יציאת מצרים

התהליך המדיני ולוח הזמנים של יציאת מצרים, וממתי חוגגים פסח

לאורך כל המכות פרעה מתחיב לשלח את ישראל, ואחרי שהוא רואה שהיתה הרוחה הוא חוזר בו. במכת בכורות, פרעה לא יכול היה לחזור בו, כי הוא שלח את ישראל תוך כדי המכה. גם אז הוא חזר בו ואמר מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל, אך ישראל כבר היו במדבר. ואולם, נשאלת השאלה למה בשאר המכות לא נהג משה כמו במכת בכורות. למה הוא לא אמר לפרעה שכשיהיו ישראל במדבר יסורו מעליו הצפרדעים?

ועוד יש לשאול כמה זמן נמשכו המכות? יש דעה שכל מכה נמשכה חֹדש. אבל הדעה הזאת קשה בכמה קושיות. בזמן הברד כבר היתה השעורה אביב והפשתה גבעול. כלומר: הברד כבר היה בניסן או סמוך לו. מיד אחרי החשך קורא פרעה למשה ומשה אומר לו כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, משמע שזה היה כבר בערב פסח עצמו, כלומר: שלשת ימי החשך הם י"א, י"ב וי"ג בניסן. לכן היה צריך לקחת את הפסח בעשור. כשעמדו משה ואהרן לראשונה לפני פרעה כבר היה משה בן שמונים שנה ואהרן בן שלש ושמנים שנה. וארבעים שנה היו ישראל במדבר, ומשה מת בן מאה ועשרים, מכאן עולה שאי אפשר שעברה עוד שנה בין דברי משה אל פרעה לבין יציאת מצרים (אמנם זאת לא ראיה, כי אפשר שהחל מראש חדש ניסן של שנתו השמונים התורה כבר אומרת שהוא בן שמונים).

ועוד יש לשאול: אם הצווי לאכול מצות מקורו בכך שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, איך צוה ה' את משה כבר בראש חדש ניסן שישחטו את הפסח ויאכלוהו על מצות ומרורים, וששבעת ימים לא ימצא חמץ? כבר בראש חדש ניסן, עוד לפני שיצאו ממצרים, עוד לפני שלא הספיק בצקם להחמיץ ואפאוהו עֻגֹת מצות כי לא חמץ, עוד לפני שפסח ה' על הפתח.

התשובה לכל השאלות האלה היא שחג הפסח היה חג שחגגוהו אבותינו כבר במצרים (או לפחות: שמועדו נמסר למשה ונמסר ע"י משה לעם ישראל עוד לפני המכות האחרונות). לאורך כל הפרשה משה בא אל פרעה בדרישה אחת ברורה: תן לנו ללכת אל הר ה' אלהינו לעשות בו את החג. השליחות של משה היא להביא את ישראל להר ה' לחֹג בו את החג. לחג הזה יש מועד ידוע שגם משה וגם פרעה יודעים אותו. ליציאת מצרים יש מועד מתוכנן מראש. ליל שמֻרים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים. מטרת בואם להר סיני היא לחֹג בו את חג ה'. לכן הם נשארו בהר סיני עד כ באיר של השנה השנית. כיון שבשנה הראשונה לא הספיקו להגיע להר סיני לחֹג בו את הפסח, הם נשארו בהר סיני עד פסח הבא. עד שכל ישראל, כולל הטמאים, עשו את הפסח בהר סיני. רק אז אפשר היה לעזוב את ההר.

את הפסח אפשר לעשות רק בהר ה'. והר סיני באותו זמן אכן נשא את התאר הזה. הוא היה הר ה' הזמני. פרעה הציע למשה הצעת פשרה: לכו זבחו לאלהיכם בארץ. מה ההתעקשות הזאת על הר ה' דוקא? (אגב, תשובה זהה נאמרה ע"י פרעה המודרני של היום. בעתירה לבג"ץ בשם חופש הדת וכו' וכו' בדרישה לעשות פסח, פסק בג"ץ שהמעוניין יכול לעשות פסח, ואין המדינה רשאית למנוע זאת ממנו, אך לא בהר הבית). את הפסח אפשר לעשות דוקא במועדו. לכן ברור מראש מתי יֵצאו ישראל ממצרים. (וגם לעניין זמנו של פסח, כמו לעניין מקומו של פסח, בתנאי לחץ נִסה מאן דהוא להקריב את הפסח ביום אחר בשנה: אהרן, בלחץ בני ישראל שצִפו מתי יזבחו לאלהיהם במדבר, קרא ואמר חג לה' מחר).

ישראל נצטוו לאכול מצות ומרורים עוד לפני שיצאו ממצרים. הם לא הספיקו לאפות את בצקם במצרים, אך כשהגיעו לסכות אפאוהו מצות כמו שנצטוו, ולא חמץ. את הפסוק "כי גורשו ממצרים" נראה לפרש שהוא נִמוק לאמור בראש הפסוק "ויאפו את הבצק" ולמה לא אפאוהו כבר במצרים "כי גורשו ממצרים". ואפאוהו מצות כי כך נצטוו. למה לא השתהו במצרים כדי לחמצו, כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה. את הבצק הוציאו ממצרים כבצק, ואפאוהו בסכות. כך עולה גם מהפסוק וישא העם את בצקו טרם יחמץ.  בפרשת ראה משמע שהמצות הן זכר לחפזון, נאמר שם "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם...". אבל אין זאת אומרת שאפו את הבצק כבר במצרים. אפו אותו בסכות. אבל הגיעו לשם בחפזון ולא הספיק הבצק להחמיץ.

((ומכאן דרשת חכמים שליל שמורים היינו שהוא משומר מששת ימי בראשית. מששת ימי בראשית חוגגים את החג הזה ולכן שמרו ה' להוציאם מארץ מצרים. (אמנם, בעוד ששבועות וסכות הם גם חגי הקציר והאסיף, הרי שחג המצות מנֻמק תמיד דוקא ביציאת מצרים). ומנין ישראל יודעים שהם מצפים לחוג את החג בהר ה', מסורת היא בידם מאבותיהם שאלהים פקד יפקד אותם (שהרי בסוף ספר בראשית הוזכר שיעקב ויוסף אמרו זאת לבניהם), והם יודעים שאבותיהם זבחו בהר, וכן עולה משירת הים. וראה דברינו בפרשת בשלח)).

משה לא יכול היה לומר לפרעה שלא יסיר את הצפרדעים עד שיהיה היהודי האחרון מחוץ למצרים, מפני שעדיין לא הגיע הזמן לצאת. ויתרה מכך: משה לא מבקש מפרעה לגרש את בני ישראל אלא רק לאפשר להם לחגוג, אילו היה משה מבקש מפרעה לודא שהיהודי האחרון יוצא ממצרים, היה פרעה מתרעם על הכפיה הדתית שיש כאן. מדוע להכריח את מי שאינו רוצה לחֹג לה'? גרוש בני ישראל התאפשר רק כאשר פרעה מיזמתו רצה לגרש אותם כדי לעצור את מכת בכורות, ואחרי שהיה ברור שמועד הפסח ממילא כבר עבר, ולא בשבילו מוציא אותם פרעה ממצרים. (או שפרעה חשב תחילה שהוא צריך להחזיק מעמד רק עד שפסח ממילא יעבור, אז כבר לא יהיה על מה לריב וממילא לא יהיו עוד מכות. וכשראה שפסח הגיע והמכות נמשכות – הוציא את ישראל ממצרים. כך או כך, התורה מסכמת "ומשה ואהרן עשו את כל המפתים האלה לפני פרעה ויחזק ה' את לב פרעה ולא שלח את בני ישראל מארצו", כשהגיע ערב פסח ועדין לא יצאו).

מכת צפרדע (ויתר המכות בפרשת וארא) היתה בזמן שהוא עדין רחוק דיו מהפסח כדי שאי אפשר יהיה לקבוע שהמכה לא תפסק עד שיצא היהודי האחרון, הלא במדינה נורמלית אין מגרשים אדם למדבר מהרגע להרגע, נותנים לו זמן רשמי להתכונן. אך הזמן היה קרוב דיו לפסח כדי שאם ההכנות ליציאה לא מתחילות למחרת בבקר, ולא יצא מיד צו מלכותי ליציאת היהודים במועדם, אות וסימן הוא לכך שפרעה החליט שלא לשלח את ישראל.

וכך מתכוננים ישראל לחג, שואלים מהמצרים בגדי חג ותכשיטי חג, וככל שהולך החג ומתקרב מבינים ישראל שמשה קִבל את הצעת פרעה לזבוח בארץ. אפשר לנשום לרוחה, אין צֹרך לעזוב את מנעמי מצרים, אפשר לחגוג ולעשות סדר כהלכתו, לדבר על הגאֻלה העתידה, ולומר לשנה הבאה בירושלים. גם בשנה הבאה נאמר כך. הלכות הפסח נאמרו מראש, ומראש נערכו ישראל לשבעת ימים ללא חמץ, אבל צדה לא עשו להם.

ובליל חג זה הוציאם ה' ממצרים. את הפסח הם עשו בהר סיני כעבור שנה. דמו נזרק על מזבח ה' בחצרות אהל מועד.

התהליך המדיני של יציאת מצרים

עיון במשא ומתן שבין משה לפרעה מלמד על תהליך פוליטי ארוך וממושך.

הפעלת לחץ ואי אמירת המטרה הסופית

תהליך יציאת מצרים, כדרכו של תהליך מדיני, מתפתח בהדרגה. הצדדים, או לפחות אחד מהם, הולכים ומגמישים את עמדתם. וכדרכו של תהליך מדיני, הצדדים, או לפחות אחד מהם, לא אומרים בדיוק מה המטרה שלהם. הם משיגים את המטרה ע"י הפעלת לחץ.

לכל אורך הדרך משה אומר לפרעה שהמטרה היא ללכת דרך שלשת ימים במדבר לזבוח לה'. לשניהם ברור שלא זו המטרה, המטרה היא לצאת ממצרים. לכן משה לא יכול לקבל הצעת פשרה שתכלול את השארות חלק מישראל במצרים. ואולם, גם היתר של פרעה לצאת ממצרים אינו המטרה של משה. המטרה של משה הוא גֵרוש של ישראל ממצרים ביד חזקה, בלי בג"ץ ובלי בצלם. אלה שרוצים ואלה שאינם רוצים.

פרעה הולך ומתרכך. במכת ערוב הוא כבר מציע: "לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ". רוצים לזבוח? מה הבעיה? אבל למה במדבר? (כמו פרעה של ימינו: רוצים להקריב פסח? בבקשה, אבל לא בהר הבית). משה משיב לפרעה: "לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַה’ אֱלֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ?". גם לזה דרושה תעוזה גדולה, שלא יכולה לבוא אלא לאחר כמה מכות, כאשר פרעה כבר ירא ממשה. משה אומר לפרעה בדרך אגב: אני הולך לאכול את אלהיך. פרעה כבר מבין שאלה הם חוקי המשחק ולכן הוא אומר: אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וּזְבַחְתֶּם לַה’ אֱלֹהֵיכֶם בַּמִּדְבָּר רַק הַרְחֵק לֹא תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת. כלומר: דרך שלשת ימים אני לא נותן לכם. אם אתם לא רוצים לשחוט את אלהי מצרים לעיניהם, אתם יכולים לצאת מחוץ לעיר עד שלא יראו אתכם. ומסתבר שגם לגבי ההבטחה המצומצמת הזאת פרעה עדיין לא באמת חושב שהוא אכן ישלח את ישראל. ברור לו שאחרי סִלוק המכה הוא יחזור בו. (את אי נכונותו של פרעה לשלח את ישראל אל הר ה' אפשר להסביר בהסבר פשטני: הוא מבין שאם ילכו רחוק לא יוכל להחזיר אותם. ההסבר הזה ודאי נכון, אבל יתכן שיש כאן עֹמק נוסף: זביחה וחגיגה של כל אדם ואדם עדין לא מלמדת על מלכות ה', היא עדיין מייצגת הלכה שהיא עניינו הפרטי של האדם הפרטי. לעֻמת זאת, קביעה שהכל יבואו אל ה' למקום שהוא יבחר כבר איננה מיצגת תפישה שלפיה ההלכה היא עניינו הפרטי של האדם. היא כבר קביעה כיצד העולם צריך להתנהל. היא מלמדת על מלכות ה').

הלחץ מתחיל להשפיע

המגמה משתנה במכת ארבה. כאן מנהל פרעה מו"מ עם משה עוד לפני המכה. משה אומר את דבריו ויוצא, הוא לא מחכה לתגובה. פרעה, בעקבות דברי עבדיו, קורא למשה לחזור. פרעה כבר מחזר אחרי משה, ואומר לו: לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה’ אֱלֹהֵיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים. כאן מתחיל מו"מ ממשי. תשובת משה: "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה’ לָנוּ". אנו הולכים לחגוג. כֻלנו באים. משה יוצא ומביא את הארבה.

אחרי הארבה והחשך, פרעה הוא היוזם, הוא המחזר אחרי משה. הוא קורא למשה וכבר מציע לו עמדה הרבה יותר מרוככת: "לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה’ רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם". אך משה, לא רק שאינו משנה את עמדתו, הוא עוד משיב בעזות: "גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלוֹת וְעָשִׂינוּ לַה’ אֱלֹהֵינוּ". זה כבר מרגיז את פרעה, משה לא מוכן להתגמש במו"מ? כך לא מנהלים מו"מ! בכעסו אומר פרעה למשה: "הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת". משה משיב כן דברת. ומוסיף: "כֹּה אָמַר ה’ כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם:  וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:  וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף:  וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה’ בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל:  וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי כֵן אֵצֵא". וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף.

משה אומר "וירדו כל עבדיך" אך כוונתו (או לפחות כך היה בסוף) שפרעה עצמו יֵרֵד אליו. נחלקו הדעות בגמ' אם משה יצא מלפני פרעה בכבוד או שסטרו ויצא, אך התנהגותו היא כשל סטירה. (יתכן שגם מ"ד סטרו ויצא, לא מתכוון לסטירה ממשית). משה כבר מגבש לעצמו מעמד בטוח, הוא נכנס ויוצא בבית פרעה ועבדי פרעה כבר תומכים בוויתורים מפליגים כלפי משה.

גמישות לא תביא את הגאֻלה

זה היה צעד קשה. הלא בתחִלתו של התהליך זקני העם כעסו על משה שהוא יוצר נזקים. לא קל להתעקש מול פרעה. אך משה עומד על שלו, לא מתגמש ומשיג את מטרתו. הרעיון שכדאי קצת להתגמש עם המציאות, לוותר פה ולהשיג הישגים שם, זהו רעיון שלא יביא את הגאֻלה.

אמירה מוחלטת או התחמקות והתגמשות

פתיחת המו"מ היא באמירה מוחלטת, את זה רואים אנו כבר בפרשת שמות, בהבדל שבין משה לבין המילדות.
המילדות לא באו אל פרעה ואמרו לו בפה מלא "לא נשמע אל דבריך ולא נהרג את הילדים", הן יראו מפניו, ולכן תרצו לו תרוצים שונים, כי לא כנשים המצריות העבריות וכו'. אבל התורה מדגישה לא שהן יראו את פרעה אלא שהן יראו את האלהים. הן היו יכולות גם לעשות להפך: לעשות את דברי פרעה ולתרץ תירוצים כלפי הקב"ה: להמית את הילדים, ולבא אל ה' בתרוצים שונים בנוסח "אם נצרף את שיטת הרשב"א בקדושין עם שיטת תוס' בב"מ, נוכל להקל בשעת הדחק להרוג את התינוקות בגרמא ושנים שעשאוה". אבל הן יראו את האלהים יותר מאשר את פרעה, ולכן את התירוצים הן הפנו כלפי פרעה ועשו מה שה' אמר. לא כל יהודי בגלות נהג באֹמץ כמותן. רבים אחרים סברו שאין ברירה וצריך לעשות מה שהמלך אומר. פקוח נפש וכו'. ובגדול: נכון שצריך לעשות מה שה' אומר, אבל המלך הוא באמת קיים ובאמת מסוכן. השאלה היא את דברו של מי אתה עושה ולמי אתה מתרץ תרוצים. בנסיון הזה המילדות עמדו בכבוד.

זה מספיק כדי להחזיק מעמד במצרים. זה לא מספיק כדי להוציא את ישראל מעבדות לחרות. בשביל זה אין די בלבא אל פרעה כעבד ולתרץ תירוץ. פה צריך לומר בפה מלא ובאֹמץ "כה אמר ה' אלהי ישראל שלח את עמי ויחגו לי במדבר". אני עובד את ה' ולא אותך. ה' אמר ואתה צריך לעשות. כדי לצאת לחרות צריך תחילה לצאת לחרות מחשבתית, ולומר: אני לא מקבל את המוסכמות העולמיות. אני מאמין בה' ואני בא ללכת בשם אמונתי ולהנהיג את העולם. פרעה צריך לשמוע בקול ה'. יציאת מצרים היא הפצת הבשורה הגדולה שה' מולך בעולמו והעולם כֻלו יכירנו.

אבל זה לא תמיד מועיל. כאן זה לא הועיל. לפחות לא בתחלת התהליך. פרעה לא מתרשם מהאמירה המוחלטת של משה, והוא אינו משלח את ישראל.

גם האמירה של משה מצד עצמה לא היתה מוחלטת, הוא בִקש רק ללכת דרך שלשת ימים לזבוח במדבר. הוא לא בִקש לצאת לחרות. דרך ארֻכה עוד צריך עם ישראל לעבור עד שיהיה בן חורין, אבל יש כאן כבר התקדמות של צעד נוסף מעבר למעשי המילדות. משה עומד מול פרעה כשוה אלא שוה, כמי שבא בדרישות ולא רק מתרץ תרוצים.

ונקודה חשובה נוספת. נכון שמשה בא אל פרעה באמירה המצטדקת-משהו "אלהי העברים נקרא עלינו נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלהינו פן יפגענו בדבר או בחרב", כלומר: לא שאנו מקדמים אמונה והשקפת עולם, פשוט יש לנו איזה עניין מגזרי, משהו פנימי של היהודים, בין היהודים לבין אלהיהם. עניין דתי שלנו.  אבל האמירה הראשונה שלו אל פרעה היא הרבה יותר החלטית: "כה אמר ה' אלהי ישראל שלח את עמי ויחגו לי במדבר". השאלה אם כעבדים או כבני חורין לא עולה שם כלל. האמירה היא: אתה צריך לשמוע בקול ה'. זאת נקודת הפתיחה למו"מ. אחרי שזאת נקודת הפתיחה אפשר לבא אל פרעה ולנהל אתו מו"מ ממושך, מתוך הכרה בכך שבינתים הוא המלך ואנחנו תחתיו. מתוך כך אפשר לנהל מו"מ מדיני תוך כדי הפעלת לחץ פיזי בלתי-מתון באמצעים לא-קונבנציונליים. אבל התנאי לכך שהמו"מ הזה יוביל למקום הדרוש הוא שהפתיחה תהיה בפניה מוחלטת, לא מתרפסת, "כה אמר ה'".

הוכחת הצדק והפעלת לחץ

משה מדבר אל פרעה באותות ובמופתים, לפחות בגלוי. הוא אינו מכה את פרעה או מאיים עליו אלא רק מוכיח לפרעה שיש ה' ולכן יש להוציא את ישראל ממצרים. שאלת מי ה' ואמרת לא ידעתי את ה'? אודיע לך. דיון אינטלקטואלי. כך זה מוצג (לפחות במכות הראשונות) אבל למעשה זוהי יד חזקה, אלה מכות. ה' מוציא את ישראל ממצרים בכח. באות כאן לידי בִטוי שתי דרכים: הדרך של אותות ומופתים כדי שידעו כל באי עולם שה' האלהים ולכן יש להוציא את ישראל ממצרים, והדרך של הכח הגדול השובר את פרעה. זה הכח שכל הבריאה מונעת ממנו. מתברר שבאי העולם לא ייראו את ה' באותות לבד אלא בכח. הכח הוא המביא את המצרים לומר שה' האלהים. תחילה החרטומים, אח"כ עבדי פרעה, ולבסוף חיל פרעה אומר כי ה' נלחם להם במצרים, ואז מכירים בו גם ישראל, כי ראו את היד הגדולה. (ישראל מרשים לעצמם להכיר בכך שהם ראו את היד הגדולה, כי אפילו המצרים הנאורים אמרו כי ה' נלחם להם במצרים. אם אפילו המצרים מודים שהם ראו, אז זו לא בושה ולא פרימיטיביות להאמין במה שראינו). היד הגדולה מביאה למורא גדול והכרה בה'. קול ה' בכח, ומתוך כך קול ה' בהדר. לכן גם בתהלים ההכרה באדון חולי ארץ באה בצאת ישראל ממצרים. צאת ישראל ממצרים, הזמן בו התהוה עם ישראל והיו ישראל ממשלותיו, הוא הזמן שבו הים, הירדן וההרים והסלעים והצורים, וכל הבריאה כולה, חלה מפני ה'.

ה' מוציא את ישראל במורא גדול. מהו מורא גדול? מי ירא ממי? תחלה משה ירא מפרעה ובא אליו בדחילו ורחימו. ישראל ודאי שבויים במחשבה שפרעה הוא מלך העולם ולא עולה על דעתם לירא אותו ולאלץ אותו בכח לעשות מעשה, הם יראים מפניו בחרדת קדש. אך תוך זמן קצר ירא פרעה מישראל. יה"ר שיהיה כן בקרוב עם מלכי ימינו. פרעה בסוף משלח את ישראל ביד חזקה. ועל הים הוא רואה עוד מופתים עד שהוא מבין שה' נלחם במצרים, ואז מבינים זאת גם ישראל. חלק מהמאבק נעשה כביכול בדרך של פוליטיקה, וגם בזה יד ה' מתגלה, ובסופו של דבר פרעה הוא הירא.

הבנה שהמו"מ אמתי

המו"מ בין משה לפרעה הולך ומתקדם. במכת צפרדע אומר פרעה שישלח את ישראל. משה לא אומר לו "אסיר ממך את הצפרדעים אחרי שהאחרון בבני ישראל יהיה מחוץ למצרים", כי שניהם יודעים שפרעה לא באמת מתכון להוציא את ישראל. לכן פרעה כלל לא מתחיל לשאת ולתת עם משה. לא אכפת לו להבטיח שיוציא את כל ישראל, הוא יודע שלא יקַיֵּם. במכת ערוב, פרעה כבר מתחיל לשאת ולתת ולהציע הצעות חלופיות, משום שהוא כבר מתחיל להבין שבסופו של דבר יצטרך לקַיֵּם. הוא עדין לא מכיר בכך לגמרי. כשהוא אומר "אנכי אשלח אתכם וזבחתם לה' אלהיכם במדבר רק הרחק לא תרחיקו ללכת", הוא כבר יודע שלא יתן לישראל ללכת למחרת בבקר. גם משה יודע זאת. אבל פרעה מתחיל להבין שבסופו של דבר יצטרך לתת משהו. אבל זה לא כ"כ מטריד אותו שהרי במכת ברד הוא שוב מרשה לעצמו להבטיח הבטחות מלאות.

לא כן המו"מ לפני הארבה ואחרי החשך. כאן כבר ברור גם למשה וגם לפרעה שמתנהל מו"מ אמתי שתוצאותיו תחייבנה את הצדדים ותבוצענה בפעל. כאן הולך פרעה ומגמיש את עמדותיו, ככל מנהיג המנהל מו"מ, לכן אין פלא שהוא כועס כאשר משה מסרב ללכת לקראתו אפילו צעד אחד, ולא די בכך אלא שהוא אף מקשיח את עמדותיו, ואינו בוש לומר גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות.

מכאן המדרש שסטרו ויצא. משה ששואל בתחלת החומש מי אנכי כי אלך אל פרעה, ובהמשך איך ישמעני פרעה, כבר גדול מאד בארץ מצרים, ואינו ירא ואינו בוש לעמוד לפני פרעה בעזות ולומר כן דברת וכו'.

השמר לך

בסוף המכות, פרעה מוצא את עצמו במצב לא כ"כ מלכותי. משה דוחק בו ודוחק בו, פרעה כבר הלך בדרך של משא ומתן עד קצה גבול היכולת מבחינתו, ומשה מסרב.

כעת עומדות בפני פרעה שתי אפשרויות. אחת מהן היא להכנע לגמרי ולצאת מהספור בצורה מאד לא מלכותית, הוא בוחר בדרך השניה: הבה נתעלם מהאויב כדרך המלכים, וממילא הוא לא יהיה קיים: לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת.

במקום להכנע בפני ה', פרעה מגדיל את עצמו. הפסוק "בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת" מזכיר שני פסוקים אחרים בתורה: "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" והבולט יותר: "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי". פרעה מעמיד את עצמו במקום אלהים.

פרעה מבקש להעביר למשה מסר: כל הכבוד לדברי אלהים, פקודות פרעה קודמות.

משה משיב כן דברת. באותו לילה קרא פרעה למשה ואהרן ואמר קומו צאו.

לאורך כל יציאת מצרים השאלה הנשאלת היא מי האלהים. כאן פרעה מוציא את המרצע מן השק וחושב שבדרך זו ינצח את משה. סופו שירד למצולות.

תשובתו של משה היא "כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ", כמובן, חוץ מחצות הלילה הקרוב, שכל עבדיך אלה ירדו אלי וישתחוו לי. (כאשר הכוונה היא שאתה תשתחוה לי), חוץ מהלילה הזה - לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ. ישראל ומצרים לא יתראו עוד, כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם.

עשרה מופתים והתגלות אחת

אחרי החשך קרא פרעה למשה. בהזדמנות זו אמר לו משה: כחצת הלילה אני יוצא בתוך מצרים. משה אומר "כחצת הלילה" אך לא מפרש איזה לילה, מכאן משמע שהוא כבר עומד באותו יום. הארוע הזה, שבו פרעה קרא למשה, היה בי"ד בניסן. אז אמר משה לפרעה "כה אמר ה' כחצת הלילה אני יוצא וכו'", וכונתו: הלילה אני יוצא. זה היה אחרי שקרא פרעה למשה אחרי שלשת ימי החשך. מכאן נראה שהסבה שבגללה פסח מצרים מקחו מבעשור, היא כי י"א י"ב וי"ג הם שלשת ימי החשך. (ולהלן נביא עוד סבות לכך שמקחו בעשור). בי"ד בניסן בבקר אמר פרעה למשה אל תסף ראות פני, ומשה אמר לו כן דברת, ואח"כ אמר לו כחצת הלילה אני יוצא וכו'.

ומנין ידע משה שה' יוצא באותו לילה בתוך מצרים? ה' אמר לו זאת כבר בראש חדש. ה' הלא נגלה אליו בר"ח ניסן ואמר לו את כל הדברים האלה, כמו שנאמר: "וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:  הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים .... וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה .. וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה’....".

אם כך, למה התורה לא מספרת לנו את הדברים כסדרם הכרונולוגי? למה שיחתם של משה ופרעה שהיתה בי"ד בניסן, נזכרה עוד לפני דברי ה' אל משה ואהרן בר"ח ניסן? (וכפי שנבאר בהרחבה בפרק "מתי אמר ה' למשה שתהיה מכת בכורות").

התורה מבחינה בין פרשיות האותות, לבין מכת בכורות. פרשיות האותות פותחות בכותרת: "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:  וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים:  וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’ בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם". אח"כ נזכרו המופת שנעשה במטות שהפכו לתנינים, ועוד תשעה מופתים (תשע המכות הראשונות), ואת כֻלם מנמק משה בצֹרך להודיע למצרים כי אני ה'. התורה מסכמת את עשרת המופתים האלה בפסוקי סיום דומים מאד לפסוקי הפתיחה: "וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:  וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק ה’ אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ". המו"מ המתמשך בין משה לפרעה, הוא חלק מפרשיות המופתים. פרעה קורא למשה בעקבות החשך, ואומר לו שלא יראה עוד את פניו. המו"מ בין משה לפרעה נכשל. כפי שאמר ה' למשה מראש בפרשת המלון (וכפי שנבאר להלן) שהדרך הזאת לא תועיל.

פרשת החדש הזה מתחילה נושא חדש: מכת בכורות ויציאת מצרים. מבחינה כרונולוגית הוא התחיל קדם לכן, אך כיון שהוא נושא חדש, סִיְּמה התורה את פרשיות האותות והמופתים, ואח"כ עברה לעסוק במכת בכורות ויציאת מצרים. (וכפי שנבאר בהרחבה בפרק "מתי אמר ה' למשה שתהיה מכת בכורות").

מכת בכורות ויציאת מצרים הן נושא בפני עצמו. נבאר זאת בהרחבה להלן. מכת בכורות לא באה לבאר כי ה' הוא האלהים, אלא לבאר שה' בוחר בישראל. כפי שאמר ה' למשה מראש, שהמופתים לא יועילו, אבל האמירה "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל:  וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ", היא שתועיל.

נחלקו המפרשים מתי אמר ה' למשה "עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים". יש אומרים שהדברים נאמרו לו שם, בעמדו לפני פרעה, לפני שאמר "כה אמר ה' וכו'" ויצא בחרי אף. ויש אומרים שהוא מאמר מוסגר, (נבאר זאת בהרחבה בפרק הבא). ולמעשה נאמרו לו הדברים עוד קדם לכן, והתורה מלמדת אותנו את זה שם כדי שנדע שכשמשה אומר לפרעה "כן דברת", ואומר אח"כ "כה אמר ה'", הוא אומר זאת מפני שהוא יודע שעוד נגע אחד יצאו ממצרים. לכן אומר משה: כדבריך, לא אוסיף עוד ראות פניך. כמו כן, משה יודע שהמצרים כבר יראים מבני ישראל ועבדי פרעה יראים ממשה. את זה לִמדה אותנו התורה שם, ומכאן מובן למה אמר משה כן דברת ויצא.

כאן מסתיים אפוא המו"מ בין משה לפרעה. אותו מו"מ המתבסס על המכות. המו"מ נכשל. פרעה מגרש את משה מלפניו לעולם.

אבל משה לא מתייאש. משה אומר לפרעה "וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר....". בסופו של דבר ירד אליו פרעה עצמו, אך משה לא אמר לפרעה שיֵרד הוא עצמו, משום שאמר לו פרעה "אל תוסף ראות פני" ומשה השיב "כן דברת". כלומר: אתה לא רוצה לראות את פני? בסדר, לא תראה. את כל עבדיך תשלח אלי. (ומשה עוד מוסיף ואומר "והשתחוו לי". יתכן שאינו מתכוון להשתחויה ממש, אלא כבִטוי. ויתכן שכוונתו להשתחויה ממש. אבל הרעיון ברור: עבדיך עוד יתחננו בפני שאצא. עבדיך יעבדוני. גם אם לא ישתחוו בגופם, הרוח תהיה רוח קדים עזה. חז"ל מוסיפים ואומרים שפרעה עצמו ירד אל משה. בפשט הדברים זה לא כתוב. בפשט הדברים נאמר "ויקרא למשה ולאהרן", ולכאורה "ויקרא" היינו ששלח את עבדיו לקרוא למשה. ואולי אף לא דִבר בעצמו עם משה אלא אמר לעבדיו לומר למשה את הדברים. בכל אופן יש כאן מעין "והשתחוו לי". אמנם, אח"כ נאמר "ותחזק מצרים על העם" "כי גורשו ממצרים", משמע שהמצרים לא ממש השתחוו לישראל אלא הוציאו את ישראל בידם החזקה. אמנם, הם היו כלי לשלח את ישראל מן הארץ).

חז"ל אומרים שמשה לא אמר לפרעה שהוא עצמו יֵרד אליו משום שחלק כבוד למלכות. כדברי הגמ' בזבחים קב. אבל גם לשון "כן דברת" כוללת בתוכה לעג מסוים. משה לא אמר "כן אעשה" אלא "כן דברת". מעין השמר לך. אתה תבקשני ולא תמצאני. משה כבר עומד במצב שבו פרעה ירא לגעת בו. המצרים חוששים מפניו. ומכאן דברי ר"ל שסטרו ויצא. משה יוצר בחרי אף. יציאה בחרי אף היא פעולה שיכול לעשות מי שכבר יראים אותו, ומתוך כך מכבדים אותו וחלים מפניו. וגם אם לא סטרו בפעל, היציאה בחרי אף באמירה כמו שאמר משה, היא סטירה. משה הולך וגדל וחזק.

התהליך של המכות, הביא לידי כך שבי"ד בניסן בבקר כל עבדי פרעה כבר פחדו מפני משה. האיש משה גדול מאד בארץ מצרים. המלך אשר לא ידע את יוסף, קבל תחתיו יהודי אחר גדול מאד בארץ מצרים.

ואעפ"כ לא מניחים המצרים את עם ישראל לצאת ממצרים. נראה שהמצרים השאילו להם כלים כי הן המצרים והן בני ישראל, סברו שמשה קבל את הצעת הפשרה של פרעה לזבוח בארץ, ולכן הוא מצוה את ישראל לזבוח בארץ. המצרים שמחו כי חשבו שבזה נגמרו המכות והם נִצחו, ובני ישראל שִתפו פעולה, גם אלה מביניהם שלא רצו לצאת, כי סברו שלא יוצאים. והראיה:  גם צדה לא עשו להם. אילו אכן האמינו שיוצאים, היו עושים צדה. (ולהבדיל מהם אמר יהושע באותו חדש אחר ארבעים שנה: הָכִינוּ לָכֶם צֵידָה כִּי בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ... גם כאן וגם שם הכינו שלשה ימים מראש). משה אמר לבני ישראל שלא יצאו איש מפתח ביתו עד בקר, כי ה' עובר לנגוף את מצרים ורק בתוך בית עם דם על המשקוף הם מוגנים. יתכן שגם משום כך המשיכו היהודים להאמין שרק מן השפה ולחוץ משה אומר שיוצאים ממצרים. אבל אפשר להיות רגועים; משה לא מתכוון ברצינות. באמצע הלילה התברר שמשה התכוון ברצינות גמורה. מצרים שלחום והם יצאו בחפזון. בסופו של דבר יצאו ישראל ממצרים בידם החזקה של המצרים. הם יצאו איש מפתח ביתו, וממצרים. ולא יכלו להתמהמה.

מתי אמר ה' למשה שתהיה מכת בכורות

המו"מ בין משה לפרעה אחרי מכת החשך מחולק לשלש פרשיות:

וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה’ רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם:  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלוֹת וְעָשִׂינוּ לַה’ אֱלֹהֵינוּ:  וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת ה’ אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת ה’ עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה:  וַיְחַזֵּק ה’ אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם:  וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת:  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ: פ

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה:  דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב:  וַיִּתֵּן ה’ אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם: ס

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה’ כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם:  וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:  וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף:  וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה’ בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל:  וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי כֵן אֵצֵא וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף:

הפרשיה השלישית היא המשך ישיר של הראשונה. אפשר לקרוא אותן ברצף: "וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת:  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה’ כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם:  וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וכו'".

הפרשיה האמצעית נצרכת, כדי שנדע על סמך מה אמר משה לפרעה מה שאמר. אבל לא בהכרח היא נאמרה שם. גם לא סביר ששם היא נאמרה. האם בעודו עומד לפני פרעה אמר ה' למשה מה שאמר?

מסתבר שהדברים נאמרו אל משה כבר קודם לכן. הלא כך עולה מדברי ה' אל משה בפרשת החדש, ומדברי ה' אל משה בסנה ובדרכו ממדין. התורה מביאה את הדברים כאן כדי שנדע על סמך מה אמר משה לפרעה מה שאמר. המו"מ המסכם את המכות נגמר ב"וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף". המכות נכשלו. פרעה לא השתכנע. כפי שאמר ה' למשה מראש.

ישראל אפוא עושים את הפסח מתוך תחושה שלא יוצאים הלילה ממצרים. באותו לילה הוציא ה' את ישראל ממצרים.

אני ולא שרף

כל המכות נעשו ע"י משה וע"י המטה. כדרכם של החרטומים. רק סִלוקן של המכות היה ע"י תפִלה ובלי מטה. לא כן מכת בכורות, היא נעשתה ללא מטה ולא ע"י משה. לכן דרשו חז"ל "אני ולא מלאך". (כלומר: ה' ולא משה). הקב"ה בכבודו ובעצמו גואל את ישראל. זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל. יש עוד דבר שאפשר לדייק מלשון הפסוק הזה: לא "אשר הכה את מצרים" אלא "אשר פסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים". כלומר אשר לקחנו לו לעם. אשר הפלה בין מצרים ובין ישראל, ולא נתן המשחית לבא אל בתינו לנגוף. זה הדבר שעשה ה' בכבודו ובעצמו. בכל המכות אומר משה לפרעה שהמכה באה למען ידעו מצרים כי אני ה'. לא כן במכה הזאת. כאן המטרה היא "למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל". המכה הזאת לא באה למען תדע כי אני ה', אלא למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל. הפעולה העִקרית שאותה עשה ה' בכבודו ובעצמו בפסוק הזה היא לא נגיפת מצרים אלא הפסיחה על ישראל.

והפסוקים צריכים ביאור. כי מכך שצריך ה' לפסוח על הפתח ולא לתת למשחית לבא לנגוף, משמע שאכן יש שם מלאך משחית, שיודע להבחין בין בכור לפשוט, אך אינו יודע להבחין בין מצרים ובין ישראל, וה' צריך לבא להציל את ישראל מפניו.

מה עשה ה' בכבודו ובעצמו? הכה את מצרים או הציל את ישראל?

חז"ל דיקו "אני ולא אחר" לא מהפסוק העוסק בהצלת ישראל, אלא מהפסוק העוסק בהכאת מצרים, משם דיקו חז"ל אני ה' אני הוא ולא אחר. ואכן כך משמע משם, שהרי ההכאה לא נעשתה במטה. (חז"ל יכלו לדרוש זאת גם מהפסוק "כֹּה אָמַר ה’ כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם:  וּמֵת כָּל בְּכוֹר ...", שע"פ הפשט הוא הנסוח של משה לפסוק "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וכו'". (אמנם בתורה הפסוק "כה אמר" נזכר לפני "ועברתי", אבל כבר בארנו לעיל שכרונולוגית הוא נאמר אחרי שמשה שמע מה' את הפסוק "ועברתי"). אלא ששם אפשר לפרש ש"אני יוצא בתוך מצרים" אמור על הסיפא: ומת כל בכור וכו' למען תדעו אשר יפלה ה' וכו').

ואם בא ה' בכבודו ובעצמו, מה עושה שם המשחית?

יש לבאר מהו משחית ומהו מלאך. משחית הוא מגפה, הוא כח חסר בחירה חפשית ככל כחות הטבע. ה' עושה מלאכיו רוחות. כל כחות הטבע הם מלאכים של ה'. השמש, המאורות והרוחות, וכן המגפות, כלם מלאכי ה' צבאות ההולכים לעשות רצונו בלא בחירה חפשית. ואם בא ה' אל מצרים ובידו מלאך משחית, כדי לגאול אותנו, מטרת הגאֻלה היא שנדע שה' הוא המכה את מצרים, ובזה נדע שה' הוא העובר בארץ מצרים. ושכל המכות שעשו משה שליח ה', (וכן יתר עשרת שליחי ה', שכן גם הצפרדעים והכנים הם שליחי ה'), נדע שה' עשאם. וגם מגפת הבכורות, באה כי ה' בכבודו ובעצמו יוצא בתוך מצרים, שאלמלא מקרא כתוב א"א לאמרו. וזה מה שעומד במרכז גאֻלת כל הדורות; תמיד ימָצאו חסרי האמונה שיאמרו שלא יד ה' עשתה זאת, כנגדם מלמדת אותנו התורה להאמין שיד ה' היא, גאל ישראל. (גם ביציאת מצרים לא האמינו ישראל בכך אלא אחר שבעת ימים).

אבל הפעולה הגבוהה יותר, שהיא זו שנעשתה שלא ע"י שליח, היא לא הכאת המצרים אלא דוקא הפסיחה, הכרת ישראל והבחירה בהם. שליח אינו יכול לבחור. הבחירה היא כֻלה ביד ה' היא. ההבחנה בין ישראל למי שאינו מישראל, אינה יכולה להעשות ע"י מלאך שאין לו בחירה.

המשחית הוא מגפה ככל המגפות, כח טבעי. הוא מבחין בין בכור לפשוט כי ההבדל בין בכור לפשוט הוא טבעי. גם החרטומים רואים אותו, וגם הצופה רואה אותו. אבל ההבחנה בין ישראל לעמים היא אלהית. רק אלהים, או איש שלמד את תורתו, יודע להבדיל בין קדש לחול. ה' יוצא בתוך מצרים לא כדי להכותם, אלא כדי להבחין בין ישראל לעמים. וגם זה לא בא אלא ע"י השתדלות ועשיה מצדנו, וקיום מצות הפסח. רק אם אנחנו מבדילים את עצמנו מהמצרים, יבדיל אותנו גם ה'.

תשע המכות הראשונות באו ללמד ש"אני ה'", גם הכחות הטבעיים הם יד ה', וזה מתגלה גם במכת בכורות. אבל במכת בכורות יש מסר ממעלה גבוהה יותר: ההבחנה בין קדש לחול. זו היא מעלה בפני עצמה.

מכת בכורות באה לא ע"י המטה, ולא ע"י מלאך ולא ע"י שרף אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. אני יוצא בתוך מצרים. למרות זאת המסר הוא לא "למען תדע כי אני ה'" כבשאר המכות, אלא "למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל". למשה אין תפקיד במכה הזאת. הוא לא מכה במטהו. המסר "למען תדעו כי אני ה'" לא נזכר במכה זו, הוא נדחה לקריעת הים, שבה שוב יכה משה במטהו על אחד מכחות הטבע, וידעו מצרים כי אני ה'. במכות הראשונות משה עושה מופתים במטהו כדי להוכיח לחרטומים בדרכם שלהם שה' חזק מהם. אבל במכת בכורות המטרה היא אחרת: להבחין בין ישראל לעמים. זהו יחודה של מכת בכורות. בכל המכות מדבר משה עם החרטומים. החרטומים מבינים היטב את כחות הטבע. גם המשחית הוא כח טבע שה' הביא לעולם. ההבחנה בין בכור לפשוט היא טבעית. מכת בכורות מלמדת שיש דברים שאי אפשר להבין בכלים טבעיים, ורק הקב"ה בכבודו ובעצמו יכול לבא ללמדם, שיש הבדל בין קדש לחול, בין ישראל לעמים. ה' הוא המבדיל בין מצרים ובין ישראל.

אמור מעתה: ה' יצא בתוך מצרים, הוא הביא עמו משחית, לא ע"י משה ולא ע"י מטה אלא הוא בעצמו. וגם המגפה הזאת היא יד ה', אבל הדבר שעשה ה' בכבודו ובעצמו ללא אמצעי בדרך הטבע, היא הפסיחה על פתחי ישראל.

יציאת מצרים, שנעשתה ע"י ה' בכבודו ובעצמו, היא ההבדלה בין ישראל לעמים, בין קדש לחול.

מה חשבו המצרים וישראל

המצרים השאילו לישראל כלים כי הם, וגם בני ישראל, סברו שמשה קִבל את ההצעה של פרעה לזבוח בארץ, ולכן הוא מצוה לזבוח בארץ. המצרים שמחו כי חשבו שבכך נגמרו המכות והם נִצחו, ובני ישראל שִתפו פעולה, וגם אלה שלא רצו לצאת, כי סברו שלא יוצאים. ויש לכך ראיה ברורה: גם צדה לא עשו להם. אילו היו מאמינים שאכן יוצאים, היו עושים צדה. לכן, הוצג הדבר לפני פרעה ולפני ישראל כאילו לישראל יש חג. הם וִתרו על הרצון ללכת לחגוג אותו במדבר, אז הם חוגגים במצרים. אך טבעי הוא שישאלו כלים ובגדים מכובדים מאת שכניהם שאינם חוגגים את החג הזה. ולמה לא? הם יחזירו אחרי החג. אחרי החג ישוב העולם לנהוג כמנהגו. הכל שמחו אפוא שהושגה פשרה בין משה לפרעה, ושמחו לשתף פעולה עם הפשרה הזאת, לפני שיתחרטו הצדדים. לכן השאילו המצרים לישראל כלים לצרך החג.

(ישראל אמנם זעקו אל ה' מן העבודה, אבל הם לא באמת האמינו ביציאת מצרים. הם קִוו שהזעקה תועיל לכך שהנוגש יוגבל לשתי מכות ביום ופרעה יתן תבן טוב. ליותר מזה הם לא צִפו. הם האמינו שיום יבוא ואלהים יפקד אותם, אבל לא ראו את זה קורה בימיהם).

משה אמר לבני ישראל שלא יצאו איש מפתח ביתו עד בקר, כי ה' עובר לנגוף את מצרים ורק בתוך בית עם דם על המשקוף הם מוגנים. מבחינת ישראל יש כאן עוד ראיה לכך שלא באמת מתכונים לצאת בלילה ממצרים. רק עושים כאילו. כך הם חשבו בתחילת הלילה. בהמשך הלילה נודע להם שהם טעו. מצרים שלחום והם יצאו בחפזון.

בסופו של דבר מצרים גרשום והם יצאו כבר בלילה. אמנם, אפשר שעד שנאספו כל העם למקום אחד והיו מוכנים למסע כבר היה יום, ובכך ייושבו שני המקראות, המקרא בפרשת בא שאומר שפרעה גרש אותם בלילה, והמקרא בפרשת מסעי שאומר שממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים, אבל כך או כך, מצרים גרשום וחזקו עליהם למהר לשלחם מן הארץ. לכן לא הספיקו לאפות את הבצק ונשאוהו על שכמם ואפאוהו בסכות.

פסח זה על שום מה

מהי המטרה של הפסח ושל מכת בכורות? הדם מפלה בין מצרים לבין ישראל. על כל המכות נאמר שמטרתן למען תדעו כי אני ה', מכת בכורות לא. מטרתה של מכת בכורות היא למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל. גם ענינו של פסח הוא למען תדעון אשר יפלה ה'. הפסח הוא לציון שה' פסח על בתי בני ישראל. ה' מבדיל את בתי בני ישראל מבתי הגויים, ההבדלה היא לפי בתים ולא לפי יחידים. זהו המיוחד בפסח, ולכן מי שלא עושה פסח נגרע מקהל עדת ישראל, ונכרת מהעם. במילה ובפסח מובדל אדם מהעמים ונהיה חלק מישראל, בלעדיהם הוא נכרת מישראל. שתי המצוות האלה באות להבדיל את ישראל מהעמים, המילה מבדילה את האדם הישראלי, והפסח מבדיל את הבית הישראלי. המילה מקדשת כל יחיד ויחיד, אבל הפסח מקדש את בתי ישראל. (משום שהמילה באה להבדיל את היהודי הפרטי מסביבתו, ואילו הפסח בא כדי להבדיל את עם ישראל כעם, ללמד על הבדלת עם ישראל מהגויים). הוא מבדיל את העם מעם אחר. וזהו יחודו.

לכן, יחודו של הלילה הזה הוא שבו ישראל מסמנים את עצמם ומבדילים את עצמם מהמצרים, וה' יוצא בכבודו ובעצמו להבדיל את ישראל מהמצרים ולגאול אותם.

את זה אפשר ללמוד כבר מפרשית המלון שבפרשת שמות. שם נאמר "וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם:  וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה’ בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל:  וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ:  וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה’ וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ:  וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי:  וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת". שם כבר אמר ה' למשה במפורש שהמופתים לא יועילו, ולכן עליך לומר אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי ישראל. את זה מלמדת מכת בכורות. אחרי שהמכות לא הועילו ופרעה לא משלח את ישראל, אלא אומר למשה לך מעלי, כבר אין מטרה להוכיח לו כי אני ה' (אם כי המטרה הזאת תחזור שוב בים). המטרה כעת היא לומר לו בני בכורי ישראל. אלא שלצורך זה צריך משה למול את ערלת בנו. אם הוא לא הבדיל את עצמו מהמצרים בדם – יבקש המיתו. כך בפרשת המלון, וכך בפרשתנו, כפי שבארנו לעיל. המסר הוא  כבר לא אני ה', כעת המסר הוא בני בכורי ישראל. אבל בשביל זה צריכים ישראל להבדיל את עצמם מהמצרים בדם. ללא הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות – יבקש המיתם.

משה אמר לעם "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר". בחוץ ה' נוגף את מצרים, בבתים אתם מוגנים ע"י הדם. הפסח מבדיל את הבית שלכם ושומר עליו. לכן גם לדורות בבית אחד יאכל.

בסופו של דבר מצרים גרשום והם יצאו כבר בלילה. אמנם, אפשר שעד שנאספו כל העם למקום אחד והיו מוכנים למסע כבר היה יום, ובכך ייושבו שני המקראות, המקרא בפרשת בא שאומר שפרעה גרש אותם בלילה, והמקרא בפרשת מסעי שאומר שממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים, אבל כך או כך, מצרים גרשום וחזקו עליהם למהר לשלחם מן הארץ. לכן לא הספיקו לאפות את הבצק ונשאוהו על שכמם ואפאוהו בסכות.

יציאת מצרים ועשית הפסח

שלש פרשיות פותחות בפסח מצרים ומסימות בצווי לדורות. פרשית החדש הזה עד חציה עוסקת במצרים ומחציה והלאה מלמדת את דיני שבעת ימי החג לדורות. פרשית משכו וקחו עוברת באמצעה לכי תבאו אל הארץ ופרשית ויהי בחצי הלילה שהמשכה צווי על הפסח לדורות. אי אפשר לצאת ממצרים אלא כחלק ממהלך החג לדורות.

מטרת יציאת מצרים היתה שיחגגו ישראל לפני ה' בהר סיני. השליחות של משה אל פרעה היא להוציא את העם ממצרים ולהביא אותו לחג את חג ה', ולעבוד את האלהים על ההר הזה, כפי שנאמר לו בסנה. אלא שבסופו של דבר – באותה שנה עשו ישראל את הפסח במצרים.

מתי עבדו ישראל את ה' וחגגו לו במדבר? בפעל הלא שחטו את השה במצרים ולא במדבר. אמנם, במעמד הר סיני הקריבו וזבחו עולות ושלמים, אך לא נאמר שם שהוא חג, וגם אין מצוה להקריב לדורות את העולות והשלמים האלה. (אמנם, בשבועות מביאים ראיה וחגיגה, אך אין זה אלא כקרבנות כל חג וחג, קרבן מיוחד אין אלא בפסח. ועוד, בשום מקום לא נאמר שחג השבועות הוא כנגד הקרבן הזה). חג לה' עשו ישראל בהר סיני דוקא בחטא העגל. יתכן שכונתו של אהרן היתה להמשיך בכך את התהליך. אהרן ידע שישראל מצפים לחגוג במדבר ולכן קבע חג. אך ודאי שאי אפשר לומר שאותה הקרבת חטא היא העבודה במדבר שאמר ה' אל משה מלכתחילה ושבשבילה יצאו ממצרים.

לכן נראה שהאמירה של משה שיחגגו ישראל במדבר התקימה בפסח שעשו ישראל בשנה השנית (ואולי כבר בימי המלואים, אך יותר נראה שבפסח). לכן נשארו ישראל כמעט שנה בהר סיני, עד כ' באייר, כלומר עד שיעשו כל ישראל את הפסח לה' במדבר. ולא יגרע איש, כולל הטמאים, מהקריב קרבן ה'. ברור גם למשה וגם לפרעה שאת חג ה' יוכלו ישראל לעשות דוקא במועדו. משה אומר לפרעה כי חג ה' לנו. עבודת ה' על ההר הזה שהבטיח ה' היא דוקא במועדו, בקרבן זבח הפסח. כיון שאת הפסח באותה שנה עשו ישראל במצרים ולא בהר ה', התקימו דברי ה' אל משה ודברי משה אל פרעה בשנה שאחריה, כאשר משכן ה' בנוי כהלכתו וכל ישראל מקריבים. מכאן יובן למה חששו הטמאים שאם לא יקריבו יגרעו מקהל ה'. זוהי ההזדמנות היחידה לעבוד את ה' על ההר. לכן לא נסעו ישראל מהר ה' אלא אחרי שהקריבו כל ישראל, כולל הטמאים, את הפסח בהר סיני. (ואם כדברי חכמים שהפסח באותה שנה היה בשבת, הרי שכ' באייר היה ביום ראשון, נמצא שעשו כל ישראל כולל הטמאים את הפסח, ואז המתינו עד לאחר השבת ונסעו).

(מזבח אפשר לבנות אך ורק במקום שה' אומר. ודאי שאי אפשר לבנות מזבח לה' בארץ מצרים. לכן פסח מצרים אינו קרבן. דמו לא נזרק על מזבח. אמנם, המדרש אומר שהמזוזות והמשקוף נעשו כעין מזבח. אבל זה לא מזבח ממש. ויותר נראה לדמות את המשקוף והמזוזות לתנוך אזנו של אהרן ובהונותיו. כלומר: הדם נִתן על פתחי בתי ישראל כדי לקדש את בתי ישראל, כמו שדם המלואים נִתן על אהרן כדי לקדשו).

יציאת מצרים אינה אפשרית אלא כחלק מהחג כפי שהוא נעשה לדורות, לכן שלש פרשיות היציאה מלוות בצווי לדורות.

למה בעשור

למה לקחו את פסח מצרים כבר בעשור? חז"ל הסבירו שזה כדי להתגאות בפני המצרים שאנו עומדים לשחוט את אלהיהם. לעיל הסברנו שזה משום שי"א י"ב וי"ג הם שלשת ימי החשך. עוד יש להסביר (ושלשת ההסברים כמובן אינם סותרים זה את זה), שמשה מצוה לקחת את השה בעוד יש זמן ללכת שלשה ימים להר סיני. אנחנו מבחינתנו מתארגנים לעשות את הפסח במקומו. אם בסוף לא יסתדר – נעשה במצרים, ואז נראה מה יהיה. אבל מבחינתנו – אנחנו מתארגנים בזמן כדי לזבוח בהר סיני.

נגף כואב

בארנו אפוא שמכת בכורות היא נגף, מגפה, ככל המגפות. המצרים מתו במגפה, מחלה, שהביא ה' על מצרים. מסתבר שזאת לא רק מגפה ממיתה, היא ממיתה בכאבים. שהרי אילו היו מתים הבכורות בחצי הלילה על מטתם בשקט, לא היו המצרים מגלים זאת עד הבקר. העובדה שהיתה צעקה גדולה במצרים ופרעה קם בלילה, מלמדת שככל הנראה המגפה גרמה גם יסורים לבכורות, שלפני מותם עוד צעקו והביאו אליהם את כל בני הבית, אשר היו לידם וחזו במותם.

לא יחרץ כלב לשונו

בפשטות, "לא יחרץ כלב לשונו", היינו שבכך תבָּחן ההפליה בין ישראל למצרים: אצל המצרים תהיה צעקה גדולה, ואצל ישראל יהיה שקט מופתי. אפילו הכלבים שדרכם לנבוח בכל עת ישתקו, וכ"ש האדם ושאר הבהמה, ובזה ירָאה וישָמע ההבדל בין מצרים לבין ישראל. בזה תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל. אבל המפרשים פרשו ש"ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" אינו נִגוד ל"צעקה גדולה במצרים" אלא ל"ומת כל בכור בארץ מצרים" ולכן פרשו אחרת.

מתי יצאו ממצרים

בפרשת בא משמע שעוד בלילה גרשו המצרים את ישראל ביד חזקה.

בפרשת מסעי משמע שממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים.

מסתבר ששני הצדדים נכונים. ועסקנו בכך במאמר שהוקדש לכך. חז"ל העדיפו להדגיש את הצד השני.

עובדתית, לא בהכרח יש סתירה. אפשר שבחצי הלילה מתו הבכורות, ועוד לקח זמן עד שהיתה צעקה בכל מצרים, ועד שהגיעה הצעקה אל פרעה, ועד שהלך לארץ גשן וקרא למשה ואהרן, ועד שנאספו ישראל ליציאה, כבר היה הדבר בבקר לעיני כל מצרים.

(ומ"מ נראה שאי אפשר להביא ראיה מהפסוק "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר", כי משה אכן צוה שלא יצאו עד הבקר, כי מחוץ לבית אינם מוגנים מפני המשחית, אלא שפרעה גרש אותם עוד בלילה, ובעל כרחם יצאו מבתיהם).

ויחזק ה' את לב פרעה, והבחירה החפשית

כבר הקשו גדולים ורבים איך הקשה ה' את לב פרעה, והלא הדבר סותר את  הבחירה החפשית. תשובות רבות נתנו לדבר, אבל נראה שהתשובה פשוטה: הקשית וחזוק לב פרעה אינם שלילת הבחירה החפשית, להפך. הם הם המאפשרים לו בחירה חפשית. ה' הקשה וחִזֵּק את לבו כך שיהיה אדם חזק שאין המכות שוברות אותו, אדם חזק - אם הוא נחוש בדעתו להיטיב לא ישוב מפני כל, ואם הוא נחוש בדעתו להרע לא ישוב מפני כל. כי אילו היה לבו חלש ורך, אפילו אם היה רשע היה נשבר ומוותר אחרי מעט מכות ומבטל את רצונו העז להרע. אך כיון שלב חזק לו – אינו נשבר אלא מרע כרצונו. אדם ממוצע היה נשבר אחרי חמש מכות, ושוב אין לו בחירה חפשית, כי הוא אנוס לבחור בטוב, ואינו יכול לבחור ברע. ה' הקשה את לבו כדי לאזן את המכות ולאפשר לו בחירה חפשית, כלומר לאפשר לו לבחור ברע אם ירצה. אבל אילו היה רצונו להיטיב היה מיטיב, הקשיית לבו לא באה לגרום לו לרצות להיות רע, אלא רק להביא לידי כך שלא ימנעוהו המכות והקשיים מעשות את אשר בחר בו מרצונו. היא באה לאזן את ההשפעה של המכות, כדי לשמור על היכולת של פרעה לבחור בטוב או ברע.

כדי שלפרעה תהיה בחירה חפשית, הוא חיב להיות אדם שעומד בלחצים. לא רק בלחץ שיוצרות המכות עצמן, אלא גם בלחץ של חרטומיו ועבדיו, שלוחצים לחץ חזק על פרעה שישלח את האנשים ויעבדו את ה'. ובפיהם טענה: "הטרם תדע כי אבדה מצרים". רק איש חזק מאד, יוכל להמשיך לבחור באופן חפשי מול הלחצים האלה. לכן חִזק ה' את לבו, כדי לאפשר לו בחירה חפשית. עם לבו החזק הוא יכול לבחור בטוב ויכול לבחור ברע. אלמלא חזק ה' את לבו – היה אנוס לבחור דוקא בטוב, ולא היתה לו בחירה חפשית.

אבל הפרשה פותחת בפסוק "כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו", ה' הכביד גם את לבו וגם את לב עבדיו, ובכ"ז עבדיו נשברו והוא לא. מכאן ראיה שגם אחרי הכבדת הלב, עדיין יש לאדם בחירה חפשית.

לכן, רק אחרי כמה מכות נאמר שה' חזק את לב פרעה.

אילו נאמר שה' הרע את לב פרעה, כי אז היה מקום לשאול איך שלל ממנו ה' את הבחירה החפשית. אך לא נאמר שה' הרע את לבו אלא שהקשה וחזק את לבו. לב קשה וחזק אינו לב שבהכרח בוחר ברע, אלא לב שבוחר במה שבוחר, בטוב או ברע כרצונו, ועומד בבחירתו ואינו משנה אותה לנוכח הקשיים העומדים בפניו. ואדרבה, אלמלא חזק ה' את לבו, היו המכות שוללות ממנו את בחירתו החפשית ומאלצות אותו לבחור בטוב, חזוק הלב שומר על חפש בחירתו של פרעה, ומאפשר לו לבחור ברע אם ירצה. יכולת הבחירה בטוב תמיד עומדת לרשותו אם ירצה.

ובסופו של דבר, הלא דוקא חִזוק לבו הוא שהביא אותו לעשות בסוף את המעשה הטוב ביותר: לגרש את ישראל בכח. הלא זה מה שהיה נחוץ כדי שיצאו ישראל ממצרים. כי אילו היה עושה פרעה מלכתחילה מה שמשה בִקש ממנו, ומרשה לישראל לצאת, היו רוב ישראל נשארים במצרים. אילו היה פרעה נעתר לבקשתו של משה לאפשר לישראל לצאת, לא היתה מתרחשת יציאת מצרים. הרוב היו נשארים במצרים. דוקא המכות הביאו אותו לעשות את הדבר הטוב ביותר: לגרש את ישראל בכח.

למה מדבר משה על חג לה' ולא על יציאה

משה אומר אל פרעה כי חג ה' לנו. מטרת יציאת מצרים היא לחוג לה' ביום החג. ולפי מה שבארנו לעיל, דברי ה' אל משה "החדש הזה לכם", נאמרו עוד לפני חלק מהמכות. כבר מראש חדש היה ידוע זמן חג ה'. את החג הזה מבקש משה מפרעה לעשות במדבר. פרעה משיב לכו זבחו לאלהיכם בארץ (מעין תשובת השליטים בימינו: עשו פסח בכל מקום מלבד הר הבית). לא זאת שליחותו של משה, שליחותו של משה היא להביא את ישראל לעשות את הפסח בהר סיני. לכן נשארו ישראל כמעט שנה בהר סיני, עד שיעשו כל ישראל, כולל הטמאים, את הפסח בהר סיני.

ישראל נצטוו לאכול מצות ומרורים עוד לפני שיצאו ממצרים. הם לא הספיקו לאפות את בצקם במצרים, אך כשהגיעו לסכות אפאוהו מצות כמו שנצטוו, ולא חמץ. (והרעיון של המדרש האומר שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, הוא שהגאֻלה היתה כ"כ מהירה, עד שאפילו הבצק לא החמיץ. אבל לא שאפו כבר במצרים. אמנם, אולי יתכן שהטעמים רומזים לפירוש אחר: אפאוהו כבר במצרים, והוציאוהו משם עגת מצות. לפי זה צריך לפרש ש"ויאפו" חוזר לעיל. וזמנו קודם. וכאילו נאמר: ואת אותו בצק שהוציאו ממצרים עגת מצות, אפו לפני יציאת מצרים לא חמץ. וזה מתאים למדרש).

נראה לפרש שהפסוק "כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה" בא לנמק את האמור בראש הפסוק "ויאפו את הבצק" ולמה לא אפאוהו כבר במצרים? "כי גורשו ממצרים". אפאוהו דווקא מצות כי כך נצטוו, אבל אפו כבר בסכות.

(ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים. "כי גרשו ממצרים" איננו נִמוק ללמה לא אפאוהו חמץ, אלא הוא חוזר לראש הפסוק. למה רק בסכות אפו את הבצק שהוציאו ממצרים, כי לא יכלו להתמהמה במצרים לאפותו, ואפוהו מצות כי כן צוה ה' את משה מתחילה. אבל אפשר לפרש שהוא נמוק לשאלה למה לא אפאוהו חמץ: למה לא השתהו במצרים כדי לחמצו? כי גֹרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה. את הבצק הוציאו ממצרים כבצק, ואפאוהו בסכות. כך עולה גם מהפסוק וישא העם את בצקו טרם יחמץ. אמנם יש לשאול, אם כך - למה לא החמיץ בצקם בדרך, ולמה הם לא החמיצוהו בסכות. ואולי יש לפרש שללא שאור אין החמץ חמץ ממש, ואת השאור השאירו במצרים. כיון שנשא העם את בצקו על שכמו מרעמסס לסכות, צרור בשמלותם על שכמם,  הבצק לא תפח להם על השכם, כי הלכו בחפזון וטלטולי הדרך לא אפשרו לו לתפוח. ולא התפיחוהו בסכות כי נצטוו לאכול מצות. בפרשת ראה משמע שהמצות הן זכר לחפזון, נאמר שם "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם...". אבל אין זאת אומרת שאפו את הבצק כבר במצרים. אפו אותו בסכות. אבל הגיעו לשם בחפזון ולא הספיק הבצק להחמיץ).

ונראה שלכן דרשו חכמים שגם האבות עשו פסח. יש משמעות לפסח לא רק כי בו יצאת ממצרים. להפך: היציאה ממצרים היתה כדי לעשות את הפסח, כפי שאנו רואים כאן, שעוד לפני יציאת מצרים נצטוו ישראל לאכול מצות ולא לאכול חמץ.

ומכאן דרשת חכמים שליל שמורים היינו שהוא משומר מששת ימי בראשית. מששת ימי בראשית חוגגים את החג הזה והוא שמור להוציאם מארץ מצרים. (אם כי יש לזכור שבעוד ששבועות וסכות הם גם חגי הקציר והאסיף, הרי שחג המצות מנֻמק תמיד דוקא ביציאת מצרים).

ומנין ישראל יודעים שהם מצפים לחוג את החג בהר ה'? מסורת היא בידם מאבותיהם שאלהים פקד יפקד אותם, כפי שאמרו להם יעקב ויוסף בסוף ספר בראשית, והם יודעים שאבותיהם זבחו בהר, וכן עולה משירת הים. וראה דברינו בפרשת בשלח.

אמור מעתה: פסח לא נחגג בגלל יציאת מצרים. ה' צוה את משה עוד לפני יציאת מצרים לעשות פסח ולאכול מצות. פסח הוא חג שעומד בפני עצמו, ומבדיל את ישראל ממצרים. את החג הזה מבקש משה לצאת ולחגוג במדבר. יציאת מצרים כוונה אל החג הזה. מטרת יציאת מצרים להביא את ישראל אל הר ה' לעשות בו את החג, שזמנו ידוע מראש. פרעה מציע למשה לחגוג בארץ. החג הגיע, וישראל עדין במצרים, והנה אומר משה לחגוג במצרים. לכן סברו הכל שלא יוצאים. באותו לילה הוציא ה' את ישראל ממצרים.

וכפי שכתבנו לעיל, אפשר להביא ראיה לאמור כאן, מכך שמשה לא התנה בפני פרעה שלא תסתלק המכה עד אחרי שיוציא את ישראל ממצרים. פרעה לא הוציא את ישראל ממצרים כי טרם התקרב החג. אמנם, אם כך קשה איך ראה משה ממחרת שפרעה מכביד את לבו ואינו משלח. אפשר לתרץ שהמכות היו בזמן קצר (ולא שנה שלמה, וראה דברינו בענינו, ומה אפשר ללמוד מכך שמשה היה בן שמונים בדברו אל פרעה). זמן קצר כ"כ עד שאי התחלת ההכנות למחרת היא ראיה לכך שפרעה לא משלח, אבל זמן לא קצר דיו ליציאה מהרגע להרגע (כמו שהיתה מאוחר יותר במכת בכורות). אפשר גם לתרץ שע"פ ההוראות של פרעה למחרת, להמשיך ולשעבד עד בלי די. היה ברור שהוא לא מתכון לשלח את ישראל.

שפטים באלהי מצרים

ה' אומר למשה: "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה’". ואכן ה' עבר בארץ מצרים באותו לילה והכה כל בכור, שנאמר בהמשך: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה’ הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה". ואולם, לא מצאנו שה' עשה שפטים באלהיהם, ולא נזכר מה קרה לאלהי מצרים.

אמנם, בפרשת מסעי נאמר: "וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם:  וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים אֵת אֲשֶׁר הִכָּה ה’ בָּהֶם כָּל בְּכוֹר וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה ה’ שְׁפָטִים". אלא שגם שם הפסוק הוא סתמי מאד. ולא נאמר שם מה הם השפטים שעשה ה' באלהי מצרים.

רש"י, בעקבות המדרש, מפרש כפשוטו, שהפסלים נשברו או נרקבו או נמסו.

אך אם כך יש לשאול מדוע לא הזכירה התורה שעשה ה' שפטים באלהי מצרים, ולא הזכירה מה ארע להם.

יתכן שכוונת התורה לומר כאן, שכל המכות מקופלות בתוך מכת בכורות. בכל אחת מהמכות לקה אחד מאלהי מצרים. (כפי שנבאר להלן בפרק "אלהי מצרים לוקים").. משה ואהרן מכים על היאור, על הארץ, על האויר ועל השמים, ובסופו של דבר גם על הים, כדי להראות לפרעה שה' מושל בכל כחות הטבע שפרעה מאמין בהם. אלא שאלהי מצרים לקו במטהו של משה, ואילו כאן – אני ולא מלאך. כל מה שקרה בכל המכות ע"י משה, קורה במכת בכורות ללא מטהו של משה, ביציאת ה' בתוך מצרים.  (ואולי לכך רמז רמב"ן).

ועוד אפשר לפרש, שישראל היו שליחיו של ה' לזבוח את את אלהי מצרים לעיניהם. ואלה השפטים אשר נעשו. אמנם, אם כך יש לשאול מדוע על הפסוק הזה עצמו דרשו חכמים אני ולא השליח. אך אפשר שלמדנו מכאן שישראל הם נציגי ה' בעולמו, ומה שעושים ישראל במצות ה', כאילו עשאם ה' בכבודו ובעצמו. המהות של יציאת מצרים היא הכרה בכך שה' מתגלה דרך ישראל. הכרה בכך שישראל עומדים בפני עצמם והם עם בעולם, שאינו תלוי בשעבוד מצרים ובאלהיהם, היא הכרה בה' והיא הוכחה כאשר נודע אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל. מעתה ישראל הם נציגי ה' בעולמו. התגלותו של ה' היא להודיע שהוא מפלה את ישראל וישראל הם בנו בכורו. הכרה בכך שישראל עומדים בפני עצמם היא הכרה בה'. לפ"ז ככל המכות גם מכת בכורות מלמדת שאני ה' בקרב הארץ, וככל המכות - גם היא הכאת אלהי מצרים.

אלהי מצרים לוקים

פרעה לא מאמין בה'. הוא מעצמה מדעית בעלת חרטומים מתקדמים, והוא מאמין רק במה שהוא מכיר. אתיאיסט המאמין רק בכחות טבע ריאליים. אלהיו הם היאור, הארץ, השמים והים. (בתרגום מודרני: האנרציה, הגרביטציה וחוקי ניוטון וקפלר). הם שולטים בעולם.

את כל אלה מכה משה. למען תדע כי אני ה'.

המכות במטה מתחילות ביאור, עולות לעפר הארץ, עולות לשמים (פיח כבשן השמימה היינו לאויר, נטית משה בברד היא גבוהה יותר). גם בחשך נוטה משה את ידו על השמים, כמו בברד. אח"כ – על הים. בברד ובחשך הנטיה היא על השמים הגבוהים. אבל בארבה שביניהם, משה נוטה את ידו על ארץ מצרים. משמע שגם נטיה זו היא על השמים. ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ, משמע שהוא כסה את השמים. אבל הדגש בארבה הוא שהוא מכלה את הארץ, לכן חוזרת שם התורה שוב ושוב על המלה ארץ.

ולא די בכך, עד שיבא פרעה ויראה שגם הים לוקה במטהו של משה, וידעו מצרים כי אני ה'. (ואז ידעו זאת גם ישראל וישירו, כמו שנכתוב להלן).

שה לבית אבות

מצות הפסח היא מצות הבית. ה' מצוה את משה ואהרן: "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת". בעזרת דמו של השה מסמנים את הבתים: "וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם ... וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם ...". לכן מצוה גם משה את בני ישראל: "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר".

המילה מבדילה את האיש היהודי מאיש אחר. הפסח מבדיל את הבית היהודי מבית אחר.

הפסח מפלה את ישראל מהמצרים. בתי ישראל מסומנים בדם, להבדיל מבתי מצרים שעליהם נאמר "כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת". לעֻמת זאת בתי ישראל נצלו, כאמור "זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה’ אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל".

לכן, גם לדורות מצֻוִּים ישראל: "בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה".

המלה בית חוזרת שוב ושוב בפרשה. בתורה, בית אינו רק מבנה. בית הוא משפחה, הוא שושלת, הוא שבט.

במצרים לא נבחרו יחידים. נבחרו בתים. אדם יחיד הוא בן חלוף, בית הוא נצחי. הוא כולל את האדם ואת בניו ובני בניו אחריו. בתנאי שהוא יודע ללמד אותם את הדברים החשובים, ולהמשיך את הזכרון לדורות. את הבתים האלה הציל ה' בפסח. את הבתים האלה הבדיל ה' מבתי מצרים ולקח לו לעם. הבתים האלה יוסיפו לשבת ולספר ביציאת מצרים לדורות.

(ועיין בדברינו בפרשת במדבר, שם בארנו שגם הבכורות מבטאים את הקדושה שבכל בית ובית. גם כאן הבכורות מייצגים את הבית).

בכורת ישראל

הדם מפלה בין מצרים לבין ישראל. כל המכות הן למען תדעו כי אני ה', מכת בכורות לא. מכת בכורות היא למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל. ענינו של פסח הוא למען תדעון אשר יפלה ה'. הפסח הוא לציון שה' פסח על בתי בני ישראל. ה' מבדיל את בתי בני ישראל מהגויים, וההבדלה היא לפי בתים ולא לפי יחידים. (משום שהמילה באה להבדיל את היהודי הפרטי מסביבתו, ואילו הפסח בא כדי להבדיל את עם ישראל כעם, ללמד על הבדלת עם ישראל מהגויים). זהו המיוחד בפסח. לכן מי שלא עושה פסח הוא נגרע מקהל עדת ישראל, ונכרת מהעם. במילה ובפסח מובדל אדם מהעמים ונהיה חלק מישראל, בלעדיהם הוא נכרת מישראל. המילה מקדשת כל יחיד ויחיד, אבל הפסח מקדש את בתי ישראל. הוא מבדיל את העם מעם אחר. וזהו יחודו.

את זה אפשר ללמוד כבר מפרשת המלון. שם אומר ה' למשה במפורש שהמופתים לא יועילו, ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי ישראל. את זה מלמדת מכת בכורות. אחרי שהמכות לא הועילו ופרעה לא משלח את ישראל, אלא אומר למשה לך מעלי, כבר אין מטרה להוכיח לו כי אני ה' (אם כי המטרה הזאת תחזור שוב בים). המטרה כעת היא לומר לו בני בכורי ישראל. אלא שלצורך זה צריך משה למול את ערלת בנו. אם הוא לא הבדיל את עצמו מהמצרים בדם – יבקש המיתו. כך בפרשת המלון, וכך בפרשת בא – כבר לא אומרים אני ה', כעת אומרים בני בכורי ישראל. אבל בשביל זה צריכים ישראל להבדיל את עצמם מהמצרים בדם. ללא הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות – יבקש המיתם.

משה אמר לעם ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. בחוץ ה' נוגף את מצרים, בבתים אתם מוגנים ע"י הדם. לכן גם לדורות בבית אחד יאכל. בפעל מצרים גרשום והם יצאו כבר בלילה. אמנם, אפשר שעד שנאספו כל העם למקום אחד והיו מוכנים למסע כבר היה יום, ובכך ייושבו שני המקראות, המקרא בפרשת בא והמקרא בפרשת מסעי, אבל מ"מ מצרים גרשום וחזקו עליהם למהר לשלחם מן הארץ. לכן לא הספיקו לאפות את הבצק ונשאוהו על שכמם ואפאוהו בסכות.

שלש פרשות בפרשתנו פותחות בפסח מצרים ומסימות בצווי לדורות. פרשית החדש הזה עד חציה עוסקת במצרים ומחציה והלאה מלמדת את דיני שבעת ימי החג לדורות. פרשית משכו וקחו עוברת באמצעה לכי תבאו אל הארץ ופרשית ויהי בחצי הלילה שהמשכה צווי על הפסח לדורות. א"א לצאת ממצרים אלא כחלק ממהלך החג לדורות.

מטרת יציאת מצרים היתה שיחגגו ישראל לפני ה' בהר סיני. מתי עבדו ישראל את ה' וחגגו לו במדבר? בפעל הלא הקריבו במצרים ולא במדבר, ושם עשו את הפסח. אמנם, בהר סיני הקריבו וזבחו עולות ושלמים, אך לא נאמר שם שהוא חג, וגם אין מצוה להקריב לדורות את העולות והשלמים האלה. (אמנם, בשבועות מביאים ראיה וחגיגה, אך אין זה אלא כקרבנות כל חג וחג, קרבן מיוחד אין אלא בפסח. ועוד, בשום מקום לא נאמר שחג השבועות הוא כנגד הקרבן הזה). חג לה' עשו ישראל בהר סיני דוקא בחטא העגל. יתכן שכונתו של אהרן היתה להמשיך בכך את התהליך. אך ודאי שא"א לומר שאותה הקרבת חטא היא העבודה במדבר שאמר ה' אל משה מלכתחילה.

לכן נראה שהאמירה של משה שיחגגו ישראל במדבר התקימה בפסח שעשו ישראל בשנה השנית (ואולי כבר בימי המלואים, אך יותר נראה שבפסח). נשארו ישראל כמעט שנה בהר סיני, עד כ' באייר, כלומר עד שיעשו כל ישראל את הפסח לה' במדבר. ולא יגרע איש, כולל הטמאים, מהקריב קרבן ה'. ברור גם למשה וגם לפרעה שאת חג ה' יוכלו ישראל לעשות דוקא במועדו. משה אומר לפרעה כי חג ה' לנו. עבודת ה' על ההר הזה שהבטיח ה' היא דוקא במועדו, בקרבן זבח הפסח. כיון שאת הפסח באותה שנה עשו ישראל במצרים ולא בהר ה', התקימו דברי ה' אל משה ודברי משה אל פרעה בשנה שאחריה, כאשר משכן ה' בנוי כהלכתו וכל ישראל מקריבים. מכאן יובן למה חששו הטמאים שאם לא יקריבו יגרעו מקהל ה'. זוהי ההזדמנות היחידה לעבוד את ה' על ההר. לכן לא נסעו ישראל מהר ה' אלא אחרי שהקריבו כל ישראל, כולל הטמאים, את הפסח בהר סיני. (ואם כדברי חכמים שהפסח באותה שנה היה בשבת, הרי שכ' באייר היה ביום ראשון, נמצא שעשו כל ישראל כולל הטמאים את הפסח, ואז המתינו עד לאחר השבת ונסעו).

יציאת מצרים אינה אפשרית אלא כחלק מהחג כפי שהוא נעשה לדורות, לכן שלש פרשיות היציאה מלוות בצווי לדורות.

לא ידעתי את ה'

הבסיס למהלך המכות הוא דברי פרעה "מִי ה’ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה’ וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ". המשפט הזה מזמין את המופתים והמכות הבאים בפרשות הבאות, שמשה מנמק אותם בנמוקים כמו "בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה’", "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּה’ אֱלֹהֵינוּ", "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה’ בְּקֶרֶב הָאָרֶץ", ועוד. שאלת מי ה'? אענה לך.

משה מבקש אותות אל בני ישראל. לגבי ישראל, אין חשש שיאמרו לא ידעתי את ה', החשש הוא שהם יאמרו לא נראה אליך ה'. גם זה סוג של חוסר אמונה, אבל חוסר אמונה מובן. אמנם אני מאמין במקום מסוים שיש ה' ויום אחד עוד תבוא הגאֻלה, אבל עכשו?

אבל לפרעה יש הגיון משלו: לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה’, ומכאן: מִי ה’.

פרעה מיצג תרבות שבה לא ידעתי = לא קיים. חז"ל מעצימים את הדבר באמרם: "אותה שעה כעס ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל, לא היה יודע לשלח לי עטרה אלא בדברים אתם באים אלי, לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח, אמר להם המתינו לי עד שאחפש בספר שלי מיד נכנס לבית ארמון שלו והיה מביט בכל אומה ואומה ואלהיה התחיל קורא אלהי מואב ואלהי עמון ואלהי צידון אמר להם חפשתי שמו בבית גנזי ולא מצאתי אותו... מתחלה שקר אתם אומרים כי אני הוא אדון העולם ואני בראתי עצמי ואת נילוס, שנאמר לי יאורי ואני עשיתני".

המדרש מצטט כאן פסוק מיחזקאל. יחזקאל מנבא על פרעה של זמנו (כפי שאנו מפטירים בפרשת וארא), אבל מסתבר שהרעיון העומד מאחורי פרעה של משה הוא הרעיון העומד מאחורי פרעה של יחזקאל. יחזקאל מנבא: "הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי". לכאורה זוהי אמירה משונה. כיצד יכול אדם להאמין שהוא עשה את עצמו? אלא שיחזקאל מבטא כאן מין אמירה של אני ואפסי עוד. אמירה זו אופיינית בכל דור ודור לראש המעצמה המדעית הגדולה בדור. אין דבר שאני לא יודע, עובדה: הראו לי מישהו שיודע משהו שאני לא יודע. כמובן שבד"כ הם מכירים בכך שעוד נשארו להם כמה דברים לחקור, אבל הם מאמינים שבכח חוקי המדע שלהם אפשר להסביר את כל העולם.

וזה כמובן לא יתכן. נניח שהמדע שלך יוכל להצביע על הגורם להווצרותך, אז שוב תעמוד בפני בעיה: מנין נוצר הגורם הזה. ואם תסביר אותו, תצטרך להסביר מנין נוצר הגורם שגרם אותו. זוהי רגרסיה אינסופית. המדע הקיים יכול להסביר כל דבר רק מכח כח שקדם לו בזמן. אם דבר אינו יכול להתקיים אא"כ יקדם לו דבר, מוכח ששום דבר לא יכול להתקיים. בעל כרחנו עלינו להאמין שעצם הקיום הוא מחוץ לחוקי הזמן, הגורמים והנגרמים. כלומר: מחוץ לטבע ומחוץ למה שמכיר האדם. מי שתולה את הקיום בהכרתו ובהבנתו שלו (או של חרטומיו), כאילו אמר שהוא ברא את עצמו.

כל אלילי מצרים הם חוקי טבע שונים. המיחד את כֻלם הוא שכֻלם מוחשיים וניתנים להכרה ע"י האדם. לנו הם נשמעים פרימיטיביים רק משום שהמדע שלנו פחות פרימיטיבי מהמדע המצרי. כיון שפרעה של ימי משה לא הכיר את פרעה של ימינו, נדמה היה לו שהוא יודע הכל.

לא רק לו היה נדמה כך. לכל באי העולם היה נדמה כך. לכן התקשו ישראל להתגבר על השעבוד הרוחני שלהם אליו ולצאת ממצרים. לכן לא רק יחזקאל אלא גם נביאים נוספים צריכים להזכיר: "וּמִצְרַיִם אָדָם וְלֹא אֵל וְסוּסֵיהֶם בָּשָׂר וְלֹא רוּחַ וַה’ יַטֶּה יָדוֹ וְכָשַׁל עוֹזֵר וְנָפַל עָזֻר וְיַחְדָּו כֻּלָּם יִכְלָיוּן".

וגם יחזקאל מנבא על זה באותו פרק. הוא אומר: "וְיָדְעוּ כָּל יֹשְׁבֵי מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’ יַעַן הֱיוֹתָם מִשְׁעֶנֶת קָנֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל". הרישא של הפסוק מבוססת על פסוק דומה שיצא מפי משה כלפי פרעה. הסיפא של הפסוק מתבססת על דברי רבשקה. כך או כך, ישראל נוטים להאמין במצרים ולהשען עליה, ולא להרגיז אותה יותר מדי, כי היא נאורה. והמצרים מתגלים כידידים לא כ"כ טובים. כמשעבדים ולא כידידים. מוכר, לא?

לכל דור יש פרעה משלו. מעצמה משלו שחושבת שהיא מלכת העולם, רק מפני שהמידע הטכנולוגי מצוי בידה. ממנה צריכים אנו להבדל, וע"י כך נזכה לצאת לחרות. כך גם למדונו חז"ל: "בשביל ארבעה דברים ניגאלו ישראל ממצרים ... על ידי שלא שינו את שמן, ראובן ושמעון מי נחתין ראובן ושמעון מי סלקין. לא היו קורין לראובן רופס, ליהודה לוליאנא, ליוסף ליסטס, לבנימן אלכסנדרא". כלומר: שלא ניסו להדמות למעצמה הטכנולוגית ע"י אימוץ שמות של המעצמה של אותו זמן או ע"י אימץ ביטויים מלשונה ונסיון להידמות לה. היציאה הזאת מהשעבוד הרוחני והשמירה על הזהות, היא שתוציא אותנו לחרות.

האותות

פרשית האותות שנותן ה' למשה כדי להוכיח את שליחותו אם בני ישראל לא יאמינו בו, אומרת דרשני. מלשון הפרשה לכל ארכה ברור שהיא באה לרמוז לארועים שעתידים להיות, הן במפגש משה ופרעה והן במכות שיבאו לאחר מכן. שהרי אם אינה אלא אות, היא מעלה תמיהות רבות: א. למה צריך שלשה מופתים. ב. אדם שלא האמין כשראה מטה הופך לנחש, שהוא יציאה גמורה מדרך הטבע, כיצד תשכנע אותו יד מצטרעת, שאמנם התזמון המדויק הנעשה ע"י משה הוא מפליא ומפתיע, אבל התהליך עצמו הוא טבעי? ג. כבר הקשו חז"ל: תבן אתה מכניס לעפרים??

בעל כרחנו עלינו ללמוד מהפרשיה הזאת רמזים שונים שנרמזו בה. אפשר למצוא כאן הרבה רמזים לכמה וכמה ענינים. אתמקד בעניין אחד, שעל פיו יתבארו כמה מדרשות חז"ל שנדרשו כאן.

תחילה משליך משה את המטה והמטה הופך לנחש. משה נס מפניו. בכפו של משה חוזר המטה להיות מטה.

הרמז כאן ברור: מדוע אתה נס מפני דבר שנראה לך נחש, כאשר אתה יודע שבאמת אינו אלא מטה? בידך הוא, אתה עשיתו נחש ואתה תעשהו מטה. בידך הדבר. ומצרים אדם ולא אל וסוסיהם בשר ולא רוח וכו'. על הפרשיה המקבילה אומרים חז"ל שנאמר שמטה אהרן בלע את מטותם היינו שקודם חזר ונעשה מטה ואח"כ בלעם. הפשט אינו כך, הפשט הוא שבלע את מטותם כאשר עדין נראה כמו תנין, אלא שאנו יודעים שלא באמת הוא תנין, באמת הוא מטה, ולכן התורה קוראת לו מטה. המציאות בשטח נקבעת ע"פ היחס שאנו מתיחסים אליה. פרעה הוא תנים גדול הרובץ בתוך יאוריו כי עמו, וגם עמנו, למדו לראות אותו ככזה. אל תנוס מפניו, שלח ידך ואחוז בזנבו. סופו שיאמר אנוסה מפני ישראל!  (אמנם, לא קל הדבר למי שגדל בהכרה שפרעה הוא מלך לקום ולצאת מתחת שעבודו. לכן ישראל לא שומעים אל משה מקצר רוח. אין בהם די רוח להבין שפרעה הוא אדם כמותם ולקום ולצאת. הם מחכים להתגלות ה' שתוציא אותם בדרך נס. לכן צריך ה' למנות את פרעה לשלוחו לגרש את ישראל ביד חזקה).

המופת הראשון נעשה בידו של משה. לעֻמת זאת, במופת השני ידו של משה היא החפץ המשתנה כאות, האות נעשה בחיקו של משה. בחיקו של משה הכח מצטרע ובחיקו הוא שב כבשרו. עתיד משה לומר האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האמן את הינק על האדמה אשר נשבעת לאבתיו. כאן שם ה' את כל הכח בחיק משה.

בשני האותות האלה מלת המפתח היא יד. ה' עתיד להוציא את ישראל ביד חזקה ויראו ישראל את היד הגדולה. גם בהמשך פרשתנו נזכר פעמים שמשה לוקח את המטה בידו. אבל באות השלישי לא נזכרת יד.

שני האותות הראשונים הם דבר שהשתנה מדרך הטבע וחזר לאיתנו, באות השלישי לוקים המים ואינם חוזרים לאיתנם.

בין האות הראשון לשני לא נאמר דבר על אי אמונתם של ישראל, אם כי זה משתמע ממה שנאמר אחרי האות השני, אחרי האות השני נאמר "והיה אם לא יאמינו גם לשני האתות האלה ולא ישמעון לקלך", כנגד דברי ה' שעתיד לומר : "עד אנה ינאצני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי בכל האתות אשר עשיתי בקרבו". לכן באה כאן מכה שאין לה תרופה. ענש על שלא יאמינו ועל שלא ישמעו בקולו. בחלק מהמכות אנו רואים שהמופת הגדול, שעליו נאמר למען תדע כי אני ה', הוא דוקא סִלוק המכה. במכות הראשונות, החרטומים מנסים לעשות כמו משה ולהביא את המכה. הם כלל לא מנסים לסלק את המכה. את זה החרטמים כלל לא מנסים לעשות. אבל זהו המופת, המופת הוא לא המכה אלא רפואתה. משה מביא את המכה על פרעה ולא אומר לו שבזאת ידע כי אני ה', רק כאשר פרעה מבקש לסלק את המכה אומר לו משה שבזאת ידע כי אני ה'. (מלבד במכת דם). במטה אפשר להכות את העולם, אי אפשר לרפא אותו. את זה אפשר לעשות רק בתפִלה, משה מתפלל וה' בא לרפא את העולם. משה לא מרפא את המכה במטה. רפואת המכה היא אפוא האות. האות השלישי, שאמנם ע"פ פשוטו אינו אלא אות, נושא רמזים לפורענות שעלולה לבא על ישראל אם לא יאמינו ולא ישמעו לקול ה'. לפי זה נסיון ההשתמטות השני של משה, שבא מיד אח"כ, יכול להתפרש לא כהמשך ל"מי אנכי" שנאמר לפני המופתים, אלא כהשתמטות של נביא מנבואת פורענות, כמו שמצאנו בכמה נביאים אחרים.

כמובן שגם הפרשיה הבאה מיד אח"כ, בני בכורי ישראל, היא רמז לעתיד לבא. אומר ה' למשה: לך ועשה את כל המופתים האלה לעיני העם, אבל כל זה לא יועיל. פרעה יראה מטה הופך לתנין ולא ישתכנע, הוא יראה נגעים באים עליו ונרפאים בחיקך ולא ישתכנע. הוא יראה מים הופכים לדם ולא ישתכנע. לך אמור לו הנה אנכי הורג את בנך בכרך, ולך אמור לישראל שבדם בריתכם ובדם מזוזותיכם ומשקופיכם אוציאכם ממצרים. כי חתן דמים אתה לי. זה מה שיועיל.

(אמנם, למכות ודאי היה תפקיד, הן הועילו להכשיר את הקרקע והלבבות. הן בהכרה בכך שה' הוא השולט בעולם, והן בהכבדה על המצרים שירצו למהר לשלח את ישראל. בעקבות כל המכות, במכת בכורות כבר היו הלבבות מוכנים, הן כדי לעמוד במבחן האמונה ולהכיר בכך שאע"פ שאין אנו רואים את המופת והמטה, יד ה' היא. והן שיהיו המצרים כנועים דים כדי לרצות לשלח את ישראל, וישראל זקופי ראש דים. שהרי גם אלה שרצו להשאר במצרים, זקפו את ראשם עם כל מכה, כשראו שיורדת קרן המשעבדים. מי מישראל שלא רצה לצאת גם לא האמין שיצאו, ושמח שקרן הנוגש יורדת, והתפנה לזקוף ראשו. לכן יכול היה לזבוח את אלהי מצרים).

וזה לך האות

וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה. מה יועיל האות שיִוָּדע רק לאחר יציאת מצרים? יועיל ויועיל. טועה הסובר שאחרי הגאולה כבר לא צריך אותות. גם אחרי הגאולה, ולמעשה רק אחרי הגאולה, זה הזמן להתחיל להוכיח לישראל שאכן נגאלו. ומה ההוכחה? עבודת ה' והתגלותו. תפקיד הגאולה הוא לצאת ולעבוד את ה'. ומשיתגלה ה' לעם על ההר נמצא שאכן נגאלו.

המופתים והבן הבכור

בהר האלהים, כאשר דבר ה' אל משה, שאל משה את ה' והן לא יאמינו לי, וה' נתן לו שלשה מופתים כדי שיאמינו לו. וסיים: "ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות".

בפרשיה הבאה נאמר "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור וישב ארצה מצרים ויקח משה את מטה האלהים בידו". משה לוקח את המטה כמו שצווהו ה', ומיד אומר לו ה': "ראה כל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי ישראל". כלומר: כל מה שלִמדתי אותך לעשות לא יועיל. יועיל אם תאמר לו בני בכורי ישראל. אל תתלה את יהבך במטה ובמופתים. כל מה שלִמדתי אותך לעשות לא יצליח. אמור לו דבר אחר. אמור לו בני בכורי ישראל.

הפרשיה מסתיימת במעשה צפורה וערלת בנה, ובאמירתה חתן דמים.

הפרשיה הזאת ופרשית המופתים שלפניה, רומזות מלכתחילה על המופתים שעתידים לבא. פרעה עתיד לומר לא ידעתי את ה', ומשה יעשה לו מופתים רבים במטה. הוא יהפוך את המטה לזוחל. הוא יהפוך מים לדם. הוא יביא על פרעה נגעים. ויאמר לכל אורך הדרך שהמופתים נועדו כדי ש"בזאת תדע כי אני ה'", "למען תדע כי לה' הארץ" וכו'. כל המופתים והמכות שנועדו למען רבות מופתי בארץ מצרים. כפי שמלמדים פסוקי המסגרת שלפני ואחרי המופתים (שמות ז א-ו, יא ט-י). אבל כל זה אינו מועיל, עד שבא הקב"ה בכבודו ובעצמו וגואל את בנו בכורו. הגאולה תבא אחרי שיוכלו ישראל לזקוף את ראשם ולומר בפה מלא: לא משום המופתים ולא פן יפגענו בדבר או בחרב, אלא מפני האמת: בני בכורי ישראל. בנו בכורו של ה' אנו. ואותנו יוציא מכאן, ואת בנך בכורך יהרוג. רק כך יֵצאו ישראל ממצרים. ואם לא יכרתו ברית דמים לה', יבקש המיתם. ולכן דוקא בפסח מדגישה התורה ביותר, שלא יאכלוהו ערל ובן נכר.

דם המילה ודם הפסח מפלים בין מצרים לבין ישראל. מטרתם של הפסח ושל מכת בכורות הוא למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל (ולא למען תדע כי לה' הארץ כמו בשאר המכות). הפסח מציין שה' פסח על בתי בני ישראל. ה' מבדיל את בתי בני ישראל מהגויים, מי שלא מל ולא עושה פסח נגרע מקהל עדת ישראל, ונכרת מהעם. במילה ובפסח מובדל אדם מהעמים ונהיה חלק מישראל, בלעדיהם הוא נכרת מישראל. המילה מקדשת כל יחיד ויחיד, אבל הפסח מקדש את בתי ישראל. הוא מבדיל את בתי ישראל מבתי הגויים, הוא לא מבדיל את הפרט הישראלי אלא את העם הישראלי מעם אחר.

מכת בכורות לא נעשית במטה. אין ישראל נעשים עמו של ה' בהרמת מטה אחת. אי אפשר לחיות בצל ה' בהרמת מטה אחת, אלא בעבודתו ואמונתו לארך זמן, ובהתגלותו.

מכת בכורות לא באה למען תדעו כי לה' הארץ או למען תדעו כי אין כמוני בכל הארץ, הנִמוקים האלה, שבהם מנמק משה לפרעה את כל המכות, לא נאמרו כלל במכת בכורות. שם משתמש משה בנִמוק אחר: למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל. הפסח בא ללמד מיהו בנו של ה' ומי לא. לכן כבר בפרשתנו אומר ה' למשה, לא במטה ובמופתים תבא אל פרעה, אלא בדם הברית. וכדברי חז"ל, בדמיך, בדם פסח ובדם מילה. בדמים אלה תתחתן במלך. לא תוכל לבא אל המלך ולומר לו לשלח את ישראל, אם לא מלת את בנך. לא המופתים עִקר, והם גם לא יועילו. יועיל אם יוכלו ישראל להתבדל ממצרים, יתר על כן: אם יוכלו להבדיל את עצמם ממצרים ע"י זביחת אלהי מצרים לעיניהם, וסִמון עצמם בדם. אם יקומו ישראל ויאמרו ישראל אנחנו וברית כרתנו בדם עם ה' ואין אנו מצרים. אם יוכלו לסמן את עצמם בגאוה, לסמן את עצמם ואת בתיהם בדם, יבא הקב"ה ויקחם לו לעם. כי חתן דמים אתה לי.

ה' יבדיל את ישראל מהמצרים כשהם יבדילו את עצמם. ה' יוציא את ישראל לחרות אם הם יוציאו את עצמם לחרות מהשעבוד הרעיוני למצרים, ויזבחו את אלהי מצרים לעיניהם.

חג הפסח הוא חג האפליה. אם אנו יודעים להבדיל את עצמנו ממצרים, ולהכריז בקול: "איננו חלק מכם ואיננו חלק מתרבותכם, ואת אלהיכם נשחט לעיניכם", גם ה' מפלה אותנו. הוא מבדיל בין מצרים ובין ישראל. חג הפסח, הוא חג האפליה, הוא חג החרות.

התהליך הזה לא יכול להתחיל אם האדם הפרטי לא עושה את המעשה המבדיל אותו מהגויים.

חלק מהיציאה לחרות היא היכולת להכריז בקול שאין אנו חלק מהעולם הגויי, מכלליו וממוסכמותיו, אלא עבדי ה' אנו. מי שאינו משתתף במרידה במוסכמות מצרים והוא מבקש למנוע ממנה את ישראל – אילו היה שם לא היה נגאל. אי אפשר לצאת לחרות בלי לצאת בגלוי וביד רמה נגד אלהי מצרים.

יציאת מצרים משתי נקודות מבט

פרשת שמות ופרשת וארא מתארות את יציאת מצרים מנקודות מבט שונות. פרשת וארא פותחת בתאור אחר של מה שהיה בפרשת שמות. בפרשת שמות תיאור המעשה התחיל מפרעה מלך מצרים. משה הוא איש ללא שם וכמעט ללא יחוס, אסופי מהיאור שגדל אצל פרעה, ונִסה לעשות מהפכה בתוך מצרים. הוא מזוהה כאיש מצרי. הבעיה שעמה יש להתמודד היא הקשי של ישראל במצרים, ורק מתוכו עולה שועתם אל האלהים והוא זוכר את בריתו. לכן שולח ה' את משה אל פרעה.

לא כן בפרשת וארא. שם משה הוא איש מיוחס, אנו יודעים את שם אביו ואמו, ואת שם סבו ואבי סבו. הוא גדל מתוך בני ישראל. הוא נשלח אל בני ישראל, בשם השבועה שנשבע ה' לאבותינו, (וגם, מכחה, שמע ה' את נאקת בני ישראל), הוא נשלח לדבר אל ישראל ולא אל פרעה.

אלא שבשלב השני מתהפכים היוצרות. בפרשת שמות משה מקבל אותות כדי לעשות מופתים לעיני העם, בפרשת וארא הוא נשלח אל פרעה לעשות לפניו את המופתים, כי בני ישראל לא שמעו אליו.

טענת משה כאן היא "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה". שליחותו הראשונה היתה אל בני ישראל. רק כשהם לא שמעו אליו – נשלח משה אל פרעה. הפניה אל פרעה באה רק בלית ברירה, בני ישראל לא שמעו אל משה, ולכן נגזר עלינו לפעול דרך פרעה. לא כן בפרשת שמות, שם עִקר השליחות היא אל פרעה, ורק אח"כ אומר ה' אל משה שידבר גם אל בני ישראל. (והתהליך הסופי ידוע גם הוא: בני ישראל כועסים על משה שהבאיש את ריחם בעיני פרעה, ומשה מנהל מו"מ מול פרעה, רק אחרי כל המכות, שבים ישראל לשתף פעולה עם משה).

מה פתח את התהליך? לכאורה, על השאלה הזאת עונות שתי הפרשות תשובה זהה, אלא שבכל פרשה היא מוצגת מכוון אחר. בפרשת שמות נאמר "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה:  וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב:  וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים". (וכך גם עולה מדברי ה' אל משה בסנה, שפותחים בעני עמי אשר במצרים). ואילו בפרשת וארא נאמר: "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה’ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם:  וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ:  וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי". לכאורה אותן עובדות, רק הסדר הפוך. אבל הסדר משנה את כל המשמעות. זאת ממש הסתכלות מכוון אחר. האם העִקר הוא הברית, או שנאקת בני ישראל היא שעוררה את הברית.

להלן נעסוק בשאלה האם עִקר שליחותו של משה היא אל בני ישראל או אל פרעה. מהבחינה העובדתית אפשר לפרש כמו שנכתוב להלן. השאלה כאן היא לא אל מי נשלח משה אלא למה התורה מציגה את הדברים בתיאור כפול. למה בפרשה אחת שליחותו של משה היא אל בני ישראל, ובפרשה אחת שליחותו של משה היא אל פרעה.

בכל תהליך חשוב בעולם יש שני צדדים: הצד שמה' אלינו והצד שמאתנו אל ה'. צד האדם וצד ה'. בסיום חומש שמות מובאים הדברים האלה ביחס לעשיית המשכן, ולכן יש שם שני זוגות פרשות של עשית המשכן, זוג פרשות של ה' וזוג פרשות של האדם. (ראה דברינו בפרשת כי תשא ובפרשת פקודי) גם בריאת העולם מתוארת בשתי צורות, זו של ה' וזאת של האדם. כל דבר חשוב שקורה בעולם תלוי בשתי נקודות ההסתכלות האלה, ולא תמיד בכל אחת מהן רואים את התמונה כמו בשניה. (גם בפרשת הסנה וגם בפרשת וארא הוזכרו גם השעבוד והצרות, גם הברית, וגם שמו של ה'). כך הוא גם לגבי יציאת מצרים, אלא שכאן הקדימה התורה את נקודת ההסתכלות האנושית. (אולי משום שנקודת ההסתכלות הפותחת בסבל האנושי מביאה דוקא גאולה שנעשית ע"י ה', ואילו הגאולה הבאה מתוך חזון גדול היא צפיה לעם ישראל שיקום ויגאל). תהליך הגאֻלה מתחיל לפעמים דוקא מהצרות של היהודים בגלות, בלי קשר לברית הגדולה עם ה'. בני ישראל בהתעוררות מלמטה, באים ומבקשים לצאת מהגלות, מנמוקים ארציים לגמרי. אבל גם אם זה נראה כך, האמת היא שהכל תהליך אלהי מחושב מראש: "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה’ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם:  וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ:  וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי".

יש אפוא שני סוגי גאולה. יש גאולה שבאה מתוך חזון גדול של ממוש הברית הגדולה שבין ה' לישראל על ארץ ישראל. יש גאולה שבאה מתוך המצוקה. לכתחילה יש ללכת בדרך הראשונה. אבל כשבני ישראל אינם שומעים – יש ללכת בדרך השניה.

(וכבר ציינו לעיל שגם הפניה אל פרעה היא כפולה. ראשית: כה אמר ה'. אחרי שהוא לא שומע לקול "כה אמר ה'" מנהלים אתו מו"מ בשפה האנושית שלו. אבל אי אפשר לעשות את זה אם לא פותחים באמירה המוחלטת: כה אמר ה').

יד חזקה של מי

פרשת וארא פותחת בשיחת פתיחה של ה' למשה לקראת מבצע יציאת מצרים. שיחת פתיחה אחת כבר נאמרה במעמד בסנה, בפרשת וארא יש שיחה נוספת, שנראית כמתעלמת לגמרי מהארועים בפרשה הקודמת.

השיחה בין ה' לבין משה בסנה התחילה בתיאור צעקת בני ישראל. ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו וכו'. השליחות מוצגת שם כשליחות להוצאת ישראל מתחת סבלות מצרים. הנבואה היא "ושמעו לקולך", ואכן ישראל שומעים.

לעֻמת זאת, בפרשת וארא נקודת המוצא אינה שעבוד מצרים אלא ברית האבות. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב... וגם הקמתי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען... ורק אח"כ וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל... ואזכר את בריתי. נאקת בני ישראל נזכרת רק כהקדמה לזכירת הברית. כשהדברים מוצגים כך, בני ישראל לא שומעים אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה.

לפני מעמד הסנה נאמר: "ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבדה  וישמע אלהים את נאקתם ויזכר אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב". הפסוק שאמור בסנה "ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לחצים אתם", הוא במדה מסוימת המשך לפסוק הראשון שם. לעֻמת זאת הפסוק האמור בפרשת וארא, "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבדים אתם ואזכר את בריתי", הוא במדה מובהקת מאד המשך ישיר לפסוק השני שנאמר שם, "וישמע אלהים את נאקתם ויזכר אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב". כלומר: שני המעמדות הם המשך ישיר ומקביל לפרשיה ההיא, שלפני מעמד הסנה.

לכן, יש לראות בשתי הפרשיות שני תאורים מקבילים של אותו ארוע. יש שני כוונים שונים שמהם אפשר לראות את דברי ה' אל משה. שני הכוונים האלה זוכים לשתי התייחסויות מנוגדות מצד ישראל: התשובה של ישראל על ההבטחה להצלתם משעבוד מצרים היא שמיעה לקול משה. התשובה של ישראל על ההבטחה לחזור לארץ ישראל בשם הברית, היא אי שמיעה אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה.

משה מדבר אל בני ישראל במשך זמן רב, הוא מנסה לשכנע. אי אפשר להביא את העם לאמונה בבת אחת, התהליך החנוכי הוא ארוך. בני ישראל אינם שומעים כשהוא מדבר אתם על ברית האבות, אך הם שומעים ומאמינים כשהוא מבטיח להקל את שעבודם, אלא שכאשר מתברר שהדרך ארֻכה וקשה, רוחם של ישראל קצרה והם אינם שומעים.

החזון הגדול לבא לארץ ישראל, יכול להתמך בשאיפה לברוח משעבוד הגלות. אבל כאשר לשם כך נדרש ישראל לעבוד קשה יותר, הוא אומר למשה ואהרן ירא ה' עליכם וישפט. השליחות של משה היא ללמד את ישראל לרצות לצאת מתחת סבלות מצרים ולעבוד את ה'. ראית ברית ה' היא ראיה לטוח ארוך והיא מצריכה אורך רוח למרות העבודה הקשה.

וכשבני ישראל אינם שומעים, שולח אותו ה' אל פרעה, כדי שהוא יגרש את ישראל ביד חזקה. אם בני ישראל אינם עומדים במשימה "וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים", הדרך עוברת דרך פרעה, "וידעו מצרים כי אני ה' בנטתי את ידי על מצרים והוצאתי את בני ישראל מתוכם".

אם לא יזכו ישראל לצאת בידו החזקה של ה', יצאו בידו החזקה של פרעה. כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם.

וראה במאמר על השאלה האם יצאו ישראל ביד רמה או שגורשו.

אל מי נשלח משה? אל פרעה או אל בני ישראל?

במעמד הסנה אמר ה' אל משה "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים". ועל כך שואל משה "מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים". וזאת היתה השאלה האחרונה ששאל משה בקשר לפרעה. כל יתר דבריו אל ה' שם עוסקים בשאלה איך הוא יצליח להוכיח את שליחותו לבני ישראל. האותות נועדו כדי לשכנע את ישראל. קהל היעד הוא בני ישראל, והם נושא השליחות. פרעה אינו אלא מכשול טבעי שצריך לעבור. (ורק כשמשה בדרכו למצרים אומר לו ה' שיעשה את המופתים גם לפני פרעה, ויחד עם זה הוא אומר לו שזה לא יועיל).

משה אכן עושה את האותות לעיני העם, והעם מאמין. (בניגוד לפרעה שרואה את המופתים ולא מאמין).

אלא שבפרשת וארא אנו מוצאים שִנוי במגמה. פרשת וארא נפתחת בפניה מחודשת של ה' אל משה. והפעם ישירות אל ישראל. ואולם, הפעם ישראל אינם שומעים. ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה. (אמנם, אפשר אולי לתרץ שיש שתי משמעויות שונות למלה "העם", כפי שנכתוב בפרשת יתרו).

וכאן בא לידי בִטוי מבחן המנהיגות. מבחינת יחסי הכחות, לבני ישראל יש כח לתת ראש ולעלות מן הארץ. אלא שבשביל זה הם צריכים לרצות, ולהתאחד. לכך אין סִכוי. הם עבדים, הם אינם שומעים מקצר רוח ומעבודה קשה. זהו מבחן המנהיגות, להוציא מהעם את היכלת, להוציא את כחם אל הפעל. נכון שאם כֻלם יקומו ברגע אחד ויפסיקו לעבוד את מצרים, יש להם כח. כל יחיד ויחיד אולי רוצה זאת, אך אינו מעז. הוא יעשה זאת אם גם האחרים יעשו זאת, אך האחרים לא יעשו זאת כי הם מחכים לו. כדי שזה יקרה, לא די בכך שיחידים יעשו זאת, צריך שכלם יעשו זאת. כדי להגאל הם צריכים להתאחד. כדי להגאל הם צריכים להיות עם. [ואפשר להוסיף: לצאת לחרות לאומית. לא שכל יחיד יחדל להיות עבד לפרעה, אלא שעם ישראל יחדל להיות חלק מעבדי פרעה. בתנ"ך כל נתיניו של מלך נקראים עבדיו. גם ישראל היו חלק מנתיני פרעה כמו המצרים. (גם אם על ישראל הוא הכביד את ידו יותר מאשר על המצרים). היציאה לחרות היא להיות עבדי ה' ולא עבדי פרעה, כלומר: להפסיק להיות נתיניו ואזרחיו של פרעה. לצאת מהגלות. להיות עם עצמאי]. כדי להגאל הם צריכים להבין שהעובדה שהמצרים החליטו שפרעה מלך, לא הופכת אותו לאדם שונה בטבעו משאר בני אדם, וישראל יכולים להתאחד ולהחליט אחרת. בשביל זה צריך לצאת לחרות מחשבתית.  מה יגרום להם לעשות זאת? כשמדברים אליהם אינם שומעים. השליחות אל ישראל נכשלה. (נאמר "ולא שמעו אל משה", מכאן שהיה מעשה שישראל היו צריכים לשמוע אל משה ולעשותו, (שהרי מה יש לא לשמוע בבשורה גרידא). המפרשים עסקו בשאלה מה לא שמעו ישראל, אבל בפשטות מה שהם לא שמעו זה לצווי לקום, למרוד ולצאת ממצרים).

ה' שלח את משה לומר לישראל שיקומו ויֵצאו. (הוא גם הראה להם שגם מה שנראה כתנין או נחש, הוא למעשה רק מטה. ללמדך שגם מי שנראה כמלך, הוא איש ככל האנשים. כחו נובע מכך שאנשים רואים בו משהו אחר). אבל בני ישראל לא שומעים. לכן אומר ה': אם כך – לך אל פרעה. הוא יוציא את ישראל ממצרים. אם ישראל לא שומעים, יש לבקש מפרעה שישלחם. אומר משה – איך? בני ישראל לא שמעו, ואיך ישמעני פרעה. הדבר הרע ביותר שיכול לקרות הוא שפרעה יגיד למשה: בבקשה, מי שרוצה לצאת שיצא. אם יבקש משה מפרעה שיוציאם בכח, יאמר לו פרעה שזה לא תפקידו. לכן המטרה כעת היא לגרום לפרעה לעשות כך.

ה' עונה על שתי שאלותיו של משה: אמרת שאתה ערל שפתים – אהרן אחיך ידבר אל פרעה. שאלת איך ישמע פרעה? לא ישמע. והרביתי את אותותי ואת מופתי.

בשלב זה שוב באים האותות והמופתים, בדומה למופתים שלִמד ה' את משה בסנה. אלא שהפעם המופתים מיועדים לכאורה אל פרעה. בזאת תדע כי אני ה', בעבור תדע כי אני ה' בקרב הארץ, כי אין כמוני בכל הארץ. בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ. לכאורה נראה מכאן שתכלית המכות הוא להשיב לשאלתו של פרעה "מי ה' אשר אשמע בקולו... לא ידעתי את ה'".

גם בקריעת הים אנחנו מוצאים את הנִמוק הזה: וידעו מצרים כי אני ה', בהכבדי בפרעה ברכבו ובפרשיו". ומה טעם שידעו? והלא מיד כשידעו ימותו. המצרים על הים אכן ידעו והכירו בכחו של הקב"ה, אלא שזה היה הדבר האחרון בחייהם שהם ידעו, אז מה התועלת בכך? התועלת היא פשוטה: ישראל היו משועבדים רוחנית למצרים, ונפשם קשורה בנפשם. כנפש עבד שלא רק גופו השתעבד לאדוניו אלא אף נפשו. לכן לא יכלו לצאת ממצרים עד שיגרשום המצרים. ולא יכלו להכיר באלהותו של ה' – אף שראו בעיניהם – עד שידעו מצרים כי אני ה'. רק אם המצרים אומרים שה' קים, בני ישראל מרשים לעצמם להאמין. לכן דרכו של משה תחלה היא אל המצרים ואל פרעה. משה מוכיח לפרעה את מציאות ה' בדרך המקובלת במצרים וכדרכם של החרטומים. רק כשיוכח ה' בהוכחה מדעית לפי כללי המדע המצרי יאמינו בו ישראל.

תכליתן האמתית של המכות היא שידעו ישראל כי אני ה', כפי שנאמר בפירוש בתחלת הפרשה הבאה: ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'". ישראל לדורותיו מכיר בגדולת ה' בגלל התגלותו במצרים.  (וזה אמור כבר בתחלת פרשת וארא: "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם", אלא שאם ישראל לא יודעים מעצמם את ה', ידיעתם תבוא דרך פרעה. כשם שאם ישראל לא יוצאים לחרות בעצמם, יוציאם פרעה).

אבל, תפישת העולם של עבדי מצרים היא מנקודת ראות מצרית. הם חשים שהמדע המצרי והמקובל במצרים הוא עִקר בעולם. לכן משה לא אומר להם למרוד במצרים אף שבכחם לעשות כן, שכן לא ישמעו לו. הם אינם שומעים לו מקצר רוח ומעבודה קשה. אדם נוטה לא לפרוץ את הגבולות הידועים אלא ללכת כצאן אחר השליט אף כשאין בכך הגיון. אם לא יגרשום המצרים לא יֵצאו, שהרי אף במדבר חפצו לשוב אל נוף ילדותם. בני ישראל נאותו בסוף לשחוט את הפסח. הם חגגו ושאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב. אך עשו זאת רק כשנדמה להם שמשה קִבל את תנאי פרעה לזבוח לה' בארץ מצרים ולא במדבר. כשמשה אומר להם שחטו את הפסח כאן ודעו שכשתבואו אל הארץ תחגגו ותעבדו את העבודה זכר להצלתכם מהמכה, הם חוגגים. כדרכו של יהודי בכל גלות שבכל סעודה הוא דורש בשמחה על מה שנעשה כשנגאל ונשוב לארצנו. אך אם תאמר לו לקום ולעזוב את ארץ גלותו ולשוב לארץ ישראל לא יעשה כן. (בשמחה ובהתרגשות הוא חוגר את מתניו ונועל את נעליו ואוכל בחפזון מתוך הכרזה מרגשת שהיום יוצאים ממצרים, אך הוא לא באמת מאמין בכך, ותוכיח העובדה שלא עשו להם צדה. כמו כל יהודי ששר בהתרגשות לשנה הבאה בירושלים ויודע שישיר כך גם בשנה הבאה).

ועוד על הנ"ל: יש תכונה אנושית של הכרה בסדר החברתי. למה כ"כ הרבה אנשים יוצאים מהבית והולכים לעבוד עבודת פרך כי איש אחר אמר? למה אנשים עובדים אנשים אחרים? התשובה היא כי האדם רואה בסדר החברתי שגדל בו חלק מהטבע. מבחינתו ככה זה. זה העולם ואין בלתו. ויש בכך רווח גדול: בלי התכונה האנושית הזאת – אין אנושות ואין תרבות. זאת התכונה שבגללה בני אדם חיים כבני אדם. לא גונבים ולא גוזלים ולא רוצחים, וכל אדם נושא אשה ומוליד בנים. (והא ראיה לכך שהם עושים זאת משום התכונה הנ"ל: גנבה שהכל נוהגים בה – כל אדם ינהג בה). זוהי תכונה חשובה מאד. ראה מה קורה היום, מאז שבאו אנשים והטילו ספק בעובדה שכל איש צריך לשאת אשה – נפרצה החומה והרבה אנשים נופלים אל התהום, אנשים שאילו נולדו לפני מאה שנה היו נושאים אשה כדרך כל הארץ. התכונה הזאת היא תכונה אנושית הכרחית. אבל יש לה מחירים. יש לה מן הסתם הרבה מחירים קטנים יומיומיים של מעשים שכולנו עושים וכלל לא מודעים לכך שאין בהם תבונה. ולפעמים יש לתכונה האנושית הזאת מחירים גבוהים של עם שעובד עם אחר ולא קם ויוצא, או של עם שהולך אחרי שוביו להשמדה. ועם כל המחירים האלה – זוהי תכונה אנושית הכרחית. אבל במקרים מסוימים צריך לבוא אל העם ולומר להם קומו צאו. והם לא יוצאים. גם אם הם מאמינים שה' ראה את ענים – הם לא מאמינים שהם יכולים לקום ולצאת. הם מחכים שה' יבוא ויוציא אותם. הם לא נגאלים, הם מחכים לגאולה שלא כדרך הטבע. לכן צריך משה להביא מכות לפרעה כדי שהוא יוציא אותם. (וכבר כתבנו על כך גם בהקשר של מגלת אסתר).

תפקיד המכות

מכות מצרים מוצגות בפני פרעה לא כמכות אלא כמופתים. משה לא בא אל פרעה באולטימטום אלא כמי שבא להוכיח את טענתו: בזאת תדע כי אני ה', למען תדע כי אני ה'. רשמית, משה (לפחות בתחִלת התהליך) לא מאיים על פרעה, אלא רק מוכיח לו שה' הוא האלהים. הוא בא להשיב על שאלת פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו. המופת הראשון כלל אינו מכה, הוא רק מופת (אם כי הוא משפיל מאד את החרטומים שמטה אהרן בולע את מטותם). עם הזמן הולך וגובר הטון המאיים בפי משה, אך עדיין כלפי חוץ הוא רק עושה מופתים להוכחת טענתו. גם החרטומים מנסים את כחם, כלומר: הם מבינים שהמכות אינן אלא מבחן להוכחת האלהות.

מתי הבין פרעה שמשה לא בא רק להראות לו אותות ומופתים אלא גם להכותו? במכת דם פרעה אינו מנהל מו"מ עם משה, גם המכה לא הוצגה כמכה אלא כמופת. אבל בצפרדע, ואח"כ בערוב, משה מציג מראש את המכה כדבר שיקרה אם ימאן פרעה לשלח, כלומר: יש כאן איום ואולטימטום. לכן פרעה מנהל מו"מ עם משה.

ואולם, החרטומים יכולים רק להביא מכות, הם לא יכולים לסלק את המכות. את המכות מסלק משה לא במטה אלא בתפִלה. בחרטומאות אפשר רק לקלקל את העולם, לא לבנות או לתקן אותו. רק ה' בורא, ורק הוא מוחץ ורופא. לכן אין מידו מציל. כך הדבר גם במופתים שבסנה. עוד מתברר במופתים שבסנה שמי שיכול בכחו לאחוז בזנבו אינו חושש מהמכה. (הידיעה וההכרה בכח ה' באה בפרשת וארא בהקשר של סִלוק הצפרדעים, של הפלית ארץ גשן מפני הערוב, ושל השארת פרעה בחיים כדי שיראה את הנס. ה' מתגלה בהצלה. לעֻמת זאת החרטומאות סובלת מכל המחלות של יצירת גלמים בספרות, הגולם יוצא מכלל שליטה והתוצאה היא חורבן, הם מוסיפים על הדם, על הצפרדע, ומנסים להוסיף גם על הכנים).

רק במקום אחד משמש המטה גם להחזרת הטבע לאיתנו – בים. שם, גם סִלוק הנס הוא מלחמה, והוא מכה, והוא נועד לצורך הריגה. עליו אמרו ישראל שה' איש מלחמה. לכן גם הוא נעשה במטה. עם זאת, הוא מספק למצרים את ההוכחה הסופית לקיומו של ה', והם אומרים אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים.

ההוכחה שאני ה' בקרב הארץ באה תמיד בסמוך להצלה מהמכה, ולא בסמוך להכאה עצמה (מלבד בדם). התגלות ה' בהסרת הצפרדעים באה עם הסרת המכה מחר: "...לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה:  וַיֹּאמֶר לְמָחָר וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּה’ אֱלֹהֵינוּ". בערוב באה ההוכחה לקיום ה' ע"י הפדות וההפליה של ארץ גשן, והצלת ארץ גשן מהמכה: "וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה’ בְּקֶרֶב הָאָרֶץ". כן הוא לפני מכת ברד: "כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ:  וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ", ובסופה: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל ה’ הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַה’ הָאָרֶץ". (אמנם לפני הברד נאמר גם: "כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ", אבל זה לא אמור על מכה שהיתה בפעל).

וכאן באה לידי בִטוי הכרתו של משה בכך שהמטה שהפך לתנין הוא רק מטה. ויבלע מטה אהרן את מטותם, הוא אמנם נראה כתנין, אך אנו יודעים שהוא מטה. החרטומאות מבוססת על מדע הנראה, המוחש. הבשורה של משה היא שיש רובד נוסף במציאות, שהחרטומים אינם יכולים להבין אותו. מצרים, בתור המעצמה המדעית הגדולה ביותר בתקופתה, נתפשה כך שכל החולק על חרטומיה הוא פרימיטיבי שאין לו יד ורגל במדע ואינו מבין את המציאות. משה מלמד שאמנם המדע מכיר היטב את הרובד החומרי של המציאות, אך מעל הרובד הזה יש רובד גבוה יותר, שמי שלא מבין אותו, דווקא הוא זה שלא מבין את המציאות.

דרך המכות מלמד משה שני דברים: א. שה' שולט בטבע. ב. שה' מנהיג את העולם, הוא לא רק שולט, הוא גם מנהיג. הוא לא עוד כח שאם נלמד אותו נוכל לרתום אותו לטובתנו, כפי שעושים החרטמים. הוא גורם מנהיג בעל רצון, ועלינו לעשות את רצונו.

ורק הוא יכול לקיים את העולם. החרטומים יכולים להרוס, רק ה' יכול לברוא ולרפוא.

אל מי נועדו המופתים

יש הגיון כלשהו בראיה המופתית, משה עומד עליו בדבריו עם פרעה. מי שמסוגל לשנות את סדרי הטבע, כנראה שעומד לימינו מי שקבע את סדרי הטבע ובידו לשנותם. אך זו ראיה מוגבלת מאד, שהרי אפשר שעושה זאת בלט וכשוף, כלשון הרמב"ם (יסוה"ת ח א). מי שמנבא תוצאה כלשהי בנִסוי מסוים, עדין אין כאן הוכחה מוחלטת שגם ההסבר שלו לתופעה נכון. אבל מי שיצר מכונה, והמכונה פועלת כסדרה, זוהי הוכחה שהסבריו בתחום המכניקה נכונים. לכן, אחרי שה' הוציאנו ממצרים, אין האותות והמופתים ראיה. כנגדם מעלה משה את הטענה שה' הוציא אותנו ממצרים. הוא הוכיח שליטה אמתית בעולם, ולא רק נִבוי תוצאת נִסוי. האותות והמופתים מיועדים למצרים ולמי שכחות טבע הם העִקר בעיניו. אנו כבר בשלב הרבה יותר מתקדם מזה. ועוד יותר יש לומר, אפילו במצרים לא הוכיח משה לישראל את מציאות ה' באותות ומופתים. האותות והמופתים נמסרו לו כדי להוכיח שהוא נביא, (ובזה מודה הרמב"ם שגם לדורות אותות ומופתים מועילים). לפרעה הוא הוכיח את מציאות ה' במופתים, אבל לישראל הוא הוכיח במופתים שהוא נביא ודִבר אליו ה'. אמונה בה' לא באה ולא משתנה בגלל מופתים.

ישראל האמינו בה' עוד לפני המופתים. הם גם האמינו שה' עתיד לפקוד אותם. אך לקח להם זמן להבין שאותה פקידה שהם מאמינים בה היא העומדת לפניהם עכשו. רק בקריעת הים הם הבינו זאת.

איך ישמע פרעה

כאשר משה נשלח לשליחותו, הוא פונה אל ה' בשתי טענות: א. הן בני ישראל לא שמעו ואיך ישמעני פרעה. ב. הן אני ערל שפתים. ה' עונה לו לשתי השאלות: איך ישמעך פרעה? אכן לא ישמע. ולא ישמע אליכם פרעה והרביתי את אותתי בארץ מצרים. כך יוציא פרעה הלא-שומע את ישראל הלא-שומעים ביד חזקה. יציאת מצרים יכולה לבא רק ביד חזקה כי גם פרעה וגם ישראל אינם חפצים בה.

וששאלת הן אני ערל שפתים - ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך.

וכאן אומר ה': וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים. כל המכות נעשות בנטית ידו של משה, שהוא אלהים לפרעה. אך סופם - וידעו מצרים כי אני ה'. אני הוא הנוטה את ידי ומכה את מצרים.

אחרי מכת בכורות שאינה נעשית במטה, ואינה מנֻמקת בנמוק למען תדעו כי אני ה', באה קריעת הים שעליה נאמר שוב "וידעו מצרים כי אני ה'", ושוב יש נטית יד משה במטה על איתני הטבע, והמצרים יודעים ומכירים את ה'.

היד החזקה

הפתגם העממי (המבוסס על פרשת כי תבוא) אומר "מכה שלא כתובה בתורה", אבל לאמתו של דבר אף אחת ממכות מצרים איננה כתובה בתורה. הביטויים השגורים בפינו – "עשר המכות" או "מכות מצרים" – אינם נזכרים בשום מקום בתורה. התורה לא מדברת על מכות אלא על מופתים ואותות (אמנם היא מדברת על שפטים, וראה להלן), ורק על מכת בכורות הכתוב אומר "עוד נגע אחד", לומר לך שמכת בכורות היא כבר מכה ולא מופת. הכתוב מביא את ההבחנה הזו לידי ביטוי נוסף באמצעות פרשיה מסכמת המפרידה בין מכת חושך ומכת בכורות: "ויאמר ה' אל משה לא ישמע אליכם פרעה למען רבות מופתי בארץ מצרים. ומשה ואהרן עשו את כל המופתים האלה לפני פרעה..." פרשיה זו סוגרת את סִפור תשע המכות, והיא מקבילה באופן בולט לפרשיה הפותחת את הסִפור, שם נאמר: "ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים".  שתי הפרשיות האלה תוחמות את פרשת המופתים, המוצגים כאילו אינם מכות אלא ראיות לקיום ה'. תשובה לבן הרשע ששאל "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל?".

שני תפקידים יש למכות. הנִמוק הרשמי לכל מכה הוא להוכיח את מציאות ה'. כך אומר משה לפרעה בכל מכה, למען תדע כי אני ה', בעבור תדע כי לה' הארץ, וכו'. הסברת שאתה לא משלח את ישראל כי לא ידעת את ה'? טוב ששאלת, בזאת תדע כי אני ה'. המסר בולט במיוחד בין השחין לברד, שם נאמר לפרעה "כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ:  וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ".  כלומר יכולתי להכות אותך מכה ניצחת, אולם לא זו המטרה העיקרית. מטרתי היא לספר שמי בכל הארץ.

מאידך, ברור שיש למכה תפקיד נוסף: היא היד החזקה שהבטיח ה' למשה.

ואכן, גם בפתיחה וגם בסיום, אומר הכתוב במפורש או ברמז שלמופתים יש גם תפקיד כוחני של מכות. בפתיחה נאמר "והרביתי את אותותי ואת מפתי בארץ מצרים, ולא ישמע אליכם פרעה ונתתי את ידי במצרים והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים בשפטים גדולים". בסיום נאמר "עוד נגע אחד..", משמע שגם המופתים הקודמים היו נגעים. כשנדקדק נמצא שיש עשרה מופתים ועשרה נגעים, ואין חפיפה מלאה ביניהם. המופת הראשון (המטה ההופך לתנין) איננו נגע, והנגע האחרון (מכת בכורות) איננו מופת.

משה מדבר אל פרעה באותות ובמופתים. רשמית, הוא בא להוכיח לו שעליו להסכים לשלח את ישראל, אבל למעשה זוהי יד חזקה. לא פרעה משלח את ישראל כי אם ה', בכח, מוציא את ישראל ממצרים. מתברר שבאי העולם לא ייראו את ה' באותות לבד אלא בכח. הכח הוא המביא את המצרים לומר שה' האלהים. תחילה החרטומים, אח"כ עבדי פרעה, ולבסוף גם חיל פרעה אומר "כי ה' נלחם להם במצרים", ואז מכירים בו גם ישראל, כי ראו את היד הגדולה. היא מביאה למורא גדול והכרה בה'. קול ה' בכח, ומתוך כך קול ה' בהדר.

וכך בא פרעה אל משה ומתחנן שמשה יסלק את המכות. את המשימה הזאת הוא אפילו לא מנסה להטיל על חרטומיו. ברור שזה לא בכוחם. מי שמכיר את חוקי הטבע יכול לעורר אותם לפעמים, אך לא לסלק אותם. את זה גם משה עושה לא ע"י המטה אלא בתפִלה, וכך מתברר מי באמת מעל הטבע ושולט בו.

וכך יש להבין גם את ייחודה של מכת בכורות. היא כבר איננה חלק מסדרת המופתים שנועדו להוכיח את מציאות ה'. היא באה להוכיח דבר אחר: "למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל".

חז"ל עומדים על לשון הפסוקים המלמדת שאת מכת בכורות הביא הקב"ה בכבודו ובעצמו. "אני יוצא בתוך מצרים". ועם זאת הדבר עוד טעון ביאור, כי מכך שצריך ה' לפסוח על הפתח ולא לתת למשחית לבא לנגוף, משמע שאכן יש שם מלאך משחית, שיודע להבחין בין בכור לפשוט, אך אינו יודע להבחין בין מצרים ובין ישראל, וה' צריך לבא להציל את ישראל מפניו.  "המשחית" הוא מגפה ככל המגפות, כח טבעי. גם אם הוא כח טבע ייחודי המבחין בין בכור לפשוט, עדיין ההבדל בין בכור לפשוט הוא הבדל שבטבע. גם החרטומים רואים אותו, וגם כל איש מצרי רואה אותו. אבל ההבחנה בין ישראל לעמים היא אלוהית. רק אלוהים, או איש שלמד את תורתו, יודע להבדיל בין קודש לחול. ה', השולט בכחות הטבע וגובר על המכות, יוצא בתוך מצרים להבחין בין ישראל לעמים.

האותות והשפטים

לפני המכות אומר ה' למשה: "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:  וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים:  וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’ בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם".

שני תפקידים יש למכות. הם אמורים להיות אותות ומופתים, והם אמורים להיות שפטים גדולים. התוצאה שלהם תהיה וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’.

במה ידעו מצרים כי אני ה'? באותות והמופתים, או בשפטים הגדולים?

לכאורה, באותות והמופתים. ואולם, הפסוק כותב דוקא אחרי השפטים, את התוצאה: "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’ בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם". התוצאה תושג דוקא בנטות ה' את ידו על מצרים.

כאמור לעיל, המכות מוצגות תחילה כאותות ומופתים, וככל שהתהליך מתקדם הן מוצגות יותר ויותר כאיומים.

אותות ומופתים יודעים גם החרטומים לעשות. למעשה, בכך נפתחת הדלת של משה אל פרעה. ומתוך כך – אל בני ישראל. ולא משום שהעובדה שהוא מסוגל לשנות את סדרי הטבע מלמדת שאלהים אתו, אלא משום שהוא עושה כמו החרטומים. (ומכאן תשובה לשאלת חז"ל: תבן אתה מכניס לעפרים?). מי שבא ועושה קונצים של שִנוי סדרי בראשית, יוזמן לעשות מופע קסמים לפני פרעה בשעות הפנאי. מי שיודע להתחרות במדענים ובחרטומים המתקדמים, יוזמן לפגישה בלשכתו של פרעה. האותות והמופתים מזכים את משה בקרבה אל החרטומים. האמונה בכחו של ה' באה לא מתוך היכולת לעשות מופתים, אלא דוקא בשפטים הגדולים. בנטית היד על מצרים, בהצגת העובדה שה' הוא לא רק כח חזק בטבע, אלא כח בעל רצון ושליטה. יכלתו לשפוט את הארץ, היא זו שמביאה את המצרים לדעת כי אני ה'. עד שיאמרו "אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה’ נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם", אמירה שמאפשרת לישראל להכיר בה' ולומר "אָשִׁירָה לַה’ כִּי גָאֹה גָּאָה .... ה’ אִישׁ מִלְחָמָה ה’ שְׁמוֹ...".

איך מחנכים את הבן

פרשת החדש הזה לכם, יוצאת דופן בכך שהמסרים העוברים מפי הגבורה לישראל, נשמעים בה פעמים. תחילה אנחנו שומעים את דבר ה' למשה, ואחר כך גם את הנאום שבו משה מעביר את המסרים לישראל. בדרך כלל הכתוב מוסר לנו רק את דבר ה' למשה, תחת כותרת כמו "וידבר ה' אל משה דבר אל בני ישראל", ולא מפרט באילו מילים ומתי מסר משה את הדברים לישראל; או להיפך: בחומש דברים הכתוב מתאר מה אמר משה לישראל, אך לא מפרט מתי ובאיזו לשון שמע אותם משה מפי הגבורה. רק פרשת החדש היא דיבור כפול.

שלושה עניינים מפורטים בדרך הכפולה הזו. בדיבור הראשון אל משה (ואהרן) עוד במצרים, כלולות כל ההוראות והציוויים של פסח מצרים, ואחריהם בא עניין שבעת ימי החג לדורות. בדיבור השני, אחרי היציאה ממצרים, משה מצטווה לקדש כל בכור. משה מעביר לישראל את שלושת המסרים אבל מחלק אותם אחרת, וקל להבין מדוע: לפני היציאה ממצרים הוא מוסר להם רק את מה שמיועד לביצוע מיידי, כלומר פסח מצרים, ואילו את עניין שבעת ימי חג המצות, שהוא מצוה לעתיד, הוא מצרף אל המצוה לקדש את הבכורות, ומוסר אותה לעם רק בנאומו השני, אחרי היציאה ממצרים. אבל השִנוי הזה אין בו כדי להסביר מדוע טורחת התורה באופן כל כך חריג למסור גם את דבר ה' למשה וגם את דבר משה לעם, כאשר הדברים בסך הכל חוזרים על עצמם.

יש שִנוי בולט אחר בין דבר ה' למשה ובין דבר משה לישראל, ואולי הוא הדבר שלמענו הכתוב טורח להביא בפנינו גם את דבר משה. בסופו של כל אחד משלושת העניינים, משה מוסיף דבר שכלל לא נאמר לו: בראשון "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת", בשני "והגדת לבנך ביום ההוא", בשלישי "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת". שלשה דברים שהם אחד, שלשה מארבעת הבנים הידועים של ההגדה.

היכן נצטווה משה על עניין ההגדה לבנים, האם בדה אותו מליבו? ובמיוחד: מדוע דחוף היה לו לומר "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם" כבר בנאומו הראשון, כאשר ישראל עדיין במצרים, ומשה הרי בחר לשנות את סדר הדברים שנאמרו לו, ואת ענייני הדורות לדחות לנאום הבא.

התשובה נמצאת בפסוקים הראשונים של הפרשה: "כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אתתי אלה בקרבו ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'". ההגדה לבנים איננה מצוה בפני עצמה, אלא היא כל תכליתם של יציאת מצרים, של מכות מצרים, ושל הכבדת הלב. פרעה היה הראשון ששאל מה נשתנה, כשאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו". כל המכות באו כדי לענות לו על השאלה הזאת. מן הסתם היו גם בין בני ישראל מי ששאלו "מה העבודה הזאת לכם" עוד בפסח מצרים, ומשה מצווה להשיב להם כבר בדברו על פסח מצרים, ואולי לכן דרשו חז"ל שזוהי שאלת הבן הרשע.

וגם בזה יש שִנוי מסויים בין דבר ה' למשה ובין דבר משה לעם. ה' אומר שהתשובה לבנים היא ריבוי האותות והמופתים. משה אומר שהתשובה היא "אשר פסח ה' על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים". בכל דור ודור יש שני סוגי מערערים על הגאֻלה: יש שרואים את הגאֻלה אבל אינם מאמינים בה' ובבחירת ישראל, ויש שמאמינים בה' ובבחירת ישראל, אבל אינם יכולים לראות את הגאֻלה. הם אינם מוכנים לקבל את הגאֻלה, אא"כ יראו בעיניהם את האש היורדת מן השמים. רצוי ע"י רבנו. יציאת מצרים היא המלמדת לדורות שה' הוא השולט בעולם, וכל התהליכים הנעשים בעולם, מעשה ה' הם.

מכת בכורות מבטאת את היציאה ביד רמה, בכך שצריך אֹמץ לבוא ולומר נגד כל המקובל, שטועה פרעה ושישראל הוא העם הנבחר, ואילו המצרים וידיעותיהם הם הנחותים. כמו כן: צריך אמץ ואמונה להכיר ולהאמין בכך שהמופת שנעשה ללא מטה וללא שליח, יד ה' עשתה אותו. היד הרמה מביאה לידי אמונה בה' ובכחו הגדול. מסר זה עובר כחוט השני לאורך כל תהליך היציאה ממצרים. חלק מהידיעה הוא "למען תספר באזני בנך ובן בנך". לכן עוד לפני היציאה ממצרים, כבר כשקורא משה לזקני ישראל, הוא מצווה עליהם ללמד את דורותיהם בארץ שזבח פסח הוא לה' אשר פסח. וכן הוא חוזר ארבע פעמים על מצוות הסִפור. חלק מיציאת מצרים הוא בהיותה זיכרון לדורות. ראיה לכל באי העולם בכל הדורות שה' הוא האלהים בקרב הארץ. הסִפור לדורות הוא חלק מהתכנית, ולא מצוה בפני עצמה. (וכמובן שעוד תוך כדי התהליך, משיב משה באותות ובמופתים ובמלחמה, לקושיית הבן הרשע פרעה השואל-מטיח מי ה', ומלמדו שוב ושוב כי אני ה' בקרב הארץ).

עם זאת, אפשר שכבר במצרים היו רשעים, שלא האמינו ולא רצו לצאת, ולעגו ושאלו "מה העבודה". אומר משה לזקני ישראל שגם בניהם לדורות עלולים לשאול, אבל הזקנים והחכמים שבכל דור ודור יודעים את התורה והם מעבירים אותה הלאה, ולרשעים אין המשך. ומשום כך דרשו חכמים שהבן האמור כאן רשע הוא. הנס הוא יכולתנו לצאת ביד רמה, להבדיל את עצמנו מהמצרים ומהרשעים הנתפשים בעולם כאמת שאין בלתה, לעמוד מולם ולומר "זבח פסח הוא לה'". אל תשת לבך אל דברי הרשעים; נגאלים אנו, ולא אנו בלבד אלא אנו ובנינו ובני בנינו, ולדורות עוד נאמר זבח פסח הוא. הבן הראשון המופיע בתורה, רשע הוא, כלומר: עדיין אין ידו רמה באמונה בה' והוא שואל מי ה'. רק בדור הבא, בפרשת ואתחנן, יופיע הבן החכם, בן לדור שני של עם שידו רמה באמונת ה', ובגאווה הוא אומר לאומות העולם: האמת אתי ואתם וחכמיכם טפשים וטועים. ה' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה. בשאלתו הוא כבר מכיר את ה' וקורא לו "ה' אלהינו" כדבר מובן וברור מאליו.

כאשר דברתם

פרעה משלח את ישראל "כדברכם" ו"כאשר דברתם". נראה שהדברים נאמרים בכעס. פרעה לא מבין שהוא השליח להוציא את ישראל ממצרים. הוא מגרש את ישראל בכעס. ובדרך לעג הוא אומר "כדברכם" ו"כאשר דברתם".  ואולם, הוא מוסיף ואומר "וברכתם גם אותי". הוא ירא את ה'.

ערב רב

"וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה כבד מאד". מהו ערב רב?  המדרש מפרש את המלה "ערב" בהקשר הזה, כמצרים שהתערבבו בישראל. כמו שמצאנו בנחמיה (י"ג ג'), אחרי שישראל קיבלו על עצמם לגרש את הנשים הנוכריות, ושם נאמר "ויבדילו כל ערב מישראל". מדרש מפורסם מחבר את ה"ערב רב" במשמעותו זו עם האספסוף של פרשת בהעלתך, שעליו נאמר "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל", הרי לכאורה שהאספסוף אינו בני ישראל.

אבל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, וההקשר של הפסוק שלנו מקשה מאד על הפירוש הזה. ראשית, ברור שהביטוי המדרשי "ערב-רב", כאילו הוא שם עצם בן שתי מילים, איננו פשוטו של הפסוק. המילה "רב" היא שם תואר, ולא חלק משם העצם, ובפסוק שלנו היא מתארת שלושה עצמים: ערב, צאן, בקר. המשפט "וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר" הוא היגד מקוצר, שבו המילים "רב עלה אתם" משרתות את כל חלקי המשפט, ובעצם הכתוב אומר: וגם עלה איתם הרבה ערב, הרבה צאן, והרבה בקר, והכתוב מסכם את שלושתם במילים "מקנה כבד מאד". קשה לראות איך אספסוף של מצרים נכנס לתוך השלישיה הזו. מן ההקשר משמע שהפסוק כֻלו עוסק במקניהם וקניינם של בני ישראל, והוא  בא להדהד את יציאתו של אברהם ממצרים ברכוש גדול. שם נאמר "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב", וכאן נאמר "מקנה כבד מאד". הפרשיה כולה היא פרשיה של טוב ולא של רע, ואילו היה הערב הזה אספסוף, לא היה צריך לומר "וגם ערב רב עלה אתם" אלא "אבל ערב רב עלה אתם".

לכן נראה שעל פי פשוטו גם הערב, כמו הצאן והבקר, הוא סוג של רכוש. וצריך כנראה לפרש שאם צאן ובקר הם כבשים ופרות, הרי ערב הוא גמלים או חמורים. וכן נראה ממספר מקומות בתנ"ך: ישעיהו (י"ג כ') מתאר את חורבנה העתידי של בבל ואומר: "ולא יהל שם ערבי ורועים לא ירביצו שם", ערבי הוא בעל שיירות של גמלים או של חמורים. בירמיהו מצאנו את השורש הזה בביטויים כמו (נ' ל"ז) "אל סוסיו ואל רכבו ואל כל הערב אשר בתוכה". וכן (כ"ה כ"ד) "מלכי הערב השוכנים במדבר", שהם כנראה שוכני המדבר הסוחרים, ההולכים בשיירות של גמלים או חמורים. ביחזקאל (כ"ז כ"ט) יבוא של סחורה מרחוק נקרא "לערוב מערבך", והשיירות המביאות סחורה נזכרות אף הן בשרש ער"ב.

יש להעיר שהמלה ערב בכל המקומות הללו מנוקדת בסגול ואילו כאן היא בצירה. אפשר שאלה שתי מילים שונות, אבל שתיהן משרש אחד ומלשון אחת: ייתכן שהערב (שלנו) בצירה הוא החמורים והגמלים או הסחורה והרכוש המובל עליהם, ואילו הערב (של ישעיהו וירמיהו) בסגול הוא שם המקצוע.

וכפי שאמרנו אפשר שערב הוא המטען הנִשא על הגמלים או החמורים. וכונת התורה היא שרכוש רב עלה אתם.

אמנם התעלומה נשארת תעלומה. כי גמלים וחמורים מאד שכיחים בתנ"ך, ואילו המלה ערב (לפחות בצירה) היא יחידאית. גם המילה עָרוֹב הנזכרת בפרשה הקודמת בין מכות מצרים, היא מאותו שֹרש, וגם היא יחידאית ועלומה. בכלל השורש הזה הוא חידתי ורב משמעי, ומי ידע לבאר מה הקשר בין ערבי, ערבה, ערב, עירוב, ערבון, וערבי נחל.

ישראל ומצרים

מיד אחרי יציאת מצרים, וכן במקומות רבים בהיות ישראל במדבר, מתגלה שאיפתם לשוב למצרים. הם אוהבים את מצרים, מעריצים את מצרים ומבקשים בלי הרף לשוב אליה.

התורה מצוה שהמלך לא ירבה סוסים, פן ישובו העם מצרימה.

קשה להוציא את מצרים מלב ישראל.

שאיפתם של ישראל אל מצרים מתגלה בצורה בולטת בסוף ימי הבית הראשון. הנביאים התנגדו ליחס שנתנו ישראל למצרים. אך מדבריהם אנו למדים שהיה זה יחס אוהב ומעריץ.

יתר על כן, בזירה המדינית נהגו ישראל לסמוך על מצרים שתושיע ותציל ותגן עליהם.

בסוף ימי הבית הראשון היתה ארץ ישראל מקום תפר בין מעצמות. אנו מוצאים לאורך ימי בית ראשון שארץ ישראל היתה בגבולות השליטה בין המעצמה הדרום-מערבית, מצרים, ובין המעצמה הצפון-מזרחית, ארם, אח"כ אשור ואח"כ בבל. ישראל חששו מהאימפריות הצפוניות, ולעֻמת זאת רחשו אהבה ויחס חם למצרים.

לא מצאנו מקרה שבו המצרים סייעו לישראל. אבל מצאנו הרבה מקרים שבהם האפשרות הזאת עלתה על הפרק. כאשר הארמים צרו על שומרון הם ברחו בלילה כי חשבו שמלך ישראל שכר כנגדם את מצרים: "וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס קוֹל חַיִל גָּדוֹל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה שָׂכַר עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת מַלְכֵי מִצְרַיִם לָבוֹא עָלֵינוּ". מלך אשור כעס על הושע מלך ישראל שרצה לכרות ברית עם מצרים: "וַיִּמְצָא מֶלֶךְ אַשּׁוּר בְּהוֹשֵׁעַ קֶשֶׁר אֲשֶׁר שָׁלַח מַלְאָכִים אֶל סוֹא מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְלֹא הֶעֱלָה מִנְחָה לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר כְּשָׁנָה בְשָׁנָה". גם רבשקה אומר: "עַתָּה עַל מִי בָטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ בִּי:  עַתָּה הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה עַל מִצְרַיִם אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְכָל הַבֹּטְחִים עָלָיו". כלומר: הוא מניח שחזקיהו מן הסתם סומך על מצרים, אלא שהוא עצמו מעיר שאי אפשר לסמוך על מצרים. גם בימי ירמיהו מצאנו: "וְחֵיל פַּרְעֹה יָצָא מִמִּצְרָיִם וַיִּשְׁמְעוּ הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עַל יְרוּשָׁלִַם אֶת שִׁמְעָם וַיֵּעָלוּ מֵעַל יְרוּשָׁלִָם: פ  וַיְהִי דְּבַר ה’ אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר:  כֹּה אָמַר ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כֹּה תֹאמְרוּ אֶל מֶלֶךְ יְהוּדָה הַשֹּׁלֵחַ אֶתְכֶם אֵלַי לְדָרְשֵׁנִי הִנֵּה חֵיל פַּרְעֹה הַיֹּצֵא לָכֶם לְעֶזְרָה שָׁב לְאַרְצוֹ מִצְרָיִם:  וְשָׁבוּ הַכַּשְׂדִּים וְנִלְחֲמוּ עַל הָעִיר הַזֹּאת וּלְכָדֻהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ".

ישעיהו מוכיח את ישראל הסומכים על מצרים: "הוֹי בָּנִים סוֹרְרִים נְאֻם ה’ לַעֲשׂוֹת עֵצָה וְלֹא מִנִּי וְלִנְסֹךְ מַסֵּכָה וְלֹא רוּחִי לְמַעַן סְפוֹת חַטָּאת עַל חַטָּאת:  הַהֹלְכִים לָרֶדֶת מִצְרַיִם וּפִי לֹא שָׁאָלוּ לָעוֹז בְּמָעוֹז פַּרְעֹה וְלַחְסוֹת בְּצֵל מִצְרָיִם:  וְהָיָה לָכֶם מָעוֹז פַּרְעֹה לְבֹשֶׁת וְהֶחָסוּת בְּצֵל מִצְרַיִם לִכְלִמָּה:  כִּי הָיוּ בְצֹעַן שָׂרָיו וּמַלְאָכָיו חָנֵס יַגִּיעוּ:  כֹּל הֹבִאישׁ עַל עַם לֹא יוֹעִילוּ לָמוֹ לֹא לְעֵזֶר וְלֹא לְהוֹעִיל כִּי לְבֹשֶׁת וְגַם לְחֶרְפָּה: ס  מַשָּׂא בַּהֲמוֹת נֶגֶב בְּאֶרֶץ צָרָה וְצוּקָה לָבִיא וָלַיִשׁ מֵהֶם אֶפְעֶה וְשָׂרָף מְעוֹפֵף יִשְׂאוּ עַל כֶּתֶף עֲיָרִים חֵילֵהֶם וְעַל דַּבֶּשֶׁת גְּמַלִּים אוֹצְרֹתָם עַל עַם לֹא יוֹעִילוּ ...י כֹה אָמַר אֲדֹנָי ה’ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם וְלֹא אֲבִיתֶם:  וַתֹּאמְרוּ לֹא כִי עַל סוּס נָנוּס עַל כֵּן תְּנוּסוּן וְעַל קַל נִרְכָּב עַל כֵּן יִקַּלּוּ רֹדְפֵיכֶם ... הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה עַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ וַיִּבְטְחוּ עַל רֶכֶב כִּי רָב וְעַל פָּרָשִׁים כִּי עָצְמוּ מְאֹד וְלֹא שָׁעוּ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת ה’ לֹא דָרָשׁוּ:  וְגַם הוּא חָכָם וַיָּבֵא רָע וְאֶת דְּבָרָיו לֹא הֵסִיר וְקָם עַל בֵּית מְרֵעִים וְעַל עֶזְרַת פֹּעֲלֵי אָוֶן:  וּמִצְרַיִם אָדָם וְלֹא אֵל וְסוּסֵיהֶם בָּשָׂר וְלֹא רוּחַ וַה’ יַטֶּה יָדוֹ וְכָשַׁל עוֹזֵר וְנָפַל עָזֻר וְיַחְדָּו כֻּלָּם יִכְלָיוּן..."

ירמיהו לכל אורך הדרך אמר לעם לעבוד את מלך בבל. אחרי החורבן נאספו הנשארים בארץ אל גדליה, ואחרי שנרצח גדליה התברר שמה שהעם רוצים הוא לא להשאר בארץ אלא לרדת למצרים. מצרים היתה בטוחה בעיניהם. ירמיהו התנגד לכך. וכך הוא אומר: "וְאִם אֹמְרִים אַתֶּם לֹא נֵשֵׁב בָּאָרֶץ הַזֹּאת לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ בְּקוֹל ה’ אֱלֹהֵיכֶם:  לֵאמֹר לֹא כִּי אֶרֶץ מִצְרַיִם נָבוֹא אֲשֶׁר לֹא נִרְאֶה מִלְחָמָה וְקוֹל שׁוֹפָר לֹא נִשְׁמָע וְלַלֶּחֶם לֹא  נִרְעָב וְשָׁם נֵשֵׁב:  וְעַתָּה לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר ה’ שְׁאֵרִית יְהוּדָה כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אִם אַתֶּם שׂוֹם תְּשִׂמוּן פְּנֵיכֶם לָבֹא מִצְרַיִם וּבָאתֶם לָגוּר שָׁם:  וְהָיְתָה הַחֶרֶב אֲשֶׁר אַתֶּם יְרֵאִים מִמֶּנָּה שָׁם תַּשִּׂיג אֶתְכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהָרָעָב אֲשֶׁר אַתֶּם דֹּאֲגִים מִמֶּנּוּ שָׁם יִדְבַּק אַחֲרֵיכֶם מִצְרַיִם וְשָׁם תָּמֻתוּ:  וְיִהְיוּ כָל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׂמוּ אֶת פְּנֵיהֶם לָבוֹא מִצְרַיִם לָגוּר שָׁם יָמוּתוּ בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר וְלֹא יִהְיֶה לָהֶם שָׂרִיד וּפָלִיט מִפְּנֵי הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם". התברר שלא ההשארות בארץ עניינה את האנשים האלה, אלא הרצון להתחבר למצרים. חלומם הגדול הוא לגור במצרים המתקדמת והחלומית. כך רומז ירמיהו גם באיכה: "עוֹדֵינוּ תִּכְלֶינָה עֵינֵינוּ אֶל עֶזְרָתֵנוּ הָבֶל בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ אֶל גּוֹי לֹא יוֹשִׁעַ". וכונתו ככל הנראה למצרים.

יחזקאל אומר: "וְהִשְׁבַּתִּי זִמָּתֵךְ מִמֵּךְ וְאֶת זְנוּתֵךְ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא תִשְׂאִי עֵינַיִךְ אֲלֵיהֶם וּמִצְרַיִם לֹא תִזְכְּרִי  עוֹד". ועוד הוא אומר: "וְיָדְעוּ כָּל יֹשְׁבֵי מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’ יַעַן הֱיוֹתָם מִשְׁעֶנֶת קָנֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל". יחזקאל כאן מסתמך על לשונו של רבשקה. אבל מדבריו אנו למדים שבני ישראל בימי יחזקאל בִקשו להשען על מצרים, אלא שזאת היתה משענת לא מוצלחת, והנביאים התנגדו לה. יחזקאל מצטט את לשונו של רבשקה כדי לבטא את העובדה שמצרים היא משענת מדומה. לא באמת אפשר להשען עליה. היא הרבה יותר דמיון מאשר עזר אמיתי. ישראל חולמים על היום שבו מצרים תושיע אותם, והם לא מבחינים בכך שהחלום הזה מעולם לא התגשם. עוד אומר יחזקאל "וַיִּמְרָד בּוֹ לִשְׁלֹחַ מַלְאָכָיו מִצְרַיִם לָתֶת לוֹ סוּסִים וְעַם רָב הֲיִצְלָח הֲיִמָּלֵט הָעֹשֵׂה אֵלֶּה וְהֵפֵר בְּרִית וְנִמְלָט". ישראל בטוחים שמצרים היא ידידתנו הגדולה. לכן הם חיים בתחושה שהנה היא באה לעזור לנו. אך בפעל היא מעולם לא עזרה לנו.

אפשר שבזכרון הציבורי השאיפה למצרים החזיקה מעמד כמה מאות שנים, עוד מימי יציאת מצרים. אבל יותר מסתבר שישראל העריצו את מצרים שנתפשה בעיניהם כמעצמה מתקדמת, נאורה וחופשיה. ישראל ראו במעצמה המערבית את ידידתם הטובה ביותר. זו מעולם לא סייעה להם, אבל השפיעה עליהם מתרבותה ומזִמתה. לכן הנביאים התנגדו. הנביאים התנגדו למעצמה הזאת יותר משהתנגדו למעצמה המזרחית, שהיא לפחות אויב ידוע.

כלומר: ההערצה למצרים שהיתה בימי יציאת מצרים כבר בטלה, אבל אותו יצר עצמו התעורר שוב: הרצון להיות חלק מהמעצמה, להרגיש חלק מהגוי הנערץ, להתבולל. הוא הרצון שהניע את ישראל בימי יציאת מצרים, והוא הרצון שהתעורר שוב בסוף ימי הבית השני. הוא הרצון שבסופו של דבר החזיר למצרים את שארית הפליטה שנותרה בארץ אחר החורבן.

ההערצה למעצמה היתה גדולה כבר אז. הנביאים, כאמור, התנגדו לה. יתר על כן, ללא הרף דובר על כך שמצרים תסייע לישראל, אך זה מעולם לא קרה.

ישראל צריכים לצאת מהשעבוד הרוחני למצרים. השעבוד הזה לא בטל. לא בטל מישראל הרצון להרגיש שייכות לצד מסוים בסכסוך העולמי, למעצמה מסויימת, לגוש אחד. הרצון להתבטל בפניהם. הרצון להאמין שאנו חלק מהם והם יפרשו עלינו את חסותם. הרצון לחסות בצלם ולראות בהם את מעוזנו, מחסנו, מגננו וקרן ישענו. מהשעבוד הזה לא יצאנו מאז יציאת מצרים ועד היום.

אבל גם זה חלק מחזון יציאת מצרים: ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים. הקב"ה קיים את הבטחתו, אבל אנו לא מלאנו את חלקנו.

שלשים שנה וארבע מאות שנה

התקשו חכמים במספר הזה, שהרי שנות קהת ועמרם לא מספיקות לכך. וכן התקשו שהרי בברית בין הבתרים נאמר ארבע מאות. וזו לא קושיה כי אפשר שבנבואה אמר בעגול, ובעשיה אמר בדיוק. אבל קשה מברית בין הבתרים עצמה שנאמר בה שדור רביעי ישובו, והלבן מאה שנה יולד? לכן נראה כמו שפרשו חכמים. וראה אב"ע כאן שהביא מקומות רבים בתנ"ך שבהם נאמר שארוע היה מקץ כו"כ זמן ולא ברור מתי הוא מתחיל. אמנם, כאן הדבר שונה, שהרי כאן נאמר לא רק "מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה" אלא גם שישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. וגם ללא קושיה זו עדין קשה.

מתי הבינו ישראל שהם יצאו ממצרים

החשש העולה מיד ביציאת מצרים הוא "פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה". החשש הזה אכן התגשם ככתבו וכלשונו בחטא המרגלים. אבל גם לפני חטא המרגלים, כשאין מים העם רוצה לשוב למצרים, כשאין אוכל העם רוצה לשוב למצרים, כשהאוכל לא מספיק טעים העם רוצה לשוב למצרים, בשנה הארבעים, בניהם של היוצאים ממצרים מתלוננים למה יצאנו ממצרים, ואפילו בימי ישעיהו יש לישעיהו ויכוח גדול עם בני דורו הנשענים על מצרים.

וזה לא התחום היחיד שבו אנו מוצאים את מצרים בפרשה. לכאורה, מטרת כל הנס הגדול היא מצרים. "וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’". "וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת לֵב מִצְרַיִם וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו:  וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’ בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו". ואכן, התכנית מתקימת, מצרים יודעים ומכירים את ה': "וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה’ נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם". למה נכבד ה' בפרעה ובפרשיו? לא עדיף שיכבד בתוך בני ישראל? מה התועלת בכך שידעו מצרים את ה'? הלא זה הדבר האחרון שידעו בחייהם? מיד אחרי שידעו הם ימותו.

המטרה היא לא שידעו מצרים את ה'. המטרה היא לא שיאמרו מצרים "כִּי ה’ נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם". המטרה היא שישראל יֵדעו את ה' ויאמרו "אָשִׁירָה לַה’ כִּי גָאֹה גָּאָה ... עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ:  ה’ אִישׁ מִלְחָמָה ה’ שְׁמוֹ:  ... מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ:  ה’ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד".

זוהי המטרה, אבל הדרך להגיע אליה עוברת דרך ידיעת מצרים.

למה בא משה אל פרעה באמצעות מעשים חרטומאיים? למה הוא פועל ע"פ המקובל במצרים?

כי ישראל מוכנים להכיר בה' רק אם גם מצרים מכירה בו.

ישראל מאמינים בה', אבל הם מאמינים גם במוסכמות של המעצמה הגדולה של דורם. ידידתנו הגדולה שמעבר לים, או שבתוך הים, או שמתה על שפת הים, ואנחנו מתים עליה.

בני ישראל חיים בתפישה שלפיה לא להאמין במוסכמות המצריות זה ממש לא לעניין, זה פרימיטיבי, זה חשוך. אנחנו נאורים ומאמינים במדע ובמודרנה המקובלת, כי אנשים מודרניים אנחנו. ההגדרה של מודרני הוא מי שמאמין בכל דור ודור במוסכמות של פרעה של דורו. אחרי שמצרים מכירים בה', מסתבר שאפשר להאמין בה' ולהשאר מודרני. ברוך ה'.

בכל דור ודור רואה אדם את עצמו כעבד למצרי של דורו, ובכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ולצאת מתחת ידי פרעה של תקופתו. להכיר שיש לעולם מלך אחד שערכיו הם הקובעים: ה’ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד.

בשירה ישראל מכירים את ה' כי המצרים מכירים אותו. ואולם, התהליך מתקדם: בפרשת המן זה כבר נעשה ללא תווך מצרי: "עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי ה’ הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם".

אם נדע שה' מולך, ונדע את ה', נוכל להגיע להר סיני. שם יוכל ישראל להאמין לא מפני שמצרים מאמינים, אלא כי מצרים כבר לא רלוונטיים עוד. כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם.

שירת הים רואה את ה' ביחס למצרים. היא מהללת את ה' בכך שהוא גבר על המצרים, שהוא יותר חזק מהמצרים, ושהוא יותר חזק מאלי מצרים: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה’ מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ". ה' מולך על כל העולם, אבל הוא ראשון בין שוים. הוא בשורה אחת עם המצרים.

במעמד הר סיני עולה האמונה בדרגה. אין צורך עוד להתיחס למצרים. מצרים מיצגת את השלילה, הפרימיטיביות והרוע: "אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי".

אבל רק על הים הבינו ישראל שהם באמת נמצאים בתוך התהליך שסופו נטיעה בהר נחלת ה' בנוה קדשו, ומלכות ה' לעולם ועד בעולמו. כשהם רואים את מצרים מת על שפת הים, כשהים בינם לבין ארץ מצרים וארץ מצרים מעבר לים, רואים ישראל את היד הגדולה ושרים.

קריעת הים היא עוד אחת מהמכות, ככל המכות גם היא נועדה כדי ש"וידעו מצרים כי אני ה'", גם היא נעשית במטהו של משה, גם כאן מכה משה על אחד מכחות הטבע שהמצרים מאמינים בהם ומראה שה' שולט בו, גם קריעת הים באה אחרי שה' הכביד את לב פרעה, ואחרי שהוא חזר בו מהסכמתו לשלח את העם. יציאת מצרים וקריעת הים נועדו להודיע את שם ה'. (אמנם, כאן מלבד "וידעו מצרים כי אני ה'", יש עוד דבר: כבוד ה', ואכבדה. ויש גם שירה, ואולי היא היא).

המטרה היא כדי שידעו מצרים כי אני ה', אך לשם מה יש צורך שהמצרים ידעו כי אני ה'? הלא מיד כשידעו ימותו.

המטרה היא לא שיֵדעו מצרים כי אני ה', המטרה היא שיֵדעו ישראל כי אני ה'. שיֵדעו ישראל ויספרו לבניהם אחריהם. שיֵדעו ישראל ויאמינו בה' ובמשה עבדו. שיֵדעו ישראל וישירו לה' כי גאה גאה, ויאמרו מי כמכה באלים ה', ויאמרו ה' ימלך לעולם ועד.

אלא שישראל שקועים במ"ט שערי עבדות. הם לא יאמינו בה' עד שמצרים לא יאמינו בו. רק אחרי שיאמרו מצרים "כי ה' נלחם להם במצרים", רק אז יראו ישראל שאפשר להאמין בה' ולהשאר מודרני ומתקדם, ויאמינו גם הם.

ואז הם יאמינו לא רק בכך שה' יכול לשלוט ביאור, בארץ, בשמים ובים. הם יאמינו שה' מולך, ה' ימלוך לעולם ועד. לא כמו החרטומים. מבחינת החרטומים הארץ, היאור, השמים והים, הם כחות טבע שחרטום טוב יכול ללמוד לשלוט בהם. בני ישראל ראו שה' לא רק מלהטט בחרטומאות טובה. הוא מולך. הבריאה משרתת אותו. לא הוא משרת אותנו.

וכך הם הבינו לא רק את קריעת הים, אלא את יציאת מצרים כֻלה. עוד מימי יעקב ויוסף יודעים ישראל שהם עתידים לשוב אל ארץ אבותיהם. הם אומרים זאת שוב ושוב. אבל הם לא מבינים שמה שהם רואים בעיניהם הוא הגאֻלה שעליה הם מדברים. הדִבור שבפיהם מנֻתָּק מהמציאות שבה הם חיים. הם מוכנים לשבת בליל פסח ולומר לשנה הבאה בירושלים, אבל הם לא באמת מאמינים שיעלו לארץ בתוך המציאות שבה הם חיים. (הם זועקים מן העבודה, אבל לא רואים את יציאת מצרים כדבר שאכן עומד להתרחש. הם חולמים לכל היותר על כך שהנוגש יוגבל לשתי מכות ליום, ופרעה יתן תבן). בקריעת הים הבינו ישראל שכל המופתים שהם ראו, הם הגאֻלה שבה הם מאמינים. סוף סוף הם מבינים שמה שהם רואים זו הגאֻלה. שכאן נחית בחסדך עם זו גאלת, נהלת בעזך אל נוה קדשך, שכאן פתוחה הדרך כל כנען, שכאן תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה'.

כאן הושלמה יציאת מצרים. כאן הכירו ישראל שה' ימלך לעולם ועד.

מה מראים לעם היוצא ממצרים

עם ישראל יוצא ממצרים ללא אמונה. עם החשש פן ינחם העם בראותם מלחמה.

ה' יוצא למלחמה, להראות להם שה' ילחם להם. הוא יוצא כדי ש"וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’". הוא יוצא כדי להודיע שהוא ה', וכדי להכבד. ואכן הוא נכבד ונודע. אנו מוצאים בשירה את ידיעתו ואת כבודו, ומכאן אנו למדים שהוא אכן נכבד ונודע. נכבד ונוסע עד כדי שירה. יתר על כן, אנו מוצאים בשירה את ההכרה בכך שהוא מולך בעולם, ושהתהליך שישראל רואים בעיניהם הוא הוא התהליך שעליו התבשרו מאת יעקב. וכפי שנבאר להלן בפרק "מהי השירה". ישראל מבינים שמה שהם רואים עכשו הוא הגאֻלה וההליכה אל הארץ, ושכעת פתוחה בפניהם הדרך אל הארץ.

אבל לא די בכך. חמשה דברים מראה ה' לעם היוצא ממצרים. הוא מראה שה' איש מלחמה. הוא מראה שה' הוא רופא. אני ה' רֹפאך, אחרי שרִפא ה' את מי מרה. אחרי שלמדנו שה' איש מלחמה, באים מי מרה ומלמדים שה' הוא רופא. אח"כ לומדים ישראל שה' הוא מפרנס וזן ומכלכל. יחד עם הלִמוד הזה הוזכרה השבת. כאשר אדם עמל להתפרנס ולהתכלכל הוא צריך לזכור את ה' ולשבות בשבת. אח"כ מלמד ה' שהוא זה שנותן מים. ע"י "מַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר" שנזכר באותה פרשיה. אותו מטה שמקלקל את מימי מצרים והופך אותם לדם, הוא המטה שמוציא מים מהסלע. אחרי כן מראה ה' לישראל שגם כאשר הם נלחמים בכחם, ה' הוא שנותן להם כח לעשות חיל.

לקראת המסע אל הארץ, צריך ללמד את העם את הדברים האלה. בארץ ה' לוחם לנו ורופא אותנו, ומברך את לחמנו ואת מימינו. ובמיוחד יש לזכור שבארץ ה' מפרנס אותנו וזן אותנו. הוא ממטיר לנו לחם מן השמים, כי ארץ ישראל – לא כארץ מצרים היא. יש לנו אוכל כאשר ה' מוריד לנו גשם. לכן בארץ אנו אוספים את התבואה מדי שנה, בשנה הששית אוספים כפלים, ובשביעית לא אוספים. כמו המן בפרשה.

מתוך חמשת הדברים האלה, שנים הוזכרו בהרחבה: מלחמת ה' במצרים, שעליה יש שירה. שירה שמשמעותה הכרה בה'. ופרשת הפרנסה. שעליה יש שבת.

שני דברים מטרידים מאד את היושב בארצו של ה'. המלחמה והפרנסה. על המלחמה הוא שר לה'. בכך הוא מכיר ומאמין בה'. על הפרנסה הוא שובת בשבת. שבת היא שירה. שבת היא הכרה בה'. היא השירה ששרים ישראל על המן. השבת היא השירה של ישראל לה' המפרנס אותם ששת ימים. היא האמונה וההודאה. השבת היא השירה לה' על הבריאה ועל הקיום.

הענן, האש והים

הנס המבואר בפרשה היטב ובאריכות הוא שמשה נטה את ידו על הים ובני ישראל עברו בו ביבשה, המצרים באו אחריהם בים, הים שב לאיתנו, והמים כִסו את הרכב ואת הפרשים.

ואולם, בתוך הפרשיה יש כמה פסוקים שמזכירים גורם נוסף: נאמר כבר בתחלת הפרשיה "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם". וגם תוך כדי המלחמה נאמר "ויסע מלאך האלהים ההלך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם. ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה ולא קרב זה אל זה כל הלילה". ובהמשך: "ויהי באשמרת הבקר וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן ויהם את מחנה מצרים". והמצרים ראו ואמרו "אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים". (לכאורה המצרים ראו. אמנם אפשר שאף הם לא ראו אלא את אופני מרכבותיהם הנשמטים. השוקעים בבוץ שבקרקע הים. אבל הם אמרו שה' נלחם במצרים).

ה' מתגלה כאן באש וענן. כמו שהוא עתיד להתגלות גם בהר סיני, במשכן, ובעוד כמה מקומות במדבר. והוא הולך לפני ישראל לנחותם הדרך. הענן חוצץ בין ישראל והמצרים, ומגן על בני ישראל. אבל הפרשה מצניעה את ההתגלות הזאת בצל נס קריעת הים, התופש את המקום המרכזי. נראה שלא רק הפרשה מצניעה את ההתגלות הזאת, גם ישראל לא יחסו לה חשיבות. ישראל ראו כבר בצאתם ממצרים את עמוד הענן שבראש המחנה, אבל זה לא הביא אותם לא להאמין ולא לשיר. בקריעת הים הם לא ראו את עמוד הענן, שהיה מאחוריהם, ורק המצרים יכולים היו לראותו. ישראל ראו את משה הנוטה את ידו. ורק משראו את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, כלומר את תוצאות מעשיו של ה', את מצרים מת על שפת הים, האמינו ושרו. הם לא שרו למראה הנס, הם לא שרו למראה מעשי ה', הם שרו למראה המצרים המוכים ביד ה', כשאת המכה עצמה טחו עיניהם מראות. (היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים היינו המצרים המתים).

בכל מלחמה אפשר לראות את יד ה' ואפשר לא לראות אותה. אפשר לראות רק את הים והמצרים, ואפשר לראות בכך את יד ה'. לא כל אדם מצליח לראות את ההתגלות, אבל היא נמצאת בכל מקום.

בשירה מודגש בעִקר הנס הגדול, הנגלה. קריעת הים וטביעת המצרים. בעִקר טביעת המצרים, קריעת הים היא רק האמצעי. האם אפשר למצוא בשירה גם את ראית ה' המנחה את ישראל בדרך והולך לפניהם בעמוד ענן? יש כמה פסוקים שאולי רומזים לכך, כמו "וברב גאונך תהרס קמיך תשלח חרנך יאכלמו כקש", אולי גם "גאה גאה", גם "נחית בחסדך" אולי רומז לפסוק "וה' הולך לפניהם  יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך". וכמובן הפסוק "זה אלי", שחכמים דרשוהו שישראל ראו התגלות. ואולם כל אלה אינם אלא רמזים. ליתר דיוק: ספק רמזים, פסוקים שאם נרצה נוכל לפרשם כרומזים למראות הענן והאש, אבל אין הכרח לפרש אותם כך. קריעת הים וטביעת המצרים מפורשים בשירה. התגלות ה' בענן – ספק גדול אם נזכרה כלל בשירה. גם בשירה, כמו בעולם המעשה, אפשר לראות את ההתגלות, ואפשר שלא לראות. גם ישראל לא ראו אלא אחרי שהמצרים הכירו בה' הנלחם במצרים.

ה' איש מלחמה, הוא לוחם במצרים באמצעות איתני הטבע שיצר. על ישראל הוא מגן באש וענן.

והשירה שמה את הדגש לא על האש והענן והתגלות ה', אלא על שליטתו ומלכותו של ה' על הים, והטבעת המצרים בו.

לכאורה, אפשר היה לתאר את כל מעשה קריעת ים סוף בלי לכלול בה את פסוקי ההתגלות. הם לא מִלאו תפקיד בקריעת הים ובטביעת המצרים. מאידך, הענן חצץ בין ישראל למצרים, ואולי אפשר היה להגן על ישראל מפני מצרים גם ללא קריעת הים. נמצא שקריעת הים לא באה כדי להגן על ישראל אלא כדי להטביע את המצרים. הגנת ישראל נעשתה ע"י האש והענן. אעפ"כ, גם המבנה של הפרשה, וגם בני ישראל בשירתם, שמים את הדגש דוקא על קריעת הים והיד הגדולה שעשה ה' במצרים.

הענן והאש אינם מראה ה', לה' אין מראה. ההתגלות הגדולה שמביאה לשירה הגדולה היא שליטתו של ה' בעולמו, והנעתו את הכחות הגדולים שברא. זוהי היד הגדולה שראו ישראל, שמלמדת שמי כה' נאדר בקדש, ושה' ימלך לעולם ועד.

ועוד יש לומר, שקריעת הים היא חלק מהמופתים בהם מוכח שה' שולט בכחות הטבע. היא חלק מהמופתים המביאים את מצרים לדעת את ה'. ע"י קריעת הים מאמינים מצרים כי ה' נלחם להם במצרים. וישראל מאמינים שה' מושל בעולם ומולך בו. זוהי המדרגה של יציאת מצרים שהגיעה אל שלמותה בקריעת הים.

היכולת לראות את האש והענן, היא מדרגה גבוהה יותר, שמקומה בהמשך ספר שמות. בהר סיני ובמשכן. בקריעת הים ישראל עוד לא מצליחים לראות את האש והענן. אבל האש והענן כבר נוכחים שם אע"פ שישראל עדין לא יכולים לראות אותם. מעת שיצאו ישראל ממצרים שכינה עמהם. השכינה שורה על ישראל ומגנה עליהם, אך הם טרם למדו לראותה.

ביציאת מצרים היה מטה המכה על כחות הטבע ומכניע אותם ומשעבד אותם לה'. במעמד הר סיני ובמשכן התגלה ה' באש וענן. בקריעת הים היו גם אלה וגם אלה, אבל ישראל ראו את המטה המכה בטבע. אפשר שהמצרים שאמרו אנוסה מפני ישראל לאחר שה' הממם בעמוד אש וענן, ראו את האש והענן. אפשר שראתה זו גם מרים הנביאה שהרי היא נביאה. (ואולי לכן היא נקראת נביאה). ולכן אינה שרה את כל השירה על התהומות והמים, אלא רק על ה' שגאה גאה. (כאן עומדים משה ומטהו מול התגלות ה'. אח"כ במלחמת עמלק עומד המטה מול ההשתדלות של ישראל הנלחמים בחרב בדרך הטבע).

גם אם עמוד הענן ועמוד האש עומדים גלויים והעין רואה אותם, רק אדם במדרגה המתאימה יראה את מה שעינו רואה. מי שחי בתוך העולם החמרי ושקוע בו ובצרות הבאות בו, לא יראה ולא יבין את ה' גם אם עינו תראה את התגלותו. בינתים, הלואי שיגיעו ישראל למדרגה שבה הם יראו את ה' פועל בכחות הטבע, וכפי שזה נקרא בפרשתנו: את יד ה'. את זה מראה מטה משה בכל כחות הטבע במצרים ועל הים, ורק לאחר קריעת הים הגיעו ישראל למדרגה שבה ראו את ה' פועל בכחות הטבע ושרו. את התגלות ה' באש וענן יראו רק בהר סיני.

ואכבדה

ה' אומר למשה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם:  וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר:  וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’ וַיַּעֲשׂוּ כֵן". זאת התכנית. פרעה יגיד על ישראל כי נבכים הם בארץ, וירדוף אחריהם.

לכן היה צפוי שהפסוק הבא (המתאר את בִצוע התכנית) יפתח במלים: "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר". אבל לא זה מה שכתוב, כתוב דבר אחר לגמרי: "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ".

מה פירוש "כי ברח העם". רוב המפרשים מפרשים שהוגד למלך מצרים שהעם לא חוזרים אחרי שלשה ימים. אבל אם כך קשה: למה צריך להגיד למלך מצרים כי ברח העם? הוא לא יודע שברח העם? צריך להגיד למלך מצרים שהעם נבכים בארץ וסגר עליהם המדבר, אבל למה צריך לומר לו שברח העם?

ועוד קשה: הלא הפסוק הזה עצמו אומר שפרעה ידע שהוא משלח את ישראל לעולם, שהרי נאמר כאן בפירוש: "וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם", כלומר: עד עכשו רצינו שהם אכן ילכו, כעת נהפך לבבנו. לא זו אף זו: נאמר כאן: "וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ", כלומר: המצרים הבינו מלכתחילה שהם שִלְּחו את ישראל.

יתכן שזה ההסבר: פרעה חשב שהוא מגרש את ישראל ממצרים, ואשר ראינו את ישראל היום, לא נוסיף לראותם עוד עד עולם. הם ילכו למדבר, ואני אוכל לשכוח מהענין ולדעת שמעולם לא היה מישהו שהביס אותי. ישראל לא הביסו אותי, להפך, גרשתי אותם. כי אני החזק ואני מגרש מארצי את מי שלא מוצא חן בעיני. אבל כשמתברר לו שהם לא מתרחקים אלא עומדים בסמוך למצרים, הדבר מרגיז אותו. הוא אינו יכול לסבול את העובדה שבני ישראל ישבו בסמוך אליו כבני חורין. שהם לא גורשו אלא ברחו. זאת השפלה גדולה מדי.

לכן הוא יוצא למלחמה להשיב את כבודו ולהשפיל את ישראל.

לכן ה' יוצא למלחמה כדי להכבד. ה' כבר הוציא את ישראל ממצרים, אבל הוא לא רוצה שהם יצאו ממצרים כמגורשים בבוז. הוא רוצה שהם יצאו בכבוד. הוא רוצה להכבד בפרעה ובכל חילו.

להלן נאמר "וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת". בפשטות, בכבדות מלשון כובד. אבל המלה הזאת באה להזכיר גם את "ואכבדה בפרעה". ה' נכבד בפרעה. ה' נכבד ופרעה כבד. כמובן שכל זה בא להזכיר גם את הכבדת לב פרעה. ה' הכביד את ידו על פרעה נכבד בו והתכבד בו.

מהי השירה

השירה מחולקת לשני חלקים. החלק הראשון מתאר את המלחמה שעשה ה' במצרים. החלק השני הוא ההמשך: צִפיה לעתיד.

החלק הראשון עוסק במלחמה, פסוקי תֵאור ופסוקי שבח לה'. הנושא הוא לא קריעת הים אלא הטבעת המצרים. קריעת הים עצמה איננה מוזכרת אלא במקום אחד, וגם זה רק כחלק מההמשך. כדי לתאר למה נכנסו המצרים לתוך הים, אומרת השירה וברוח אפיך נערמו מים וכו', ולכן אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל, ואז נשפת ברוחך כסמו ים. הנושא הוא המלחמה, קריעת הים היא רק האמצעי.

חלקה הראשון של השירה בנוי משלשה מחזורים של תיאור המלחמה ושבח לה'. בכל מחזור: שבח, תיאור מלחמה והשלמת השבח. במחזור הראשון מתוארת המלחמה בחצי פסוק, סוס ורכבו רמה בים, מתוך התיאור הזה בא שבחו של ה', שהוא עֻזנו וישועתנו אלהינו ואלהי אבותינו. לכן נשבח אותו. המחזור השני: ה' הוא איש מלחמה, לכן ירה בים את מרכבות פרעה וחילו וכִסה אותם במים. שהרי ה' ימינו נאדרת ובחרונו הוא המשמיד את אויביו. פסוק השבח הזה אפשר שהוא שיך למחזור השני, ואפשר ששיך לשלישי. המחזור השלישי עוסק במלכדת שנלכדו בה המצרים, ומסיק מי כמכה באלים ה' וכו'. שני המחזורים הראשונים לא תארו את הנס אלא את המלחמה. רק המחזור השלישי מתאר את נס עמידת המים כנד, וגם זה לא כנס שיש לו חשיבות כשלעצמו, אלא כאמצעי להלחם במצרים.

ישראל תופשים כעִקר לא את הנס, אלא את המלחמה במצרים והטבעתם. ישראל, שברגע זה ראו נס שבא ללמד על גדלו של ה', מצליחים לראות מעבר לכך. ה' אינו רק חזק ועושה נסים. הוא לוחם, והוא עֻזנו ומושיענו. (אם כי התיאור תאר את חורבן המצרים ולא את ישועת ישראל). השירה תופשת את הנס לא כארוע חד פעמי שבאמצעותו נצלנו מצרה אחת, אלא מסיקה ממנו מסקנה כללית הנוגעת לכל העולם ולכל הזמנים. השירה רואה את הנס כחלק ממהלך כלל עולמי שסופו הכנסת ישראל לארץ, והוא מלמד שיש לנו עז וישועה.

החלק השני של השירה עוסק בצִפיה לעתיד.  אחרי שתארנו את ה' המכה באויבינו, באה ההבנה שהמלחמה הזאת נועדה לא רק להציל את ישראל מפני פרעה הרודף אחריהם, אלא בעִקר כדי להעביר את ישראל אל הארץ, וה' ימלך עליהם. הנס של העברת ישראל בין גזרי הים לא נזכר בשירה. (אמנם, נזכר לפניה ולאחריה שבני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, אבל נראה שאין זה חלק מהשירה. השירה נגמרת בה' ימלך לעלם ועד. נכון שהפסוק "כי בא סוס פרעה" כתוב אריח ע"ג לבנה, אך אין להביא מכאן ראיה שהוא חלק מהשירה, שהרי גם "ותשקט הארץ ארבעים שנה" כתוב אריח ע"ג לבנה אע"פ שברור שאינו חלק מהשירה. וכבר דנו בכך המפרשים). בשירה לא נזכר הנס של הליכה ביבשה בתוך הים, אבל נזכר עצם הנס של העברת ישראל אל נוה קדשו של ה', הר נחלתו, מכון לשבתו, מקדש כוננו ידיו. דוקא החלק השני של השירה, מכיל את היציאה מהסגר של המדבר מכאן, הים מכאן ופלשת מכאן, והמעבר הנסי אל ארץ ישראל.

לא כל מי שה' גואל אותו רואה את זה בעיניו. יש הרבה אנשים שה' גואל אותם ומשיב אותם לארצם והם עדין מתעקשים לא לראות את הנס, ולטעון שלא היתה כאן גאֻלה. אך בני ישראל רואים. במצרים הם עוד לא ראו, (וכפי שבארנו לעיל, גם את השכינה המלוה אותם הם טרם למדו לראות). אבל כעת, על הים, הם מבינים שהם נגאלים, הם מבינים שמה שהם רואים בעיניהם, היא היא הגאֻלה שה' הבטיח ליעקב אביהם, ושרים.

מתוך כך, השירה מובילה לבשורת מלכות. המלחמה שעשה לנו ה' והובלתו אותנו אל נחלתו, מלמדים שה' אינו רק אלהינו ואלהי אבותינו, ואינו רק איש מלחמה. מסקנת השירה היא המלכת ה'. ה' הוא מנהיג מדינה ועם.

גם החלק השני של השירה מכיל התפעלות מהמלחמה. אלא שהפעם אין הדבר מכֻוָּן אל המצרים אלא אל פלשת שמפניה אנו חוששים ולכן אין ה' מעביר אותנו בה, ואל כנען שאותם אנו אמורים לכבוש. נזכרו כאן גם אלופי אדום ואילי מואב, גִבורי ספר בראשית. אבל עִקר הבשורה היא בהיות המלחמה הזאת שעשה לנו ה' במצרים, בסיס למלחמת המלכות של איש המלחמה המוליך את עמו אל ארצו וכובשה לפניהם. בני ישראל תופשים את הנס שהם ראו לא רק כישועה מפני הצרה שהיתה להם, אלא כפתיחת הדרך אל ארץ ישראל, והפחדת העמים שישראל יראים מהם בארץ ישראל ובדרך אליה. לכן מסתיימת השירה בהכרזה המקובלת, אך לא ביחי המלך לעולם ועד, כמו שממליכים בשר ודם שמלכותו ברורה וחייו בספק, אלא כמי שממליכים את ה' שאין חייו בספק, והחדוש הוא שאינו רק איש מלחמה ואלהי אבי, אלא מלכנו ומנהיגנו.

המסקנה מכך שהוא אבינו, אלהי אבותינו, וגם עֻזנו ואיש מלחמתנו, היא שהוא ימלוך עלינו, ואנו מריעים לו בשמחה יחי המלך!

החלק השני של השירה מדגיש שני נושאים: את היות התהליך שהעם רואה מול עיניו חלק מהתהליך הנבואי, ואת גבורת ה'.

ושניהם אחד.

ישראל ראו את יציאת מצרים ולא האמינו. ישראל התחילו להאמין רק אחרי שראו את המצרים אומרים כי ה' נלחם במצרים, ואת המצרים טובעים, ואת ה' מנצח במלחמה את פרעה החזק. לא רק שהתחילו להאמין בכחו, גם האמינו שהגאֻלה שהם רואים בעיניהם היא חלק ממורשת אבותיהם מימי יעקב שאלהים יפקוד אתכם מזה והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ. לכן הם מדברים על נוה קדשך והר נחלתך ומכון לשבתך. הם מבינים שלא סתם מופתים לנגד עיניהם, אלא התגשמות חזון יעקב שהאמינו ולא האמינו בו בכל ימי הגלות, וכעת הוא מתרחש לנגד עיניהם.

זאת ועוד – כעת הם ראו שה' יכול לנצח במלחמה. וזה חזק בהרבה מכמה מופתים שבאו להוכיח כי אני ה' בקרב הארץ. מי שמאמין שה' עושה מופתים במצרים, הוא מאמין ולא מאמין. הוא אומר "אני מאמין, אבל עם אמונה לא הולכים למכלת". זו לא אמונה אמתית. זה לא באמת מועיל לעניינים החשובים באמת. אחרי שראו ישראל את ה' נלחם – הם באמת מאמינים, ואומרים שמעתה ה' מנהיג את העולם. שמעו עמים ירגזון וכו'.

כלומר: ראינו בעינינו שה' אכן מנהיג את העולם, וחזונו יתגשם באופן ריאלי. נבואת ה' ליעקב היא גורם ריאלי לא פחות מחילו של פרעה ומרכבותיו.

כעת, אם ינחם העם בראותם מלחמה ויאמר נתנה ראש ונשובה מצרימה, זה לא מיראת המלחמה אלא מאהבת מצרים ומאיסת ארץ חמדה.

כל המופתים שעשה משה לעיני פרעה, באים ללמד שה' חזק, משה לא מצפה מפרעה להבנה עמוקה מזו. אבל בני ישראל, בבת אחת הבינו הרבה יותר מכך. הם הבינו שה' מלך.

היד הגדולה שראו ישראל על הים היא שה' לא רק עושה מופתים, אלא גם איש מלחמה. ה' הוא לא רק אל מוכשר שעושה מופתים והופך מים לדם, אלא מושל ומולך. באמצעות מופתיו הוא מולך על העולם ומושל בו ומנהיגו לפי רצונו. (בנגוד לפרעה שלא מבין זאת, ורואה את היכולת החרטומאית כחכמה אנושית גרידא). לכן מבינים ישראל שכל מה שקרה הוא חלק מהתהליך ההיסטורי בעולם, וה' ימלוך לעולם ועד.

ישראל ידעו שהם עתידים להגאל ולעלות לארץ. יעקב ויוסף אמרו להם זאת. אבל הם לא הצליחו לראות במכות מצרים את יד ה'. הם חיו בידיעה שה' עתיד אי פעם לגאול אותם ולפקוד אותם, אבל הם לא חִברו את האמונה הזאת למציאות שהם חיו בה. הם חיו בתחושה שתהיה גאֻלה אי שם עתיד, לא במציאות שאנו מכירים. רק אחרי שראו כיצד חיל ה' מביס במלחמה את חיל פרעה, הבינו שה' מלך.

לכן על הים גם השבת הטבע לאיתנו נעשית במטה, מה שלא היה במכות. (במכות רק הבאת המכה היה במטה, סִלוק המכה בתפִלה. כפי שבארנו לעיל). על הים גם השבת הטבע לאיתנו נעשית במטה. היא היא המלחמה.

איזה מקדש

כמה פסוקים בשירה רומזים למקדש. נהלת בעזך אל נוה קדשך. תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אד-ני כוננו ידיך.

אפשר לפרש בשלש דרכים מיהו אותו הר נחלה נוה קדש. אפשר שהכונה לארץ ישראל. א"י כֻלה היא נוה קדשו והר נחלתו, ההר הטוב הזה והלבנון. בפרשת דברים היא מכונה הר האמרי. ההעברה בים סוף היא העברה אל הארץ, והיא הכרחית כי אם אין הולכים בדרך ארץ פלשתים, אי אפשר להגיע לארץ ישראל או להר סיני, אלמלא עוברים את הים. אחרי שעברו את הים, הם שרו ושמחו על כך שהנה התקימו דברי יעקב שה' ישיב אותם אל הארץ. אפשר גם שהר נחלתו ונוה קדשו הם הר סיני, שהרי תפקידו של משה כפי שנִתן לו בסנה היה להביא את ישראל להר סיני. לכן משה מדבר עם פרעה על זביחה אחרי דרך שלשת ימים. כיון שבני ישראל יודעים שהם הולכים לעבוד את האלהים בהר שכינתו, לזה הם מכוונים. אבל אפשר לפרש, שבני ישראל אמנם אינם יודעים היכן המקום שיבחר ה', אך הם יודעים שיש מקום שבו בנה אבינו מזבח וקרא בשם ה', ואבינו פקדנו שנשוב אל מקומנו. אל ההר הזה ינחה אותנו ה'. (וראה להלן). ישראל ידעו שהדרך מובילה אל מקדש, שהוא נוה קדשו של ה', והוא מכון לשבתו, והוא בהר, ושה' בוחר את המקום. אפשר שמקור הדבר הוא הבטחת ה' למשה "תעבדו את האלהים על ההר הזה". אמנם, רק אח"כ הצטוו ישראל לבנות שם משכן ולקחת אותו עמם למקום שיבחר ה' בסוף. אבל אפשר שכבר במצרים התאוו ישראל למזבחות שבנו האבות וקראו בשם ה', ולדברי יעקב שיש בית אלהים ויש לבנות בית. ולכן, אע"פ שעדין לא נצטוו על בנית משכן לה', ידעו שיהיה מקדש. בכל הגלויות וגם בגלות מצרים, תמיד ידעו ישראל שבעתיד יגאל אותם ה' ויביאם אל הר קדשו, אל מקום עבודתו המקודש. אלא שבד"כ רק דברו על זה וחלמו על זה ולא עשו שום מעשה שיקדם את התהליך. גם כאן החרישו ולא עשו דבר, אבל היכלת לראות בעינים את הגאֻלה הזאת ולשיר עליה, לראות את שירת הגאֻלה ולחוש אותה, היא ראית היד הגדולה. ההכרה בכך שמה שעיניהם רואות הוא התהליך שעליו חלמו בימי גלותם וסופו במקדש ה', היא השירה.

אמנם, יש מקום לפרש שהמקדש האמור בשירת הים אינו מקדש במובן של "ועשו לי מקדש", שהרי הוא מנֻקָּד אחרת. (גם הטעמים חִלקו כאן לכאורה בצורה שונה מהמתבקש ע"פ הכתיב ששם ה' נכתב בו בא"ד, כמו יגדל נא כח, כפונה בלשון נסתר על האדון, כמו שדבר יהודה אל יוסף. אבל הטעמים חלקו כך שיש כאן פניה אל ה' בלשון נוכח, וממילא אין כאן הצירוף של מקדש-ה').

ואולם, ישראל מדברים כאן על מכון לשבתך. בִטוי שיצוטט אח"כ ע"י שלמה בתפלתו. שהגדיר את המקדש כמכון לשבתך עולמים.

ישיבתו של ה' במקום המקדש נזכרת כמה פעמים בתפלת שלמה. האמנם ישב אלהים על הארץ ועוד. דברי שלמה בתפלתו הם המשך לדברי ה' אל דוד האתה תבנה לי בית לשבתי כי לא ישבתי בבית וכו' (שנאמר אחרי שאמר דוד שארון האלהים יושב בתוך היריעה). השרש ישב בקשר לקב"ה לא נאמר על שום מקום אחר מלבד המקדש. נאמר שהוא יושב בשמים ושהשמים מכון שבתו, נאמר שהוא יושב על כסא קדשו, יושב לעולם, יושב מלך לעולם, יושב למשפט, יושב על כסאו, יושב על כסא רם ונשא, מגביהי לשבת, ועוד, כמו כן הוא נקרא במקומות רבים יושב הכרובים, ועוד. אבל כל הישיבות האלה אינן ישיבות בארץ. ישיבתו במקום בארץ היא דוקא בירושלים, ההר חמד ה' לשבתו, פה אשב כי אויתיה, אוה למושב לו. (מלבד ישיבתו בעמק יהושפט שהיא ישיבה לשפוט).

לה' יש מקום לשבתו. מקור האמירה הזאת הוא בשירת הים, והמקום שבו זה בא לידי בִטוי הוא במשכן, ובירושלים.

השלמת יציאת מצרים היא באמונה בה', בביאה אל הארץ, ובהקמת מקדש. כך ימלוך ה'.

הגדה מבוארת לפסח

הגדה של פסח עם ביאורים

הגדה של פסח עם ביאורים להורדה

הגדה מבוארת להורדה והדפסה

הגדה של פסח – לספר ביציאת מצרים