סיפורי גרים

כל יום היתה המלכה נעמדת מול הקיר ואומרת: ראי ראי שעל הקיר, מי היפה בכל העיר?

ויום אחד השיב לה הראי: ראי, את יודעת היטב שאני, ככל ראי, תמיד מראה לך מה שאת רוצה לראות. עד היום הסתכלת בראי ורצית לדעת שאת היפה בכל העיר, אז הראיתי לך את זה. עכשו את מחפשת תירוץ להרוג את שלגיה. לא אמנע זאת ממך, אני בסך הכל ראי שעל הקיר.

מה? מה מפריע לך במה שאמרתי? פתאום מישהו העמיד לך מראה מול הפנים אז את נעלבת? הרי את יודעת שזה בדיוק זה.

טוב, בסדר, רק אל תשברי אותי מרוב עצבים. ראי, זה לא שאני מנסה לרמוז שאת מאמינה באמונות תפלות או משהו כזה. חס וחלילה, אבל בכל זאת, לשבור ראי? את יודעת מי עושה את זה ומה זה מלמד עליו. ולא שאני מנסה לרמוז עליך משהו או משהו כזה. בסך הכל זאת תגובה טבעית של כל בן אדם, לומר שהראי משקר. אבל אף אחד לא מגיע לשלב הזה, כי כל אחד רואה בראי מה שהוא רוצה.

אז גם היום אמשיך להראות לך מה שאת רוצה לראות, כמו שהיה מעודך עד היום הזה. אני בסך הכל ראי, ולכן אני לא מדבר. אף פעם לא דברתי. גם כל המלל דלעיל כלל לא נאמר. כי אני סתם ראי ואני לא מראה לאדם אלא מהרהורי לבו. ואת לא ממש מהרהרת בלבך, גם כי הלב שלך לא משהו, וגם כי היכולות הפילוסופיות שלך לא משהו. גם המודעות העצמית שלך לא משהו. לכן כל השיחה הזאת פשוט לא התקיימה. אפילו לא במוחך. בכלל לא חשבת על כל האפשרויות האלה. פשוט, מיד רואים שיש לך סיבה מצוינת ומוצדקת למדי להרוג את שלגיה. לכי על זה.

הצייד היה איש נחמד מאד, סימפטי מאד ומסביר פנים. הוא שוחח עם שלגיה בנעימות כל הדרך, וגם הסביר לה: "תראי, אני לגמרי בעד ציידות אחרת. ציידות אוהבת ונעימה. ציידות שתהיה חויה נעימה שתזכר אצלך לטובה עד יום מותך, שלמרבה הצער הוא היום. אני לגמרי לרשותך לכל דבר. אני לגמרי פתוח לשמוע כל הצעה לגבי דרך המוות".

"אז אולי לא תהרוג אותי" הציעה שלגיה.

הרעיון המוזר הזה והחצוף הזה מאד הפתיע את הצייד. איך אפשר לחשוב בכלל על רעיון מוזר כזה. זה לא יעלה על הדעת. הוא לא הבין מאיפה נפל עליו מישהו כ"כ מוזר. בקושי הוא מצא את המלים: "טוב, את מבינה שזה בלתי אפשרי. אני לגמרי בעד ללכת לקראתך בכל דבר. אבל את צריכה להבין שאת העבודה שלי אני צריך לעשות. אני אדם ישר. אני אדם ערכי והרי לא יעלה על הדעת שאני ארמה את המעסיק שלי. וחוץ מזה אני אזרח נאמן ושומר חוק. הרי לא יעלה על הדעת שאפר את החוק. אבל אנחנו נמצה את כל האפשרויות העומדות לרשותנו במסגרת החוק".

"אז אולי פשוט לא תהרוג אותי" הציעה שוב שלגיה.

"את זה אני לא יכול לעשות" אמר הצייד. "זאת העבודה שלי, אני צריך לפרנס אשה ושבעה....".

"אז זאת הבעיה? הכסף?" שאלה שלגיה.

"חס וחלילה" השיב הצייד, "אני לא עושה את זה בשביל הכסף, זאת פשוט הפרנסה שלי. וכאמור, אני אדם ישר. אבל אני ממש רוצה ללכת לקראתך ולעשות את זה הכי טוב ונעים שאפשר".

"אבל אני צריכה להגיע לשבעת הגמדים" אמרה שלגיה.

"תראי", אמר הצייד, "לא אכפת לי שנעבור בדרך אצל הגמדים. אמנם, תראי, קצת מפריע לי, זה לא שיש לי דעות קדומות או משהו כזה. בסך הכל גם גמדים הם בני אדם, בדיוק כמונו, לגמרי כמונו, אני אפילו בעד שלא נקרא להם גמדים. אבל, טוב, נו אם את מבקשת. אבל לא להרבה זמן. בכל זאת, יש לי עבודה לעשות, ואני גם צריך להגיע היום הביתה, יש לי אשה ושבעה...."

כשהמלכה קיבלה מהגמדים את הלב של הצייד בטענה שזה לב של זאב, היא מיד הרגישה שמשהו לא בסדר. הרי היא לא ציפתה ללב של זאב, והיא גם מיד ראתה שזה הלב של הצייד, וחוץ מזה, איפה שלגיה?

"אולי תרעילי תפוח" הציע הגמד שהביא לה את המשלוח.

"שטויות", השיבה המלכה, "שלגיה לא אכלה תפוח, לא קראת את הספר של הרב חיים נבון?"

הגמד כמובן לא קרא. בעצם גם המלכה לא, אבל לא היה נעים לו להודות בכך אז הוא אמר: "ברור שקראתי, ואולם סבורני שכעת השתנו הנסיבות ללא היכר, דברים שרואים משם לא רואים משמה, וכעת לא נותרה לפתחנו הברירה אלא לגשת אל פתרון שעת החרום".

המלכה כמובן לא הבינה את מה שאמר הגמד. בעצם גם הגמד לא. אבל היא הרעילה תפוח ונתנה לו. הגמד נתן לה נשיקה והיא התעלפה לבלי קום.

הגמד שלקח את התפוח ידע היטב שהתפוח מורעל. שהרי הוא הורעל לנגד עיניו במידה נדיבה מאד של רעל. לכן הוא ציין לעצמו שעדיף לא לאכול את התפוח. לאחר מכן הוא הבטיח לעצמו שלא יאכל מן התפוח, ואחר כך הוא גם הצהיר באזני עצמו הגדולות שלא יאכל מן התפוח.

אבל אחר כך הוא ציין שוב באזני עצמו הגדולות, שאם ננתח את המצב בצורה קרה וללא היסטריה, נוכל לציין לעצמנו בסיפוק שאין טעם סתם לזרוע בהלה מיותרת בציבור, שהרי לא הוכח עדיין בצורה מדעית שרעל גורם למיתה. והעובדה שהמלכה אומרת כך מלמדת ללא ספק שיש כאן נסיון להנדס את תודעת ההמונים כדי שיהיה קל יותר לשלוט בהם. ואנחנו לא נבלע את הפתיון הזה. כלומר: אנחנו כן נבלע. לא חשוב. אבל אם אני לא אוכל את התפוח הזה יש חשש שמישהו אחר יאכל אותו, ומה אני צריך את זה על המצפון שלי. וחוץ מזה, כמה רעל כבר יכול להיות בביס אחד של תפוח. אני הרי לא אוכל את כל התפוח אלא רק ביס אחד. ואכילת ביס אחד ודאי שאינה פגיעה בהבטחה הליבתית שלי שלא לאכול מן התפוח.

אבל אחרי שהוא אכל ביס אחד, הוא ציין לעצמו שודאי לא יקרה שום נזק אם יאכל ביס נוסף. הלא הוא כבר אכל ביס אחד ולא נגרם שום נזק. ורק טיפש יחזור על אותו מעשה פעם שניה ויצפה לתוצאות אחרות.

אחרי עוד שלשה ביסים הוא כבר התחיל להרגיש לא טוב, ולכן הוא נזכר פתאום שאמא שלו אולי אמרה פעם שאכילת תפוח מרפאת כל כאב. הוא גם ציין לעצמו שאם הוא יאכל עוד ביס אולי הוא יקיא את הכל וייטב לו. בנוסף לכך הוא ציין לעצמו שלא יכול להיות שהמלכה הקמצנית שמה הרבה רעל בתפוח. ושכל הטענות על הרעלת התפוח הן סתם קונספירציות.

כששלגיה וששת הגמדים מצאו את הגמד ביער, הם מיד ראו שמשהו לא בסדר איתו. שלגיה החליטה שצריך לנשק אותו כדי לראות אם יש לו חום. אבל כשהיא התקרבה היא החליטה שעדיף לשלוח את אחד הגמדים האחרים. הגמד השני נישק את הראשון במצחו וקבע בשמחה שלא רק שאין לו חום, אלא להפך: הוא קר לגמרי.

לכן הותירו שלגיה וששת הגמדים את הגמד לבדו ביער. הם הניחו שאף נסיך לא יעז לנשק אותו. מה גם שבקרוב הריח שלו אמור להשתנות לטובה. חוץ מזה, אם זה יהיה נסיך כמו המלכה, הוא לא יוכל להמנע מלנשק את הגמד, כדי שלא יגידו עליו שהוא גזעני ובעל דעות קדומות.

בדרך הלכו הגמדים עם שלגיה בשמחה ובששון ושרו. אבל בסוף לא התאפק אחד הגמדים ושאל את שלגיה: "למה לא רצית לנשק גמד? יש לך עלינו דעות קדומות? את גזענית?".

"לא" השיבה שלגיה, "זה פשוט בגלל שאתם מסריחים".

"אנחנו לא מסריחים", נעלב הגמד, "פשוט כבר כמה שנים לא התרחצנו".

"אתם יכולים לשנות את זה. בדיוק הגענו לנהר, ויש לי סבון בתיק".

"מה פתאום" רגז הגמד. "אנחנו גמדים, ובמהותנו אנחנו מטפחים את הריח היחודי שלנו. ובאיזו זכות את מתערבת? את מתיימרת להגיד לנו איך לחיות? וחוץ מזה, בשביל מה? סתם לעבוד קשה. מחר שוב נהיה מלוכלכים. ומקבלים אותנו יפה גם בלי להתקלח. אף אחד לא רוצה שיגידו עליו שהוא גזעני. אנחנו חיים בחברה ליברלית ופתוחה המקדשת את חופש המחשבה, ולכן מי שיאמר עלינו שאנחנו מסריחים ינודה מהחברה ויאלץ לגור לבדו ביער".

"ברור" אמרה שלגיה. והגמדים נכנסו לביתם שבמעבה היער וחיו שם באושר ובעושר עד היום הזה.

אין נסיכים בעולם הקוסמים.
אלמנה ושבעה יתומים משוועים לעזרה. תרומות תתקבלנה בשמחה.

יום אחד היא החליטה שהיא רוצה לחבוש כיפה.

כמובן שכל האחים שלה צחקו עליה, אבל היא לא בושה מן המלעיגים, והסבירה להם שהיא לא תשתף פעולה עם ההלכה השובניסטית שנכתבה ע"י גברים מדכאי נשים, וכל כולה לא הומצאה אלא כדי להנציח את הפאטריארכיה. היא אפילו דאגה שהכיפה תהיה בצבע אדום בוהק.

בקר בהיר אחד היא יצאה לדרכה, ולמרבה עגמת הנפש היא פגשה את הדוד זאב. כיפה אדומה לא חיבבה במיוחד את הדוד זאב, כי היתה לו כיפה גדולה וציציות ארוכות, בעצם גם לכיפה אדומה היתה כיפה גדולה וציציות ארוכות. אבל בניגוד לכיפה אדומה, המכנסים של הדוד זאב היו ארוכים, לחולצה שלו היו שרוולים, ואפילו גרבים היו לו. חוץ מזה לדוד זאב היה גם זקן, שכיפה אדומה בינתים עוד לא הצליחה לגדל. כיפה אדומה ניסתה להתגבר על היותה אשה מופלה לרעה ע"י כך שידעה בדיוק באלו סמים משתמש מסי, בעוד שהדוד זאב כלל לא ידע מיהו מסי.

"לאן את הולכת?" שאל הדוד זאב.

כיפה אדומה ניסתה להראות צדיקה, ולכן השיבה "לבקר את סבתא".

"ואת לא חושבת שמאד יצער את סבתא לראות אותך כך?" שאל הדוד זאב.

"לא", השיבה כיפה אדומה. "סבתא היא אשה מאד מתקדמת ונאורה".

"נכון", השיב הדוד זאב, "אבל תחשבי איזו פאדיחה איומה תהיה לאמא אם היא תדע שכך באת אל סבתא".

האמת היא שכיפה אדומה לא באמת תכננה ללכת לסבתא, אבל המשפט הזה שכנע אותה סופית. לכן היא מיהרה אל חנות הפרחים הקרובה. הדוד זאב בינתים עלה במהירות על מכוניתו ומיהר לביתה של סבתא.

"איזה אורח" קידמה סבתא את פניו. "מה הביאך הלום באמצע השבוע?".

הדוד זאב התעלם מהרמז הדק ואמר לסבתא: "דיברנו פעם שאקח אותך יום אחד לקניון, ובדיוק היום יש לי זמן. רוצה לבוא?"

"מצוין" אמרה סבתא. "רק אלך להתלבש".

הדוד זאב קיוה מאד שהיא תתלבש מהר והם יספיקו לצאת לפני שכיפה אדומה תגיע, אבל תקוותיו נכזבו. כיפה אדומה נכנסה הביתה וראתה את הדוד זאב יושב בסלון.

"איפה סבתא?" ירתה כיפה אדומה.

"אני סבתא" השיב הדוד זאב.

כיפה אדומה נעלבה. הדוד זאב כנראה לא מבין שהיא כבר עברה את הגיל. לכן הוא השיבה לו באותה מטבע: "אז למה יש לך ציציות כ"כ גדולות?"

"כי נמאס לי מההלכה המפלה של הפאטריארכיה ההלכתית, והחלטתי להיות מתקדמת ושוויונית" השיב הדוד זאב.

"ולמה יש לך כיפה כ"כ גדולה?" שאלה כיפה אדומה.

"הכיפה היא סמל לחופש, לדרור לחרות ולשוויון" השיב הדוד זאב.

"ולמה יש לך זקן כ"כ גדול?" שאלה כיפה אדומה.

"נראה לך מנומס לשאול אשה למה יש לה זקן?" שאל בתגובה הדוד זאב.

בינתים יצאה סבתא מהחדר, בשמחה גדולה: "איזו אורחת!" הכריזה סבתא בשמחה. "אני בדיוק יוצאת עם הדוד זאב לקניון. רוצה לבוא איתנו?".

נכנסו סבתא וכיפה אדומה אל בטן מכוניתו של הדוד זאב. הם ישבו בקניון. סבתא וכיפה אדומה ישבו וצחקו, והדוד זאב לא הרגיש בכלל מה הוא אוכל. הוא רק הסתכל כל הזמן לצדדים בתקוה שלא עובר שם אף אחד שהוא מכיר. כשהוא יצא הוא הרגיש כאילו הבטן שלו מלאה אבנים.

לא פלא שהאחיות החורגות של סינדרלה שנאו אותה. המשפחה של סינדרלה היתה משפחה עניה מאד. לכל אחת מהאחיות היתה רק שמלה אחת, וכולן עבדו קשה במשק הבית. רק סינדרלה הפרימדונה, שהיתה בת לאם אחרת, ירשה מאימה מליון שמלות, וכל היום עמדה והתחנחנה מול הארון. לא פלא שהאחיות החורגות שלה כינו אותה צחצוחית. ויפה קוראים אותה צחצוחית כידוע.

הבנות הגיעו לפרקן, כל אחת לבשה את השמלה שלה ויצאה לפגוש בחור. התחתנה איתו, ילדה לו כמה ילדים והם חיו באושר עד היום הזה. רק סינדרלה לא הצליחה לצאת לשום פגישה.

אחרי שכל האחיות החורגות יצאו מהבית, הגיעה זלדה השדכנית כדי לראות מה אפשר לעשות עם סינדרלה. סינדרלה עמדה מול הארון והתלבטה.

"למה את לא יוצאת להפגש עם בחורים?" שאלה זלדה.

"כי אין לי מה ללבוש", השיבה סינדרלה, והצביעה על הארון הפתוח.

זלדה תפשה שמלה מסויימת ושאלה את סינדרלה למה לא תלבש אותה. סינדרלה לבשה אותה, אבל מיד ראתה לידה את השמלה הסגולה עם התחרה. לכן היא פשטה את השמלה הראשונה ולבשה את הסגולה. אלא שאז צדה את עינה השמלה הוורודה עם הפרח, לכן שוב החליפה סינדרלה את בגדיה ולבשה את הוורודה. אלא שאז – היא ראתה את הוורודה בלי הפרח, ולכן החליטה שוב שאין היא מרוצה, מיהרה ולבשה פיג'מה. בעצם זה משיר אחר, תעזבו.

"את רואה שאין לי מה ללבוש?" שאלה סינדרלה.

זלדה לקחה את כל השמלות של סינדרלה חוץ מאחת, וקרעה את כולן. "עכשו יש לך מה ללבוש" קראה זלדה.

"הו, תודה" השיבה סינדרלה והודתה לזלדה במבט מאושר ושמח. "אבל מה אני אנעל?"

"למה שלא תנעלי את הסנדלים הצהובים האלה?" שאלה זלדה.

סינדרלה נעלבה עד עמקי נשמתה. "זה לא צהוב, זה בז', ואני לא יכולה לנעול את זה כי זה מה שיש לצפורה".

"ומה עם התכלת?" שאלה זלדה.

"זה בדיוק מה שיש לשושנה" אמרה סינדרלה.

לזלדה נמאס. היא לקחה את כל הנעלים של סינדרלה חוץ מזוג אחד וזרקה אותן לפח.

"השארת לי דוקא את הזכוכית. איך אני אלך עם זה?" בכתה סינדרלה. "סנדלים כאלה אין לאף אחת. אף אחד לא הולך היום בסנדלים כאלה".

"אז למה קנית אותם?" שאלה זלדה.

"זה היה שלשום" השיבה סינדרלה.

"אז מה את רוצה?" שאלה זלדה.

"אני רוצה משהו מיוחד" השיבה סינדרלה.

"זה מאד מיוחד, זה השלאגר היום, לכולן יש את זה, את לא מעודכנת", השיבה זלדה. "צאי להפגש עם הנסיך. רק זכרי, עליך לשוב עד חצות. בחצות מתחילות לנשב רוחות מערביות ערות וסוחפות, והנסיך יהפוך לג'וק".

הנסיך היה מאד נחמד, וסינדרלה נהנתה בחברתו. אבל בחצות הלילה נשבה רוח מערבית חזקה. הדלתות נפתחו, וכל הבחורים באו לחגוג את החופש. סינדרלה פתאום ראתה עוד בחור שמצא חן בעיניה. אבל עד שהיא ניגשה אליו פתאום היא ראתה עוד בחור שמצא חן בעיניה. ולמעשה, כולם נראה לה קטנים ולא רלוונטיים. "למה אני בכלל צריכה בחור?" שאלה את עצמה סינדרלה אחרי שהחליפה עשרה בחורים תוך כדי שהיא מסמסת לנסיך שהיא מיד חוזרת, "אני כבר לא צריכה גבר. הגברים האלה סתם מדכאים את הנשים. הם סתם מדכאים ונצלנים ובכלל לא אכפת להם ממני. אף אחד מהם לא שם לב לא מה אני לובשת ולא מה אני נועלת. הם סתם גברים, אני לא נופלת מהגברים. וחוץ מזה, הוסיפה לעצמה, אנחנו כבר בתקופה מתקדמת. היום אני כבר לא מדוכאת, כבר יש לי חופש לבחור את מי שאני רוצה. אז למה להתחתן דוקא עם ההוא?". היא גם קרעה קצת את השמלה שזלדה השאירה לה כי "אנחנו חיים בתקופה של חופש ושל דרור ואני חייבת לעשות מה שכולם עושים, אני לא יכולה להשאר מאחור".

פתאום, הנסיך שלה כבר לא נראה לה נסיך, הוא נראה לה ג'וק.

"אמאלה" צעקה סינדרלה. "הצילו, ג'וק".

אבל אף אחד לא בא להציל אותה, כי כל הגברים כבר היו מרוכזים במישהי אחרת יותר פרובוקטיבית מסינדרלה. בלית ברירה חלצה סינדרלה את הסנדל מעל רגלה והטיחה אותו חזק בג'וק.

מזל שהוא היה עשוי זכוכית.

יום אחד יצאו עמי ותמי לטייל ביער, ולפתע ראו בית עשוי מממתקים. בבית גרה אשה נחמדה וחייכנית, שקיבלה אותם בשמחה ואמרה: "אוי, אתם לבד ביער? מסכנים. מה עושים ההורים בימינו? איזה הורים מזניחים. תראו את הילדים המסכנים האלה שהוריהם נטשו אותם ביער".

"ההורים לא נטשו אותנו, פשוט הלכנו לטייל" מחתה תמי.

אבל עמי בינתים כבר פרק את התריס והתחיל לאכול אותו.

"אוי", אמרה בעלת הבית, "תראו איזה ילד מורעב. תראו מה קורה כשהורים מביאים ילדים לעולם ולא דואגים להם. למה ההורים הרעים שלכם הביאו אתכם לעולם הרע הזה? תמיד אמרתי שבית ההורים הוא המקום הרע ביותר לילדים".

"הבית שלנו הוא דווקא מקום טוב מאד" אמרה תמי.

"רק חבל שהגג שלו לא עשוי שוקולד" הוסיף עמי למען הנימוס.

"אם הוא היה עשוי שוקולד כבר היית עושה בו חורים ואבא היה כועס עליך" הגנה תמי.

"אוי ואבוי", אמרה בעלת הבית, "איזה הורים רעים יש לכם, הם כועסים עליכם".

"בדרך כלל הם לא כועסים" הסבירה תמי. "רק אם אנחנו משתוללים או מתנהגים לא יפה".

"או שאני לא מכין שיעורי בית" הוסיף עמי כדי לעזור לאחותו.

"איזה הורים מתעללים" סיכמה בעלת הבית. "איך נותנים לאנשים כאלה להביא ילדים לעולם. איזה בית נורא".

"אני דוקא אוהב את הבית", אמר עמי, "אני שונא את בית הספר ואוהב חופש".

"מצויין", אמרה בשמחה בעלת הבית, "אצלי תלמד מה זה חופש, אצלי יהיה לך ממש בית ספר לחופש, אני אסביר לך בדיוק בדיוק איך צריך להיות בחופש. אצלי תהיה חופשי".

עמי קצת התבלבל, אבל כיון שבעלת הבית היתה חייכנית וחיננית והוילונות היו טעימים, עמי שמע את המלה החוזרת "חופש", ולא את המלה בית ספר.

בינתים גם תמי לא התאפקה והתחילה ללקק את המרציפן הורוד, אבל בעלת הבית הזדעזעה: "תראו מה עשו לילדה המסכנה, תראו איך הסלילו אותה, ההורים שלה החליטו שהיא ילדה ובגלל זה היא אוהבת ורוד".

"אבל אני אוהבת ורוד" אמרה תמי.

"לא, את רק חושבת שאת אוהבת דברים של בנות", הסבירה בעלת הבית, "אצלי יהיה לך חופש, אצלי כבר לא תצטרכי להיות בת. אצלי תהיי בן".

"אבל היא בת" אמר עמי.

"אוי" התחלחלה בעלת הבית. "כבר בגיל הזה עשו ממך מיזוגן, איזה הורים מתעללים. מילא שהם פרימיטיבים אבל איך הם לא חסים על הנפשות המסכנות של הילדים שלהם? החליטו בשבילך שאתה חייב להיות בן, הסלילו אותך, בוא, תשאר אצלי ותהיה בת. כמו כל הבנות. יהיה לך חופש".

בעלת הבית עקרה את אחת הדלתות וחילקה אותה לילדים. אבל בדיוק אז נשמע קולו של אבא המחפש את הילדים.

בעלת הבית דחפה ליד של עמי שקית מלאה סוכריות ולחשה לו: "תפזר את הסוכריות לאורך הדרך ותוכל למצוא את הדרך חזרה".

עמי כמובן לא תכנן לעשות את זה. הוא תכנן לאכול את הסוכריות. אבל אבא אמר לו: "מה זה הזבל הזה שהאשה הזאת נתנה לך? זרוק את זה לפח".

אז לא נותרה לאשה ברירה. היא הלכה אחרי הילדים עד שהגיעו הביתה. ושם היא דחפה את אמא של הילדים לתוך התנור ונתנה לילדים לאכול מבשרה. הם השאירו רק עצמות יבשות.

יום אחד יצאה זהבה לטייל ביער העבות והסבוך. היא קצת הסתבכה שם. למזלה היא מצאה שם את הבית שאמור לעזור לאזרח.

זהבה נכנסה לבית ומצאה שם שלש כורסאות נוחות, אחת קטנה, אחת בינונית ואחת גדולה.

התיישבה זהבה על הכורסא הקטנה, היא היתה נוחה ומתאימה, זהבה התחילה לצייר על הדפים שהיו שם, אבל היה שם רק עט אחד שכותב רק בכחול. גם במחשב היא לא מצאה שום משחק. היא טעמה מכוס השוקו שהיתה מונחת שם אבל התברר שזה לא היה שוקו אלא נוזל שחור ומר. לכן עברה זהבה לכורסא הבינונית.

הכורסא הבינונית היתה גדולה קצת למדותיה של זהבה, וגם שם היה רק עט כחול, ובמחשב לא היו משחקים. גם השוקו שם היה מר.

אז עברה זהבה לכורסא הגדולה. שם היו טושים בכל הצבעים, והשוקו היה שוקו, בכוס גדולה מאד. על המחשב דוקא היו כתובות כל מיני שטויות לא מובנות, אבל זהבה גילתה שבalt tab פשוט היא עוברת בלי בעיה להרבה משחקים.

לפתע נכנסו אל הבית שלשה דובים.

"מישהו ישב על הכסא שלי", אמר הדוב הקטן. "כמדומני שזה לא עומד במבחן חוק יסוד כבוד הדוב וחרותו, אנו נאלץ להוציא חוות דעת נגד הישיבה הזאת".

"מישהו ישב על הכסא שלי", אמרה הדובה הבינונית. "יש בכך משום פגיעה בעצמיותו של החוק למניעת פגיעה בנשים ובחיות הבר, וחוששתני שאין מנוס מלטרוף את היושב. אוציא חוות דעת בעניין".

"מישהו יושב על הכסא שלי", נחרד הדוב הגדול. "הדבר עומד בניגוד לחוק יסוד השפיטה".

הדוב הגדול רצה להמשיך לשאת את נאומו, אלא שהדוב הקטן שיסע אותו: "מישהו טעם מהקפה שלי", מחה הדוב הקטן. "הדבר נטול יכולת עמידה משפטית באשר הוא עומד בניגוד לאינטרס הציבורי בדבר השמירה על המקומות הירוקים, יערות הגשם ואיכות הסביבה, ולפיכך דינו להתבטל".

"מישהו טעם גם מהקפה שלי", נחרדה הדובה הבינונית. "והקפה שלי דווקא לא נטול. בשתיה ממנו יש משום פגיעה בלתי מידתית ובלתי סבירה בחיות הבר ובנשים".

"מישהו שתה את כל השו... אה.... הקפה שלי". אמר גם הדוב הגדול. "סבורני כי בנסיבות הקיימות הדבר אינו עולה בקנה אחד עם טובת הציבור ועם ערכי האדם הסביר".

"אוציא אפוא חוות דעת בנידון", אמר הדוב הקטן, "אבל משום מה חוות הדעת שלי מלאה בקשקושים".

"חוות הדעת שלך מחייבת את הרשות המבצעת", אמרה הדובה הבינונית, "ומי שטוען שהיא קשקוש יואשם בבזיון מערכת המשפט. אבל אוי, גם את חוות הדעת שלי מישהו מילא בקשקושים לא מובנים".

"הם לא אמורים להיות מובנים", הסביר הדב הגדול.

"מישהו נגע במחשב שלי", אמר לפתע הדב הקטן.

"מישהו נגע גם במחשב שלי", אמרה הדובה הבינונית.

"מישהו משחק במחשב שלי", אמר הדב הגדול.

"זה לא משחקים", אמרו שני הדובים האחרים. "אלה חוות דעת שיפוטיות".

"אבל היא הצליחה להגיע לשלב שאני לא הצלחתי להגיע אליו", אמר הדב הגדול.

"זוהי חריגה מתחום הסבירות, נוגע במישור הפלילי, ופוגע ברווחת המדינה והאזרחים". אמר הדב הקטן.

"טוב, אם כך אז אני אלך", אמרה זהבה.

"את מביעה אי אמון במערכת המשפט?" תהו שלשת הדובים.

"חלילה", השיבה זהבה. "פשוט, אמרתם שאתם בעד האזרח".

"ודאי שאנו בעד האזרח", השיב הדב הגדול. "אבל להיות בעד האזרח פירושו להיות בעד טובתו המהותית של האזרח. טובתך המהותית דורשת את אכילתך. יש לתת את הדעת לטובתו המהותית של האזרח. ע"פ מבחן האדם הסביר ומבחן הצדק. וכמדומני שבישיבתך על כסאנו הפגנת פגיעה בלתי מידתית בטובת האזרח ובשמירה על חיות הבר. אי לכך ובהתאם לזאת כמדומני שאין מנוס מהקביעה שהחוק מחייב לאכול אותך. זהו חוק הלוקח בחשבון את האיזון הדרוש והמתבקש בין השמירה על המרחב השיפוטי לבין פתרון בעיית הרעב במערכת המשפט".

"הביצוע יהיה מיידי", הוסיפה הדובה הבינונית, "אבל לאחר הביצוע פרקליטך יוכל כמובן להגיש ערעור".

את ההמשך זהבה כבר לא שמעה.