שמיני
מתי היה היום השמיני
מתי היו שבעת ימי המלואים, ומתי היה היום השמיני? רוב מדרשי חז"ל מבארים שימי המלואים קדמו להקמת המשכן. וכך פרש גם רש"י. אבל אב"ע פרש את הפסוקים כפשוטם וכסדרם, ולכן פרש ששבעת ימי המלואים היו בתחלת ניסן. לפי רוב המדרשים ימי המלואים קדמו להקמות המשכן, אך יש מדרש שאומר שהטמאים ששאלו על פסח שני היו מישאל ואלצפן, מדרש זה מתאים לשיטת אב"ע. (ונבאר בקצרה: ראה סֻכה כה:. שם יש דעות שונות, הובא שם מדרש שאומר שביום ההוא לא יכלו לעשות הפסח אבל למחרתו יכלו. כלומר: הטמאים נטמאו בח בניסן. והמדרש אומר שמדובר במישאל ואלצפן. ואמנם בעיון ראשוני בגמ' בסוכה נראה לכאורה שמי שאומר שהם מישאל ואלצפן אינו מי שדורש ביום ההוא, אך אחר העיון נראה שגם ר"ע שם סובר כדרשה זאת. ומקור דרשה זאת הוא בדברי ר"ע, שאל"כ איזו סבה יש לגמ' להביאה שם, בכל כרחנו יש לבאר שר"ע הביאה ראשון כדי ללמד שמישאל ואלצפן הם הטמאים האמורים כאן, ור' יצחק מקשה עליו כי לדעת ר' יצחק היום השמיני הוא א ניסן. ולכן דרש ר' יצחק דרשה שאינה כדרכו של מדרש, שאין אנו יודעים מי הטמאים. ואח"כ הביא המדרש את יתר דברי ר"ע שגם ר' יצחק הביאם כדי ללמד שאותו מת מצוה מת בח ניסן. ועיין שם, ואין כאן המקום להאריך).
וראיה לשיטת אב"ע מדברי ה' אל משה "ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד ... והקרבת את אהרן ואת בניו אל פתח אהל מועד ורחצת אתם במים והלבשת את אהרן את בגדי הקדש ומשחת אתו וקדשת אתו וכהן לי ואת בניו תקריב והלבשת אתם כתנת ומשחת אתם כאשר משחת את אביהם וכהנו לי והיתה להית להם משחתם לכהנת עולם לדרתם". משמע שגם הקדשת הכהנים, כלומר שבעת ימי המלואים, התחילו בא' ניסן. בו ביום הוקם המשכן, ואח"כ קרא ה' למשה וצוהו על הקרבנות, ואח"כ אמר לו קח את הבגדים וכו' (ואולי משום כך דרשו חכמים שפרשות ויקרא-צו נאמרו בו ביום, ולפ"ז גם המדרש הזה מניח שימי המלואים התחילו בא' ניסן. ופרשות פקודי-ויקרא-צו-שמיני אמורות כסדרן. שאל"כ אין טעם לומר שפרשות ויקרא-צו נאמרו בו ביום).
חז"ל העדיפו לומר שהיום השמיני הוא א בניסן והתגלות ה' של א' בניסן האמורה בסוף פרשת פקודי, (ויכס הענן את אהל מועד), היא היא ירידת השכינה של היום השמיני שעליה נאמר בפרשתנו כי היום ה' נראה אליכם. על כך קשה איך אפשר לקיֵם את ימי המלואים בלי משכן. לכן נדחקו חז"ל לומר ששבעה ימים משה בנה את המשכן ופרקו. בכך הם נדחקו גם בפסוקים "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם ... וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים". כיצד ישבו יומם ולילה שם אם בלילות פרקו את המשכן? אב"ע לא צריך להדחק בדחק זה.
נראה שפשט הפסוקים הוא כאב"ע, ששבעת ימי המלואים היו בניסן. לפי זה לא הרי התגלות ה' אל ישראל בענן בא' בניסן כהתגלות ה' באש על הקרבן בח' בניסן. בא' בניסן כִסה הענן את אהל מועד, בח' בניסן, אחרי שהתקדשו הכהנים, יצאה אש מאת ה' ואכלה את קרבנותיהם, ללמד שהתקבלה לפני ה' הקדשת הכהנים ומתקבלים קרבנותיהם. לפי זה, יש הבדל בין התגלות ה' בענן לבין התגלותו באש. ולא הרי זה כהרי זה.
(ואפשר שחכמים פרשו ששבעת ימי המלואים היו באדר, להוציא מלבם של צדוקים שאמרו שכל שנה צריך לעשות ימי מלואים בתחלת ניסן. ואולי משום כך עוד הוסיפו ודרשו שהשעיר שנשרף היה שעיר ר"ח. שגם זה נראה שלא כפשט הכתובים כפי שנכתוב להלן בפרק "השעיר שנשרף". אמנם, יתכן שיש לכך טעם אחר, אם שעיר היום דומה לשעיר ע"ז, (כפי שנכתוב להלן בפרק "עגלו של אהרן ושעיר היום השמיני") הרי שלהלכה פוסקים ששעיר ע"ז דינו בשרפה, ולכן לא מובן למה קצף משה).
ההבחנה בין ההתגלות בענן על המשכן לבין ההתגלות באש על המזבח, מלמדת שלכל אחד מהם יש תפקיד משלו. כבר עמדנו בפרשת ויקהל פקודי על כך שהתגלות ה' באה באש וענן. גם על המשכן יש אש ביום וענן בלילה. הם מלמדים ששכינת ה' שורה על המשכן. התגלות ה' על המזבח ועל קרבנותיהם של ישראל, היא עדות לכך שה' שוכן בתוך ישראל ומקבל את קרבנותיהם. התגלות האש בפרשתנו מלמדת על הסכמת ה' לקִדוש הכהנים. משתמו ימי המלואים אמר משה לכהנים שיקרבו לפני ה', כי היום ה' נראה אליהם. ימי מלואיכם הסתיימו והיום אתם כבר כהנים, וזה הזמן לבחון אם ה' מקבל את קרבנותיכם. ואכן, יצאה אש מלפני ה' ואכלה על המזבח את העולה ואת החלבים, והעם נפלו על פניהם. בדומה לענן שכִסה את המשכן שבוע ימים לפני כן. אלא שהאש היוצאת מלפני ה' יכולה גם לאכול את הכהנים, ולכן יש להזהר.
שרפה מחוץ למחנה
פר המלואים (ויקרא ח יז) ועגל היום השמיני (ויקרא ט יא) נשרפו מחוץ למחנה אע"פ שלא נכנס דמם לכפר בקדש. בד"כ חטאת שדמה מוקרב בחוץ נאכלת, ורק חטאת שדמה בא אל הקדש פנימה נשרפת מחוץ למחנה. פר המלואים ועגל היום השמיני יוצאים מהכלל הזה. הם נשרפו מחוץ למחנה למרות שלא נאמר עליהם שהובא דמם אל אהל מועד. לגבי פר המלואים אפשר להסביר שהוא נשרף כי אין לו אוכלים, שהרי הכהנים עדין לא התקדשו בשעה שקרב. אבל אין בכך כדי להסביר את עגל היום השמיני. לגבי עגל היום השמיני מתעצמת הקושיה, שהרי באותו יום קצף משה על אלעזר ואיתמר שלא אכלו את השעיר אע"פ שלא הוכנס דמו אל הקדש. ולמה הם לא ענו לו והלא היום שרפנו במצותך חטאת אחרת שלא הובא דמה אל הקדש?
אפשר לפרש שכל קרבנות היום השמיני הם קרבנות לפני ה', ולכן דינם כקרבנות פנימיים. בפרשת שמיני נאמר שבע פעמים לפני ה', כמו בפרשת אחרי מות, (ואחת הפעמים בפרשת אחרי מות מתיחסת ליום השמיני). אמנם ברור שלא כל "לפני ה'" בפרשת אחרי מות ובפרשת שמיני הוא בקדש הקדשים, אך "המזבח אשר לפני ה'" (ויקרא ד יח, טז יח) הוא שמו של המזבח הפנימי, והבטוי לפני ה' מעיד על כניסה פנימה. מהפסוק הראשון בפרשת אחרי מות, שבו מצוה ה' את אהרן אחרי מות בניו שלא יכנס אל הקדש בכל עת אלא בסדר האמור שם, עולה שנדב ואביהוא הקטירו קטרת בקדש הקדשים. כך הם פרשו את הקריבה לפני ה' של היום השמיני. בעקבות מותם צוה ה' לא לעשות עוד כסדר פרשת שמיני אלא כסדר פרשת אחרי מות (הדומה דמיון רב לסדר היום השמיני, כפי שנבאר להלן). לפי פירוש זה כל עבודות היום השמיני דינן כעבודות לפני ה', שהרי הוא יום התיצבות לפני ה' ויום גִלוי שכינה, ולכן דין החטאת הוא כדין חטאת פנימית. אבל אם כן הוא הדבר יש לשאול למה השעיר נחשב כחטאת שלא בא דמה לפני ה' פנימה. למה לגבי השעיר קצף משה על הכהנים שנהגו בו כאילו היה פנימי.
כך או כך, לפי האפשרות הזאת באותו יום כל המשכן הוא לפני ה'. בפרשת שמיני נאמר פעמַים "לפני ה'" בצווי ובהתיצבות העם, ואח"כ לא נאמר עוד "לפני ה'" עד מעשה נדב ואביהוא. עניינו של יום הוא הקריבה לפני ה'. בני ישראל קרבים אל ה' ורואים את שכינתו. ואולי טעותם של נדב ואביהוא היא שהם סברו שההתגלות צריכה להיות ע"י הכנסת הזרים אל השכינה, ולא ע"י הרחבת לפני-ה' החוצה אל העם. (כלומר: התגלות פנימית שתֵראה גם בחוץ).
להלן נביא עוד טעמים מדוע נשרף העגל.
יש מדרש שאומר שלא נכנסו נדב ואביהוא אל הקדש פנימה ולכן הוצאו ע"י מישאל ואלצפן שאינם כהנים. אך יותר נראה לבאר שחִדוש הוא שחִדש ה' בדבריו אל משה, שיכנסו אלה שאינם כהנים, ולכן נאמר קִרבו, כלומר: הכנסו אע"פ שאינכם כהנים, כי הכל נכנסים להוציא את הטומאה. אלעזר ואיתמר לא יעשו כן. לא הם יכנסו להוציא את הטומאה, ולא יתאבלו, כי שמן משחת ה' עליהם. הם משוחים ולכן דינם כדין כהן גדול שנאסר בטומאה ובפריעה ופרימה, (התורה מנמקת את קדושתו של הכהן הגדול בכך ששמן משחת אלהיו עליו, לפי זה דינם של אלעזר ואיתמר כדין כהן גדול לענין טומאה, שהרי הם משוחים). לכן נאסרו אלעזר ואיתמר בפריעה ופרימה ככהן גדול, כאמור בפרשתנו. ולכן לא היה צֹרך למשוח את אלעזר כשמת אהרן. לכן נראה כמו המדרש בויק"ר ובספרי נשא, שאומר שנדב ואביהוא נכנסו לקדש הקדשים. (אמנם יש להעיר שעל בני אהרן לא נאמר שמשה משח אותם אלא שהזה עליהם משמן המשחה).
כאשר צוה ה'
יש בפרשה הדרגתיות, מימי המלואים שלמדנו על צווים בפירוש פרשת תצוה, ובפרשת צו נאמר עליהם שוב ושוב "כאשר צוה ה' את משה", דרך היום השמיני שצוויו לא נזכר, אך ודאי היה, (נאמר עליו "אשר צוה משה" ו"כאשר צוה משה". אמנם בהמשך נאמר כמה פעמים "צוה ה'", אך אפשר לפרש שה' צוה שכך יֵעשה לעולה וכך יֵעשה לחטאת, אך לאו דוקא להקריב ביום זה), עד חטא נדב ואביהוא שנִמוקו "אשר לא צוה אתם". כלומר: זה חטאם, שעשו מה שלא נצטוו. אח"כ עוד רוצה משה, במדתו יקב הדין את ההר, להמשיך את כל עבודת היום כרגיל כאשר צוה ה'. כאילו לא קרה דבר. משה רוצה לעשות הכל לפי הצווי. אבל אהרן מלמד שיש מקום לסברת האדם בדיני תורה. קביעת מקומו של האדם בעבודת ה' הוא הנושא של הפרשה. משה אומר לישראל שמשנשלמה הקמת המשכן שורה השכינה ומעתה העבודה מסורה לכם. נדב ואביהוא שמעו זאת וטעו, וסברו שאם העבודה מסורה להם – מעתה הם יכולים לעשות כרצונם. זה היה חטאם. יש מקום לסברת האדם בעבודת ה', בתנאי שהוא לומד את דברי ה' ומבקש מתוכם את אשר ייטב בעיני ה' ושואל מה ייטב בעיני ה'. מי שמבקש את כבוד עצמו ואת טובת עצמו ואכילת עצמו, הוא לא ייטב בעיני ה'. אש זרה היא. (וגם אם הוא תולה את רצונו בכתובים, אם רצונו הביאו לדרוש כפי שדרש ולא דרשתו ועיונו בכתובים הם שקבעו את רצונו – אש זרה היא). מי שמבקש לעשות במקדש כרצונו ותאוותו – אש זרה היא. אך מי שמסיק שאכילה כלשהי לא תיטב בעיני ה' – רצונו של ה' לנגד עיניו, ורצוי הוא לה'.
משל לעבד שאמר לו רבו הדבק לי פת בתנור. אם עבד חכם הוא, לא רק ידביק את הפת אלא גם יסיק את התנור וירדה את הפת ויביאה אל רבו, וגם ילמד מדברים אחרים שאמר לו רבו כיצד לעשות את הפת, וגם ידקדק בלשון רבו. וזו היא דרך החכמים הדורשים את דברי התורה. ואם עבד סכל הוא לא יסיק את התנור ולא ירדה את הפת ולא יביאה אל רבו, שהרי רבו לא צוהו אלא להדביק. וזו היא דרך הכופרים בתורה שבע"פ. ואם עבד רע הוא ידביק את הפת בתנור וישכור אחרים בכספו של רבו שיסיקו את התנור, כי יאמר למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני, וודאי אין רצונו של רבי שיתלכלכו בגדי, שהרי הכל לא ברא אלא לכבודי. ואח"כ יאכל את הפת בעצמו, כי יאמר שודאי אין רצון רבי שאדביק פת ולא אוכלנה. וודאי סובר רבי שקטן וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדוניו. ואם כך דעת כל הגויים נקיי הבגד ודאי רצון רבי שאהיה כמותם. ואם למד חברי להסיק את התנור אע"פ שלא הצטוה, כ"ש שאלמד אני לכבד את עצמי. וזו היא מדתם של המתחכמים בעיני עצמם מביאי האש הזרה מאז ומעולם. (ואם הוא עבד שאינו יודע להבדיל בין עִקר לטפל, ילכלך את בגדיו בכונה תחִלה אע"פ שיכול הוא לאפות פת טובה בתנור שאינו מלכלך).
הפסוק בפרשתנו דומה מאד לפסוק האמור בפרשת קרח ובמחתת הקטרת של קרח ועדתו. קרח סבר שכל הרוצה להתקרב יתקרב, בא ה' ולמדו שה' בוחר את הקרב אליו. נדב ואביהוא סברו שהאדם יעבוד במה שיחפוץ, ולִמדם ה' שה' הוא המצוה על העבודה.
ההוראה נמסרה לאדם. הוא צריך לדרוש את דברי ה' וללמוד מהם. זהו גם תפקידו של כהן. לכן הוא נאסר בשתית יין, כדי שישקול את הדברים היטב. כהן צריך גם לדרוש ולהורות. ובתנאי שאין מחשבתו זרה. הפרשה עוסקת במקומו של האדם בעבודת ה'. ומקומו ותפקידו מחייבים שיקול דעת. אך לא עשיית רצון עצמו. (ומתוך כך יש לפרש מתי צוה ה' את כל הדברים האלה, ומתי אמר ה' למשה בקרובי אקדש. משה אומר דברים בשם ה' גם אם לא שמעם כלשונם, אם הם נתנים להדרש מתוך דברי ה').
בפרשת צו חוזרת התורה בכל דבר על הצווי האמור בפרשת תצוה ומוסיפה "כאשר צוה ה' את משה". על הצווי של קרבנות היום השמיני לא למדנו בשום מקום. יתר על כן, נאמר על כך "אשר צוה משה". (ואמנם נאמר בפרשה על עגל החטאת "כאשר צוה ה'", אבל אין הכרח לפרש שכך צוה ה' שיעשו באותו יום. אפשר לפרש שכך צוה ה' לעשות בחטאות באופן כללי, כאשר מקריבים חטאת). אולי לכן הלכו נדב ואביהוא עוד צעד וסברו שהם יכולים לעשות דברים מדעתם, ללא כל צווי.
בכל עניני המקדש בא לידי בִטוי המתח בין הצֹרך לעשות בכל דבר כאשר צוה ה', מקדש הנִתן כֻלו מיד ה', לבין הרצון הבא מצד האדם לעבוד את ה' מרצונו ומעמק לבו ולתת משלו. (ועין בענין זה במאמר "ויכס הענן" המעין ניסן תשנ"ט, אורות עציון ל"א, אדר ב תש"ס, וראה בפרשת פקודי) נדב ואביהוא העדיפו את הצד השני, הרצון העצמי שלהם, והזניחו את דבר ה', ועל כך נענשו.
הובאו בפרשתנו שתי שיחות בין משה לאהרן. בין יקוב הדין את ההר לבין האוהב שלום.
כשמשה אמר לאהרן הוא אשר דבר ה' לאמר, אהרן נדם. משה רואה בכל מקום את דבר ה' וצוויו. אהרן שותק. שותק, מקבל ומסכים.
כשאהרן אמר למשה "ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'" שמע משה, וייטב בעיניו.
עבודת ה' נעשית בלי שנוי של דבר אחד מכל דברי ה' וצווייו. כפי שאומר משה. אבל יש בה מקום גם להבנת הלב של הכהן.
עגלו של אהרן ושעיר היום השמיני
עגלו של אהרן נשרף מחוץ למחנה. אין בתורה פר או עגל של חטאת שנאכל. גם העגל הזה נשרף.
מדוע הביא אהרן עגל? בפשטות, כי כהן גדול מתכפר בד"כ בפר, אלא שכאן התכפר בעגל. לדעת חז"ל משום שבא לכפר על מעשה העגל. גם ישראל, תחת קרבן ע"ז שהוא בד"כ פר עולה ושעיר חטאת, הקריבו ביום השמיני עגל עולה ושעיר חטאת. והוסיפו עליהם קרבנות שונים כי ה' נראה אליהם.
הדמיון בין פרשת שמיני לפרשת אחרי מות בולט ונִכר לעין. (וראה גם בירושלמי שבועות א ד שמכנה את שעיר היום השמיני בשם שעיר יום הכפורים). בשתי הפרשיות חוזר שוב ושוב הצרוף "לפני ה'". בפרשתנו בא אהרן אל אהל מועד בעגל בן בקר ואיל לעולה, ובפרשת אחרי מות בפר בן בקר ואיל לעולה. בשני המקומות הביאו בני ישראל חטאת ועולה. בשתי הפרשיות החטאות נשרפות מחוץ למחנה. חטאתו של אהרן כדין, ואילו החטאת של בני ישראל, ביוה"כ דינה להשרף ואילו בפרשת שמיני נשרפה שלא כדין. בשתי הפרשיות יש כניסה אל ה' עם קטֹרת.
הפרשיה בפרשת אחרי מות היא המשך תאור סדר הדברים שארעו בפרשת שמיני, כי היא פותחת ב"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן" ומסתימת במלים "ויעש כאשר צוה ה' את משה".
אבל ישנם גם הבדלים בין הפרשות. בפרשת שמיני היתה הבטחה מפורשת "כי היום ה' נראה אליכם". אין הבטחה כזאת בפרשת אחרי מות. אמנם חז"ל אומרים שבזמנם של כהנים גדולים הגונים, רואה כל ישראל את התגלות ה' בגורל העולה בימין ובשני ההופך לבן, אבל אין לכך רמז בפרשה.
ואולם, בפרשת שמיני אין צווי מפורש להכנס לקדש הקדשים.
יש בפרשת שמיני כמה שִנויים מסדרי ההקרבה הרגילים. בד"כ כהן גדול מתכפר בפר, וכן בפרשת אחרי מות. בפרשת שמיני הוא מתכפר בעגל. בד"כ במועדים ישראל מתכפרים בשעיר. ואם עבדו ע"ז הם מתכפרים בפר לעולה ושעיר לחטאת. גם בפרשת אחרי מות הם מתכפרים בשעיר. בפרשת שמיני הם מתכפרים בעגל וכבש לעולה ושעיר לחטאת.
מסתבר, וכך אומרים חז"ל, שבפרשת שמיני היה צֹרך לכפר על מעשה העגל. לכן הוחלפו הפרים בעגלים. פרשת אחרי מות איננה באה ללמד אלא על כפרה על עברות שיש מקום להניח שהן נעשות בשגגה במהלך השנה, ולכן אהרן מצֻוֶּה לחזור עליה מדי שנה.
אחרי מעשה העגל, זקוק עם ישראל, ובעִקר אהרן, לגִלוי שכינה מיוחד במינו, המלמד שנמחל מעשה העגל, ויכולים אהרן ובניו להכנס לעבודה. (ועין בענין זה במאמר "ויכס הענן" המעין ניסן תשנ"ט, אורות עציון ל"א, אדר ב תש"ס, וראה בפרשת פקודי, שההתגלות בעת הקמת המשכן מלמדת שנמחל חטא העגל. וכבר בארנו לעיל שלדעת חז"ל ההתגלות ההיא היא היא ההתגלות של היום השמיני, אם כי אין זה פשט הכתובים) הגִלוי המיוחד שנצרך ביום הזה הביא למות שני בניו של אהרן. אחרי שהתכפר אהרן, וראו כל ישראל את גִלוי השכינה, הן להשראת השכינה על המזבח והן לענישת בני אהרן, יכול אהרן להכנס לכפר על עצמו ועל ישראל בשגרה ובדרך הטבע, בכפרה שגם בה יש צד לה' וצד לעזאזל, וה' מתגלה בה ע"י הגורל, שבו הוא מודיע את אשר לו ואת אשר לעזאזל.
מעתה, יעבדו אהרן ובניו כסדר, וגם ביוה"כ יקריבו חטאות כדין שאר השנה. ה' יתגלה אלינו כשנתקרב לפניו ונבא לפני ה', אבל זאת תהיה התגלות בדרך הטבע, ע"י גורל שאנו מפילים וה' קובע את תוצאותיו.
בינתים, ביום השמיני מביא אהרן עגל בן בקר לחטאת. עגל, ולא פר כמו קרבנו של אהרן בדרך כלל.
למה נשרף העגל? אפשר שהוכנס דמו לכפר בקֹדש, אע"פ שלא נזכר הדבר. שהרי העגל הזה דינו כדין פר כהן גדול, שדינו שיכנס דמו פנימה וישרף הפר בחוץ. ואפשר שלא הוכנס דמו, אבל כיון שהוא כפר כהן גדול הוא נשרף מחוץ למחנה. ואפשר (כמו שבארנו לעיל) שביום השמיני כל המשכן כֻלו כלפני ולפנים כי השכינה שורה בכֻלו. פר המלואים נשרף אף הוא אף שגם הוא חיצון, אולי משום שאין לו אוכלים שהרי עדין אינם כהנים. אבל נראה שהיום השמיני הוא מעין יום כפורים, ולכן נאמרה הפרשה אחרי מות בני אהרן, וכדברי חז"ל והוא פשט הפסוקים שאהרן יכול לעשות כן בכל עת אם יעשה כסדר הזה. והדם נכנס פנימה ולכן הם נכנסו להקטיר לפני ולפנים כמו שבארנו לעיל.
אחת הסִבות שאמרו חכמים שהיום השמיני הוא א ניסן היא כדי להסביר מדוע הוקרב שעיר החטאת. אך אין בכך תשובה, משום שעדין יש לשאול על כל חטאות הנשיאים מנין הן, וכן יש לשאול מנין עגל החטאת (ואולי כפר כה"ג). ואולי יש לבאר שבגלל חנֻכת המזבח הקריבו הנשיאים שעירים ואהרן בן בקר לכפר על כל חטאתם כדינם. או שעשו זאת כדי לכפר על העגל והביאו עגל ושעיר כמו הקרבנות בפרשת שלח, אלא שאהרן הביא עגל תחת פרו והם הביאו עגל תחת פרם, ואע"פ שחטאו לפני שנתמנו. נמנו כאן גם קרבנות נוספים. נראה שקרבנות אלה אינם קרבנות רגילים והם מיוחדים להשראת השכינה, ולכן אין צרך בכל התרוצים הנ"ל. הם חטאות שלא באות על חטא אלא הובאו כל הקרבנות כדי שיתקבלו לרצון ותרד אש מן השמים וירֹנו העם. ועקר ההתגלות היה אמור להיות כשתרד אש ותאכל את הקטֹרת, אלא שגרם החטא.
ואולי זה הטעם שבגללו אמרו חז"ל שהיום השמיני הוא א בניסן. ירידת השכינה בסוף פרשת פקודי היא גִלוי לכך שנמחל מעשה העגל, כפי שבארנו בהרחבה במאמר ויכס הענן. ואמנם, גם אלמלא נעשה העגל היה ראוי ומתוכנן שכשיעשו ישראל את המשכן ישכון בו ה'. אבל אחר מעשה העגל חששו משה וישראל שמא לא ישכון ה', ומשכִסה הענן את המשכן נודע כי סלח ה' ושב לשכון בתוכנו. במיוחד חששו ישראל שמא לא יבחר ה' באהרן ובבניו כי אהרן הוא שעשה את העגל. השראת השכינה גִלתה שה' בחר באהרן ובניו. גם בפרשתנו נראה ה' ויצאה אש מאתו ושכנה על המזבח. לכן פרשו חז"ל שגִלוי השכינה האמור שם הוא הוא גִלוי השכינה האמור כאן. כאן התגלתה האש על המזבח ולא על הענן, כי המזבח הוא חלק מהכהֻנה, כפי שאנו מוצאים בפרשת תצוה, שקִדוש הכהנים מסתים בקִדוש המזבח ושניהם אמורים בפרשה אחת. המשכן הוא צד ה' שבשכינה, והמזבח והכהֻנה הם צד ישראל שבשכינה.
מלואים לקדש את ישראל
אחרי קרבנות המלואים, שבאו לקדש את הכהנים, בפרשתנו קרבו לראשונה קרבנות צִבור. הם באו לקדש את ישראל. כבר קדמו להם הפסח והקרבנות שהוקרבו בהר סיני. אבל כאן לראשונה קרבו קרבנות צבור במשכן. חטאת ועולה, כדרכם של כל קרבנות הצבור, ושלמים.
כמו בתהליך קִדושם של המצורע והנזיר שיש בהם עולה וחטאת, שאחריהם באים האשם או השלמים המיוחדים ליום הזה. וכמו במלואים, שגם הם פותחים בחטאת ועולה, ואחריהם בא הקרבן המיוחד למלואים. כך גם ביום השמיני. הוקרבו חטאת ועולה, ואחריהם השלמים. כאן מתקדשים ישראל.
השלמים האלה דומים לאיל המלואים שהוזכר בפרשה הקודמת. הופרשו מהם החלבים והחזות והונפו, החלבים הוקטרו והחזות נאכלו. בדומה לפסוקים בפרשות תצוה וצו המלמדים שמסירת החזה למשה, עם השוק, מקנה את החזה והשוק לדורות לכהנים, כאן נאמר פסוק דומה על החזה והשוק של שלמי הצִבור. בשלמי הדורות יש חלק לכהן וחלק לבעלים, כדי שיזכה הכהן בחלקו קרב איל המלואים, כדי שיקח ישראל את השאר ויתן לכהן את חלקו, קרבו שלמי היום השמיני.
איל המלואים בא לקדש את הכהנים. קרבנות היום השמיני – לקדש את ישראל. כדי שה' יֵראה אליהם.
הנפת השלמים השלימה את תהליך קִדושם של ישראל, אחריהם ברכו משה ואהרן את העם והאש יצאה מאת ה'.
תהליך ההקרבה הושלם, ישראל התקדשו והשכינה התגלתה אליהם. האכילה היא פעולה בפני עצמה, ולא חלק מההקרבה. (כפי שהסברנו בפרשת צו, שהתורה מתיחסת להקרבה בפרשת ויקרא ולאכילה בפרשת צו, כי כל אחת מהן עומדת בפני עצמה). ההקרבה הושלמה וישראל התקדשו. כעת נותרו בשר ומנחה במשכן והכהנים יכולים לאכול.
וכאן שוב אנו באים לברר את מעמדם של הכהנים. הכהנים להבדיל מזרים. תפקידו של הכהן הוא להיות כהן ולא להיות זר. כאן הכהנים הביאו דבר זר. אש זרה.
מעשה ההקרבה הסתים, לכן הכהנים ברכו את העם והאש יצאה. מעשה האכילה טרם התחיל. זה הזמן לעשות כן. כאן מזכירה התורה את בני אהרן שהקטירו קטֹרת. וכבר עמדנו בפרשת תצוה ובפרשת פקודי על כך שתפקידה של הקטֹרת הוא להעמיד ענן משלנו כנגד עננו של ה'. תפקידו של היום השמיני הוא שה' יוריד בו את האש שלו, כיון שאנחנו מתקדשים. עם ישראל התקדש וה' הביא את אשו. כעת על הכהנים לאכול את חלקם. אבל הדבר משתבש. נדב ואביהוא רוצים שהאש שתבער תהיה אש שלהם, ולא אש של ה'. הם רוצים מקום מרכזי לעצמם בעבודה.
אילו הלכו נדב ואביהוא ואכלו את הבשר משלחנו של ה', היו ממלאים את תפקידם. אבל הם הביאו קטֹרת אשר לא צוה אותם. הם רצו שקדושת ישראל תהיה סביב הכהן ולא סביב ה', ואילו הם יגשו אל ה'. האש שיצאה מלפני ה' סִלקה אותם מן הדרך, ועם ישראל ראה את האש ישירות.
השעיר שנשרף
"וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם..."
חז"ל אמרו שהשעיר שנשרף אינו שעיר היום השמיני שנזכר בראש הפרשה. וזה תמוה. שהרי אין שעירים אחרים בפרשה, והשעיר הזה אמור בה' הידיעה, כלומר: אותו שעיר שנזכר קודם לכן. ועוד: הלא כל צִוויי משה את הכהנים בפסוקים אלה עוסקים בקרבנות היום. משה מונה שם את כל קרבנות היום שהוזכרו בראש הפרשה: קחו את המנחה, ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו, ואת שעיר החטאת. כל אלה הם קרבנות היום שנזכרו בראש פרשתנו. כל קרבנות היום נזכרו כאן, ואף לא קרבן אחד ממקום אחר. אם השעיר הזה אינו שעיר היום השמיני, יש לשאול מנין הוא הגיע, ומדוע התורה לא כותבת מה עלה בגורלו של שעיר היום השמיני, כמו שהיא מתארת מה עלה בגורלם של יתר קרבנות היום.
נראה שהדיון בין משה לאלעזר ואיתמר היה על עצם השעיר הזה. השעיר הזה הוא המשך לפר חטאת המלואים ועגל חטאת אהרן, והוא מקדים את שעיר יוה"כ. כפי שנתבאר לעיל. כבר כשאנו קוראים את תחִלת הפרשה עלינו לשאול מה יהיה דינו של השעיר, האם הוא ישרף כחטאת המלואים וכעגל אהרן, או יֵאכל? (שאלה דומה אנו שואלים על שעיר פרשת שלח). כששמע משה שהוא נשרף, חשב משה שהם טעו וסברו שקרבן ישראל נשרף כקרבן אהרן. קרבן אהרן נשרף כי אהרן נכנס אל הקדש פנימה. קרבן ישראל אינו נשרף כי אינם נכנסים אל הקדש פנימה. כששמע משה שנשרף לא מפני שחשבו שזה דינו אלא כי זה דינם ביום שקרה אותם כאלה, וייטב בעיניו.
בימי המלואים קרבו חטאת ועולה, ואח"כ איל המלואים. ביום השמיני קרבו חטאת ועולה של אהרן, חטאת ועולה של ישראל, ואח"כ שלמי היום. בסדר שנעשה אחרי מות בני אהרן, יש חטאת ועולה של אהרן, חטאת ועולה של ישראל, ואח"כ שעיר היום. מכל החטאות שהוזכרו, היחידה שאין דינה להשרף היא השעיר של ישראל ביום השמיני. משה סבר שבני אהרן סברו שגם דינה שלה להשרף. לכן קצף. כשנודע לו שלא טעו בכך – וייטב בעיניו.
שעיר היום השמיני והפרה האדמה
משה קצף על אלעזר ואיתמר על שלא אכלו את שעיר החטאת. הנִמוק לכעסו של משה הוא "הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה". אילו היה השעיר הזה חטאת שדמה נכנס אל הקדש, הרי שאכן את החטאת יש לשרוף מחוץ למחנה, כמו שלמדנו בפרשה שעברה: "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף". כך אנו מוצאים גם בפרשת ויקרא ובפרשת אחרי מות, שכל החטאות שמצותן לכפר בתוך אהל מועד, אינן נאכלות אלא נשרפות מחוץ למחנה. אך כיון שהחטאת הזאת לא הובאה לכפר בקדש, אומר משה: "מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש כי קדש קדשים הוא ואתה נתן לכם לשאת את עון העדה לכפר עליהם לפני ה' הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה אכול תאכלו אתה בקדש כאשר צויתי".
מכאן אנו למדים שיש מדרגות בחטאת. ככל שדמה נכנס יותר פנימה, כך בשרה טמא יותר, ומורחק יותר החוצה. חטאת רגילה, דמה נזרק על המזבח סביב, ואת בשרה אוכלים הכהנים בחצר אהל מועד. עליה נאמר "ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה". ע"י אכילת הכהנים מתכפר עוון העדה. לעמת זאת, חטאת שדמה נכנס אל המשכן פנימה, יוצא בשרה ונשרף מחוץ למחנה. וכל הנוגע בו נטמא. חטאת יום הכפורים היא במדרגה גבוהה עוד יותר: כיון שהיא נכנסת לפני ולפנים, נזרק בן זוגה הרחק, לעזאזל. וגם כאן, השורף אותה נטמא, והמשלח את השעיר לעזאזל נטמא אף הוא.
חטאת באה לחַטֵּא. (כמו שכתבנו בפרשת ויקרא). מי שצריך נקוי מחטא או מטומאה או שצריך לקדשו (אע"פ שלא חטא ולא נטמא) מביא חטאת. תפקידה של החטאת הוא לקרב את מי שיצא החוצה ולהשיבו פנימה. בין אם יצא מחמת טומאה גופנית ובין אם עשה מעשים שמוציאים אותו מן המחנה ומחיבים את כריתתו מתוך הקהל, אלמלא יכֻפר. קִדושו של אדם הוא הכנסתו אל המחנה וקֵרובו אל השכינה. הקרוב אל השכינה הוא בתוך המחנה, והרחוק מורחק ממנו. בין אם הורחק מחמת טומאתו ובין אם הורחק מחמת מעשיו. הטמא הוא מי שנכרת מארץ חיים ומקומו מחוץ למחנה. יציאה אל מחוץ למחנה היא טומאה. המטוהר שב ומתקרב אל ה' וחצרותיו, גם מבחינת המקום שהוא עומד בו אך גם במובן הרוחני, הוא חוזר להיות חלק מן המחנה, חלק מן הקהל, וקרוב לה'. גם מי שחטא התרחק מן השכינה וצריך לכפר עליו ולקרבו. חטאת היא כפרה. החוטא מתכפר ושב בנפשו אל ה', ושב אל עולם המעשה בטהרה. הדבר הזה בא לידי בטוי בחטאת: הדם הוא הנפש. את הדם זורקים על המזבח כנגד נפשו של האדם המתקרבת אל ה', ובשרה נִתן לכהן, כנגד גופו של האיש השב אל עולם המעשה כעובד ה', התורם את עצמו לבנין העולם ולא להריסתו. אך יש מי שקרֵב עוד יותר אל הקדש, אדם כזה מתקדש וקרב בנפשו אל ה', ע"י שהוא משליך את גופו הרחק. אין זו דרך רגילה לכל אדם, זוהי דרך ליחידים. יש אדם שכ"כ מקרב את נפשו אל ה', עד כדי עזיבת כל עניני הגוף וקֵרוב הנפש אל ה'. ככל שהנפש קרבה יותר, כך הגוף מושלך רחוק יותר, והוא מטמא.
מכאן יובן למה אמרו חז"ל שהפרה האדֻמה היא חוק והיא בלתי נתנת להבנה, משום שהיא מטמאת את הטהורים ומטהרת את הטמאים. ויש לשאול: ואם לא היתה מטמאת את הטהורים אלא רק מטהרת את הטמאים, היה מובן? יש להשיב שכן. אילו היתה התורה גוזרת שכל מי שנטמא יביא פרה אדומה, דמה יזרק על המזבח ובשרה ישרף מחוץ למחנה ויטמא, לא היינו תמהים. יש קרבנות כאלה בתורה. יש מקרים שבהם אומרים למתכפר שישליך את גופו הרחק ויקרב את נפשו. שישליך הרחק גוף בעל חיים שיטמא במקומו מחוץ למחנה, והוא יקרב אל ה'. החִדוש בפרה אדֻמה הוא שכֻלה מחוץ למחנה, כֻלה נשרפת שם, ולכן גם כֻלה מטמאת את הנוגע בה, ואין בה טהרה כלל. ואפילו דמה אינו נכנס לכפר אלא רק מֻזה אל נכח פני אהל מועד. וכל בשרה יוצא מחוץ למחנה וטמא. שהחלק הזה הטמא הוא יהיה החֹמר המטהר, זהו חִדוש גדול וסוד גדול. (והארכנו בכך במאמר על חטאת פנימית ופרה אדמה).
ולמה חִדשה התורה את החדוש הזה? יתכן שטעם הדבר הוא שהמת איננו יכול לחיות, הוא אינו יכול לשוב עוד אל מחנה בני האדם ואל עולם החיים. כֻלו מחוץ למחנה. אם כך, במה תטהר טומאתו? מלמדת אותנו התורה שגם מי שנמצא מחוץ למחנה, אם הוא עומד מול המחנה ומזה את הדם אל נכח פני אהל מועד, אע"פ שכֻלו במקום הטומאה וכֻלו מטמא, כיון שפניו אל אהל מועד, לא יבשו עצמותיו ולא אבדה תקותו. כמו עם ישראל העומד כֻלו בגולה, כיון שפניו בכל יום אל ארץ ישראל, יש לו תקוה לשוב, וה' יקבצנו מכל הארצות וישיבנו אל הארץ. כמו שנאמר: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם: וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר: וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם: וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים...".
כל דין פרה אדומה נס ופלא וחסד הוא מאת ה'. ולכן לא נזכרה פרשה זאת בספר ויקרא ביחד עם יתר דיני הטומאות. כי אין החטאת יכולה לכפר על טומאת המת כדרך שאר הטומאות. שהרי בשאר הטומאות נטמא האדם אך נפשו עדין בקרבו ועדין יש לו תקנה, ואינו צריך אלא חטוי. אבל טומאת המת שעזבה הנשמה את הגוף ועתה אינו אלא בשר, גוף ללא נשמה, חמר ללא צורה, וכל קדושתו עזבה אותו, ואינה חוזרת אליו עוד, איך תכפר עליו חטאת? לִמדה התורה למוד מיוחד: שגם חטאת שיצאה מן המחנה, וכולה במקום הטומאה, עדין אפשר להזות את דמה אל נכח פני אהל מועד, וגם במקום טומאתה עוד קדושתה בקרבה. כשם שהחוטא המושלך מהקדש ואין לו כפרה בקרבן אין שערי תשובה ננעלים בפניו אם יזעק אל ה' ממקום טומאתו. והוא נס ופלא וחסד מאת ה', והוא חוק. ולכן נקראה הפרה חקה.
הפרה האדומה היא חקה. למלה חוק יש משמעות כפולה: חוק הוא גזרה שיש לקימה כי היא חוק, וגם אם טעמה לא מוסבר. אך חוק הוא קביעות וקיום. לחם חק הוא לחם הנתן מדי יום בקביעות. כגון בפסוקים: ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, חק לכהנים מאת פרעה. וכן שמרו עדותיו וחק נתן למו, (שמובאת בו המלה הזאת מלכתחילה במטרה לבטא את שתי המשמעויות). וכן חק נתן ולא יעבור. ועוד רבים.
בסנהדרין צא. מביאה הגמ' מקורות שונים לתחית המתים. מובאים שם דברי גביהא בן פסיסא שלומד על תחית המתים מק"ו: ומה מי שלא חי מעולם יחיה, מי שכבר חי בעבר, לא כ"ש? ההגיון בדברי גביהא בן פסיסא הוא חזק מאד. לנו קל לקבל את העובדה שמי שלא חי מעולם מתחיל לחיות לפתע, והיא נראית לנו ברורה ופשוטה, כי מעשים בכל יום שמי שעדין לא חי מתחיל לחיות. כבר התרגלנו לפלא הזה והוא אינו מפליא אותנו עוד. פלאיותו של חוק החיים נגלית לעינינו בשאלה הנשאלת האם יחיו המתים. שהיא דבר קל יותר אך אליו לא התרגלנו. ענין התחיה הוא חוק. בדרך הטבע והשכל לא מוסבר איך יחיה חי כלשהו בעולם. אך אע"פ שאין לחי קיום בדרך השכל, יש בעולם חוק, חוק התחיה שקבע ה', זה החוק המחיה את העולם. והוא חוק בשני המובנים של המלה. חוק זה בא לידי בטוי בפרה האדומה, המלמדת שגם מחוץ למחנה יש חיים, וזה דבר שאי אפשר להסבירו בדרך השכל, אך מעשים בכל יום שהוא קים. זהו החוק המחיה את העולם. חוק נתן ולא יעבור. זהו חוק קיומו של העולם, חוק התחיה, ולאו דוקא תחית המתים אלא אף תחית החיים הגדולה ממנה.
בסנהדרין צ. אומרת המשנה שהאומר שאין תחית המתים מן התורה הוא אפיקורוס. ומבהיר שם רש"י שמדובר שם באדם שמאמין שיחיו המתים, אך אומר שזה לא כתוב בתורה. יתכן שבדור מסוים יאמרו הפילוסופים שמתוך החכמה מתברר שיחיו המתים. אך האומר כן הוא אפיקורוס. מי שנראה לו פשוט שהחיים חיים, ואינו רואה שזה פלא וחדוש מאת ה' בתורה, שאינו מבין שהחיים בעולם הם נס ופלא מאת ה', הוא אפיקורוס.
הפרה האדומה מלמדת שהקב"ה הוא הנותן את חוק קיום החיים בעולם, החיים הם הפלא, לא המות. ה' הוא הגוזר על החיים ועל המות, והוא הגוזר על הטומאה ועל הטהרה. לכל ברור למה גוף ללא נשמה הוא טמא. כל ערכו של הגוף הוא רק בכך שהוא יכול לשמש את הנשמה. הקב"ה הוא השב ומטהר את הגוף, זורק עליו מים טהורים, ונותן בו חיים וקדושה!
צווי ה' ורצון האדם
פרשתנו, ופרשת אחרי מות שבאה בעקבותיה (אחרי מות שני בני אהרן), מתארות סדר עבודה דומה מאד. גם כאן וגם שם עומדת במרכז הפרשה כניסה אל הקדש פנימה עם קטֹרת. אך שלא כפרשתנו, שבה הקטרַת הקטֹרת היתה באמצעות אש זרה, בפרשת אחרי מות נכנס אהרן אל הקדש כאשר צוה ה' אותו, עם גחלים שלקח מלפני ה', והוא מכפר על ישראל.
גם כאן וגם בפרשת קרח, בחירתו של ה' נעשית בהקטרת הקטרת. הקטרת היא המבחינה בין זר לבין נבחר, ובין מעשה זר למעשה נבחר. המלה זר נאמרה כאן (אש זרה) ונאמרה בפרשת קרח, גם בפרשת קרח, התגלתה בחירת אהרן משהקטיר קטרת וכפר על העם ועצר את המגפה. בעבות ההקטרה והבחירה באה כפרה.
גם כאן וגם בפרשת קרח, יצאה אש מלפני ה' ואכלה את מקטיר הקטרת שהמחתה בידו, אחרי לקיחת איש מחתתו. כאן נאמר "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה’", ושם נאמר: "קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ: וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה’ ... וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי ה’". כאן נאמר: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’ וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה’", ושם נאמר: "וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה’ וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת". כאן נאמר אש זרה, ושם נאמר איש זר.
שלשת אלה נזכרים גם בפרשת מזבח הקטרת, הבאה לאחר סיום מעשה המשכן: שם נאמר "לא תעלו עליו קטרת זרה". ועוד נאמר שם "וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה". פרשת מזבח הקטרת מזכירה גם את האמור כאן וגם את האמור בפרשת אחרי מות, אחרי מות שני בני אהרן. עבודת אהרן ביוה"כ דומה מאד לעבודתו ביום השמיני, וגם שם הבסיס לעבודה הוא הקטֹרת. אהרן לא יכול להכנס לכפר אא"כ יקטיר תחִלה קטֹרת, וענן עשן יכסה את הכפרת. הענן יזכיר את הר סיני שהיה עשן כלו, את הערפל החוצץ בין התגלות ה' לבין כל העם, ואת בחירת ה' מי יתקדש ויכנס אל תוך ההר המוגבל. כך תהיה יכולת להבחין בין זר לנבחר, בין מי שה' חפץ בקרבתו ובמעשיו, ובכחו לכפר על העם, לבין אש זרה שה' לא צוה עליה, ואין בה כפרה.
הקטֹרת מאפשרת את הכניסה לקֹדש, היא מצינת את גבולות הקֹדש, מזכירה את ענן הר סיני ושומרת על ההגבלה שלו. בכל יום, כאשר נכנסים אל הקֹדש, מקטירים את הקטֹרת בקֹדש. כאשר נכנסים לקדש הקדשים מקטירים את הקטרת על הכפרת. הכהן עומד ועובד מחוץ לענן הקטרת. מקומה של הקטרת הוא בפנים. אסור להקטיר מבחוץ ולהכניס כמו שרצו הצדוקים לעשות. זוהי קטרת זרה, קטרת מבחוץ. ההתגלות של היום השמיני מלמדת שיש שכינה של ה' בפנים, שהאש יוצאת מלפני ה', שההכרה מה נבחר ומה זר יוצאת מלפני ה'. לכן הקטרת והאש אסור שיהיו זרים, ואסור שיהיו שלא כצווי ה'.
בפרשתנו יש הדרגתיות, מימי המלואים שלמדנו על צווים בפירוש ונאמר בהם שוב ושוב כאשר צוה ה' את משה, דרך היום השמיני שצוויו לא נזכר, אך ודאי היה, עד חטא נדב ואביהוא שנמוקו "אשר לא צוה אתם". כלומר: זה חטאם. שעשו כאשר לא נצטוו. אח"כ עוד רוצה משה, במדתו יקב הדין את ההר, להמשיך את כל עבודת היום כרגיל כאשר צוה ה'. כאילו לא קרה דבר. אבל אהרן מלמד שיש מקום לסברת האדם בדיני תורה. קביעת מקומו של האדם בעבודת ה' היא הנושא של הפרשה. משה אומר לישראל שמשנשלמה הקמת המשכן שורה השכינה ומעתה העבודה מסורה לכם. אינכם זרים, ואתם רשאים להכנס אל מסך הקטרת ולעלות בהר ה'. אבל נדב ואביהוא טעו וסברו שהם יכולים לעשות כרצונם וזה היה חטאם. הכניסה אל ה' צריכה להיות מתוך כך שהאש והקטרת הם של ה', והאדם הוא זה שמשנה ומקדש את עצמו ונכנס אליה. כלומר: מתוך הכרה שהשכינה שורה במקומה ואני, האדם, מתקדש ומשתעבד לה. אי אפשר ללכת הפוך ולומר: אני ומעשי ורצוני הנוכחיים נהפוך להיות הקדש והשכינה תהיה מעתה אנחנו, זוהי זרות. בדומה לטעותו של קרח, קרח סבר שהאדם הרוצה להתקרב יתקרב, ולמדו ה' שה' בוחר את הקרב אליו. נדב ואביהוא סברו שהאדם יעבוד במה שיחפוץ, ולמדם ה' שה' הוא המצוה על העבודה. יש לעשות את המעשה שצוה ה', ולא מעשה זר.
בפרשת צו חוזרת התורה בכל דבר על הצווי האמור בפרשת תצוה ומוסיפה "כאשר צוה ה' את משה". על הצווי של קרבנות היום השמיני לא למדנו בשום מקום. אולי לכן הלכו נדב ואביהוא עוד צעד וסברו שהם יכולים לעשות דברים שהם המציאו מדעתם.
בכל עניני המקדש בא לידי בטוי המתח בין הצרך לעשות בכל דבר כאשר צוה ה', מקדש הנתן כלו מיד ה', לבין הרצון הבא מצד האדם לעבוד את ה' מרצונו ומעמק לבו ולתת משלו. נדב ואביהוא העדיפו יותר מדי את הצד השני, הרצון העצמי שלהם, והזניחו את דבר ה', ועל כך נענשו.
חטא נדב ואביהוא
כמה הסברים נאמרו בדברי חז"ל לשאלה מה היה חטאם של נדב ואביהוא.
יש אומרים שהם נכנסו לקדש הקדשים. וכך עולה מהפסוק: "וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה’ וַיָּמֻתוּ: וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ...".
יש אומרים שנכנסו שתויי יין, וכך משמע מכך שאחרי חטא נדב ואביהוא אומר ה' לאהרן שלא ישתו יין.
יש אומרים (סנהדרין נב.) שחטאם הוא שאמרו "אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור". כך עולה ממבנה הפרשה. את כל עבודות היום עשה אהרן עצמו. בניו עזרו לו, אך הוא עשה את העבודה. ואילו כאן, על דעת עצמם, נכנסים נדב ואביהוא להקטיר קטֹרת. הלשון האמורה כאן: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה’ אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם", מזכירה מאד את הלשון האמורה בקרח ועדתו: "וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי ה’ אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ: וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד...". חטא קרח ועדתו היה שהם רצו להחליף את משה ואהרן. (גם עזיהו כפר בבחירת אהרן ובקש להקטיר קטרת). היה כאן ויכוח על ההנהגה.
כל ההסברים, אפוא, עולים בהחלט מתוך פשט הכתובים. אך מסתבר שלכל הדעות טעם הדברים הוא מה שהתורה עצמה אומרת: "אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם". מעשה נדב ואביהוא היה זר. מעשה שה' לא צוה עליו. הם לא עשו כפי שנצטוו. בין אם חשקו בהנהגה, בין אם נכנסו למקום שאינו מקומם, ובין אם שתו יין, הם עשו את המעשה הזר. את המעשה שהם חפצים בו לצורך גופם, ולא את המעשה שאמר ה'. אין עבודת ה' אלא עשית מה שה' צוה.
והמזבח הזה הוא זה שעליו נאמר "לא תעלו עליו קטרת זרה".
ואכלתי חטאת היום
אחרי מות נדב ואביהוא, משה מצוה להמשיך לטפל בכל קרבנות היום כסדרם. לאכול את המנחה, החזה והשוק של השלמים, ושעיר החטאת. מסתבר שלא היתה שום מניעה לאכול את המנחה והשלמים. רק את החטאת שרפו: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי ה’ וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא: וַאֲכַלְתֶּם אֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ הִוא מֵאִשֵּׁי ה’ כִּי כֵן צֻוֵּיתִי: וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אִתָּךְ כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ נִתְּנוּ מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: שׁוֹק הַתְּרוּמָה וַחֲזֵה הַתְּנוּפָה עַל אִשֵּׁי הַחֲלָבִים יָבִיאוּ לְהָנִיף תְּנוּפָה לִפְנֵי ה’ וְהָיָה לְךָ וּלְבָנֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’: וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ".
כך עולה גם מתשובתו של אהרן: "הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה’ וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה’".
חז"ל אמנם דרשו את כל הפסוקים האלה כך שיתאימו להלכה. אבל משמע שלאהרן היתה התנגדות דוקא לחטאת. "וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה’". את המנחה והשלמים הוא אכל.
בארנו לעיל שחטאת חיצונה מבטאת את מעשי האדם הרצויים. את נפשו יביא לה' ובגופו יעבוד את ה'. ובמה? בכך שיפרנס את עובדי ה' וממילא תגדל עבודת ה'. כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. כלומר הגוף מפרנס את עובדי ה'. כשעובדי ה' מעצימים את עצמם ורואים בעצמם מטרה בפני עצמה, אינם יכולים לאכול חטאת. לכן, אחרי מעשה נדב ואביהוא, סובר אהרן שביום הזה לא מתאים שיאכל חטאת.
מי מטהר את הטמאים ומטמא את הטהורים
חז"ל האריכו בכך שדברו על פרה אדמה המטמאת את הטהורים ומטהרת את הטמאים. אבל נראה שפשט פרשתנו אומר אותו דבר על המים:
הפרשה אומרת: "וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא מִכָּל כְּלִי עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שָׂק כָּל כְּלִי אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר: וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ: מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם יִטְמָא וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי יִטְמָא: וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עָלָיו יִטְמָא תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ טְמֵאִים הֵם וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם: אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר וְנֹגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא: וְכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עַל כָּל זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ טָהוֹר הוּא: וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם".
המים מטהרים, הם טהורים, אבל אצל הזרע הם דוקא גורם לטומאה, ונראה שהתורה כאן באה להדגיש זאת.
השרץ מטמא את כָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם יִטְמָא וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי.
אח"כ מבואר שכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עָלָיו יִטְמָא תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ טְמֵאִים הֵם וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם: אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר,
ואח"כ מבואר שכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עַל כָּל זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ טָהוֹר הוּא: וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם.
בתחִלה ובסוף – המים הם גורם טומאה. באמצע – המים הם גורם טהרה.
זרע אשר יזרע ראוי לצמוח, מים בשדה, במקוה המים, הם דבר טהרה.
אבל מים ואֹכל בצלחת, הם דבר טומאה.
בעלי חיים הם חלק מהארץ, והם מטמאים אותה, בפרט כאשר הם שבים אליה. מת מטמא גם בתוך הארץ. הם טהורים רק כאשר הם מנתרים מעל הארץ. מים טהורים בארץ וטמאים בכל כלי. זרע זרוע צומח מן הארץ. מים מקומם בארץ. בצלחת הם מקבלים טומאה.