הערה כללית: כל הראשונים חלקו בין סוגים שונים של מומחה וסוגים שונים של קבלת רשות. בהגדרות המומחה והרשות יש הבדלים קטנים בין הראשונים השונים, אך כולם חלקו בין מומחה (או מומחים) והדיוט, ובין קבל רשות ולא קבל רשות. לכן, לצרך פישוט הטבלה, חלקתי פשוט בין רשאי ולא רשאי, ובאשר להגדרה המדויקת - פירושא הוא, זיל גמור.
[i] הרמב"ן במלחמות דחאו שגם במוסר מחלקים בין נו"נ להראה, כלומר: גם אם דנים ד"ד יש חלוק. הרמב"ן מדמה דיין למוסר. אם הוא מומחה הוא כמוסר אנוס דרחמנא אנסיה. אם הוא אינו מומחה הוא כמוסר שהראה מעצמו שבנו"נ ביד מתחיב. וודאי שאין לחיב את הדיין יותר מהמוסר, דהיינו לשלם ללא נו"נ.
[ii] והעטור הביא בשמו שאם בעה"ד לפנינו חוזר וגובה ממנו. וזה דומה לשיטת הרמב"ם.
[iii] סברת רש"י בר"י היא סברת המאור בר"נ. לרש"י אם הוא מומחה הוא נאמן שטעה. למאור ונ"י אין אדם נאמן שטעה אא"כ יאמר גדול ממנו. לרש"י כל מומחה נאמן, הוא אמר והוא אמר. לרש"י הבסיס לדין הוא האמת ואם היא נעדרת ממילא הדין בטל. למאור הדין אינו בטל אא"כ יבוטל באפן מוכח, העקר הוא שלא יפסיד האיש את שלו. ואפשר להבין את שיטתם בשתי דרכים: א. דיין שאינו עקבי בפסקו אין להאמין לו, וא"כ הדין מסופק. ומספק אין להוציא מידו את שקבל כבר. ב. פסיקה מחיבת מכח העובדה שהיא פסיקה, וא"א להוציא ממנה עד שיוכח. ומ"מ כו"ע מודים שאם יוכח בודאי שהוא טעה, כגון בד"מ, אין דינו דין.
[iv] יתכן שבכך יודה גם הרי"ף, אלא שלדעתו ש"ד הוא מוכח. עולה מכאן שבין למר ובין למר כשמוכח שהדין אינו דין פשיטא שחוזר. כאשר א"א להוכיח אומר המאור שהדיין ישלם. נמצא שיש כמה מדרגות: בזקב"ר חוזר אף בדיני נפשות לחובה. בד"מ חוזר בדיני ממונות, ובש"ה או כשאינו מוכח ישלם הדיין אם אינו מומחה. כל הדוגמאות בגמ' עוסקות בטעות בהלכה ולא בטעות בראיות. ראיה חדשה אינה בגדר טעות ואינה בגדר חזרה אלא בגדר סתירה ונדונה בפרק הקודם. ונראה שהיא כזקב"ר. אלא שיש לדון האם לכתחילה מושיבים עליה ב"ד בנפשות לחובה.
[v] חוששים שמא הפסק הראשון הוא הדין, אם אכן כן אין להוציא לכן גם כאן אין להוציא. לו היה מוכח שטעה הדין אינו דין. עם זאת, יש הבדל בין שיטת רש"י לשיטת רה"ג והמאור. לרש"י אם יש חשש שהדין אינו אמת הוא אינו דין, לרה"ג והמאור דין שנפסק הרי הוא דין כיון שנפסק, עד שיוכח שאינו דין. והעקר הוא שלא יפסיד האיש את שלו. סברת רש"י בר"י היא סברת המאור בר"נ. וראה להלן הערה ד.
[vi] אם נו"נ גובה מה"דַיָּן" וחוזר ה"דַיָּן" וגובה מבעה"ד.
[vii] וכן למד הרמב"ן במלחמות כי הגמ' כאן לא הזכירה את הגמ' בבכורות שהעמידה בד"ד, כי אינה כמוה. וכן כי בפטור אתה ודאי אינו משלם גם אם תדון אותו כד"ד, אלמא לא זאת הסבה לחיוב. סוגיתנו כמ"ד דנים ד"ד, ואעפ"כ אם לא נו"נ פטור כי הוא כמשיא עצה לחברו, שהרי הדין אינו קם ונמצא שבעה"ד מדעתו שלם, לכן חוזר והדיין אינו משלם כי הוא גרמא. נו"נ ביד משלם ולא חוזר. יוצא מכאן שאע"פ שהרמב"ן כרי"ף שעדיף להוציא מהדיין ולא לסתור. מ"מ שאלת היסוד היא האם קם דינא. בטעות לא קם דינא ונמצא שאינו אלא גרמא ופטור אא"כ נו"נ ביד. ומכיון שהדיין פטור הדין חוזר.
[viii] נראה שהוא מצמצם ככל האפשר את האפשרות שלא יחזור, למקרה שבו כולם מודים. גם הלשון "הואיל והוא מומחה חוזר הדין" מלמדת שזה שקול להחזרת הדין. רק באינו מומחה, שנו"נ בש"ד אינו חוזר.
[ix] הרמב"ם אומר שחוזר הדין תמיד, מלבד במקרה בו מי שאינו רשאי טעה בש"ה ונו"נ. הרמב"ם מעדיף להחזיר את הדין ולא לשלם, והא ראיה: הוא מדבר על מציאות שבה יחזור ואם אין לו ישלם. כלומר: דין בטעות אינו דין ואין לו זכות קיום. כשהדין אינו חוזר, מכל סבה שהיא, יש לשאול האם אפשר לחיב את הדיין. (וזה עולה בקנה אחד עם שיטתו של הרמב"ם לכל ארך הל' סנהדרין שהדין הוא האמת המוחלטת, יש ב"ד ויש דין ואלה הם שני מושגים שונים. הדין קיים מאליו ולא ביה"ד עושה אותו אלא התורה, וכל אדם עושה דין תמיד וללא הגבלות שהרי הדין קיים בפני עצמו). יש לשאול למה כשאינו מומחה ונו"נ קם דינא. אפשר לפרש שזה קנס למי שאינו ראוי ודן, אך על כך יש לשאול א"ה בד"מ נמי. ומתרץ לח"מ שהדיין אינו רשאי כי אין סומכים על שקול דעתו, ובזה אם אמר אני אקרא ולא אטה יביא חטאת שמנה, משא"כ בד"מ. אפשר לפרש שהוא כגזלן שנתן מתנה, הואיל ונו"נ, ואינו דין כלל (וסברה כזאת מצאנו בש"ך כה סס"ק א (אות ד)). כס"מ מפרש שהואיל והחזיק את עצמו קם דינא. לא ברור מה כונתו במלים "קם דינא", אך אפי' אם תפרש שבמקרה כזה הדין דין, מ"מ זה חריג. ובד"כ אין הדין דין. וה"נ מסתברא דאל"ה במומחה שרשאי לא כ"ש שקם דינא? כס"מ אכן אומר בשיטת הרמב"ם שאפי' המומחה מה שעשה עשוי אם נו"נ, אך אין נראה כך מלשון הרמב"ם וגם הרשב"א והטור לא פרשוהו כך. ולכן נראה שקם דינא היינו שההדיוט קבע עובדות בשטח וגלגל את האחריות אל עצמו. הרב בריס אומר שכל התשלומים הם מדין קנס ואין כאן מזיק כלל.
[x] ראה כס"מ שאומר כדעת תוס' שאפי' מומחה אם נו"נ משלם, ומבאר כן גם ברמב"ם. (וגם ר"ט היה משלם אילו נו"נ, וזה הפירוש של "השתא לאו כלום עבדת"), והרשב"א והטור חולקים. ש"ך אומר שחיב רק אם נו"נ ואינו רשאי.
[xi] מקשים נ"י ורמ"ה שמהמעשה בר"ט אנו למדים שמי שפטור מלשלם פטור גם כשא"א להחזיר, השתא נמי לאו כלום עבדת. אבל לפי הרמב"ם אין כאן קושיה שהרי הרמב"ם אומר שדוקא הדן בלי רשות מתכון להזיק הוא ודנים אותו בד"ד, אבל מי שאינו רשאי ישלם. אמנם לאו כלום עבד כי דין בטעות אינו דין וכדלקמן, אבל גרם נזק וישלם. מומחה אינו נדון כמתכון.
[xii] ראה מצוה רלג, ונראה שהוא מבוסס על הרמב"ם עם כמה הבדלים. ומ"מ לשונו אינה ברורה כ"צ, ואולי כונתו אחרת.
[xiii] הוא אומר שאפי' בד"מ, וקשה מאי אפי', אדרבה, משום שהוא ד"מ אין דינו דין ונמצא שהוא מזיק גרידא. משא"כ אם הוא ש"ד איכא למ"ד שדינו דין ונמצא שכשנו"נ קמח טחון טחן. וי"ל שלשון אפי' הינו משום שבעלמא בש"ד יותר מתחיב לשלם מבד"מ.
[xiv] יש להם רשות לדון אך לא להפטר.
[xv] דעת התוס' אינה ידועה כולה, כי תוס' לא פרטו את דעתם על כל נושאי הסוגיא, אך מכיון שבד"כ הרא"ש הולך בעקבות תוס' אשוה את דברי התוס' לרא"ש. תוס', כמו הרא"ש (וכן רה"ג והמאור) אומרים שסוגיתנו כמ"ד א"ד ד"ד, ולהלכה משלם. ככל הראשונים אומרים תוס' שכל הסוגיא בש"ד, ובד"מ לעולם חוזר. תוס' למדו ברב יוסף שדוקא מי שסמוך לדון חוזר, ומכאן נראה שדין בטעות אינו דין (לפחות ביחיד), כי אם הבסיס לחזרה הוא שהדין אינו דין ק"ו - דוקא מי שאינו מומחה יותר יש סברה להחזיר. ומעתה ברור שדין בטעות לשיטתם אינו דין, והשקול לא להחזיר הוא שהדיין משלם, ועדיף לשלם ומחזירים רק כדי שלא יפסיד (לפחות ע"פ ר"י). ואם לא קונסים עדיף להחזיר כי הדין אינו דין. כלומר: שיטתו גם כאן דומה לרא"ש, א"כ בהבדלים קטנים. כי נכר ברא"ש כאן שהוא הלך בעקר בעקבות יד רמ"ה.
[xvi] ויש לשאול למה לא קונסים אותו.
[xvii] השנים שטעו, או שלשה מתוך חמשה, או שנים ואחד מהם מומחה, שמשלמים הכל.
[xviii] הוא לא קבל להלכה את ר"י ור"נ, אבל הוא פירש את דעתם. והואיל ויש נפק"מ במקרה אחד, נראה שכך הוא יפסוק.
[xix] ואם עדין לא בוצע הדין לא יבוצע. (תימה דאי אית ליה האי סברה ממילא הסתלקה קושית הגמ', שהרי משנתנו בטרם שלם, דומיא דדיני נפשות שחוזר בטרם בוצע גזה"ד, והמשנה בבכורות בנעשה הדין. וא"כ נשמט הבסיס מתחת לכל הסוגיא. אבל ממילא הדבר היחיד שהרמ"ה לומד מסוגיתנו הוא ר"ש, והוא עולה ממילא מסוגיות נוספות בש"ס כפי שאומר הרמ"ה עצמו. ועוד - אפשר לפרש שמשנתנו לאו דוקא לפני גמ"ד.)