תרגיל בקריאה עתונאית:
נכנסים אנו ברגש אל לשכתו של השליט העליון, מלך המלכים המולך על כל הארץ. הכל כאן נוצץ ומבריק, זהב וכסף. השליט שותה את היינות המשובחים ביותר ממיטב היין הצרפתי. כאן הכל יישק על פיו; מזכירות חִנניות ואלגנטיות נכנסות ויוצאות אל קדש הקדשים שלו בזו אחר זו. הן מתבשמות במיטב הבשמים השויצריים, ככהנות משוחות בשמן. ברור שהן לא רק מזכירות והן מכבדות את השליט העליון גם בלילות במיטתו ברוב בשמיהן היוקרתיים. בקדש הקדשים בו יושב השליט מוגשים יינות אנינים וסעודות מלכים, המלה האחרונה של החברה הגבוהה בעולם. נִכר היטב שהשליט בקי מאד בכל גנוני השתיה הידועים, הוא מרים את כוסו באצילות, כיאה למעמדו הרם, ויודע לשתות כל משקה כמקובל. הוא מנוסה מאד בשתיית היינות היוקרתיים, והוא חורץ את דינו של כל נידון למוות באלגנטיות ובהוד אחרי שתיית יין יוקרתי ביותר. השליט הוא חד וחריף, ובתוך עשרים שניות של מחשבה כבדה ויין יוקרתי, הוא מסוגל כבר לחרוץ באלגנטיות למיתה את דינו של כל נידון. בכך הוא מרבה ומגדיל את הונו ואת יוקרתו הרבים. הודו, הדרו וכבודו נסוכים על כל הממלכה.
מקריאת הכתבה נִתן ללמוד כמה דברים: עולה מתוך הכתבה שכל בני המדינה יראים מאד מפני השליט, ומכבדים אותו. אבל עוד יותר נִתן ללמוד מהכתבה מה דעת כותב הכתבה על השליט.
כותב הכתבה איננו טורח למתוח בקורת על מדיניותו של השליט, הוא פוטר עצמו מכך, בכך שהוא מתעלם ממנה לחלוטין. במקום זה הוא בוחר לעסוק בצדדים החיצונים של הלשכה, וליצור את הרושם שהשליט כלל אינו עוסק בתחום המדיני או הכלכלי.
אילו היה מדובר בכתבה עתונאית רגילה הרי שהיינו צריכים לנסות להתעלם מרמזי הכותב ולהבין בכחות עצמנו מה קורה בממלכה ומה מנסה הכותב להסתיר. אך כיון שמדובר בספר מספרי התנ"ך - עלינו לעשות את ההפך. לא כ"כ חשוב מהי באמת מדיניותו של השליט, יותר חשוב לברר מה דעתו של כותב המגלה.
המגלה מפרטת היטב (ובאמצעים שנמנה להלן) את יינו של אחשרוש, ואת הבשמים של נערותיו, ואֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ. גם אחשורוש מראה את זה. ומה אין במגלה? אין במגלה שום זכר לצעד פוליטי, מדיני, כלכלי או צבאי של המלך. ("וישם המלך אחשורוש מס על הארץ" פירושו וישלוט המלך אחשורוש בארץ, כמו "היתה למס" במגלת איכה, "יהיו לך למס ועבדוך", "וישם את הכנעני למס", ועוד רבים כמותו בתנ"ך. המגלה פותחת ומסתימת בתיאור גדל מלכות אחשורוש. היא פותחת ב"הוא אחשורוש המולך מהדו ועד כוש" ומסיימת ב"וישם המלך אחשורוש מס על הארץ ואיי הים" כאומר: וימלך המלך אחשורוש על הארץ ואי הים). כלומר: המגלה מציגה תמונה של מלך שמשחק אלהים וברקע מתנגן שיר השכור.
כשאסתר נכנסת אל אחשורוש, מה היא רואה? המגלה מתארת: וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּבֵית הַמַּלְכוּת נֹכַח פֶּתַח הַבָּיִת. מתואר שהוא יושב על כסאו ולא מתואר מה הוא עשה שם. לכן אנו מדמיינים אדם הרובץ לו בכורסתו ואינו עושה דבר. מסתבר שהוא ישב שם ועסק בענייני הממלכה (הלא היו שם עוד אנשים, שאל"כ – למי הוא אמר מַהֲרוּ אֶת הָמָן?). אבל כותב המגלה בִקש להציגו כך.
לשכתו של המלך מתוארת בבִטויים כמו החצר הפנימית, עושי המלאכה, ועוד. (וחז"ל עוד הוסיפו ודרשו, בהסתמך על הדמיון למשתה בלשצר, שהוא שתה בכלי המקדש ובבגדי הכהן). שמן המר, הבשמים ותמרוקי הנשים, באים להזכיר את שמן המשחה. הפסוק "וּבָזֶה הַנַּעֲרָה בָּאָה אֶל הַמֶּלֶךְ" מזכיר פסוקים כגון בזאת יבא אהרן אל הקדש. (גם הפסוק "וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן" בנוי אף הוא כך שהוא מזכיר את בגדי הכהן הגדול, ואם הוא הכהן הגדול הבא אל המלך, מיהו המלך?).
גם פסוק הסיום של המגלה, מזכיר במבנהו וצורתו את פסוק הסיום של ספר שמות: "כי ענן ה' על המשכן יומם וכו'".
(וכן: אל תפל דבר מכל אשר דברת כנגד לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב).
כלומר: המגלה מציגה אדם שמשחק באלהים. הוא דורש שיתייחסו אליו כאל אלהים, וכך אכן מתייחסים אליו.
המגלה עשירה גם בבִטויים משיר השירים. עמודי שש, מקוטרת מור, ועוד. דומה מגלת אסתר לשה"ש בכך שה' נסתר ואינו אלא רמוז בה. אך יש מקומות שבהם הרמז גלוי, כמו "וּבְבֹאָהּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אָמַר עִם הַסֵּפֶר יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים עַל רֹאשׁוֹ", שהוא רמז ברור למלכו של עולם[1], ועוד.
המגלה מציגה את המלך בצורה נלעגת. כבוד אלהים למי שרחוק מלהיות אלהים.
כאמור, בני הממלכה אכן יראים מפני המלך ומכבדים אותו. למראית עין, הוא השולט, ואפשר להגיע אליו רק בדרכים הפולטיות המקובלות. למראית עין, גם כותב הכתבה משבח ומהלל אותו. כשאנו קוראים על אדם שמקים מערכת שלמה של פקידים כדי להביא לו אשה, הדבר מלמד מצד אחד על גדלות חמרית ועל עשר ושלטון, ומצד שני מעורר גִחוך גדול. תלוי מאיזה צד מסתכלים. מי שמתאר אותו כאחד שכל היום רק שותה ותולה, תולה ושותה, רואה בו בובה.
מיהו אחשורוש? הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ! אבל מיהו? הוא דמות חיובית או שלילית? הוא מהטובים או מהרעים? יש במגלה דמויות המהוות את הטובים בעלילה: מרדכי ואסתר. יש דמויות שהן הרעים בעלילה: המן וזרש. ואחשורוש? כלום. הוא דמות נבובה. הוא לא טוב ולא רע, סתם חפץ הנמצא במרכז הבמה וסביבו פועלות יתר הדמויות. מעין אליל שכל עובדיו עובדים אותו ועושים הכל בשמו, והוא עצמו פסל. המגלה נראית כמין במה גדולה שבמרכזה נצב פסל גדול, כל השחקנים על הבמה משחקים בשוליו ותולים בו את כל מעשיהם, אבל פסל נשאר פסל. הוא הכל, הוא במרכז הבמה, אבל את הדרמה האמתית עושות יתר הדמויות.
האמנם כך היה אחשורוש? אחשורוש משל ביד רמה ב127 מדינות. הוא היה נשיא המעצמה הגדולה והנאורה והכל כִבדו אותו בשל כך. יש להניח שהיה פוליטיקאי משופשף. הנקודה שהמגלה מבקשת להעביר היא לא להאמין שההולל הולל, אלא להאמין שהנשיא המכובד של המעצמה הגדולה אינו אלא בובה.
והדבר חשוב בפרט לגבי מלך שהיהודים נוטים לאהוב אותו ולחשוב שהוא טוב ליהודים והוא ידידנו הגדול. אצל מלך כזה הסכנה גדולה שבעתים. העם נעשה עוד יותר עבד שלו (אולי כי הוא אוהב אותו ומעריץ אותו ורצה להיות כמוהו, שלא כמלך רשע שהעם לא רוצה להרגיש שהוא כמוהו). מלכות פרס נהגה כעצת זקני רחבעם, ונתנה לכל עם לבנות את מקדשו ולעבוד את אלהיו. חמור ביותר שעם ישראל עובד את אלהיו בחסות האמירה האפיקורסית והטרפה "כל עם יעבוד איש איש אלהיו", שמשמעותה כפירה וזלזול בכל ענין אלהי. אבל היהודים שמחו, שיוכלו ללכת לביהכ"נ ולהתרגש. מגמה זו יוצרת מציאות של היה יהודי בביתך, של הכרה במלך אחשורוש בתור המושל האמתי, ובקב"ה בתור זה שקיים רק בלב הפרטי של כל אדם ואדם, שלא קיים אלא בביתו של כל אדם, צֹרך פנימי של המתרגש. כנגד המגמה הזאת יוצרת המגלה מגמה להציג את המלך כבובה היא לא משום שהיא בובה, אלא כדי ללמד שמי שנראה לך שהוא מולך על הארץ ואיי הים הוא למעשה בובה, והמלך האמתי נסתר.
החופש המוחלט לעבוד את ה' כחלק מחופש שהוא אידאולוגיה ממלכתית, הוא המסוכן. הוא זה שעלול להביא את האדם לחשוב שאחשורוש הוא המלך האמתי וה' קיים רק בביהכ"נ. (וראה במאמר על שלטון החוק בשושן הבירה ובמאמר על היהודים בשושן הבירה, שחופש הדת והאמונה אפשרי רק אם לא באמת מאמינים, ורק אם חושבים שהדת והאמונה לא אמורים לקבוע בעניינים החשובים של ניהול העולם). הנסיון מלמד שבכל מקום שבו היתה אמנציפציה, היתה התבוללות ונסיון של היהודים להיות כגוים, לפחות למראית עין, ואח"כ היה נסיון של הגויים להשמיד את כל ישראל.
המחבר, כעיתונאי מנוסה, בונה ומציג את הדמויות כרצונו בלי לשקר. הוא פשוט מבליט את אשר ירצה להבליט ומתעלם ממה שממנו ירצה להתעלם. בנגלה הוא מציג את אחשורוש המפואר והגדול. גם העם רואה אותו כאחשורוש המפואר והגדול. אבל במנגינה רמוז שאינו אלא בובה. מעין "אני אראה לך שמה שאתה רואה זה לא האמת", אני לא אומר לך, אני אראה לך, אתה תמשיך לראות את מה שאתה רואה ובכ"ז תראה משהו אחר. יש נגלה ויש נסתר, ה' כאן נסתר. לכן שונה מגלת אסתר מכל התנ"ך בכך שבנגוד לכל התנ"ך שדרכו לקצר בלשונו, המגלה מאריכה בלשונה ומפרטת כל ארוע, וגם ארוע שיכלנו ללמוד עליו מתוך הכלל. כל מה שארע שם מתואר כהויתו כסדר הזמנים, אבל בהבלטת פרטים מסוימים והסתרת אחרים. העתונאי פשוט מתאר את העובדות. וממילא אתה למד שכל פרט קטן מתגלה לבסוף כחלק מהחשבון האלהי.
בגולה מלכנו למראית עין הוא אחשורוש. אנו תלויים בפוליטיקה של חצרו. למראית עין. למעשה, באין רואים, אנו עבדי ה' גם שם, והוא מציל אותנו גם שם. בארנו במאמר על יהודי שושן הבירה שעיקרה של המגלה הוא שאנחנו עם גם בגולה וגם כשלא רואים זאת. באותה מדה, המגלה מלמדת שה' הוא השולט לא רק כאשר אנו בארץ ורואים זאת, אלא גם כאשר אנו בגולה ולא רואים זאת. יש לנו מלך גדול שמחיה אותנו. היהודי בגולה אפי' בביהכ"נ כבר הפסיק להיות הדסה והתחיל להיות אסתר. לכן באה המגִלה בתוך כל החשך הזה ללמדנו שהמלך אחשורוש הוא כלום. שנקום ונקהל ונעלה לארצנו ונצא לחפשי.
הדבר הזה לא קרה, ולכן אנו עבדים בחו"ל ואין אנו יכולים לומר הלל, אלא את המגלה שהיא הלל נסתר ועלוב ללא שם ה'[2]. נוכל להלל רק כשנדע מי באמת המלך, נאמין בו ונעבוד רק אותו. אם בגלוי אנו עובדים מלך אחר, גם נאמר הלל שבגלוי הוא מהלל מלך אחר. במגלה כזאת גם כשהמלך חפץ ביקרנו, לא נשמע זאת אלא מפי המן, שהוא ודאי לא התכון לאותו מלך שאנחנו מתכונים אליו.
חז"ל דורשים (חולין קלט:) שאסתר רמוזה בפסוק ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא. כלומר: בתקופה שגלו ישראל אין רואים את ה' בנגלה. הפסוק אומר: "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים: וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל". כאשר יסתיר מאתנו ה' את פניו נוכל לזכרו ע"י קריאת השירה הזאת, המוצגת מצד ה' כלומר: מציגה היכן נמצא ה' כאשר אנו לא שם ולא רואים את פניו, ולכן הגלות לא נזכרת בשירת האזינו, נזכר בה ה' המעלים מנגד עיניו את ישראל. ואולם, באותם ימים ובאותו מצב אפשר לזכרו גם ע"י מגלת אסתר המציגה את הצד השני: ישראל שבגלות ולכן ה' וא"י לא נזכרים בה. כשישראל בגלות ה' מסתיר את פניו, אבל הוא קים.
לכן מוצגת מגלת אסתר כאילו השליט האמתי בעולם הוא אחשורוש המולך מהדו ועד כוש. כך נראה לנו בנגלה. ונדמה שהכל פוליטיקה. מכאן נגזרת השאלה מה בוחרת המגלה להציג ומה לא להציג.
למראית עין, עִקר המגלה עוסק בתככים פוליטיים, המוכרים לנו היטב מהעולם של היום. גם מעשי מרדכי, כולל אי השתחויתו להמן, וכמובן כל מעשי אסתר, יכולים להתפרש כצעדים פוליטיים.
צא ולמד מהפוליטיקה של ימינו. כשהנראה כטוב זוכה בבחירות העם שמח וכשהוא מפסיד העם עצוב, לעתים יותר מבשעת נצחונו או הפסדו של הענין שבשלו רצינו שדוקא המועמד הזה יבחר. גם במגלה, כשגזר דין מות מרחף מעל ראש כל היהודים, מוצאת המגלה זמן לעסוק בהרחבה בשאלה איזה שר יהיה על הסוס ואיזה שר יהיה על העץ. למי יש קשרים לדרגים הגבוהים ולמי יש קשרים לענפים הגבוהים, ומה כל צד משיג. כל מפלגה מקבלת את שלה מהמלך, ולעתים בסתירה, כמוכר לנו היטב מהפוליטיקה היום.
עמדנו על כך שהמגלה מפרטת היטב את יינו של אחשרוש, ואת הבשמים של נערותיו, ואֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ. אבל אין במגלה שום זכר לצעד פוליטי, מדיני, כלכלי או צבאי של המלך. המגלה מתארת: וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּבֵית הַמַּלְכוּת נֹכַח פֶּתַח הַבָּיִת. מתואר שהוא יושב על כסאו ולא מתואר מה הוא עשה שם. לכן אנו מדמיינים אדם הרובץ לו בכורסתו ואינו עושה דבר. מסתבר שהוא ישב שם ועסק בענייני הממלכה.
אבל האמנם לא נזכר במגלה שום מהלך פוליטי של אחשורוש, דוקא נזכר, אבל הוא לא מוצג ככזה. ברור שאחשורוש לא שתה 180 יום, אילו היה עושה כן לא היו נשארות לו 127 מדינות. הוא הזמין את השרים לפגישות רשמיות במשתה רשמי כדי לחזק את מלכותו (וראה מגלה יב.). אבל המגלה, בלי לשקר, יוצרת דמות של שִכור הולל. נדמה לנו שכל היום הוא שותה ותולה.
המגלה מנפחת גם את מעמדו של המן. המן קִבל את טבעת המלך, אבל אין לו רשות לכתוב אלא מה שיאמר המלך, אחרת - יתָּלה במהרה. רבים המנהלים שנותנים למזכירה לחתום בשמם, זה לא הופך אותה למנהלת. גם יוסף קִבל את טבעת המלך אך הכסא אגדל ממך. גם איזבל חתמה בשם אחאב, ואין ספק שהמגלה באה להזכיר לנו את שניהם. להזכיר פוליטיקה, כאמור לעיל. המן לא קִבל את הטבעת בזמן שהמלך גדל אותו, אלא כשהיה צריך לשלוח אגרות, הוא קִבל אותה לצרך האגרות.
המגלה מציגה את מעשי המן כדבר שאם יתגשם – לא ישאר יהודי אחד בעולם. למעשה המן לא מתכנן אלא פוגרום גדול. (התיאור הוא של השמדה כי אנו מצֻוִּים להשמיד את עמלק לגמרי, מנער ועד זקן, מעולל ועד יונק). המגלה מספרת לנו כמה גוים אנטישמים שיצאו להרוג יהודים נהרגו באותו יום. המגלה איננה מספרת לנו כמה יהודים נהרגו באותו יום[3]. אך יש להניח שנהרגו, שהרי היתה מלחמה, והרי לא נתן ליהודים להרוג אלא את הצרים אותם. אבל המגלה מגלה לנו הרבה גם במה שהיא בוחרת לא לספר, ובכך היא מדגישה את העִקר ומעלימה את הטפל[4], ויוצרת את ההרגשה שהיא רוצה ליצור. זה נראה שהכל פוליטיקה קטנה ופשוטה. אבל אנחנו הרי יודעים שה' עומד מאחוריה.
המגלה מאריכה מאד בתיאור התהפוכות הפוליטיות, נפילת המן ועלית מרדכי, כל זאת כאשר מבחינת פתרון הבעיה לא התקדם דבר וצו השמדה עדין תלוי ועומד כנגד היהודים. זה חלק מהמגמה הכללית להראות שכלפי חוץ הכל פוליטיקה, ורק המעין בדברים הנסתרים רואה את העִקר.
כחו של כותב המגלה הוא בכך שהוא בוחר את מה להדגיש וממה להתעלם.
המגלה מראה את גדולת מרדכי והתחזקותו על המן, בכך שהיא חוזרת בפרק ח על אותם בטויים שבסוף פרק ג, אך מגדילה אותם ומוסיפה עליהם[5]. אם המן מנגן על כל הנגינה כרצונו, יש מי שיכול לנגן עליהם יותר חזק. אפשר לומר שמרובה מדה טובה ממדת פורענות, אך זה נשמע כמו "אנחנו יותר חזקים כי אנחנו צועקים יותר חזק". אם אתה אומר לי שאני טפש, ואמר לך שאתה טפש ומטומטם, ואם תאמר לי שאני רשע, אומר לך שאתה רשע ומטומטם, ואם תצעק עמלק עולה, אצעק יותר חזק ישראל עולה עולה. לכן, אם אתה שלחת ביד רצים, אני אשלח ביד רצים רכבי הרכש האחשתרנים, אם רציך יצאו דחופים, רצי יֵצאו מבהלים ודחופים, אם אצלך בכל מדינה ומדינה, אצלי בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר. וכו'. גם כאן, מדגישה המגלה את מה שהיא רוצה להדגיש.
כן הוא לגבי מרדכי ואסתר (וכבר עמדנו על כך במאמר על יהודי שושן). מה היה קורה אילו היתה המגלה הופכת את הלשון, וכותבת במרדכי "כי הגיד להם את עמו ואת מולדתו" ובאסתר "אין אסתר מגדת אשר היא יהודיה"? לא היה חסר דבר. אבל למגלה יש אמירה: המגלה הדגישה במרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי, כלומר: הגיד להם שבגלל יהדותו אינו כורע ומשתחוה. באסתר הלשון אין אסתר מגדת את עמה. בנגוד לפקידים הסוברים שאסתר פרסיה, וחוץ מזה היא גם יהודיה (ולכן אולי אפשר לתת לה חופש דת) עומדת המגלה על כך שאת עצם עמה לא הגידה, שאלמלא היה נכתב כך היה אפשר לחשוב שעמה פרסי אלא שהיא גם יהודיה. גם כאן, מדגישה המגלה את אשר היא רוצה להדגיש.
אחד האמצעים שכותב המגלה משתמש בהם הרבה מאד, הוא יצירת אסוציאציות על פי מקומות אחרים בתנ"ך. מלבד מה שהזכרנו לעיל, שהמגלה מזכירה את שיר השירים ומזכירה גם בטויים שנאמרו בתנ"ך על המקדש, יש עוד רבים.
המן מצוה להרוג את ישראל טף ונשים ביום אחד ושללם לבז. ברור שהפסוק הזה בא להזכיר את צווי שמואל לשאול בהריגת עמלק. ואולם, המגלה מלמדת שהצווי היה ושללם לבז, אך בפעל, שלא כמלחמת עמלק, בבזה לא שלחו את ידם. (ועוד כדי להזכיר את מלחמת עמלק: המן נקרא אגגי, והפסוק: "וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה" בא להזכיר את הפסוק: "קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ". "כל אשר קרהו" בא להזכיר את הפסוק "אשר קרך בדרך". וכמובן המן האגגי עומד כאן מול בן קיש איש ימיני. המלים "ונכתב בספר" באו להזכיר את הפסוק כתב זאת זכרון בספר. "ונוח בארבעה עשר" כנגד "בהניח ה' אלהיך לך". בהניח ה' לך, כאשר אין גוי שקִבל רשות להרוג את היהודים, ונוח, יוצאים יהודי שושן למחות את עמלק. אמנם, ישראל שבגולה אינם עזים דים כדי לקים את השמדת עמלק. ענינו של פורים הוא ונהפוך הוא, המן עשה את העץ והעץ נהפך עליו. המן טבע את מטבע הלשון "להשמיד להרג ולאבד", ומרדכי כתב לשון זאת באגרותיו. ואולם, נאמר "הרגו היהודים ואבד", רק הרגו ואבד, הם לא השמידו).
המעשה במשרתי המלך שאומרים יבקשו למלך נערות בתולות, בודאי נועד להזכיר את דוד[6]. ולהדגיש את ההבדל בין אחשורוש לדוד, ואת היות אחשורוש הוא רודף נשים ומגוחך שחושב שידמה בכך דמיון חיצוני לדוד.[7]
כבר אמרו רבים לפני שיש הקבלות רבות בין מעשה יוסף במצרים למעשה אסתר. המלך העושה משתה לכל עבדיו (שם ביום השלישי וכאן בשנת שלש), שני הסריסים החוטאים למלך (וגם שם אחד מהם נתלה על עץ, ונזכר שם השרש ק.צ.ף. בהקשר זה), אחר הדברים האלה אחר הדברים האלה ויהי ביום השלישי, הסריס המזכיר לפני המלך, המלך הקורא בלילה, תליות רבות, כאשר שכלתי שכלתי, וכנגדו – כאשר אבדתי אבדתי, יועצים המיעצים למלך שיפקד פקידים על הארץ ויקבצו, ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתנה, האיש המחליף בגדים ובא אל המלך, ויתאפק, האיש המתמנה למשנה למלך ומרכיבים אותו וקוראים לפניו, בגדי הפאר שזוכה בהם יוסף ומרדכי, כי כן ימלאו ימֵי[8], ויהי כדַבּר יום יום ולא שמע, פן אראה ברע אשר ימצא את, משאת, ועוד רבים. כאן וכאן מדובר על גלות ועל ירידה לגלות. כאן וכאן הוזכרה ההכרה בישראל כעם אע"פ שהם בגלות. אלא שממצרים נגאלו ישראל ויצאו, ואילו במגלה – אכתי עבדי אחשורוש אנן. המגלה באה להזכיר את ירידת ישראל למצרים, את ישראל שבגלות, שהמלך אולי נותן להם את טבעתו, אבל הם נאחזים בגלותם ומשתעבדים למלך.
אבל כמובן שישנן עוד הקבלות למעשה יוסף: שר האופים ראה כי טוב פתר, ולכן בא אל יוסף ובקש פתרון. יוסף משיב לו באותה לשון שהשיב לשר המשקים: בעוד שלשת ימים ישא פרעה את ראשך. סופו שהוא תלוי. גם המן, המלך גִדלו ונִשאו מעל כל השרים, ולבסוף נשא את ראשו מעל כֻלם, בגבה חמשים אמה, ותלה אותו על עץ. המן אמר בלבו למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני, ולכן טוב היה בלבו, והמלך תלאו. הקומדיה באה לידי בטוי גם אצלו וגם אצל שר האופים.
גם אסתר יראה לבא אל המלך כשם ששר המשקים ירא ללכת אל המלך לבקש על יוסף.
היציאה משם מזכירה פסוקים ביציאת מצרים, הפסוק האיש מרדכי הולך וגדול מזכיר את הפסוקים האמורים אצל משה. אבל יציאת מצרים תופשת מקום קטן מאד במגלה, עִקר המגלה הוא שעבוד מצרים ולא היציאה ממנה.
המן אומר על ישראל "וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם". ומה עשו ישראל? נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם וְהָרֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם! את הדבר הזה הם חגגו. את המנוחה. פורים הוא "כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם". לא חוגגים את יום הנס או יום המלחמה, אלא את יום המנוחה. המנוחה מאויביהם.
כותב המגלה מבקש להזכיר את הפסוק "וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם".
גם כאן מוזכרת מנוחה מאויביהם של ישראל.
בזמן המגלה ישראל נמצאים במצב ההפוך מ"והָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ". ישראל בגולה. ושם עמלק מזנב.
אבל כאשר ירים משה ידו – וגבר ישראל.
אפשר עוד להאריך ולמנות הקבלות רבות בין מגלת אסתר לבין ספרים אחרים בתנ"ך, ואפשר לכתוב על כך מאמר בפני עצמו. הבאתי כאן את הדברים רק כדי להראות שלכותב המגלה היו אמצעים המובנים ליהודים בלבד, כדי ליצור את ההרגשה שהוא רוצה ליצור בתיאור מלכות אחשורוש. לבוא ולשים את הזרקור על מה שהוא רואה כעִקר, ולהציג כל דמות באור משלה. אם ע"י הדגשת ההשואה לדברים אחרים, ואם ע"י יצירת השוואה מגוחכת המדגישה את ההבדל. הזרקור של כותב המגלה (והשפה והרקע של קוראיו) הוא היוצר את ספור המגלה כפי שרצה הכותב להציגו.
עוד על מגלת אסתר ופורים:
[1] בפסוק הזה רמוז בצורה מאד ברורה שהכונה למלכו של עולם.
קשה לתת כלל ברור בשאלה מתי נאמר "המלך" ומתי נאמר "המלך אחשורוש". ואולם, ברוב המגלה (אם נתייחס רק ללשון כותב המגלה, רוח הקדש, ולא לצטוטים של דברי אנשים), בדרך כלל בכל עניין יכתב תחִלה "המלך אחשורוש", ורק אחרי שנכתב כך תחִלה, אפשר אח"כ לקצר ולומר "המלך" סתם. שהרי הכונה לאותו מלך שהוזכר לעיל. כאן אין הדבר כן. יתר על כן, משמע שמכאן והלאה לא נאמר "המלך" סתם אלא המלך אחשורוש, מלבד "גדלו המלך" שגם הוא יכול להתפרש כמלכו של עולם. גם "נדדה שנת המלך" הוא פתיחה של נושא, ונאמר בו "המלך" סתם מבלי שנאמר לפני כן "המלך אחשורוש", ולכן דרשו חכמים כפי שדרשו. ועוד: בהמשך נאמר "המלך אחשורוש", משמע שיש המלך ויש המלך אחשורוש. (מקום נוסף שבו נאמר "המלך" מבלי שנאמר לפני כן באותו עניין "המלך אחשורוש" הוא "ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך". אפשר שגם שם יש רמז ששוב צמה ודִברה לפני ה'. אבל שם דרשו חכמים להפך, בגלל "ותפל לפני רגליו").
[2] ע"פ הגמ' במגלה יד. המבארת שאין אומרים הלל בפורים כי אכתי עבדי אחשורוש אנן, ואין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ. בחוצה לארץ אנו עבדים. המגלה היא מעין הלל, אבל הלל נסתר. לא נגאלנו בה. הישועה הגדולה היא ששבנו בסופה לאותו מקום שבו היינו בתחלתה. ולא נשמדנו. אבל היא הנס הגדול, עצם היותנו חיים, ושיש לנו מלך שמחיה אותנו. זה עִקרה של המגלה. אבל המלך הזה הוא נסתר ואנו מהללים אותו בסתר, בלי לנקוב בשמו.
[3] כמו שאין אנו יודעים כמה יהודים נהרגו במלחמת עמלק בימי משה ויהושע ובימי שאול.
[4] ודאי נהרגו יהודים רבים, תחת עשית יום משתה ושמחה, יכלו אנשי הדור להחליט לעשות אבל ולהוריד את המן לחצי התֹרן. אבל צריך לראות את העִקר: ה' רב את ריבנו ודן את דיננו ונפרע לנו מצרינו והושיע אותנו, וצריך להודות.
ועִקר הסִפור הוא לא הישועה, עִקר הסִפור הוא מי הושיע אותנו, כמו שבארנו בהרחבה בגוף הדברים. עִקר הסִפור הוא מי שולט בעולם. וזה מסופר בהסתר. בנגלה - עקר המגלה הוא אחשורוש, הוא השליט. בסמוי אנו למדים שאחשורוש אינו המלך, ובעל כרחנו מישהו אחר כן. ואנו רואים אותו בכך שהוא זוכר את בניו ומושיע אותם גם כשהוא מסתיר מהם את פניו, והוא יושב בביתו ואותם שלח משם. הוא השולט בכל העולם, גם בפרס ומדי. הוא המולך השולט בכפה.
[5] ואת פסוקי הישועה והגאולה כבר סדר ה' בנס נסתר שאנו נוסיף ונקרא אותם פעמים, כדי להדגיש את הישועה. ומי שחושב שאך מקרה הוא שבדיוק בשני הפסוקים האלה נפלו שנויי נוסחאות, לא הבין את כל דברו של חג הפורים.
[6] וגם הפסוק "עודם מדברים עמו וסריסי המלך הגיעו" בא בודאי להזכיר את הפסוק "עודנה מדברת עם המלך ונתן הנביא בא".
[7] לעניינים רבים המגלה מעמידה את מרדכי כנגד שאול. בני קיש אנשי ימיני. אבל בעוד שעל שאול נאמר מי שלח ידו במשיח ה' ונקה. על המן נאמר ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו. משם והלאה רווח במגלה הבטוי שליחת יד. (שמוזכר עוד לפני כן, בהקשר שליחת יד במלך, וגם זה מזכיר את הפסוק על שאול).
[8] כשאומרת המגלה "כי כן ימלאו ימי מרוקיהן", כונתה להזכיר את הפסוק "כי כן ימלאו ימי החנטים", ולהביע דעה על הבאת הבתולות למלך. שהן חשובות כמתות שם, ונקברות לעולם בבית שעשגז, אלא שחונטים את גופן בבשמים כדי שאפשר יהיה להשתמש בגוף ולשמרו.
עוד על מגלת אסתר ופורים: