לקבצים המלאים: סיפורי גרים תיק אליפז
כל יום היתה המלכה נעמדת מול הקיר ואומרת: ראי ראי שעל הקיר, מי היפה בכל העיר?
ויום אחד השיב לה הראי: ראי, את יודעת היטב שאני, ככל ראי, תמיד מראה לך מה שאת רוצה לראות. עד היום הסתכלת בראי ורצית לדעת שאת היפה בכל העיר, אז הראיתי לך את זה. עכשו את מחפשת תירוץ להרוג את שלגיה. לא אמנע זאת ממך, אני בסך הכל ראי שעל הקיר.
מה? מה מפריע לך במה שאמרתי? פתאום מישהו העמיד לך מראה מול הפנים אז את נעלבת? הרי את יודעת שזה בדיוק זה.
טוב, בסדר, רק אל תשברי אותי מרוב עצבים. ראי, זה לא שאני מנסה לרמוז שאת מאמינה באמונות תפלות או משהו כזה. חס וחלילה, אבל בכל זאת, לשבור ראי? את יודעת מי עושה את זה ומה זה מלמד עליו. ולא שאני מנסה לרמוז עליך משהו או משהו כזה. בסך הכל זאת תגובה טבעית של כל בן אדם, לומר שהראי משקר. אבל אף אחד לא מגיע לשלב הזה, כי כל אחד רואה בראי מה שהוא רוצה.
אז גם היום אמשיך להראות לך מה שאת רוצה לראות, כמו שהיה מעודך עד היום הזה. אני בסך הכל ראי, ולכן אני לא מדבר. אף פעם לא דברתי. גם כל המלל דלעיל כלל לא נאמר. כי אני סתם ראי ואני לא מראה לאדם אלא מהרהורי לבו. ואת לא ממש מהרהרת בלבך, גם כי הלב שלך לא משהו, וגם כי היכולות הפילוסופיות שלך לא משהו. גם המודעות העצמית שלך לא משהו. לכן כל השיחה הזאת פשוט לא התקיימה. אפילו לא במוחך. בכלל לא חשבת על כל האפשרויות האלה. פשוט, מיד רואים שיש לך סיבה מצוינת ומוצדקת למדי להרוג את שלגיה. לכי על זה.
*
הצייד היה איש נחמד מאד, סימפטי מאד ומסביר פנים. הוא שוחח עם שלגיה בנעימות כל הדרך, וגם הסביר לה: "תראי, אני לגמרי בעד ציידות אחרת. ציידות אוהבת ונעימה. ציידות שתהיה חויה נעימה שתזכר אצלך לטובה עד יום מותך, שלמרבה הצער הוא היום. אני לגמרי לרשותך לכל דבר. אני לגמרי פתוח לשמוע כל הצעה לגבי דרך המוות".
"אז אולי לא תהרוג אותי" הציעה שלגיה.
הרעיון המוזר הזה והחצוף הזה מאד הפתיע את הצייד. איך אפשר לחשוב בכלל על רעיון מוזר כזה. זה לא יעלה על הדעת. הוא לא הבין מאיפה נפל עליו מישהו כ"כ מוזר. בקושי הוא מצא את המלים: "טוב, את מבינה שזה בלתי אפשרי. אני לגמרי בעד ללכת לקראתך בכל דבר. אבל את צריכה להבין שאת העבודה שלי אני צריך לעשות. אני אדם ישר. אני אדם ערכי והרי לא יעלה על הדעת שאני ארמה את המעסיק שלי. וחוץ מזה אני אזרח נאמן ושומר חוק. הרי לא יעלה על הדעת שאפר את החוק. אבל אנחנו נמצה את כל האפשרויות העומדות לרשותנו במסגרת החוק".
"אז אולי פשוט לא תהרוג אותי" הציעה שוב שלגיה.
"את זה אני לא יכול לעשות" אמר הצייד. "זאת העבודה שלי, אני צריך לפרנס אשה ושבעה....".
"אז זאת הבעיה? הכסף?" שאלה שלגיה.
"חס וחלילה" השיב הצייד, "אני לא עושה את זה בשביל הכסף, זאת פשוט הפרנסה שלי. וכאמור, אני אדם ישר. אבל אני ממש רוצה ללכת לקראתך ולעשות את זה הכי טוב ונעים שאפשר".
"אבל אני צריכה להגיע לשבעת הגמדים" אמרה שלגיה.
"תראי", אמר הצייד, "לא אכפת לי שנעבור בדרך אצל הגמדים. אמנם, תראי, קצת מפריע לי, זה לא שיש לי דעות קדומות או משהו כזה. בסך הכל גם גמדים הם בני אדם, בדיוק כמונו, לגמרי כמונו, אני אפילו בעד שלא נקרא להם גמדים. אבל, טוב, נו אם את מבקשת. אבל לא להרבה זמן. בכל זאת, יש לי עבודה לעשות, ואני גם צריך להגיע היום הביתה, יש לי אשה ושבעה...."
*
כשהמלכה קיבלה מהגמדים את הלב של הצייד בטענה שזה לב של זאב, היא מיד הרגישה שמשהו לא בסדר. הרי היא לא ציפתה ללב של זאב, והיא גם מיד ראתה שזה הלב של הצייד, וחוץ מזה, איפה שלגיה?
"אולי תרעילי תפוח" הציע הגמד שהביא לה את המשלוח.
"שטויות", השיבה המלכה, "שלגיה לא אכלה תפוח, לא קראת את הספר של הרב חיים נבון?"
הגמד כמובן לא קרא. בעצם גם המלכה לא, אבל לא היה נעים לו להודות בכך אז הוא אמר: "ברור שקראתי, ואולם סבורני שכעת השתנו הנסיבות ללא הכר, דברים שרואים משם לא רואים משמה, וכעת לא נותרה לפתחנו הברירה אלא לגשת אל פתרון שעת החרום".
המלכה כמובן לא הבינה את מה שאמר הגמד. בעצם גם הגמד לא. אבל היא הרעילה תפוח ונתנה לו. הגמד נתן לה נשיקה והיא התעלפה לבלי קום.
*
הגמד שלקח את התפוח ידע היטב שהתפוח מורעל. שהרי הוא הורעל לנגד עיניו במידה נדיבה מאד של רעל. לכן הוא ציין לעצמו שעדיף לא לאכול את התפוח. לאחר מכן הוא הבטיח לעצמו שלא יאכל מן התפוח, ואחר כך הוא גם הצהיר באזני עצמו הגדולות שלא יאכל מן התפוח.
אבל אחר כך הוא ציין שוב באזני עצמו הגדולות, שאם ננתח את המצב בצורה קרה וללא היסטריה, נוכל לציין לעצמנו בסיפוק שאין טעם סתם לזרוע בהלה מיותרת בציבור, שהרי לא הוכח עדיין בצורה מדעית שרעל גורם למיתה. והעובדה שהמלכה אומרת כך מלמדת ללא ספק שיש כאן נסיון להנדס את תודעת ההמונים כדי שיהיה קל יותר לשלוט בהם. ואנחנו לא נבלע את הפתיון הזה. כלומר: אנחנו כן נבלע. לא חשוב. אבל אם אני לא אוכל את התפוח הזה יש חשש שמישהו אחר יאכל אותו, ומה אני צריך את זה על המצפון שלי. וחוץ מזה, כמה רעל כבר יכול להיות בביס אחד של תפוח. אני הרי לא אוכל את כל התפוח אלא רק ביס אחד. ואכילת ביס אחד ודאי שאינה פגיעה בהבטחה הליבתית שלי שלא לאכול מן התפוח.
אבל אחרי שהוא אכל ביס אחד, הוא ציין לעצמו שודאי לא יקרה שום נזק אם יאכל ביס נוסף. הלא הוא כבר אכל ביס אחד ולא נגרם שום נזק. ורק טיפש יחזור על אותו מעשה פעם שניה ויצפה לתוצאות אחרות.
אחרי עוד שלשה ביסים הוא כבר התחיל להרגיש לא טוב, ולכן הוא נזכר פתאום שאמא שלו אולי אמרה פעם שאכילת תפוח מרפאת כל כאב. הוא גם ציין לעצמו שאם הוא יאכל עוד ביס אולי הוא יקיא את הכל וייטב לו. בנוסף לכך הוא ציין לעצמו שלא יכול להיות שהמלכה הקמצנית שמה הרבה רעל בתפוח. ושכל הטענות על הרעלת התפוח הן סתם קונספירציות.
*
כששלגיה וששת הגמדים מצאו את הגמד ביער, הם מיד ראו שמשהו לא בסדר איתו. שלגיה החליטה שצריך לנשק אותו כדי לראות אם יש לו חום. אבל כשהיא התקרבה היא החליטה שעדיף לשלוח את אחד הגמדים האחרים. הגמד השני נישק את הראשון במצחו וקבע בשמחה שלא רק שאין לו חום, אלא להפך: הוא קר לגמרי.
לכן הותירו שלגיה וששת הגמדים את הגמד לבדו ביער. הם הניחו שאף נסיך לא יעז לנשק אותו. מה גם שבקרוב הריח שלו אמור להשתנות לטובה. חוץ מזה, אם זה יהיה נסיך כמו המלכה, הוא לא יוכל להמנע מלנשק את הגמד, כדי שלא יגידו עליו שהוא גזעני ובעל דעות קדומות.
בדרך הלכו הגמדים עם שלגיה בשמחה ובששון ושרו. אבל בסוף לא התאפק אחד הגמדים ושאל את שלגיה: "למה לא רצית לנשק גמד? יש לך עלינו דעות קדומות? את גזענית?".
"לא" השיבה שלגיה, "זה פשוט בגלל שאתם מסריחים".
"אנחנו לא מסריחים", נעלב הגמד, "פשוט כבר כמה שנים לא התרחצנו".
"אתם יכולים לשנות את זה. בדיוק הגענו לנהר, ויש לי סבון בתיק".
"מה פתאום" רגז הגמד. "אנחנו גמדים, ובמהותנו אנחנו מטפחים את הריח היחודי שלנו. ובאיזו זכות את מתערבת? את מתיימרת להגיד לנו איך לחיות? וחוץ מזה, בשביל מה? סתם לעבוד קשה. מחר שוב נהיה מלוכלכים. ומקבלים אותנו יפה גם בלי להתקלח. אף אחד לא רוצה שיגידו עליו שהוא גזעני. אנחנו חיים בחברה ליברלית ופתוחה המקדשת את חופש המחשבה, ולכן מי שיאמר עלינו שאנחנו מסריחים ינודה מהחברה ויאלץ לגור לבדו ביער".
"ברור" אמרה שלגיה. והגמדים נכנסו לביתם שבמעבה היער וחיו שם באושר ובעושר עד היום הזה.
· אין נסיכים בעולם הקוסמים.
· אלמנה ושבעה יתומים משוועים לעזרה. תרומות תתקבלנה בשמחה.
יום אחד היא החליטה שהיא רוצה לחבוש כיפה.
כמובן שכל האחים שלה צחקו עליה, אבל היא לא בושה מן המלעיגים, והסבירה להם שהיא לא תשתף פעולה עם ההלכה השובניסטית שנכתבה ע"י גברים מדכאי נשים, וכל כולה לא הומצאה אלא כדי להנציח את הפאטריארכיה. היא אפילו דאגה שהכיפה תהיה בצבע אדום בוהק.
בקר בהיר אחד היא יצאה לדרכה, ולמרבה עגמת הנפש היא פגשה את הדוד זאב. כיפה אדומה לא חיבבה במיוחד את הדוד זאב, כי היתה לו כיפה גדולה וציציות ארוכות, בעצם גם לכיפה אדומה היתה כיפה גדולה וציציות ארוכות. אבל בניגוד לכיפה אדומה, המכנסים של הדוד זאב היו ארוכים, לחולצה שלו היו שרוולים, ואפילו גרבים היו לו. חוץ מזה לדוד זאב היה גם זקן, שכיפה אדומה בינתים עוד לא הצליחה לגדל. כיפה אדומה ניסתה להתגבר על היותה אשה מופלה לרעה ע"י כך שידעה בדיוק באלו סמים משתמש מסי, בעוד שהדוד זאב כלל לא ידע מיהו מסי.
"לאן את הולכת?" שאל הדוד זאב.
כיפה אדומה ניסתה להראות צדיקה, ולכן השיבה "לבקר את סבתא".
"ואת לא חושבת שמאד יצער את סבתא לראות אותך כך?" שאל הדוד זאב.
"לא", השיבה כיפה אדומה. "סבתא היא אשה מאד מתקדמת ונאורה".
"נכון", השיב הדוד זאב, "אבל תחשבי איזו פאדיחה איומה תהיה לאמא אם היא תדע שכך באת אל סבתא".
האמת היא שכיפה אדומה לא באמת תכננה ללכת לסבתא, אבל המשפט הזה שכנע אותה סופית. לכן היא מיהרה אל חנות הפרחים הקרובה. הדוד זאב בינתים עלה במהירות על מכוניתו ומיהר לביתה של סבתא.
"איזה אורח" קידמה סבתא את פניו. "מה הביאך הלום סתם ככה באמצע השבוע?".
הדוד זאב התעלם מהרמז הדק ואמר לסבתא: "דיברנו פעם שאקח אותך יום אחד לקניון, ובדיוק היום יש לי זמן. רוצה לבוא?"
"מצוין" אמרה סבתא. "רק אלך להתלבש".
הדוד זאב קיוה מאד שהיא תתלבש מהר והם יספיקו לצאת לפני שכיפה אדומה תגיע, אבל תקוותיו נכזבו. כיפה אדומה נכנסה הביתה וראתה את הדוד זאב יושב בסלון.
"איפה סבתא?" ירתה כיפה אדומה.
"אני סבתא" השיב הדוד זאב.
כיפה אדומה נעלבה. הדוד זאב כנראה לא מבין שהיא כבר עברה את הגיל. לכן הוא השיבה לו באותה מטבע: "אז למה יש לך ציציות כ"כ גדולות?"
"כי נמאס לי מההלכה המפלה של הפאטריארכיה ההלכתית, והחלטתי להיות מתקדמת ושוויונית" השיב הדוד זאב.
"ולמה יש לך כיפה כ"כ גדולה?" שאלה כיפה אדומה.
"הכיפה היא סמל לחופש, לדרור לחרות ולשוויון" השיב הדוד זאב.
"ולמה יש לך זקן כ"כ גדול?" שאלה כיפה אדומה.
"נראה לך מנומס לשאול אשה למה יש לה זקן?" שאל בתגובה הדוד זאב.
בינתים יצאה סבתא מהחדר, בשמחה גדולה: "איזו אורחת!" הכריזה סבתא בשמחה. "אני בדיוק יוצאת עם הדוד זאב לקניון. רוצה לבוא איתנו?".
נכנסו סבתא וכיפה אדומה אל בטן מכוניתו של הדוד זאב. הם ישבו בקניון. סבתא וכיפה אדומה ישבו וצחקו, והדוד זאב לא הרגיש בכלל מה הוא אוכל. הוא רק הסתכל כל הזמן לצדדים בתקוה שלא עובר שם אף אחד שהוא מכיר. כשהוא יצא הוא הרגיש כאילו הבטן שלו מלאה אבנים.
לא פלא שהאחיות החורגות של סינדרלה שנאו אותה. המשפחה של סינדרלה היתה משפחה עניה מאד. לכל אחת מהאחיות היתה רק שמלה אחת, וכולן עבדו קשה במשק הבית. רק סינדרלה הפרימדונה, שהיתה בת לאם אחרת, ירשה מאימה מליון שמלות, וכל היום עמדה והתחנחנה מול הארון. לא פלא שהאחיות החורגות שלה כינו אותה צחצוחית. ויפה קוראים אותה צחצוחית כידוע.
הבנות הגיעו לפרקן, כל אחת לבשה את השמלה שלה ויצאה לפגוש בחור. התחתנה איתו, ילדה לו כמה ילדים והם חיו באושר עד היום הזה. רק סינדרלה לא הצליחה לצאת לשום פגישה.
אחרי שכל האחיות החורגות יצאו מהבית, הגיעה זלדה השדכנית כדי לראות מה אפשר לעשות עם סינדרלה. סינדרלה עמדה מול הארון והתלבטה.
"למה את לא יוצאת להפגש עם בחורים?" שאלה זלדה.
"כי אין לי מה ללבוש", השיבה סינדרלה, והצביעה על הארון הפתוח.
זלדה תפשה שמלה מסויימת ושאלה את סינדרלה למה לא תלבש אותה. סינדרלה לבשה אותה, אבל מיד ראתה לידה את השמלה הסגולה עם התחרה. לכן היא פשטה את השמלה הראשונה ולבשה את הסגולה. אלא שאז צדה את עינה השמלה הוורודה עם הפרח, לכן שוב החליפה סינדרלה את בגדיה ולבשה את הוורודה. אלא שאז – היא ראתה את הוורודה בלי הפרח, ולכן החליטה שוב שאין היא מרוצה, מיהרה ולבשה פיג'מה. בעצם זה משיר אחר, תעזבו.
"את רואה שאין לי מה ללבוש?" שאלה סינדרלה.
זלדה לקחה את כל השמלות של סינדרלה חוץ מאחת, וקרעה את כולן. "עכשו יש לך מה ללבוש" קראה זלדה.
"הו, תודה" השיבה סינדרלה והודתה לזלדה במבט מאושר ושמח. "אבל מה אני אנעל?"
"למה שלא תנעלי את הסנדלים הצהובים האלה?" שאלה זלדה.
סינדרלה נעלבה עד עמקי נשמתה. "זה לא צהוב, זה בז', ואני לא יכולה לנעול את זה כי זה מה שיש לצפורה".
"ומה עם התכלת?" שאלה זלדה.
"זה בדיוק מה שיש לשושנה" אמרה סינדרלה.
לזלדה נמאס. היא לקחה את כל הנעלים של סינדרלה חוץ מזוג אחד וזרקה אותן לפח.
"השארת לי דוקא את הזכוכית. איך אני אלך עם זה?" בכתה סינדרלה. "סנדלים כאלה אין לאף אחת. אף אחד לא הולך היום בסנדלים כאלה".
"אז למה קנית אותם?" שאלה זלדה.
"זה היה שלשום" השיבה סינדרלה.
"אז מה את רוצה?" שאלה זלדה.
"אני רוצה משהו מיוחד" השיבה סינדרלה.
"זה מאד מיוחד, זה השלאגר היום, לכולן יש את זה, את לא מעודכנת", השיבה זלדה. "צאי להפגש עם הנסיך. רק זכרי, עליך לשוב עד חצות. בחצות מתחילות לנשב רוחות מערביות ערות וסוחפות, והנסיך יהפוך לג'וק".
הנסיך היה מאד נחמד, וסינדרלה נהנתה בחברתו. אבל בחצות הלילה נשבה רוח מערבית חזקה. הדלתות נפתחו, וכל הבחורים באו לחגוג את החופש. סינדרלה פתאום ראתה עוד בחור שמצא חן בעיניה. אבל עד שהיא ניגשה אליו פתאום היא ראתה עוד בחור שמצא חן בעיניה. ולמעשה, כולם נראה לה קטנים ולא רלוונטיים. "למה אני בכלל צריכה בחור?" שאלה את עצמה סינדרלה אחרי שהחליפה עשרה בחורים תוך כדי שהיא מסמסת לנסיך שהיא מיד חוזרת, "אני כבר לא צריכה גבר. הגברים האלה סתם מדכאים את הנשים. הם סתם מדכאים ונצלנים ובכלל לא אכפת להם ממני. אף אחד מהם לא שם לב לא מה אני לובשת ולא מה אני נועלת. הם סתם גברים, אני לא נופלת מהגברים. וחוץ מזה, הוסיפה לעצמה, אנחנו כבר בתקופה מתקדמת. היום אני כבר לא מדוכאת, כבר יש לי חופש לבחור את מי שאני רוצה. אז למה להתחתן דוקא עם ההוא?". היא גם קרעה קצת את השמלה שזלדה השאירה לה כי "אנחנו חיים בתקופה של חופש ושל דרור ואני חייבת לעשות מה שכולם עושים, אני לא יכולה להשאר מאחור".
פתאום, הנסיך שלה כבר לא נראה לה נסיך, הוא נראה לה ג'וק.
"אמאלה" צעקה סינדרלה. "הצילו, ג'וק".
אבל אף אחד לא בא להציל אותה, כי כל הגברים כבר היו מרוכזים במישהי אחרת יותר פרובוקטיבית מסינדרלה. בלית ברירה חלצה סינדרלה את הסנדל מעל רגלה והטיחה אותו חזק בג'וק.
מזל שהוא היה עשוי זכוכית.
יום אחד יצאו עמי ותמי לטייל ביער, ולפתע ראו בית עשוי מממתקים. בבית גרה אשה נחמדה וחייכנית, שקיבלה אותם בשמחה ואמרה: "אוי, אתם לבד ביער? מסכנים. מה עושים ההורים בימינו? איזה הורים מזניחים. תראו את הילדים המסכנים האלה שהוריהם נטשו אותם ביער".
"ההורים לא נטשו אותנו, פשוט הלכנו לטייל" מחתה תמי.
אבל עמי בינתים כבר פרק את התריס והתחיל לאכול אותו.
"אוי", אמרה בעלת הבית, "תראו איזה ילד מורעב. תראו מה קורה כשהורים מביאים ילדים לעולם ולא דואגים להם. למה ההורים הרעים שלכם הביאו אתכם לעולם הרע הזה? תמיד אמרתי שבית ההורים הוא המקום הרע ביותר לילדים".
"הבית שלנו הוא דווקא מקום טוב מאד" אמרה תמי.
"רק חבל שהגג שלו לא עשוי שוקולד" הוסיף עמי למען הנימוס.
"אם הוא היה עשוי שוקולד כבר היית עושה בו חורים ואבא היה כועס עליך" הגנה תמי.
"אוי ואבוי", אמרה בעלת הבית, "איזה הורים רעים יש לכם, הם כועסים עליכם".
"בדרך כלל הם לא כועסים" הסבירה תמי. "רק אם אנחנו משתוללים או מתנהגים לא יפה".
"או שאני לא מכין שיעורי בית" הוסיף עמי כדי לעזור לאחותו.
"איזה הורים מתעללים" סיכמה בעלת הבית. "איך נותנים לאנשים כאלה להביא ילדים לעולם. איזה בית נורא".
"אני דוקא אוהב את הבית", אמר עמי, "אני שונא את בית הספר ואוהב חופש".
"מצויין", אמרה בשמחה בעלת הבית, "אצלי תלמד מה זה חופש, אצלי יהיה לך ממש בית ספר לחופש, אני אסביר לך בדיוק בדיוק איך צריך להיות בחופש. אצלי תהיה חופשי".
עמי קצת התבלבל, אבל כיון שבעלת הבית היתה חייכנית וחיננית והוילונות היו טעימים, עמי שמע את המלה החוזרת "חופש", ולא את המלה בית ספר.
בינתים גם תמי לא התאפקה והתחילה ללקק את המרציפן הורוד, אבל בעלת הבית הזדעזעה: "תראו מה עשו לילדה המסכנה, תראו איך הסלילו אותה, ההורים שלה החליטו שהיא ילדה ובגלל זה היא אוהבת ורוד".
"אבל אני אוהבת ורוד" אמרה תמי.
"לא, את רק חושבת שאת אוהבת דברים של בנות", הסבירה בעלת הבית, "אצלי יהיה לך חופש, אצלי כבר לא תצטרכי להיות בת. אצלי תהיי בן".
"אבל היא בת" אמר עמי.
"אוי" התחלחלה בעלת הבית. "כבר בגיל הזה עשו ממך מיזוגן, איזה הורים מתעללים. מילא שהם פרימיטיבים אבל איך הם לא חסים על הנפשות המסכנות של הילדים שלהם? החליטו בשבילך שאתה חייב להיות בן, הסלילו אותך, בוא, תשאר אצלי ותהיה בת. כמו כל הבנות. יהיה לך חופש".
בעלת הבית עקרה את אחת הדלתות וחילקה אותה לילדים. אבל בדיוק אז נשמע קולו של אבא המחפש את הילדים.
בעלת הבית דחפה ליד של עמי שקית מלאה סוכריות ולחשה לו: "תפזר את הסוכריות לאורך הדרך ותוכל למצוא את הדרך חזרה".
עמי כמובן לא תכנן לעשות את זה. הוא תכנן לאכול את הסוכריות. אבל אבא אמר לו: "מה זה הזבל הזה שהאשה הזאת נתנה לך? זרוק את זה לפח".
אז לא נותרה לאשה ברירה. היא הלכה אחרי הילדים עד שהגיעו הביתה. ושם היא דחפה את אמא של הילדים לתוך התנור ונתנה לילדים לאכול מבשרה. הם השאירו רק עצמות יבשות.
יום אחד יצאה זהבה לטייל ביער העבות והסבוך. היא קצת הסתבכה שם. למזלה היא מצאה שם את הבית שאמור לעזור לאזרח.
זהבה נכנסה לבית ומצאה שם שלש כורסאות נוחות, אחת קטנה, אחת בינונית ואחת גדולה.
התיישבה זהבה על הכורסא הקטנה, היא היתה נוחה ומתאימה, זהבה התחילה לצייר על הדפים שהיו שם, אבל היה שם רק עט אחד שכותב רק בכחול. גם במחשב היא לא מצאה שום משחק. היא טעמה מכוס השוקו שהיתה מונחת שם אבל התברר שזה לא היה שוקו אלא נוזל שחור ומר. לכן עברה זהבה לכורסא הבינונית.
הכורסא הבינונית היתה גדולה קצת למדותיה של זהבה, וגם שם היה רק עט כחול, ובמחשב לא היו משחקים. גם השוקו שם היה מר.
אז עברה זהבה לכורסא הגדולה. שם היו טושים בכל הצבעים, והשוקו היה שוקו, בכוס גדולה מאד. על המחשב דוקא היו כתובות כל מיני שטויות לא מובנות, אבל זהבה גילתה שבalt tab פשוט היא עוברת בלי בעיה להרבה משחקים.
לפתע נכנסו אל הבית שלשה דובים.
"מישהו ישב על הכסא שלי", אמר הדוב הקטן. "כמדומני שזה לא עומד במבחן חוק יסוד כבוד הדוב וחרותו, אנו נאלץ להוציא חוות דעת נגד הישיבה הזאת".
"מישהו ישב על הכסא שלי", אמרה הדובה הבינונית. "יש בכך משום פגיעה בעצמיותו של החוק למניעת פגיעה בנשים ובחיות הבר, וחוששתני שאין מנוס מלטרוף את היושב. אוציא חוות דעת בעניין".
"מישהו יושב על הכסא שלי", נחרד הדוב הגדול. "הדבר עומד בניגוד לחוק יסוד השפיטה".
הדוב הגדול רצה להמשיך לשאת את נאומו, אלא שהדוב הקטן שיסע אותו: "מישהו טעם מהקפה שלי", מחה הדוב הקטן. "הדבר נטול יכולת עמידה משפטית באשר הוא עומד בניגוד לאינטרס הציבורי בדבר השמירה על המקומות הירוקים, יערות הגשם ואיכות הסביבה, ולפיכך דינו להתבטל".
"מישהו טעם גם מהקפה שלי", נחרדה הדובה הבינונית. "והקפה שלי דווקא לא נטול. בשתיה ממנו יש משום פגיעה בלתי מידתית ובלתי סבירה בחיות הבר ובנשים".
"מישהו שתה את כל השו... אה.... הקפה שלי". אמר גם הדוב הגדול. "סבורני כי בנסיבות הקיימות הדבר אינו עולה בקנה אחד עם טובת הציבור ועם ערכי האדם הסביר".
"אוציא אפוא חוות דעת בנידון", אמר הדוב הקטן, "אבל משום מה חוות הדעת שלי מלאה בקשקושים".
"חוות הדעת שלך מחייבת את הרשות המבצעת", אמרה הדובה הבינונית, "ומי שטוען שהיא קשקוש יואשם בבזיון מערכת המשפט. אבל אוי, גם את חוות הדעת שלי מישהו מילא בקשקושים לא מובנים".
"הם לא אמורים להיות מובנים", הסביר הדב הגדול.
"מישהו נגע במחשב שלי", אמר לפתע הדב הקטן.
"מישהו נגע גם במחשב שלי", אמרה הדובה הבינונית.
"מישהו משחק במחשב שלי", אמר הדב הגדול.
"זה לא משחקים", אמרו שני הדובים האחרים. "אלה חוות דעת שיפוטיות".
"אבל היא הצליחה להגיע לשלב שאני לא הצלחתי להגיע אליו", אמר הדב הגדול.
"זוהי חריגה מתחום הסבירות, נוגע במישור הפלילי, ופוגע ברווחת המדינה והאזרחים". אמר הדב הקטן.
"טוב, אם כך אז אני אלך", אמרה זהבה.
"את מביעה אי אמון במערכת המשפט?" תהו שלשת הדובים.
"חלילה", השיבה זהבה. "פשוט, אמרתם שאתם בעד האזרח".
"ודאי שאנו בעד האזרח", השיב הדב הגדול. "אבל להיות בעד האזרח פירושו להיות בעד טובתו המהותית של האזרח. טובתך המהותית דורשת את אכילתך. יש לתת את הדעת לטובתו המהותית של האזרח. ע"פ מבחן האדם הסביר ומבחן הצדק. וכמדומני שבישיבתך על כסאנו הפגנת פגיעה בלתי מידתית בטובת האזרח ובשמירה על חיות הבר. אי לכך ובהתאם לזאת כמדומני שאין מנוס מהקביעה שהחוק מחייב לאכול אותך. זהו חוק הלוקח בחשבון את האיזון הדרוש והמתבקש בין השמירה על המרחב השיפוטי לבין פתרון בעיית הרעב במערכת המשפט".
"הביצוע יהיה מיידי", הוסיפה הדובה הבינונית, "אבל לאחר הביצוע פרקליטך יוכל כמובן להגיש ערעור".
את ההמשך זהבה כבר לא שמעה.
אבא דב, אמא דובה ודובילה חזרו הביתה. דובילה קצת בכה בדרך, וגם אמא היתה קצת עצבנית, דובילה קם נורא מאוחר, השאיר את הצלחת שלו על השולחן, וגם בטיול הוא בלבל את המוח.
ואם היה חסר משהו בשביל מצב הרוח שלה, הרי גם כשהוא בא הביתה הוא טען שמישהו אכל לו את כל הדייסה.
"לא אכלו לך כלום" אמרה אמא דובה, אתה פשוט השארת את הצלחת שלך על השולחן במקום לפנות אותה. ויש לי הרגשה שגם טעמת קצת מהצלחות שלי ושל אבא".
"לא טעמתי כלום. טוב, אולי כף אחת, בשביל זה את כועסת עלי אמא?"
אמא פתחה פה גדול כדי לענות לו, אבל בדיוק באותו רגע צלצל הטלפון. מה גם שבדיוק אז דובילה גילה את זהבה ישנה במיטה שלו, וטרח מהר לעדכן את אמא.
"כן, דובילה אומר שהיא פה" אמרה אמא לתוך הטלפון. "כן, ודאי, אני מיד שולחת אותה הביתה".
"דובילה", קראה אמא בקול מבשר רעות, "קח עכשו את זהבה הביתה, ודיר באלאק אם אתה אוכל אותה בדרך. אני מזהירה אותך. אם תאכל אותה – אתה תאכל אותה".
דובילה נבהל מאד. לקח את זהבה הביתה ולא אכל אותה בדרך. אבל כשהוא חזר אמא שוב היתה בטלפון, והיה ברור שהיא כועסת מאד.
"דובילה, אמרתי לך שלא תאכל אותה בדרך".
"לא אכלתי אותה", אמר דובילה.
"דובילה, תסתכל לי בעינים, אמא של זהבה התקשרה אלי עכשו"
"אני לא אכלתי אותה", אמר דובילה, "רק לקחתי ביס קטן, מה יש? גם זה אסור? איזה קמצנית אמא של זהבה. זהבה אכלה לי את כל הדייסה ולא השאירה כלום, ועלי כועסים שלקחתי ביס קטן? שיגידו תודה שהחזרתי אותה".
"דובילה", אמרה אמא בחומרה "עכשו זהבה לא תוכל ללכת, יצטרכו לעשות לה פרוטזה".
"אפשר לחשוב", אמר דובילה, "איזה סנובית, מתעקשת ללכת רק על הרגלים האחוריות, אז עכשו יש לה אחת. מה יש. אם היא יכולה ללכת על שתים היא לא יכולה ללכת על אחת? ולמה שלא תשתמש גם ברגלים הקדמיות כמו כל בעל חיים נורמלי? הא. מתעקשת להיות שונה, אז שלא תתלונן".
אבל אמא כעסה מאד ואמרה: "דובילה, היום אתה הולך לישון בלי ארוחת ערב. יאללה למיטה, ואני לא רוצה לראות אותך פה עד האביב".
"אבל אמא, עוד נורא מוקדם" אמר דובילה.
"לא מעניין אותי. אתה הולך לישון עכשו, בלי ארוחת ערב. בלי כל החגיגות שלך, ושלא תקום עוד פעם באמצע הקיץ".
הדבר שהכי הפחיד את דרור היה השיעור של המורה שולה, המורה להבעה. כלומר: זה מה שהיה מפחיד בה, ההבעה.
המורה שולה היתה מסתכלת על התלמיד בהבעה שמשתוקקת לרצוח מישהו.
האמת שזה היה הדדי. גם שולה שנאה אצל דרור בעקר את ההבעה שלו. כלומר: את החיוך. זה לא שהיה לשולה משהו עקרוני נגד חיוכים, ממש לא. להפך. בבית הספר הסתובבו שמועות עקשניות שגם היא לפעמים, כשהיא לא מצליחה להתאפק, מסתגרת בשרותים ומחייכת. אבל בבית הספר היא אהבה תלמידים עם הבעה מרוכזת על הפנים. וכמובן: תלמידים מסודרים, מתוקתקים, שיושבים בצורה מסודרת. רצוי גם שאי אפשר יהיה להבדיל ביניהם.
לכן, למפגש עם המורה שולה דאג דרור להביא את ההבעה הקשה ביותר שיכול היה להביא, כלומר: הוא התאמץ לחייך ככל שניתן. גם שולה היתה מתאמצת לגייס נגדו את ההבעה הכי נוראה שיכלה. בעצם, היא לא התאמצה. אצלה זה היה טבעי.
כן, הרעימה שולה בקולה, כדרכה בקודש, ופנתה אל קרבן אקראי.
דוד, האם תוכל לומר לכתה על מה יש להקפיד בכתיבת סיפור קצר.
על לשון רשמית, מדויקת, תקנית ומדודה.
כמעט נכון, אמרה שולה. מיכאל, האם תוכל להסביר לנו מה הם מאפייני הסיפור הקצר?
אה, אה, אה, גמגם מיכאל. מבוא, סיבוך, סיבוך, סיבוך.
לא, הטעימה שולה. המבנה הוא מבוא, סיבוך, שיא...
בוך, השלים דרור, תוך שהוא נשען להנאתו על רגליו האחוריות של הכסא.
כן דרור, אמרה שולה, האם תוכל להסביר לנו למה הנגר עשה לכסא ארבע רגלים.
בהחלט, השיב דרור. שתי תשובות: א. כי אילו לא היו לכסא רגלים קדמיות, אז כשהייתי קם הכסא היה נופל. ושנית: הנגר עשה לכסא ארבע רגלים, אז זה מחייב אותי? אני משועבד לו? אני משועבד לכלי שלי? לא, הכלי שלי משועבד לי.
דרור, הרעימה שולה ותקעה בדרור מבט רצחני, לך למנהל, ותספר לו מה היה פה עכשו.
בשמחה, השיב דרור, אני אספר לו ששאלת שאלה ואני עניתי בדיוק על שאלתך. לא תשובה אחת אלא שתים.
ובאותה הזדמנות, הוסיפה המורה שולה, גם תראה לו שהגעת לפה עם חולצה שיש עליה שני כתמים, כך לא באים לבית הספר.
בסדר, אישר דרור, בפעם הבאה אקפיד על מספר אי זוגי.
דרור קם ממקומו, בליווי קולה הרועם של המורה שולה: ובדרך אולי גם תסביר לכתה למה חייבים להקפיד על מבנה הסיפור הקצר? מה יקרה אם לא נקפיד על המבנה המדויק?
נהיה חופשיים יותר. אמר דרור.
לך כבר למנהל, ספר לו גם את זה. הפטירה המורה שולה.
למנהל היה קול רועם כמו של שולה, אם כי קצת יותר גבוה.
במה זכית שוב לכבוד הגדול לפגוש אותי בחדרי? שאל המנהל. ודרור סיפר לו כיצד שאלה אותו המורה שולה שאלה, והוא, כתלמיד טוב ומצטיין, השיב לא תשובה אחת אלא שתים.
שים לב, אמר המנהל (ודרור התרשם שהוא בקושי מתאפק מלרוץ לשרותים כדי לחייך) שהתשובה השניה שלך כלל אינה עונה על שאלתה של המורה שולה. וחוששני שגם התשובה הראשונה פשוט איננה נכונה. נראה לי שאם תשאל את הנגר תקבל תשובה אחרת לגמרי.
חוששני, השיב דרור, שתשובתו של הנגר אינה רלוונטית לדיון. הנגר פשוט עשה כסא כמו שלימדו אותו לעשות כסא. הוא לא התעמק בשאלה מדוע יש לעשות אותו דוקא כך.
דרור, רעם המנהל, למה שלא תלמד מהנגר ותתחיל פשוט לעשות כמו שמלמדים אותך?
מפריע לך שאני מתעמק בשרשי הדברים? שאל דרור.
מפריע לי שאתה מפריע, לא לומד ולא מתנהג כמו תלמיד. חוץ מזה, יש לך כתם על החולצה.
אתה רואה רק אחד? תמה דרור, המורה שולה הצליחה לראות שנים. מעניין מה יש לאנשי חינוך לחפש בחולצה שלי בשעת הלימודים.
כן דרור, אמר המנהל, אני חושש שאתה לא כ"כ מתאים לבית הספר שלנו. אולי פשוט תצטרך להסתפק בבית הספר המוזנח ההוא, מה שמו?
זה שניצח אותנו בכדורסל? הציע דרור. או שהשגיו במתמטיקה עברו אותנו בשלש נקודות?
די, אמר המנהל. אם לא נאה לך אתה מוזמן ללכת לשם.
כעבור מספר ימים דרור אכן עשה את דרכו אל עבר בית הספר הפתוח, החופשי, המזמין ומאיר הפנים. היה לו קצת משונה ללכת לבית הספר בחולצה לא מכופתרת, אבל שם חייכו אליו כבר כשעבר בשער המקום.
שם הוא פגש את השכן שלו יונתן, שהציג את עצמו בחיוך רחב בשם ג'וני.
אצלנו, הסביר ג'וני, הכל פשוט ופתוח. כל אחד לובש מה שבא לו, וכל אחד מקורי. אין שטאנץ. תראה, מייק לובש חולצת טריקו צהובה שכתוב עליה make love not war, לדייב יש טי-שרט ירוק שכתוב עליו no more war, ולג'ודי בכלל יש חולצה מודפסת אדומה שכתוב עליה סתם love. לא מכריחים אף אחד להיות דומה לאחר. גם לא מקפידים על כלום, אפשר לבוא עם כתם. לג'ודי יש כתם של שוקולד מצד שמאל. לי יש כתם של שוקולד מצד ימין, ולאף אחד לא אכפת. למייק יש בכלל כתם של שוקולד לבן. אפשר גם קפה.
גם כל אחד יכול להסתפר איך שבא לו, אמר ג'וני. ודרור ראה שאכן גם בתחום הזה אין אחידות. ג'וני מגדל שער, לעומתו מייק לא מסתפר, וגם דייב לא יזכה במקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר.
גם המורה להבעה התגלה כאדם נחמד, חביב וחייכן. ממש לא היה אכפת לו אם הסיפור הקצר לא יכיל מלים מדויקות תקניות ומוקפדות, וגם לא היה אכפת לו אם מישהו בוחר לאמץ את הנוסחה של מיכאל, לאמר: סיבוך, סיבוך, סיבוך.
בחיוך רחב הזמין המורה את דרור לקרוא את החיבור שלו. ודרור קרא: נקרא דרור לארץ, נקרא דרור לאומה, נקרא דרור לתלמידים שיעופו כציפור דרור מתוך כלובה.
דרור לא הבין מה קרה, אבל החיוך על פניו של המורה הפך אט אט דומה למדי להבעה המוכרת של המורה שולה.
ארץ? רעם המורה. אומה? איפה למדת את הביטויים האלה? צפור דרור מתוך כלובה? אתה מדבר כאילו ברור שלציפור הדרור יש כלוב.
אני לא התכוונתי, אמר דרור, התכוונתי לומר....
אתה מדבר בביטויים שמקומם לא יכירם בבית ספר מודרני, אמר המורה. המשפטים שלך מזכירים לי תקופות אפלות מבתי ספר שלא אנקוב בשמם.
דרור היה כה מופתע עד שמבלי משים הטה את גופו קדימה והתיישב על כל ארבע רגלי הכסא.
תראו איך הוא יושב, הוא הורס את החופש והפתיחות. קרא ג'וני.
אני יושב ככה כי ככה נוח לי כרגע, בסדר? השיב דרור בכעס.
תראו מה קרה לו, קראה ג'ודי. דורות של דיכוי של מורים הסלילו אותו לחשוב שרק בגלל שהנגר עשה לכסא ארבע רגלים הוא חייב לשבת על כל רגלי הכסא. הוא אדם מדוכא שרחוק מהחופש. ובכלל, תראו, אין לו שום כתם.
ככה נוח לי עכשו, אמר דרור. תעזבו אותי.
לא נעזוב אותך, אמר דייב. אתה מכניס לבית הספר שלנו נורמות שמקומן לא יכירן בעולם של חופש, של חרות, של פתיחות ושל חופש מחשבה. לא ניתן לך להחזיר אותנו אחור אל תקופות האפלה.
אבל את המשפט הזה שהקראתי עכשו אתם בעצמכם כתבתם כשיסדתם את בית הספר שלכם, אז מה אתם רוצים ממני? שאל דרור את המורה. מה אני אשם שאתם מחליפים את הטענות שלכם כמו גרבים?
למה כמו גרבים? שאל המורה. אנחנו מחזיקים באידאולוגיה החדשה והנאורה שלנו כבר לפחות עשר שנים.
וגרבים החלפתם בתקופה הזאת? שאל דרור.
מספרים על סב סב סב סב סב סבי (ועוד כמה סבים אבל אחסוך לכם), הברון מינחה-גדויילה הראשון, שהיה ידוע כבעל מופתים ועושה נסים ונפלאות.
יום אחד הגיעה אל סב סב סב סב סב סבי (ועוד כמה סבים אבל אחסוך לכם) ידיעה על כפר בסקוטלנד שיש בו חיה גדולה הטורפת סוסים ורוכביהם, עם מרכבות וכרכרות.
יצא לו סב סב סב סב סב סבי (ועוד כמה סבים אבל אחסוך לכם) לדרכו, ומסתבר שהדרך ארוכה, הסקוטים הנ"ל חיים להם באיזה לוך. ומרכבתו של סב סב סב סב סב סבי (ועוד כמה סבים אבל אחסוך לכם, הרי בסקוטלנד עסקינן וצריך לחסוך) מדשדשת לה בשלג ובברד, בקור ובכפור. וסב סב סב סב סב סבי (ועוד כמה סבים אבל אחסוך לכם) כבר מצטנן והולך, ומתעטש וחוזר ומתעטש וחוזר ומתעטש, ועושה מלאכיו רוחות, נסים ונפלאות.
אצה לו הדרך, וכבר נראה הכפר באופק, והנה החיה קרבה אל סב סב סב סב סב סבי (ועוד כמה סבים אבל אחסוך לכם) ומאיימת לבלוע אותו ואת סוסיו ומרכבתו, וירדו סוסים ורוכביהם, וסוס ורוכבו רמה בים.
ואמנם היה סב סב סב סב סב סבי (ועוד כמה סבים אבל אחסוך לכם) איש מלומד בנסים, אבל הפעם האחרונה שמישהו במשפחתנו שרף מפלצת היתה בנחל קדרון, וזה די רחוק, ואיך אפשר לשרוף מפלצת בשלג?
אלא שארע לסב סב סב סב סב סבי (ועוד כמה סבים אבל אחסוך לכם) באותו לוך נס, ובעוד המפלצת מתקרבת אליו, תקף אותו ואת סוסיו עיטוש גדול ונורא, שהעיף את המפלצת והפיל אותה אל תוך האוקיינוס, באזור ברמודה.
"זהו" אמר סב סב סב סב סב סבי (ועוד כמה סבים אבל אחסוך לכם) לאנשי העיירה. "הושעתי אתכם מהמפלצת, יותר היא לא תטרוף אתכם. עכשו היא בים ושם היא לא תטרוף אף מרכבה ואף סוס.
אבל הסקוטים, כדרכם של סקוטים, לא שילמו לו אפילו גרוש אחד (כי לא משתמשים שם בגרושים), לא הועילו כל מופתיו של סב סב סב סב סב סבי (ועוד כמה סבים אבל אחסוך לכם). לא הועילו איומיו. לא הועיל אפילו שהוא חילל בחלילו ולקח מהם את כל העכברים שלהם לגרמניה. הקמצנים האלה אמרו לו שהם יסתדרו גם בלי העכברים. וחוץ מזה הם אמרו לו ששוה כסף ככסף, והעכברים שהוא לקח מהם הם הם התשלום שהם חייבים לו. איזה זבל האנשים האלה. הוא רדף אחריהם, הם הסתתרו בפחי זבל, והוא יצא בפחי נפש.
וכך נותר החוב שלהם לבני משפחתי והלך ותפח וצבר ריבית דריבית, עד שבאתי אני. והנה שמעתי אני שהיום הפרסים לקחו מהסקוטים את הקמצנות. ואמרתי בלבי האח, אלך ואגבה את החוב.
ואולם, כדי שלא יארע לי מה שארע לסב סב סב סב סב סבי (ועוד כמה סבים אבל אחסוך לכם), החלטתי שאני לא אשקע בשלג ולא אצטנן.
לכן החלטתי שלפני צאתי אחמם את כדור הארץ.
איך עשיתי זאת? ובכן, תיקונים, סיגופים וגלגולי שלג. התגלגלתי בשלג עד שהחילותי מתעטש ומתעטש ומתעטש. עד אשר חיממו עיטושי את כדור הארץ והחלו קרחוני הצפון נמסים ומפשירים.
וליתר בטחון נקטתי עוד אמצעי בטיחות: נסעתי לשם בקיץ.
נסעתי בקיץ, והנה המקום הומה תיירים. וכל זה בזכות סב סב סב סב סב סבי (ועוד כמה סבים אבל אחסוך לכם), שאלמלא הרחיק הוא משם את המפלצת, אין כל תייר יכול לעמוד במקום, ומי היה בא לשם?
מיד אספתי את כל אנשי המקום ואמרתי: "כעת אתם כבר לא קמצנים, כעת הפרסים הם הקמצנים, ומדוע לא תשיבו לי את חובי?".
אבל הסקוטים לא עוזבים מסורת של דורות. הם מיד אמרו: "אוף, שוב בא אלינו יהודי כדי לומר לנו להטיל סנקציות על הפרסים, כבר בא אובמה וחתם עימם על הסכם הגרעין. ומה כי תלין עלינו".
אנטישמים.
פעם, כשהייתי עם אשתי בטיול בחו"ל, נקלענו לאיזו עיר גדולה.
אשתי ראתה עיר גדולה ומיד הריחה קניונים וחנויות. היא נזכרה שיש כמה דברים שהיא ממש ממש צריכה להמשך הטיול.
"תראי", אמרתי לה, "קורה פה משהו בעיר הזאת. תראי כמה אנשים יש כאן, וכמה צוותי טלויזיה".
"טוב", אמרה לי אשתי. "יש לך חצי שעה לברר מה קורה בעיר הזאת. אני הולכת לקנות שנים-שלשה דברים ונפגש כאן עוד חצי שעה".
רציתי להתחיל לברר, אבל לא הספקתי, כי מיד נגש אלי מישהו שאני לא הבנתי את שפתו והוא לא הבין עברית, אבל איכשהו הצלחתי בסוף להגיד שהוא שואל מה אני יודע על כדורגל.
אמרתי לו שכשהייתי בבית הספר שיחקתי כדורגל בהפסקות. התשובה כנראה לא מצאה חן בעיניו, אבל הוא רצה שאבוא אתו למגרש.
אם הצלחתי להבין את מה שהוא ניסה להסביר לי באנגלית העילגת שלו, ובהתחשב בעובדה שגם אני לא ממש מבין אנגלית, הוא מאמן או משהו. ואיזה שהוא שחקן רב איתו והבריז לו (איך אומרים הבריז באנגלית), והוא חושש שהעתונאים יגלו את הסיפור ולכן הוא רוצה שאני אהיה במגרש במקומו. אמרתי לו שאני לא יודע לשחק והוא אמר שלא נורא. שאני אעמוד במגרש ואעשה כאילו. הוא יגיד לשאר השחקנים לא למסור לי. אבל הוא ממש צריך אותי כי אני דומה לשחקן שהבריז לו חוץ מזה שהשחקן רזה ואני לא כל כך.
אחרי שהוא אמר את זה הרגשתי שלא מגיע לו שאשתף איתו פעולה. אבל הוא ממש התחנן, אז מחלתי על כבודי. אמרתי בלבי: בעצם למה לא? משחק כדורגל, רק שעתיים. ממילא אין לי מה לעשות בשלש השעות הקרובות עד שאשתי תגמור עם הקניות. לבשתי את הבגדים שהוא נתן לי ועליתי למגרש.
בסך הכל היה בסדר. השחקנים ידעו שאני סתם כפיל שנראה כפיל ולכן הם לא מסרו לי. הבעיה היתה שבשלב מסוים מישהו מהקבוצה היריבה כנראה קלט שאני לא בדיוק השחקן הכי טוב במגרש, ולכן הוא בעט את הכדור ישר עלי.
מה אומר לכם? זה היה מפחיד נורא. פשוט ראיתי את הכדור עף ישר לפרצוף שלי. הוא עמד לפגוע בי. ברגע האחרון התעשתתי והצלחתי להרים רגל ולהעיף את הכדור ממני והלאה. לא בדיוק יודע לאן.
באותו רגע כל השחקנים רצו אלי וחיבקו אותי. אמרתי להם "תעזבו, הכל בסדר, לא קרה לי כלום, הכדור לא פגע בי, העפתי אותו". אבל הם לא הבינו עברית, אז הם המשיכו לחבק אותי. גם הקהל הריע. נפנפתי להם בידים כדי לסמן שהכל בסדר ולא קרה כלום, אבל הם רק הריעו יותר ויותר.
בסוף המשחק רציתי ללכת לפגישה עם אשתי. אבל המאמן רצה שקודם אני אניף איזה גביע עם גלובוס. הנפתי את הגביע והוא לחץ לי יד ושחרר אותי. וב"ה, הגעתי למקום המפגש עוד לפני אשתי.
כשאשתי הגיעה סוף סוף היא שאלה אותי איך היה ואם הבנתי מה קורה בעיר. עניתי לה שלא הספקתי לברר כי מישהו ביקש שאעזור לו. היא אמרה שכל הכבוד לי שעזרתי למישהו שצריך עזרה. היה ברור שהיא לא באמת מתעניינת, היא רק שואלת בשביל הנימוס מה עבר עלי, לפני שהיא תתחיל לספר על החויות שלה. צודקת. עלי עברו סתם שעתיים משעממות, שלא יכולות כמובן להתחרות בחוויות המאד מאד מעניינות שלה על החולצה הירוקה והחולצה הצהובה ועל החצאית שהיתה יכולה אולי להיות יפה אבל היא לא הצליחה להתאים לה חולצה.
אז ישבנו על ספסל ברחוב והיא סיפרה לי את כל חויותיה. רק מאד הפריע לה שכל מי שעבר שם ביקש ממני חתימה. טוב, מה לעשות? כמה שחתמתי זה לא מתקרב לכמות החתימות שהיא חתמה באותו יום כשהיא גיהצה את הויזה.
פעם, באחד ממסעותי בעולם, עברתי בעיר זרה, ופגשתי שם אשה ממררת בבכי.
שאלתי אותה "מה לך בתי ומדוע תבכי", והיא השיבה שרוצים לרצוח את הבן שלה.
כיון שעמדנו ממש ליד בניין המשטרה, שאלתי אותה למה היא לא מבקשת מהמשטרה עזרה בשמירה על חיי בנה.
אז היא ענתה: "זה בדיוק העניין. השוטרים הם אלה שרוצים לרצוח את הבן שלי".
"למה?" שאלתי.
"סתם, ענתה האשה. "הם אומרים שהוא פושע".
"והוא לא?" שאלתי.
"הבן שלי? ודאי שלא. תראה, זה לא שהוא לא עשה שום דבר. הוא עשה קצת. אבל באמת רק קצת, בקטנה, לפעמים, אתה יודע, פה ושם רצח, פה ושם שדד בנקים, פה ושם אנס. אבל רק קצת ומדי פעם, כמו כולם. הבן שלי בהחלט לא פושע".
"תשמעי", אמרתי לה, "הבן שלך רצח אנשים אחרים, אז מה את מתלוננת שרוצחים אותו?"
"תשמע", היא אמרה "יכול להיות שהוא קצת עבר פה ושם על החוק, ואולי זה גם קצת לא בסדר, אבל עכשו הם רוצים לרצוח את הבן שלי, ממש לרצוח, להרוג, את הבן שלי, ברוב רשעותם".
"ממש אנטישמיות", אמרתי.
"נכון מאד" אורו עיניה. "הבן שלי לא פושע, הוא רק אולי קצת אנטישמי".
"ואיפה אבא שלו?" שאלתי.
"האמת היא שאני לא בדיוק יודעת מי אבא שלו", אמרה האשה. "אולי תוכל לעזור לי?"
"טוב", אמרתי לה, "אז לצורך העניין אני אבא שלו". ובזאת נכנסתי לתחנת המשטרה.
שם קיבל את פני שוטר גברתן בעל הבעה אכזרית, ששאל בחוסר נימוס למה באתי.
"אתם רוצים לרצוח את הבן שלי" אמרתי.
"הבן שלך פושע כבד" ענה השוטר.
"הבן שלי? ודאי שלא. תראה, זה לא שהוא לא עשה שום דבר. הוא עשה קצת. אבל באמת רק קצת, בקטנה, לפעמים, אתה יודע, פה ושם רצח, פה ושם שדד בנקים, פה ושם אנס. אבל רק קצת ומדי פעם, כמו כולם. הבן שלי בהחלט לא פושע".
"תשמע", אמר השוטר, "הבן שלך רצח אנשים אחרים, אז מה אתה מתלונן שרוצחים אותו?"
"תשמע", אמרתי לו "יכול להיות שהוא קצת עבר פה ושם על החוק, ואולי זה גם קצת לא בסדר, אבל עכשו אתם רוצים לרצוח את הבן שלי, ממש לרצוח, להרוג, את הבן שלי, אתה מאמין?".
"הבן שלך? מה מיוחד בבן שלך? מי אתה בכלל?" שאל השוטר.
"אני הברון מינחה-גדויילה". עניתי.
מבטו של השוטר התרכך באחת. "אתה הברון מינחה-גדוייילה? אז למה אתה לא אומר? איזה יופי". ובזאת הוא צעק אל מישהו שעמד על הגג ועסק בכריכת חבל לצוארו של מישהו אחר: "מוישה, תוריד אותו ובוא, תקרא לכל החברה', יש מניין".
אבל בזמן שמוישה הלך לקרוא לכל החברה' השוטר שאל אותי: "אתה בטוח שהוא הבן שלך? לי הוא נראה סתם אנטישמי קטן".
נעלבתי עד עמקי נשמתי: "זה אנטישמי קטן? זה אנטישמי גדול, זה אנטישמי ענק, כמו שרק יהודי יכול להיות".
כשהתקבצו כל החברה' של מוישה גליתי לתדהמתי שהם סופרים לא רק אותי. הם סופרים גם את הנידון למוות. הם מניחים שאם אני יהודי כנראה גם הוא יהודי. אז לחשתי לו שיגיד שהוא כבר התפלל.
"אין דבר" השיבו האחרים, "אתה יכול להשלים לנו".
תהיתי אם להודות שהבחור גוי כדי שהחזן לא יברך ברכות לבטלה. אבל הכרעתי שפיקוח נפש ומוטב יהיו שוגגים.
כשנגמרה התפלה שאל אותי השוטר: "אתה לא רוצה אולי להגיד קדיש על הבן שלך שאנחנו הולכים לתלות כאן עוד שתי דקות?"
אבל אני, שידעתי היטב שלא באמת יש כאן מניין ואי אפשר לומר קדיש, נאלצתי להשיב: "על מי אני אגיד קדיש? על הגוי הזה? על השייגעץ הזה? על האנטישמי הזה? הוא לא בן שלי בכלל".
אם היה מישהו שעדיין פקפק אם הוא באמת בן שלי, עכשו סרו כל הפקפוקים והתברר סופית שאכן מדובר בבני.
יצאתי החוצה ואמרתי לאם הבוכיה: "מנעי קולך מבכי, הכל בסדר, תלו את האנטישמי, עם ישראל חי".
(מעובד על פי שיחת השבוע).
פעם הנפתי את הגרזן שלי חזק מדי, והוא עף לירח.
אז הלכתי להר המור ולמדתי אורות הקדש עד שהגעתי לגובה הירח.
התברר שהגרזן שלי בדיוק פגע בבראשית, וזה מה שריסק אותה. ומה שחמור מכך: גם הגרזן התרסק, אז לא יכלתי לרדת חזרה ע"י חיתוך החבל בעזרתו.
בינתים הגיע הזמן להתפלל. נזכרתי שכל המגיע לירח מוצא שם יהודי אחד ושני בתי כנסת. את היהודי לא מצאתי, כנראה בדיוק היה בחופש. אבל את בתי הכנסת מצאתי. על הקיר החיצון שלהם היה שלט גדול של קדוש לבנה, באותיות של קדוש לבנה. (טוב, לא חכמה, בגלל זה קוראים לאותיות האלה קדוש לבנה).
נזכרתי שאכן טרם קדשתי את הלבנה החדש. אז קפצתי גבוה (לא קשה שם, כח המשיכה הוא ששית מזה של הארץ) הסתכלתי למטה וראיתי את הלבנה. בשעה שרקדתי קפצתי קפיצה עוד יותר גדולה (קפיצה גדולה לאדם, קפיצה קטנה לאנושות), ואז לפחות לרגע אחד לא יכלתי לגעת בלבנה. הרגע האחד הזה הספיק לגמרי כדי שלא יוכלו כל אויבי לנגוע בי לרעה. (אם כי באמת אמרתי את זה מהר).
כעת הייתי צריך לרדת. אז החלטתי ללמוד את סוגיית זכות האב בקידושי בתו, שהיא נלמדת מבשת ופגם, שהם נלמדים מזכותו בקדושין, שהם נלמדים מבשת ופגם, שהם נלמדים מקדושין, שהם נלמדים מבשת ופגם, וכו' וכו', וכך יצרתי לי חבל מספיק ארוך שאפשר לי לרדת מהירח ארצה.
פעם, באחד ממסעותי בחו"ל הייתי צריך להגיע לשבת לאיזו קהילה יהודית בעיר גדולה. השבת התקרבה ואני מיהרתי, אך לפתע הבנתי שאחרתי את הרכבת. כלומר: הנורות האדומות במעבר הרכבת מולי החלו להבהב.
רכבת יקרה, אין לי זמן בשבילך. עוד מעט שבת. הבנתי שאם אלחץ על הגז ואדרבן את סוסי האביר, אספיק לעבור עוד לפני שהמחסום יֵרֵד. רכבי האביר כמובן עמד במשימה. אם כי נדמה לי ששמעתי איזה קול של שבירה.
אני ממשיך לנסוע, וכבר עומד בפאתי העיר, ואני רואה שהמנוע מתחמם ומתחמם, אע"פ שהטמפרטורה היתה מתחת לאפס. לא היתה ברירה, עצרתי בצד והתחלתי למלא מים ברדיאטור.
והנה מה זה? נס פך השמן. אני ממלא וממלא וממלא, והרדיאטור לא מתמלא.
אני מסתכל, וכל המים נוזלים על הרצפה וקופאים מתחת לאוטו.
מתברר שבדיוק כשעברתי במחסום ירד המחסום וחתך את הרדיאטור שלי לשנים. טוב, לא ממש לשנים, אבל עשה בו חור מספיק רציני.
אני עומד מול המנוע הפתוח, עוד מעט שבת ואינני יודע מה לעשות. והנה עובר שם השכן המעצבן שלי, הברון פלג-המנחה. מדושן עונג, לבוש בגדי שבת, מדיף ריח של שמפו, וכולו מחלצות ומחמדים.
"נראה לי שהלך הפלאג", הפטיר והלך פלג.
פלג המנחה הלך עבר לו, ואני הבנתי שעלי להמשיך ברגל. השארתי את האוטו ליד מדחן גדול והלכתי. מובן שלא שִלמתי. שבת.
באותה שבת ירד בעיר שלג גדול שכִסה את הכל. כשיצאתי במוצאי שבת לא מצאתי דבר. לפתע מצאתי משהו בולט מתוך השלג. זה היה הראש של המדחן.
לידו בלט מהשלג קצה של דף. משכתי את הדף. זה היה הקצה של הדו"ח השמן שהשוטר האנטישמי הדביק לי לחלון. איזה אנטישמי, מה אתה מדביק דוחות ליהודי בשבת? ומילא זה, הוא גם טען שפרצתי מחסום רכבת.
באמת אנטישמי. לא רק שהם הורידו את המחסום ישר על האוטו שלי, בסוף עוד מאשימים אותי שאני הייתי זה שפרץ. סוגרים את המחסום ישר עלי, ואחכ עוד מאשימים אותי שאני פרצתי את המחסום. כל הפוזל במומו פוזל.
באותה שבת ארע לי נס. כמעט כל הרדיאטורים בעיר קפאו והתפוצצו. אבל בזכות שמירת השבת - לי קרה נס. הרדיאטור שלי לא התפוצץ. הוא היה מפוצץ כבר קודם. יותר מששמרו ישראל את השבת, שמרה השבת את ישראל.
הבנתי שחבל לנסות לשקם את האוטו. פלג המנחה לקח אותי טרמפ לשדה התעופה וחזרנו יחד הביתה. שחברת ההשכרה תחפש את הרכב.
בקר בהיר אחד בא אלי שכני שמשון, בעל האף הכפול, המכונה שמשון ארך אפים, ובפיו בשורה: "אנחנו חייבים לצאת להציל את אוצר פניני החסידות באי רציונלי".
על מה מדובר? "ובכן", הסביר שמשון, "החסידות באי רציונלי אוכלות את הצדפים המתגוררות באי, בצדפים יש פנינים, הפנינים יוצאות מגופן של החסידות בדרך כלשהי שלא נרחיב עליה את הדיבור, ונותרות מתחת לקן, ובחורף כשהחסידות נודדות, בא השודד הנורא קלונימוס שתום-העין ולוקח את אוצר פניני החסידות".
"אוי ואבוי", אמרתי, "והבעלים של החסידות האלה לא עושים כלום בעניין?"
"הבעלים של החסידות הם סתם חסידים שוטים", השיב שמשון מבלי להניד אף אף.
"ואתה לא חושב שיש לחסידה דין רודף ביחס לצדפים?" שאלתי.
"צדף צדף תרדוף", השיב שמשון, "ואם לא תבוא אתי אני אלשין עליך למלכות, שאמרת שיש דין רוידף".
"ולמה אנחנו צריכים להציל את האוצר מידו של קלונימוס?" שאלתי.
"כי החסידות הן עוף מוגן", השיב שמשון, ולמראה הספקנות על פני הוסיף "לפחות באי רציונלי. וחוץ מזה: זה נראה לך בסדר לחכות שמשפחה תעזוב את הבית לכמה חודשים ואז לשדוד את אוצרותיה?".
"אבל החסידה היא עוף לא כשר", אמרתי.
"גם הצדפים לא כשרים", הסביר שמשון, "אז כשהלא כשר אוכל את הלא כשר זה מתאזן. זאת אומרת: הצדף מצמיח כרעים ממעל לרגליו, אה... הצדף מצמיח קשקשת" (וליתר בטחון הוסיף:) "החסידה מתחילה להעלות גרה".
"אבל" אמרתי בעודי פותח ערך בויקיפדיה, מקליד בו, ומסתמך עליו תוך כדי, "האי רציונלי נמצא במרחק πמיל מהיבשה, וארכו שרש שתים".
"ומה הגובה שלו?" שאל שמשון.
e"" השבתי.
"אני יודע שהוא אי", אמר שמשון.
"לא אי, e", אמרתי.
"תפסיק", אמר שמשון, "אם הוא האי רציונלי אז האי רציונלי".
"ואם פתאום יבוא קלונימוס שתום העין?" שאלתי.
"נקוה שהוא לא יראה אותנו בעין רעה", אמר שמשון.
הבנתי שאין לי ברירה. בחצות הלילה, בחסות החשכה, הגעתי עם שמשון אל חוף הים. שמשון הכין שם סירה מבעוד מועד (אני לא כ"כ בטוח שהוא אכן הכין אותה, אבל תכלס, היתה שם סירה). גררתי את הסירה אל המים, שמשון התישב בה והסירה כרעה אפים.
בסירה היה רק זוג משוטים אחד, ושמשון ברוב נדיבותו הסכים שאני אחתור. "ואני אהיה רב החובל", הוסיף שמשון.
אחרי שעה של חתירה אמרתי לו שכעת תורו. "אולי תורי", אמר שמשון, "אבל אתה תחתור תחתי".
סרבתי, אז שמשון הזכיר לי שהוא רב החובל ובסרובי אני חותר תחתיו.
הגענו אל האי עם שחר, המכונה צפרא. אבל כיון ששמשון ממש לא אוהב אותו, צפרא טבע.
היתה שם הרבה איכסה מתחת לקני החסידות. שמשון הורה לי לאסוף את האיכסה ולהוציא ממנה את הפנינים. אני לא לגמרי בטוח שמה שהיה שם אכן היה פנינים. אבל שטפתי את זה במי הים. שמשון היה מאושר ואמר שכעת אם ישאלו אותנו נוכל לומר שאנחנו הוצאנו את הפנינים האלה מן הים.
אני לא הייתי שותף לאשרו. אני ראיתי את מה שהוא לא ראה. ספינה גדולה ועליה דגל שחור (או צ'קלקה כחולה, היינו הך) התקרבה אלינו מן הים.
"שמשון", אמרתי לו, "מה זה?"
"זה?" שאל שמשון והחויר, "זאת הספינה של קלונימוס שתום-העין, ועד כמה שאני מכיר את הספינה הזאת, היא לא הולכת לשום מקום בלי קלונימוס".
"אז מה נעשה עכשו?" שאלתי את שמשון.
"לא יודע", השיב שמשון, "אנחנו אבודים".
המשך בשבוע הבא.
*
את הספור הזה כתבתי כי במקום שבו התפללתי השבוע היתה על השלחן חוברת שנשאה את הכותרת "אוצר פניני החסידות", כיון שלא ראיתי מה כתוב בתוך החוברת נאלצתי לנחש. אני מקוה שקלעתי למטרה.
שמי כעושה נסים ונפלאות הגיע עד למרחוק. אז יום אחד הוזמנתי בבהילות אל אחד האדמו"רים שחסידיו כבר משוועים ממנו למופת.
תנו לכם מופת, זעק האדמו"ר.
אני יכול להשליך את המטה לפניך, אמרתי לאדמו"ר.
אני יכול להשליך את החסידים שלי לפניך, אמר האדמו"ר.
לא כדאי, אמרתי, המופת שלי יבלע את כל החסידים שלך.
וכך נלכד האדמו"ר בפיו הפעור של התנין.
באותה הזדמנות, ביקש האדמו"ר את עצתי ואת ברכותי, בקשר לאשתו הרבנית, שאינה יולדת.
אמרתי לו: זה בגלל שהיא לא חסידה.
אמר לי האדמו"ר: ודאי שהיא חסידה.
אמרתי לו: יבדוק כבודו מתחת לכרית של אשתו הרבנית.
בדק האדמו"ר מתחת לכרית של אשתו, ומצא שם נפש החיים.
יפה, אמר לי האדמו"ר, אבל איך ידעת שהיא לא חסידה?
כי אם היא היתה חסידה היא היתה מביאה תינוק, השבתי.
לפני שיצאתי משם ניגשה אלי הרבנית ואמרה: אני מצטערת, אבל בעלי לא מרשה לי לשים מתחת לכרית את הספר שנתת לי כסגולה.
הנה כך עובד אדמו"ר: גם עושה מופת, גם מרפא עקרות, וגם מקבל בחזרה את נפש החיים שלו.
שוב היה מעשה והוזמנתי לעשות מופתים בחצרו של אחד האדמו"רים.
כיון שהייתי מוזמן אל אדמו"ר גדול וידוע, חבשתי שטריימל מהודר. לפי כל הדקדוקים ההלכתיים, כשר אפילו לשיטת הבעל שם טוב.
שהרי פסקו כבר כל גדולי החסידים שאין יוצאים ידי חובת מצות שטריימל בשטריימל סינתטי. התורה אמרה שטריימל ואין שטריימל אלא עור. ודאי למי שרוצה להדר במצוות התורה. ומי שאינו רוצה להדר אינו חסיד. ובלי זה לא יוצאים ידי מה שנאמר "ויאמר ה' אל משה דבר אל בני ישראל לאמר חבוש תחבוש שטריימל". ומשה רבנו ודאי לא חבש שטרימל סינתטי, ועוד ששטריימל בגמטריה שועל (בערך), וכידוע ליודעי ח"ן אין הניצוצות עולים אלא בשועל, וכידוע כל המהדר במצות שטריימל זוכה ונעשה זנב לשועלים. (ובשל כך נהגו להניח זנב שועל על ראש אדמו"ר). ועוד שמדאורייתא דוקא עור.
ואיך אבוא אל שער האדמו"ר בלבוש פראק.
בדרך עברתי ליד הפגנה של אנשים שתומכים בשלום, בשלוה, באי הריגה של אף חי ובעולם ירוק ורענן.
הם ראו אותי ומיד הריחו דם, ואין דבר שמושך אותם יותר מאשר ריח של דם. האנשים האלה אוהבים דם.
ובעיקר דם של יהודי. דם של יהודי כנראה מועיל לאקולוגיה.
הם נמשכו לשטריימל שלי כמובן. הם התרגזו מדוע אני הורג שועלים ופוגע באקולוגיה.
החלטתי ללבוש עור של אחד מהם. אמרתי להם: אני לא הורג שועלים, להפך, אני ממחזר זנבות של שועלים. ומה רציתם שאחבוש שטריימל סינתטי? הלא הוא מזיק לאקולוגיה. הוא לא מתכלה. אני מאד מהדר. אני חובש דוקא שטריימל ממוחזר, מחומרים טבעיים בלבד.
הצלחתי להערים עליהם. הם אמרו שאני אקולוג בעור של דב.
אמרתי להם שכיון שאני בעור של דב – שיעזבו אותי. כי אסור לפגוע בדובים.
הם התחילו לדון האם בעור תליא מילתא או שרחמנא ליבא בעי. בסוף, כדרכם של אקולוגים, הם החליטו לפשוט את עורי מעלי. אבל אני כבר לא הייתי שם.
פעם נסחפה ספינתי אל אי שהיה עשוי גבינה.
אוי לי, זעקתי, אני בשרי.
בקשתי עזרה מאנשי האי, אנשים בעלי שלש רגלים ויד אחת.
אמרתי להם: אתם לא יכולים לגור באי הזה. יש לכם שלש רגלים ובשלש רגלים צריך לאכול בשר.
אבל הם עשו יד אחת נגדי. הם דברו בהולנדית וגרשו אותי מהאי.
וכך נחלצתי מאי הגבינה וחזרתי לאכול בשר.
יום אחד נקראתי לדגל. כאדם שכבר הביס הרבה נושאי כתרים, נקראתי להדביר את הקורונה. רופאים לא יכולים להדביר קורונה, אבל אני שכבר נלחמתי ברפאים והבסתי אותם, יכול להדביר גם את הכתר הזה. ובכך מודים גם הרופאים. אף הרופאים חובשים לי כתרים מרובים, בעיקר רופא השיניים שלי.
ואני כבר לחמתי במלכים רבים. הדבקתי כבר מלכים רבים בנזלת. בעיקר מלך אחד שרציתי להדביק אותו בנזלת, אז מרחתי נזלת על כסאו וכשהוא התיישב הוא נדבק. יתכן שהוא לא השתחרר עד היום, אינני יודע. זה היה מלך הפלאפל של גבעתים.
הגעתי למסקנה שאם הקורונה היא כתר, אפשר להשבית אותה אם רק נדביק אותה בנזלת. וירוס שמתנזל מאבד מיכלתו. לכן החלטתי לנסוע לסין כדי להדביק את העטלפים בנזלת שלי, כדי שהם ידביקו את הוירוס, ובא לציון גואל.
אבל גואל לא יכול לבוא לציון, כי אם הוא יבוא – מיד יכניסו אותו לבידוד. לכן אזרתי כגבר חלצי ויצאתי לחפש וירוס ולהדביק אותו בנזלת.
אלא שאך התרחקתי 100 מטר מביתי, עצר אותי שוטר.
אדוני יוצא להצטייד במזון?
לא.
אדוני יוצא לחתונה? הפגנה?
לא.
אולי לוייה? השוטר לא איבד תקוה.
לא.
אדוני עובד באספקת מזון וציוד חיוני?
לא.
אז לאן אדוני הולך?
להדביר את הקורונה.
השוטר עיין היטב ברשימה שבידו, ואמר: מצטער, אבל זה לא ברשימה.
אבל אני הולך להדביר את הקורונה, אמרתי.
מצטער, אמר השוטר, אבל זה לא ברשימה. עליך לחזור הביתה או שאטיל עליך קנס.
באותו רגע עלה בדעתי שאולי יש וירוס בגרונו של השוטר, ואני יכול להדביק אותו בנזלת כאן ועכשו. אז התעטשתי בקול.
השוטר התרגז, ועצר אותי אחר כבוד. זו הסיבה שבגללה הקורונה ממשיכה להתפשט.
בתום האימון המפרך הגענו סוף סוף אל המנוחה ואל הנחלה, או בקיצור: אל הקו. היינו אמורים להחליף כח של גולני שתפש את הגיזרה. וכך מצאנו את עצמנו בלב אזור יפהפה, בבסיס נחמד שיהיה המפג"ד שלנו בתקופה הקרובה.
בטרם נתפוש את הקו ונשלח את גולני לדרכם, העביר לנו המ"פ שלהם סקירה קצרה על הגיזרה.
גם בשיחה עם המ"פ של גולני, כדרכו של צה"ל, התחלקה פלוגתנו לשלשה חלקים: הסגל, שכסאותיהם שמורים מראש. אלה שמגיעים ראשונים ותופשים מקום על הספסלים, ואנחנו, האחרונים תמיד בסוף, שזוכים להרגיש בגופם את אדמת ארץ ישראל הקדושה. התיישבתי על הארץ בקצה הימני של הגיזרה. ישראל התיישב לידי, הרגל מימי הישיבה.
המ"פ של גולני הסביר לנו שהגיזרה בס"ה שקטה, ולא היו שום בעיות בתקופה האחרונה. למעט הכח היושב בהר חרוט, שהתמודד פעמיים עם חדירות מחבלים.
שאלנו אותו על תנאי המגורים, והוא הרגיע אותנו ואמר שהמגורים כאן הם בתנאים מצויינים, המגורים מחוממים, וכל הפלוגה ישנה היטב בתנאים טובים. למעט הכח היושב בהר חרוט שגר בפריקסטים ללא חימום. ישראל שאל אותו גם על האוכל, והוא השיב שאין מה לדאוג, המטבח כאן מצויין והאוכל טרי, למעט הכח היושב בהר חרוט שמקבל אספקה פעמיים בשבוע.
התפזרנו למוצבים. המ"פ שלנו הסביר שמחלקות 1ו2 יחליפו את הכח היושב במפג"ד, חצי מחלקה 3 תחליף את הכח היושב במוצב הסמוך. ואילו את הכח היושב בהר חרוט, את הכח הזה נחליף אנחנו. וקווי ה' יחליפו כח.
נדמה לי שהמ"פ הוסיף עוד כמה הסברים מבצעיים על הגיזרה, אבל התקשיתי לשמוע אותם. ישראל נאם לי באוזן שיש לו הרגשה ששום דבר לא ידפוק כמו שצריך בקו הזה, ושרק אותנו דפקו. קול דודי דופק.
מיד כשהגענו למוצב הבנתי שעשינו עסק מצוין. המוצב טבל בנוף יפהפה שאינני יודע אם הייתי מגיע אליו אלמלא הזמין אותי צה"ל לבלות על חשבונו חופשה בחיק הטבע. אמנם אין חימום, אבל החורף נגמר, כך שגם אילו היה חימום, לא היינו מפעילים אותו. ששה אנשים לבדם בלב השטח, בלי מפקדים על הראש. ואם נזכה, נתפוש גם כמה מחבלים, אשרינו מה טוב חלקנו.
ישראל הוציא אותי מהרהוריי: "מוישה, תראה לאיזה חור שלחו אותנו. לא יכלו למצוא לנו משהו יותר נורמלי?".
נכנסתי למטבח, יופי של מקום. נוכל לטגן לנו ולעשות חינגות כמיטב חוש היצירה שלנו. בלי רס"פ על הראש. מטבח שטח של צה"ל, מה טוב מזה?
"מוישה", כך ישראל, "מה נאכל פה? איזה יאוש? פה נהיה תקועים כל הקו, עם האוכל שלא מגיע?, ראית מה יש שם בפינה? קופסאות בולי ביף!".
בולי ביף, למי שלא יודע, הוא קופסת שימורים צבאית ממוצעת בדרגת סגן הלוף. אם כל האוכל של צה"ל הוא זוועה שאי אפשר להעלות על הדעת (ומי שלא מאמין שישאל את ישראל), גועל נפש בלתי סביר, ואיכסה ביכסה מארץ הפיכסות, הרי שבולי ביף עולה על כולנה, הוא פשוט מגעיל.
מה לעשות שאני נורא נורא אוהב את המגעיל המגעיל הזה?
והמפתיע מכל העסק - איך מכל המטבח הצליח ישראל לראות רק את הבולי ביף?
לא היה לי נעים להגיד שטוב לי. באמת בושה. אז אמרתי שאמנם מאד מאד רע פה אבל בכוחות משותפים נתגבר.
השהות בהר הייתה נעימה ביותר. בדיוק בעונה הזאת הנוף מתכסה בירק, ועל פריחת האביב - פשוט אין מילים לתאר. התפקיד שלנו לא היה קשה, קצת לשמור, קצת לסייר סביב המוצב, וקצת להנות מהנוף במגדל התצפית. כל שאר הזמן היינו פנויים. יופי של מקום. ישראל פיתח תאוריה שזה המקום הכי גרוע שנברא אי פעם בעולם. הוא מצא הוכחות מדעיות רבות להוכחת התאוריה שלו.
אחד היתרונות של שהייה במוצב בלי מפקדים על הראש, הוא שבין שמירה לשמירה אין מי שיחפש בכח שיהיה לך מה לעשות. מבחינתנו זה היה יתרון גדול. הצלחתי לקבוע חברותא עם ישראל וללמוד תורה, כמו בישיבה. וכך קרה שלמדנו כמה שעות מדי יום. אם כי, למען היושר עלי להודות שיש לנכות מהשעות האלה את הזמן שבו ישראל במקום ללמוד דיבר על נושאים שונים. הנושאים שישראל דיבר עליהם היו רבים מאד ומגוונים מאד, ישראל הוא אדם רחב אופקים, והנושאים שהעסיקו אותו הקיפו מגוון רחב מאד של תחומי התעניינות. לפעמים היה זה טיב האוכל במוצב, לפעמים מצב הפריקסטים במוצב, לפעמים טיב האחזקה של המיטות במוצב, לפעמים שעות השמירה, ולפעמים עצם מיקומו של המוצב. ואולם, בעוד שנושאי השיחה היו רבים ומגוונים, דעתו של ישראל על כל הנושאים היתה תמיד אותה דעה. ב"ה, אדם עיקבי.
ערב אחד הקפיצו אותנו למשימה מיוחדת. האביר שהביא לנו את האספקה נתקע כקילומטר מתחת למוצב שלנו. הנהג ומלווהו ניסו ככל יכולתם לתקן את התקלה, כלומר: ניהלו עם המפג"ד מו"מ ממושך שעורר מתרדמתה את רשת הקשר המבצעית שלנו. אך בסופו של המו"מ סוכם שרק בבוקר יוכל הצוות הטכני של המפג"ד להגיע ולחלץ את האביר (טכנאים בצה"ל הם אנשים עסוקים מאד, כידוע, ואינם יכולים לבוא לחלץ אבירים פצועים בלילה). לאור זאת ירדנו מהמוצב לשמור במשך הלילה על האביר הפצוע.
זה היה לילה יוצא מן הכלל. מזג האויר היה אידאלי, הירח היה מלא, האוויר היה קסום, וכן האווירה. הרהרתי בלבי שאלמלא הייתי בצבא קשה להאמין שהייתי מנצל את הלילה הקסום הזה ליציאה לחיק הטבע. ללא ספק הייתי מחמיץ את החוויה היפהפיה שבירידה לאור ירח מהמוצב ולמטה. גם הישיבה בלילה לאור הירח ליד האביר היא בעלת פוטנציאל גדול. אשרינו שזכינו.
הנהג ומלווהו שמרו בחצי הראשון של הלילה. והעירו אותנו לשמור בחצי השני של הלילה. אני אוהב שמירות בחצי השני של הלילה, הרבה פעמים שמירה כזאת מובילה לדיונים פילוסופיים ואידאולוגיים בדברים העומדים ברומו של עולם ובעמקה של הנשמה, עד עלות השחר.
הנהג שהעיר אותי העביר לי בקיצור את האחריות על הגיזרה: הדלקנו כאן מדורה, שמור על האש, באחריותך לשמור על האביר ותעשה את זה טוב כי אנחנו ישנים בתוכו. האביר מלא אוכל, בתאבון, שמור על הגיזרה.
אשרינו שזכינו. לשמור גם על הגיזרה, גם על האביר, גם על הנהג ומלווהו וגם על האש. לא כל אחד זוכה לשמירה גדולה כזאת. נערכתי לליל קומזיץ יפהפה בחיק הטבע בליל ירח. הוצאתי קופסאות שימורים מהאביר ושמתי על האש. ליל שימורים הוא לה'. אפילו תפוחי אדמה היו. ליבי התמלא שיר. כלומר: בערך. היה יכול להיות מאד יפה ופסטורלי, אלמלא היה לידי מישהו שעשה ככל יכולתו כדי להרוס לי את מצב הרוח ולהראות לי כמה העולם שלנו רע ומר. ויכולתו, אני חייב להודות, מרשימה מאד.
לקראת הבוקר כבר לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו: "ישראל, למה אתה תמיד מתלונן? למה אתה תמיד מתאמץ לראות בכל מקום רק את הצד הרע? מה רע לך בשמחה שאתה חייב תמיד להרוס אותה? למה?"
האמת היא שלא ציפיתי שהוא באמת יענה לי. זאת הייתה סתם שאלה רטורית שנשפכה מתוך ליבי. הייתי בטוח שהוא יחכה עד שאגמור לשאול ואז ימשיך את המונולוג שלו. ואם כבר יענה, תשובתו תהיה בסגנון: "אני לא מחפש להתלונן, פשוט רע פה ולכן אני מתלונן". אבל להפתעתי הוא ענה לי תשובה פילוסופית עמוקה:
"תגיד לי, איזה עוד הנאה יכולה להיות בצבא? ההנאה היחידה שצה"ל מספק לחייליו ובשפע היא היכולת להתלונן. אז שאני אחמיץ חוויה כזאת?"
באותו רגע הבנתי שאני מפסיד את אחת החוויות הגדולות של החייל הישראלי. כולם נהנים כאן וחוגגים ורק אני.... אוף, אין לי על מה לקטר. לעזאזל.
אבל ישראל לא נשאר בתחום האגוצנטרי. הוא גם המשיך וטען טיעון אידאולוגי: "אנשים כמוך לא מתקדמים לשום מקום. איך עם ישראל יוכל להתקדם אם כל הזמן טוב לו במקום שהוא נמצא? הוא בכלל לא רואה שהוא צריך להתקדם. רק אנשים כמוני, הולכים בראש המחנה ומראים לעם ישראל מה צריך לשפר ולאן צריך להתקדם. אנחנו עושים בשביל כל העם בדק בית וחשבון נפש, ומראים לו את הדרך. לכן הדבר החשוב ביותר הוא כל הזמן להתלונן, להתלונן ולהתלונן".
יושב בסתר עליון, בצל שדי יתלונן.
היה היה מלך אחד, ששמע שבאחת העיירות יושב לו מלך הפלאפל וזוכה לאהדת אנשי העיר. כל אנשי העיר אוכלים אצלו פלאפל ומתייעצים אתו בכל דבר ועניין ואוהבים אותו מאד. הדבר הדאיג מאד את המלך. מלכים לא אוהבים את העובדה שיש בממלכה אנשים אהובים על העם. זה מסכן את הממלכה, ומלך שטובת הממלכה לנגד עיניו לא יכול להרשות לעצמו דבר כזה.
מה עשה המלך? מה שעושים המלכים בכל האגדות. התחפש לאזרח רעב ובא אל חנות הפלאפל.
המלך ידע שבמדינה מתקדמת הוא לא יכול לפגוע באזרח סתם כך. אבל הוא אמר בלבו "אבדוק אם הוא בקיא ברזי אמנות השלטון והמלוכה, אם הוא בקיא – כבר נארגן לו איזו תאונה".
עם כניסתו ציין לעצמו המלך בסיפוק, שבניגוד לאגדות – מלך הפלאפל לא דומה לו בכלל. "הוא בכלל מכוער, שלא כמוני. הוא עגלגל ודומה לכדור פלאפל, ואילו אני חטוב ומרשים (נכון שלאחרונה קצת עליתי במשקל, אבל זה רק בגלל הבורקסים בישיבת הממשלה), בשערו זרקה כבר השיבה, בעוד שערי שחור ומרשים (אמנם גם אצלי כבר יש לא מעט שער לבן, אבל זה רק בגלל הצרות שהאזרחים עושים לי), ובכלל, הוא נמוך, בעוד אני משכמי ומעלה גבוה מכל העם (לפחות במובן המטאפורי)".
המלך המחופש הזמין שלש מנות פלאפל, ואמר למלך הפלאפל שלדעתו הוא אכן ראוי להיות מלך, כי כל העם אוהב אותו ואת הפלאפל שלו, ובכלל, אין הבדל בינו לבין המלך הרשמי (לשם התחפושת הוא רצה להוסיף "ימח שמו", אבל הוא לא היה מסוגל).
"שטויות", השיב מלך הפלאפל, "המלך האמיתי באמת שולט במדינה, ואומר לכל אחד מה לעשות, בעוד אני לא מחליט כלום, אני פשוט מכיר את האנשים ואומר לכל אחד מה שהוא רוצה לשמוע".
המלך החויר. ברגע זה התחוור לו שמלך הפלאפל כבר יודע את הסוד החשוב ביותר של אמנות השליטה.
מלך הפלאפל (שאגב, זיהה כמובן את המלך) הבין שעשה שגיאה. הוא לא כ"כ הבין מה השגיאה, כי הוא היה רק מלך הפלאפל, אבל הוא ידע היטב מה עליו לעשות עכשו, שהרי הוא היה מלך הפלאפל. הוא פשוט המשיך את המשפט: "שלא כמו מלכנו הגדול והאהוב, שמחליט וקובע בכל ענייני הממלכה. והוא כה מוכשר עד שהוא גורם לאנשים לחשוב שמה שהוא אמר להם זה מה שהם רצו מלכתחילה לשמוע".
חיוך של שביעות רצון עלה על פני המלך. ומלך הפלאפל המשיך: "אני לא קובע כלום, אני נותן לאנשים מה שהם קבעו, מספר להם מה שהם רצו לשמוע, ואילו מלכנו הגדול קובע הכל, ומה שהוא קובע הכל רוצים לשמוע".
המלך החביא את פניו בתוך הפתה כדי שלא יראו כמה הוא מסמיק (ובעיקר כי הוא רצה להכניס לפה את כל הפלאפל) וציין לעצמו בספוק שמלך הפלאפל דוקא נחמד. ושאולי לא ממש צריך לארגן לו תאונה.
הבעיה היא שהעוזר של המלך (שהתחפש גם הוא) כבר הוסיף סלמונלה לעיסה של הפלאפל. המלך מראש כבר אמר לו לעשות את זה, מלכים לא לוקחים סיכונים. וחוץ מזה, מה רע? מחר בבקר כל הממלכה תשמע שהתפרצה מגפת סלמונלה באיזו עיירה נידחת, ובסופו של דבר זה מה שהם רוצים לשמוע. בעיקר בעונה המשעממת.
אבל גם מלכי פלאפל לא לוקחים סיכונים. אחרי שהוא ליוה את המלך אל הקאדילק המחופשת לסובארו, הוא זרק את כל העיסה והכין עיסה חדשה. בסופו של דבר, אם תפרוץ מגפת סלמונלה באיזו עיירה נדחת אף עתונאי לא ישמע על זה. וגם אם כן – זה לא יעניין אותו. אבל זה שהמלך ועוזרו חטפו סלמונלה – זה מה שהעם רוצה לשמוע.
בשבוע שעבר, בעודני שוכב תחת הררי שמיכות ומנסה להתחמם, ובקושי רואה את התקרה בין אפצ'י לאפצ'י, פתאום נעמדה מעלי דמות לא ברורה. חשבתי שאלה תעתועי העיטושים. אבל ליתר בטחון שאלתי את הדמות מי היא.
- אני רוח רפאים. באתי לרפא אותך. רוח רפאים מרפאת חולי רוח.
- אני לא חולה רוח. ממש לא. אני רק קצת מצונן.
- אל תפול רוחך. זה לא בושה להיות חולה רוח. למה אתה מצונן?
- בגלל הרוח.
- אתה רואה?
- לא רואה כלום. בקושי רואה את התקרה. היתה השבוע רוח מזרחית מטורפת...
- אתה חולה רוח, ואתה מאשים את הרוח שהיא מטורפת?
- כבר אמרתי לך, אני לא חולה רוח.
- אז למה באה אליך רוח רפאים. מה אתה חושב. למה קוראים לה רוח רפאים?
- כי היא מרפאת חולי רוח.
- יפה, אז מי שרואה רוחות רפאים סימן שהוא חולה רוח.
- עם ההגיון הזה אני לא יכול להתווכח, אבל זה לא העניין. היתה כאן רוח מזרחית נוראית, קרה ויבשה.
- תגיד לי, מה הגזענות הזאת? מה אתה מאשים את הרוח רק בגלל שהיא מזרחית? מזרחי זה לא טוב?
- מילא מזרחית, אבל הרוח המזרחית הזאת כבר נושבת חזק מערבה. תגיד לי, אם היא מזרחית אז למה היא כזאת קרה ויבשה? איפה החמימות המזרחית? היא מנסה לעשות דוואינים במערב. תאמין לי, אלה הכי גרועים.
- מה רע בלהיות קצת ליברלי? פלורליסט? פתוח לרוחות השונות הנושבות בעולם? זה לא מזיק. אנחנו נותנים פתחון פה לכל אחד. אז תסתום את הפה ואל תדבר כך על מזרחיים. לך אסור.
- למה לי אסור.
- כי אתה אשכנזי. אז תפסיק להאשים תמיד את המזרחיים בכל הפשעים שלכם.
- תגיד לי, גם אתה במקופחים?
- אני מקופח כללית.
- טוב, רוח, זה מסביר הרבה דברים.
- אלא מה נראה לך? אין אדם חולה אלא אם נכנסה בו רוח. אנחנו עובדים בשותפות. הרוח המזרחית מחלה אותך ואני בא לרפא.
- שוב התחלנו עם הקונספירציות? אלה דברי רוח.
- בסדר, הבנתי את רוח הדברים.
- אז מה אתה רוצה ממני עכשו?
- שתלך לכל הרוחות.
- אתה חושב שאתה המצאת את משחקי המלים האלה? כבר יחזקאל אמר "מארבע רוחות בואי הרוח". אתה צריך לקבל את כל ארבע הרוחות, גם את המזרחיים.
- יופי, בומבה של נביא. ההבדל הוא שכאן דוקא הרוח היא היבשה.
- וואלה, ייבשת לי את העצמות. עוד תגמור פה את כל הרפאים.
- בכלל, רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים. והוא תמיד בא בקיץ כשאין רוח.
- ואתה זה שכל שנה עושה את החשבון שהמלחמה הזאת היתה בחורף, לא? ואתה זה שכל שנה מסביר שהכוונה היא לממלכת עוג ולא לעוג האיש. אם היו נגמרים הרפאים מי ירפא אותך?
- אני סומך על השמיכות שלי.
- התחלת עם משחקי מלים עם שגיאות? מה יהיה?
- תקשיב, אתה פשוט רוח רעה.
- רוח רעה שורה עליך ואתה אומר שאתה לא חולה רוח?
מתמיד גדול היה ר' פייבל פישל. רץ כארי וגבור כצבי ועז כנשר וקל כארי לעשות רצון אביו שבשמים. בכל יום היה משכים קום ומגיע לשטיבל בעשרה הראשונים למניין של 11 בבוקר, תוך שהוא מברך את הנותן לשכוי בינה להבחין ולא להעיר מוקדם מדי. כך לפחות הסביר הרה"ג בערל בעלגולער ראש ישיבת תשבו פה, לר' שמואל, אביה של ביילה שיינדל, תוך שהוא מקוה מאד שר' שמואל לא ישים לב לעיוותים שעיוות הרה"ג בערל את המשנה המקורית.
ר' שמואל שם לב כמובן למליצות של ר' בערל. לשמחתו הרבה של ר' בערל. הרה"ג בערל בעלגולער לא רצה להיות ראש ישיבת תשבו פה. הוא העדיף להיות ר"מ בחברון או בפונביז'. אך לשם הוא לא התקבל. אין דבר. פשוט נבלתא בשוקא ואל תצטרך לבריות. ר' בערל נעשה ראש ישיבת תשבו פה המהוללה, ושם הוא גילה שאין לו למי לחדש חידושי תורה, ועיקר מלאכת השמים שלו היא להליץ מליצות בעד תלמידיו בתקוה שהחותנים לעתיד לא ישימו לב לסוג המליצות. כמעט כולם שמו לב, לשמחתו של ר' בערל בעלגולער, כי אחרת מי היה יודע להעריך את חידושי לשונו השנונים?
וכך היה יושב ר' בערל בעלגולער וכותב בעד תלמידיו מליצות כגון "אפתחה פי בשיר ורינונים על אודות פאר חתנים חכו ממתקים וכולו משמנים והנה עלה כולו קמשונים גדול כפוגעי שדה עפרונים שלפניהם אברהם השתחוה לפנים וכממליכי יאשיהו בשמונה שנים ידיעותיו כנער יהונתנים בתורה מגלה פנים נים ולא נים", וכך קוה ר' בערל שידידיו החותנים יבינו את חידושיו השנונים.
גם ר' שמואל שם אפוא את ליבו לרחשי מליצתו של הרה"ג בערל בעלגולער, וחייך תחת שפמו העבות, ובזאת סגר את השידוך. בסך הכל, כמו ר' פייבל כך גם ביילה שיינדל שלו לא הצליחה להתקבל לסמינר הכי טוב. למעשה היא לא הצליחה להתקבל לשום סמינר, ולכן נאלצה ללמוד מקצוע שבו עובדים ומרויחים. ולואי ויתן ה' ותרויח בשחור ולא תשלם מסים למדינה הציונית.
נשא אפוא ר' פייבל פישל את ביילה שיינדל. והודה בלבו שהוא לומד בישיבת תשבו פה ולכן אין מגייסים אותו לצבא המדינה הציונית. ראשית, כי מילא לגייס את הבחורים החרוצים, את זה ר' פייבל פישל עוד יכול היה להבין, אבל למה לגייס את מי שקם כל יום למניין של 11? מה יעשה הצבא של הציונים בבחור כזה? שנית, כי ממילא בצבא של הציונים אף אחד לא ידע לבטא כהלכה את שמו. ושלישית, איך יוכל ר' פייבל פישל להפקיר את המניין של 11 וללכת לצבא? היכן האחריות? כיצד יוכל לעזוב את המערכה החשובה ולערוק לצבא של הציויינים.
לכן הקפיד ר' פייבל פישל ללכת לכל הפגנה. ובפרט שהמודעות זעקו "האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה"?
אך תמיד יש צער גידול בנים. מענדל, בנם הבכור של ר' פייבל פישל וביילה שיינדל, לא הלך בדרכי אביו. כשאביו השכים קום למניין של 11 וציפה שאף בנו שנעשה בר מצוה יתמוך במניין, היה בנו שקוע זה כבר כמה שעות בלימודו בישיבות מרושעות שלא רצו לקבל את אביו, כלומר את ר פייבל פישל. ואם לא די בכך, יום אחד הודיע מענדל שהוא מתגייס לצבא. ככה זה, עבירה גוררת עבירה ואוירה גוררת אוירה. אלה הם פני הדור.
יצא לו מענדל לצבא, ולא הועילו תחנוני אביו שאמר לו "מה עניין בני עכשו אצל שמיטה והר סיני? ומה ענין חשמונאים אצל ספירת העומר בני. החשמונאים זמנם בחנוכה ואילו עכשו ספירת העומר, בימים שאין בהם שום חג, ואפילו החסידים מקפידים לומר בהם תחנון". אבל מענדל הלוך הלך אל החשמונאים. מילא אל החשמונאים. ר' פייבל פישל הזדעזע כשפגש את הקצין, סג"מ פלג ירושלמי.
סג"מ פלג ירושלמי היה הקצין של מענדל, והתברר שהוא קצין ממש קנאי. לוחם מחמיר עד מאד. איך נפל מענדל לידיו של פרענק מזרוחניק? איך היתה כזאת בישראל? וכי יודע הפרענק המזרוחניק לחרוז חרוזים ולהליץ מליצות לחותנים? הלא כל השומע מליצותיו של לץ זה תתלוצצנה שתי אזניו?
מאז שנפרצה פירצה בישראל ושלומי אמוני ישראל הולכים לצבא, ומאז שנפרצה פירצה בישראל והאויב נכנס, רבים לא עלינו הולכים אחריהם. הלא פירצה קוראת לשלומי-אל.
טוב אפוא שהציויינים מכים חרדים בהפגנות וצועקים צעקות על החרדים. בזכותם שלומי אמוני ישראל נרתעים מהקירבה לחילונים, ור' פייבל פישל יכול לנוח על משכבו בשלום עד המניין של 11.
פעם פיל אחד עבר ליד עכבר וכמעט דרך עליו. "זהירות" צפצף העכבר בקול.
"סליחה", ענה הפיל, "אני ממש מתנצל, לא ראיתי אותך כי אתה קטן".
התגובה המחוצפת הזאת זכתה לזעם כללי ברשת.
"מי שאומר על אחרים שהוא קטן הוא עצמו קטן" זעם פרשן פוליטי בכיר ברשת.
"אתה בעצמך קטן" כתב עכבר חד לשון במיוחד. וזכה למאות לייקים.
"טול קורה מבין חטיך פיל חצוף ונאלח" כתבה עכברה חדת חוטם במיוחד.
"אבל למה אומרים עלי שאני קטן?" תמה הפיל.
החוצפה הזאת של הפיל כבר באמת עברה כל גבול. "מי שאומר על אחרים שהם קטנים לא יוכל להתלונן כשאומרים עליו שהוא קטן" הסביר פובלציסט בכיר, בטון של מי שאומר את המובן מאליו.
"אבל אני לא קטן", אמר הפיל.
"לא יתכן שאחד הצדדים יוכר כקטן בעוד שחברו לא יוכר ככזה" הסביר הפרשן המשפטי.
"ודאי שאתה קטן" השיבו הגולשים. "שיחקת אתמול קטאן? אז אתה קטן".
"כן, אבל..." ניסה הפיל להשיב.
אבל הרשת שיסעה אותו: "בלי שום אבל, די עם התירוצים. אמרת שהעכבר קטן. אמרת ששיחקת קטאן. אז זהו אתה קטן".
"אונה לך ואונה לך הכל עובר עליך" כתבה עכברה בכירה ושנונה במיוחד.
ועכבר בכיר אחד צייץ: "כיצד יוכל הפיל לטעון שהוא גדול כאשר הוא לא מצליח לראות את העכבר, בעוד שהעכבר רואה את הפיל בלי שום בעיה". זאת כבר היתה ראיה מכרעת שבאמת הביאה את הפיל במבוכה גדולה.
"טוב", אמר הפיל, "בסדר, עכבר יקר. אתה גדול. גדול כמו ממותה".
"התנצלותו של הפיל היא דבר מבורך וראוי, והבהרתו היא הבהרה חשובה" השיבה הרשת. "ועם זאת יש לציין שהתנצלותו באה מעט מדי ומאוחר מדי. יש לשים לב שגם כאשר הוא מודה בגדולתו של העכבר הוא מדמה אותו לממותה, שגם היא, ככלות הכל, סוג של פיל. על כן נקבל בשלב זה את הקביעה שהעכבר גדול כמו ממותה. אבל הפיל יכול בינתים להתבייש לו, על כן נקבע בינתים שהוא קטן".
וכך בא הכל על מקומו בשלום.
אוסיף כאן כמה סיפורים שכתבתי בסגנון הסופר האהוב עלי:
באחד האמשים קיבלתי תזכורת שאני צריך לחדש את הדו"ח השנתי שלי במשרד הצילצולין. אני הרי מכיר את זה, נוסעים במיוחד, באים, לוקחים מספר, מחכים שיחזור הג'ינג'י כדי שיקבל אותך ויגיד שאתה צריך ללכת לציפי פרוייליך, תקח מספר, תחכה אצל ציפי פרוייליך שתשלח אותך חזרה לג'ינג'י, שישלח אותך לגב' לוסטיג, שתחתים אותך על משהו ותשלח אותך הביתה.
פעם ניסיתי לשאול את הגב' לוסטיג מדוע אני צריך לבוא עד אליה בשביל לחתום על האישור, אבל היא רק צעקה עלי שאלה הנהלים ושמה אכפת לה.
אבל היום, עם הקורונה, הפלא ופלא. קיבלתי הודעה שאני לא צריך להופיע אישית בפני הגב' לוסטיג, ואפילו לא בפני הג'ינג'י. הקורונה והקידמה עושים את שלהם (או בעצם רק הקורונה) ואני יכול למלא את הטופס מהמחשב בבית, במערכת ידידותית.
ניגשתי אפוא אל המחשב וקיבלתי הודעה שהמשרד לענייני צילצולין שמח לשרת אותי תמיד, והוא שמח להעמיד לרשותי את המערכת הידידותית למשתמש, וכל שעלי לעשות כדי להפיק ממנה את המירב הוא להזמין קוד זמני ושם משתמש זמני ומספר משתמש זמני, להקיש את הקוד הזמני, מספר המשתמש הזמני ושם המשתמש הזמני, ולהחליף אותם בקוד קבוע, שם משתמש קבוע וסיסמא קבועה. ואז המנגנון לא עובד, יען כי בינתים פג תוקפה של הסיסמא הקבועה. לכן צריך להחליף את הסיסמא הקבועה, להחליף שוב את הסיסמא הקבועה, ולהחליף שוב את הסיסמא הקבועה. ואז, אם כבר מלאתי את כל הטפסים במשרד לענייני רישום ובמשרד לענייני סיסמאות, אני בהחלט יכול כעת למלא את הטופס באתר הידידותי של משרד הצילצולין, בקלות ובנוחות, ולתמיכה טכנית נא לפנות למספר המצויין.
כאשר הגעתי לאתר ראיתי שאני צריך לציין את שמי ושם משפחתי. אכן קל וידידותי. אח"כ הייתי צריך לציין את שם אבי, שם אמי ושם סבתי, ולהגנה על בטחוני ופרטיותי – גם את שם סבתי השניה. תודה שדואגים לבטחוני ופרטיותי. האתר של משרד הצילצולין תמיד לרשותך בקלות ובנוחות, לתמיכה טכנית נא לפנות למספר המצויין.
כל מה שנותר הוא רק לענות על כמה שאלות קטנות. איך קוראים לדודך הראשון מצד אביך (כתבתי אביגדור, שיהיה), ומה נפח הצילצול המבוקש. אח"כ כל מה שצריך לעשות הוא להסליק את קוד הסליקה ולהפעיל את מערכת הצלצלה, ואפשר לעבור לשלב הבא. לתמיכה טכנית נא להתקשר למספר המצויין.
טוב, התקשרתי. באמת מספר מצויין. אזרחים יקרים, משרד הצילצולין עושה כל שביכולתו כדי לשפר את השירות ולשרת את האזרח (הוא גם משמיע לו הרבה מוזיקה להנאתו, אם כי הייתי אומר שהמוזיקה הזאת חדגונית משהו, כמה פעמים אפשר לשמוע "משרד הצילצולין הממשלתי לשרותך בכל עת) להצטרפות לשירות המצויין שלנו הקש 1, לשאלות נפוצות הקש 2, לשיחה עם נציג שירות הקש 3 או המתן.
הקשתי 3 וגם המתנתי, והמתנתי, והמתנתי.
בסוף ענתה לי, משרד הצילצולין שלום מדברת ציפי, במה אוכל לעזור?
ציפי פרוייליך?
מדברת ציפי, במה אוכל לעזור?
אני לא מצליח למלא את הטופס המקוון שלכם, תוכלי לעזור?
אדוני, כל מה שאתה צריך הוא למלא את נפח הצילצול ולהסליק את קוד הסליקה.
תודה ציפי, תוכלי לעזור לי בזה?
אדוני, אנחנו מפעילים עבורך את המערכת המתקדמת ביותר. כל מה שנותר לך לעשות הוא למלא את נפח הצילצול ולהסליק את קוד הסליקה.
גברת ציפי, פניתי אליה, מאיפה אני יכול לדעת מה נפח הצילצול שלי?
הכנס לאזור האישי, שם נמצאים כל הנתונים שלך.
את רוצה להגיד לי שהנתון הזה כבר נמצא במחשב שלכם?
ודאי.
אז למה אני צריך למלא אותו?
כי זה שדה חובה.
אני מבין שזה שדה חובה, מה שאני שואל הוא למה זה שדה חובה?
כי בלי למלא את זה לא תוכל לעבור למסך הבא.
אבל למה לא אוכל?
אדוני, תתבייש לך. משרד הצילצולין בא לקראתך. תראה איזה אתר ידידותי הקימו בשבילך במשרד הצילצולין, כל הנתונים באזור האישי שלך, ואתה עוד מתלונן? עכשו כל מה שנותר הוא להסליק את קוד הסליקה.
גברת ציפי, את מוכנה להסביר לי מהו קוד הסליקה?
אדוני, לקוחות בתור. אנחנו מפעילים עבורך את השירות המתקדם ביותר בשוק ואתה מבזבז את זמני בשאלות מיותרות?
הבנתי שאין לי ברירה אלא לומר את מלת הקסם.
גברת ציפי, אמרתי לה, אני טכנופוב. מאובחן כטכנופוב ברמה 7 מתוך 6 ע"פ האבחנה של האגודה הארצית למען הטכנופובים. אני זקוק לעזרתך.
זה עשה את שלו, היא הסליקה לי את הזהו ואפילו ביקשה סליחה.
לא עבר רגע ואני פוגש את קונשטטר, יושב מול מחשבו ומבט מיואש על פניו.
אפרים, הוא שאל אותי, אולי אתה יודע איך לעזאזל ממלאים את הטופס המקוון הזה?
מה הבעיה? אמרתי לו בטון מבין ומלומד. זה פשוט לא בעיה, כל מה שאתה צריך לעשות הוא למלא את נפח הצילצול ולהסליק את קוד הסליקה.
אפרים, אמר קונשטטר בטון מיוסר, אני מנסה. אבל איפה אמצא את הנפח הזה לעזאזל?
מה הבעיה? אמרתי לו. זה נמצא באזור האישי שלך, פשוט וקל.
אבל אפרים, אמר קונשטטר, מה הם רוצים ממני שם במשרד?
קונשטטר, אמרתי לו, תתבייש לך, תראה איזה אתר ידידותי הקימו בשבילך במשרד הצילצולין, כל הנתונים באזור האישי שלך, ואתה עוד מתלונן?
אבל, אמר קונשטטר, מה זה לעזאזל קוד הסליקה הזה?
תגיד לי, קונשטטר, מה אתה? טכנופוב?
לא, לא, אמר קונשטטר. בסדר. תודה רבה על העזרה. עזרת לי מאד. נראה לי שמפה והלאה אני יכול להסתדר לבד.
אין בעד מה, אמרתי לו. אם יש לך בעיות תמיד תוכל לפנות לדוד אפרים. הוא עוזר בשמחה.
*
באחד האמשים שמעתי דפיקות על דלת ביתי, פתחתי את הדלת ומצאתי את המהנדס שולטהייס ורעייתו עומדים על פתח ביתי.
הזמנתי אותם להכנס, והוצאתי מהארון שתי חבילות ופלים תוצרת עלית, אותן סידרתי יפה על צלחת והגשתי לאורחים.
"סליחה אדוני", העיר לי המהנדס שולטהייס (הוא מהנדס המזון הראשי של אסם). "הדבר הזה שהגשת לנו הוא הרס הדמוקרטיה".
"שום דבר כאן לא הורס את הדמוקרטיה" מיהרתי לומר. "זהו ביתי וזה מה שקניתי".
"אני מאד מעריך זאת", אמר המהנדס שולטהייס, "אין חולק על כך שכבעל הבית זכותך לקנות כל מה שתרצה. אבל לא על חשבון הדמוקרטיה ולא באופן המסכן את המדינה".
"אבל זה מה שיש לי בבית" אמרתי.
"ולא אכפת לך שאתה מביא את חורבן המדינה?" העיר שולטהייס בסרקאזם. "המדינה תהרס, מעשי רצח יתרחשו ברחובות בכל יום, אבל לאדון אפרים לא אכפת. סלח לי אדוני, אבל אינני יכול לשתוק כשהורסים את הדמוקרטיה ואת המדינה".
"גם אני ימנית כמוך" התוודתה גם הגברת שולטהייס בפרץ של גילוי לב, "אבל אפשר להיות גם ימני וגם בעד המדינה. אני למשל ימנית, ובכל זאת אני בעד הדמוקרטיה ובעד המדינה".
"תראו" אמרתי להם "אלה הופלים שקניתי".
"ופלים??" הזדעק שולטהייס, "אתה קורא לזנבות העכברושים האלה בשם ופלים ואתה מצפה שאני אשתף פעולה? אף אחד לא קורא לזה ופלים חוץ מחברת עלית והלקוחות שלהם...".
"שהם במקרה רוב עם ישראל" הערתי.
שולטהייס הזדעזע עד עמקי נשמתו: "דמוקרטיה היא לא רק שלטון הרוב" אמר שולטהייס בזעזוע, "דמוקרטיה מהותית הוא שלטון ללא מצרים של משפחה אחת מיוחסת, היודעת את הדעות הנכונות, והיא ורק היא מגנה על ההמון הנבער מפני עצמו ומגנה על העכברושים המסכנים מפני קציצת זנבותיהם ע"י ההמון הנבער והעריץ. רק הדמוקרטיה תגן על העכברושים המסכנים מפני פושע שכל מה שמעניין אותו זה להמלט ולהמשיך לקצוץ זנבות. אנחנו לא ניתן את ידנו להרס הדמוקרטיה והמדינה".
"אבל אלה ופלים" אמרתי, "רוב עם ישראל קורא להם ופלים".
"נו", אמר שולטהייס. "ואם הם רוב עם ישראל זה אומר שזנבות העכברושים הם ופלים? מדובר באזרחים שלא אכפת להם מהרס המדינה, לא אכפת לכם שמחר כל כוכבי הלכת יפלו מהשמים לארץ? לא אכפת לכם שמחר בגללכם אנשים יתחילו לההרג ברחובות?"
"סליחה" הערתי "למה שאנשים יהרגו בגללי ברחובות?"
"למה?" הזדעק שולטהייס, "כי מה אתה חושב, שיהרסו את המדינה והדמוקרטיה ואני וחברי נשב בשקט? לא ולא. על הדמוקרטיה אנחנו נלחם, אנחנו נצא לקרב. אתה לא רוצה את זה על המצפון שלך? נכון. או שכבר לא נשאר לך מצפון?".
טוב, זה כבר שבר אותי. וחוץ מזה, ממילא כבר לא נשארו ופלים בצלחת. אז חשבתי שאולי בזה נגמר הסיפור. אך מסתבר שלא: שולטהייס ורעייתו קמו ועזבו את ביתי בהפגנתיות. מי רוצה קשרים עם הורסי הדמוקרטיה והמדינה?