בגליון שבת הקודם כתבה אוריה מבורך מאמר מבריק, המנתח את הלך הרוח בקרב חלקים שונים בצבור הדתי. תמצית המאמר: מי שמנסה להדמות לחילוני, לא יוכל להסביר שהוא מנסה להיות אידיבידואליסט או חסר זהות. הוא רוצה לאמץ זהות ברורה מאד של מגזר מאד מסויים: המגזר החילוני. אין כאן רצון להיות אידיבידואליסט אלא רצון לחקות מישהו מאד מוגדר.
אין לי אלא להסכים בלב שלם עם המאמר המבריק. ועם זאת, כמה נקודות במאמר מעוררות תחושת אי נוחות.
ראשית, המסקנה (לפחות כפי שהיא מנוסחת) היא שהצבור הדתי צריך ללמוד להיות מיעוט, מכאן ועד עולם.
ושנית: הנחת היסוד של המאמר אומרת שהעולם לא מחולק לאמת ושקר אלא למגזר א ומגזר ב. לא זו אף זו, אלא שההשתייכות המגזרית היא עניין אינדיבידואלי, שלא עומדת מאחוריו שום אמונה או אמת, אלא רק רצון לביטוי עצמי. נוצרה תחושה ציבורית כאילו דת אינה השקפת עולם או אמונה, אלא השתייכות חברתית. אדם משתייך אליה כדי לבטא את עצמו.
וזה מעורר שאלה מטרידה: האם אין לאדם אידאל אלא לבטא את עצמו? מה עם חיפוש האמת? האם אדם לא מחוייב לחפש, לחקור ולשאול מה חובתו בעולמו? לשאול לשם מה הוא קיים? האם אין לאדם אומץ להתמודד עם האמת?
כדי לפשט את הענין, נאמר בקוים גסים כי החיוב במצוות הגיוני רק אם נכונות שלש הנחות יסוד: א. אלהים ברא את העולם יש מאין, ובלעדיו ובלי רצונו לברוא עולם – לא היה עולם. ב. כל יוצר הוא הבעלים הבלעדי על יצירתו, היא שיכת לו ובידו לעשות בה כרצונו. ג. אלהים נתן את התורה וצוה בה את ברואיו ולמד אותם מה עליהם לעשות.
די בכך שאחת מהנחות היסוד האלה אינה נכונה, כדי לקבוע שכל מי ששומר שבת או כשרות הוא פראייר ואידיוט. מאידך – אם הנחות היסוד האלה נכונות, כל מי שלא שומר שבת הוא רשע ופושע. לא רק הוא. כל מי שרואה אותו מחלל שבת ולא מונע זאת ממנו, אין שום הבדל בינו לבין מי שרואה אדם שבא לגנוב או לרצוח ולא מונע זאת ממנו.
בכוונה נסחתי את דברי בלשון "אם ההנחות נכונות" או "אם ההנחות אינן נכונות", ולא בלשון "אם יתברר שההנחות נכונות". השאלה מה יתברר ומה לא יתברר אינה רלוונטית לדיון. תיאורטית יתכן שהאמת לא תתברר לעולם לשום אדם, ובכל זאת היא אמת. השאלה מה יתברר ומה לא יתברר היא שאלה סובייקטיבית, ולכן היא חסרת כל חשיבות.
אבל הדור הזה מקדש דווקא את הסובייקט (וכבר עשה מזה אידאולוגיה מרובת סעיפים ומחקרים). השאלה מה נכון ומה לא נכון פינתה את מקומה לשאלה מה אני ומה אני לא. אדם מקים מצוות מסוימות כדי ללמד את עצמו ואת הסביבה מה הוא, ועובר על מצוות אחרות כדי ללמד את עצמו ואת הסביבה מה הוא לא. אידיבידואליזם הוא שרש העניין. מה אינדיבידואלי בלשמור שבת וכשרות? איפה ההגיון? לאלהים פתרונים.
אבל לא זה עיקר העניין. עיקר העניין הוא בשאלה האם אין לנו אומץ להתמודד עם האמת. הלא, כאמור לעיל, אם שלש הנחות היסוד נכונות, אין לנו שום רשות להיות אינדיבידואליסטים. (אא"כ נקבע שאלהים מבקש מאתנו להיות אינדיבידואליסטים. קביעה שאין שום הגיון לקבוע אותה, מלבד העובדה שאנחנו נורא נורא נורא רוצים שזה יהיה נכון). גם אם חלילה אינן נכונות, הרי מתחייבת מכאן מסקנה כלשהי. מדוע אין לנו שאיפה לקיים את המסקנה הנגזרת מהאמת?
(אגב, בדורות האחרונים התחזקה המגמה להתעלם ממידע שיכול להתברר גם כאשר פוסקים הלכה, ועל זה אכתוב בע"ה מאמר נפרד).
כמובן שיש הרבה מקום לאינדיבידואליות בהנהגתו של הפרט ובדרכו, אבל השקפת העולם הכללית, חייבת להגזר מהאמת המוחלטת. ואם שני אנשים מחזיקים בשתי השקפות עולם שונות – לפחות אחד מהם טועה. ולכן אין כל ערך להשקפת עולמו.
אני מודע לכך שהדרך שאני מציע כאן היא לא קלה. מי שמחפש לו דרך קלה, או שהוא סתם רוצה להתעלם מהאמת ולחיות בעולם דמיוני, עולם שבו המסקנה הנגזרת מהמציאות היא שעליו לנהוג בדיוק כמו שבא לו – אין לי אלא לבוז לו על רצונו לחיות בעולם דמיוני. אבל מי שמבקש אמת, לא יוכל להסכים עם הנחת היסוד שפשטה בציבור, שעליה מושתת המאמר.
ומכאן למסקנת המאמר. מסקנת המאמר היא שעלינו להתרגל להיות מיעוט. מאמין אמתי לא יכול להסכים עם המסקנה הזאת. השאיפה הסופית צריכה להיות להגיע למצב שבו הרוב מאמינים באלהים ומקיימים את מצוותיו. (הרוב לאו דווקא מבחינה מספרית, אלא גם מבחינה הגמונית, כפי שהגדירה המחברת) מצד שני, אין שום צורך שהרוב הזה יהיה חלק מהמגזר הדתי. אם הוא מאמין באלהים ומקיים את מצוותיו, אין שום מניעה שהוא יקרא לעצמו חילוני, או חרדי, או בכל שם אחר. ואין שום מניעה שהוא יצהיר יומם ולילה שהוא שונא דתיים ומחרים אותם. כל זה לא חשוב. חשובה המהות. תפקידנו להביא לידי כך שהדעה ההגמונית במדינה תהיה האמונה באלהים.
הדרך לשם ארוכה, אבל שום דבר לא פוטר אותנו מלצאת לדרך.