(פורסם בהמעין)
'אלוקים יראה לו'
הקדמה
פרשת עקידת יצחק מעלה שאלות רבות, ופירושים רבים נאמרו בה.פיוטים רבים נכתבו על עקדת יצחק, ואפשר ללמוד מהם איך הם פרשו את ענין העקדה. במאמר זה ננסה ללמוד את הפרשה מתוך עיוןבפיוטי העקדה השונים, מתוך כך ננסה לראות כיצד ראה כל אחד מכותבי הפיוטים את העקדה.
ברור שכל מה שמוסיפים הפיטנים על המקרא לקוח ממדרשי חז"ל, ואולם השאלה איזה מדרשים בוחר הפיטן להביא, תלויה בשאלה איך הוא רואה את הפרשה, ואיזה מסר הוא מבקש להעביר.
נעסוק כאן בגישתם של כמה פיוטים ופייטנים:
א. הפיוט "עת שערי רצון", מאת ר' עבאס יהודה אבן שמואל, שנאמר ע"י הספרדים בראש השנה.
ב. הפיוט "אם אפס רבע הקן", מאת ר' אפרים בר רב יצחק, שנאמר ע"י הספרדים בסליחות מדי יום, וע"י האשכנזים בסליחות ביום הרביעי של עשרת ימי תשובה.
ג. הפיוט "אז בהר מור", מאת ר' שלמה בר יהודה, הנאמר ע"י האשכנזים בצום גדליה.
ד. הפיוט "אל הר המור", מאת ר' מאיר בר יצחק, שנאמר ע"י האשכנזים ביום החמישי של עשי"ת.
ה. הפיוט "מפלטי אלי צורי", מאת ר' מררדכי בר שבתי, הנאמר ע"י האשכנזים בערב ראש השנה.
פרשנויות שונות לביטויים בעקידה
הפסוק 'אלוקים יראה לו השה לעולה בני' הוא פסוק מפתח בפרשת העקידה. האמירה הזאת מביאה בסופו של דבר את אברהם לקרוא למקום 'ה' יראה', הוא המקום 'אשר יאמר היום בהר ה' יראה'. כלומר: הפסוק הזה'אלוקים יראה לו' קבע את המקום למקום הבחירה, שבו באה לידי בטוי לא רק בחירתו כמקום השראת השכינה לדורות - אלא גם בחירת ה' בזרעו של יצחק. זהו המקום שבו בא כל אדם להראות. אלא שנשאלת השאלה למה התכון אברהם במשפט הזה, ומה הבין יצחק[1], וכן, איך הפסוק מתפרש על ידנו בדיעבד. שאלתו של יצחק איה השה לעולה, נתנת אף היא לפרשנויות שונות, ונראה שהתורה בכוונה אינה מבהירה אותה. אפשר לפרש שיצחק אינו מעלה על דעתו שהוא הקרבן, אלא שואל שאלה פשוטה, שאך טבעי שתישאל. לפי זה גם תשובתו של אברהם אך טבעית ופשוטה היא, והיא ניתנת להתפרש שה' הוא זה שיתן לנו קרבן, מה שאכן התרחש בסופו של דבר. מעין פירוש זה אפשר לראות בפיוט "אם אפס", המבאר שתשובתו של אברהם נועדה להרגיע את יצחק. וזה לשונו: "מלין השיבו מלהבהילו, ענה אביו ואמר לו" וכו'. ואולם גם הוא מסיים בפסוק "וידע ה' את אשר לו" כלומר: האמירה שאלהים יראה לו השה, באה ללמד שלא רק את השה יבחר ה', אלא גם אתה'קרבן' הנבחר, ואת זרעו - העם אשר לו. ה' יודיע את מי הוא בוחר ומקדש, אם לקרבן ואם לתפקיד אחר. אנו לה', ומה שיחפוץ נעשה, וגם ה' יעשה בעולמו ובנו מה שיחפוץ. המקום הופך בסופו מ'ה' יראה' - ל'בהר ה' יראה': תהליך העקידה לא נועד להביא להקרבת האיל,אלא עמידתו של אברהם בניסיון מובילה לבחירתו ובחירתיצחקוזרעו לעם סגולה, לבחירת המקום, ולשבועת ה' לאברהם ולזרעו.
כמובן שנקודה זו בולטת פי כמה בפיוטים המפרשים שיצחק מבין היטב שהוא הקרבן[2], ואף תשובתו הסתומה של אברהם באה לרמוז שה' יבחר בו ויחפוץ בו. כמו למשל המשפט: "כי הוא אשר יראה לעולה השה, דע כי כל אשר יחפץ אלוקים יעשה". פיוטים רבים מדגישיםגם את העובדה שיש כאן בחירה ביצחק לדורות: "וזכרו לדורות הניחו לכם למשמרת עד הבוקר", או "ואני בחרתיו, קום משחהו".
העובדה שה' אינו מדבר ישירות אל אברהם תוך כדי העקידה אלא שולח מלאך, מוצאת את ביטויה בפיוטים רבים; הם מציגים את פניית המלאך אל אברהם 'אל תשלח ידך' כשינוי בתוכניתו המקורית של ה', כאילו מלכתחילה ה' אכן התכווין שאברהם ישחט את יצחק, ורק התערבותם של המלאכים מנעה זאת[3]. לכאורה אין זה פשט הפרשה; הפרשה פותחת ואומרת שהאלוקים ניסה את אברהם, כלומר: אין תכלית הציווי להקריב אלא רק לנסות את אברהם, ומשעמד בניסיון אפשר לגלות לו שלא היה זה אלא נסיון[4]. וזה שה' שולח אליו מלאך- כי אל כל הנביאים מלבד משה ה' אינו מדברבדרך כלל בהקיץ אלא באמצעות מלאך. אבל רוב הפיוטים בחרו להציג את הציווי "והעלהו שם לעולה" כציווי אמיתי, ולא כציווי שמלכתחילה נועד להתבטל כשישלח אברהם את ידו אל המאכלת. בזמן שציווה ה' את אברהם שיקריב את יצחק, הוא אכן התכון שצריך להקריב את יצחק. הצגה זאת של הדברים מבארת למעשה שה' בחר ביצחק, ביום העקדה ה' הקדיש לו את יצחק ובניו. גם אם יצחק לא נשחט בפועל, הרי הוא ובניו מסורים ומוקרבים לה' לדורות מרגע שיצחק עלה על גבי המזבח.
רוב הפייטנים בחרו להדגיש את גדולתם של אברהם ויצחק, המקיימים את ציוויו של ה' בזריזות, בלי הרהור ובלי פקפוק. המחיר שמשלם הפייטן כשהוא מדגיש בדרך שירית את גודל העמידה בניסיון, הוא שהוא איננו מדגיש דיו את גודל הנסיון; כאשר הפיוט מדגיש את ההליכה בשמחה בלי הרהור - קשה באותה נשימה להראות את גודל הניסיון עצמו[5]. גם ביטויים כ"ונפשו קשורה בנפשו", "ראותו אביו נשכל שכול" ועוד, אין בהם כדי להשפיע על האווירה הכללית העולה מתוך השיר. מסתבר שהפייטנים סומכים בענין זה שנבין בעצמנו את גודלו של ניסיון מעין זה. מבחינה זו חריג הפיוט "עת שערי רצון", שבחר להבליט דוקא את גדל הנסיון. המחיר שהוא שילם על כך הוא שהזריזות וההליכה בלי פקפוק לא מובלטים מספיק. ביטויים כמו "ויהי מאור יומם בעינם ליל, עין במר תבכה"[6] וכד' אינם נמצאים בפיוטים אחרים; בהם אין בכי אלא יש שמחה של מצוה. מטעם זה בחר כותב הפיוט הנ"ל לתאר בהרחבה את התייחסותה של שרה, אע"פ שהיא איננה מופיעה בפרשה זו כלל, כשהוא נעזר במדרשי חז"ל. נראה שדוקא משום כך הפיוט הזה מעורר רגשות ודמעות יותר מיתר הפיוטים; שורה כמו "קח עמך הנשאר מאפרי ואמרת לשרה זה ליצחק ריח", אינה יכולה להשאיר אותנו אדישים.
פיוטים שונים מתארים שתוך כדי העקידה אברהם אמר ליצחק שיתפלל לה' להצלתו. גם פיוטים שמדגישים את גודל העמידה בניסיון, ואת שמחת המצוה שבה הולכים אברהם ויצחק לעשות רצון קונם, רומזים על תפילה שמתפללים אברהם ויצחק לעזרה[7]. כגון בפיוט "אז בהר מור", שבו נאמר "סוקר ספונות בני שועך יקשיב, ישלח עזרך מקדש". וזה תמוה, אם ההדגשה היא על קיום המצוה בשמחה, "זך בשמעו לבו לא דאב, חפץ צורו חשק ותאב" וכד' - איך אדם שהולך לקיים מצוה מתחנן לפני ה' שלא יהיה לו צורך לקיימה? אולי אפשר לראות כאן רמז לכך שהעקידה היא מודל למסירות נפש בכל הדורות, שבה ישראל מוסרים את נפשם באמת ומוכנים למות על קידוש השם; הם עומדים בניסיון והולכים בשמחה - אבל יחד עם זה הם מתפללים עד הרגע האחרון להצלתם.
מעניין שהשבועה שה' נשבע לאברהם כגמול על העקידה נעדרת מרוב הפיוטים. גם פיוטים שמתייחסים אל השבועה הזו מתעלמים מתוכנה, ומסיבים את השבועה לשבועה על סליחה אע"פ שהסליחה לא נזכרה בפרשה; כנראה שהפייטנים רצו להדגיש שתפקידנו הוא לעקוד את עצמנו לפני ה' לשם שמים, שלא ע"מ לקבל פרס.
אחת השאלות התמוהות בפרשת העקדה היא שאלת תפקידו המודגש של האיל בפרשה. לכאורה, אם כל המטרה היתה לנסות את אברהם, הרי משמעמד בנסיון אין עוד צורך כלל בקרבן כלשהו.
בחלק מהפיוטים משמע שתפקיד האיל היה לפדות את יצחק, כביכול אברהם אינו יכול להוריד את יצחק מהמזבח, אא"כ יעלה תמורתו קרבן אחר. כך מצאנו בפיוטים "מצאתי כפר לאשכול הכפר".
ואולם אפשר שבחלק מהפיוטים דוקא על ההצלה מקדיש אברהם את האיל, להקדישו לה' קדש, או שממילא יש צרך להקריב לפני ה', אלא שלא את יצחק.
כך או כך, משמע שהפרשה הזאת מלמדת הרבה על תפקידו של קרבן. הקרבן עצמו מבטא את מקומו של מביאו. כל המקריב קרבן כאילו הקריב את עצמו, ובחטאת צריך האדם לתת אל לבו שכל מה שנעשה בחטאת היה ראוי שיעשה לו. וכן כתב רמב"ן (ויקרא א ט) שכל המקריב קרבן כאילו העלה את עצמו, ושיתן האדם אל לבו שמה שנעשה לקרבן ראוי שיעשה לו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולי חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהיה דמו תחת דמו[8]. כלומר: כל קרבן הוא כאיל העקדה. בא במקום האדם ליצג את האמירה שהאדם עצמו הוא קרבן והוא עושה רצון וצווי בוראו עד כדי הקרבת עצמו. ראוי לאדם להקריב את עצמו ולתת את עצמו לה', אלא שלא כדאי שהוא יקריב את עצמו על המזבח כי בכך הוא לא יביא תועלת לרצון ה'. אין צרך באפר של בשר אלא בעבדים לעבודת ה'. אם חפץ האדם לתת את עצמו לה' יעשה זאת בדרך שתביא תועלת. האדם יקריב את עצמו ע"י שיקדיש את חייו לעבודת ה'. הקרבן מבטא זאת: נפשו נתנת למזבח, הדם הוא הנפש, ובשרו משמש לתועלת לפני ה'. עולה באה לבטא את הנתינה המוחלטת לה', את ההכרה בכך שכל העולם שיך לה' כי כל קיומו וכל קיום העולם הוא חסד מאת ה', לכן יש לעבוד את ה' בכל, עד כדי הקרבת חייו, כי הכל של ה'[9], לכן גם הבשר עולה למזבח. קרבנות אחרים באים ללמד שעל האדם להביא תועלת לעובדי ה' ולעבודת ה', ולכן הבשר משמש אף הוא לכך. לעובדי ה' או לשמחה לפני ה' בעבודת ה' במקום הקדש. וראה מה שבארנו בכך באריכות במאמר על חטאת פנימית.
האיל של העקדה מבהיר לדורות מה תפקידו של קרבן. יצחק הוא קרבן. כלשון חז"ל, עולה תמימה. וכך הוא נשאר לדורות. הוא לא נשחט ותחתיו נשחט איל. אך הוא נשאר קרבן. לדורות הוא קדש לה' והוא עבד לה'. הוא עבד ויעשה כל צוויי ה', כי ה' עשאו והוא כלי לה'. כך צריך להרגיש כל מקריב קרבן לדורות.
אברהם עומד בנסיון ואינו מהרהר אחר דברי ה' ואף אינו מדבר עמו ומנסה לשנות, כפי שעשה בענין סדום וככל הנראה גם בענין ישמעאל. שם לא היתה שליחות אלא דין. ונסה אברהם להמתיק את הדין. כאן מדובר בתפקיד. אדם לא יכול לומר לקב"ה אני עבדך בתנאי שתפקידי הוא להקים ממלכה לדורות. כמו כן אינו יכול לומר אני עבדך בתנאי שתפקידי להיות קרבן. זה אינו עבד. עבד ה' הוא מי שמבטל עצמו לרצון ה', שעובד את ה' בכל תפקיד שיבחר ה'. ללא תנאי. אם יבחר ה' שתפקידי הוא להיות קרבן אני קרבן, אם יבחר שתפקידי להקים ממלכה לדורות אקים ממלכה לדורות[10]. כיון שאני שלו ה' בוחר את התפקיד.
סיכום
לא לחנם תופשת עקדת יצחק מקום מרכזי בתפלות הימים הנוראים. עקדת יצחק איננה ארוע חד פעמי בתולדות ישראל, היא הפתיחה לכל ההסטוריה של עם ישראל. עם ישראל הולך בשמחה לעשות רצון קונו. ולפעמים מגיע הדבר עד כדי הקרבה עצמית. הקשר המיוחד שלנו עם הקב"ה מחיב לא אחת את עקדתנו למענו. מאידך, דווקא נכונות ההקרבה העצמית של ישראל, שבאה לידי ביטוי בארועים רבים בתולדות ישראל, היא המגלה שישראל הם הנבחרים ע"י ה' והם עדיו בעולמו. הם העם ששם ה' נקרא עליו, ומקום העקדה הוא מקום שכינת כבוד ה'.
מתוך העקדה אנו מבקשים מה' שינהג עמנו לפנים משורת הדין, כי אנו נושאי שמו בעולמו. ואנו אומרים "כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו".
צדדים רבים ונקודות ראות שונות יש ליחס המיוחד בין הקב"ה לעם ישראל. יש הרואים את הארועים מצד ה' וההתקרבות אליו, ויש הרואים אותם דוקא מצד הקושי הארצי וההתמודדות אתו. יש המדגישים בעקר את היותנו בני ה', ומתוך כך ממילא מתחייבת ההתמסרות המוחלטת אליו, ויש הרואים כעיקר את ההתמסרות המוחלטת, ומתוכו נובעת מעלתנו המיוחדת.
כך או כך מוליכה פרשת העקדה למדרגת בחירת ישראל: "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך... והתברכו בזרעך כל גויי הארץ".
לאור הנקודות שנזכרו במאמר אני מבקש להציג כאן פיוט נוסף שכתבתי. רבים מהעניינים המודגשים בפיוט זה למדתי מפי מורי ורבי הרב חיים דרוקמן שליט"א, שעסק רבות בפרשת העקדה ולימד אותנו אותה היטב.
אָנָּא זְכוֹר אֶת אָבִינוּ וְאַל תִּתְעַלָּם, כִּי יְדַעְתּוֹ לְמַעַן יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו כֻלָּם, לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם, וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם.
בָּחַרְתָּ בוֹ מִכָּל בְּרוּאֶיךָ, מָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ, הִפְקַדְתּוֹ עַל גַנֶּךָ, עַל אַרְצְךָ וְעַל נַחֲלָתֶךָ
גַּם הִתְהַלֵּך לְפָנֶיךָ כָּל הַיָּמִים, דְּבָרְךָ קִיֵּם וְהָיָה תָּמִים, נִסִּיתוֹ וְנִמְצָא תָמִים, זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים
דִּבַּרְתָּ הֱיוֹתוֹ לְפָנֶיךָ לְעוֹלָם, כָּל הָעֵדָה כֻלָּם, כָּל הָאָרֶץ גּוֹרָלָם, לְמַעַן הַרְחִיב אֶת גְּבוּלָם
הֶאֱמִין ביי וְנֶחְשָׁב צְדָקָה, וּפָקַדְתָּ הָעֲקָרָה וְשָמַעְתָּ צְעָקָה, וַתִּקַּח אֶת הַיֶּלֶד וַתְּשִׁיתֵהוּ בְחֵיקָהּ, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכַיו וּלְדָבְקָה
וַיְהִי אַחַר אֵלֶּה הַדְּבָרִים, צִוִּיתוֹ לְהַעֲלוֹת זֶרַע יְשָׁרִים, אֲשֶׁר הִבְטַחְתּוֹ בֵּין הַבְּתָרִים, עַל אַחַד הֶהָרִים
זַרְעֲךָ אֲשֶׁר יִקָּרֵא לְךָ, אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ, נַחֲלָתְךָ תּוֹלַדְתְּךָ וּבֵיתְךָ אַחֲרֶיךָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ
חָבַשׁ חֲמוֹרוֹ וּלְמִצְוָתְךָ מִהַר, לַעֲבוֹד אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר, רוּחוֹ חִדֵּש וְלִבּוֹ טִהַר, גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר
טַפּוֹ לָקַח וַיָּשֶׂם פָּנָיו, אֶל מוּל זְבוּל מְעוֹנָיו, אֶל מְקוֹם הַשְּכִינָה נָשָׂא עֵינָיו, אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר אֲדוֹנָיו
יָמִים שְׁלֹשָה הָלַךְ וְלֹא נִלְאָה, לִקְרָאתְךָ בְּאַהֲבָה מְלֵאָה, וְיוֹם הַשְּׁלִישִׁי נָשָׂא עֵינָיו בְּיִרְאָה, מֵרָחוֹק יי נִרְאָה
כִּרְאוֹתוֹ לָקַח אַהֲבַת נַפְשׁוֹ, וַיִמְשַׁח אוֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ, וְיַחְדָּו יִהיוּ תַּמִים אֶל רֹאשׁוֹ, וְהִשְׁתַחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ
לָקַח אֵשׁ וּמַאֲכֶלֶת בְּיָדָיו, וְהָעֵצִים נָתַן עָלַיו, תְּהִלָּה לְכָל חֲסִידָיו, וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו
מְאֹד תָּמַהּ אַיֵּה הַשֶּה, וְכִי נֵרָאֶה רֵיקָם הַיֵּעָשֶׂה, עָנָה בְּצֵל שַדָּי חוֹסֶה, כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּר יי נַעֲשֶׂה
נִרְאָה לוֹ בִּמְקוֹם כְּבוֹדוֹ, וַיִּבֶן אֶת הַמִּזְבֵּחַ מִיסוֹדוֹ, וַיַּעֲקֹד אֶת יְחִידוֹ, וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ
סָמַכְתָּ יָדְךָ עָלַיו וְצִוִּיתוֹ, לְבַל יִשׁלַח יָד לְשָׁחטוֹ, הִנֵּה אַיִל אַחַר קַח אוֹתוֹ, וְיָצָא בַיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ
עוֹד הִשְׁלַחְתָּ אֱדוֹם וְיִשְׁמָעֵאל, לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל, אִם יְקַדְּשׁוּ שֵׁם הָאֵל, כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת בָּא הָאֵל
פְּדוּיֶיךָ שָלְחוּ יָדָם בְּנֵיהֶם לִשְׁחוֹט, לְבַל יִכְרְעוּ לֶאֱלִיל לִשְׁחוֹת, כְּאִשָּה שֶׁעָקְדָה שִׁבְעָה מִזְבְּחוֹת, וַיָּשֶׂם כַּצֹּאן מִשְׁפָּחוֹת
צִוִּיתָנוּ לְקַדֵּשׁ אֶת שְׁמֶךָ, וְלָרֶשֶׁת אֶת אַרְצֶךָ, וְעָלֶיהָ מוֹסְרִים נַפְשָׁם בָּנֶיךָ, וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים וְחָטָאת עַמֶּךָ
קוֹל מַלְאָךְ מִשָּׁמַיִם לֹא קָרָא, וּבָנֶיךָ פָּשְׁטוּ צַוָּארָם בִּמְהֵרָה, לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה, דָּרַך קַשְׁתּוֹ וַיַּצִּיבֵנִי כַּמַּטָּרָה
רַחֵם עָלֵינוּ וְיָדְךָ אַל תִּשְׁלַח, שָׂא חַטָּאתֵנוּ וְלַעֲווֹנוֹתֵינוּ סְלַח, אָנָּא יי הוֹשַע וְהַצְלָח, כָּל עַמְּךָ קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָךְ
שַׁעַר אוֹיְבֵינוּ הוֹרִישֵׁנוּ גַּם בָּרֵך תְּבָרְכֵנוּ, וְהִתְבָּרְכוּ כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ בָּנוּ, וְכַחוֹל וְכַכּוֹכָבִים הַרְבֵּנוּ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ
תְּשִׁיבֵנוּ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה וְעָנְיֵנוּ רְאֵה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ וּבְבֵיתְךָ הִתְנָאֶה, וְשָׁם נַעֲלֶה וְנֵרָאֶה, בְּהַר יי יֵרָאֶה
[1] נחלקו המפרשים מה הבין יצחק ומה התכון אברהם באמרו אלהים יראה לו השה לעלה, אך מ"מ ברור שזה פסוק חשוב שעל שמו קרא אברהם את המקום ה' יראה, ועל כן שם בהר ה' יראה, ומכאן שכל הבא להראות כאלו בא להקריב את עצמו לה', וגם אם בסוף הוא מקריב איל ולא את עצמו, הרי הוא תמיד קרבן, וכל הבא להראות שלש פעמים בשנה אומר בכך שהוא קרבן לה' בכל דרכיו ומעשיו. פרשת העקדה מלמדת שהאמת היא מה שה' אומר, שהרי ה' בורא העולם והאמת ומה שהוא ברא הוא האמת. ומה שהוא מצוה הוא הטוב. וכפי שכתב על העקדה באש קדש דרשה לר"ה תש"א, שאמר שכשצוה ה' לאברהם שיעקד את יצחק היה האמת לעקדו, ואם לא אמר לו אח"כ אל תעש לו מאומה היה האמת לשחטו. ואמנם בנ"ד יש לחלוק עליו מפני שמתחלה לא צוהו ה' מפני שקבעה כאמת אלא אך ורק מפני שרצה לנסותו, כמו שפותחת הפרשה והאלהים נסה את אברהם, ולא היה רצונו מתחלה אלא להראות שיעקד ואז יעצרהו. אבל מצד אברהם שלא ידע שלא בא ה' אלא לנסותו, ודאי היה מצֻוֶּה לשחוט. ונראה שזאת כונת האש קדש, שכל עוד אנו מצֻוִּים לעשות, האמת מצדנו היא לעשות. וזאת חובתנו. ומ"מ למדנו משם שכשמצוה ה' למסור את הנפש, כלנו מצֻוִּים למסור את הנפש והיא האמת והיושר והצדק. כי מה שקבע ה' כצדק הוא צדק, כמו שמה שקבע ה' כקים הוא קים.
[2] ע"פ ב"ר נו.
[3] ע"פ פסיקתא רבתי מ, ב"ר נו ח, ומדה"ג על הפסוק "ויקרא אליו מלאך ה'".
[4] וכן הבינה בפשיטות הגמ' בתענית ד. וראה שם גם ברש"י ד"ה וכתיב אשר לא צויתי.
[6] ע"פ ב"ר נו ח "ועיניו מורידות דמעות ונופלות דמעות לעיניו של יצחק... ואעפ"כ הלב שמח לעשות רצון יוצרו.
[7] מקור הדברים באדר"נ: 'היה יצחק מסכים בפיו, ובלבו אומר מי יצילני, ואומר עזרי מעם ה''. וכן הוא במדרש בב"ר נו, ח. כלומר: הוא הולך בלי פקפוק, אך מייחל להצלה. דומה לכך המדרש בב"ר שם 'אלהים יראה לו השה, ואם לא בני לעולה'; וכן הוא מצוטט בפיוט "אל הר המור": "פרי צדיק כהאזין במלה, צור יראה לו השה ואם לא בני לעולה". המדרש הזה מבאר למה היה צורך באיל. אנו הולכים לעבוד את ה' בכל מקרה; אם יהיה צורך - נקריב לו גם את עצמנו, אך האידאל אינו מיתה על קידוש השם אלא חיים בקידושו.
[8] ועוד אפשר לפרש שהקרבן מסמל את מעשי האיש, ששורף את כלי תאותו ומקדיש את נפשו לה' כקרבן, ונעשה כולו לחם אלהיו. ונכנס אל המחנה.
עוד יש לבאר שיש בתורה כמה מקרים שבהם באה בהמה במקום האדם. הצפור משולחת אל מחוץ לעיר תחת המצורע הנכנס אל העיר. השעיר משתלח לעזאזל עם עוונות ישראל תחתיהם (ומיתתו בסקילה שהיא המיתה החמורה ביותר וממילא היא מכפרת על חיבי כל המיתות). העגלה נערפת תחת הרוצח לכפר על הארץ. ואולם כל אלה אינם קרבנות. החטאת באה תחת האדם השב אל אלהיו, והיא מבטאת כפרה שלא ע"י אבוד הגוף בענשו אלא ע"י שיבה אל ה' ועשית מצוותיו ותקון החטא. ע"י שהאדם מקדיש את עצמו לעבודת ה' ולתקן את העולם שקלקל. גם כאן מיצג הקרבן את מה שיעשה באיש, אך הוא גם קרבן.
[9] המקריב עולה מכיר בכך שהוא שיך לה' וחייו מאת ה' וכולו לה'. הוא מכיר בחק התחיה, בכך שה' מחיה את העולם. הראשון שהקריב עולה היה נח. קין והבל הקריבו מנחה. מנחה היא מתנה מהאדם לה', אך היא אינה כוללת הכרה בכך שאני לה', אני עובד את ה' ונותן לו מתנות. עולה היא הכרה שהכל מאת ה' והכל לה'. רק נח שראה בעיניו שהעולם יכול להתקים או לא להתקים ברצון ה', שה' בוחר ומצוה על הקיום ועל אי הקיום, שהכיר בכך שכל החיים הם נס מאת ה', רק הוא העלה עולות. ורק הכרה של האדם בכך יצרה ריח ניחוח שכשה' הריחו אמר שלא יוסיף לקלל. לאדם שמכיר בהיותו שיך לה', כורת ה' ברית שעד כל ימי הארץ.
[10] לעתים קל יותר לאדם לקים בעצמו ארבע מיתות ב"ד מלקום ולצאת אל העולם ולהאבק יום יום לתקונו. אך אין צרך לעולם בגויות מתות של בעלי תשובה שקימו בעצמם ארבע מיתות, יש צרך לעולם באנשים שיקדישו את חייהם להיות נדבך בבנינו ולהביא תועלת, וזוהי התשובה האמתית. ורק במקרים מיוחדים מצאנו מי שצריך להקריב את עצמו. אך האדם צריך להיות מוכן הן לזה והן לזה כי הוא שיך לה'.