הלל והלל הגדול

תקנו חכמים לומר את ההלל בשמונה עשר ימים בשנה. ההלל הוא מזמורים קיג-קיח בתהלים, ולכאורה במבט ראשון נראה שזהו סתם רצף מקרי של ששה מזמורים, שאין ביניהם קשר הכרחי, וכיון שהם מסודרים בזה אחר זה בספר תהלים – אומרים אותם בהלל. עיון ראשוני לא מצביע על קשר תכני כלשהו בין המזמורים.

ואולם, אפשר להוכיח כבר מתוך ספר תהלים עצמו, שששת המזמורים האלה הם יחידה אחת. האם הם חוברו כיחידה אחת בעלת תפקיד ואח"כ שובצו בתהלים[1], או להפך, את זה עוד יש לברר. אבל היותם יחידה אחת עולה כבר מספר תהלים.

אמרנו שכבר מספר תהלים יש ראיה שהמזמורים האלה הם רצף אחד. הראיה הזאת לא עולה מתוך המזמורים האלה[2], אלא דוקא ממזמורים קלה-קלו, שנקראים בפי חז"ל הלל הגדול[3]. מזמורים קלה-קלו הם בהכרח יחידה אחת[4]. כפי שאפשר לראות מתוך המזמורים עצמם. יש התאמה בין מזמורי ההלל (קיג-קיח), לבין שני מזמורי הלל הגדול. ואחר ההתאמה הזאת נבקש לעקוב במאמר זה. ההתאמה חוזרת על עצמה לאורך מזמורי ההלל, כמעט תמיד באותו סדר שבהם מופיעים הפסוקים התואמים בהלל הגדול. אמנם הן במזמורי ההלל והן בהלל הגדול יש פסוקים שונים שאין להם מקבילה בהלל המקביל. אך המבנה הכללי מקביל. מכאן שכבר בספר תהלים מזמורי ההלל הם יחידה אחת.

האם נכתבו מזמורי הלל הגדול כך שיתאימו למזמורי ההלל או להפך? ננסה לדון בכך להלן. אם הלל הגדול נכתב ע"פ ההלל, הרי שלפחות מחבר הלל הגדול ראה במזמורי ההלל יחידה אחת. אם נכתב ההלל בהתאמה להלל הגדול, הרי שההלל נכתב מלכתחילה כיחידה אחת.

יש הבדלים רבים בין ההלל לבין ההלל הגדול. ההבדל העִקרי הוא שההלל הגדול מהלל את ה' על הנהגתו את העולם כֻלו. על בריאת העולם ועל ישועת ישראל. ואילו ההלל מהלל את ה' על הנהגתו את האדם היחיד. יש בו פסוקים רבים שמזכירים מזמורים רבים של דוד בהם הוא מהלל את ה' על הישועות שעשה לו במלחמה. אבל עם ההבדל הזה ועוד כמה נוספים, עדין יש התאמה מלאה בין ההלל לבין הלל הגדול. ונעקוב אחריה להלן.

לאור ההבחנה הזאת שלפיה ההלל הוא יחידה אחת, אפשר להבחין בכמה יחידות ארוכות הבאות בזו אחר זו בספר תהלים. אמנם בד"כ לאורך ספר תהלים כל מזמור עומד בפני עצמו, אבל כאן יש רצף של יחידות ארוכות: הלל (קיג-קיח). מזמור קיט שהוא יחידה ארוכה מצד עצמו. שירי המעלות (קכ-קלד), והלל הגדול (קלה-קלו).

פתיחה

ההלל והלל הגדול פותחים בפסוק כמעט זהה[5]. גם המשך הפתיחה דומה מאד. בהלל נאמר:

הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה’ הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה’: יְהִי שֵׁם ה’ מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם: מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם ה’: רָם עַל כָּל גּוֹיִם ה’ עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ: מִי כַּה’ אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת: הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ.

ואילו בהלל הגדול נאמר:

הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה’ הַלְלוּ עַבְדֵי ה’: שֶׁעֹמְדִים בְּבֵית ה’ בְּחַצְרוֹת בֵּית אֱלֹהֵינוּ: הַלְלוּ יָהּ כִּי טוֹב ה’ זַמְּרוּ לִשְׁמוֹ כִּי נָעִים: כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ יִשְׂרָאֵל לִסְגֻלָּתוֹ: כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה’ וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים.

אמנם, כפי שציינו בפתיחה ועוד נציין להלן, דומה שהלל הגדול מהלל את ה' על הנהגתו את העולם כֻלו ואילו ההלל מהלל את ה' על ישועתו לאדם הפרטי. עם זאת, הפתיחה של ההלל דוקא היא כללית יותר. עם זה שההלל עוסק בישועת ה' לאדם הפרטי, הוא קורא לכל העולם להלל את ה'. בעוד שהלל הגדול קורא לעם ישראל להלל את ה' על כך שהוא מושיע את עם ישראל.

בשני ההללים הפתיחה קוראת לעבדי ה' להללו. אלא שההלל מהללו בכל העולם כֻלו, ממזרח שמש עד מבואו, ואילו הלל הגדול פונה אל עם ישראל. אולי משום שהמשכו של הלל הגדול אומר שה' מושיע את עם ישראל ועושה נקמות בגויים, הרי שכֻלו מופנה אל ישראל. לכן הוא פותח בפניה אל ישראל.

מי קדם למי? אי אפשר להוכיח חד משמעית. אבל כאן קל יותר לומר שהלל קדם להלל הגדול. הלל פתח בקריאה כללית: "הַלְלוּ עַבְדֵי ה’ הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה’", ואילו הלל הגדול הפך את הסדר ואמר: "הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה’ הַלְלוּ עַבְדֵי ה’", משום שהוא רצה לסמוך למלים "עבדי ה'" הבהרה שתסביר למי בדיוק הוא מתכון: "שֶׁעֹמְדִים בְּבֵית ה’ בְּחַצְרוֹת בֵּית אֱלֹהֵינוּ". אילו הלל הגדול קדם, לא ברור למה בעל ההלל הפך את הסדר[6], ולמה הוא השמיט את הביאור מי הם עבדי ה'. אבל אפשר שהוא עשה כן משום שהיתה לו מגמה לומר שכל העולם הם עבדי ה'.

ואולם, להלן נראה שבכמה מההקבלות האחרות דוקא קל יותר לומר שהלל הגדול קדם, ובעל ההלל שִנה אותו.

על סמך הפתיחה הזאת אומרים חכמים[7] שהלל נאמר דוקא ע"י מי שיצא לחרות וכעת אינו אלא עבד ה'.

תפלת חנה

בהמשך מובאים כמה פסוקים שאין להם מקבילה בהלל הגדול, אבל ברור שהמחבר לקח אותם מתפלת חנה ושִבץ אותם כאן.

בתפלת חנה נאמר:

שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה: ה’ מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל: ה’ מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם: מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם כִּי לַה’ מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל.

ואילו בהלל נאמר:

מְקִימִי מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן: לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ: מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְלוּ יָהּ.

שני הפסוקים הראשונים כאן הם צטוט כמעט מלא של תפלת חנה, מלבד העובדה שבעל ההלל הוסיף את האות י' בסיום כל פעל. כפי שעשה גם בשני הפסוקים הקודמים: "מִי כַּה’ אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת: הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ". את שני הפסוקים האלה הבאנו בפרק הקודם של המאמר ולא כאן, משום שהם מקבילים לפסוק האמור בהלל הגדול: "כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה’ וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים"[8]. עם זאת, יש להם מקבילה ברורה גם בתפלת חנה: "אֵין קָדוֹשׁ כַּה’ כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ". ולפי הסיומת י' בסוף הפעל, נראה שהם שייכים ליחידה הזאת, שמקורה בתפלת חנה.

נוסף כאן הפסוק "מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה". הפסוק הזה כצורתו לא נזכר בתפלת חנה, אבל אין ספק שהוא מכֻוָּן לחנה. לא די שהפסוק הזה עוסק בפקידת העקרה, הוא עוד קורא לה "עֲקֶרֶת הַבַּיִת". ובכך הוא רומז לבית שיש בו שתי נשים, שאחת מהן היא העקרה של אותו בית. שאל"כ היה צריך לומר: "מושיבי העקרה אם הבנים שמחה". השמוש בבטוי "עקרת הבית" בא ללמד שיש בבית עוד אשה. יתכן שהפסוק הזה הופיע במקורו בתפלת חנה. אך יתכן שבעל ההלל ראה לנגד עיניו את הפסוק האמור בתפלת חנה "עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה". אלא שבעל ההלל, בנִגוד לחנה, מזכיר את העובדה שה' מגביה שפלים אבל הוא לא מעוניין להזכיר את העובדה שה' משפיל רמים. לכן הוא מסתפק ברמז.

מתוך ההשואה מתברר שבעל ההלל התבסס על תפלת חנה.

בצאת ישראל ממצרים

המזמור הזה כלשונו אינו מקביל להלל הגדול. אמנם, הלל הגדול מזכיר בהרחבה את הנסים שעשה לנו ה' ביציאת מצרים. אך המזמור הזה כלשונו אינו מקביל.

המזמור אומר:

בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז: הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו:

הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר: הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן:

מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס הַיַּרְדֵּן תִּסֹּב לְאָחוֹר: הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן:

מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב: הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם:

המזמור מכיל ארבעה חלקים, כל אחד מהם בן ארבע צלעות. הלל הגדול קורא להודאה על הנסים והנפלאות שנעשו ביציאת מצרים. אבל ההלל אומר יתר על כך: יציאת מצרים היא לא רק ארוע של עם ישראל. אמנם היא הפכה את יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו, ומשום כך היא ראשית ההסטוריה, אך הבריאה כֻלה חשה ביציאת מצרים. יציאת מצרים הפכה את ישראל לעם, וגרמה לבריאה כֻלה להכיר בה'. כפי שנאמר ביציאת מצרים: "וידעתם כי אני ה'".

הקריאה הזאת תואמת את הקו הכללי של ההלל, שקורא לעולם כֻלו להודות לה', כפי שציינו לעיל וכפי שנראה להלן.

כאן, לא רק ששם ה' מהֻלל ממזרח שמש ועד מבואו, אלא שהטבע חורג מדרך הטבע מלפני ה'. ה' הוא אדון הארץ, אך הוא גם אלוה יעקב. והוא זה שהבריאה כֻלה חלה מפניו.

כבר בתורה מצאנו שעל המצוות הבאות בעקבות יציאת מצרים יש מי ששואל שאלות ויש להשיב לו. כאן, השאלות (ארבע קושיות) מופנות אל ההרים והגבעות, הים והירדן. והם אלה שמשיבים ומודיעים את גדולת ה'. התשובה על ארבע הקושיות על יציאת מצרים, נִתנת כאן אף היא בתשובה מרובעת, המשבחת את ה' בארבע צלעות. ומלפניו כל כחות הטבע נסים ורוקדים.

הים והירדן אכן התיבשו בפני ישראל, ובשני המקרים הדבר מעורר הכרה בה' ואמונה בו[9], כפי שכתוב על הים בפרשת בשלח, ועל הירדן בספר יהושע. הים והירדן הם המעוררים את האמונה בה'. גם הלל הגדול אומר:

לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וַיּוֹצֵא יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וְהֶעֱבִיר יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּף כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

אבל עם זאת, ההזכרה של הים והירדן בהלל אומרת יותר מאשר כי לעולם חסדו, היא אומרת שהים והירדן עצמם שרים לה' ומודיעים את שמו. (וכביטוי שירי, מצרף המחבר לדבר גם את ההרים והגבעות, למרות שאין לזה רמז בתורה).

לפי ההלל, ליציאת מצרים היה תפקיד כלל עולמי, שהשפיע לא רק על באי עולם אלא גם על העולם עצמו. יציאת מצרים והפיכת ישראל לעם היא יציאתו של ה' והתגלותו בתוך עולמו. היא פרסום שמו. באותו יום הופיע ה' בהדר כבודו בעולמו. (גם הרעיון הזה, כמובן, אינו חדש, והוא רמוז כבר בספר שמות, ויותר מכך בספר יהושע). ראינו כבר לעיל שההלל אומר שכאשר ה' מושיע את ישראל מתגדל שם ה', כלומר: כל הגויים, ממזרח שמש עד מבואו, צריכים להלל את ה' על ישועתו. המזמור הזה, אף שיש לו עמידה בפני עצמו, משתלב יפה בתוך הרעיון הכללי שההלל בא להביע. המזמור הזה הוא יחידה שלמה שעומדת בפני עצמה. אך היא שובצה בתוך ההלל ומהוה חלק מהרצף שלו.

בהלל יציאת מצרים היא עדות לגדלות ה'. בהלל הגדול הוא עדות לכך שה' מולך בעולמו ועושה כרצונו:

כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה’ וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים: כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה’ עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ בַּיַּמִּים וְכָל תְּהוֹמוֹת: מַעֲלֶה נְשִׂאִים מִקְצֵה הָאָרֶץ בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה מוֹצֵא רוּחַ מֵאוֹצְרוֹתָיו: שֶׁהִכָּה בְּכוֹרֵי מִצְרָיִם מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה: שָׁלַח אֹתוֹת וּמֹפְתִים בְּתוֹכֵכִי מִצְרָיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל עֲבָדָיו: שֶׁהִכָּה גּוֹיִם רַבִּים וְהָרַג מְלָכִים עֲצוּמִים...

ובפשטות, בהלל הגדול הפסוקים האלה באים כפתיחה להזכרת הנסים האלה להלן במזמור קל"ו.

לא לנו

אחרי שהתברר שישועת ישראל היא התגלות ה', אפשר לבקש שה' יושיע את ישראל למען שמו. המסר הזה אינו חדש. הוא נאמר מפי משה בחטא העגל ובחטא המרגלים, ונאמר גם בשירת האזינו. (וגם בתורה הטענות שטוען משה הן שה' יחוס על שמו שהתגדל ביציאת מצרים).

לכן גם כאן, אחרי שהזכרנו שביציאת מצרים כל איתני הטבע מודיעים את גדולת שמו של אדון חולי ארץ, כפי שמצאנו בפרשיות יציאת מצרים, אפשר לבקש שהגויים העובדים את איתני הטבע כפרעה לא יאמרו איה נא אלהיהם.

בפרק הזה של ההלל יש הקבלה מאד משמעותית להלל הגדול מבחינה לשונית. אבל רק מבחינה לשונית. ההקבלה היא לשונית אך לא תכנית.

בהלל נאמר:

לֹא לָנוּ ה’ לֹא לָנוּ כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד עַל חַסְדְּךָ עַל אֲמִתֶּךָ: לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם: וֵאלֹהֵינוּ בַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה: עֲצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם: פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ: אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן: יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם: כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם: יִשְׂרָאֵל בְּטַח בַּה’ עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא: בֵּית אַהֲרֹן בִּטְחוּ בַה’ עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא: יִרְאֵי ה’ בִּטְחוּ בַה’ עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא.

כל המרכיבים האלה מצויים בהלל הגדול, אלא ששם תפקידם אחר:

עֲצַבֵּי הַגּוֹיִם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם: פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ: אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יַאֲזִינוּ אַף אֵין יֶשׁ רוּחַ בְּפִיהֶם: כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם: בֵּית יִשְׂרָאֵל בָּרֲכוּ אֶת ה’ בֵּית אַהֲרֹן בָּרֲכוּ אֶת ה’: בֵּית הַלֵּוִי בָּרֲכוּ אֶת ה’ יִרְאֵי ה’ בָּרֲכוּ אֶת ה’.

אותם פסוקים מופיעים גם כאן וגם כאן. אבל תפקידם שונה.

הלל הגדול פונה אל עם ישראל, ומספר לו שעצבי הגויים הם הבל, ולכן אין לבטוח בהם אלא יש לברך את ה'. לעֻמתו, ההלל פונה אל ה', ומבקש שיושיע אותנו כדי שלא יאמרו הגויים איה אלהינו, שהרי אלהיהם הבל הוא, ואלהינו בשמים. גם ההלל, כהלל הגדול, מזכיר שאחרי שבקשנו שה' יושיע אותנו, יש לבטוח בו. לכן אין לבטוח באלילים אלא בה'. וה' הוא שיושיענו ויברכנו. ואולם, בהלל המסר הזה בא רק אחרי המסר האחר שעשה שמוש באותם פסוקים.

כלומר: בהלל הגדול, ההבחנה בין ה' ובין האלילים, מופנית אל האדם, שיכיר בהבדל ויהלל את ה'. בהלל ההבחנה הזאת מופנית אל ה', שיושיע את ישראל כדי שלא להרים את קרנם של עובדי האלילים.

הסיום, ישראל בטח בה' וכו', מקביל אף הוא לאמור בהלל הגדול, אלא שבהלל הגדול הקריאה היא להכיר בגדולת ה' ולברך את ה' ולא את האלילים. ואילו בהלל הקריאה היא לבטוח בה' כדי שיעזור לאדם. הלל הגדול קורא לאדם לברך את ה', ההלל קורא לה' להושיע את האדם. הלל הגדול עוסק באמונה בה' וברכתו, ואילו ההלל עוסק בבטחון בה' שיושיע את האדם[10]. בהלל הגדול ישראל הם אלה שצריכים לברך את ה'. בהלל ה' הוא שיושיע ויברך את ישראל.

הלל הגדול קורא לישראל, בית אהרן, בית הלוי ויראי ה' לברך את ה'.[11] הוא לא צריך לצין למה. זה ברור מתוך המזמור. ההלל קורא להם לא לברך את ה' אלא לבטוח בה'. והוא צריך לצין למה: עזרם ומגנם הוא.

גם כאן תִשָּאל השאלה מי קדם למי. אם ההלל קדם, הרי שהלל הגדול לקח את האמור בהלל ויצק בו תוכן אחר.[12] אם הלל הגדול קדם, הרי שההלל הוא שלקח את הברכה שבהלל הגדול ויצק לתוכה תוכן אחר. הפך אותה לתפלה לישועה, כמבוא למזמור הבא שהוא מזמור הודאה על ישועת ה'. נראה שקל יותר לומר שהלל הגדול קדם, וההלל הרחיב אותו.

המשך המזמור מצביע על המשך ההבדל. בעוד שבהלל הגדול יש כאן פסוק אחד פשוט: "בָּרוּךְ ה’ מִצִּיּוֹן שֹׁכֵן יְרוּשָׁלִָם הַלְלוּ יָהּ", הרי שבהלל נאמר:

ה’ זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל יְבָרֵךְ אֶת בֵּית אַהֲרֹן: יְבָרֵךְ יִרְאֵי ה’ הַקְּטַנִּים עִם הַגְּדֹלִים: יֹסֵף ה’ עֲלֵיכֶם עֲלֵיכֶם וְעַל בְּנֵיכֶם: בְּרוּכִים אַתֶּם לַה’ עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה’ וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם: לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה: וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם הַלְלוּ יָהּ.

כפי שראינו לעיל, הלל הגדול הוא שבח והלל לה'. ואילו ההלל הוא קריאה לה' להושיע את ישראל. לכן, בהלל הגדול ישראל הם המברכים את ה', ואילו בהלל ה' הוא שיברך את ישראל. הוא יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל יְבָרֵךְ אֶת בֵּית אַהֲרֹן: יְבָרֵךְ יִרְאֵי ה’ הַקְּטַנִּים עִם הַגְּדֹלִים: יֹסֵף ה’ עֲלֵיכֶם עֲלֵיכֶם וְעַל בְּנֵיכֶם: ובנִגוד להלל הגדול שבו נאמר "בָּרוּךְ ה’ מִצִּיּוֹן שֹׁכֵן יְרוּשָׁלִָם הַלְלוּ יָהּ", כאן הברוכים הם דוקא ישראל: "בְּרוּכִים אַתֶּם לַה’ עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ". ואולי משום כך, המשורר חש צורך להצדיק את עצמו ולומר: "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה’ וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם". (ומשום כך נראה שכאן קל יותר לומר שהלל הגדול קדם, ולכן בעל ההלל מצא צורך להוסיף את הפסוק הזה).

המשורר מוסיף: "לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה: וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם הַלְלוּ יָהּ". יתכן שגם כאן הוא מגיב על הפסוקים "בֵּית יִשְׂרָאֵל בָּרֲכוּ אֶת ה’ בֵּית אַהֲרֹן בָּרֲכוּ אֶת ה’: בֵּית הַלֵּוִי בָּרֲכוּ אֶת ה’ יִרְאֵי ה’ בָּרֲכוּ אֶת ה’: בָּרוּךְ ה’ מִצִּיּוֹן שֹׁכֵן יְרוּשָׁלִָם הַלְלוּ יָהּ". ואומר: את ה' לא יהללו כל חשובי העולם. אחרי שה' יושיע אותנו ויצילנו ממות – אנו נהלל את ה'.

ישועה מהאויב

הסיום של המזמור "לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה: וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם הַלְלוּ יָהּ" מבטא מסר שמופיע בכמה מקומות בתהלים, בעִקר במזמורי דוד, שלפיהם מי שה' מחיה אותו הוא מהלל את ה'. וכאן אנו מגיעים למזמור הבא:

אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה’ אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי: כִּי הִטָּה אָזְנוֹ לִי וּבְיָמַי אֶקְרָא: אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא: וּבְשֵׁם ה’ אֶקְרָא אָנָּה ה’ מַלְּטָה נַפְשִׁי: חַנּוּן ה’ וְצַדִּיק וֵאלֹהֵינוּ מְרַחֵם: שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה’ דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ: שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי כִּי ה’ גָּמַל עָלָיְכִי: כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת אֶת עֵינִי מִן דִּמְעָה אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי: אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה’ בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים: הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר אֲנִי עָנִיתִי מְאֹד: אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי כָּל הָאָדָם כֹּזֵב: מָה אָשִׁיב לַה’ כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי: כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה’ אֶקְרָא: נְדָרַי לַה’ אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ: יָקָר בְּעֵינֵי ה’ הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו: אָנָּה ה’ כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי: לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה וּבְשֵׁם ה’ אֶקְרָא: נְדָרַי לַה’ אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ: בְּחַצְרוֹת בֵּית ה’ בְּתוֹכֵכִי יְרוּשָׁלִָם הַלְלוּ יָהּ:

המזמור הזה מזכיר רבים ממזמורי דוד. האויב תוקף את דוד, דוד קורא אל ה' וה' שומר עליו ומציל אותו. מתבקש לומר שאת המזמור הזה הכניס דוד לתוך רצף המזמורים האלה. אין כאן הודאה לה' על יציאת מצרים ועל קריעת הים, אלא על הצלתו האישית של דוד מאויביו. המזמור מסים בפסוק "בְּחַצְרוֹת בֵּית ה’ בְּתוֹכֵכִי יְרוּשָׁלִָם הַלְלוּ יָהּ"[13], ומתבקש לומר שהוא בא להזכיר את הסיום שבהלל הגדול "בָּרוּךְ ה’ מִצִּיּוֹן שֹׁכֵן יְרוּשָׁלִָם הַלְלוּ יָהּ". אי אפשר להוכיח שלא ההפך הוא הנכון. אבל כך יותר קל לומר.

הבטוי "בחצרות בית ה'" או "בחצרות בית אלהינו" נזכר בתהלים רק בהלל ובהלל הגדול, ולא באף מזמור אחר. (יש "בחצרות אלהינו", בלי בית, במזמור צב). הלל הגדול הזכיר את חצרות בית ה' כתיאור האנשים העומדים לפני ה'. הלל העביר את בחצרות ה' לסוף המזמור, לא כתאור המהללים את ה', אלא כשאיפה, להגיע לחצרות בית ה' ולהודות. הלל הגדול פותח בפניה אל האנשים העומדים בחצרות בית ה' וקורא להם להלל את ה'. הלל שואף להגיע אל חצרות בית ה' ומשם להלל את ה'.

כל גויים

סיימנו את המקבילה למזמור קלה, וכעת, לפני שנעבור למקבילה למזמור קלו, מובאים שני פסוקים:

הַלְלוּ אֶת ה’ כָּל גּוֹיִם שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים: כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ וֶאֱמֶת ה’ לְעוֹלָם הַלְלוּ יָהּ:

להזכיר שההלל, בנִגוד להלל הגדול, קורא לכל העולם להכיר בגדולתו של ה' ולהללו, וכפי שהזכרנו לעיל.

בהלל הגדול, הפתיחה ל"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" היא הקריאה "בֵּית יִשְׂרָאֵל בָּרֲכוּ אֶת ה’ בֵּית אַהֲרֹן בָּרֲכוּ אֶת ה’: בֵּית הַלֵּוִי בָּרֲכוּ אֶת ה’ יִרְאֵי ה’ בָּרֲכוּ אֶת ה’". בהלל הקריאה הזאת מופנה אל כל הגויים וכל האֻמים. הם אלה שצריך להלל את ה'.[14] ישראל, בית אהרן ויראי ה', הם כבר חלק מה"כי לעולם חסדו".[15] המסר הוא שכיון שה' מציל את ישראל מהגויים, צריכים כל הגויים להכיר בגדלותו של ה' שגבר עליהם. ישועת ישראל היא סמל למלכותו של ה' על כל העולם. שהרי הוא המליך את ישראל על העולם. לכן, כשישראל יוצאים ממצרים כל הבריאה מכירה את ה', כפי שצינו לעיל.

הלל הגדול קורא לישראל להלל את ה'. המזמור "כי לעולם חסדו" עוסק כֻלו בהלל לה'. לעֻמתו, ההלל שם את הדגש על ישראל. הגויים נקראים להלל את ה' ואת ישראל שהם נציגיו בעולמו. לכן ישראל עצמם משולבים בתוך ה"כי לעולם חסדו".[16]

נראה שגם כאן קל יותר לומר שהלל הגדול קדם. ההלל שהסב את הקריאה להלל את ה' אל כל הגוים, היה צריך לנתב את ישראל, בית אהרן ויראי ה' למקום אחר. אבל אפשר גם שהלל הגדול שרצה שפרק "כי לעולם חסדו" יהיה כֻלו שבח לה', העביר את ישראל ויראי ה' למקום אחר. פחות מסתבר לומר כך. מה גם שבהלל השלישיה הזאת מופיעה שלש פעמים, ונראה שכֻלן רומזות להופעה האחת שבהלל הגדול, כפי שבארנו לעיל. בהלל הגדול יש הופעה אחת של "בֵּית יִשְׂרָאֵל בָּרֲכוּ אֶת ה’ בֵּית אַהֲרֹן בָּרֲכוּ אֶת ה’: בֵּית הַלֵּוִי בָּרֲכוּ אֶת ה’ יִרְאֵי ה’ בָּרֲכוּ אֶת ה’", והיא הפתיחה לפרק "כי לעולם חסדו". הלל לקח את כל הסיום של מזמור קל"ה ויצק בה תוכן אחר, כפי שבארנו לעיל, ומכאן ההזכרה הראשונה והשניה של ישראל, בית אהרן ויראי ה', בהלל. הם אלה שיבטחו בה' וה' יברכם. כאן, הגיע זמנו של ההלל להציג פתיחה ל"כי לעולם חסדו", הפתיחה שלו היא כל גויים, ולכן הוא מביא את ישראל, בית אהרן ויראי ה' לתוך ה"כי לעולם חסדו".[17]

כי לעולם חסדו

ההלל מסים במזמור הפותח ומסים בהוֹדוּ לַה’ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, כמו מזמור קלו שכֻלו הודאה לה' כי לעולם חסדו.

הוֹדוּ לַה’ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה’ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ: ה’ לִי לֹא אִירָא מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם: ה’ לִי בְּעֹזְרָי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי: טוֹב לַחֲסוֹת בַּה’ מִבְּטֹחַ בָּאָדָם: טוֹב לַחֲסוֹת בַּה’ מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים: כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם ה’ כִּי אֲמִילַם: סַבּוּנִי גַם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם ה’ כִּי אֲמִילַם: סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים בְּשֵׁם ה’ כִּי אֲמִילַם: דַּחֹה דְחִיתַנִי לִנְפֹּל וַה’ עֲזָרָנִי: עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה: קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִים יְמִין ה’ עֹשָׂה חָיִל: יְמִין ה’ רוֹמֵמָה יְמִין ה’ עֹשָׂה חָיִל: לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ: יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי: פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אָבֹא בָם אוֹדֶה יָהּ: זֶה הַשַּׁעַר לַה’ צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ: אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה: אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה: מֵאֵת ה’ הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ: זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה’ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ: אָנָּא ה’ הוֹשִׁיעָה נָּא אָנָּא ה’ הַצְלִיחָה נָּא: בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה’ בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית ה’: אֵל ה’ וַיָּאֶר לָנוּ אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ: אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶךָּ: הוֹדוּ לַה’ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

בפעם השלישית בהלל יש כאן קריאה אל ישראל, בית אהרן ויראי ה': "יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה’ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ".

כאמור, המזמור מזכיר את מזמור קלו. אלא שההצלה כאן היא לא הצלת ישראל מיד פרעה ומיד סיחון ועוג, אלא הצלת המשורר מיד הגויים הסובבים אותו. יש כאן רמזים בולטים לשירת הים (עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה, החזרה על ימין ה', ועוד), אבל יש כאן מזמור כמזמורי דוד, המודה לה' על ישועה אישית בקרב. והוא עוד מוסיף ומבקש "אָנָּא ה’ הוֹשִׁיעָה נָּא אָנָּא ה’ הַצְלִיחָה נָּא".

כלומר: בנגוד להלל הגדול, שבו ה' הוא עושה גדולות בארץ, ויראיו ויודעי תורתו מברכים אותו ומהללים אותו על כך ומכירים בגדולתו, הרי שההלל מציג נקודה אחרת: העולם כֻלו צריך להכיר בגדולתו של ה', שהוא זה שמושיע אותנו ומברך אותנו למען שמו. הוא המברך אותנו, ולכן יכול כל אחד מאתנו לְצַפות שה' יושיע אותו באופן פרטי ויעזור לו. (אמנם, יש להעיר שגם הלל הגדול מכיר, לקראת סופו ב"נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". אבל גם זה חלק מהכרה כללית בגדולתו של ה' בעולמו, ולא כדאגה לפרט).

כפי שאמרנו, ההקבלה בין שני ההללים ברורה. על השאלה מי קדם למי אין תשובה מוכחת לגמרי, אבל יותר נראה שההלל הגדול קדם[18]. מישהו, אולי דוד, לקח את ההלל הגדול ויצר ממנו יצירה חדשה המותאמת לישועת הפרט ע"י ה'. הוכנסו לתוכו קטעים מתפלת חנה וממזמורי ישועה של דוד[19]. ובכך נוצר רצף המהלל את ה', אך המצפה מה' לברך ולהושיע את כל אחד מעבדיו.

בין אם כך ובין אם להפך, יש כאן משורר שהלך בעקבות משורר שקדם לו, השתמש באותן מלים ובאותם פסוקים, לפעמים ממש ככתבם וכלשונם, והביע מסר אחר.

[1] אפשר שהם היו יחידה אחת שנאמרה כיחידה עוד לפני ששובצה בספר תהלים. וראה פסחים קיז.: "והלל זה מי אמרו נביאים שביניהן תקנו להן לישראל שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן תניא היה רבי מאיר אומר כל תושבחות האמורות בספר תהלים כלן דוד אמרן שנאמר כלו תפלות דוד בן ישי אל תיקרי כלו אלא כל אלו הלל זה מי אמרו רבי יוסי אומר אלעזר בני אומר משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים וחלוקין עליו חביריו לומר שדוד אמרו ונראין דבריו מדבריהן אפשר ישראל שחטו את פסחיהן ונטלו לולביהן ולא אמרו שירה דבר אחר פסלו של מיכה עומד בבכי וישראל אומרים את ההלל". כלומר: יש הנחה בסיסית שההלל הוא יחידה שלמה אשר קדמה לספר תהלים כֻלו. יש הנחה שאי אפשר לחגוג חג ללא הלל. אמנם, בהמשך מביאה הגמ' בריתא: "תנו רבנן הלל זה מי אמרו רבי אליעזר אומר משה וישראל אמרוהו בשעה שעמדו על הים הם אמרו לא לנו ה' לא לנו משיבה רוח הקודש ואמרה להן למעני למעני אעשה רבי יהודה אומר יהושע וישראל אמרוהו בשעה שעמדו עליהן מלכי כנען הם אמרו לא לנו ומשיבה וכו' רבי אלעזר המודעי אומר דבורה וברק אמרוהו בשעה שעמד עליהם סיסרא הם אמרו לא לנו ורוח הקודש משיבה ואומרת להם למעני למעני אעשה רבי אלעזר בן עזריה אומר חזקיה וסייעתו אמרוהו בשעה שעמד עליהם סנחריב הם אמרו לא לנו ומשיבה וכו' רבי עקיבא אומר חנניה מישאל ועזריה אמרוהו בשעה שעמד עליהם נבוכדנצר הרשע הם אמרו לא לנו ומשיבה וכו' רבי יוסי הגלילי אומר מרדכי ואסתר אמרוהו בשעה שעמד עליהם המן הרשע הם אמרו לא לנו ומשיבה וכו' וחכמים אומרים נביאים שביניהן תיקנו להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהם לישראל ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן". חלק מהדעות כאן מקדימות את זמנו של חבור ההלל, אבל דעות אחרות מאחרות אותו מאד.

[2] אם כי, כפי שנראה להלן, יש גם כמה קשרים בין מזמור למזמור בתוך סדרת המזמורים הזאת.

[3] לפי הדעה המקובלת, בפי חז"ל מזמור קלו הוא הלל הגדול. אך כיון שמזמורים קלה-קלו הם יחידה אחת, אנו נכנה את שניהם בשם הלל הגדול במאמר זה. (יש בדברי האמוראים גם דעה כזאת. ראה פסחים קיח.).

[4] הפסוקים "שֶׁהִכָּה בְּכוֹרֵי מִצְרָיִם מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה: שָׁלַח אֹתוֹת וּמֹפְתִים בְּתוֹכֵכִי מִצְרָיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל עֲבָדָיו: שֶׁהִכָּה גּוֹיִם רַבִּים וְהָרַג מְלָכִים עֲצוּמִים: לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וּלְכֹל מַמְלְכוֹת כְּנָעַן: וְנָתַן אַרְצָם נַחֲלָה נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ", הם בעליל הקדמה לפסוקים "לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וַיּוֹצֵא יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וְהֶעֱבִיר יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּף כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: לְמוֹלִיךְ עַמּוֹ בַּמִּדְבָּר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: לְמַכֵּה מְלָכִים גְּדֹלִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וַיַּהֲרֹג מְלָכִים אַדִּירִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וְנָתַן אַרְצָם לְנַחֲלָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". ויש עוד הקבלות, פחות בולטות.

כמו כן, הסיום "בֵּית יִשְׂרָאֵל בָּרֲכוּ אֶת ה’ בֵּית אַהֲרֹן בָּרֲכוּ אֶת ה’: בֵּית הַלֵּוִי בָּרֲכוּ אֶת ה’ יִרְאֵי ה’ בָּרֲכוּ אֶת ה’" הוא בפשטות פתיחה למזמור הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. פתיחה דומה יש גם בהלל, כפי שנכתוב להלן בפרק התואם.

[5] מזמור קל"ה פותח ומסים בהללויה. כך גם מזמור קי"ג הפותח את ההלל, וכך גם היחידה קי"ג-קי"ז, (וכן היחידה קי"ג-קט"ז), שכפי שנבאר להלן היא מקבילה למזמור קל"ה.

[6] אמנם, אפשר שעשה זאת משום שרצה לסמוך את "הללו את שם ה' ל"יהי שם ה' מבורך". אבל זו לא סמיכה מובהקת כמו "שעומדים בבית ה'", שהיא המשך המשפט ואיננה ניתנת לנתוק מהמשפט עצמו.

לאור ההמשך, שממנו נראה דוקא שהלל הגדול קדם, אפשר להסביר שבעל ההלל שלא נזקק להמשך: "שעומדים בבית ה'", סבר שהגיוני יותר לפתוח בפניה. (הפתיחה בפניה יוצרת כאן פסוק שתבניתו כתבנית הפסוק "הָבוּ לַה’ בְּנֵי אֵלִים הָבוּ לַה’ כָּבוֹד וָעֹז". כלומר: זוהי תבנית לשון ידועה ומקובלת בתהלים).

[7] ראה מגלה יד.

[8] בהלל הגדול מובאים כאן הפסוקים על ירידת הגשם. ההלל עוסק בישועתם של ישראל ולכן לא התאים לו להלל את ה' על הגשם. כנגד זה הוא אומר "מִי כַּה’ אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת: הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ". כלומר: גם הוא מזכיר את העובדה שה' מושל בשמים. ולא עוד, אלא שהוא הרבה מעל השמים, והוא משפיל לראות בשמים. הוא עצמו מגביה לשבת. ואם הוא צריך להשפיל כדי לראות בשמים, משמע שהוא עצמו גבוה הרבה מהשמים. הרי כאן שבח גדול לה' מבלי לדבר על הגשם, שאינו מיוחד לישראל דוקא.

[9] לגבי קריעת הים אין צורך להאריך. הדברים ידועים. קריעת הים הביאה ל"ויאמינו בה' ובמשה עבדו" ולשירה גדולה. על הירדן נאמר: "וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אֲשֶׁר יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר אֶת אֲבוֹתָם לֵאמֹר מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה: וְהוֹדַעְתֶּם אֶת בְּנֵיכֶם לֵאמֹר בַּיַּבָּשָׁה עָבַר יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֶת מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵיכֶם עַד עָבְרְכֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה ה’ אֱלֹהֵיכֶם לְיַם סוּף אֲשֶׁר הוֹבִישׁ מִפָּנֵינוּ עַד עָבְרֵנוּ: לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת יַד ה’ כִּי חֲזָקָה הִיא לְמַעַן יְרָאתֶם אֶת ה’ אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים".

[10] אמנם, יתכן שגם הלל הגדול רומז לכך שה' יושיע את ישראל למען שמו: הוא מקדים כאן את הפסוק הלקוח משירת האזינו: "כִּי יָדִין ה’ עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם". בשירת האזינו מבואר שה' יושיע את ישראל למען שמו (אם כי לכאורה הפסוק הזה דוקא מבטא מסר אחר). המסר שה' מושיע את ישראל למען שמו נזכר בפירוש בהלל, אך לא נזכר בהלל הגדול, מלבד הרמז שאולי רמוז בהבאת הפסוק הזה.

ואולם, בפשטות נראה שגם הבאת הפסוק הזה משירת האזינו, לא באה לרמוז שה' יושיע את ישראל למען שמו. היא באה לרמוז לעצם העובדה שה' מושיע את ישראל, שודאי היא אחד הנושאים של הלל הגדול, והיא הנושא של הפסוק בשירת האזינו.

[11] פעם אחת הוזכרו בהלל הגדול ישראל, בית אהרן ויראי ה', בהלל הם הוזכרו שלש פעמים. מכאן נראה שהלל הגדול קדם, וההלל לקח את הפסוקים האלה ויצר מהן שלש יצירות. אמנם, בהלל הגדול יש גם בית הלוי, ומכאן אולי ראיה הפוכה, שהרי למה יקח ההלל מהלל הגדול שלש פעמים את אותם פסוקים, ובשלשתם ישמיט את אותה השמטה.

[12] ואולי רמז רמז קל למסר המקורי כפי שכתבנו בהערה י.

[13] המלה "בתוככי" נזכרה בשני מקומות בתנ"ך, בהלל ובהלל הגדול. ובפשטות נראה שבעל ההלל לקח את "בתוככי מצרים" של הלל הגדול, והעביר אותו תהליך. כעת כבר לא בתוככי מצרים, אלא בתוככי ירושלים.

[14] וכנראה בעקבות שני המזמורים האלה, המזמור הקורא לישראל לומר הודו והמזמור הקורא לכל הגוים לומר הודו. מזמור קז מבקש שאת הקריאה "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" יאמרו סוג שלישי של אנשים: גאולי ה'.

[15] וכך, האזכור היחיד של ישראל, בית אהרן ויראי ה' בהלל הגדול, הפך לשלשה אזכורים בהלל. משום שבעל ההלל השתמש בהם בהקשר אחר.

[16] אחרי שקראנו לכל הגויים להלל את ה', ובכך פתחנו את "כי לעולם חסדו", אנו באים ואומרים שישראל הם אלה שיהללו את ה' כי לעולם חסדו. או מפני שאת הגויים כבר הזכרנו ועכשו הזמן להזכיר את ישראל, או כדי לומר שאמנם קראנו לכל הגויים להלל את ה'. אבל ההלל האמתי הוא זה של ישראל.

[17] אם אכן נאמר שהלל הגדול קדם להלל, ובעל ההלל שִנה את הרצף והעביר את ישראל, בית אהרן ויראי ה' לתוך ה"כי לעולם חסדו", יובן הצירוף המוזר: "יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה’ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". זהו צרוף מוזר שקשה להבין אותו. למה שהם יאמרו כי לעולם חסדו. מה הרצף של המשפט הזה?

[18] כך עולה גם מכך שההלל הגדול הוא יצירה שלמה ומסודרת. מזמור הקדמה להודאה כי לעולם חסדו, ומזמור של הודאה כי לעולם חסדו.

[19] כפי שכתבנו, מזמורים קטז וקיח בנויים בתבנית רגילה של מזמורי ישועה של דוד. אפשר שהם היו מזמורים עצמאיים ושולבו בהלל כשם שתפלת חנה שולבה בו. ואפשר שמלכתחילה הם נכתבו לתוך ההלל. גם בצאת ישראל ממצרים הוא מזמור שיכול לעמוד בפני עצמו ויתכן שהוא שולב בהלל כשם שתפלת חנה שולבה בו. אך יתכן שהוא נכתב בו מלכתחילה.

אם אכן קדם הלל הגדול להלל, מובן למה לא נמצאים בו המזמורים המשובצים. אם הלל הגדול מאוחר להלל – לא ברור מדוע ישמיט המחבר דוקא את השבוצים.