מטות מסעי

הבת הנודרת ובנות מדין

סדר הפרשיות בסוף ספר במדבר נראה תמוה: בסוף פרשת בלק עוסקת התורה בפינחס שהרג את זמרי בן סלוא ואת כזבי בת צור. לכן מיד נותנת התורה ברית שלום לפינחס ומצוה לצרור את המדינים. אחר כך עוברת התורה לנושא אחר לגמרי: מפקד בני ישראל וירושת הארץ.

בפרשתנו שוב נזכרת המלחמה במדין, כאשר בראש הצבא עומד פינחס (האיש שטִפל בבעית המדינים גם בארוע הקודם), ובמלחמה נהרג בלעם. (פעמַים נזכר בלעם בפרשתנו בהקשר של מלחמת מדין, המחברת את בלעם לארוע הקודם. מתברר שגם אז כמו כאן, עמד בלעם מול פינחס). אח"כ שבה התורה לעסוק בירושת הארץ, בבני גד ובני ראובן, במסע אל הארץ, ובצווי לרשת אותה.

כלומר: התורה מדלגת מנושא לנושא. פותחת בפינחס והמדינים, עוברת למפקד ולירושת הארץ, חוזרת למדינים ולמלחמה, וחוזרת שוב לירושת הארץ.

עוד קשה למה נזכרה כאן פרשית הפרת נדרים, שעִקר העִסוק שלה הוא בשאלה מתי שיכת האשה לאביה, מתי לבעלה, ומתי לעצמה. ולמה היא לא פותחת כרגיל ב"וידבר ה' אל משה לאמר" אלא ב"וידבר משה אל ראשי המטות".

המפתח להבנת המבנה של הפרשיות הוא בויכוח שבין משה לבין פקודי החיל שיצאו למלחמה במדין. משה קצף עליהם, שהרי היציאה למלחמה מלכתחילה היתה לנקום את נקמת בני ישראל מאת נשי מדין, ואעפ"כ נהגו פקודי החיל כמו שנוהגים בכל מלחמה: הרגו את הגברים הלוחמים, והחיו את הטף והנשים. משה צִוה עליהם להרוג את הנשים כי הפעם המלחמה היא נגדן, אך אם כך - למה צִוה עליהם להרוג כל זכר בטף? ממה נפשך? - אם המלחמה היא נגד העם המדיני מובן למה להרוג את הטף, כדי לא להותיר זכר למדין, אך למה את הנשים? ואם המלחמה היא נגד הפרטים שהחטיאו אותנו, למה להרוג את הטף? משה מלמד שהמלחמה הזאת היא לא מלחמה על אדמות וכד' כמלחמת סיחון ועוג (אע"פ שמבחינה מסוימת היא המשך למלחמת סיחון כפי שנבאר להלן), היא מלחמה על דמותו של ישראל. לכן, היא כבר חלק ממלחמת הארץ, ולכן גם בה לא תחיה כל נשמה. אך היא שונה ממלחמת הארץ כי המדיָנים אינם כמו הכנענים. אצל הכנענים יש חשש שאם נותיר ולו נשמה אחת הם יהיו לשִׂכּים בעינינו בארץ, העם המדיָני הוא אויב שלנו בעבר ולא בעתיד והטף בנשים אינו מְסַכן אותנו. מְסַכן אותנו מי שיש עליו שם של מדיָני, שאותו עלינו לצרור, או מי שכבר החטיאה אותנו בעבר, שאותה אנו צריכים להעניש. ההגיון בדבר מוסבר ע"פ דיני תלותה של הבת באביה ובבעלה, שבאים לידי בִטוי בפרשית נדרים. נערה תלויה באביה, אבל אם תהיה לאיש היא תלויה בו והוא יכול להפר לה את נדרה. ואולם, אם הוא כבר שמע ולא הניא אותה אין לה תקנה. כשדִבר משה עם ראשי המטות שחזרו ממלחמת מדין הוא הסביר להם שאשה שכבר החטיאה ישראלי והוא לא הניא אותה אין לה תקנה, אך את הטף בנשים החיו לכם. אי אפשר להפר נדרי זכר, כל המִדְיָנִיוּת שיש בו מבית אביו תהיה בו ובבניו אחריו לעולם (וראה במאמר "המשפחתיות והשבטיות בישראל"). המלחמה הזאת היא כבר חלק מההכנה להתמודדות עם אויבים בארץ, ומקומה בתוך ענין נחילת הארץ. ממילא מתברר שגם בלעם בא נגד הממלכה הישראלית אע"פ שהוא עצמו לא ידע זאת.

לפי זה יוסבר גם המבנה של פרשת המסעות: המסע מחֻלק לשלשה, יש שלשה מסעות לא"י: המסע הראשון עד חטא המרגלים הוא מסע הדור הראשון, הם באו אל קדש ברנע ושם נעצר המסע כי חטאו. המסע השני הוא כעבור ארבעים שנה עד קדש ברנע, ושם כבר עמדנו בשערי הארץ, אך לא נכנסנו כי מלך אדום לא נתן, ושם מת אהרן, אך כבר היה לנו מגע עם יושבי ארץ כנען, לכן חזר כאן הפסוק "וישמע הכנעני מלך ערד", שנאמר בפרשת חֻקת, אלא שכאן נוסף "והוא יושב בנגב בארץ כנען", שלא נזכר בפרשת חֻקת כי שם הוא לא מענין הפרשה. כאן נגמר המסע של דור אהרן שלא נכנס לארץ אך נגע בשעריה, וגם בפרשת מסעי מתחילה כאן פרשיה חדשה. שהיה ראוי להזכיר בה שנגענו בקצה ארץ כנען ונלחמנו בתושביה שזה מענין המסעות. כאן מתחיל המסע השלישי שהוא מסעו של משה. בפרשת חֻקת המסע הזה פותח ב"ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום". מסע זה הוא מסע המלחמות. ושני סוגי מלחמות יש בו: מלחמת סיחון ועוג שיצאו לקראתנו למלחמה והם מעכבים אותנו בדרך, ומלחמת מדין שיצאו לקראתנו בבנותיהם. המלחמות האלה הן כבר חלק מהמלחמה על הארץ, ולכן הן נזכרו יחד עם הצווי לרשת את הארץ. (וראה דברינו להלן בפרשת מסעי, שם נבאר שמות אהרן מסמל את מות אותו דור, כמו לענין רוצח בשגגה, שם מסמל מות הכהן הגדול את סיומו של הדור).

-

בספר יהושע מלחמת מדין היא חלק ממלחמת סיחון. חמשת מלכי מדין שבפרשתנו נקראים שם נסיכי סיחון, וגם בלעם קֻשר שם לאותה מלחמה. (ולכאורה יש שם גם ערבוב קל בין ראובן לגד. דיבון, שבפרשתנו נבנתה ע"י בני גד, ואף נקראה בפרשת מסעי דיבון גד, שיכת ביהושע דוקא לבני ראובן. חשבון שבפרשתנו היא עיר של ראובן, מופיעה כגבולה של גד. זה אינו קשה כי יש לפרש שחשבון עצמה לראובן, וממנה והלאה לגד. אבל בחשבון הערים שנתנו בני גד ללויים באה חשבון).

המקומות שבהם עמד בלעם וברך את ישראל, במות בעל, בית פעור ואשדות הפסגה, נזכרים בספר יהושע כערי ראובן, אע"פ שהם מופיעים גם בספר מלחמות ה' בפרשת חֻקת. (וראה דברינו על כך בפרשת חקת).

העובדה שהתורה מביאה את פרשת בני גד ובני ראובן אחרי מלחמת מדין מלמדת שיש קשר כלשהו בין מלחמת סיחון למלחמת מדין. כפי שמשמע בספר יהושע. בלק הביא את בלעם בעקבות מלחמת ישראל באמורי, כפי שעולה מהפסוקים הראשונים של פרשת בלק. גם חטא בנות מדין הוא חלק מהתהליך הזה. בסופו של דבר, בלק, בלעם ומדין היו ספיח כלשהו של מלחמת האמורי, שבסופה בקשו בני גד ובני ראובן את הארץ.

(אפשר שפרשת נדרים באה כאן מעוד סבה: "ככל היוצא מפיו יעשה" בא כמבוא ל"והיוצא מפיכם תעשו" שאמר משה לבני גד ולבני ראובן).

טעותם של הלוחמים

מה חשבו לעצמם אותם שנים עשר אלף חלוצי צבא? הלא הם יצאו למלחמה בגלל בנות מדין, אז מה הם חשבו לעצמם כאשר הם השאירו אותן חיות?

מסתבר שהם פשוט חשבו בתבניות קבועות. כלומר: לא חשבו.

במלחמה לא הורגים טף ונשים, אז גם הם לא הרגו טף ונשים.

הם לא שאלו את עצמם למה במלחמה לא הורגים טף ונשים. הם קִבלו את המוסכמה החברתית וכלל לא נִסו לתהות על שרשיה. כי אילו היו שואלים את עצמם למה לא הורגים טף ונשים, היתה התשובה פשוטה: במלחמה לא הורגים טף ונשים, משום שבדרך כלל הם לא האויב. בדרך כלל הם לא לוחמים נגדנו, ולא מסכנים את שלומנו. לכן אין אנו הורגים אותם. אבל במלחמה שבה הטף והנשים הם אלה שלוחמים נגדנו, יש ללחום נגדם. אם הנשים יוצאות למלחמה כמחטיאות, או שהנשים והטף תומכי לחימה, או שהטף זורק אבנים או עפיפוני תבערה כדי להביס את ישראל עד שיִכנעו, או שהנשים והטף מתנדבים להיות מגן חי ללוחמים – שוב אין שום טעם להבחין בין הגברים לבין הנשים והטף. אלה ואלה לוחמים, אלה ואלה מסכנים את שלומנו, ודמם של הגברים אינו זול יותר מדמם של אחרים.

הכח הישראלי מנה שנים עשר אלף חלוצי צבא, לא כתוב כמה מנה הכח המדייני, אבל לפי כמות הבנות אפשר להניח שהכח המדייני היה אולי קצת עודף על הכח הישראלי, אבל לא בהרבה. לפי האזור בו התנהלה המלחמה ולפי כמות הבהמות אפשר להניח שרובם הגדול של המדיינים היו רועי צאן ובקר, שהיו פזורים במאהלים במדבר. היו גם ערים, מושבות וטירות, אבל הרוב היו פזורים במדבר ומסתבר שהם לא ידעו על בואם הצפוי של חלוצי צבא ישראל, שעברו ממאהל למאהל והכו אנשים שלא ציפו לכך. (בדומה לשמעון ולוי). יהיו שיאמרו שזה לא הוגן. אבל כשהתורה מצוה לנקום אין טעם להיות הוגן. יש טעם להצליח ולנקום באויבי ה'.

מי אמר למי

רוב המצוות שבתורה נאמרו מפי ה' אל משה. בחלקן (במצוות המועדים שבפרשות אמר ופינחס ובמצוות הכהֻנה בפרשת אמר) התורה מספרת לא רק שה' אמר למשה, אלא גם שמשה אמר את הדברים לבני ישראל. הדברים עצמם מושמעים מפי ה' אל משה, אבל בסופם גם מתואר שמשה אמרם לישראל. אבל כאמור, תֵאור משה המדבר עם ישראל אינו מוזכר בתורה אלא במקרים בודדים, בד"כ התורה איננה מספרת זאת. היא מספרת שה' צוה את משה. יש להניח שאחרי כן משה צוה את ישראל, אבל כיון ששמענו את הסִפור על ה' שלִמד מצוה זאת את משה, די לנו בכך, ואין אנו צריכים ללמוד שמשה אמר זאת לישראל. די לנו שהתורה סִפרה לנו על כך שה' אמר זאת למשה.

ספר דברים, וכן מצות הפרת נדרים שבפרשתנו, הן מצוות שבהן התורה לא מספרת לנו על כך שה' אמר אותן למשה. היא מספרת לנו שמשה אמר אותן לישראל. אנחנו שומעים את המצוה מכלי שני.

פרשה אחת בתורה נאמרה מכלי שלישי. התורה לא מספרת לנו מתי ה' אמר את הדברים למשה. היא לא מספרת לנו כיצד אמר אותה משה לאלעזר, היא מספרת לנו כיצד אמר אלעזר לישראל: וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה:  אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת:  כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם:  וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם וְאַחַר תָּבֹאוּ אֶל הַמַּחֲנֶה.

על מה מדובר כאן? בפשטות נראה שמדובר כאן על הלכות טומאה וטהרה. כך נראה גם מההקשר: וְאַתֶּם חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אַתֶּם וּשְׁבִיכֶם:  וְכָל בֶּגֶד וְכָל כְּלִי עוֹר וְכָל מַעֲשֵׂה עִזִּים וְכָל כְּלִי עֵץ תִּתְחַטָּאוּ: ס  וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה:  אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת:  כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם:  וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם וְאַחַר תָּבֹאוּ אֶל הַמַּחֲנֶה.

מתוך ההקשר נראה שמדובר כאן על טומאה וטהרה. כל כלי שבא מן המלחמה צריך טהרה, ע"י הזאת שלישי ושביעי. חוץ מזה הוא צריך, לצורך טהרתו, טבילה באש או במים. מה שאפשר לו באש, אין מים מועילים בו. תעבירו באש וטהר, כלומר: תעבירו באש וע"י כך יטהר. כמובן שזה לא פוטר אותו מהזאת שלישי ושביעי, שנאמר אך במי נדה יתחטא. (ואולי רומז לכך גם הבִטוי זאת חקת התורה, האמור גם בפרה אדֻמה). כך הוא הפשט, וכך כנראה פרש ר' אבהו בסנהדרין לט., שהפרשה אומרת שכל כלי שעובר באש צריך אש להוציאו מידי טומאתו, וטבילה במים לא עולה לו: "אמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו אלהיכם כהן הוא דכתיב ויקחו לי תרומה כי קבריה למשה במאי טביל וכי תימא במיא והכתיב מי מדד בשעלו מים אמר ליה בנורא טביל דכתיב כי הנה ה' באש יבוא ומי סלקא טבילותא בנורא אמר ליה אדרבה עיקר טבילותא בנורא הוא דכתיב וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים".

אבל חכמים דרשו שיש כאן שני דינים שונים: העברה באש וטהרה. העברה באש אינה לשם טהרה אלא לשם הגעלה. כל כלי שבא מן הגויים טעון הגעלה, וכבולעו כך פולטו, חוץ מזה הוא טעון טהרה. גם את מי הנִדה האמורים כאן מוציאים חז"ל מהפשט הנלמד מפרשת חֻקת, ואומרים שמי נדה האמורים כאן אינם הזאת שלישי ושביעי אלא מים שנדה טובלת בהם. גם "דבר אשר יבא באש", מתפרש לפי פשוטו כדבר שסובל את האש והאש אינה מזיקה לו ולכן הוא יכול לבא באש, אבל חכמים דרשו שכל שבִשלו בו באש טעון לִבּון, וכבולעו כך פולטו. ואפשר שיש כאן ראיה לשיטתם, שהרי בדיל ועופרת אינם יכולים לבוא באש.

בפשטות משמע שששת אלה המנויים הם הבאים באש, ויתר הכלים יבאו במים, אבל חכמים דרשו שיתר הכלים אינם טעונים טבילה.

התורה מבחינה כאן בין סוגים שונים של שלל, ועוסקת בשאלה כמה מכס צריך להפריש מהם ומה סדר טהרתם. המכס הופרש מהשבי, המלקוח והשלל. מהשבי והמלקוח הופרשו מאית ואלפית. גם מהשלל הופרשו מאית ואלפית (כפי שיבואר להלן) אך זה נעשה שלא ע"פ הצווי, שרי האלפים והמאות נתנו את שללם על דעת עצמם. אם הנושא הוא מהו הצִווי, ומתי אנו שומעים את הצִווי עצמו ומתי את המצֻוֶּה המספר לקהל, אנו למדים מכאן כמה כללים: ע"פ הצווי יש לטהר את כל השלל. כמו כן יש להכשיר את כל השלל, שלא ידבק בו מן האִסור. הכלל שנלמד מדברי ה' הוא שאסור לאכול דברים אסורים. כיצד לנקות את הכלים כדי שיפלטו את האסור? את זה אין התורה צריכה לספר לנו. זוהי שאלה מעשית פרקטית, זה שעור בפיזיקה. את זה אנו שומעים מכלי שלישי (אע"פ שאי אפשר להגעיל בכלי שלישי אלא בכלי ראשון). זאת שאלה מעשית והתשובה עליה לא נשמעת מפי ה' וגם לא מפי משה. מכלי שלישי.

(לפי הפשט, כאמור, מדובר כאן על דיני טומאה וטהרה, ואנו שומעים זאת מפי אלעזר ולא מפי ה', כי אין כאן הלכה חדשה, אלא רק צווי מקומי הנוגע לאותם אנשים באותה מלחמה, שאלעזר מזכיר להם לקיים את ההלכה הידועה זה מכבר).

מלחמה על נִשואי תערובת

בפרשתנו לוחמים נציגי כל השבטים נגד מדיָן בעקבות פרשת כזבי. אין זו הפעם הראשונה בתורה שבה נערכה מלחמה נגד עם אחר כתגובה לארוע שהיו מעורבים בו נִשואי תערובת. הפעם הראשונה היתה כמובן בשכם. גם שם נלחמו כל בני יעקב בשכם. והדמיון בין שתי המלחמות בולט לעין, אך לכאורה הפוך: שם חטף שכם את בת יעקב, כאן לקח זמרי את בת מדין. שם נעשה הדבר בנִגוד לרצונה, כאן נעשה הדבר ברצונו של זמרי.

אחרי המלחמה בשכם קוצף יעקב על בניו על שהרגו את כל אנשי שכם. בפרשתנו קוצף משה על פקודי החיל שלא הרגו את כל אנשי מדין ואת בנותיהם.

במלחמת שכם מדגישה התורה שבני יעקב יצאו למלחמה בגלל "דינה אחתם", וגם כאן מצוה התורה לצרור את מדין "על דבר כזבי בת נשיא מדין אחתם".

בשכם החוטא הוא שכם בן חמור החוי נשיא הארץ, כאן החוטא הוא זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני, ועמו כזבי בת נשיא מדין.

בשתי המלחמות ממלאים שמעון ולוי את התפקיד המרכזי, אלא שבפרשתנו הם עומדים משני צדי המתרס. שמעון הוא החוטא ולוי הוא היוצא בחרב להכות את המטמא.

בשתי המלחמות חוזרים ישראל מן המלחמה עמוסי שלל רב, גם תיאורי השלל הם דומים מאד. ואולם, אחרי מלחמת שכם, מבקש יעקב לטהר את מחנהו, והוא מבקש מבניו "הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו..." בתמורה, הם נותנים לו את כל אלהי הנכר אשר בידם ואת הנזמים אשר באזניהם. מסתבר אפוא שהנזם הוא לא סתם תכשיט, הוא משמש לעבודה זרה. גם העגל נעשה מנזמים. מנין היו לבני יעקב אלהי נכר ונזמים? בשל הסמיכות למלחמת שכם יש להניח שמדובר בשלל שכם. בפרשתנו נזכרת רשימה של תכשיטים שבזזו אנשי הצבא מן המדיינים. "אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז". הנזם נעדר מהרשימה, שלא כרשימת התכשיטים של פרשת ויקהל בה הוא אכן מופיע. ואולם, אנו עתידים למצוא את הנזם של שלל מדין בספר שופטים. גם שם ילחמו ישראל במדין, ואחרי המלחמה ההיא נאמר: "ויאמר אלהם גדעון אשאלה מכם שאלה ותנו לי איש נזם שללו כי נזמי זהב להם כי ישמעאלים הם... ויעש אותו גדעון לאפוד ויצג אותו בעירו בעפרה ויזנו בני ישראל אחריו שם ויהי לגדעון ולביתו למוקש". בפרשתנו נזהרו הלוחמים מעבודה זרה. הם יצאו למלחמה כדי לבער אותה. נזמי מדין נלקחו כשלל בספר שופטים, והכשילו את גדעון וביתו.

בפרשת שכם מציעים הכנענים "והתחתנו אתנו בנתיכם תתנו לנו ואת בנתינו תקחו לכם  ואתנו תשבו והארץ תהיה לפניכם", שמעון ולוי עונים במרמה "ונתנו את בנותינו לכם ואת בנותיכם נקח לנו וישבנו אתכם והיינו לעם אחד". אין לכך פסוק דומה בפרשתנו, אך סביר להניח שגם בפרשתנו נשמעה הצעה דומה, הפעם מאת המדיָנים אל בני ישראל. עצם מעשיהם הם הצעה כזאת.

מסתבר שהתורה מעמידה את שתי המלחמות זו מול זו, כדי ללמד שלמרות ההבדלים הבולטים ביניהן, שתיהן ממין אחד. אנו צריכים להתרחק מהגויים ומאלהיהם בין כאשר הם באים אלינו בחוצפה ובעזות אחרי שכבר עשו נבלה בישראל, ובין כאשר הם באים אלינו בפִתויים ושולחים אלינו את בנותיהם. בשני המקרים טמונה סכנה גדולה בנִשואי התערובת. ובנגוד ליעקב החושש מהסכנה הצפויה בעקבות מעשיהם של שמעון ולוי, בא משה ומלמד את ההפך: הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו.

התרומה והמעשר, המאית והאלפית

מכס מדין מלמד על תרומות לכהנים, ללויים ולמקדש, ועל החלוקה בין הלוחמים לעם.

הלוחמים נצטוו לחלוק עם העם ולתרום לכהנים והלויים דוקא מהשבי והמלקוח, לא מהשלל.

המכס הופרש מהשבי, המלקוח והשלל. מהשבי והמלקוח הופרשו מאית ואלפית. מאית ללויים, אחוז אחד מן החמשים מן המחצית. ואלפית לכהנים, אחד נפש מחמש המאות מן המחצית. גם מהשלל הופרשו מאית ואלפית, שהרי שרי האלפים הם אלפית מאנשי הצבא, ושרי המאות הם מאית מאנשי הצבא. ויש להניח ששללם של מאית ואלפית מהלוחמים, הוא מאית ואלפית מהשלל. אך הפרשת תשרומה זו נעשתה שלא ע"פ הצווי. (אולי מכאן אפשר ללמוד על מקומן של מצוות דרבנן). גם בארץ מקבלים הכהנים עשירית ממה שמקבלים הלויים, אך שם הצורה היא אחרת. ושם מקבלים הכהנים והלויים עשירית ומאית ולא מאית ואלפית. גם כאן וגם בארץ שבט לוי לא נטל חלק, שהרי לא נטל חלק במלחמה ובשל כך לא נטל חלק בשלל, וקִבל תרומה. (עדין יש לברר למה התרומה באה כל אחת ממחצית אחרת ומה תפקיד מצוה זאת, ולמה רק מאית ואלפית ולא עשירית ומאית).

גם כאן, כמו ביתר התרומות, חלק הכהנים נקרא תרומת ה' והוא נִתן לה' וממנו לכהנים. לא כן חלק הלויים שמתכתחילה הוא חלק הלויים ולכן אין בו קדושה. (ולכן התורה מרחיבה ומפרטת את תרומת ה' הנתנת לכהנים, וכותבת בדיוק כמה היא. לגבי תרומת הלויים בא תיאור כללי בלבד. אין בה קדושה).

התורה מבדילה בין השלל, המלקוח והבז. מהשלל והמלקוח הופרשו ע"פ הצִווי מאית ואלפית (מן הסכום הכולל, שתי המחציות יחד). מן הבז נתנו שרי האלפים והמאות מדעתם, וכיון ששרי האלפים והמאות גם הם מאית ואלפית מהכח כֻלו, בסופו של דבר יש להניח שגם מהבז הופרשו בערך מאית ואלפית. 

מן התבואה מפרישים ללויים והכהנים עשירית ומאית, כאן מאית ואלפית. אבל גם כאן הלויים מקבלים פי עשרה מן הכהנים (יש כמובן הבדל: במעשר הלויים מפרישים עשירית ממה שהם מקבלים, כך שבסופו של דבר נותר בידם רק פי תשעה מהכהנים (וזה עוד לפני שלקחנו בחשבון את שאר המתנות הנִתנות לכהנים), אבל ההפרשה עצמה הנתנת ללויים היא פי עשרה ממה שנתן בסוף לכהנים.

כפי שהסברנו לעיל, המלחמה הזאת היא כבר חלק מהמלחמה על הארץ. לכן שללה נדון כתבואת הארץ. (אמנם בהבדלים שונים שהזכרנו לעיל).

נשיאת הראש

ספר במדבר פותח בנשיאת ראש, במפקד, בפקודים, בנשיאים. הנושא הזה תופש מקום מרכזי בפרקים הראשונים של ספר במדבר.

והנה, לקראת סוף ספר במדבר, שוב אנו מוצאים את המרכיבים האלה. אבל הפעם הנפקדים הם לא בני ישראל, אלא דוקא שלל מדין.

וכך נאמר שם: "וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  שָׂא אֵת רֹאשׁ מַלְקוֹחַ הַשְּׁבִי בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה אַתָּה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְרָאשֵׁי אֲבוֹת הָעֵדָה". שוב, שא את ראשם, כמו בתחילת הספר. אלא שהפעם משה ואלעזר נושאים לא את ראש ישראל אלא את ראש מלקוח השבי.

ושוב, ספירה, חלוקה, מִנוי, חלוקה לכהנים וללויים, חלוקה לשבטים, מטות, משה והכהן הגדול פוקדים. וכו'. אבל הפעם הנושא הוא לא עם ישראל אלא השלל. אם התחלנו את החומש בנשיאת ראש ישראל, סימנו אותו בנשיאת ראש השלל.

מי שהציל את המצב הם הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר לְאַלְפֵי הַצָּבָא, שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת. הם לא התבקשו, אבל הם נשאו את ראש אנשי המלחמה. והנה, כֻלם נוכחים: "עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ". הם זוכרים את ראש מי צריך לשאת.

ובכך לא תם הדבר ולא תמה נדבתם. הם מוסיפים ונודבים, בלי שהצטוו: "וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה’ אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי ה’". עם המִפקד יש גם תרומה, שעליה נאמר: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת הַזָּהָב מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי ה’". בדומה לאמור על מחצית השקל הנגבית אף היא בשעת נשיאת ראש בני ישראל כדי לכפר על ישראל: "וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה’ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם". מחצית השקל היא צווי, מראש לפני המפקד, כדי שלא יהיה נגף. ראשי הצבא תרמו את תרומתם מבלי שהצטוו, אחרי שנשאו את ראש ישראל ולא היה נגף. לזכור את ה' אחרי ישועתו, כאשר הסכנה חלפה כבר, ולהזכיר את ראש מי צריך לשאת לפני ה' ועל מי צריך לכפר. אתה נושא את ראש השלל, אנחנו נושאים את ראש בני ישראל. ומכפרים עליהם לפני ה'.

תנאי בני גד ובני ראובן

בני גד ובני ראובן באו ובקשו את ארץ סיחון מלך האמורי. משה חושש שהם יגרמו לבני ישראל להשתמט מהמלחמה. אבל נראה שלא רק שהוא חושש שהמעשה יגרום לישראל להשתמט מהמלחמה. יש לו חשש גדול יותר. הוא חושד שאולי בני גד ובני ראובן עצמם לא באמת רוצים את עטרות ודיבון, אלא מחפשים דרך להשתמט מהמלחמה.

משיבים בני גד ובני ראובן שהם יצאו למלחמה. ועדין משה חושש. אולי מלכתחילה הם בכלל לא רצו את הארץ הזאת, וכיון שמשה כעס עליהם, הם מתביישים לומר שמלכתחילה הם בכלל לא רצו את הארץ, ולכן הם אומרים שהם יעברו חלוצים למלחמה.

לכן משה בודק אותם ואומר שוב את התנאי, והם חוזרים על הדברים.

ועדין יש לחשוש, אולי הם אומרים את זה כדי לחזק את האמון של משה בהם, אבל מלכתחילה הם כלל לא רצו את הארץ הזאת.

לכן בודק משה בדיקה נוספת. הוא מצוה את אלעזר הכהן ואת יהושע בן נון ואת ראשי אבות המטות, ואומר להם בתנאי בני גד ובני ראובן, שבני ראובן יקבלו נחלה בכל מקרה, אבל אם הם יעברו חלוצים הם יקבלו את ארץ הגלעד.

בני ראובן ובני גד לא מסתפקים בכך. הם רוצים את ארץ הגלעד מיד, ולא רק אחרי המלחמה.

כאן משתכנע משה שבני גד ובני ראובן באמת רוצים את ארץ הגלעד. שהרי היו יכולים להסתפק בשלב הקודם. אבל לא, הם דורשים את הארץ מיד, כי הארץ היא שמעניינת אותם, ולא ההמלטות מהמלחמה. לכן נותן להם משה מיד את ארץ הגלעד.

ואם בכל זאת היה להם גם איזה יצר של המלטות מהמלחמה, הרי תמורתו הם הפסידו את חלקם ממערב לירדן.

מוסבות שם

בסוף פרשת מטות, אחרי הפסוק: "וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב", אנו מוצאים תיאור מפעליהם של השבטים המזרחיים. ראובן, גד, וחצי המנשה. ראשית, בני גד:

ויבנו בני גד את דיבן ואת עטרת ואת ערער  ואת עטרת שופן ואת יעזר ויגבהה  ואת בית נמרה ואת בית הרן ערי מבצר וגדרת צאן.

בני גד סִכמו עם משה שיבנו בעבר הירדן גדרות צאן וערי מבצר, ואכן עשו זאת. ואין הפסוק מתאר אלא את בניית הערים.

וכאן עוברת התורה לתאר את מעשי בני ראובן:

ובני ראובן בנו את חשבון ואת אלעלא ואת קריתים  ואת נבו ואת בעל מעון מוסבת שם ואת שבמה ויקראו בשמת את שמות הערים אשר בנו. כאן יש תוספת שלא היתה אצל בני גד: "ויקראו בשמת את שמות הערים אשר בנו". אפשר לומר שתוספת זאת נוגעת גם לבני גד. אלה ואלה קראו בשמות. כך מסתבר גם לאור העובדה שהעיר הראשונה ברשימת הערים שבנו בני גד היא דיבון, והיא נזכרת ברשימת מסעי בני ישראל בשם דיבון גד. אבל אצל בני ראובן אנו מוצאים התייחסות מפורשת לשתי ערים "ואת נבו ואת בעל מעון מוסבת שם". למה צריכה התורה ללמדנו שנבו ובעל מעון היו מוסבות שם, ואין די בסיום הפסוק: "ויקראו בשמת את שמות הערים אשר בנו"? בפשטות, הסִבה היא שנבו ובעל מעון הם שמות עבודה זרה, ולכן הסבו בני ראובן את שמן. אך אם כך קשה למה התורה קוראת למקומות האלה נבו ובעל מעון? למה התורה לא קוראת להן בשמן החדש?

ולא די באלה. חלק גדול מהערים שהוזכרו בפסוקים המתארים את מעשי ראובן וגד, נזכרות בשמות האלה כבר לעיל. חשבון ויעזר נזכרו כבר בפרשת חֻקת. עטרות ודיבון ונמרה ואלעלא ושבם ונבו ובעון הוזכרו כבר בפנייתם הראשונה של בני ראובן ובני גד אל משה. נכון שחלק מהשמות השתנו קצת, אבל באמת קצת. אם נִמרה הפכה לבית נִמרה ושבם הפכה לשבמה, ודיבון נעשתה דיבון גד, אין אלה שִנויי שם שראויים להקרא שִנויי שם. שינויים אלה אין שמם שינויי שם.

וכאן עוברת התורה לתאר את מעשיהם של בני מנשה:

וילכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדה ויורש את האמרי אשר בה  ויתן משה את הגלעד למכיר בן מנשה וישב בה .

גלעד הוא שם המקום כבר בשני מקומות בספר בראשית. אבל הוא גם שם המשפחה מאז ומעולם, או לפחות מפרשת פינחס. לא נעשה כאן כל שִנוי בשם.

שִנוי גדול אנו מוצאים אצל יאיר ונבח:

ויאיר בן מנשה הלך וילכד את חותיהם ויקרא אתהן חות יאיר  ונבח הלך וילכד את קנת ואת בנתיה ויקרא לה נבח בשמו.

יאיר שמר על המלה "חוות", ותו לא. נֹבח לא שמר אפילו על זה.

שתי גישות עומדות לפנינו. גישת בני ראובן ובני גד הרואה לנגד עיניה את עטרות ודיבון ויעזר ונמרה וכו'. הם רוצים את עטרות ודיבון, הם לא רוצים ערים אחרות. הם מוכנים להוסיף כמה שִנויים קוסמטיים, אבל "הארץ הזאת" היא הקורצת להם. ולכן הם מבקשים "אל תעבירנו את הירדן".

לעֻמתם בני מנשה אינם מבקשים את קנת ולא את האמורי. הם רוצים את גלעד, את יאיר ואת נבח. השם הקודם של המקום אינו מענין אותם. היו בו אמוריים? אולי, אז מה.

ועִקר ההבדל בין מנשה לבין ראובן וגד יבואר בפרק הבא.

מי כבש את כל חבל ארגוב?

מי כבש את כל חבל ארגב? בפרשת חקת ודברים משמע שבני ישראל כֻלם פנו ועלו דרך הבשן ועוג יצא לקראתם למלחמה אדרעי, ובני ישראל נצחו אותו ולקחו את ארצו. ואילו בפרשתנו משמע שלא היתה זו אלא מלחמה של משפחות בודדות, משפחת יאיר בן מנשה, ומשפחת מכיר בן מנשה שראו שמשה מחלק נחלות בעבר הירדן ולכן הלכו גם הם ולקחו. וכן משמע בסוף פרשת דברים.

ומלבד זה קשה, למה עלו בני ישראל דרך הבשן. לאן הלכו דרך שם? והלא אין הבשן בדרכם.

לכן נראה שאין מוקדם ומאוחר בתורה. בפרשת חֻקת הוזכרה המלחמה נגד עוג בסמוך למלחמת סיחון, כי מטרת התורה שם היא לתאר את המלחמה ואת הכִבוש בעבר הירדן, אך למעשה מלחמת עוג היתה בזמן מאוחר יותר, אחרי שבִקשו וקִבלו בני גד ובני ראובן את ארץ סיחון. אחר כך, בני מנשה החלו לרשת את ארץ הגלעד. כדי לחלוק את הגלעד פנו והתקרבו לעבר ארץ עוג היושב בארגוב. בני יאיר נערכו לקראתו לקרב. עוג אסף את כל חילו ויצא לקראתם אדרעי, ובני ישראל הִכו אותו, בראשות בני יאיר, שלחמו והִכו את כל חוותיהם, אחרי שכל ישראל הכו את הערים הבצורות, ששים עיר, כאמור בפרשת דברים.

כלומר: אחרי מלחמת סיחון באים בני ראובן וגד ומבקשים את ארץ סיחון. בני גד וראובן לא בִקשו את ארץ עוג, אלא רק את ארץ סיחון שהרי אנו רואים בפרשתנו שלא בקשו אלא את עטרות ודיבון וכו', כלומר ארץ סיחון. את ארץ סיחון הם בִקשו ואותה הם קִבלו. משה לא נתן לבני ראובן ולבני גד אלא את ארץ סיחון, כמו שאנו רואים ע"פ שמות הערים שהם בנו. מרשימת הערים שבונים בני גד וראובן אנו רואים שהם קִבלו בדיוק את הערים שהם בִקשו. כלומר: את ארץ סיחון. לכן מסתבר שבני ראובן ובני גד בִקשו את בקשתם אחרי מלחמת סיחון, עוד לפני מלחמת עוג. רק אחרי המו"מ שבין משה לבין בני ראובן וגד, היתה מלחמת עוג. (ואפשר שגם פרשת בלק היתה עוד לפני מלחמת עוג, ומלחמת עוג באה בעקבות מלחמת מדין. שגרמה לבני ישראל לעלות דרך הבשן).

וכך נראה בפרשתנו: אחרי שהתורה מביאה את רשימת הערים שבנו בני גד ואת רשימת הערים שבנו בני ראובן, נאמר: "וילכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וכו'", ואח"כ נזכרו כִבושי יאיר ונבח.

את המו"מ עם משה על עבר הירדן נִהלו רק בני גד ובני ראובן. בני מנשה לא נזכרו לכל אורך המו"מ. רק אחרי תום המו"מ, כאשר משה כבר נותן את עבר הירדן לנחלה, שם נזכרו גם בני מנשה. הם לא היו שותפים לבקשה לנחול במזרח, ולא למו"מ עם משה. אבל הם היו שותפים לנחילת הארץ ההיא.

בני ראובן ובני גד בקשו את עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן, ואת כל הערים האלה הם קבלו. כפי שאנו מוצאים בסוף הפרשה ברשימת ערי גד וברשימת ערי ראובן. אף אחת מהערים שבקשו בני ראובן ובני גד לא נמסרה למנשה. כל הערים שבקשו ראובן וגד נמסרו לראובן וגד, לא למנשה. ראובן וגד בקשו רק את ארץ סיחון וקבלו את כל מה שהם בקשו. ראובן וגד לא בקשו את ארץ עוג, כי ארץ עוג עדין לא היתה בידי בני ישראל. אותה נתן משה לבני מנשה.

נמצא אפוא שבני ראובן ובני גד בִקשו את ארץ סיחון. רק בני ראובן וגד בִקשו ממשה ורק הם נהלו מו"מ עם משה. בני מנשה לא היו שותפים לא בבקשה ולא במו"מ. בני ראובן ובני גד בקשו את ארץ סיחון וקבלו את כל מה שהם בקשו, אף אחת מהערים שהם בקשו לא נמסרה למנשה. מנשה קבלו את ארץ עוג שאותה לא בקשו בני גד ובני ראובן.

נמצא אפוא שבני ראובן ובני גד בקשו את ארץ סיחון. רק בני ראובן וגד בקשו ממשה ורק הם נהלו מו"מ עם משה. בני מנשה לא היו שותפים לא בבקשה ולא במו"מ. בני ראובן ובני גד בקשו את ארץ סיחון וקבלו את כל מה שהם בקשו, אף אחת מהערים שהם בקשו לא נמסרה למנשה. מנשה קבלו את ארץ עוג שאותה לא בקשו בני גד ובני ראובן.

יחודם של בני מנשה, כפי שכתבנו בפרשת פינחס, הוא שהם לוקחים לידיהם את היזמה ונוחלים. הם יצאו למלחמה על צפון עבר הירדן וירשו אותו. הם אלה שעלו דרך הבשן ונלחמו בעוג, נגדם יצא עוג למלחמה, ומשיצא נגדם למלחמה, נעשה הדבר למלחמתו של כל עם ישראל, לכן אומר ה' אל משה אל תירא אותו. כל ישראל יראים שמא יתקוף עוג את כֻלם, אבל ישראל מכים אותו ויורשים אותו.

משה חושש שבני גד ובני ראובן מנסים להתחמק מהמלחמה. הוא לא חושש שמא בני מנשה מנסים להתחמק מהמלחמה. עם בני מנשה לא צריך להתנות תנאי בני גד ובני ראובן, בני מנשה הם חלוצי צבא מטבעם.

בני גד ובני ראובן מבקשים ארץ שנכבשה כבר. הם רוצים את "הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל". וכפי שבארנו בפרק הקודם, גם את הערים שהם בונים, הם משאירים כמו שהן, כלומר באותם שמות, עם שִנויים קטנים בלבד. לעֻמתם, בני מנשה אינם מסתפקים בקיים. לכל עיר הם קוראים בשם הראוי לה ולא בשם הקים. כשמשה נותן להם את עבר הירדן, הוא נותן לראובן וגד אזור שכבר נכבש ע"י ישראל. לבני מנשה הוא נותן אזור שעוד לא נכבש. לכן, אחרי הפסוק "וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב", מפרטת התורה מה עשו השבטים האלה בנחלתם: בני ראובן וגד בנו את הערים, ערי מבצר. ובני מנשה יצאו לכבוש את מה שקבלו. וכך נאמר: "וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב:  וַיִּבְנוּ בְנֵי גָד אֶת דִּיבֹן וְאֶת עֲטָרֹת וְאֵת עֲרֹעֵר:  וְאֶת עַטְרֹת שׁוֹפָן וְאֶת יַעְזֵר וְיָגְבֳּהָה:  וְאֶת בֵּית נִמְרָה וְאֶת בֵּית הָרָן עָרֵי מִבְצָר וְגִדְרֹת צֹאן:  וּבְנֵי רְאוּבֵן בָּנוּ אֶת חֶשְׁבּוֹן וְאֶת אֶלְעָלֵא וְאֵת קִרְיָתָיִם:  וְאֶת נְבוֹ וְאֶת בַּעַל מְעוֹן מוּסַבֹּת שֵׁם וְאֶת שִׂבְמָה וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁמֹת אֶת שְׁמוֹת הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנוּ:  וַיֵּלְכוּ בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה גִּלְעָדָה וַיִּלְכְּדֻהָ וַיּוֹרֶשׁ אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בָּהּ:  וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת הַגִּלְעָד לְמָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה וַיֵּשֶׁב בָּהּ:  וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת חַוֹּתֵיהֶם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֹּת יָאִיר:  וְנֹבַח הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ". בני ראובן ובני גד בנו את הערים שנתן להם משה (אותן ערים שהם בקשו בתחילת הפרק), ובני מנשה יצאו לכבוש את חלקם.

(ואפשר לפרש גם קצת אחרת: אחרי שקבלו בני ראובן וגד את חלקם, הלכו בני מכיר וכבשו את הגלעד, ומשה נתן להם. הלכו בני יאיר ונבח וכבשו את חוותיהם, ומשה נתן להם. גם הפרוש הזה לא שונה בהרבה מקודמו: בני מנשה כבשו, בני ראובן וגד קבלו ארץ כבושה).

בני גד ובני ראובן בִקשו לנחול ארץ שנכבשה כבר. לעֻמתם בני מנשה יצאו לכבוש. בני ראובן ובני גד קִבלו את ארץ סיחון שנכבשה כבר. בני מנשה קבלו את ארץ עוג שעדין לא נכבשה, בני מנשה הם אלה שיצאו לכבוש את ארץ עוג. (בני ראובן ובני גד רואים את המציאות ההווית באותו יום שבו הם חיו. בני מנשה רואים את המציאות האידאלית. מי שרואה את ההוה, רואה לנגד עיניו ארץ עם שמותיה שבהוה והעם היושב בה בהוה. די לו בחלק מהארץ. לכן משה חושש שלא יצא לכבוש את כל הארץ. די לו בחלק מהארץ. העקר שיש מדינה. לא כן בני מנשה. הם לא חיים רק התוך ההוה. מבחינתם זו לא ארץ האמורי אלא ארץ ישראל, והם רוצים את כֻלה. אנו זקוקים לאנשים שרואים את היעד, את המציאות האידאלית, ולא את המציאות ההוית).

יתכן שהמעשה של בני מנשה השפיע גם על בני גד ובני ראובן. בני גד ובני ראובן מבקשים את ארץ סיחון כאן ועכשו, משה לא מסכים, הוא מצוה את יהושע ואלעזר שאחרי שבני ראובן וגד ילחמו – יתנו להם את ארץ הגלעד. אבל אח"כ כתוב: וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב, וזאת הפעם הראשונה שבה בני מנשה נזכרים בהקשר הזה (אחרי פסוקים רבים המזכירים את ראובן וגד). יתכן שאחרי שבני מנשה הצטרפו ונחלו – הסכים משה לתת גם לראובן וגד.

דברי התורה לפרשת מטות פורסמו גם כאן וכאן

מסעי

הנושא של פרשת המסעות הוא רשימת המסעות, לכן הפרשה איננה מרבה בתיאור ארועים שארעו במהלך המסעות. הפרשה אמנם מתארת את יציאת מצרים, אך היא איננה מתארת את מעמד הר סיני, את חטא העגל, את המתלוננים. אפילו את חטא המרגלים, שלכאורה יש מקום רב להזכיר אותו דוקא בפרשת המסעות כיון ששם נקטע המסע של ישראל לארץ והחלו נדודיהם במדבר, אין פרשתנו מזכירה.

ואולם, באמצע פרשת המסעות מזכירה התורה בפירוט שני ארועים מפרשת חֻקת: "ויסעו מקדש ויחנו בהר ההר בקצה ארץ אדום  ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים בחדש החמישי באחד לחדש  ואהרן בן שלש ועשרים ומאת שנה במתו בהר ההר   וישמע הכנעני מלך ערד והוא ישב בנגב בארץ כנען בבא בני ישראל".

שני הארועים האלה נזכרו במלואם כבר בפרשת חֻקת. על מות אהרן נאמר שם שהוא נעשה בהעברת בגדי הכהֻנה לאלעזר, ועל הכנעני מלך ערד נאמר שהוא נמסר בידי ישראל וישראל החרימו אותו. מאידך, גם לגבי ארועים אלה יש פרטים שנאמרו כאן ולא נאמרו בפרשת חקת. מות אהרן מסַיֵּם כאן את הפרשיה הראשונה של מסעי בני ישראל. והוא נזכר עם תאריך, א באב, תאריך שלא נזכר בפרשת חקת. פרשת המסעות מחולקת ע"י המסורה לשתי פרשיות. הראשונה נפתחת בחמשה עשר יום לחדש הראשון, ביציאת מצרים ביד משה ואהרן, ומסתיימת במות אהרן, בציון התאריך: בחדש החמישי באחד לחדש. (וזהו התאריך היחיד בשנה, שכאשר הוא חל בשבת מזכירים אותו בפרשת השבוע).

כאן נפתחת פרשיה חדשה. הפרשיה פותחת בכנעני מלך ערד, שנזכר כבר בפרשת חקת, אלא שכאן הוסיפה התורה פרט שלא נזכר בפרשת חקת: "והוא יושב בנגב בארץ כנען". הפרשיה מסתיימת על הירדן, בצווי ה' אל משה לבא ולרשת את הארץ.

חטא המרגלים היה בקדש. שם נענשו ישראל ונגזר עליהם לשוב אל המדבר. המעפילים נִסו להלחם, אך העמלקי והכנעני הִכו אותם עד החרמה. כנגד אותה מלחמה, בפרשת חקת אנו שוב מוצאים את ישראל בקדש, ושוב הם נלחמים בכנעני, אלא שהפעם גוברים ישראל ומחרימים את הכנענים, והמקום נקרא חרמה. כעבור ארבעים שנה שבו ישראל לקדש, כדי לזכות ולהכנס לארץ. אמנם, בסופו של דבר לא משם נכנסו ישראל לארץ, כיון שאדום (שככל הנראה ישבו גם בנגב ולא רק בהר שעיר) לא נתנו לישראל לעבור בארצם, אבל המסע הכושל של דור המרגלים נגמר שם (ולא בחטא המרגלים עצמו, אלא בסיום הענש על חטא המרגלים, בתום ארבעים שנה), שם מתחיל המסע המוצלח של הדור הבא אל הארץ. המסע הזה מתחיל במלחמה בכנעני, לכן מדגישה הפרשה "והוא יושב בנגב בארץ כנען". זאת כבר חלק ממלחמת ארץ כנען. גם בתיאור גבולות הארץ שבפרשתנו, נמצאת קדש ברנע בגבולות הארץ. המלחמה המוצלחת הראשונה ביושבי ארץ כנען היתה אחרי מות אהרן. (בעניין השיבה לקדש, ראה דברינו בפרשת חקת, ונגענו בכך גם בפרשת דברים)

למה דוקא מותו של אהרן הוא המסַיֵּם את המסע של דור המרגלים אל הארץ? את התשובה לכך אנו מוצאים בפסוק אחר בפרשתנו: "ואחרי מות הכהן הגדל ישוב הרצח אל ארץ אחזתו". מי שחטא ונגזר עליו שלא ישב בארץ אחֻזתו כל אותו דור, יכול לשוב אל ארץ אחֻזתו כשמתחלף הדור. האיש המייצג את הדור, שמותו הוא סימן להתחלפות הדור, הוא הכהן הגדול. מסירת שרביט הכהֻנה (או בגדי הכהֻנה) מאהרן לאלעזר, היא המאפשרת לעם ישראל לשוב אל ארץ אחֻזתו. החל מא' באב קם דור ההמשך ושב ונוחל את הארץ!

כך רואים אנו גם בפרשת עקב, כשמשה מתאר את תחִנותיו אל ה' אחר חטא העגל הוא אומר "ואתפלל גם בעד אהרן". ואח"כ כשמשה מתאר את הכפרה על חטא העגל, הוא אומר "שם מת אהרן". אע"פ שמות אהרן היה זמן רב לאחר מכן, משה מזכיר אותו עם הכפרה על חטא העגל. כאומר ובסוף גם אהרן מת. ללמדך שלא נשלמה כפרת חטא העגל עד מות הכהן הגדול. מאותה סִבה, גם בפרשתנו מסימת התורה את המסע הכושל לא"י לא בחטא אלא בתִקונו, בסוף ארבעים שנה תם המסע, והתחיל מסע דור הבנים לא"י. זה מתבטא במות אהרן ובמלחמה בכנעני יושב ההר ההוא עד חרמה.

פרשת מסעי אינה מזכירה כלל את ביאתם הראשונה של ישראל לקדש. כיון שאותו מסע לא"י נכשל, אין הוא ראוי להיות בכלל מסעי ישראל ממצרים אל הארץ.  פרשת מסעי מזכירה בהרחבה את ביאתם השניה של ישראל לקדש. שם תֻקֻן חטא המרגלים ותם הדור.

כאן נגמר המסע של דור אהרן שלא נכנס לארץ אך נגע בשעריה, וכאן מתחילה פרשיה חדשה. שמתחילה בא' באב, בפרשיה זו הוזכר שנגענו בקצה ארץ כנען ונלחמנו בתושביה, שזה מענין המסעות. כאן מתחיל המסע השלישי שהוא מסעו של משה, בפרשת חקת הוא פותח ב"ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום". המסע הזה הוא מסע המלחמות. ושני סוגי מלחמות יש בו: מלחמת סיחון ועוג שיצאו לקראתנו למלחמה והם מעכבים אותנו בדרך, ומלחמת מדין שיצאו לקראתנו בבנותיהם. שכבר בארנו בפרשת מטות שהיא כבר חלק ממלחמת כבוש הארץ.

הלוך ושוב

בפרשת המסעות אף אחד מהמסעות לא נזכר פעמַים. כל תחנה נזכרת אך ורק פעם אחת. גם תחנות שברור שבני ישראל היו בהן יותר מפעם אחת. ובראשן קדש. בני ישראל היו בקדש לפחות פעמַים, פעם אחת בשנה השנית, בימי חטא המרגלים, ופעם אחת בשעה שמשה שלח ממנה מלאכים אל מלך אדום, ובני ישראל נלחמו בכנעני מלך ערד. החניה בקדש נזכרת בפרשתנו רק בפעם השניה, אחרי עציון גבר. מכאן אפשר ללמוד שבני ישראל שנסעו המדברה דרך ים סוף, שבו אל קדש כדי להכנס ממנה לארץ ישראל. ואף שלחו ממנה מלאכים אל מלך אדום ובקשו לעבור דרכו ישר אל הארץ, אלא שהוא לא נתן. (כפי שכבר הזכרנו כאן לעיל, וכפי שכבר בארנו בדברינו לפרשת חקת, ונגענו בכך גם בפרשת דברים).

בני ישראל, כמו שנקרא בפרשה הבאה, נסעו מקדש אל המדבר וסבבו את הר שעיר ימים רבים. עד שצוה ה' את משה פנו לכם צפונה. אז פנו ישראל אל הארץ. הם הגיעו שוב לקדש בחדש הראשון, כאמור בפרשת חקת. לא מצוין שם באיזו שנה. כשהגיעו ישראל לקדש באותו חדש ראשון, ארע חטא מי מריבה, ומשם הם שלחו מלאכים אל מלך אדום כדי להכנס דרכו מיידית לארץ. כיון שהוא יצא לקראת ישראל ביד חזקה, הם נסעו משם להֹר ההר. שם מת אהרן, וזה היה בשנה הארבעים, כמו שמפורש בפרשתנו.

הנסיעה מקדש אל הר ההר והמלחמה בכנעני נזכרות יחד גם בפרשתנו.

העובדה שבפרשת המסעות נזכרת החניה האחרונה של ישראל בקדש, ולא הראשונה, מלמדת על מגמתה של פרשת המסעות. אין היא מפרטת מסעות עקרים, אלא מסעות עִקָריים. היו מסעות לכל הכוונים. בני ישראל סבבו את הר שעיר ימים רבים, והלכו כנראה קצת ממזרחו וקצת ממערבו. אנו מוצאים גם שיש הבדל בין כוון הנסיעה המצויין בפרשתנו לבין כוון הנסיעה המצויין בפרשת עקב. ישראל נסעו במדבר הלוך ושוב. לא כל המסעות האלה הוזכרו בפרשתנו. בפרשתנו מגמת התורה היא לתאר את המסעות המובילים אל ארץ ישראל. הנקודות החשובות הן המסע לארץ ישראל. המסע המדברה דרך ים סוף (שבגללו כנראה הוזכרה עציון גבר) וביאת ישראל אל קדש. חטא המרגלים נעדר מפרשתנו. מטרת הפרשיה היא לתאר מסע המוביל אל הארץ.

מטרת הפרשיה היא להגיע ל"ויחנו על הירדן מבית הישמת עד אבל השטים בערבות מואב", כדי להמשיך ולתאר את הצווי "וידבר ה' אל משה בערבת מואב". למסעות יש מטרה. המטרה היא זו שנאמרה אל משה במקום החניה האחרון: והורשתם את הארץ וישבתם בה. זהו מסע שיש לו תכלית. תפקידו להוריש את הארץ, וזהו הנושא של פרשת מסעי כֻלה. לנחול את הארץ, זאת הארץ, אלה האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ, הבדלת ערים ללויים ואי החנפת הארץ, ושמירה על הנחלה שלא תסב ממטה למטה אחר. (וכ"ש לעם אחר).

הצוויים האלה הם המשך ישיר של פרשת המסעות. פרשת המסעות נגמרת בערבת מואב על ירדן ירחו. ומיד נאמר וידבר ה' אל משה בערבת מואב על ירדן ירחו. שם, בתחנה הסופית, מצֻוֶּה משה את מצוות נחילת הארץ.

ארועים שהוזכרו

פרשת המסעות מזכירה את יציאת מצרים, ומציגה אותה בצורה אחרת מאשר פרשת בא. חז"ל התבססו על פרשת מסעי יותר מאשר על פרשת בא, כאשר תארו את יציאת מצרים כיציאה באור יום, לעיני כל מצרים.

פרשתנו מרחיבה בתאור יציאת מצרים, כי היא מתארת את המסע ממצרים לארץ.

הפרשה מזכירה בקצור שעברנו בתוך הים, היא מזכירה את שתים עשרה עינות המים ושבעים התמרים. היא כותבת בקצור שלא היה מים ברפידם. מסתבר שעִקר כונת הפרשה הוא לא העדר המים אלא הנס שנעשה, אלא שאת הנס היא לא מזכירה. היא מניחה ש"ולא היה שם מים" יספיק כדי להזכיר לקורא את ההמשך.

אין בפרשת המסעות שום זכר לא לקבלת התורה, לא להקמת המשכן, לא לחטא העגל ולא לחטא המרגלים. וכפי שבארנו, הפרשה כלל לא מזכירה את החניה שבה נעשה חטא המרגלים. וכפי שבארנו עוד – הפרשה מרחיבה במות אהרן, סיום חטא המרגלים והמשך המסע אל הארץ.

הפרשה אומרת שה' הוליך את ישראל ממצרים לארץ, וזן ופרנס אותם במדבר. זה הנושא. עִקרו המסע, אבל הוא מזכיר ברמז גם את נִסי המים במדבר.

הנחלה והנוחלים

מצות ההתנחלות נזכרה גם בפרשת פינחס וגם בפרשת מסעי. בשתי הפרשות נזכר הצִווי לחלק את הארץ בנחלה בגורל, להרבות לרב ולהמעיט למעט. בשתי הפרשות נזכרה נחלת בנות צלפחד. מה ההבדל בין שתי הפרשות, ולמה חזרה התורה על הדבר גם כאן וגם שם?

ההבדל הוא בעקרון המושמע בכל אחת מהפרשיות. פרשת פינחס עוסקת בנוחלים. היא מונה וסופרת את הנוחלים כדי לחלק את הארץ ע"פ הרב והמעט, והיא מזכירה את הלויים כמי שלא נוחל כי תפקידו אחר. היא מזכירה את בנות צלפחד כמי שבאות לדאוג לנוחל שיִשָּׁמֵר שמו על נחלה. לעֻמתה פרשת מסעי עוסקת בארץ ולא באנשים. פרשת מסעי מאנישה את הארץ. העקרון שבו עוסקת פרשת מסעי הוא הארץ. הארץ היא ישות שצריכה חלוקה והורשה. התנחלות בפרשת מסעי היא לא רק נתינת נחלה לכל נוחל אלא בעקר גאֻלת הארץ, למען הארץ ולא למען הנוחל. הפרשה מלמדת אותנו שלא רק שכל נוחל צריך נחלה, גם כל נחלה צריכה נוחל. יש מצוה לנחול את הארץ.

גאֻלת הארץ היא אי הנחת הארץ בידי העמים זולתנו או לשממה. (כלשון הרמב"ן). פרשת מסעי לא עוסקת בשאלה אם יש לכל הנוחלים נחלות או לא. זהו הנושא של פרשת פינחס. פרשת מסעי עוסקת בצווי שהארץ תִּנָּחֵל. בפרשת מסעי הורשת הארץ כוללת גם אִבוד ע"ז מן הארץ. השאלה הנשאלת בפרשת מסעי היא לא האם יש עובדי ע"ז בארץ, אלא אם יש ע"ז בארץ. בפרשת מסעי, ראשי האבות למשפחת בני גלעד בן מכיר, באים כדי לדאוג לנחלתם שלא תהיה בידי זרים. גם דין הרוצח מנֻמק בפרשת מסעי בנִמוק מעין זה. וגם ערי המקלט שם נועדו לא כדי להציל את הרוצח בשגגה כמו בפרשת שפטים, אלא כדי לשמור על הארץ: "ולא תחניפו את הארץ... כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכֻפָּר וכו'".

הנושא של פרשת פינחס הוא הנוחלים, ואילו הנושא של פרשת מסעי הוא הארץ. בפרשת פינחס יש התיחסות לנוחלים, לעם, העם נמנה שם ובנות צלפחד באות בדרישה להתחשבות בנוחל הפרטי שלא יגרע שמו. תפקיד המנהיג שם הוא להיות איש על העדה. לעֻמת זאת הנושא של פרשת מסעי הוא הארץ, במקום מנין העם יש שם פירוט של גבולות הארץ, בני יוסף תובעים שם את עלבונה של הנחלה שלא תהיה בידי מי שאינו בעליה בגורל. נזכרת שם חלוקת הארץ מצד הארץ, נזכרים שם נשיאי השבטים שתפקידם להנחיל את הארץ, וגם מצוות של בני אדם מנומקות שם בטעם שלא להחניף את הארץ. בקצור: בפרשת פינחס נזכר החיוב לתת לכל נוחל נחלה, בפרשת מסעי נזכר החיוב לתת לכל נחלה נוחל. ענינה של פרשת מסעי הוא  הארץ ויש בה חיוב על הארץ, ענינה של פרשת פינחס הוא העם. למצות ירושת הארץ יש שתי פנים. יש חשיבות בכך שתהיה נחלה לכל אחד מישראל ויש חשיבות בכך שארץ ישראל תִּנָּחֵל.

ישראל מצֻוִּים על הארץ שלא תהיה בידים זרות. וכפי שמובא בתנחומא (בהר) נאמר: "לא תמכרו את הארץ לחלוטין שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות, חביבה עלי ארץ ישראל שקדשתי אותה מכל הארצות שבעולם תדע לך כשהיתה ארץ ישראל מתחלקת לשבטים לא היתה נחלה עוברת משבט לשבט אלא נחלת כל שבט ושבט בפני עצמו, תדע לך וראה כמה דינין דנו בנות צלפחד שלא תתעבר נחלתן משבט לשבט אחר והודה הקב"ה לדבריהן". כלומר: זאת מצוה בארץ, ולא רק בנוחלים. כמו שהנוחל צריך נחלה, כך הנחלה צריכה נוחל, והמצוה היא להוריש את הארץ ולשמור אותה בקדושתה, בשביל הארץ.

לכן מדגישה פרשת ההתנחלות שבפרשת מסעי את מה שלא נאמר בפרשת פינחס: אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה. אל תחשוב שהנחלה היא זכות שלך, תרצה יהיה לא תרצה לא יהיה. אתה מחוייב לנחלתך שבארץ ישראל.

לכן מדגישה הפרשה: "וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  ...וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

סדר הנשיאים

סדר הנשיאים בפרשת מסעי נראה כסדר הנחילה בארץ מדרום לצפון, מלבד שתי חריגות: שמעון בא אחרי יהודה, משום ששמעון לקח את נחלתו מתוך נחלת יהודה, ואפרים בא אחרי מנשה, משום שיוסף אחד הוא.

אבל קשה לומר שהתורה סִדרה את הנשיאים לפי הגורל העתידי, משום שאם כך – מה נותן הגורל, הלא הוא כבר ידוע מראש.

אפשר להסביר גם אחרת. יהודה ראש הדגל הראשון פותח את הרשימה. אחריו שמעון שהוא היחיד שנותר מהדגל השני. אחריו בנימין המיצג את הדגל השלישי, הוא ולא אפרים כי יוסף אחד הוא, אחריו דן ראש הדגל הרביעי, ואחריהם יתר בני הדגלים. והוקדמו בני יוסף כי היו ראויים להיות כבר לעיל בראש הדגל.

מהי מטרתן של ערי המקלט?

בפרשת שפטים ברור שתפקידן של ערי המקלט הוא להציל את  הרוצח בשוגג מפני גואל הדם: "שָׁלוֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ בְּתוֹךְ אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ:  תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ ... פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ כִּי יֵחַם לְבָבוֹ וְהִשִּׂיגוֹ כִּי יִרְבֶּה הַדֶּרֶךְ וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת כִּי לֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם".

אבל בפרשת מסעי משמע שמטרתן של הערים היא למנוע גאֻלת דם לא מבוקרת. לְוַדֵּא שהרוצח אכן חיב מיתה: "וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה:  וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט". ומיד נשאלת השאלה מה מועילות ערי המקלט לצורך הענין הזה. בפרט שהפרשה מקדימה ואומרת: "וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה".

סדרי הדין נוכחים בפרשיה לכל ארכה. התיחסות מפורשת לעדה והעדים יש בכמה פסוקים: "וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה בֵּין הַמַּכֶּה וּבֵין גֹּאֵל הַדָּם עַל הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה:  וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ .... וְהָיוּ אֵלֶּה לָכֶם לְחֻקַּת מִשְׁפָּט לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם:  כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ לְפִי עֵדִים יִרְצַח אֶת הָרֹצֵחַ וְעֵד אֶחָד לֹא יַעֲנֶה בְנֶפֶשׁ לָמוּת". גם בין הפסוקים האלה, ברור מלשון התורה שהיא מדברת אל בית הדין, מלמדת את העדה מתי יומת הרוצח ומתי לא, ומסימת בצווי הכללי המופנה אל השופטים: "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת:  וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן:  וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ וכו'".

המסר העִקרי של הפרשיה הוא שהכל צריך להתנהל תחת עינם הפקוחה של העדה והעדים. לא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט. העדה נזכרת כאן פעמים רבות. יש לה תפקיד בשפיטה, בהצלת הרוצח, וגם בעשיית דין. בשמירה על כך שלא תחנף הארץ ושיכפרו לארץ בדם שֹפכו, כי ה' שכן בתוך בני ישראל. כלומר: הדין מוטל על העדה.

מצד שני, משתי הפרשיות משמע שגואל הדם הוא הרודף את הרוצח והורגו: בפרשת שפטים נאמר: "וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת וְנָס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵל:  וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם וְנָתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם וָמֵת". תפקידם של הזקנים אינו למנוע מגואל הדם להרוג ללא דין, אלא להפך, תפקידם של בית הדין הוא למנוע מרוצח במזיד להקלט בעיר מקלט. במקרה כזה מסגירים אותו הזקנים לידי גואל הדם, והוא הממונה על הריגת הרוצח.

ודאי שכך הוא בפרשת מסעי. שם נאמר: "וְאִם יָצֹא יֵצֵא הָרֹצֵחַ אֶת גְּבוּל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה:  וּמָצָא אֹתוֹ גֹּאֵל הַדָּם מִחוּץ לִגְבוּל עִיר מִקְלָטוֹ וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ אֵין לוֹ דָּם". גואל הדם הוא המבקש את נפש הרוצח. לא העדה.

גם הדיון על האפשרות לקחת כֹפר, מניח שיש כאן שני צדדים לדיון: הצד המבקש לשלם והצד המבקש לקבל. כנגד תפישה זו אומרת התורה שיש כאן חקת משפט, כלומר לא רק משפט בין אנשים אלא גם חוק, ושגם הקב"ה והארץ הם צדדים בדיון, ולכן אי אפשר לפטור את הרוצח ע"י רִצוי גואל הדם בכֹפר. כך או כך, משמע שהדין הוא בין הרוצח לבין גואל הדם.

אמנם, את הפסוקים שצטטנו לעיל אפשר לבאר בכמה צורות (ואכן נחלקו בכך התנאים). יש מפרשים שהתורה מצוה שאם ימצא גואל הדם את הרוצח מחוץ לעיל מקלטו – יהרגנו. "וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ", הוא הדין והוא צווי התורה. אבל יש מפרשים ש"וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ" הוא חלק מתיאור המקרה ולא חלק מהדין, אם ימצא גואל הדם את הרוצח וירצחנו – אז אין לו דם. כך או כך, יש כאן תפקיד משמעותי לגואל הדם. הוא זה שמבקש נקמה, הוא זה שמבקש את נפש הרוצח, הוא זה שבפניו צריך הרוצח להתגונן בעיר המקלט, אשר איננה מגנה עליו אלא בתוך תחומה.

המסר של הפרשה הוא שגואל הדם הוא זה שהורג את הרוצח. אלא שהדבר צריך להיות תחת עינה הפקוחה של העדה.

אם זהו המסר של הפרשה, נשאלת ביתר שאת השאלה מדוע הפרשה פותחת בערי מקלט דוקא, שהן נותנות מענה לרוצח בשוגג, ולאו דוקא לגואל דם שהורג בלי משפט. מה גם שיש בפרשה כמה וכמה דינים המבחינים בין מזיד לשוגג.

הפרשיה פותחת ב"כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן:  וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה", אבל מסימת בצווי "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ:  וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ...". חלק מתִקון עניני הדם בביאה אל הארץ הוא קִדוש ערי מקלט. אבל בכך רק מתחיל העניין. תפקידה של העדה הוא לשמור על הארץ, לבל תחנף מדם נקי.

הפרשיה מדברת אפוא אל העדה. היא מטילה על העדה את הפִקוח על הנעשה בין המכה ובין גואל הדם, לכאן ולכאן. מצד אחד – שגואל הדם לא יכה את הרוצח שלא כדין ושלא ע"פ עדים, ומצד שני – שיכה את הרוצח כדין, ולא יפטרנו בכֹפר. (וכן מטילה על העדה את ההבחנה בין שוגג למזיד. בין מי שרשאי גואל הדם להרגו בכל מקום, לבין מי שגואל הדם רשאי להרגו רק מחוץ לגבול עיר מקלטו).

אבל העדה אינה אלא מפקחת. הדין הוא בין המכה ובין גואל הדם.

הצווי הכפול הזה, בא לידי בטוי בבטוי "וְהָיוּ אֵלֶּה לָכֶם לְחֻקַּת מִשְׁפָּט לְדֹרֹתֵיכֶם". הבִטוי חֻקת משפט חוזר פעמים בתורה. פעם אחת כאן, ופעם אחת בפרשת פינחס, המלמדת את דיני נחלות. השאלה מי יורש את נחלתו של אדם היא אמנם משפט בין בני אדם, אך היא גם חק, כי מחקי התורה שהנחלה תהיה ביד בעליה שזכה בה בגורל, ולא תמכר לצמיתת. זהו דין בינינו ובין הארץ. גם דיני רוצח הם אמנם דין בין הרוצח ובין גואל הדם, אבל היא גם דין בינינו ובין הארץ. וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ.

ונגרעה נחלתן, יגרע נחלתן

בנות צלפחד אומרות "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו". מסתבר שלא לחנם הן נִסחו כך את שאלתן. כבר היו בספר במדבר אנשים שפנו אל משה ואהרן בטענה "למה נגרע", וזכו בדין. בלשון "למה יגרע" טוענות גם בנות צלפחד, שכנראה למדו ממשה על חומרתה של מחִית שם אדם (חומרה שעולה מפרשיות רבות בתורה, ובעקר מפרשת יבום, וראה במאמר "המשפחתיות והשבטיות בישראל", ובדברינו על רות). ובשני המקרים, גם בפסח שני וגם אצל בנות צלפחד, משה אינו משיב מדעתו אלא שואל את ה', ומקבל דין מחודש. בעקבות בנות צלפחד, באים בסוף ספר במדבר ראשי האבות למשפחת בני גלעד. לשון הפרשיה שם מקבילה מאד ללשון הפרשיה בשאלת בנות צלפחד, והם מזכירים ארבע פעמים את השרש גרע. (והתורה שבה ומדגישה זאת. אולי משום שהם חשבו שאם יחזרו על כך שוב ושוב משה יקבל את דבריהם).

ואולם, בעוד שהאנשים שבקשו להקריב פסח שני טענו שהם נגרעים מתוך בני ישראל, טוענות בנות צלפחד ששם אביהן יגרע מתוך משפחתו. הן מעוניינות במשפחתו ולא בקהל כֻלו. הדבר עדין אינו כה חמור, שהרי אם לא תתקבל נחלתן, שמו נגרע מתוך הקהל. אבל ראשי האבות כבר מדברים על גריעה מגורל נחלתם. הם לא שואלים על העם אלא על עצמם.

אעפ"כ מקבל ה' גם את דברי בנות צלפחד ואת דברי ראשי האבות.

נחלה בארץ ישראל אינה נגרעת. היא נשארת במקומה, בדיוק כמו שאדם מישראל לא יגָרע. גריעה מנחלת שבט היא גריעה מנחלת ארץ ישראל, כפי שבארנו לעיל, שהמסר של הפרשה הוא שכל נחלה בארץ ישראל צריכה להשאר בידי בעליה. אילו היתה מתקיימת גריעה מנחלת בני מנשה, היה הדבר גורע לא מנחלתם שלהם אלא מנחלת הארץ כֻלה. לכן, מדגישה התורה כאן את חשיבות הנחלה שלא תסֹב, ולאו דוקא את הצרך של בני שבט מסוים בקרקע.

בנות צלפחד לא מסתפקות בהזכרת הלשון "למה יגרע". הן מוסיפות "תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו". בדומה לטמאים שבקשו להקריב את קרבן ה' "בתוך בני ישראל". (בקשה שלא התקבלה, כפי שבארנו בפרשת בהעלתך). בקשתן של בנות צלפחד התקבלה, אבל נראה שהחלק הזה של בקשתן, "בתוך אחי אבינו", התקיים דוקא בפרשתנו, אחרי שבאו ראשי האבות ודרשו את דרישתם (שלא כללה מקבילה לדרישה "בתוך"). דוקא הם אלה שדאגו שנחלת בנות צלפחד תשאר בתוך אחי אביהן.

האם הצווי כאן סותר את הצווי שם

פרשת בנות צלפחד שבפרשתנו דומה מאד לזו שבפרשת פינחס.

שם נאמר "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף" וכאן נאמר "וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי גִלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי יוֹסֵף".

אח"כ נאמר שם: "וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה", וכאן נאמר: "וַיְדַבְּרוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי הַנְּשִׂאִים רָאשֵׁי אָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל".

בנות צלפחד אמרו: "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ", וגם ראשי האבות מזכירים את השרש גרע, שוב ושוב: "וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ:  וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנוֹסְפָה נַחֲלָתָן עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ יִגָּרַע נַחֲלָתָן".

ה' אומר למשה "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת". ובפרשתנו "כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים".

וגם כאן וגם שם ממשיך משה ומצוה את בני ישראל צווי כללי החורג מגבולות המקרה המסוים שלפניו. (בפשטות, לדורות, אם כי לגבי הצווי של פרשתנו פרשו חכמים שהוא לא לדורות).

ומתוך הדמיון, מתברר גם ההבדל:

בפרשת פינחס נאמר: "וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה’", בפרשתנו לא. בפרשת פינחס השיב ה' "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן", ורק אח"כ: "וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר וכו'". ואילו בפרשתנו נאמר מיד "וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי ה’ לֵאמֹר". לא נאמר שמשה דִבר עם ה', וגם תשובתו נִתֶּנת מיד לבני ישראל. הוא לא משיב לאלה שפנו אליו אלא מדבר אל בני ישראל מעל ראשם של הפונים אליו.

ראשי האבות אמרו: "וַיֹּאמְרוּ אֶת אֲדֹנִי צִוָּה ה’ לָתֵת אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאדֹנִי צֻוָּה בַה’ לָתֵת אֶת נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו". הם שִנו בלשונם מהרישא לסיפא. לגבי הארץ – אֶת אֲדֹנִי צִוָּה ה’. לגבי בנות צלפחד – אדֹנִי צֻוָּה בַה’. וזכור גם את מה שצוך ה' בהר סיני: "וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל...".

הם טוענים כלפיו: מי שמך לבטל את מה שצוך ה'. אולי הם גם לא ממש מאמינים שנתינת הנחלה לבנות צלפחד היתה ע"פ הצווי.

לא מגיע להם דִבור ישיר מה' ותשובה ישירה אליהם. נכון, הם טענו טענה נכונה, ולכן הם זכאים למשפט הוגן. הם צודקים שנחלה צריכה להשאר בידי השבט שזכה בה ולא להִגרע ממנה. לכן הם קִבלו מה שהם בִקשו. בערך. הם כנראה רצו לשלול לגמרי מבנות צלפחד את הנחלה, ואת זה הם לא קִבלו. וַיִּפְּלוּ חַבְלֵי מְנַשֶּׁה עֲשָׂרָה לְבַד מֵאֶרֶץ הַגִּלְעָד וְהַבָּשָׁן אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן:  כִּי בְּנוֹת מְנַשֶּׁה נָחֲלוּ נַחֲלָה בְּתוֹךְ בָּנָיו וְאֶרֶץ הַגִּלְעָד הָיְתָה לִבְנֵי מְנַשֶּׁה הַנּוֹתָרִים. הן כן נחלו, הן נִשאו לבני דודיהן אך הנחלות נקראו על שמן. (גם הטמאים במדבר שאלו למה נגרע, וגם הם לא קבלו את מה שהם בקשו. הם בִקשו להקריב את במועדו בתוך בני ישראל, את זה הם לא קִבלו, כפי שבארנו בפרשת בהעלתך).

הם זכאים למה שמגיע להם על פי הדין, אבל דִבור ישיר לא מגיע להם.

לכן מסיימת הפרשה: "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה’ בְּיַד מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ חח"ו", בדומה לסכומה של פרשת היובל "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי חח"ו". ה' מצוה את משה לא רק בהר סיני אלא גם בערבות מואב. אי אפשר להצמד לצווי בהר סיני כאשר הוא נוח, ולהתעלם מהצווי בערבות מואב.

אבל האמירה שנחלה בישראל צריכה את הנוחל ואסור לה להגרע, היא טענה נכונה. ולכן היא מתקבלת. לא למען הטוענים אלא למען הארץ. הארץ היא הנושא המרכזי של פרשת מסעי. כפי שבארנו. השואלים כנראה שאלו שלא לשמה ולכן לא מגיעה להם תשובה, אבל הם טענו טענה נכונה. להם לא מגיעה תשובה אבל לבני ישראל היא מגיעה. לכן מופנה הדִבור לא אליהם אלא אל בני ישראל.

הטענה שכל נחלה בארץ ישראל צריכה להיות ביד בעליה ולא להסוב לזרים, היא טענה נכונה שצריכה להיות מושמעת. לפעמים במהלך ההסטוריה היא מושמעת מפי אנשים שכוונתם שלא לשמה. אבל הטענה כשלעצמה היא נכונה והתורה משמיעה אותה.

דברי התורה לפרשת מסעי פורסמו גם כאן וכאן

דברי התורה לפרשות מטות מסעי פורסמו גם גם כאן וכאן

שעורים לפרשות מטות מסעי:

ההבדלים בין ראובן וגד לבין מנשה, וההבדל בין מי שרוצה לרשת את הארץ לבין מי שאינו רוצה

חשיבותו של הנוחל וחשיבותה של הנחלה