אין ספק שצריך לזכור את נרצחי השואה ולהתפלל לעלוי נשמותיהם. השואה צריכה להלמד על ידנו, ועלינו ללמוד ממנה לקחים. אלא שיש לתהות האם הדרך שבה אנו מזכירים אותה נכונה היא.
כל עוד אנחנו אלה שלומדים על השואה יש לעסוק בכך רבות. אך מדוע אנו מביאים אורחים גויים מחו"ל ליד ושם? הלא ביד ושם רואים את העם היהודי מושפל ומחולל עד עפר. מדוע נרצה אנו להניף על נס את בושתנו? אדם שהושפל לשפל המדרגה וחולל כבודו עד עפר, לא יתלה בראש חוצות תמונה המראה כיצד הוא מלחך את העפר וכיצד הוא מושפל. בזאת הוא רק ינציח ויאריך את חרפתו. אילו היינו עם גאה, היינו לוקחים את אורחינו לא ליד ושם אלא לכור האטומי בדימונה ולבסיס חיל האויר בחצרים, למען יכבדונו וייראונו. אבל אנחנו עם מושפל, בשפלותנו גאוותנו. למה?
ומילא עם שהחליט לותר על כבודו, אבל באיזו זכות אנחנו מוחלים על כבודם של האנשים שנרצחו בשואה. ביד ושם מוצגות תמונות שבהן נראים יהודים במצב מאד לא מכובד, וד"ל. אין ספק שאיש מהם לא היה מסכים שתמונתו במצב כזה תתנוסס בראש כל חוצות. אך לא די שהנאצים חללו את כבודם, הנהלת יד ושם מוסיפה לחלל את כבודם לאורך שנים, ומציגה את אותן תמונות לקהל הרחב. כי אלה לא בני אדם, אלה מוצגים מוזיאוניים, אלה אוביקטי שואה.
הצגת היהודים במצבם המושפל היא יד ושם למעלליה הרעים של החיה הנאצית, אך הם אינם יד ושם לנרצחי השואה. אילו רצינו להקים יד ושם לנרצחי השואה, היינו צריכים להראותם לא בבשתם אלא בכבודם, כפי שהיו לפני שהושפלו.
האמת היא שהשאלה הזאת לא כ"כ חשובה. חשוב שנכיר בטעות שיש בצורה שבה מזכירים אנו את השואה, ונתקן זאת. אך עם זאת השאלה למה אנו נוהגים כך היא שאלה מענינת ומסקרנת, ולכן ננסה להשיב עליה.
אין ספק שמאחורי הרצון לפרסם את מה שהיה במחנות, עומדת נטיה טבעית מאד. כל אדם וכל עם שעשו לו עול נוטה לזעוק את זעקתו באזני העולם, להוקיע את הרשע בראש חוצות ולפרסם את מעלליו הרעים. כל מי שעבר חויה קשה רוצה לזעוק.
ואולם דומה שיש כאן משהו עמוק יותר. הצבור בישראל נוטה להתיחס לזכר השואה בחרדת קדש. חרדת קדש כ"כ גדולה, עד שא"א ללמוד שום לקח מהשואה, כל השואה לשואה היא חלול הקדש.
נראה שהטעם שבגללו כ"כ חשוב לנו לקחת כל אורח מחו"ל ליד ושם, הוא שבאיזה שהוא מקום במעמקי לבה של האליטה הישראלית, נדמה לה שהשואה היא המקור לזכותנו על ארץ ישראל. לכאורה, אם הטעם להובלת האורחים לאתרים שונים, הוא להצדיק את קיום המדינה, כדאי לקחת אותם לחברון, כדי להראות להם שאבותינו קבורים בארץ הזאת. כדאי גם לקחת אותם לשכם, ולהזכיר שכאן נכרתה ברית ביננו ובין הארץ, ועוד ועוד. אבל האליטה הישראלית הרי לא תעלה על הדעת לנהוג כן, היא הרי לא באמת מאמינה שהארץ הזאת היא שלנו. היא שואפת להיות חלק מהעולם הנאור, ולהאמין כמותו שההסטוריה מתחילה עם יסודו של האו"ם. מדוע א"כ מגיעה לנו הארץ הזאת? כי אנחנו שפלים, נבזים ומסכנים, ואם לא תהיה לנו מדינה יהרגונו. אין לנו ממש זכות על הארץ הזאת, היא לא באמת שלנו, אבל זכותנו לגזול אותה מבעליה ע"פ המוסר הנוצרי של רובין הוד, כיון שאנחנו קטנים, מסכנים ועשוקים.
נמצא שהאליטיסט החילוני איננו מוכן לקחת את אורחיו לכור האטומי, מאותה סבה שאינו מוכן לקחת אותם לחברון. כבר אמר מי שאמר שקשה להוציא את היהודי מהגלות, אבל קשה הרבה יותר להוציא את הגלות מהיהודי. הישראלי הגלותי איננו מוכן לזקוף את ראשו מול הפריץ בגאוה ולומר "האמת עמי", הוא גם אינו מוכן לזקוף את ראשו ולומר הזהרו ממני. הוא מוכן רק לעמוד מול הפריץ בהכנעה ולהתחנן שיתן לו לחיות כי הוא מבוזה ומושפל דיו.
הציוני החילוני אוהב ללעוג ליהודים שהלכו כצאן לטבח, אבל הוא לא שונה מהם בהרבה. בשואה היהודים לא העזו להרים ראשם בגאון מול הגוי השולט בחו"ל, והלכו אחריו אף אל המות. ובארץ היהודים הקימו מדינה שאינה מעזה לעמוד על שלה בגאון מול הגוי. היא מעזה לצאת נגד גרמניה רק מאז שהעולם ממילא שונא אותה, ואפשר לחסות בצלן של בעלות הברית. קדש הקדשים של המדינה הוא ההשפלה היהודית ביד ושם.
יש אנשים שעומדים מול העולם בגאון ומביעים את אמונתם וצדקתם, ויש אנשים שחושפים לראוה את מומיהם ופצעיהם ומבקשים רחמים. מסתבר שמדינת ישראל בחרה בדרך השניה.