דוד, כפי שנבאר להלן, מציג דרך חדשה של מלכות. דרך נכונה וראויה, ששונה מכל המקובל באותם ימים. נבחן את הדברים ע"פ התנהגות דוד מול אבשלום ומול אדוניהו. שני בניו שבקשו למלוך, ושאיפתם היתה מלֻוה בדם ובחמדת נשים.
נפתח בתיאור המערך הפוליטי במרד אבשלום, ומשם נעבור לפרשית אדוניה.
נעקוב אחרי עצותיהם של חושי ואחיתפל, ואחרי מעשי יואב[1].
גם ליואב, גם לחושי וגם לאחיתפל, ברור ששם המשחק הוא שח מט. כל מה שאתה צריך לעשות הוא להרוג את המלך של הצד השני, ונצחת. שהרי המלחמה כאן היא רק על השאלה מי יהיה המלך.
לכן אומר אחיתפל: "אֶבְחֲרָה נָּא שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ וְאָקוּמָה וְאֶרְדְּפָה אַחֲרֵי דָוִד הַלָּיְלָה: וְאָבוֹא עָלָיו וְהוּא יָגֵעַ וּרְפֵה יָדַיִם וְהַחֲרַדְתִּי אֹתוֹ וְנָס כָּל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְהִכֵּיתִי אֶת הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ: וְאָשִׁיבָה כָל הָעָם אֵלֶיךָ כְּשׁוּב הַכֹּל הָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה מְבַקֵּשׁ כָּל הָעָם יִהְיֶה שָׁלוֹם".
אחיתפל מבין שאם הוא יצליח להכות את דוד, אנשי דוד כבר יבינו שאין שום טעם באי הליכה עם אבשלום. אפילו יואב ילך אתו.
ולהפך. אם אבשלום יהרג, ישוב כל העם אל דוד, כפי שאכן היה.
גם חושי מבין זאת. לכן חושי עושה כל מאמץ להביא את אבשלום אל הקרב. חושי מבין שזה תפקידו: להביא את אבשלום אל הקרב. לשם כך לא אכפת לו להציב את צבא אבשלום מול צבא דוד. חושי יודע היטב שצבא דוד קטן בהרבה מצבא אבשלום, ולפיכך סיכויי הנצחון הם בבירור לטובת צבא אבשלום. אבל הוא סומך על יואב שיבין שהוא לא צריך להביס את צבא אבשלום, הוא צריך רק להרוג את אבשלום עצמו. הלא כך בדיוק יעץ אחיתפל. נכון שצבא דוד כנראה לא יוכל להביס את הצבא של כל ישראל, אבל כאשר הצבא של כל ישראל רודף אחרי המטרה הלא-נכונה, סומך חושי על יואב שיוכל להחדיר כח כלשהו למחנה ישראל כדי להרוג איש אחד. זוהי משימה שיואב בהחלט יוכל לעמוד בה. בפרט שיואב יכול לבחור בעצמו את זירת הקרב הנוחה לו. אבשלום כבר יבוא לשם אחריו.
גם יואב מבין שהמטרה שלו היא להרוג את אבשלום.
שם המשחק הוא שח מט.
רק שני אנשים לא מבינים את זה: דוד ואבשלום.
דוד מבקש ללכוד את אבשלום חי. יואב לא מתוכח, אך גם לא מתכוון לשמוע בקול דוד. יואב מבין שכל עוד אבשלום חי הקרב לא נגמר. יואב מבין שאין בכחו להחזיק את אבשלום שבוי. צבא עמשא חזק ממנו פי כמה וכמה, וכל עוד אבשלום חי, עמשא וצבאו יצליחו לגבור על כחותיו של יואב ולשחרר את אבשלום. אבל אם אבשלום מת – תם הקרב. (כפי שאכן ארע).
דוד בקש מאנשיו לצאת עמם לקרב[2], והם לא הסכימו לכך[3], כי ידעו שהקרב הוא על חיי דוד. "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הָעָם יָצֹא אֵצֵא גַּם אֲנִי עִמָּכֶם: וַיֹּאמֶר הָעָם לֹא תֵצֵא כִּי אִם נֹס נָנוּס לֹא יָשִׂימוּ אֵלֵינוּ לֵב וְאִם יָמֻתוּ חֶצְיֵנוּ לֹא יָשִׂימוּ אֵלֵינוּ לֵב כִּי עַתָּה כָמֹנוּ עֲשָׂרָה אֲלָפִים".
אבשלום שומע בקול אחיתפל. כאשר ישאל איש בדבר האלהים.
כשאחיתפל מציע לאבשלום לבוא על פילגשי אביו, הוא ממהר לעשות זאת. הוא לא טורח לשאול גם את חושי. הוא חושש: מה יהיה אם חושי יאמר לו אחרת? לא כדאי[4].
אבל כאשר אחיתפל מציע להכות את המלך לבדו, אבשלום מרגיש שמשהו חסר. הוא שואל ליתר בטחון גם את חושי.
חושי מזהה היטב את נקודת החולשה של אבשלום, וממהר לנצל אותה. חושי מצייר לאבשלום ציור שבו צועד אבשלום בראש העם וכל העם הולכים אחריו. זה מה שחסר לאבשלום. בפני התיאור הזה אבשלום לא יכול לעמוד. בפרט שחושי מתאר את אבשלום כפוסע בראש העם לקראת נצחון צבאי מרשים. והנצחון מובטח, כפי שאומר חושי. לאבשלום אין ממה לחשוש. הוא הולך בראש כל עם ישראל לנצח כח קטן בהרבה. מול הפיתוי הזה אבשלום לא יכול לעמוד: לצעוד בראש העם, כשכל העם אחריו, לקראת נצחון.
אלא שכאמור, יש לאבשלום טעות אחת בחשבון. אילו המטרה היתה לגבור על הצבא, אכן קטנים סיכוייו של צבא יואב מול צבא עמשא. אך כיון שלא זאת המטרה, יואב מנצח. צבא עמשא רדף אחרי המטרה הלא-נכונה. חושי שכנע אותו לרדוף אחרי הצבא ולא אחרי המלך. יואב רדף אחרי המטרה הנכונה.
אחיתפל, שזהה היטב את יחסי הכחות ואת המטרות, שכח להביא בחשבון את תכונת האופי הבסיסית של אבשלום: רדיפת הכבוד והשררה. חושי לקח את התכונה הזאת בחשבון. אחיתפל חשב שאבשלום בכיסו, ושאין צורך להשקיע בשכנועו.
למה מסרב דוד להרוג את אבשלום?
הסבה העקרית והראשית היא כי הוא בנו. אבל אם נעקוב אחר דרכו של דוד בנהול ענייני מלכותו, נמצא שיש עוד סבה.
בימי התנ"ך, המקצוע הכי מסוכן היה מלך.
מקרים רבים של מרידות הוזכרו בתנ"ך, ובדרך כלל המורד היה הורג את כל משפחת המלוכה הקודמת[5]. בתנ"ך כל סכסוך על ההנהגה, ואפילו סכסוך פנים-משפחתי מלֻוה בשפיכות דמים. לכן, כל מלך שחש באיום על חייו רודף אחר המורד הפוטנציאלי.
משום כך, אם מישהו רוצה למלוך, הוא יודע שכל עוד ישאר בחיים מישהו ממשפחת המלוכה הקודמת, האיש הזה יהרוג אותו ואת כל משפחתו כדי לחזור למלוך. לכן המורד הורג את כל משפחת המלוכה. ליתר בטחון.
לכן כל מי שמלך, יודע שבדור מן הדורות יהרגו את כל צאצאיו. ליתר בטחון.
לכן אם מלך חושב שמישהו עלול למרוד, הוא הורג אותו. לא בטוח שהוא אכן ימרוד, יתכן שהוא נאמן. אבל אם הוא לא נאמן – הוא יהרוג את כל משפחת המלוכה, אז למה לקחת סיכונים?
זאת כבר לא רק שאלה של שלטון. זו שאלה של חיים ומוות. אם המורד יצליח – הוא יהרוג אותי ואת כל משפחתי. לכן כדאי, ליתר בטחון, להרוג אותו ואת כל משפחתו. לכן כל טוען לכתר חייב להרוג את כל יתר הטוענים לכתר ואת בני משפחותיהם. כי אחרת הם עלולים להרוג אותו ואת כל משפחתו. לכן גם כל מורד, הורג ליתר בטחון את כל משפחת המלך הקודם. וכך נוצר לו מעגל קסמים שכל מי שנמצא בו חיב להרוג את האחר וצאצאיו, כי אחרת האחר יהרוג אותו ואת צאצאיו, כי אחרת הוא יהורג את האחר, וחוזר חלילה.
גם שאול נגרר למשחק הזה. שמואל משח את דוד במחתרת ובסתר, במסוה של זבח לה'[6], כי הוא חשש ששאול יהרג אותו. שאול, שהומלך ע"י שמואל, עלול להרוג את שמואל אם ישמע ששמואל מושח אדם אחר. (וכל זה למרות שבתחלה שאול נחבא אל הכלים ולא רצה למלוך, וקבל את מרותו של שמואל לכל דבר ועניין). דוד נמשח אפוא בסתר, ולמרות זאת שאול מזהה את הפוטנציאל המלכותי של דוד ולכן הוא מבקש להרגו. הוא בטוח שדוד רוצה להרוג אותו, ודוד מתקשה[7] לשכנע אותו שלא כך הם הדברים.
כאמור, למרות שדוד נמשח בסתר, עם הזמן אנו מוצאים שהן שאול ויהונתן והן אחרים יודעים שדוד עתיד למלוך. שאול אומר ליהונתן שכל הימים אשר בן ישי חי על האדמה לא תכון אתה ומלכותך[8]. אח"כ הוא אומר לדוד בפירוש ידעתי כי מלוך תמלוך, והוא רק מבקש שדוד לא יכרית את זרע שאול[9], כדרך כל מלך המכרית את בית המלוכה האחר. שאול עצמו רוצה לנהוג כך בדוד, ולכן הוא מצפה להתנהגות דומה מצד דוד כשיעלה לשלטון.[10] גם לאנשי דוד ברור שהמטרה היא להרוג את שאול, וזאת למרות שאין בכתובים כל סימן לכך שמישהו מהם ידע ששמואל משח את דוד. מאד יתכן שדבריהם ומעשיהם מבוססים על נתוח של המציאות הפוליטית שלפיה דוד הולך ותופש עמדת הנהגה[11]. הם רואים שדוד מתחיל לנהוג כמי שעתיד למלוך, והעם נוטה אחריו. כששאול מזהה זאת, הוא הורג עיר שלמה רק בגלל חשד שהיא משתפת פעולה עם דוד.
שאול רודף את דוד לא רק כי הוא רוצה למלוך. מבחינת שאול זו מלחמת הגנה על משפחתו וזרעו. הוא מתחנן בפני דוד שלא יכרית את זרעו אחריוט, כי ברור לו שאם דוד ימלוך הוא ישמיד את כל בית שאול מתחת השמים. כך עשו מורדים אחרים בתנ"ך. רק דוד לא נהג כך. שערו נא בנפשכם מה הרגיש דוד כשבא אליו חותנו שהוא גם אבי חברו הטוב ביותר, והתחנן שלא ישמיד את זכרו מתחת השמים. (כלומר: שלא יהרוג את אשתו ואת חברו הטוב ביותר).
בנגוד למקובל בתקופה ההיא, דוד מסרב להרוג את שאול, למרות שהיו לו לפחות שתי הזדמנויות בולטות לעשות את זה. גם יונתן כנראה מבין שחוקי המשחק השתנו. יהונתן כלל לא חושש שדוד יהרגהו, הוא רק רוצה להבטיח את מקומו כמשנה[12]. אחרי מות שאול דוד אינו מכרית את זרעו, להפך, הוא עושה עמם חסד.
דוד נוהג כדרכו גם במרד אבשלום, הוא לא מוכן להרוג מסבות פוליטיות. כך נהג עם שאול וכך נהג עם אבשלום. הוא מבין שאם העם לא רוצה בו – אינו מלך. לכן הוא לא מוכן לקחת עמו את הארון[13]. זאת התנהגות חריגה בתקופה ההיא.
יתכן שגם אחיתפל נחנק, משום שחשש שכיון שלא נעשתה עצתו יפסיד אבשלום, ואז יהרגנו דוד.
שאול ודוד מתמודדים עם ראשית ימי מלוכה. שאול סובר שכדי ליצב בידו את המלכות עליו לנהוג ככל המלכים ולהרוג את כל המורדים. אמנם, תחילה הוא כמחריש[14] למי שלא מביא לו מנחה, אך אח"כ הוא עובר לנהוג כמלך, בכח, עד שאפילו שמואל אינו בטוח מפניו. גם יואב, אבשלום, ובמדה מסוימת אדוניהו, סוברים שכך יש לנהוג. לא כן דוד. הוא מנסה לבנות מלכות שלא תחיה על חרבה. והוא סומך על חכמתו של שלמה שימשיך לנהוג כך, וימצא את הדרכים להרוג את שמעי ויואב בלי לחיות על החרב. כן נוהג שלמה עם אדוניהו. שלמה מסכים לא להרגו אם יהיה לבן חיל. (ולהלן נרחיב בעניין זה). אבל דוד ושלמה הם מיוחדים בכך. לבת שבע ברור שאם אדוניהו ימלוך, יהרוג אותה ואת שלמה. שאול מתחנן שדוד לא יכרית את זרעו, כי ברור לו שכך יעשה. שלמה חזק את המלוכה בידו דוקא מפני שלא השתית אותה על החרב לבדה.
דוד הוא מלך שלא רם לבו מאחיו. הוא אינו סבור שזכותו הטבעית למשול, ולכן הוא רשאי להרוג את מי שהוא רוצה ולקחת כל אשה. הוא עומד במבחן הפרשיה המצוה שלא יסור ולא ירום לבבו של המלך, כאשר הוא אומר לנתן חטאתי לה', ואינו אומר לו שאין הנדון דומה לראיה כי אני מלך. הוא מבין שמלך אינו רם מאחיו, ואע"פ שנשא נשים רבות, לא נשאן כדי לפאר את שמו ולהיות מעל אחיו, אלא ככל עשיר המרבה נשים. לכן גם אינו רואה צורך לשפוך את דמו של כל מי שאינו מוצא חן בעיניו.
מתברר אפוא שאחת התכונות המייחדות את מלכות דוד היא ההתנגדות לנורמה שלפיה מלוכה כרוכה ברצח כל המתחרים.
נבחן את הדבר בעימות בין שלמה לאדוניה.
אדוניה לא מרד. הוא אינו מבקש להסיר את המלך מכסאו ולהתישב תחתיו[15]. הוא רוצה לרשת את אביו אחרי מותו. רצון הגון וחוקי[16]. משום כך גם יואב הולך עמו[17].
אדוניהו לא אמר "אני מלך" אלא "אני אמלוך", ולא אמר כן אלא כאשר היה המלך דוד זקן בא בימים. גם משיחתה של בת שבע רואים אנו שהשאלה הנידונה אינה מרידה בדוד והדחתו, אלא מי ימלוך תחתיו אחרי מותו. שאלה שנפתרה לא בישיבת דוד על כסאו אלא בישיבת שלמה על כסאו. הרי שלא היה כאן מרד, אלא עִסוק הגון וחוקי בשאלה מי ימלוך אחר מות המלך.
אך מתברר שגם העימות הזה מלֻוה באיומי דמים, ואכן סופו בדם.
ההקבלות בין מרד אבשלום לבין מעשה אדוניהו הן רבות. להלן נמנה כמה מהןכ. אבל תחילה, נראה שגם כאן יש חשש שהמרידה תסתיים במרחץ דמים.
נתן[18] אומר לבת שבע: "הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ כִּי מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ בֶן חַגִּית וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע: וְעַתָּה לְכִי אִיעָצֵךְ נָא עֵצָה וּמַלְּטִי אֶת נַפְשֵׁךְ וְאֶת נֶפֶשׁ בְּנֵךְ שְׁלֹמֹה". נתן מבין שהמלכת אדוניהו מסכנת את שלמה ואת בת שבע. בת שבע אומרת זאת לדוד: "וְהָיָה כִּשְׁכַב אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עִם אֲבֹתָיו וְהָיִיתִי אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים". כך היא הבינה מדברי נתן. כשמולך שלמה, אדוניהו מבין שיש לו סִבה טובה לחשוש לחייו, ולכן הוא בורח אל המזבח. בשלב זה שלמה מסכים לסלוח לו, בתנאי שיהיה לבן חיל, כלומר: שלא ימרוד.
מהתנהגותה של בת שבע אנו למדים שהיא לא לגמרי מבינה ובקיאה בענייני המלכות[19]. היא לא מבינה את הסכנה שמרחפת על ראשה, עד שנתן אומר לה זאת. גם בהמשך, היא לא מבינה שכשאדוניהו מבקש את אבישג הוא מבקש את המלכות (בדומה למעשה אבשלום ופילגשי אביו, והרי אחת מההקבלות הרבות שבין אבשלום לאדוניהו[20]). היא גם לא לגמרי מבינה את מה שנתן מבקש ממנה לומר לדוד. נתן אומר לה "הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ כִּי מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ בֶן חַגִּית וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע". נתן לא מתכון שהיא תאמר זאת לדוד, אבל היא אומרת זאת לדוד: "וְעַתָּה הִנֵּה אֲדֹנִיָּה מָלָךְ וְעַתָּהכא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לֹא יָדָעְתָּ". ומנגד, בתמימותה היא אומרת לדוד משפט שנתן לא אמר לה לומר, וכמדומה שדוקא המשפט הזה הכריע את הכף. בת שבע אומרת לדוד: "וְאַתָּה[21] אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל עָלֶיךָ לְהַגִּיד לָהֶם מִי יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו". נתן לא אמר לה לומר את המשפט הזה, כנראה משום שלא העלה זאת על דעתו. עיני כל ישראל לא היו נשואות אל המלך הזקן שהכל ידעו שהוא כבר זקן, שוכב במטתו ומתקשה להתחמם. נכבדי החצר נהלו את החצר. לכן נתן לא מעלה על דעתו לומר משפט כזה. אדוניהו הבין שכדי למלוך הוא צריך ליצור קשרים עם יואב ואביתר, לא עם אביו[22]. אבל יתכן שהשכבות העממיות יותר של אנשי ישראל, שלא היו בקיאים ברזי חצר המלוכה, אכן נשאו את עיניהם אל דוד שיכריע במחלוקת. דוקא תמימותה של בת שבע פעלה כאן טוב יותר מחכמתו של נתן.
העולה מכאן לענייננו: אילו מלך אדוניהו, ככל הנראה היה הורג את שלמה. אבל שלמה בשלב זה עוד מוכן לקבל את אדוניהו ולא להרגו. שלמה ממשיך בינתים את הקו של אביו.
מה ששִנה ככל הנראה את יחסו של שלמה לאדוניהו, הוא דוקא צואת דוד שבאה לבסס את דרכו שלא בונים מלוכה על החרב. הצואה שבאה להעניש את יואב על שחי על חרבו ולא שתף פעולה עם הקו של דוד שלא הורגים עבור המלוכה. וכך הוא אומר: "וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו: וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל".
דוד לא מזכיר בצואתו את הריגת אבשלום, נקודת המחלוקת העִקרית שלו עם יואב. דוד ככל הנראה הבין בסופו של דבר שהריגתו של אבשלום היתה הכרחית, וכפי שבארנו לעיל. ואולם, לדוד יש ויכוח ארוך ומתמשך עם בני צרויה על קלות האצבע על ההדק[23]. בצואתו, מזכיר דוד את אבנר ועמשא, כאילו לרמוז ליואב על תכונתו ונטייתו לסלק את מתחריו מן הדרך באמצעות רצח. ליואב היו סִבות טובות ומוצדקות לשתי הרציחות האלה, אבל למרות אותן סִבות, אין להתעלם מכך ששני האנשים האלה איימו על מעמדו. עמשא אפילו לקח ממנו את כסאו בפעל. כאשר דוד מבקש להתנגד לדרך שבה סכסוך על השלטון מוכרע באמצעות דם, הוא מעדיף לא להזכיר את המקרים שבהם בני צרויה יעצו לדוד להרוג כדי לשמור על שלטונו (עצות שדוד דחה, ולכן לא יצאו אל הפעל), אלא להזכיר מקרים שבהם יואב הרג שרי צבאות אחרים כדי לשמור על שררתו שלו.
לכן מבקש דוד משלמה לעשות כחכמתו כדי להוריד את שיבת יואב שאול.
לכאורה, פתוחה הדרך בפני שלמה למימוש צואת אביו. לשלמה יש סִבה טובה להרוג את יואב: הוא נטה אחרי אדוניהו. אלא ששלמה כבר לא יכול להשתמש בנימוק הזה. הוא כבר הבטיח לאדוניהו שלא יהרוג אותו, והוא לא יכול להרוג את יואב, כשאינו הורג את אדוניהו עצמו. כשבא אדוניהו ובִקש את אבישג[24] (כפי שאמרנו: בדומה לאבשלום שבא על פילגשי אביו), נפתחה בפני שלמה הדרך להרוג את יואב[25]. הדרך הזאת עברה דרך הצורך לנהוג ככל המלכים, ולהרוג את המתחרים. דרכם של בני צרויה שדוד שלל אותה.
מפרשית מלך שבתורה לא משמע שה' בוחר לו מלך שימלוך הוא ובניו עד סוף הדורות. אדרבה, מכלל שנאמר "לבלתי רום לבבו מאחיו למען יאריך ימיו על ממלכתו הוא ובניו", שומע אני שאם ירום לבבו מאחיו לא יאריך ימים הוא ובניו על ממלכתם, אלא יקרע ה' את הממלכה מעליהם ויתנה לאחר, כפי שקרה שוב ושוב במלכות ישראל. מתוך שהדריכה התורה את מי למנות וכיצד, משמע שצריך לעשות זאת פעמים רבות. מלך שירום לבבו מאחיו לא יאריך ימים על ממלכתו. לכן הסיר ה' את חסדו מעם שאול.
כך משמע בתורה וכך היה הדין, עד שבא נתן ונבא "אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם: וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל אֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מִלְּפָנֶיךָ: וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם". כלומר: את הבית יבנה מי שיהיה לי לבן, שחסדי לא יסור ממנו, שככל אב, אם מכעיסנו בנו מענישו בשבט אך לא מסיר ממנו את חסדו. את הבית יבנה מי שימלוך הוא ובניו לעולם. (וגם הנביאים האחרונים נבאו רבות[26] על שיבת מלכות דוד למקומה).
בנבואה זו של נתן, בחר ה' בדוד כפי שבחר באהרן, לעולם. גם לשון הדברים בפרק ההוא מזכירה את בחירת אהרן. יש בפרק בטויים כמו "וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיְבָרֶךְ אֶת הָעָם בְּשֵׁם ה’ צְבָאוֹת", ו"עִמָּם אִכָּבֵדָה", המזכירים את פרשת שמיני. וכך יש לבאר את דברי דוד אל מיכל שם. דוד אומר למיכל שהוא נבחר ע"י ה' ולא ה' נבחר על ידו. על דברי דוד "לִפְנֵי ה’ אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם ה’ עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה’", משיב ה' "וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל אֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מִלְּפָנֶיךָ: וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם"[27]. מדברי דוד אל מיכל אנו למדים שלא רם לבבו מאחיו כלב שאול, לכן נשבע לו ה' שיאריך ימים על ממלכתו. הוא הפנים את דברי פרשית המלך, שהמלך צריך להיות אדם ככל העם ולא ירום לבבו מאחיו.
כמדומה שאין פרשה שחכמים הפכו אותה על פיה יותר מפרשת המלך. ההדגשה של פרשת המלך היא לבלתי רום לבבו מאחיו. לא יעשה לעצמו שם כשם הגדולים אשר בארץ. לא יפאר את עצמו כדרך מלכי הגויים בכסף, בנשים ובסוסים. אלא לא ירום לבבו מאחיו.
פרשת המלך כתובה בין פרשת השופטים לפרשת הנביא. הן על השופטים והן על הנביא נאמר בפירוש שמי שלא ישמע לדבריהם יומת. על המלך אין אפילו רמז קל לכך. להפך, המלך הוא זה שמוזהר שלא ירום לבבו.
והפרשה מסייימת ב"לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל". ומכלל הן אתה שומע לאו – אם ירום לבבו מאחיו, לא יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו. בניו לא ימלכו עוד, ועלינו להמליך שושלת אחרת. ככל הגויים אשר סביבותינו.
חכמים הדגישו מאד דוקא את הצד השני: שתהא אימתו עליך, אומרים חכמים. מי שלא ישמע אל דבריו דינו מיתה. אם מהפרשה משמע שהמלך רשאי לשאת נשים כמו כל אדם אחר בזמנו, באים חכמים ומעלים את הרף עד שמונה עשרה. ומחדדים את העובדה שדוד ובניו ימלכו על ישראל לעולם. לעולם לא יבחר מלך אחר. וזאת אע"פ שממלכתם כבר פסקה, ושושלות אחרות כבר מלכו בישראל, ואפילו ביהודה בזמן בית שני.
אפשר שהמפתח לדבר הוא הפסוק הסתום "אשר יבחר ה' אלהיך בו". פירושים רבים נאמרו על כך, אבל המציאות הכריעה.
ה' בחר בשאול. שאול נחבא אל הכלים ולא רצה למלוך. אבל, כפי שצוין לעיל, משעה שמלך הפך את עורו. משעה שישב על כסאו היה ברור לו שהוא נוהג ככל מלכי הגויים אשר סביבותיו. אפילו שמואל שהמליך אותו יודע שאם ימליך מלך אחר תחתיו יהרגהו שאול. שאול מבקש להרוג את דוד על כך שהוא מסכן את שלטונו. לשאול ברור שמלך לא יכול למלוך אם לא יהרוג כל מועמד אחר. שאול בא אל דוד ומתחנן בפניו שלא יכרית את זרעו אחריו. כלומר: שאול חש צורך להתחנן בפני דוד שלא יהרוג את אשתו ואת חברו הטוב ביותר. לשאול ברור שעליתו של כל מלך אחר פירושה הריגת כל זרעו אחריו. כך הוא עצמו נוהג וכך הוא מצפה שינהגו תחתיו, שהרי כך נוהגים כל מלכי הגוים אשר סביבותינו.
לעֻמתו, דוד מבין שהוא מלך רק כל עוד ה' בוחר בו. כאשר אבשלום מולך, דוד מקבל זאת ואינו מוכן לקחת עמו את הארון. דוד אינו מכרית את בית שאול, ואינו מוכן לשלוח את ידו בשאול אפילו כאשר שאול מבקש את נפשו. דוד למד את המסר של הפרשה. הוא מבין שהמלכות לא תלויה בהכרתת כל המאיימים על השלטון ובניהם אחריהם עד עולם, אלא בבחירת ה' שמתבטאת בכך שהעם מקבל את המלך. לבבו לא רם מאחיו. הוא רואה את עצמו כאחד מאחיו ומבין שהוא יכול להיות מלך ויכול לא להיות מלך, אבל הוא תמיד ישאר דוד. בשל כך הוא זכה להאריך ימים על ממלכתו עד עולם, גם כאשר הוא איננו.
לכן בוחר ה' בדוד לעולם, גם כאשר בניו חוטאים, כִּי לְמַעַן דָּוִד נָתַן ה’ אֱלֹהָיו לוֹ נִיר בִּירוּשָׁלִָם לְהָקִים אֶת בְּנוֹ אַחֲרָיו וּלְהַעֲמִיד אֶת יְרוּשָׁלִָם: אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה’ וְלֹא סָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּהוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה הַחִתִּי.
אשה אחת לקח דוד כמלך ולא כאחד מאחיו. במקום אחד הרשה דוד לעצמו לנהוג כמלכי הגויים. על כך צריך הכתוב לסייג את דבריו ולומר: רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה הַחִתִּי.
דוד נשא שמונה עשרה נשים: מיכל, אביגיל, אחינעם, מעכה, חגית, אביטל, עגלה, בת שבע ועשר הפילגשים. לכן אין ברירה אלא לומר ששמונה עשרה הוא בגבולות המותר. (הגמ' תולה את הדין הזה במקור אחר, אך נראה שזה המקור).
איש אחד שמבין את משמעות בחירת ה', מקבל את הממלכה לעולם. למעשה זה מה שאומרת הפרשה, כל עוד המלך לא יראה את עצמו כמלך אלא כאחד מאחיו, לא יתפוש את הממלכה על ידי הרג ועל ידי נשים, יהיה מלך. אם יראה עצמו כמלך ככל הגויים – לא יהיה מלך. במבחן הזה דוד עמד בכבוד. בכבוד כה רב, עד שלא רק שיאריך ימים על ממלכתו, אלא תהיה לו הממלכה לעולם.
[1] תמצית העניינים: אבשלום מרד בדוד ומלך על כל ישראל. דוד נמלט מירושלים עם שש מאות איש. כל יתר הצבא נאמן לאבשלום. אחיתפל, יועצו הנאמן של דוד, עבר לייעץ לאבשלום. דוד שתל אצל אבשלום את נאמנו, חושי הארכי, כדי שייעץ לאבשלום עצה רעה. אחיתפל יעץ לאבשלום שיֵצֵא הוא, אחיתפל, בראש כח של שנים עשר אלף איש, ויהרוג את דוד בלבד. אחיתפל מניח שאם דוד ימות ישובו לוחמיו ויהיו נאמנים לאבשלום. חושי, השתול של דוד, הציע לאבשלום לגייס את כל הצבא, לרדוף אחרי דוד ולהרוג אותו ואת כל אנשיו, בפקודו של אבשלום עצמו. אבשלום קבל את עצת חושי, גייס את הצבא ויצא למלחמה נגד דוד ואנשיו. דוד צוה את אנשיו שלא יהרגו את אבשלום, אבל יואב הרג את אבשלום, ובכך תם הקרב.
[2] כמובן, יש הבדל משמעותי בין רצונו של דוד לצאת לקרב לבין רצונו של אבשלום לצאת לקרב. דוד סובר שאם אנשיו מסכנים את חייהם גם הוא צריך להיות שותף. אבשלום יוצא לקרב בבחינת "ופניך הולכים בקרב". הוא יוצא כדי להראות את פניו, כפי שנבאר מיד בהמשך המאמר. הוא יוצא לקרב בראש כח גדול בהרבה מהכח שכנגדו, ולא מבין שהוא מסתכן. יתר על כן. הוא לא חותר למגע עם אנשי דוד. המפגש בינו לבין אנשי דוד הוא תוצאה של תאונה לא מכוונת, שמתוארת במלים: "וַיִּקָּרֵא אַבְשָׁלוֹם לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד". מקרה קרה לו הוא לא חִפש אותם.
[3] יואב היה נאמן ללא גבול לכך שדוד מלך ישראל ואין אחר רשאי למלוך. אבל היה גבול לנאמנותו של יואב לדבר דוד. יואב קִבל לגמרי את היות דוד מלך, אבל לא קִבל לגמרי את מחויבותו לדבר דוד. ודאי שלא קִבל זאת במקום שהוא עצמו סבר ששמיעה לדברי דוד מסכנת את עצם מלכותו של דוד. לִמוד גדול מאד למדים אנו מיואב: הנאמנות למלכות והנאמנות לדבר המלכות – שני דברים שונים הם, ואפשר לזה בלא זה. כעת אפשר לדון בשאלה האם כל המקבל את המלכות מצֻוֶּה לקבל גם את דבר המלכות אם לאו, ואם כן – עד כמה. (ברור שלא נגד דברי תורה, ומסתבר שגם לא נגד עצם המלכות). אבל אי אפשר לומר שזה וזה חד הם. שנים הם ואפשר לזה בלא זה. אפשר להפר את דבר המלך, ואין הדבר גורע כהוא זה מהנאמנות לעצם המלכות.
[4] אבשלום אונס את נשי אביו בלי להסס. אותו אבשלום שרצח את אמנון בגלל אונס. אותו אבשלום ששורף את חלקת יואב כדי לעמוד על כך שיכירו בכך שבצדק הוא רצח את אמנון, ושיתיחסו אליו בירושלים כאל אדם הגון ולא כאל רוצח. (זה המאבק של אבשלום החל משיבתו מגשור. הוא דורש שדוד יקבל אותו ככל בן, כלומר: שיכיר בכך שרצח אמנון היה מוצדק וכשר. יתכן שגם המרד שלו ורדיפתו אחר השלטון נבעו ממאמץ להצדיק את הרצח. הוא חשש שדוד ימליך בן אחר, כי לא ראוי שרוצח יורש העצר ישב על כסאו, ואילו לאבשלום היה חשוב להבהיר שמעשה הרצח היה כשר וראוי. אותו אבשלום הוא זה שבסופו של דבר שוכב עם נשי אביו לעיני השמש). אמנם, עם שהוא מאמץ את ההצעה לבוא על פילגשי אביו, הוא נרתע מעצת אחיתפל להרוג את אביו, למרות שאחיתפל מתנדב לעשות בעצמו את העבודה המלוכלכת. כאשר העצה היא להרוג את אביו, מעדיף אבשלום לשאול ליתר בטחון גם את חושי. דוקא העובדה שחושי מבקש להרוג כמות גדולה הרבה יותר של אנשים מקלה עליו. זה לא רצח, זו מלחמה.
[5] ראה מקרי אבימלך, בעשא, זמרי, יהוא, עתליה, ועוד.
[6] שמואל א טז.
[7] שמ"א כד ט.
[8] שמ"א כ לא. (וראה גם שם פס' טו, שגם ממנו משמע שיהונתן יודע שדוד עתיד למלוך. וכן שמ"א כג יז).
[9] שמ"א כד כא.
[10] וגם למפיבשת ברור שבדרך החוק והטבע, הדין היה להרוג את כל בית שאול. כפי שהוא אומר: "כִּי לֹא הָיָה כָּל בֵּית אָבִי כִּי אִם אַנְשֵׁי מָוֶת לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ".
[11] אבל מדברי דוד אל אבישי משמע שברור ששאול צריך למות, ורק דוד אומר שלא הוא יהרגהו. זאת לא תשובה אל אדם שנתח את המציאות הפוליטית, זאת תשובה אל אדם שיודע שיש נבואה על מלכות דוד. אפשר שאבישי, כיון שהיה קרוב משפחה, ידע את הסוד. כמו כן אפשר, שאחרי מות שמואל המעטים שידעו את הסוד הבינו שהם יכולים לגלות את הסוד, כיון שכבר אין חשש שמא יוודע הדבר לשאול והוא יהרג את שמואל. וכך נודע הדבר גם לאבישי.
[12] שמ"א כג יז. (אמנם יש להעיר שדברי יהונתן אל דוד בשמ"א כ יד-טו יכולים להתפרש כתחינה שלא יהרגהו).
[13] שמ"ב טו כה.
[14] שמ"א י כז.
[15] כפי שאנו יכולים ללמוד מפסוקים רבים לאורך כל הפרק. הפרק פותח ב"והמלך דוד זקן". אדוניה לא אומר "אני מלך" אלא "אני אמלוך", וכדי לבטל את תכניתו מושיבים את שלמה על כסא המלוכה. גם דברי נתן מכילים את המלים "ימלוך אחרי". לאורך כל הפרק ברור שאדוניהו לא רוצה למרוד בדוד, אלא לרשת אותו אחרי מותו.
[16] הוא הולך בדרך החוק ופועל כדי להיות זה שיחליף את אביו בבא יומו. כשמתברר שהמלך המליך יורש אחר תחתיו, מתפזרים הוא וכל קרואיו. (אפשר שגם האמירה "ולא עצבו אביו מימיו" לא באה ללמד על דרך החינוך של דוד אלא על היכלת של אדוניהו לפעול בלי להגיע לידי גערה מאביו). גם את אבישג הוא מבקש ישירות מהמלך ולא במחתרת. לכן יואב נוטה אחריו. אך לפעמים דוקא מי שהולך בדרך החוק, מסוכן יותר מהמורד.
[17] ליואב יש סִבה טובה מאד לאי-אהבתו את בת שבע ושלמה. יואב חש שנוצל לרעה בפרשת בת שבע. הוא זה שבִצע את גזר דינו של אוריה, ומן הסתם האמין באותו זמן שיש לדוד סִבה טובה לדון את אוריה למות, כלומר: שאוריה אכן אשם. בדיעבד נודע לו שדוד השתמש בו כדי להרוג אדם חף מפשע. לכן יואב אינו אוהב את בת שבע ושלמה. דוקא נתן, שהוא זה שהוכיח את דוד על חטא בת שבע, קִבל את תשובתו של דוד, ותומך בשלמה.
יואב הוא האיש הנאמן ביותר לדוד. הוא אינו משתף פעולה עם מרד בדוד. הוא משתף פעולה עם אדוניהו כי אדוניהו לא רוצה למרוד בדוד אלא לשבת על כסא דוד אחרי מותו. אדוניהו פועל כאשר המלך דוד זקן ונוטה למות.
עם זאת, יש מקום אחד שבו יואב מאיים במרד. אחרי שדוד כועס על הריגת אבשלום, יואב אומר לו: "וְעַתָּה קוּם צֵא וְדַבֵּר עַל לֵב עֲבָדֶיךָ כִּי בַה' נִשְׁבַּעְתִּי כִּי אֵינְךָ יוֹצֵא אִם יָלִין אִישׁ אִתְּךָ הַלַּיְלָה וְרָעָה לְךָ זֹאת מִכָּל הָרָעָה אֲשֶׁר בָּאָה עָלֶיךָ מִנְּעֻרֶיךָ עַד עָתָּה". יואב אומר לדוד: אני אחראי שעד הערב לא ישאר אתך איש, כל אנשיך יעזבוך. כל נאמני דוד – נאמנים ליואב. אם יואב יאמר להם לעזוב את דוד – הם יעזבוהו. אבל יואב לא מנצל את כחו ולא מורד בדוד, כי הוא נאמן לדוד.
[18] תמצית העניינים: דוד זקן ונוטה למות, ואדוניהו רוצה לרשת את אביו אחרי מותו. לשם כך הוא מתחיל לנהוג כמלך, ויוצר קשר עם יואב ואביתר הכהן. נתן שתומך בשלמה, שולח את בת שבע לדבר עם דוד, השוכב על מטתו, ולבקש ממנו שיבהיר עוד בחייו ששלמה ימלוך תחתיו. דוד ממליך את שלמה. בינתים אדוניהו יושב בסעודה חגיגית לכבוד המלכתו. בנו של אביתר מביא את הבשורה על המלכת שלמה והסעודה מתפזרת. אדוניהו בורח ומחזיק בקרנות המזבח ושלמה מתחיב בפניו שאם לא ינסה למרוד שוב לא יומת. אח"כ, כשאדוניהו מבקש את אבישג השונמית, מבין שלמה את משמעות הבקשה והורג את אדוניהו ואת יואב, ומגרש את אביתר מתפקידו.
[19] בת שבע היא אשה תמימה שאינה מבינה את עניני הממלכה. לכן אינה מבינה את בקשתו של אדוניהו המבקש את אבישג. לכן אדוניהו מבין שדרכה הוא יוכל לבקש את אבישג, הוא בא ומכון אותה אל שלמה, הוא מבין שאת פניה לא ישיב המלך, והמלך אכן מכבד אותה. הוא אומר שימו כסא לאם המלך ומרגע זה והלאה יש גבירה במלכות יהודה, וכל מלך שעולה לשלטון מאופין בשם אמו. אך שלמה מבין את מזימת אדוניהו, והורג אותו.
[20] שני נציגיו של דוד בירושלים במרד אבשלום, יונתן בן אביתר ואחימעץ בן צדוק, עתידים להיות מבשרי טוב. אנשים שהרואה אותם יודע שבשורה טובה בפיהם. שניהם בשרו בשורה שהתנ"ך רואה בה בשורה טובה, אך שניהם התקבלו בצער ע"י נמעני הבשורה. אחימעץ בשר במרד אבשלום, ויונתן בשר בפרשת אדוניהו. אחימעץ התקבל בקרירות ע"י דוד, אך הוא היה מצדו של דוד. יונתן, בבוא תורו, מצא את עצמו בצד הלא-נכון. צדו של אדוניהו. אדוניהו שמח תחילה על בואו של יונתן, מבשר הטוב. אך התאכזב למשמע הבשורה.
גם אבשלום וגם אדוניהו מארגנים לעצמם טקס המלכה, זובחים זבחים, וקוראים לקרואים. שניהם עושים להם מרכבה וחמשים איש רצים לפניהם. ועוד הקבלות.
[21] חילופי "ואתה" ו"ועתה" בדברי בת שבע הם נושא מעניין שיש לדון בו כשלעצמו, ולא כאן המקום.
[22] יתכן שהוא ידע שאביו לא מעוניין בו כיורש. אבל הוא הבין שבמצב שנוצר, יצירת קשרים עם יואב ואביתר תקדם אותו אל המלוכה למרות רצון אביו. כנראה משום שאביו כבר אינו מנהל את ענייני הממלכה.
[23] ראה שמ"א כו ח, שמ"ב ג לט, יט כג, ועוד.
[24] יואב, שככל הנראה אדוניהו לא התיעץ אתו לפני שבקש את אבישג, בורח אל המזבח. כאומר: כשאדוניהו עשה את זה זה הועיל לו, אתה סלחת לו. אני חלק ממחנהו של אדוניהו בשלב הקודם, אותו אדוניהו שכשהחזיק בקרנות המזבח נשבעת לו שאם יהיה לבן חיל לא יפול משערתו ארצה. אני לא חלק ממחנה אדוניהו המבקש את אבישג. יואב לא יודע שבינתים דוד צוה עליו לשלמה. שלמה מנצל את נסיון המרד של אדוניהו כדי למלא את צוואת אביו ולעשות כחכמתו ולמצוא את הדרך להרוג את יואב. (מלשון הפסוקים משמע שיואב הבין מעצמו שכלתה אליו הרעה וברח אל המזבח, ובעקבות בריחתו אל המזבח שלמה מבקש להרגו. האם בריחתו של יואב היא שהזכירה לשלמה שיש להרגו? נראה שלאו דוקא. יואב ברח אל המזבח משום שהבין שכלתה אליו הרעה מאת המלך, ואכן כלתה).
[25] מהלך כזה מחייב להעניש גם את אביתר. אבל שלמה מצא סבה לא להרוג אותו. עם זאת, הכתוב מלמד אותנו שאמנם לשלמה היתה סבה להעניש דוקא את יואב, אבל לה' היתה סבה לגרש את אביתר. נסיון המרד המחודש של אדוניהו אפשר את הריגת יואב וגירוש אביתר. הראשון ע"פ צואת דוד, והשני ע"פ דבר ה' לבית עלי. התנ"ך מקדים דוקא את אביתר, המגורש ע"פ דבר ה'.
[26] ראה למשל ירמיהו לג, יחזקאל לז, עמוס ט, ועוד.
[27] אפשר שעל כך אמר דוד את מזמור כא.