מקרא-הקדש החל בחדש השביעי באחד לחדש, נזכר בתורה בשני מקומות.
בפרשת המועדים נאמר: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ: כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה’".
בפרשת המוספים נאמר: "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם".
נאמר זכרון תרועה ויום תרועה, אבל לא נאמר במה תעשה התרועה הזאת.
בעל כרחנו עלינו ללמוד זאת מהתרועות האחרות שבתורה.
מלבד כאן, אנו מוצאים תרועות בתורה ביובל ובחצוצרות.
ביובל נאמר: "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם". העברת שופר היא העברת קול. ביה"ד תוקעים וכל השומע מעביר את הקול הלאה. התרועה נעשית בשופר, והיא מועברת לכל הארץ.
בחצוצרות נאמר: "וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת: וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְאִם בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה: וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם: וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ: וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם: וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם: וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם". תפקידן של החצוצרות הוא להיות אמצעי קשר בין משה לבין ישראל. מקהילים את הקהל בתקיעה, ונוסעים בתרועה. וכן, בשעת מלחמה יש להריע ובימי מועד יש לתקוע, כדי להזכר לפני ה'.
לעמת תרועת החצוצרות, תרועת היובל היא בשופר, נאמר עליה "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם". התורה מדגישה כאן שמדובר על החדש השביעי.
מיוחדת מצות יום התרועה מכל מצוות החגים, שבכל החגים התורה מְצַוָּה לחגוג ובתוך החג היא מְצַוָּה מִצְוָה. אך כאן המצוה היא עצמותו של יום. אין צווי להריע, אלא צווי לעשות את היום הזה זכרון תרועה ויום תרועה. ומהו יום זה? יום זה הוא החדש השביעי. אין להתפלא על כך שהתורה קדשה את החדש השביעי, שהרי כל דבר שביעי בתורה קדוש. קדושת השביעיים בתורה מבטאת את אדנותו של ה' על הכל. וזאת מהות ההכרזה בהם. גם ביובל אנו מוצאים שבמקום בו מצוה התורה לתקוע בשופר ולהכריז על היובל (המכריז על אדנות ה', כפי שנבאר מיד) היא כופלת את הצווי ומוסיפה "בחדש השביעי"[1], אע"פ שאין בכך כל חדוש על האמור בסוף הפסוק. ללמדך שיש כאן הכרזה אל העם מעין מהותו של החדש השביעי. תרועתו של החדש השביעי מכריזה את האדנות והמלכות, לכן היא בשופר[2] כתרועת היובל. כפי שדורשת הגמ' בר"ה לד.
משמעות תרועת היובל התפרשה בתורה בפירוט רב. התורה מצוה שבשנת היובל הזאת יבוא הכל אל מקומו שקבע לו אדוניו. התורה מנמקת את מצוות היובל ב"כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי", "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם: לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם: אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה’". היובל חוזר על הצרוף "אני ה'". תרועת היובל באה ללמד שה' הוא אדון כל הארץ וכל העם. זהו שופר אדנותו של ה'. גם שבתו ומקדשו של ה' מלמדים זאת, ולכן גם הם נזכרו כאן. השבת "אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה’ מְקַדִּשְׁכֶם". גם המקדש בא לבטא את אדנות ה'. זאת משמעות קדושת השביעיים. האדנות והמלכות.
נמצא אפוא שיש בתורה שני סוגי תרועה. תרועת היובל תפקידה לצאת מלפני ה', ולעבור בכל הארץ. המצוה היא והעברת. קול שופרו של ה' יוצא ועובר בכל הארץ. גם תרועת החצוצרות של המדבר כך היא. הכהנים תוקעים וישראל שומעים. אבל מצות תרועת החצוצרות לדורות היא הפוכה: הקול יוצא מאתנו ועולה אל ה' לזכרון[3].
דומה תרועת יום התרועה לתרועת החצוצרות בכך שהיא תרועת זכרון. ואולם, נשאלת השאלה האם זכרון ראש השנה שוה לזכרון החצוצרות. כל המצוות של פרשית המועדות של אמֹר הן מצוות שחצין בחול וחצין בקדש. הפרשיה עוסקת במצוות הגבולין אך בזיקה קבועה לקדש. בכל הפרשיות יש תיאום בין מושבתיכם לבין לפני ה'[4]. מה המבנה של מצות זכרון תרועה? תרועה בכל מושבותיכם להעלאת זכרונכם לפני ה'[5] כחצצרות, או תרועה לפני ה' וזכרונה יעלה לכם כשופר היובל?
כיון שמשמעות התרועה היא אדנותו של ה', כתרועת החדש השביעי, היא דומה לשופר היובל. וכך דורשת הגמ' בר"ה לד.
מצות הגבולין בר"ה היא זכרון תרועה, כלומר: המצוה היא לזכור את התרועה, יום תרועה הוא המצוה במקדש כאמור בפרשת הקרבנות. בגבולין המצוה היא זכרון התרועה[6]. בר"ה בלא"ה יש תרועת חצצרות שהרי הוא גם יום שמחה, גם מועד, וגם ר"ח. אין צרך ללמד על חצוצרה בר"ה, בפרשתנו ודאי יש חדוש מצוה נוספת. מכאן שהמצוה היא בשופר. לכן המצוה היא לשמוע ולא לתקוע, ולכן לומד מכאן הירושלמי (פ"ד ה"א) שאפשר לצאת ידי המצוה בזכירת התרועה של המקדש[7]. תרועת ר"ה היא כתרועת היובל, היא יוצאת מלפני ה' ונזכרת בכל מושבותינו. כל השומע מעביר את הקול , עד שישמע קול שופר ה' בכל הארץ, (כמו שנאמר: "וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר", כלומר: אמרו איש לחברו עד שהגיע הקול אל כל המחנה), כמו ביובל. שתי התרועות הן תרועות החדש השביעי, שיוצאות מלפני ה' והשומע מקבל עליו את מלכותו. ההבדל הוא שביובל המצוה היא על ביה"ד, המצוה היא והעברת, לכן המצוה היא לתקוע. כל יחיד תוקע רק אחרי שתקעו ביה"ד. ואילו בר"ה המצוה היא על כל יחיד ויחיד, המצוה היא הזכרון, לכן המצוה היא לשמוע. אך המעשה הוא אותו מעשה[8]. לכן גם בר"ה צריך לשמוע דוקא תרועה מפי בן דעת. התרועה היא אותה תרועה. לכן היא בשופר. (ויש שלמדו שהוא שופר מהפסוק "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ").
משמעותה של תרועת השופר של ראש השנה, היא להיות קול התרועה היוצא מלפני ה', מן המקום אשר יבחר ה', ומושמע והולך בכל הארץ. אבל מתוך אותה תרועה, גם ה' שומע את קולנו ברחמים.
מטרת התרועה שיצא קול מלכות ה' מלפני ה', כלומר מן המקדש, ויעבור בכל הארץ, ויבשר את בשורת ההמלכה. אבל דוקא מתוך זה שאנו ממליכים את ה' עלינו, אנו גם מריעים לפניו ונזכרים לפניו. את זה אנו מוצאים דוקא בחצוצרות. החצוצרות נועדו לכך שנשמע את קול ה' ונלך אחריו, ומתוך כך ה' זוכר אותנו ומרחם עלינו. ענינן של החצצרות הוא יצירת קשר בין ישראל לקב"ה. יצירת מצב שבו ה' מצוה וישראל שומעים ובאים. ישראל נעשים כביכול אבר של הקב"ה הנע ע"י בעליו, חלק מה', דוקא מתוך כך יכולות החצצרות להיות כלי שבו מריעים ישראל ועולה זכרונם לפני ה', כדרך שחש אדם בכאב אבריו. גם תרועת החדש השביעי אחת היא: מתוך שאנו זוכרים ומקבלים את מלכות ה' עלינו והופכים חלק ממנו, אף הוא זוכרנו ומושיענו. לכן אנו אומרים שהמצוה היא לשמוע קול שופר וכך אנו מברכים לשמוע ולא לתקוע, ומאידך אנו מברכים שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים. היינו הך, זאת התרועה שבה אנו ממליכים את ה' עלינו וכלנו שומעים ומקבלים את מלכותו, ומתוך כך המלך רואה שאנו ממליכים אותו ומולך עלינו.
הגמ' למדה אפוא משופר היובל, שגם תרועת ראש השנה היא בשופר. אך מהחצוצרות אפשר ללמוד מהי תרועה. על החצוצרות נאמר "וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְאִם בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה: וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם: וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ". לפי פשוטו, לתקוע תרועה הינו להריע, ואולם, מכך שבהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו, משמע שבשעת התרועה תתקעו ותריעו. שאל"כ למה לומר תתקעו ולא תריעו, די לומר תתקעו. ובמקום שאכן צריך גם תרועה – אפשר היה לכתוב והרעתם. אבל התורה כתבה לתקוע תרועה. מכאן למד התנא שלתקוע תרועה אינו להריע, אלא תרועה באה מתוך תקיעה. כך דרכה של תרועה, שהיא באה תוך תקיעה. אם כך דרכה של תרועה, גם בר"ה כן הוא, שהרי גם שם נאמר תרועה. גם ביובל נאמר להעביר שופר, מכאן למד אחד התנאים שאת השופר יש להעביר, כלומר לתקוע תקיעה פשוטה. אלא שדרשה זו נדחית, כי משמעות המלה להעביר היא אחרת[9].
היום הוא יום תרועה, בר"ה לד. נחלקו תנאים האם אחת מדברי תורה ושתים מדברי סופרים או שתים מדברי תורה ואחת מדברי סופרים. מ"ד אחת מדברי תורה היינו משום שנאמר תרועה ולא נאמר תרועות[10]. מ"ד שתים מדברי תורה היינו משום שהמלה "תרועה" כמוה כשֵׂעָר וכיו"ב[11], היא מלה כוללת להרבה כמותה. וכשם שאילו נאמר יום שירה אין הכונה ליום של שיר אחד אלא ליום של שירה רבה, כך האומר יום תרועה כונתו ליום תרועה רבה, ומעוט רבים שנים.[12]
מהו זכרון תרועה? במה יעלה זכרון התרועה? איזה זכרון יש לזכור עם התרועה?
גם תרועת החצוצרות מלוה בזכרון, זכרון שה' זוכר אותנו, כמו שנאמר "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם: וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם".
תרועה מביאה לזכרון. חכמים למדו[13] מכאן שעם התרועה יש להזכיר את ענינה של התרועהי. הזכרון שבו אנו נזכרים לפני ה', ואלהותו של ה' הבאה כאן במלים אני ה' אלהיכם.
מדברי ר"ע (ר"ה לב.) "אם אינו תוקע למלכויות למה הוא מזכיר" עולה שר"ע רואה במזו"ש חלק מהתקיעות. הברכות האלה נועדו עבור התקיעה שאחריהן. הן זכרון התרועה. הדבר שאנו זוכרים בשמענו את התרועה. הן נאמרות גם בשבת כשאין תוקעים, וע"י כך מתקים זכרון תרועה. (אמנם מדברי הגמ' שם משמע קצת אחרת, משמע שיש להזכיר מזו"ש גם בלי תקיעה, אבל די בתשע. ואולם נראה פשט דברי ר"ע שכל המזו"ש קשורות לשופר, ותקנו אותם עם התקיעות. וכן נראה גם בר"ה לד: שהתקיעות והברכות יחידה אחת הן גם להלכה: כדי שתמליכוני עליכם ושיעלה זכרונכם לפני ובמה בשופרי).
כלומר: חכמים יצקו תכן בתקיעות. כתבו מה הדבר שצריך לכון בו בתקיעות: מלכות, זכרון ושופר. אנו תוקעים כדי להמליך את ה' וכדי להעלות את זכרוננו לפניו, וכדי ללכת אחר שופרו של ה' שבו הוא מתגלה ומולך וגואל אותנו. אמנם, ריב"נ חולק על כך וסובר שהמלכות עומדת בפני עצמה ואינה תלויה בשופר, אבל מהותו של יום היא יום תרועה ולכן יש להריע על קדושת היום. ר"ע, כאמור, סובר שהתרועה היא תרועת המלכת ה'.
ברכת הזכרונות שאנו נוהגים בה היא ברכה שבה ה' זוכר את בריתו. ה' מולך וה' זוכר. גם ברכת שופרות שאנו נוהגים בה מזכירה את השופר שבו ה' מתגלה, בהר סיני, במלוכתו, ובגאולה. אבל בסופה אנו מזכירים את התרועה שאנו מריעים ונזכרים בה לפני ה' ברחמים.
סדר הברכה
נחלקו ריב"נ וחכמים כמה מלכויות זכרונות ושופרות יש לומר, ומתי לומר את ברכת מלכויות. הגמ' (ר"ה לב.) אומרת "למה עשר לימא תשע" יש לתמוה מה תשובה השיב לו, הלא לשיטתו די בשלש, כמו שאומרת המשנה הבאה. ואולי מכאן ראיה שגם לריב"נ לכתחילה עשר, כמו שאומרים מקצת הראשונים כאן. ואמנם קשה על מה שלמדתי מפי אבי מורי שסדר ובכן תן פחדך שלנו הוא סדר מלכויות של ריב"נ, שהוא כלול בקדושת היום וחותם במלכות. ואמנם אין בו אלא שני פסוקים, אך היה בו עוד אחד. ויש לתרץ שהשתא דאתית להכי לא עוד אחד היה בו אלא עוד שמונה, וכיון שאנו אומרים אותם בברכת מלכויות שבקדושת היום אין אומרים אותם בקדושת השם, אבל בנוסחו של ריב"נ היו עשרה פסוקי מלכות על סדר ובכן תן פחדך.
עוד אפשר לבאר שסדר קדושה שלהם לא היה כמו בימינו קדוש ברוך וימלוך, אלא קדוש ברוך וה' ימלוך, כמו שאנו אומרים היום בקדושה דסדרא ובא לציון[14]. ולפ"ז יש לריב"נ פסוק מהתורה, פסוק מהכתובים ופסוק מהנביאים, ודי לו בכך לכתחילה. והוא סובר כר' יוסי בר"ה לב: שאין צרך שתאמר בפסוק המלה מלכות, ודי בכך שהרעיון המופיע בו יהיה רעיון של מלכות ה', ולכן העדיף את הפסוק ויגבה ה' שאמור בנבואה על התגלות מלכות ה', והעדיף אותו לכתחילה אע"פ שאין בו המלה מלכות, כיון שתקן לכלול את מלכויות עם קדושת השם, ולברך המלך הקדוש, העדיף להביא את הפסוק הזה כדי שלא ימחה שם האל הקדוש מתפלתנו. לפ"ז יוצא שהיום אנו פוסקים גם כריב"נ וגם כחכמים, ואנו אומרים גם את נוסח מלכויות של ריב"נ וגם את נוסח מלכויות של חכמים. ואנו חותמים בכל חתימות התפלות של ר"ה גם המלך הקדוש בקדושת השם וגם מלך על כל הארץ בקדושת היום. ואין אנו תוקעים בהמלך הקדוש שהרי גם ריב"נ מודה בכך.
להלכה אנו חוששים לכל הדעות. לכן בשופרות, כיון שהפסוק האחרון אינו מזכיר שופר אלא חצוצרה, אנו מזכירים ארבעה פסוקי כתובים. וגם במלכויות, כיון שהפסוק האחרון, שמע ישראל, אינו מועיל אלא לר' יוסי, אנו אומרים בכתובים שאו שערים שלכל הדעות מועיל לפחות כשנים. נמצא שיש לנו עשרה פסוקי מלכות המזכירים שם מלכות. ועשרה פסוקי שופר המזכירים שופר. ואולם הרמב"ן כתב לחוש לדעה האחרת ולומר יום תרועה יהיה לכם.
[1] גם בחג הסכות יש חזרה שנראית כפילות על המלים "בחדש השביעי", ללמדך שגם הוא נובע ממהותו המוחלטת של החדש השביעי, אף כי יש בו גם יסודות נוספים. אין יתור כזה לגבי אירועים בחדש אחר.
[2] תרועה שיוצאת מלפני ה' ובאה לכל מקום היא בשופר. שהרי ה' מתגלה בקול שופר. הן במעמד הר סיני והן לעתיד לבוא. השופר הוא טבעי. לעמת זאת, תרועה הבאה מעמנו אל ה' היא בחצוצרות. כלי מעשה ידי אדם. בר"ה המגמה היא לזכור את התגלות ה' בהר סיני ולתקוע בשופר.
[3] ראה סכה נג:, סימנא הוא ורחמנא שויה מצוה. כלומר: החצצרות שנועדו למקרא העדה ולמסע את המחנות, הן גם מצוה של תרועה לפני ה'. והיא היא המצוה. ענינן של החצצרות הוא יצירת קשר בין ישראל לקב"ה. יצירת מצב שבו ה' מצוה וישראל שומעים ובאים. ישראל נעשים כביכול אבר של הקב"ה הנע ע"י בעליו, חלק מה' שה' מושל בו ומולך עליו כמלוך אדם על גופו, דוקא מתוך כך יכולות החצצרות להיות כלי שבו מריעים ישראל ועולה זכרונם לפני ה'. האיחוד כביכול בין ישראל לאביהם שבשמים, גורם לכך שישראל שומעים וזוכרים אותו, והוא שומע וזוכר את ישראל, כמו שחש אדם בגופו ובאבריו. תרועת ההמלכה היא תרועת הזכרון לפני ה'. ויש בר"ה גם זכרון כזה, כמו שנבאר להלן הערה ה. (בחצצרות, הקולות שתוקעים לפני ה' הם קולות הסימן. כאשר נקהלים לפני ה' ביום מועד תוקעים, כמו תקיעות ההקהלה, וכאשר נוסע המחנה למלחמה מרעים, כמו תרועות מסע המחנות. אותן תרועות שהן סימן להליכה אל ה' ואחר ה', הן הן התרועות שמריעים כדי להזכר לפני ה').
משום כך בברכת מלכויות אנו מדברים על המלכת ה' על העולם. אנו ממליכים את ה' עלינו בכך שאנו מבקשים שימלוך על העולם. אנו ממליכים את ה' ע"י שאנו צבאו . ע"י שאנו מביאים את ה' למלוך על כל הארץ. יש לנו תפקיד בביאת ה' למלוך על העולם. גם זה משום שכאשר אנו הולכים אחר קול ה', ה' שומע את קולנו. כאשר אנו ממליכים אותו על העולם, הוא מולך עלינו.
כך בנויה גם ברכת שופרות. שבה, אחרי שכל הברכה מזכירה את השופר שבו בא ומתגלה ה' לתת תורה ולמלוך ולגאול את העולם, מסימת הברכה בתרועה שאנו תוקעים ונזכרים בה לפני ה'. ובשמיעת ה' את קול תרועתנו ברחמים.
מצוות החדש השביעי מלמדות דבר זה בפירוט. מצות השופר הנלמדת כאן מהחצצרות מלמדת שישראל תוקעים בשופר בכל מקום ונזכרים לפני ה'. עסקנו בשאלה האם הזכרון הוא של ישראל הזוכרים את ה' או להפך, אך התורה לא פרטה דבר זה בפירוש. בתורה משמע שזה דבר אחד. ונראה שגם את זה יש ללמוד מהחצצרות. ענינן של החצצרות הוא יצירת קשר בין ישראל לקב"ה. יצירת מצב שבו ה' מצוה וישראל שומעים ובאים. ישראל נעשים כביכול אבר של הקב"ה הנע ע"י בעליו, חלק מה', דוקא מתוך כך יכולות החצצרות להיות כלי שבו מריעים ישראל ועולה זכרונם לפני ה', כדרך שחש אדם בכאב אבריו. גם תרועת החדש השביעי אחת היא: מתוך שאנו זוכרים ומקבלים את מלכות ה' עלינו והופכים חלק ממנו, אף הוא זוכרנו ומושיענו. לכן אנו אומרים שהמצוה היא לשמוע קול שופר וכך אנו מברכים לשמוע ולא לתקוע, ומאידך אנו מברכים שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים. היינו הך, זאת התרועה שבה אנו ממליכים את ה' עלינו וכלנו שומעים ומקבלים את מלכותו, ומתוך כך המלך רואה שאנו ממליכים אותו ומולך עלינו.
[4] והניף את העמר לפני ה' ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו בכל משבתיכם. ממושבתיכם תביאו לחם תנופה לפני ה', חקת עולם בכל מושבתיכם, יום כפרים הוא לכפר עליכם לפי ה' כל מלאכה לא תעשו בכל משבותיכם, מצות סוכה נוהגת בכל מקום, ועם זאת ושמחתם לפני ה'. ברור שכל לפני ה' בפרק הוא במקדש, וכן אלה המועדים אשר תקראו מקראי קדש להקריב. גם בפסח יש מצות פסח ומצות מצות.
[5] וכדברי הגמ' (ר"ה כו.) כיון שלזכרון הוא כבפנים דמי. כלומר: זכרונו לפנים, לפני ה'. התקיעה שלנו מבחוץ נשמעת ונזכרת בפנים. וכן (ר"ה טז. לד:) שיעלה זכרונכם לפני ובמה בשופר.
[6] התורה מצוה אותנו במצוה המוטלת עלינו, התורה אינה מצוה אותנו במעשי ה'. אילו היתה המצוה תרועה כדי שיעלה זכרוננו היתה התורה מצוה אותנו בתרועת זכרון, מכלל שצותנו התורה זכרון תרועה משמע שהמצוה עלינו היא הזכרון ע"י התרועה.
[7] בבבלי (ר"ה כט:) הקשו על כך שאי מדאוריתא הוא במקדש היכי תקעינן, אבל נראה שיש לתרץ ולומר שאין כונת הירושלמי שמה"ת יום תרועה בחול וזכרון תרועה בשבת, שהרי אין שום רמז בפסוקים לחול ושבת. אלא המצוה היא להריע לפני ה' ושתגיע ותזכר התרועה בכל מקום. וכיון שמה"ת די שיגיע אל כל אדם זכרונה של התרועה שלפני ה', קבעו חכמים שבחול ישמע כל אדם את התרועה, או את התרועה ששמע אדם מלפני ה' והלך והריע והשמיעה במקומות אחרים, וגם הם הלכו והשמיעוה במקומות אחרים, וכך תזכר התרועה. ובשבת די בזכירה ללא שמיעה, שמעקר הדין די בה. (וראה השגות הראב"ד סכה כא. א. אמנם מדברי המאור ומלחמת ה' שם משמע אחרת). ובכל עיר שהיא רואה ושומעת וקרובה תוקעים. ונראה שטעם הדבר הוא האמור כאן, שגם בשבת, כל השומע את התרועה של ב"ד שיוצאת מלפני ה', הולך ותוקע ומשמיע במקום אחר, ואף הם הולכים ומשמיעים במקום אחר. וכל מקום שבו אפשר לשמוע גם בשבת ע"י אנשים ששמעו במקדש ובאו והשמיעו, תוקעים בשבת. וכך נוהגים בירושלים כשחל בשבת, כל מקום שבו באים אלה ששמעו מלפני ה', באים ותוקעים.
[8] לגבי תרועת היובל נחלקו הדעות מי המצֻוֶּה. הגמ' (ר"ה ט:) אומרת שמצוה זאת מסורה לב"ד. בר"ה ל. למדה הגמ' מהמלה "תעבירו" שכל יחיד ויחיד חיב לתקוע. והגמ' שם אומרת "ועם ב"ד". כלומר: יש פסוק שאומר "והעברת", שזאת מצוה לב"ד, ויש פסוק שאומר "תעבירו" שזאת מצוה לכל יחיד. תורא"ש (ד"ה ביום) אומר שקרא אסמכתא בעלמא והחיוב הוא בדיוק כמו בר"ה. כך למד בפשטות גם המאירי (ד"ה יום) שכתב "ותוקעין ב"ד תחלה ואח"כ כל יחיד ויחיד אף שבגבולין חיב לתקוע או לשמוע". כלומר: הוא פרש את החיוב על כל יחיד כחיוב בר"ה, ויוצא כל יחיד ידי חובתו גם בשמיעה. אבל רש"י שם אומר שכל אחד תוקע בכל מקום אבל בזמן שב"ד יושבים. וראיתו מכך שבכל ארצכם תוקעים וא"כ אין זאת מצוה רק בפני ב"ד הגדול. גם תוס' (ר""ה כז. ד"ה כמאן דלא), רשב"א (ד"ה הא דאקשינן) והריטב"א (ד"ה אר"ה) כתבו שיש מצוה על כל יחיד לתקוע אחרי ששמע תקיעת ב"ד. וכ"נ בסמ"ג. והרמב"ם (שמויו"ב י י) כתב: "ומצוה זאת מסורה לב"ד תחלה שנא' והעברת שופר תרועה, וכל יחיד ויחיד חיב לתקוע שנא' תעבירו". ונראה שזהו פירושה של "העברת שופר", שמעבירים קול בשופר. שב"ד מכריזים וקוראים דרור וזה לך האות קול השופר. והשומע את קול השופר מעביר את האות ותוקע, ושומעו חברו ותוקע ובכך תעבירו את הקול בכל ארצכם. נמצא שזאת מצוה אחת אע"פ שיש בה חלק לב"ד וחלק לכל יחיד. ואולם, נראה שיש כאן מחלוקת בין הראשונים הנ"ל בשאלה האם חלקו של כל יחיד ויחיד הוא בשמיעה, כשופר ר"ה, או שכל יחיד חיב גם בתקיעה ובהעברת הקול הלאה. מנ"ח תמה על הרמב"ם שכתב שהתקיעה מסורה לב"ד. לדעתו שופר של יובל שוה בכל לשופר של ר"ה. לעמתו הרדב"ז (ה נז) כתב שאין היובל דומה לר"ה, וביובל המצוה על כל יחיד היא לתקוע ולא לשמוע. ומ"מ הרבה דינים משותפים לר"ה וליובל, והגמ' למדה דינים שונים מזה לזה, ואף אומרים ביובל סדר מזו"ש. ונראה שעקר המצוה אחד הוא: שיצא קול השופר מן המקדש ויבא אל כל ישראל. אך כיון שבר"ה עקר המצוה על היחידים, הרי שעקר המצוה הוא השמיעה. ואילו ביובל עקר המצוה על הכלל ולכן עקרו התקיעה. המעשה הוא אותו מעשה. ולדעות שונות גם החיוב על כל יחיד הוא אותו חיוב. המצוה היא העברת שופר, ולכן ברור כיצד למדו משם למצות שופר בר"ה, שיצא הקול מן המקדש ויועבר בכל הארץ.
[9] וכל הלמודים כאן בסוגיא קשים וטעונים הסבר.
וראה גם ספרי במדבר עג.
יש שלמדו מהיובל פשוטה לפניה ולאחריה מהפסוק והעברת שופר תרועה, ויש שלמדו מהחצצרות שבהן נאמר ותקעתם תרועה. לפי פשוטו נראה שוהעברת שופר תרועה הוא צווי אחד, להעביר את שופר התרועה. וכן ותקעתם תרועה הוא דבר אחד, לתקוע את התרועה. אבל המדרש דורש שהעברת התרועה ותקיעת התרועה כוללות שני דברים. כיון שיש תקיעה ללא תרועה, הרי שבותקעתם תרועה יש גם תקיעה וגם תרועה, וכל תרועה שבתורה באה מתוך תקיעה ולתוך תקיעה, ומכאן שפשוטה לפניה ולאחריה. זוהי תרועה. וכן נדרוש שהעברת שופר עומדת בפני עצמה, שהרי נאמר תעבירו שופר. ומכאן שהעברת שופר עומדת בפני עצמה, ולכן והעברת שופר תרועה הוא שני דברים, ההעברה והתרועה, ומכאן למד התנא הזה שכל תרועה שבתורה באה מתוך העברה ולתוך העברה.
[10] הסוגיא דורשת שלש תרועות, שתים מדברי תורה ואחת מדברי סופרים. נראה שהטעם שפשוט שיש שלש תרועות, הוא משום שחכמים תקנו לתקוע אחת למלכויות, אחת לזכרונות ואחת לשופרות. (ואף ריב"נ מסכים שצריך שלש). אמנם יתכן גם להפך: תקנו שלש ברכות כנגד שלש תרועות. (וראה לעיל הערה יג). אבל בין כך ובין כך עקר התקנה היא שלש תרועות עם שלש ברכות. התקנה לתקוע גם במיושב היא כנראה מאוחרת יותר, ונועדה לכך שהקהל יצא לפחות י"ח דאוריתא, ויברך לשמוע קול שופר עובר לעשייתן.
[11] וכן מצאנו מלים רבות כמותה. פן יוסיף להכותו על אלה מכה רבה, הרי שמכה אינה דוקא אחת אלא שם כולל לרבות, שאפשר לומר עליה רבה, (ויוכיח ויך ה' בעם מכה רבה מאד), וכן ובהמה רבה, וכל האדם, וכן כסף, ולבונה, וראית סוס ורכב וכן בא סוס פרעה, ועוד רבים כמותה. וראה קדושין יח. רש"י ד"ה טובא, תוד"ה כאן בגניבה.
[12] הגמ' מביאה דרשות שונות ממספר ההזכרות. אך מסתבר שהן אסמכתא, שהרי בסופו של דבר אומרת הגמ' אחת מדברי תורה ושתים מדברי סופרים. אמנם, יש לשאול למה הרמב"ם, שבד"כ אינו מביא דרשות המבוססות על ספירת הזכרות, כאן דוקא מביא. (שופר ג א).
בלבוש (תקפה ג) כתב: "דאטו יום תרועה פעם אחת כתיב? יום תרועה יהיה לכם כתיב, ביום תלה רחמנא ואפי' כמה פעמים שירצו ביום זה משמע, אלא שיוצאין בפעם אחד ויותר אינו צריך.
[13] בפשטות הוא דרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. אמנם הגמ' (ר"ה לב.) שואלת על כך "למה הוא מזכיר? רחמנא אמר אידכר". משמע שהיא תופשת את הלמוד כלמוד מעקר הדין. אמנם בפשוטו זה דרבנן, וגם כונתו של ר"ע היא שגם אם נאמר שזה מה"ת, אין לזה טעם אלא כדי להזכיר עם התרועה את הזכרון שיש להזכיר עמה. לכן אם אינו תוקע – למה יזכיר. מלבד זאת, בדף לד: משמע שהברכות דרבנן.
ומ"מ הם חלק ממצות שופר ומקימים בהם זכרון תרועה, ויש להאריך בכך. מדברי ר"ע (ר"ה לב.) "אם אינו תוקע למלכויות למה הוא מזכיר" עולה שר"ע רואה במזו"ש חלק מהתקיעות. הברכות האלה נועדו עבור התקיעה שאחריהן. הן זכרון התרועה. הדבר שאנו זוכרים בשמענו את התרועה. הן נאמרות גם בשבת כשאין תוקעים, וע"י כך מתקים זכרון תרועה. (אמנם מדברי הגמ' שם משמע קצת אחרת, משמע שיש להזכיר מזו"ש גם בלי תקיעה, אבל די בתשע. ואולם נראה פשט דברי ר"ע שכל המזו"ש קשורות לשופר, ותקנו אותם עם התקיעות. וכן נראה גם בר"ה לד: שהתקיעות והברכות יחידה אחת הן גם להלכה: כדי שתמליכוני עליכם ושיעלה זכרונכם לפני ובמה בשופר.
אנו תוקעים כדי להמליך את ה' וכדי להעלות את זכרוננו לפניו, וכדי ללכת אחר שופרו של ה' שבו הוא מתגלה ומולך וגואל אותנו. אמנם, ריב"נ חולק על כך וסובר שהמלכות עומדת בפני עצמה ואינה תלויה בשופר, אבל מהותו של יום היא יום תרועה ולכן יש להריע על קדושת היום. ר"ע, כאמור, סובר שהתרועה היא תרועת המלכת ה'.
[14] וכן בנויה הקדושה בכמה מדרשים קדומים וראה היכלות ספ"ו. וראה גם במדרש באוצר המדרשים על עשרה הרוגי מלוכה, ובמדרש באוצר המדרשים על שמע ישראל, שהוא מתאר את מלאכי השרת עומדים ואומרים קדוש ברוך וה' ימלוך, וימלוך ה' אינו מוזכר שם כלל, למרות שיש שם עוד פסוקי מלכות. ואף בקדושה של יוצר, שלכאורה אין בה פסוק שלישי כלל, אבל יש ה' ימלך בסוף ברכת גאל ישראל, והוא משלים אותה. ואפשר שגם נוסח הקדושה של מוסף שבידינו מבוסס על כך, ותקנו בו (בין אם אכן היה זה מפני הסכנה ובין אם תקנו זאת מסבה אחרת ותלו אותה בסכנה) מעין ברכות ק"ש קדוש, ברוך, שמע ישראל, להיות לכם לאלהים, ה' ימלך. (לפ"ז אפשר שאדיר אדירנו מה אדיר נתקן כנגד מי כמכה נאדר. ובימים טובים או נוראים מוסיפים אותו, וכן מוסיפים פסוק מלכויות נוסף, והיה ה' למלך. ואפשר שכיון שהיו בה כבר פסוקי מלכויות, וכיון שהיא ברכת מלכויות, הוסיפו בה והיה ה' למלך וימלוך ה' שלקוח מהמשך הברכה לפי ריב"נ, ואולי מכאן התפשט המנהג להגיד ימלך ה' במקום ה' ימלך, ומכאן נוצר המנהג של ימינו, שבו בקדושת חזרת הש"ץ הפסוק הוא ימלך ה' אע"פ שבגאל ישראל ובקדושה דסדרא אומרים ה' ימלך).