צו
צו
פרשיות הקרבנות מחולקות לשנים: פרשת ויקרא ופרשת צו. שתיהן מפרטות את דיני העולה, המנחה, השלמים, החטאת והאשם. אלא שכל אחת מהן מלמדת חלק אחר בדיני הקרבן. בפרשת ויקרא נאמר מי מביא קרבן, מה הוא מביא לקרבנו, וכיצד יעלה על המזבח. פרשת צו מספרת מה יֵעשה בקרבן אחרי שכבר הגיע אל המזבח וכִפר על בעליו.
שני חלקים שונים יש למעשה הקרבן, ושני צוויים שונים. על אנשים שונים חל חיוב להקריב קרבן כדי להתכפר. כאשר עוסקת התורה בחיוב הזה, הנושא הנדון הוא הכפרה על האיש. גם אדם שמביא קרבן לנדבה, הקרבן מכפר עליו. הכפרה נעשית ע"י מסירת הקרבן לה'. שחיטתו במקדש, זריקת דמו והקטרתו על המזבח עשו את הקרבן שיך לה' והאיש התכפר. בזה תמו ונשלמו חלקו וחובתו של האיש בקרבן.
כעת נשאלת שאלה אחרת: איך מנהלים הכהנים את המקדש. מה עושים הכהנים בקרבנות שבמקדש. לתורה זו אין מקום בפרשת ויקרא העוסקת באדם המקריב. מקומן של תורות אלה הוא בפרשת צו.
לכן, פותחת פרשת ויקרא ב"דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם", ואילו פרשת צו פותחת ב"צו את אהרן ואת בניו לאמר". פרשת ויקרא מלמדת את ישראל מי מביא קרבן ומה הוא מביא. פרשת צו מלמדת את הכהנים איך לנהוג בקרבנות לאחר שהוקרבו. (אמנם תורת זבח השלמים אמורה גם אל העם כֻלו, שהרי את השלמים אוכל כל העם, אבל ברוב פרשת צו עוסקת התורה בדיני הכהנים. רק לגבי השלמים, שכל ישראל אוכלים אותם, צריך לצוות את העם כֻלו גם מה יֵעשה בקרבן אחרי הקרבתו. לכן, סוף תורת השלמים אמור אחרי הפסוק "דבר אל בני ישראל לאמר", ללמד את ישראל שגם מהשלמים הם עוד צריכים להקריב קרבן לה' ולתת אותו לכהן).
התורה מלמדת שמשקרב הקרבן, שוב אינו קרבנו של האדם. יחודה של ההקרבה הוא בכך שהאדם מבין שהוא מביא קרבן ושוב אינו שלו, הוא מסר אותו מסירה מוחלטת. כעת אין זה ענינו מה יֵעשה בו. מעשיו מכאן והלאה אינם עניינו של המקריב אלא הם חלק מנִהול המקדש ע"י הכהנים. נמצא אפוא שפרשת ויקרא היא הפרשה של המקריב, ופרשת צו היא הפרשה של המקדש.
לכן פותחת פרשת ויקרא באדם המתנדב קרבן, ומלמדת את דיני העולה, המנחה והשלמים. אח"כ עוברת הפרשה לעסוק באנשים שחטאו והתחיבו קרבן. לכן סדר הקרבנות בפרשת ויקרא הוא עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם. לעֻמת זאת, פרשת צו עוסקת בנִהול הקדשים אחר הקדשתם, לכן סדר הקרבנות שם הוא כסדר קדושתם: עולה, מנחה, חטאת, אשם ושלמים.
פרשת ויקרא מפרטת את סדרי ההקטרה על המזבח בקרבנות השונים. פרשת צו מתארת את מה שנעשה בקרבן אחרי הקטרתו. מלבד באשם. לגבי האשם, פרשת ויקרא אינה מפרטת אלא את החיוב להביאו לה'. סדרי הקטרתו נאמרו בפרשת צו. אפשר לבאר שטעם הדבר הוא כמו שכתבנו בפרשת ויקרא: האשם הוא תשלום לה', עִקרו תשלום בהמה בכסף שקלים בערכך. בכך נעשית הכפרה. הקטרתו היא כבר חלק מתורת האשם, אחרי ששֻלם. הוא שֻלם לה' ותורתו לתת אותו לה'.
לפי זה אפשר לבאר שיש דבר דומה לכך גם בתודה. התודה היא סוג של שלמים. את סדרי הקטרת השלמים למדנו כבר בפרשת ויקרא. אלא שלגבי התודה מחדשת פרשת צו דין חדש ששיך לא רק למעשיה אחרי ההקרבה אלא לעצם ההבאה: הקרבת החלות. גם שלמים הם תשלום. לכן הם נקראים שלמים. מלשון תשלומים. הם תשלום לה'. בעִקר שלמי תודה הם תשלום לה' על הטובה שגמל עמנו. הבאת הלחם אינה חלק מהשלמים, היא לא חלק מסדר התשלם לה' אלא חלק מסדרי אכילתו. לכן מקומה בפרשת צו.
תורת העולה
נבדלה פרשת ויקרא מפרשת צו, שפרשת ויקרא באה ללמד מי מקריב ומה הוא מקריב; הבא להתרצות ולהתכפר, מה יקריב. במה יקרב ויתקרב לאלהיו. ואילו פרשת צו באה ללמד מה יֵעשה בקרבן אחרי שיקרב.
יש בקדשים שני חיובים: חיוב הקרבה וחיוב בקרבן. יש מעשים רבים שיש מצוה לעשותם בקרבן אך אינם חלק עִקרי מההקרבה, והקרבן כשר ומרצה גם אם לא נעשו. כך הוא דין שפיכת שיירי הדם והקטרת אמוריו ואבריו ואכילתו. האיש כבר התכפר בו. האיש התכפר בזריקת דמו והקרבן נכנס לרשות ה', המסירה לרשות ה' היא הכפרה, אלא שעתה חלות עליו המצוות של תורת אותו קרבן מה יֵעשה בו משנִתן כבר. לכן צריך פסוק אחד שילמד על המצוה, ופסוק אחר שילמד על הקרבן והמתכפר.
רוב הקרבנות ינתנו לכהנים או לבעלים אחר ההקרבה, ובכך יפרנסו את העובדים לפני ה' ויאפשרו את המשך קיומה של העבודה. ואולם יש לבחון בענין את תורת העולה.
אנו מוצאים כבר בתנ"ך, הן בנביאים והן בתהלים, שהקרבנות אינם מזון ה' כמו שסברו הכסילים. כך אומר המשורר בתהלים: "אם ארעב לא אמר לך לי תבל ומלואה". הדבר נאמר גם בפסוקים רבים אחרים. עם זאת כבר עסקו ראשונים רבים בשאלה למה במקומות שונים בתורה נקראים הקרבנות לחמי, לחם אלהיך וכו'. וכמדומה שתשובה לקושיתם בפרשתנו.
הכסיל הסובר שהקרבנות לחם אלהיו כפשוטו, תשובתו בפרשתנו. זאת תורת העולה: והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה. מה יֵעשה בקרבן זה אחר הקרבתו? המנחה והחטאת יֵאכלו לכהנים, ואילו העולה יוּצָא דשנה אל מחוץ למחנה. היא אינה לחם. אבל, אין זה סוף הפרשיה. שכן הפרשיה מוסיפה ואומרת: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". והיא תורת העולה. ובזה דומה העולה ללחם. כשאדם אוכל לחם, אין האכילה עִקר הענין. עִקר הענין הוא שע"י שהוא אוכל הוא חי ועוסק בתורה ובעניני הנשמה והקדושה. אלמלא יאכל לא יוכל לעסוק בהם, אבל הם אינם עִקר. כך העולה. אין הקרבתה עִקר, אבל ע"י שהיא קרבה ונעשית דשן, תוקד אש תמיד על המזבח, והאש על המזבח רבוצה כארי ועדות היא לבאי עולם ששכינה שרויה בישראל.
הדין המיוחד בכל קרבן, ומהותו של כל קרבן
התורה מפרטת את סדר ודיני אכילתו של כל קרבן וקרבן בפני עצמו. ובכל קרבן מוסיפה התורה הלכה מיוחדת הנוגעת לאכילתו של אותו קרבן.
על העולה אומרת התורה: "וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים: אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה".
על המנחה אומרת התורה: "וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל". (התורה אומרת זאת אחרי שנלמדה כאן מנחת חובה אחת. בנִגוד לכל שאר הקרבנות בפרשה, בהם לא מוזכרים קרבנות החובה אלא רק דיני אכילת הקרבנות, כאן מלמדת התורה שהכהנים עצמם מקריבים מנחת תמיד הבאה ביום המשח אותו, ובאה תמיד. ומסיימת בכך שכל מנחת כהן כליל תהיה).
על החטאת מלמדת התורה: "כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ: וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם: כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא: וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף".
הפסוק האחרון מזכיר מאד את הפסוק האחרון במנחה. מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל, וחטאת אשר יובא מדמה אל הקֹדש לא תאכל. אבל ההבדל בין הפסוקים האלה גדול הוא: מנחת כהן היא כליל על המזבח, חטאת שהובא מדמה אל הקֹדש מוצאת ונשרפת מחוץ למחנה.
בפרשית תורת האשם מלמדת התורה את דיני אכילת הקרבנות (ולאו דוקא אכילת האשם): "כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכְלֶנּוּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא: כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה: וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה: וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה: וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו". דיני חלוקת הקרבנות בין הכהנים נזכרו בפרשתנו לכל ארכה (והם ראויים למאמר בפני עצמו), ובכלל זה העולה (דיני חלוקת עורות הקדש של עולת ראיה). אבל כאן מובאים דיני ממונות רבים הנוגעים לקרבנות, והתורה מביאה אותם בפרשית האשם.
על השלמים אומרת התורה: "וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר: וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה’ וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ: וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה’ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ". הלכות אלה נוהגות בכל הקרבנות, אבל התורה מביאה אותן דוקא לגבי שלמים. (אולי משום שהשלמים באים כדי להֵאכל, ואולי משום שדינים הנוהגים באכילת שלמים – ק"ו שינהגו בקרבנות המקודשים מהם).
מסתבר שהדינים האלה מלמדים משהו על מהותו של כל קרבן. (את מהות הקרבנות בארנו כבר בפרשת ויקרא, ונבאר עוד להלן, וכאן נתיחס למה שכתבנו שם). מטרת העולה לעמוד מול ה' באש תמיד. אש תמיד תוקד על המזבח. הבא אל ה' עולה אל ה', ומייצר את החיים התמידיים של אדם לפני ה', ולומד שהאדם הוא קדש לה' תמיד.
מנחה היא מעין דורון למלך. המלה מנחה מוזכרת בתנ"ך תמיד כנתינה לאדם חשוב כדי ללמד שהנותן מקבל עליו את עליונותו של החשוב. יעקב שלח מנחה לעשו תוך שהוא קורא לו אדוני. בני יעקב הביאו מנחה ליוסף. ישראל שלחו מנחה לעגלון מלך מואב, ועוד ועוד. לפעמים הבאת התבואה מבטאת את אדנותו של ה' על הארץ, ולכן מביאים לו את תבואת הארץ. ה' נותן את המנחה שהוא מקבל לכהנים, "חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם", אבל אם מביא המנחה הוא הכהן עצמו – ודאי שהוא לא יכול גם לאכול אותה. זו אינה מנחה. הכהנים אוכלים את מנחתו של ה', אבל הם גם אחראים להביא לה' מנחה מדי יום תמיד. ואותה אין הם אוכלים.
החטאת באה לחַטֵּא, לכן מוזכר בה עניין החִטוי.
האשם הוא תשלום, הוא בא בערכך, בכסף שקלים. (כתבנו על כך בפרשת ויקרא). האשם הוא תשלום למזבח, שמשלם מי שמעל בקדשי ה' או בשם ה', אשם הוא חוב. פירוש המלה אשָם הוא חוב (או תשלום חוב, כמו שנאמר השב תשיבו לו אשם, וכן ונתן לאשר אשם לו, כלומר לאשר חב לו). לכן אשם בא בכסף שקלים. אשם בא גם כאשר לא ידוע חטא מסוים, כגון באשם תלוי, ידוע שעל האיש רובץ חוב, שלא כמו בחטאת שאינה באה אלא על חטא מסוים. מי שנשבע לשקר בשם ה' חב לה'. כביכול השתמש בשמו של ה' כדי לגזול ממון. גם המועל בקדשי המקדש מעל בממון שמים. כל אלה מביאים אשם. אשם הוא דין ממוני, לכן בו מלמדת התורה את הצד הממוני של חלוקת הקרבנות.
שלמים הוא קרבן שמקריב אדם כדי לאכלו. לכן בשלמים מלמדת התורה שהאדם צריך להתקדש. שלא יחשוב שהוא עושה את הקרבן חול ולכן הוא אוכלו, להפך: הוא עושה את עצמו קֹדש, לכן הוא יכול לאכול את הקרבן.
התורה מזכירה שוב ושוב: "זבח השלמים אשר לה'". אל תחשוב שאתה אוכל משלך שהרי הבאת אותו כדי לאכלו. אתה אוכל משל ה'. שִלמת אותו לה' וכעת אתה אוכל משל ה'. לכן, כדי לאכלו עליך להתקדש. עליך להביא את עצמך אליו ולא להביא אותו אליך.
תפקיד הקרבנות (שייך לפרשה הקודמת, אך גם למאמר הקודם שבפרשה זו)
עולה היא נתינה מוחלטת לה'. אבי כל העולות הוא האיל שהעלה אברהם תחת בנו (אע"פ שגם נח לפניו כבר העלה עולות, כאשר מצא שבחסדי ה' זכה להברא מחדש במקום העולם החרב). כאשר רוצה אברהם לבטא את מסירת יצחק במסירה גמורה לה', הוא מביא איל ומעלה אותו כליל לה'. בכך באה לידי בטוי מסירת עצמנו במסירה מלאה לה'. מאז, כל הנראה אל ה' בהר ה' יֵרָאה, מביא עמו עולה. בכך הוא אומר לה': אני מוסר את עצמי לפניך. אמנם, אין תועלת בכך שאשרוף את גופי באש, אבל אני מתחייב להיות עבדך ולשרתך בכל דבר ודבר, וסמל לדבר הבהמה הזו שאני מוסר לך במסירה שלמה.
התורה אומרת על העולה "וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו". ונשאלת השאלה על מה מכפרת העולה, הלא לא מצאנו בשום מקום שהאיש הזה חטא. יש להשיב שלכפר היינו להיות כֹפר, כלומר: לעלות במקומו על המזבח. חז"ל אומרים שעולה מכפרת על מצוות עשה, וגם דבריהם מתבררים היטב לאור מה שכתבנו. ע"י העולה מתחיב אדם להיות עבד לה' ולגייס את כל כחותיו לעבודתו, היינו לעשות מצוות עשה ללא הפסקה. לכן היא מכפרת על מצוות עשה.
לעֻמת זאת, מנחה היא מתנה. מצאנו במקומות רבים בתנ"ך שהמנחה נִתנת לשליט. או לאדם שיראים ממנו. אדון הארץ מקבל מנחה מתבואת הארץ, לאמר הנה מלאתי את חובי לאדון, והשאר לי. גם התורה מצוה לתת מתבואת ארץ מנחה לאדון הארץ. אך נלוית לה עולה.
קין הביא מנחה ללא עולה. וה' לא שעה אל מנחתו. מנחה הנִתנת כדי לצאת ידי חובתי לאדון הארץ וללכת, אין ה' שועה לה. צריך להביא עמה עולה. הראשון שהביא עולה, והראשון שבנה מזבח, הוא נח. נח שראה כיצד כל חייו תלויים בה', ומי שאינו עבד לה' מת, הבין שהוא עבד לה' והעלה עולות.
שלמים הם תשלומים. פסוקים רבים בתהלים מזכירים את הזבחים הנדרים והתודה עם הפעל לשלם. כגון "זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך", "אשלם תודֹת לך". ועוד. פרשת ויקרא שאינה מלמדת אלא מי מביא קרבן אינה אומרת מה יֵעשה באותו תשלום. אך פרשת צו, המלמדת את תורת הקרבנות אחרי הקרבתם, מלמדת שאת השלמים אוכלים מביאיהם, והחזה והשוק לכהנים. ה' אומר לנו שאם אנו חשים צֹרך לשלם לו על הטובה אשר גמלנו, התשלום שהוא רוצה הוא שנאכל לפניו משלחנו ונשמח לפניו בביתו.
חטאת באה לחַטֵּא ולטהר ולנקות. יש אומרים שחטאת היא מלשון חטא, אבל רוב החטאות שבתורה אינן באות על חטא, אלא על טומאה או שהזמן גרמן. חטאת באה לחַטֵּא. מי שצריך נִקוי מחטא או מטומאה, או שצריך לקדשו, מביא חטאת.
קרבנות רבים של התקרבות והתקדשות בנויים מחטאת ועולה, ואח"כ הקרבן שהוא עניין היום. כך הוא במלואים, שאין איל המלואים בא אלא אחרי חטאת ועולה. כך הוא במצורע. (הדומה למלואים, ואשמו נעשה בדומה לאיל המלואים). כך הוא הן בנזיר טהור והן בנזיר טמא. כך הוא ביוה"כ, שרק אחרי חטאת ועולה על אהרן וחטאת ועולה על העם, אפשר לשלח את השעיר המשתלח עם כל עוונות בני ישראל. מלבדם, יש קרבנות התקדשות רבים שהם רק חטאת ועולה.
כל המתקרב אל ה' עושה זאת אחרי חטאת ועולה, ראשית סור מרע. חִטוי האדם מחטאתיו, ואח"כ עשה טוב. עולה היא הצהרה על נתינה עצמית של האדם לה'. כלומר היא עשה טוב. (אולי לכן אמרו חכמים שהיא מכפרת על עשה, כלומר: כולה רתימת האדם לעשות מעשים לה'). אחרי סור מרע ועשה טוב באה ההתקרבות.
אשם הוא חוב. פירוש המלה אשָם הוא חוב (או תשלום חוב, כמו שנאמר השב תשיבו לו אשם, וכן ונתן לאשר אשם לו, כלומר לאשר חב לו). לכן אשם בא בערכך בכסף שקלים. יש לו שוי. אשם בא גם כאשר לא ידוע חטא מסוים, כגון באשם תלוי, ידוע שעל האיש רובץ חוב, שלא כמו בחטאת שאינה באה אלא על חטא מסוים. חטאת באה לחַטֵּא, ואם אין כתם מסוים ידוע שצריך חִטוי, אין מקום לחטאת. אבל אשם הוא תשלום חוב. מי שנשבע לשקר בשם ה' חב לה'. כביכול השתמש בממונו של ה' כדי לחטוא. גם המועל בקדשי המקדש מעל בממון שמים. לכן הוא מתחיב אשם. פרשת ויקרא מלמדת שגם מי שספק אם חטא – אשם הוא אשֹם אשם לה'. אמנם אין חטא מסוים שאפשר לומר בודאות שהאיש חטא בו, ולכן אינו יכול להביא חטאת. אבל אדם מחויב לרצון ה' בכל רגע ורגע, ואם חרג מכך חב כלפי ה'. לכן כל מי שחטא, גם אם הקרבן לא בא לחַטֵּא חטא מסוים אלא למרק את חובו הכללי של האדם לה', האדם חיב לה'. לכן, דוקא באשם תלוי מדגישה התורה: אשם הוא אשם אשם לה'. אדם הוא שומר עבור ה' בכל עת ובכל רגע, ואם אינו יכול להשבע ששמר כראוי – מתוך שאינו יכול להשבע ישלם.
התרומה והתנופה
הפרשה מזכירה שלשה דברים שצריך להפריש מזבח השלמים: החֵלב, החזה והשוק. וכאשר התורה מתארת את ההפרשה החלב והחזה עומדים יחד בפני עצמם: "ידיו תביאינה את אשי ה' את החלב על החזה יביאנו את החזה להניף אתו תנופה לפני ה' והקטיר הכהן את החלב המזבחה והיה החזה לאהרן ולבניו". יש להפריש חלב וחזה, את החלב להקטיר ואת החזה לתת לאהרן ולבניו. רק אח"כ נאמר: "ואת שוק הימין תתנו תרומה לכהן מזבחי שלמיכם, המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה". שוק הימין אינו מונף לפני ה' יחד עם החזה והחלבים, הוא אינו אלא תרומה לכהן. הוא לא נִתן תחִלה לה' אלא תרומה לכהן. להבדיל מהחזה שהכהן מקבל אותו מהמזבח. לכן התורה מפרידה בין החזה והשוק, ומכנה אותם חזה התנופה ושוק התרומה, ואומרת: "כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם ואתן אתם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם מאת בני ישראל" שניהם מגיעים אל הכהן, אך החזה הוא חזה התנופה, הוא מונף יחד עם החלב ורק לאחר התנופה מובדל ממנו ונִתן לכהן, ואילו השוק אינו אלא שוק התרומה. השוק נִתן לכהנים מאת המקריב. החזה נִתן לכהנים מאת ה'.
החלב והחזה יחד נִתנים לה'. וה' מצוה להקטיר את החלב על המזבח ולתת את החזה לכהן. השוק נִתן לכהן מידי המקריב.
באיל המלואים זכו הכהנים לדורותיהם בחזה והשוק, אבל באיל המלואים אנו מוצאים חלוקה אחרת בין החזה והשוק. בצווי שנצטוה משה על איל המלואים נאמר: "ולקחת מן האיל החלב והאליה ואת החלב המכסה את הקרב ואת יתרת הכבד ואת שתי הכלית ואת החלב אשר עלהן ואת שוק הימין", כלומר: דוקא השוק היא הדבר המונף יחד עם החלב, לא החזה. רק אח"כ נאמר:"ולקחת את החזה מאיל המלאים אשר לאהרן והנפת אתו תנופה לפני ה' והיה לך למנה". אלא שגם שם הבחינה התורה בין חזה התנופה לבין שוק התרומה ואמרה: "וקדשת את חזה התנופה ואת שוק התרומה אשר הונף ואשר הורם מאיל המלאים מאשר לאהרן ומאשר לבניו והיה לאהרן ולבניו לחק עולם מאת בני ישראל כי תרומה הוא ותרומה יהיה מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם תרומתם לה'". נתינת החזה למשה והנפת השוק היא הנותנת לכהנים לדורות את החזה והשוק, אבל דוקא השוק הונפה עם החלבים. החזה הונף בפני עצמו ונִתן למשה.
וכן נאמר בפרשתנו: "ויקח את החלב ואת האליה ואת כל החלב אשר על הקרב ואת יתרת הכבד ואת שתי הכלית ואת חלבהן ואת שוק הימין ... ויקח משה את החזה ויניפהו תנופה לפני ה' מאיל המלאים למשה היה למנה כאשר צוה ה' את משה".
איל המלואים דומה לשלמים בכך שהופרשו ממנו החזה והשוק, החלב קרב על גבי המזבח והבשר נאכל ע"י הבעלים. אלא שכאן השוק, לפי פשט הדברים, קרב על המזבח יחד עם החלב.
מכאן אפשר ללמוד מהי תנופה ומהי תרומה, ומה תפקידו של משה בקִדוש הכהנים. בשבעת ימי המלואים משה שִמש ככהן. תפקידו היה להעביר את כהֻנתו לאהרן ולבניו. (כהֻנתו של משה באה לידי בִטוי בתורה בכמה מקומות. על הכיור נאמר "ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו את ידיהם ואת רגליהם בבאם אל אהל מועד ובקרבתם אל המזבח ירחצו". משה חנה עם הכהנים, כמו שנאמר "והחנים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו שמרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל והזר הקרב יומת". ועוד). בימי המלואים תפקידו של משה היה להעביר את הקדושה ממנו לכהנים. הקדושה הועברה ע"י האיל הזה, שדמו נִתן לא רק על המזבח אלא גם על גופם של הכהנים כדי לקדשם. כדי לתת לכהנים לדורות את חזה התנופה, שהוא חלק מהחלבים והכהנים אוכלים אותו מן המזבח, צריך להניף את חזהו של איל המלואים בפני עצמו וצריך לתת אותו למשה למנה. השוק שאינו אלא תרומה, וגם באיל המלואים הוא נקרא שוק התרומה, קרב באיל המלואים על המזבח יחד עם החלבים (ועם התרומה שהורמה מסל המצות, שגם היא מזכירה את התרומה שתופרש לדורות מחלות התודה, ותנתן לכהנים למנה). איל המלואים הוא קרבן של הכהנים, הכהנים הם הבעלים והם אוכלים את הבשר. את תרומתו הם מרימים ומעלים על המזבח. תרומתם של הכהנים קרבה לפני ה', כמו מנחתם של הכהנים שהיא כליל. החזה, שגם לדורות דינו שאינו תרומה אלא תנופה, מונף גם באיל המלואים ונִתן למשה, שהוא הכהן שכהֻנתו קדמה לכהֻנתם של אהרן ובניו. הכהנים המתקדשים באיל המלואים נתנו את תרומתם למזבח עם החֵלב המונף. את החזה הם נתנו למשה.
מלואי יד המזבח
בפרשת תצוה, מצוה ה' את משה להביא פר חטאת, איל עולה ואיל מלואים. (וכיון שעדין לא התפרשו דיני עולה וחטאת, הם לא נקראו פר החטאת ואיל העולה, אלא הפר והאיל סתם, ורק אחר הקרבתם נאמר עליהם שם "חטאת הוא", ו"עולה הוא"). ובסוף הפרשיה, אחרי כל מעשי המלואים, נאמר: "וְעָשִׂיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּכָה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֹתָכָה שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָם: וּפַר חַטָּאת תַּעֲשֶׂה לַיּוֹם עַל הַכִּפֻּרִים וְחִטֵּאתָ עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ: שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ". משמע שחוץ מהקרבנות שהוזכרו, יש לעשות עוד שבעה פרים, פר אחד בכל אחד מימי המלואים, ותפקידם של הפרים האלה הוא לא לקדש את הכהנים אלא לקדש את המזבח.
אבל בפרשתנו נזכר דין קִדוש המזבח כבר בפר הראשון: "וַיַּגֵּשׁ אֵת פַּר הַחַטָּאת וַיִּסְמֹךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ פַּר הַחַטָּאת: וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ וַיְחַטֵּא אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו". כאן הפר נקרא כבר מתחלתו "פר החטאת". ותפקידו הוא לקדש את המזבח. מכאן משמע שמטרתו של הקרבן הראשון שהוקרב במשכן הוא לקדש את המזבח. רק הפר הזה עושה את המזבח מזבח. ומשמע שהפר הזה הוא המקדש את המזבח, ולא פרי שבעת הימים.
גם לעתיד לבא אומר יחזקאל שהמזבח מתקדש בקרבנות שבעה ימים, ביניהם פר: "שִׁבְעַת יָמִים תַּעֲשֶׂה שְׂעִיר חַטָּאת לַיּוֹם וּפַר בֶּן בָּקָר וְאַיִל מִן הַצֹּאן תְּמִימִים יַעֲשׂוּ: שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְטִהֲרוּ אֹתוֹ וּמִלְאוּ יָדָו".
למה קִדש משה את המזבח בפר החטאת של הכהנים.
אפשר שהיא היא. משה פרש את הצווי כאומר שהפר הראשון של היום הראשון הוא הוא הפר של היום הראשון המקדש את המזבח. חוץ מזה הוא הקריב ששה נוספים בששת הימים הבאים למרות שהפרים האלה לא נזכרו בפרשתנו. הוא הבין שתפקידה של חטאת המלואים הוא לקדש את המזבח.
הפרשנות הזאת אפשרית בפסוקים. את הפסוקים בפרשת תצוה, "וְעָשִׂיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּכָה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֹתָכָה שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָם: וּפַר חַטָּאת תַּעֲשֶׂה לַיּוֹם עַל הַכִּפֻּרִים..." אפשר לפרש שככה תעשה שבעת ימים, כלומר כל שבעת הימים תעשה את כל הקרבנות האלה. כך יתפרשו גם הפסוקים בסוף פרשת צו: "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם: כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה ה’ לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם: וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים ...", כלומר: שבעת ימים תעשו את כל הקרבנות האלה. זה לא הפשט הכי פשוט, אבל זה מתרץ את הקושיה. אפשר גם לפרש שרק הפר הוקרב במשך שבעה ימים, ולא האילים. אבל הפר של היום הראשון הוא הוא פר החטאת של המלואים.
ואולם, כל פירוש שהוא, יצטרך להתחשב בכך שמשה פרש את צווי ה' בפרשת תצוה כך שהפר המקדש את המזבח הוא פר המלואים.
הקרבן הראשון שהוקרב על המזבח הוא פר חטאת, כחטאת הכהן וחטאת ישראל. הוא המחטא את המזבח ומכשירו לעבודתו. חטאת היא המחטֵאת והיא המכשירה את המזבח לעבודתו.