אקדמות
ראשית נעיר שאת המדתא ונכדיו המלעיליים כדאי לשמור לפורים. את החרוזים של האקדמות יש לבטא במלרע. (זה נכנס במנגינה).
אַקְדָמוּת מִילִין וְשָׁרָיוּת שׁוּתָא:
אַוְלָא שָׁקִילְנָא הַרְמָן וּרְשׁוּתָא: ראשית, אבקש רשות לומר את דברי.
בְּבָבֵי תְּרֵי וּתְלַת דְאֶפְתַּח בְּנַקְשׁוּתָא: בשנים או שלשה שערים, כלומר בתי שיר, שאני פותח ואימה ויראה.
בְּבָרֵי דְבָרֵי וְטָרֵי עֲדֵי לְקַשִׁשׁוּתָא: אבקש את רשות הקהל. מנער ועד זקן.
המחבר עומד לתאר את גדלות ה', ולכן הוא מקדים ואומר שאי אפשר לפרט את כל גדלותו:
גְבוּרָן עָלְמִין לֵיה וְלָא סִפֵּק פְּרִישׁוּתָא: את גבורותיו של ה' אי אפשר לפרש. (והלשון "ולא ספק" היא פתיחה לשורות הבאות. גם אם יקרה כל מה שיתואר בשורות הבאות, אין זה מספיק כדי לפרש את גבורות ה').
גְוִיל אִלּוּ רְקִיעֵי קְנֵי כָּל חוּרְשָׁתָא: גם אילו היו כל הרקיעים יריעות קלף, וכל עצי היער קנים לעשות מהם קולמוסים.
דְיוֹ אִלּוּ יַמֵּי וְכָל מֵי כְּנִישׁוּתָא: וכל הימים וכל מאגרי המים דיו.
דַיְירֵי אַרְעָא סַפְרֵי וְרַשְׁמֵי רַשְׁוָתָא: וכל באי העולם סופרים.
הבטוי "אם יהיו כל השמים יריעות, וכל האילנות (או היערות) קולמוסין, וכל הימים דיו", מופיע בצורות שונות בהקשרים שונים במקורות תנאיים שונים. ראה למשל מגלת תענית עשרים ושמונה באדר, מסכת סופרים טז ד, אדר"נ נוסא א כה. שבת יא. כאן הוא מהלל את ה' בבטוי הזה. ולמעשה מאחד כמה מהנוסחים לעיל.
הֲדַר מָרֵי שְׁמַיָא וְשַׁלִיט בְּיַבֶּשְׁתָּא: אי אפשר לפרש את הדר אדון השמים ושליט הארץ.
הָקֵם עָלְמָא יְחִידָאֵי וְכַבְּשֵׁיהּ בְּכַבְּשׁוּתָא: שהקים לבדו את העולם וכבשו.
וּבְלָא לֵאוּ שַׁכְלְלֵיה וּבְלָא תְשָׁשׁוּתָא: ובלא לאות ובלא תשישות יסדו.
וּבְאָתָא קַלִילָא דְלֵית בָּהּ מְשָׁשׁוּתָא: ובאות שאין בו ממש. כלומר: בדִבור.
כאן עובר הפיטן להזכיר בכל זאת מנפלאות ה'. שהוא ברא את העולם בששה ימים, והוא מתאר גם את גודל כסאו ופארו על פי האמור בדניאל.
זַמִין כָּל עֲבִידְתֵּיהּ בְּהַךְ יוֹמֵי שִׁתָּא:עשה את כל עבודתו באלה ששה ימים.
זֵהוֹר יְקָרֵיה עֲלִי עֲלֵי כּוּרְסֵיהּ דֶּאֱשָׁתָא: כסא ה' מתואר בדניאל: "כָּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי נוּר גַּלְגִּלּוֹהִי נוּר דָּלִק"
חֲיָל אֶלֶף אַלְפִין וְרִבּוֹא לְשַׁמְשׁוּתָא: הפסוק הבא בדניאל: "נְהַר דִּי נוּר נָגֵד וְנָפֵק מִן קֳדָמוֹהִי אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ וְרִבּוֹ רִבְבָן קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן דִּינָא יְתִב וְסִפְרִין פְּתִיחוּ"
חַדְתִּין נְבוֹט לְצַפְרִין סַגִיאָה טְרָשׁוּתָא: ככל הנראה הוא מתבסס על הפסוק "חדשים לבקרים רבה אמונתך", את המלה נבוט הוא מוסיף כנראה בשביל המשקל. הוא הביא כאן את הפסוק הזה בגלל המדרש "אמר ליה שמואל לחייא בר רב בר אריא תא אימא לך מילתא מהני מילי מעליותא דהוה אמר אבוך כל יומא ויומא נבראין מלאכי השרת מנהר דינור ואמרי שירה ובטלי שנאמר חדשים לבקרים רבה אמונתך ופליגא דרבי שמואל בר נחמני דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל דיבור ודיבור שיוצא מפי הקדוש ברוך הוא נברא ממנו מלאך אחד שנאמר בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם". הפיטן מבקש לומר כאן שהמלאכים מתחדשים לבקרים. (גם שמעון בר יצחק כתב כל חשמלי זיקים לבקרים מתחדשים).
לא ברור מקור המלה טרשותא. השרש טרש מבטא בד"כ טרשים, כלומר: הוא שרש שלילי.
מגמתו של מחבר הפיוט, גם במדרש הזה וגם במדרשים שהוא מביא להלן, היא לומר שעם כל גדולתם של המלאכים, מעלתם של ישראל גדולה הרבה יותר. (ובהקשר זה תמוה למה לא הזכיר את המדרש "בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מה לילוד אשה בינינו אמר להן לקבל תורה בא אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה החזיר להן תשובה אמר לפניו רבונו של עולם מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם אמר לו אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה שנאמר מאחז פני כסא פרשז עליו עננו ואמר רבי נחום מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו אמר לפניו רבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים אמר להן למצרים ירדתם לפרעה השתעבדתם תורה למה תהא לכם וכו'". אי הזכרת המדרש הזה, כמו גם אי הזכרת מתן תורה לאורך כל הפיוט, (למרות שלכאורה זה מתבקש, שהרי הפיוט מתאר את עמידת ישראל מול ה') מעלה שאלה האמנם נכתב פיוט זה לשבועות דוקא). המסר בכל המדרשים האלה הוא ברור: למלאכי השרת יש מעלה גדולה: הם תמיד עושים את שליחותם. הם תמיד ממלאים את התפקיד שלשמו נבראו. בכח גדול. אבל יש להם גם חסרון גדול: אין להם בחירה חפשית. אדם נברא בצלם אלהים ותחסרהו מעט מאלהים. הוא לא משועבד לכחות הטבע שקבע הקב"ה. הוא לא נפעל ע"י כחות הטבע. כביכול הוא בורא ויוצר בעצמו. כיון שאינו נפעל ע"י כחות הטבע יש לו בחירה חפשית, ויש לו יכולת ליצור ולחדש מה שלא קבע ה' בכלליו. הוא יכול ליצור דברים חדשים, רעיונות חדשים, הוא יכול לתת לאחרים. יש בו דעת. הוא יכול לבחור בטוב, אבל הוא יכול גם לבחור ברע. לעומת המלאך ההולך ועושה בכח את שליחותו. המלאך תמיד עושה בכח את שליחותו, לכן ירא משה מפני המלאך הגדול. אבל בסוף אומר משה: אם אין לך בחירה – למה לך תורה. אומר משה: חיות הקדש אינן אלא אופנים. גלגלי מרכבה, המתגלגלים וסובבים סביב עצמם. המדרש מדבר אמנם על מלאכים, אך מתבסס על הפסוקים של "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת", ולא על פסוקים שעוסקים במלאכי השרת. גם ברכת יוצר המאורות מביאה את שירת המלאכים בהקשר של המאורות. אלה ואלה מלאכי ה'. אלה ואלה צבא השמים. כחות טבע של ה' שהוא קבע את יעדם ומסלולם ואינם יכולים לשנותו. גם הרמב"ם רומז על הקשר בין גלגלי הכוכבים לגלגלי המרכבה. אלה ואלה סובבים בשמים במסלול שקבע להם ה' ואינם חורגים ממנו, וזוהי שירתם. וכפי שאומרת הגמ' בב"ב, ע"י הזריחה של השמש והכוכבים לתוך ההיכל הם משתחוים לה'. זוהי שירתם. עשית רצון קונם היא השירה. ישראל גדולים מאלה, כפי שאומר הפיוט הזה לכל ארכו, כי יש להם בחירה והם מחדשים ואומרים שירה משל עצמם ולא בכח הכללים שקבע ה' ואין להם יכולת לחרוג מהם. וראה גם המדרשים להלן. (גם היום שואלים אנשים מסוימים בעולם את שאלתו של דוד: מי אתה האדם? הלא אינך אלא מין נידח מול גלקסיות אדירות. והתשובה אותה תשובה: רק האדם רואה את גדלו של ה'. הגלקסיות סובבות כגלגל).
לכן מזכיר הפיטן את המלאכים בשם גלגלים. מקורו כבר בספר דניאל שהזכיר גלגל, וכן ביחזקאל שהזכיר אופנים, ותרגומם גלגלים.
לכן מביא כאן הפיטן את שירת המלאכים ופסוקי הקדושה. זוהי שירת המלאכים המתגלגלת כגלגל.
כחלק מתיאור גדלותו של ה' וצבא השמים המשמשים אותו, עובר כאן הפיטן לעסוק בשלשת פסוקי הקדושה, ובשרפים האומרים קדוש.
טְפֵי יְקִידִין שְׂרָפִין כְּלוּל גַפֵּי שִׁתָּא: שש כנפים לאחד, כפי שראה ישעיהו.
טְעֵם עַד יִתְיְהֵב לְהוֹן שְׁתִּיקִין בְּאַדִשְׁתָּא: המלאכים שותקים עד שיקבלו רשות.
יְקַבְּלוּן דֵין מִן דֵין שָׁוֵי דְלָא בְּשַׁשְׁתָּא: מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה ונותנים רשות זה לזה. כאמור בקדושה.
יְקַר מְלֵי כָל אַרְעָא לִתְלוֹתֵי קְדוּשְׁתָּא רומז לפסוק קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו. גם כאן הוא מזכיר שמלא כל הארץ כבודו, ומזכיר שלש קדושות.
כְּקָל מִן קֳדָם שַׁדַי כְּקָל מֵי נְפִישׁוּתָא: לקראת הפסוק "ברוך כבוד ה' ממקומו, שמקורו ביחזקאל, מזכיר הפיטן פסוקים מהמרכבה של יחזקאל (הפטרת שבועות): "וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל כַּנְפֵיהֶם כְּקוֹל מַיִם רַבִּים כְּקוֹל שַׁדַּי בְּלֶכְתָּם קוֹל הֲמֻלָּה כְּקוֹל מַחֲנֶה".
כְּרוּבִין קֳבֵל גַלְגַלִין מְרוֹמְמִין בְּאַוְשָׁתָא: האופנים מתנשאים לעמת שרפים. אפשר שהפיטן לקח את הבטוי מנבואת יחזקאל עצמה, אבל מלשונו נכר שהוא כבר הכיר את הנוסח שלנו על האופנים המתנשאים לעמת שרפים. ומרוממים בקול רעש גדול. (ביחזקאל האופנים והחיות מתנשאים זה מול זה. אין שם שרפים. מקורם של השרפים הוא בנבואת ישעיהו. אבל בנוסח התפלה האופנים מתנשאים לעמת שרפים, ונראה שאליהם מתכוון המחבר באמרו כרובין).
לְמֶחֱזֵי בְּאַנְפָּא עֵין כְּוַת גִירֵי קַשְׁתָּא:
לְכָל אֲתַר דְמִשְׁתַּלְחִין זְרִיזִין בְּאַשְׁוָתָא: הם מהירים כחץ מקשת לכל מקום שאליו ה' שולח אותם.
מְבָרְכִין בְּרִיךְ יְקָרֵהּ בְּכָל לְשָׁן לְחִישׁוּתָא: אומרים ברוך כבוד בכל לשון.
מֵאֲתַר בֵּית שְׁכִינְתֵּהּ דְלָא צָרִיךְ בְּחִישׁוּתָא: ברוך כבוד ה' ממקומו. הפיטן חלק את הפסוק לשתי שורות. בכמה מקומות לומד המדרש מהפסוק הזה שהמלאכים אינם יודעים את מקומו של ה'. אולי לכך רמז הפיטן באמרו "דלא צריך בחישותא", למרות שלכאורה המובן המלולי הפוך. לכן נראה שכונת הפיטן למדרש בחגיגה יג:, בפרט שהוא לקח הרבה מדרשים מהסוגיא שם. וכונתו שאין המלאכים יודעים היכן מקומו. הם שואלים איה מקום כבודו, כאמור בתפלה.
נְהִים כָּל חֵיל מְרוֹמָא מְקַלְסִין בַּחֲשַׁשְׁתָּא:כל צבא מרום אומרים ומקלסים.
נְהִירָא מַלְכוּתֵהּ לְדָר וְדָר לְאַפְרַשְׁתָּא: יִמְלֹךְ ה' לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר הַלְלוּ יָהּ. (הפיטן הכיר את נוסח הקדושה שלנו, שלפיו הפסוק השלישי הוא ימלוך ה' ולא ה' ימלוך. אמנם, תמוה למה לא הביא את ה' ימלוך שהוא שירת ישראל, כנגד שירת המלאכים. כמו כן, אם פרט את מרכבות ישעיהו ויחזקאל, לא ברור למה לא הזכיר כנגדם את מעמד הר סיני. מעמד הר סיני כלל לא רמוז בפיוט הזה. מה שמעורר ספק האמנם ייעד המחבר את הפיוט הזה לשבועות דוקא. עוד תמוה למה לא הזכיר את ציון, המוזכרת בפסוק).
הפיטן הביא כאן את שלשת פסוקי הקדושה. וגם רמז למקורם: התגלות ה' אל ישעיהו ואל יחזקאל, שדומה להתגלות ה' אל כל ישראל במעמד הר סיני.
סְדִירָא בְּהוֹן קְדוּשְׁתָּא וְכַד חַלְפָא שַׁעְתָּא:
סִיוּמָא דִלְעָלַם וְאוֹף לָא לִשְׁבוּעָתָא: המלאכים מסדרים את הקדושה, וכשחולפת השעה הם מסיימים את תפקידם לעולם. כדברי המדרש: חביבין ישראל לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת שישראל אומרים שירה בכל שעה ומלאכי השרת אין אומרים שירה אלא פעם אחת ביום ואמרי לה פעם אחת בשבת ואמרי לה פעם אחת בחודש ואמרי לה פעם אחת בשנה ואמרי לה פעם אחת בשבוע ואמרי לה פעם אחת ביובל ואמרי לה פעם אחת בעולם. הפייטן מכריע כדעה האחרונה. ומבטל את הדעה הראשונה. המלאכים מסיימים סיום לעולם, לא לשבוע.
הפיטן הביא את שבח המלאכים רק כדי ללמד שמעלתם של ישראל גדולה משל המלאכים.
עֲדַב יְקַר אַחֲסַנְתֵּהּ חֲבִיבִין דְבִקְבַעְתָּא: גורל נחלתו של ה', כלומר עם ישראל, החביבים לפניו. זהו המשך לאמור לעיל. עד כאן הזכרנו את המלאכים, אבל ישראל הם הרבה יותר ממלאכים. המלאכים מסייימים לעולם, אבל ישראל אומרים שירה בקביעות. ובכל יום אומרים שמע ישראל, כמתואר בשורה הבאה:
עֲבִידִין לֵיהּ חֲטִיבָא בִּדְנַח וּשְׁקַעְתָּא: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. כאשר ישראל אומרים שמע ישראל, הם עושים את ה' חטיבה אחת בעולם. בדנח ושקעתא כלומר בזריחה ובשקיעה.
מתוך התיאור הזה, וההשוואה הזאת בין ישראל העומדים לפני ה' לבין צבא השמים העומדים לפני ה', עובר המחבר לעסוק בשבחם של ישראל ובקשר הישיר שלהם עם ה'.
פְּרִישָׁן לְמָנָתֵהּ לְמֶעְבַּד לֵיהּ רְעוּתָא: הולכים לעשות את רצונו.
פְּרִישׁוּתֵהּ שְׁבָחֵהּ יְחַווּן בְּשָׁעוּתָא: ומפרשים את שבחו בזמנים קבועים.
צבִי וְחָמִיד וְרָגִיג דְיִלְאוֹן בְּלָעוּתָא: ה' חפץ בכך שיאמרו את שבחו.
צְלוֹתְהוֹן בְּכֵן מְקַבֵּל וְהַנְיָא בָּעוּתָא: ואז הוא מקבל את תפלתם, ותפלתם מועילה. (כלומר מתקבלת).
קְטִירָא לְחֵי עָלְמָא בְּתָגָא בִּשְׁבוּעָתָא: אמר רבי אבין בר רב אדא אמר רבי יצחק מנין שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין (אותה גמרא ואותו מדרש שהוזכר לעיל). וכאן מוסיף הפייטן ואומר שכאשר ישראל מתפללים, תפלתם עולה ונקשרת גם היא כביכול בראש ה', עם התפלין. גם זה כמובן מבוסס על המדרש.
קֳבֵל יְקַר טוֹטֶפְתָּא יְתִיבָא בִקְבִיעוּתָא:
רְשִׁימָא הִיא גוּפָא בְּחָכְמְתָא וּבְדַעְתָּא:
רְבוּתְהוֹן דְיִשְׂרָאֵל קְרָאֵי בִשְׁמַעְתָּא: אף הוא רומז למדרש הנ"ל. הפייטן אומר שגדולתם של ישראל, האומרים את שבח ה', רשומה גם היא בחכמה ובדעת. הוא רומז למדרש "וישראל מזכירין את השם אחר שתי תיבות שנאמר שמע ישראל ה' וגו' ומלאכי השרת אין מזכירין את השם אלא לאחר ג' תיבות כדכתיב קדוש קדוש קדוש ה' צבאות".
כאן עובר הפייטן לשבח את ה'. (אבל השבח הזה עדין מוזכר בהקשר של הקשר המיוחד של ה' עם ישראל. קשר שכל מלכי גויים תמהים עליו, כפי שהפייטן יאמר מיד):
שְׁבַח רִבּון עַלְמָא אֲמִירָא דַכְוָתָא:
שְׁפַר עֲלֵיהּ לְחַווּיֵהּ בְּאַפֵּי מַלְכְּוָתָא: יפה לי לומר לפני המלכים את שבחו של ה', באמירה טהורה.
תָּאִין וּמִתְכַּנְשִׁין כְּחֵיזוּ אַדְוָתָא: באים כל המלכים וכל הגויים
תְּמֵהִין וְשַׁיְילִין לָהּ בְּעֵסֶק אַתְוָתָא: תמהים ושואלים את ישראל:
מְנָן וּמָאן הוּא רְחִימָךְ שַׁפִּירָא בְּרֵיוָתָא: מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד הַיָּפָה בַּנָּשִׁים. מיהו אוהבך, היפה בנשים.
אֲרוּם בְּגִינֵהּ סָפִית מְדוֹר אַרְיְוָתָא: מבוסס על המדרש לפיו הגויים שואלים את ישראל מדוע הם נשארים נאמנים וכו'. כמו שבנות ירושלים שואלות את הרעיה מה דודך מדוד שככה השבעתנו, כך שואלים הגויים את ישראל מה דודך מדוד שבשבילו את ממשיכה להאמין גם כשכ"כ קשה. המדרש הזה מופיע בכמה נוסחים, וזה נוסח המכילתא: "ר' עקיבא אומר אדבר בנאותיו ובשבחיו של מי שאמר והיה העולם בפני כל אומות העולם שהרי אומות העולם שואלין את ישראל לומר מה דודך מדוד שככה השבעתנו שכך אתם מתים עליו ובך /וכך/ אתם נהרגין עליו שנ' על כן עלמות אהבוך אהבוך עד מות וכתיב כי עליך הורגנו כל היום הרי אתם נאים הרי אתם גבורים בואו והתערבו עמנו וישראל אומרים להם לאומות העולם מכירין אתם אותו נאמר לכם מקצת שבחו דודי צח ואדום דגול מרבבה כיון ששומעין שכך שבחו אומרים לישראל נלכה עמכם שנ' אנה הולך דודך היפה בנשים אנה פנה דודך ונבקשנו עמך וישראל אומרים להם אין לכם חלק בו אלא דודי לי ואני לו וגו' אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים".
יְקָרָא וְיָאָה אַתְּ אִין תַּעַרְבִי לְמַרְוָתָא:
רְעוּתֵךְ נַעֲבֵיד לִיךְ בְּכָל אַתְרְוָתָא: את כה יקרא ויאה, נעשה כרצונך בכל מקום אם תעברי לצדנו.
בְּחָכְמְתָא מְתִיבָתָא לְהוֹן קְצַת לְהוֹדָעוּתָא: הרעיה, כלומר עם ישראל, משיבה לגויים בחכמה. הלא אתם יודעים ומכירים אותו. כאמור במדרש דלעיל.
יְדַעְתּוּן חַכְּמִין לֵיהּ בְּאִשְׁתְּמוֹדָעוּתָא:
רְבוּתְכוֹן מָה חֲשִׁיבָא קֳבֵל הַהִיא שְׁבַחְתָּא:
רְבוּתָא דְיַעֲבֵיד לִי כַּד מַטְיָא שַׁעְתָּא: כל הגדולה שאתם מציעים לעשות לי עכשו אם אעבור אליכם, אינה חשובה כלום ביחס לטובה והגדולה שיעשה לי ה' בבוא השעה.
בְּמֵיתֵי לִי נְהוֹרָא וְתַחֲפֵי לְכוֹן בַּהֲתָא:
יתכן שהוא רומז כאן למדרש: "אמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו אימתי אתי משיח אמר ליה לכי חפי להו חשוכא להנהו אינשי אמר ליה מילט קא לייטת לי אמר ליה קרא כתיב כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאמים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה". כלומר: כשיבוא לי האור ואתכם יכסה החשך.
יְקָרֵיהּ כַּד אִתְגְלֵי בְּתוּקְפָא וּבִגְבוּרְתָּא: כשיתגלה כבודו בחזק ובגבורה.
יְשַׁלֵם גְמֻלַיָא לְסַנְאֵי וְנַגְוָתָא: ישלם לאויביו גמול ונגעים.
צדקָתָא לְעַם חָבִיב וְסַגְיָא זַכְוָתָא: וישלם לעמו כצדקתם.
חֲדוּ שְׁלֵמָא בְּמֵיתֵי וּמָנָא דַכְוָתָא:
קִרְיְתָא דִירוּשְׁלֵם כַּד יְכַנֵשׁ גַלְוָתָא: תבוא שמחה שלמה בירושלים, כשיאסוף את הגלויות.
יְקָרֵיהּ מָטֵיל עֲלֵיהּ בְּיוֹמֵי וְלֵילָותָא:
גְנוּנֵיהּ לְמֶעְבַּד בָּהּ בְּתוּשְׁבְּחָן כְּלִילָתָא:
דְזֵיהוֹר עֲנָנַיָּא לְמִשְׁפַּר כִּילָתָא:
לְפוּמֵיהּ דַּעֲבִידְתָּא עֲבִידָן מְטַלַּלְתָּא: רומז לפסוקים "וּבָרָא ה' עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה: וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר" ולמדרשים על הפסוקים הנ"ל. וראה ב"ב עה. גם השורות הבאות מבוססות על המדרשים שם. ועיין שם.
בְּתַכְתַּקֵי דְהַב פִּיזָא וּשְׁבַע מַעֲלָתָא:
תְּחִימִין צדיקי קָדָם רַב פָּעֳלָתָא:
וְרֵיוֵיהוֹן דָמֵי לְשָׂבְעָא חֶדְוָתָא:
רְקִיעָא בְּזֵיהוֹרֵיהּ וְכוֹכְבֵי זִיוָתָא:
הֲדָרָא דְלָא אֶפְשַׁר לְמִפְרַט בִּשִׂפְוָתָא:
וְלָא אִשְׁתְּמַע וְחָמֵי נְבִיאָן חֶזְוָתָא:
בְּלָא שָׁלְטָא בֵיהּ עֵין בְּגוֹ עֵדֶן גִנְתָא:
מְטַיְילֵי בֵיהּ חִנְגָּא לְבַהֲדֵי דִשְׁכִינְתָּא: בכמה מדרשים מצאנו שלעתיד לבוא הקב"ה יטייל עם הצדיקים בגן עדן.
עֲלֵיהּ רַמְזֵי דֵין הוּא בְּרַם בְּאֶמְתָנוּתָא: וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ והמדרש שעליו בתענית לא. אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו.
שַׂבַּרְנָא לֵיהּ בְּשִׁבְיָן תְּקוֹף הֵמָנוּתָא: קוינו לו כשהיינו בגולה.
יַדְבֵּר לָן עָלְמִין עֲלֵמִין מְדַמוּתָא: ידבר עמים תחתינו.
מְנָת דִילָן דְּמִלְּקַדְמִין פָּרֵשׁ בַּאֲרָמוּתָא:
טְלוּלָא דְלִוְיָתָן וְתוֹר טוּר רָמוּתָא: המדרש לעיל.
וְחַד בְּחַד כִּי סָבִיךְ וְעָבִיד קְרָבוּתָא: ראה ב"ב עד:עה.
בְּקַרְנוֹהִי מְנַגַּח בְּהֵמוֹת בְּרַבְרְבוּתָא: הוא נוגח בקרניו את בהמות.
יְקַרְטַע נוּן לְקִבְלֵהּ בְּצִיצוֹי בִּגְבוּרְתָּא: לויתן יוצא נגדו בגבורה.
מְקָרֵב לֵיה בָּרְיֵהּ בְּחַרְבֵּהּ בְּרַבְרְבוּתָא: בוראו קרב לקראתו בחרבו. בפשטות נראה שהלויתן, שור הבר ובהמות הם משל לאומות העולם, שבסופו של דבר ה' ינצח את כולם וישראל הם אלה שיעמדו בראש.
אֲרִיסְטוֹן לְצדיקי יְתַקֵן וְשֵׁרוּתָא: ה' יכין מהם סעודה לצדיקים.
מְסַחֲרִין עֲלֵי תַכֵּי דְכַדְכּוֹד וְגוּמַרְתָּא: מסובים על שלחנות של כדכוד ושאר אבנים יקרות.
נְגִידִין קָמֵיהוֹן אֲפַרְסְמוֹן נַהֲרָתָא: ראה תענית כה.
וּמִתְפַּנְקִין וְרָוֵי בְּכַסֵי רְוָיָתָא:
חֲמָר מְרַת דְמִבְּרֵאשִׁית נְטִיר בֵּי נַעֲוָתָא:
המדרש (ברכות לד: סנהדרין צט.) אומר שלעתיד לבא ה' יתן לצדיקים יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית.
זַכָּאִין כַּד שְׁמַעְתּוּן שְׁבַח דָא שִׁירָתָא:
קְבִיעִין כֵּן תֶּהֱווּן בְּהַנְהוּ חֲבוּרָתָא:
וְתִזְכּוּן דִי תֵיתְבוּן בְּעֵילָא דָרָתָא:
אֲרֵי תְצִיתוּן לְמִילָי דְנָפְקִין בְּהַדְרָתָא:
מְרוֹמָם הוּא אֱלָהִין בְּקַדְמָא וּבַתְרַיְתָא:
צבִי וְאִתְרְעִי בָן וּמְסַר לָן אוֹרַיְתָא: