר הם חיים על האדמה.
משה מצוה את ישראל לחזור על מעמד הר סיני אחת לשבע שנים, בסיום שנת השמטה.
המצוה הזאת היא חלק מרשימה ארֻכה של מצוות שבהן מצוה משה את ישראל ללמד את בניהם את התורה ולהעבירה לדורות הבאים. (וראה דברינו בפרשת ואתחנן). לכל אֹרך ספר דברים דואג משה שזכרון יציאת מצרים ומעמד הר סיני ימשיך לחיות בקרב עם ישראל לנצח, ע"י חִנוך הבנים והעברת הזכרון לדור הבא. אך מצוה שנאמרה לעיני כל הקהל, בהקהלה, המזכירה את מעמד הר סיני, יש דוקא מקץ שבע שנים, ודוקא בשמטה. (וכבר כתבנו בפרשות יתרו, משפטים, פקודי, ובעוד כמה מקומות, שהמקדש הוא דרך לקחת את הר סיני ולהשכינו בתוכנו בארץ, והר הבית דומה בהרבה דברים להר סיני. לכן, הוא המקום המיועד לחזרה המחודשת על מעמד הר סיני (ובמאמר על מלכויות זכרונות ושופרות כתבנו שתפקידנו הוא גם להשמיע את השופר של הר סיני)).
מלשון הפרשה משמע שחג הסֻכות נבחר משום שאז בא כל ישראל להֵראות את פני ה'. כלומר: עִקר המצוה הזאת מיד בתום שנת השמטה, אלא שהתורה ממתינה לחג הסֻכות משִקולים פרקטיים. סוף שנת השמטה הוא הזמן להִקהל ולהעביר את התורה לדור הבא.
מצות השמטה נזכרה בפירוט בפרשת בהר, שם נראה מלשון הפרשה שהשמטה לא נזכרה אלא כהקדמה למצות היובל. היובל הוא המלמד ש"כי לי בני ישראל עבדים" ו"כי לי הארץ", השמטה אינה אלא יצירת שבוע לארץ, כדי שבעזרתו אפשר יהיה למנות שבע שבתות שנים ולצין את היובל. אבל פרשתנו באה ללמד שלא רק היובל שב וממליך את ה' על כל הארץ ומשיב את כל עבדי ה' לאחֻזותיהם שנקבעו ע"י ה'. גם השמטה צריכה להסתיים בקבלה מחודשת של התורה ושל מלכות ה' ומוראו. לכאורה מפרשת בהר נראה שמצות השמטה היא מצוה המוטלת על הארץ ומחייבת את הארץ ולא את העם, אך ספר דברים מלמד ששנת השמטה אינה רק מצוה של הארץ אלא גם של העם, ובעִקר רגע הסיום של השמטה. סיום שנת השמטה משמט את החובות של בני ישראל ועושה אותם בני חורין לקבל עליהם את התורה, ולשוב אל שש שנות המעשה כעם שקִבל עליו את התורה מחדש, עליו ועל הדורות הבאים. בפרשת בהר מדגישה התורה שהמצוות שנאמרו שם נאמרו בהר סיני. דוקא בהר סיני לוקח לו ה' את עמו ואת ארצו ומקדשם. המעמד הזה חוזר על עצמו מדי שבע שנים, בצאת השנה השביעית, אלא שהפעם נמצא הר סיני במקום הקבע שלו, במקום אשר יבחר ה'.
יש שני הבדלים מרכזיים בין מעמד הר סיני למעמד הקהל. ההבדל הראשון הוא שמעמד הקהל אינו נעשה בהר סיני אלא במקום אשר יבחר ה'. במקום הקבע של השכינה ולא במקום זמני. ההבדל השני הוא שבמעמד הקהל אין גִלוי שכינה של קולות וברקים וענן כבד על ההר, והעם שומע את התורה מפי אדם ולא מפי ה'.
אין טעם בהתגלות של מעמד הר סיני אם צריך לחזור עליה שוב מדי שבע שנים או מדי דור. כחו של מעמד הר סיני הוא בכך שמאותו יום והלאה זוכר עם ישראל את המעמד ואת התורה ומעביר זאת לבניו ולדורותיו.
כעת האחריות היא על העם עצמו, הוא זה המצֻוֶּה להקהיל את העם ולהזכיר להם את מעמד הר סיני. כדי לשמר את אותו זכרון. (כך מצוה כאן משה, כדרכו של משה במקומות רבים, וביניהם בפסוק מפרשת ואתחנן שצטטנו בראש דברינו ומזכיר את פרשת הקהל, שבו מצוה משה להודיע לבנים ולבני הבנים ולשמר את הזכרון. וראה דברינו בפרשת ואתחנן (ובמאמר על מלכויות זכרונות ושופרות כתבנו שתפקידנו הוא גם להשמיע את השופר של הר סיני)).
ולא רק פעם בשבע שנים. הפרשה מתחלקת לשני חלקים, ושניהם מאופיינים בהקהלה. החלק הראשון של הפרשה עוסק בירושת הארץ כאשר ה' הוא העובר לפנינו והוא המוריש בפנינו את הארץ, וכאן אנו נקהלים אליו ושומעים את דבריו בהשביתנו את הארץ. החלק השני של הפרשה עוסק בהסתרת ה' פניו מעִמנו, בשעה שאנו חוטאים. גם החלק הזה נגמר בהקהלה, הקהילו אלי את כל ראשי שבטיכם וכו'. גם החלק הזה עוסק בשמירת הזכרון ההסטורי של עם ישראל במהלך התקופה. שתי הקהלות לפנינו, אחת נועדה להעביר מדור לדור את הזכרון בשעה שאנו יושבים על אדמתנו לבטח לפני ה', והשניה נועדה להעביר את הזכרון בשעה שה' משלח אותנו מעל פניו ואנו בגלות. החלק השני עוסק בהעברת הזכרון כאשר השכינה אינה מתגלה, אבל החלק הראשון של הפרשה מדבר על ההקהלה הראויה בשבת ישראל על אדמתו. גם אם נדמה לנו שאנו נקהלים ושומעים את התורה מפי אדם, כאשר אנו יושבים על אדמתנו ומקימים את מצוותיה ושובתים בשבתה, קול התורה הנשמע מפי אדם נשמע במקום השכינה והוא כנשמע מפי ה' במעמד הר סיני.
הַקְהֵל
הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם
וְהַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי
לְיִרְאָה אֹתִי יִלְמְדוּן
וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן
כָּל יְמֵיהֶם לְעוֹלָם
הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם
לִלְמוֹד וְגַם לִשְׁמוֹע
וְגַם לְהָבִיא דּוֹרוֹת
לְהַאִירָם בִּמְאוֹרוֹת
חַיֵּי עוֹלָם בָּם לִנְטֹעַ
הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם
לֵרָאוֹת וְלִרְאוֹת
לִרְאוֹת דְּבַר ה' מִירוּשָׁלַיִם
בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם
עַל אַדְמַתְכֶם בּוֹ לִחְיוֹת
הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם
לְהַחֲיוֹתָם לְעוֹלָם
לָתֵת לָהֶם שָׂכָר לְדוֹרוֹת
לְהאִירָם לַנֵּצַח בְּאוֹרוֹת
לִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם לְשַׁלֵּם שְׂכָרָם
הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם
קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים
אֶל הָהָר קִרְבוּ עִמְדוּ
דְּבַר ה' שָׁם תִּלְמְדוּ
אֵלָיו אַתֶּם בָּאִים וְנִרְאִים
הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם
בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת
מִקֵּץ שֶׁבַע בְּמֹעֵד הַקְּדֻשָּה
שֶׁל הָאָרֶץ שֶׁנָּתַתִּי מוֹרָשָׁה
וְשַׂמְתִּי בָהֶם אוֹת
הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם
וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם
בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת
תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת
נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם
הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם
אֶת כָּל הָעָם כֻלָּם
כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם
לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּן
וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן
וְשָׁמְרוּ תּוֹרָתִי לְעוֹלָם
הטף
נאמר כאן "הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה’ אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱלֹהֵיכֶם...". נזכרו כאן שלשה נקהלים ושתי מטרות. שלשה נקהלים: האנשים, הנשים והטף. ושתי מטרות: למען ישמעו ולמען ילמדו. מכאן אמרו חכמים שהאנשים באים ללמוד והנשים לשמוע, וממילא נשאלת השאלה למה בא הטף, ונִתנת התשובה: הטף בא כדי ליתן שכר למביאיהם.
ואולם, בפשטות הכל באים גם ללמוד וגם לשמוע. ועל הטף אמרה התורה בפירוש: "וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ". הטף במפורש בא גם כדי ללמוד וגם כדי לשמוע.
לכן, יש מן המפרשים שהבדילו בין טף לטף. אלה שכבר יודעים לשמוע וללמוד באים לשמוע וללמוד. אלה שאינם יודעים לשמוע וללמוד באים כדי ליתן שכר למביאיהם.
אבל בפשטות, דרכו החִנוכית של משה היא שכל מה שמצֻוִּים כל ישראל, מצֻוִּים ישראל שיעשה גם הטף. כך דרכה של תורה.
כך דרכו של חִנוך. הטף מצטרף להוריו ועושה מה שהם עושים יחד אתם.
יש הרבה מה להאריך בכך. יש הרבה דרשות תנאיות שמלמדות שגם הטף מצֻוִּים במצוות שונות, או לפחות, שהעם מצֻוֶּה שגם הטף יִכָּלל במצוה. כגון יראה כל זכורך ועוד. גם פשט הפסוק כך הוא. הירושלמי בד"כ מקבל את הדרשות האלה כפשוטן, אבל הבבלי חולק וסובר שחִנוך הוא רק מדרבנן. ולא כאן המקום להאריך.
כל ספר דברים לא הועיל דבר?
לכל אֹרך ספר דברים מכין משה את ישראל לחיים בארץ. משה חוזה מראש שפע של בעיות שעלולות להתעורר בארץ, והוא פורט אותן אחת לאחת ומתיחס אליהן. החל מחשש שמא ישראל יתרשלו בכִבוש הארץ, דרך החשש שלא יכירו את ה' ולא יזכרו את מופתיו וגבורותיו, יעבדו ע"ז, וכו'. לכל הבעיות האלה מתיחס משה בנאומו. והנה מגיע רגע הסיום, וכמדומה שמשה מתיאש: "כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם וקראת אתכם הרעה באחרית הימים כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיכם".
היאוש לא בא אל משה מעצמו. ה' אמר לו "הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה". כלומר: משה עומד ומזהיר את בני ישראל מראש בנאום ארוך ומחושב, מה עלול לקרות וממה עליהם להזהר, ואז בא ה' ואומר לו שאין טעם, הנאום הארוך שנאמת חסר ערך, בני ישראל יפלו ויכשלו בכל המקומות שאתה חושש שמא יפלו בהם. אין טעם להזהיר את מי שאינו רוצה להזהר. תן להם לפחות שירה שתענה בפניהם לעֵד, כשיחטאו ויענשו. שהרי כאשר יענשו, סביר להניח שהם לא יבינו שהם עצמם אשמים בכך שגלו מן הארץ, אלא יסיקו שאין אלהים ("הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה", שבפשטות פירושו: אם יש רעות כנראה שאין אלהים. כפירוש זה משמע בפסיקתא כאן, וכן פרש במהרש"א (ח"א חגיגה ה. ד"ה תקנה). בפשטות, "אין אלהי בקרבי" מזכיר את הפסוק "היש ה' בקרבנו אם אין". או במלים אחרות: "איפה היה אלהים בשואה". אמנם הרמב"ן פרש אחרת, וכשיטתו נקט ר' יונה בשערי תשובה. והם צריכים להשיב על השאלה אם כך למה ממשיך ה' להסתיר את פניו וישראל צריכים את השירה).
ה' אומר למשה: ישראל יחטאו. אין מה לעשות נגד זה. לפחות כתוב להם מראש "אמרתי לכם". זה המקסימום שאתה יכול לעשות. (הפרשה אומרת שכאשר יסתיר ה' את פניו ונהיה לאכול, לא יאמרו בני ישראל שהרעות באו בגלל המעשים הרעים, להפך, הם ימצאו כאן צִדוק לעבודה זרה, ויאמרו שאם יש חורבן כנראה שאין אלהים, הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות. כשישראל יאמרו כך, ה' לא יתגלה ויַראה את מציאותו, אין ראוי שה' יתגלה לרשעים כאלה. ה' יסתיר פניו. השירה היא שתענה לעֵד. היא תלמֵד שאכן יש ה' במקום הזה, אלא שהוא אינו מציל את בניו בחטאם. ולכן מצאום הרעות האלה.)
הבעיה שמשה מתמודד אִתה היא בעיה של כל מנהיג ושל כל מחנך שיודע שלא ישאר חי לנצח עם העם או עם המתחנך. מגיע הרגע שבו עליך לעזוב את העם שהנהגת או את הצבור שחִנכת, ולסמוך עליו שיעשה בכחות עצמו כמו שהנהגת אותו. החיים האמתיים מתחילים ברגע שהמחנך כבר אינו עִמו. והחששות כבדים, הלא אתה מכיר את הסחורה שלך. לכן אתה משתדל להקדים רפואה למכה, להקדים "אמרתי לך" לנפילה. להזהיר מראש מפני כל מקום שבו הקהל עלול לטעות.
זה חשוב, יש לזה ערך, אבל צריך לזכור שבסופו של דבר הכל תלוי באדם המתחנך ובצִבור המונהג. יש לו בחירה חפשית, והוא יכול לבחור גם שלא ע"פ מה שלמדת אותו. כשהמציאות תטפח על פניו, הוא יפרש אותה ע"פ השקפתו ולא ע"פ מה שלִמדת אותו. הוא ימצא את הדרך לבאר למה דרכו שלו היא הנכונה, ולמה ה"אמרתי לכם" שלך אינו נכון אלא הפוך. ולא יעזור שאמרת מראש גם את ה"אמרתי לכם".
לכן מסַים משה את נאומו בהבלטת הנקודה הזאת: "החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים". הכל תלוי בנו.
אבל בכ"ז חשובה מאד גם הדרך שמתוה המנהיג. היא מאפשרת לקהל לשוב אל הדרך הנכונה לכשירצה. אם העם ירצה לחטוא, נאומו המחושב של משה לא ימנע זאת ממנו. אבל אם העם ירצה לשוב, או ירצה שלא לחטוא, יענו דברי משה לפניו לעֵד, והדרך לשוב פתוחה בפניו כל העת: "והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך".
(יש להוסיף עוד: לא נכון שנאומו של משה לא הועיל כלום. ישראל אמנם חטאו וגלו, אבל יש להניח שללא דברי משה היו חוטאים הרבה יותר ומהר יותר, וגולים מוקדם יותר).
הבחירה והטבע
משה שמע מה' שישראל עומדים לחטוא, אעפ"כ הוא אומר את זה לישראל לא בשם ה', אלא מק"ו: הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם וכו'. מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. אפשר לומר שנוח היה למשה לתלות זאת בקשיות ערפם של ישראל ולהוכיחם שוב על חטאיהם, ולכן למד זאת מק"ו ולא מדברי ה'. אבל עיון נוסף יראה שה' עצמו אמר זאת מק"ו. כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום בטרם אביאנו.
שוב נשאלת כאן שאלת הידיעה והבחירה. ידיעתו של משה לא שוללת את הבחירה. משה יודע לא מפני שיש לו מידע על העתיד, ולא מפני שה' אמר לו, אלא מתוך היכרות עם העם. לעם יש בחירה, אבל מתוך היכרות אנו יודעים מה יבחר. נכון, בכחו לבחור אחרת, אבל יש להניח שכך יבחר. משה יודע זאת מתוך הכרות עם העם, אבל ה' יודע מפני שהוא יודע את העתיד, הוא מעל הזמן.
לאֹרך כל ספר דברים מזהיר משה את ישראל שלא יחטאו, פן יענשו. והנה בפרשת וילך אומר ה' למשה שכל אזהרותיו לא יועילו, ישראל יחטאו ויענשו. בפרשת וילך לא נאמר שאם תעשו הטוב תשבו בארץ ואם תעשו הרע תגלו. בפרשת וילך נאמר שכאשר תעשו הטוב תשבו בארץ וכאשר תעשו הרע תגלו. זה וזה יהיו, תפקידנו להאריך את התקופה הטובה ולקצר את הרעה. לשוב ולעשות הטוב.
ואעפ"כ, המעגל הצפוי, של חטא, אויב, זעקה, שופט וכו', ופריצת המעגל הצפויה אף היא, ככל עם שבדור כלשהו ודאי יבקש לו מלך, אינה מחויבת המציאות. יתכן שיש חוק טבע שכך מתנהלת ההסטוריה. אך בכחו של האדם לפרוץ אותו. (ואגב, גם פרשת נצבים מנבאת שיהיו חטא, גלות, תשובה וגאולה, אם כי בנסוח פחות נבואתי).
מי שבונה בית יודע שבעוד אלפַים שנה הוא לא יעמוד. אך אין חוק שמחיב את הבית ליפול בזמן כלשהו. דור שישמור על הבית, הבית לא יפול בימיו.
אם עד פרשתנו נאמר שאם נחטא תהיה גלות, פרשתנו אומרת שכאשר נחטא תהיה גלות. לא אם אלא כאשר. ודאי תהיה גלות. הגלות היא חלק מהמהלך ההסטורי העולמי, והיא הכרחית.
פרשת נצבים לִמדה שהגאֻלה היא הכרחית. היא חלק מהמהלך ההסטורי העולמי, והיא הכרחית. פרשת וילך אומרת זאת על הגלות.
חלק ממהלך ההסטוריה הכולל הוא הגלות. ולא פחות ממנה: התשובה והגאֻלה. החטא ודאי יהיה, אך למעלה מזו, התשובה והגאֻלה ודאי תהיינה. הן חלק מהתהליך ההסטורי שמתארת התורה.
התורה מתארת תהליך הסטורי כלל עולמי. ראשיתו בבריאת העולם, המשכו ביצירת עם ישראל, אבל חלק בלתי נפרד ממנו הוא החטא והגלות, ויתר על כן – התשובה והגאולה. אי אפשר לעולם בלא תשובה ובלא גאולה. השאיפה לתשובה ולגאֻלה היא עִקר העולם.
ואנכי אהיה עמך
בחלק השני של הפרשה יש פסוק קשה: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ". יש מפרשים שמשה מדבר בשם ה', ויש מפרשים שהפסוק השני ("ויצו") חוזר ומדבר על ה', שהוא, אחרי שצוה את משה ומשה עשה את צוויו, צוה ה' את יהושע. (שהרי כך אמר מלכתחילה: "קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ", ולא צוהו דבר עד כאן. משמע ש"ויצו" היינו ה' את יהושע). כך או כך, זה מסר שצריך ללמד: דע שה' יהיה עמך.
המסר הזה חוזר לכל אֹרך ספר דברים. וגם בפרשתנו. משה מדגיש בפני ישראל: "ה’ אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה’... חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה’ אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ". ולא די בכך, הוא שב ומדגיש גם בפני יהושע: "וַה’ הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת". מתחלת ספר דברים אנו יודעים שלא אנו כובשים את הארץ, אלא ה'.
ה' עמנו לכל אורך הדרך.
אבל המשך הפרשה מלמד על מציאות שבה קשה לראות את ה'. העם יעזוב את ה', ה' יעזוב את העם ויסתיר מהם את פניו. העם יראה בכך הוכחה שאין ה'. וכו'.
בארץ ההנהגה אינה נסית. קשה לראות את הנהגת ה' בארץ.
את ה' ישראל אולי ישכחו. את השירה לא. ה' ידע את יצרו של העם. והוא גם מנבא שהשירה הזאת לא תשכח מפי זרעו.
כאשר ההנהגה הולכת ונעשית יותר ויותר נסתרת, קשה לראות אותה. אבל השירה הזאת לעולם לא תשכח מפי זרעו!
חזק ואמץ
לפרשתנו יש שני חלקים, בשניהם מוזהרים בני ישראל מפני חטאים עתידיים, בשניהם מצוה משה את בני ישראל ויהושע, אומר להם חזק ואמץ, ומוסר ספר תורה אל הכהנים הלויים.
בחלק הראשון מזהיר משה את בני ישראל מפני הִשָנותו של חטא המרגלים. החשש הזה של משה בולט לעין ובא לידי בִטוי כבר בפרשת מטות ובפרשת דברים. בפרשת דברים כבר צוה משה את ישראל ויהושע, וכבר אמר ליהושע חזק ואמץ, וכבר הבהיר לישראל שה' הולך עמם וילחם עם הגויים כמו שנלחם עם סיחון ועוג ולכן אין להם סִבה לחשוש. אעפ"כ חוזר משה לפני מותו, ושוב חוזר על המסר באזני כל ישראל, אומר להם שה' עובר לפניהם, אומר להם חזקו ואמצו, ומצוה כך גם את יהושע.
החלק השני של הפרשה הוא חשש לטווח ארוך הרבה יותר. בו מובע החשש העתידי מפני ע"ז, ושם רוב הדברים הנאמרים הם דברי ה' למשה ולא דברי משה אל העם. ה' הוא זה שמדבר באזני משה על הסכנה הגדולה הטמונה בכניסה לארץ, שעלולה לגרום לישראל לעבוד ע"ז ולשכוח את ה'.
בשני המקרים הפתרון הוא אותו פתרון, מסירת התורה לישראל, וחזרה על האמירה שה' בקרבנו. (ובשני המקרים הפתרון מתבצע באמצעות הקהלה, ולִמוד העם את דבר ה').
בחלק השני של הפרשה יש פסוק קשה: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ". יש מפרשים שמשה מדבר בשם ה', ויש מפרשים שהפסוק השני חוזר ומדבר על ה', שהוא, אחרי שצוה את משה ומשה עשה את צוויו, צוה את יהושע. כך או כך, ההכנה היא לקראת מצב שבו לא יהיה נביא אשר ידעו ה' פנים אל פנים, והנהגת ה' תהיה נסתרת.
חטא המרגלים כבר הוכיח שאפילו במדבר, מול נסים גלויים ויומיומיים, עלולים ישראל לחשוש שמא ה' לא יעזור להם במלחמתם. חוסר האמונה של ישראל בה' הוא זה שמביא אותם להותיר מהמן למחר, וכן לעשות עגל. ישראל מיחסים את הנסים למשה עצמו. (ולכן לא האמינו בה' בחטא מי מריבה ושרו שירה למשה ולא לה' ועל כך נענש משה, כמו שכתבנו בפרשת חקת). גם בחטא המרגלים (לפחות כפי שהוא מתואר בספר דברים) נוזף משה בישראל על אי אמונה בה'. אפילו התגלות ה' אינה ערובה לאמונה. עאכ"ו המבחן של החיים הארץ שהוא באמונה ללא התגלות, או ליתר דיוק: בראית ההתגלות הסמויה במעשי ה'. לשם כך צריך תורה, ולשם כך הברכה הנחוצה היא חזק ואמץ או חזקו ואמצו. החוזק והאומץ הם הנחוצים כדי להאמין בה'.
ברכת חזק ואמץ נאמרה ליהושע כמה פעמים, מלבדו היא נאמרה מפי דוד לשלמה בנו, בקשר לבנין המקדש. דוד עומד במצב דומה מאד למצבו של משה, נאסר עליו לקדם בעצמו את עם ישראל לקראת השלב הבא בהתחברותם עם ה'. הוא מכין כל מה שהוא יכול ומצוה את זה שימשיך אותו בצווי חזק ואמץ.
אנו מוצאים כאן את שני המרכיבים מתוך הפרשה. המרכיב הראשון: האיש המעביר את התפקיד לממשיכו, ויודע שלא יוכל להיות שם בשעה שהתפקיד יבא לידי בטוי, והמרכיב השני: האיש שצריך להבהיר לעם שה' יושיע אותו מאויביו.
שני הדברים מצריכים אמונה. אמונה שכוללת הסתכלות לטווח רחוק, היא כוללת אדם שעושה את כל שביכלתו כדי להשפיע גם במה שמעבר לטווח השפעתו, אך בסופו של דבר סומך על הקב"ה. זה מצריך חוזק, אומץ ותורה.
עוד נזכר הבטוי הזה בדברי חזקיהו אל עמו: "חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּמִלִּפְנֵי כָּל הֶהָמוֹן אֲשֶׁר עִמּוֹ כִּי עִמָּנוּ רַב מֵעִמּוֹ: עִמּוֹ זְרוֹעַ בָּשָׂר וְעִמָּנוּ ה’ אֱלֹהֵינוּ לְעָזְרֵנוּ וּלְהִלָּחֵם מִלְחֲמֹתֵנוּ".
כתבו לכם
משה מצֻוֶּה לכתוב שירה וללמד את ישראל כדי שתענה לפניו לעד, שתזכיר את דבר ה' לדורות. כדי שלא ישכח דבר ה' מפי זרעו. משה מקים את הצווי ע"י כך שהוא כותב ספר תורה ונותן לישראל כדי שתענה בו לעד. הצווי הוא לכתוב את השירה, אבל משה כותב את התורה, ומצוה את ישראל שתהיה בידם. מכאן למדו שיש מצוה על כל ישראל שיכתבו להם את התורה. אותה תורה שנתן משה לבני ישראל, צריכה להיות ביד ישראל.