נצבים

ברית עם מי?

בפרשת כי תבוא קראנו על ברית שנכרתת בין ה' ובני ישראל בארץ מואב. הברית כוללת ברכות וקללות, והיא ברית בין ה' לישראל שבה אנו נהיה לו לעם והוא יהיה לנו לאלהים. דברי הברית כוללים שכר וענש. ברכה גדולה אם נשמור את מצוותיו, וחורבן וגלות אם לא נשמור אותן.

פרשת נצבים חוזרת על ברית בעלת מאפיינים דומים מאד. אמנם, הברית נכרתת במקום, ואין צווי לחכות אִתה עד שנגיע להר גריזים והר עיבל, אך הברית כוללת שוב את כל אותם מרכיבים. (ואולי אפשר לפרש שזה המשך לפרשת כי תבוא, ויש כאן באור לברית הר גריזים והר עיבל).

החִדוש בברית שבפרשת נצבים, שלא קים בד"כ בתאורי שכר וענש בתורה, הוא השכר והענש לאדם הפרטי: "פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פנה היום מעם ה' אלהינו ללכת לעבד את אלהי הגוים ההם פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה". גם העֹנש הוא פרטי: "כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה ומחה ה' את שמו מתחת השמים והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה". ואולם, העֹנש הפרטי פוגע אף הוא בארץ (אם נפרש שהפסוק הזה הוא המשך של הענש לאדם הפרטי. ראה להלן שנבקש לפרש אחרת). "ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה וראו את מכות הארץ ההוא ואת תחלאיה אשר חלה ה' בה גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמִח ולא יעלה בה כל עשב...". היה מקום להניח שעֹנש ליחיד לא יפגע בארץ, והנה התורה מלמדת שגם היחיד חי בזיקה ברורה לארצו. יתרה מזאת, העֹנש הכללי שחל על כל ישראל, שקראנו עליו בפרשה הקודמת, יכול לחול על יחידים, ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזאת.

עם מי כורת משה את הברית הזאת? לכאורה, עם כל יחיד ויחיד, ומשה אכן מזכיר "ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שאב מימיך". הזכרה של כל יחיד ויחיד לא מצאנו בבריתות קודמות. כאן פונה משה גם אל היחידים. מאידך, כאן מזכיר משה "ולא אתכם לבדכם ... כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום". כריתת ברית עם מי שאיננו עומד עמנו, אפשרית רק בתנאי שהברית נכרתת עם עם. ברית שנכרתת עם עם יכולה לכלול גם את אלה שעדין לא נולדו, כי העם כבר קיים, וגם אלה שיוולדו בעוד מאות שנים שיכים לאותו עם. אבל ברית עם יחידים אינה יכולה לכלול אלא את העומדים שם.

ואולם, בברית עם עם, מעולם לא ראתה התורה צֹרך להדגיש שהברית נכרתת גם אלה שאינם שם. זה הרי ברור, גם הם חלק מהעם. דוקא בברית הזאת, שנכרתת עם יחידים, יש צֹרך ללמד שהיא נכרתת גם עם יחידים שעדין אינם עומדים שם.

התורה מלמדת שהפרת ברית שמתחילה מהיחידים, תגיע בסופו של דבר אל העם כֻלו. ועלולה לגרום גלות לעם כֻלו. כי היחיד הוא חלק מהעם, וברית עם העם היא ברית גם עם כל יחיד.

(בפשטות, התורה באה ללמד שאם יאמר אדם: מה חלקו של יחיד? אני יכול לרשוע ושלום יהיה לי כי שאר העם יהיו צדיקים", גם הוא יספה עמו אחרים, וגם יבוא ה' ויבדילהו לרעה. אמנם הברית היא עם העם כֻלו, אבל אם יש אדם רשע – ה' מבדילו לרעה. אחרי שמשה מעיר על כך הוא חוזר לדבר על הברית הכללית עם העם כֻלו).

האם גם הברית הקבועה עם ה' חלה על כל יחיד? בכך נחלקו ר"ע ור"א, כדברי המשנה: "עשרת השבטים אינן עתידין לחזור שנאמר וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה מה היום הזה הולך ואינו חוזר אף הם הולכים ואינם חוזרים דברי רבי עקיבא רבי אליעזר אומר מה היום מאפיל ומאיר אף עשרת השבטים שאפל להן כך עתיד להאיר להן".

ר"ע מתבסס על הפסוק מפרשתנו, ולומד ממנו שהיחיד, או השבט, שנענש באלה האמורה בפרשתנו, אינו עתיד לחזור. התורה נותנת דין שוה ל"איש או אשה או משפחה או שבט", מכאן למד ר"ע שאפשר ששבט שלם יכרת מעם ישראל ויובדל ממנו לרעה. ואם שבט יכול להכרת מהעם – גם עשרה שבטים יכולים להכרת. התשובה המתבקשת שהיה ראוי שיענה לו ר"א היא מהפסוקים הבאים: "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך...ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו... ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה", וכי יכולה להיות הוכחה גדולה יותר לדעתו של ר"א? אבל ר"א כלל לא מנסה להביא ראיה מהפסוקים האלה. אילו הביא ר"א ראיה מהפסוקים האלה, מן הסתם היה ר"ע משיב שהפסוקים האלה עוסקים בעם ישראל כֻלו שגלה בפרשת כי תבוא, ולא ביחיד שגלה בפרשת נצבים. (אע"פ שהם כתובים בפרשת נצבים). שהרי בפרשת התשובה של פרשת נצבים כתוב "כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבתיך", והפסוק הזה ודאי רומז לפסוק האמור בפרשת כי תבוא "והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם". ה' ישוב לשוש עלינו לטוב, שוש אשיש בה'. גם הפסוק "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה", מתיחס בודאי לפסוק "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ", האמור בפרשת כי תבוא, אלא שפרשת נצבים מגדילה ואומרת שלא רק עד קצה הארץ, אלא אפילו "אם יהיה נדחך בקצה השמים – משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך". (וראה עוד להלן בקשר לשייכותה של פרשית התשובה לברית כי תבוא).

היחיד עומד בברית כחלק מעם, הברית עם העם כוללת את כל היחידים, גם את אלה שעוד לא נולדו. אבל רק הברית עם העם עומדת לנצח. יחיד שהבדיל את עצמו לרעה משבטי ישראל – גם ה' יבדיל אותו לרעה מכל שבטי ישראל, והוא לא יהיה עוד חלק מהברית. לכן אפשר שהוא לא יהיה חלק מעם ישראל בשעה שעם ישראל יִגָּאֵל. זה החִדוש של פרשת נצבים.

עם זאת, נראה שהברית בפרשת נצבים אף היא ברית של צִבור. קשה לראות היכן בדיוק עוברת התורה מתיאור ענשו של היחיד לתיאור ענשו של הצבור. כאמור לעיל, ארץ שלמה שוממה, וגלות שבה ה' השליך את אנשי הארץ אל ארץ אחרת, היא ע‎ֹנש לצבור. גם הפסוק "למען ספות הרוה את הצמאה", שנאמרו בו פירושים רבים, נראה שהוא מתפרש כנגד הפסוק "האף תספה צדיק עם רשע", ובא ללמד שעם היחיד החוטא ילקה גם הצבור. וכבר רש"י עמד על הקשר בין שני הפסוקים האלה. האומר שלום יהיה לי יביא לידי כך שיחד עמו יספו גם הצדיקים. העם נענש בחטאו של היחיד. וממילא ברית עם היחיד היא ברית עם הכלל.

(אמנם הפרשה מסיימת שהנסתרות לה' אלהינו, ומפרשים רוב המפרשים שאין העם נענש על חטאים נסתרים של יחידים, אך גם הפסוק הזה, עִקר חדושו הוא בכך שלפחות בנגלות, נענש העם כֻלו בחטאי היחיד. העם כשל בתפקידו. תפקידו של העם הוא להביא לידי כך שלא יהיו חטאים כלל. המטרה היא התוצאה: ארץ ללא חטא. אין אדם יכול להסתתר מאחורי העובדה שהוא עצמו לא חטא, אם בסופו של דבר רצון ה' לא נעשה. מאידך: מי שמוציא את עצמו מן הכלל ואומר שלום יהיה לי, מי שאומר שהכלל כֻלו לא תלוי בו ולכן יכול אני היחיד ללכת בשרירות לבי, כיון שהוציא את עצמו מן הכלל לא יאבה ה' סלח לו. דלתות תשובה נעולות בפני יחיד המוציא עצמו מן הכלל. במקרה כזה – אכן יבדל אותו איש מן הכלל, אם הוא התברך בלבבו שהאלה לא יכולה לחול על היחיד, הרי שה' יבדיל אותו מכל שבטי ישראל ותחול הקללה רק עליו).

(הפרשה מתארת את השבט החוטא, שיובדל מכל שבטי ישראל. הדור האחרון שרואה את החורבן אינו מדבר את דבריו על האנשים אלא על הארץ. מדוע? בפשטות אפשר להשיב שהוא מדבר על הארץ ולא על האנשים כי את העם הוא לא רואה, העם גלה. הדור האחרון רואה "את מכות הארץ ההוא ואת תחלאיה". והוא שואל "על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת", ומשיבים לו "ויחר אף ה' בארץ ההוא להביא עליה את כל הקללה". אבל עם זאת משמע שבחטא הפרת הברית נענשת הארץ. גם בה יחרה אף ה'.

אמנם, בתשובה שעונה התורה לאותו דור אחרון, נזכרים גם האנשים: "על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבתם אשר כרת עמם... ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול וישלכם אל ארץ אחרת...").

ברית ואלה

כֻלנו נצבים לפני ה' בברית ובאלה. מקטן ועד גדול. אין נקי. אפשר שהאלה הזאת דומה לאלתה של הסוטה, הנצבת לפני ה' ומקבלת עליה במים המרים, שנמחה עליהם שם ה', שאם היא שטתה תצבה בטנה ותפול ירכה, כך ישראל מקבלים על עצמם שמי שיש בו שרש פרה ראש ולענה, ימחה ה' את שמו מתחת השמים. האיש מקנא לאשתו, וגם מי שימעל מעל בה' ויבחר לו אלהים אחרים, יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא.

כמובן שיש הבדל גדול, האשה השוטה כבר כרתה ברית עם בעלה, וכעת היא עומדת לפני ה' אחרי שנסתרה. ואילו ישראל כעת גם כורתים את הברית עם ה' וגם מקבלים עליהם את האלה. עם קבלת האלה הם עומדים לפני ה' כדי שהוא יקימנו לו לעם והוא יהיה לנו לאלהים. כריתת הברית נעשית באותו רגע. (גם בפרשת כי תבוא עמדנו על הקשר בין הברית והאלה של הר גרזים והר עיבל לבין פרשת שוטה).

הברית כוללת כמה חלקים, ראשית: האלה עצמה. הקללה שתחול על העובר על השבועה: ומחה ה' את שמו מתחת השמים, כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים, וכו'. אח"כ באה ההבהרה: התורה הזאת לא בשמים היא כי קרוב אליך הדבר מאד. ואז בא הסִכום: ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע. מוצעת לפנינו בחירה בין חיים למות.

והנה, אחרי החלק הראשון המתאר היטב את המות, באה פרשיה מיוחדת במינה: "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: וְשַׁבְתָּ עַד ה’ אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: וְשָׁב ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: וֶהֱבִיאֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ: וּמָל ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ: וְנָתַן ה’ אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ: וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה’ וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם...". המות אינו סופי. אפשר לקום ממנו לתחיה. (גם בפרשת שוטה יש אפשרות להנקות, אך שם אין אפשרות להנקות אחרי החטא, אפשר רק אם לא חטאה).

הברית עם ה' בנויה משני מרכיבים. מרכיב האלה, המחיב מות למי שעובר עליה, ומרכיב הנצחיות. הכיצד ילכו יחדו? ילכו גם ילכו. ישראל יכולים להנתש מעל אדמתם ולהיות כמת, וה' פותח את קברותיהם ומוציא אותם מקברותיהם. ה' יכול לגזור על ישראל גלות בזמן מנשה, גזרה שאי אפשר עוד לבטלה, אבל עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת. הדברים אינם סותרים. אותה ברית, היא מחייבת את מותנו, והיא מחייבת את קימתנו לתחיה. ה' הוא מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה.

הנסתרות לה' אלהינו

רוב המפרשים פרשו שכונת הפסוק היא שאין אתם נענשים על הנסתרות. כך משמע כבר בגמ', וכנראה מקור הפירוש בפסוק שגיאות מי יבין מנסתרות נקני. אבל לאור מקומו של הפסוק בין הגלות לגאולה, אולי אפשר לפרשו כמו אין לנו עסק בנסתרות. אל תחשבו חשבונו של עולם. לנו ולבנינו אין אלא לעשות את כל דברי התורה הזאת. את השכר והענש, הגלות והגאולה – יחשב ה' אלהינו. לנו יש לעשות את כל המצוות שבתורה הזאת. לבוא לארץ ולקיים את מצוותיה.

עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת

עַל מֶה זָכִינוּ בְּנֹעַם ה' לַחֲזוֹת

עַל מֶה זָכִינוּ עַיִן בְּעַיִן לִרְאוֹת

לַה' אֱלֹהֵינוּ הַנִּסְתָּרֹת

בְּשֵׁם ה' בָּרֶכֶב בַּצָב וּבַסּוס

שָׁב לְטוֹב עָלֵינו לָשׂוּשׂ

תָּגֵל נַפְשִׁי בַּה' וְשׂוֹשׂ אָשִׂישׂ

וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס

וְהוּא אֶת לְבָבֵנוּ וְזַרְעֵנו יָמוּל

וּלְאוֹיבֵינו אֲשֶׁר רְדָפוּנוּ יָשִׁיב גְּמוּל

וּנְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ וְנִזְכֶּה שָׁם לַעֲלוֹת

וְלָנוּ וּלְבָנֵינוּ הַנִּגְלֹת

ומל ה' אלהיך את לבבך

בכל פעם שקוראים את הפטרות הנחמה, אני מסתכל על הנבואות, מסתכל על המציאות שאני חי בה, ואומר: "וואו, מדויק".

בפרשת נצבים זה קורה לי עוד לפני ההפטרה. כבר בקריאת התורה. איך אפשר להשאר אדישים מול הנבואה המדויקת: "וְשָׁב ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: וֶהֱבִיאֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ".

ואז אני מגיע לפסוק הבא, ואומר לעצמי: טוב, זה עוד לא היה. וכמה אנחנו צריכים את זה היום: "וּמָל ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ". כל הדורות התפללו בבכי ובכאב גדול שיתקיימו הפסוקים הראשונים, והתפלה של דורנו – זו היא. מול את לבבנו לאהבה את שמך. כמה אנו זקוקים לתפלה הזו היום. זה השלב הבא. עליו אנו מתפללים ומתחננים (ועושים כמיטב יכלתנו גם בדרך הטבע) מול את לבבנו לאהבה את שמך.

ובתחום זה המצב ממש גרוע. רוחות הטומאה מעבר לים מכלות כל חלקה טובה. לוחמות בשנים בכל עניין של תורה. כמה אנו זקוקים להתקיימות הפסוק הזה.

ואז אני אומר לעצמי: לא, גם הפסוק הזה הולך ומתקיים לנגד עינינו. רק צריך לפקוח עינים ולראות. יש הרבה התעוררות לתורה. יש הרבה תשובה. אז נכון, רוחות הטומאה לא אוהבות כשמנצחים אותן. כשמנצחים אותן הן נושכות ושורטות, וזה מאד כואב. ויש להן המון שינים וצפורנים. הם שולטים בכל מוקדי הכח. אבל זה כבר הסוף שלהם. גם את מדינת ישראל לא בנו ביום אחד. עבדו קשה בשביל זה ומתו בקדחת, אבל בסוף זה בא. אז היום עוקצים אותנו יתושי האנופלס של כחות הטומאה המקדשים את גילוי העריות ואת שאר הטומאה. לא נעים כשהם עוקצים, אבל בסוף נייבש אותם. וּמָל ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ.

בשמים ובארץ

כנגד הגלות הנזכרת באריכות בפרשה הקודמת, מתארת הפרשה שלנו את השיבה מהגלות. שם נאמר "והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם ונסחתם מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבתיך עץ ואבן", וכאן נאמר "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך" ... "והותירך ה' אלהיך בכל מעשה ידך בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטבה כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבתיך".

הקללה היא להיות נפוצים בגויים מקצה הארץ ועד קצה הארץ. הגאֻלה גדולה ממנה. נגאל לא רק מקצה הארץ, אלא אפילו אם יהיה נדחנו בקצה השמים.

בפרשת כי תבוא עמדנו על כך שאין בברכות של פרשת כי תבוא מקבילה לקללות שיש שם. המקבילה היא דוקא בפרשתנו. המקבילה ל"והפיצך ה' בכל העמים" אינה "וישבתם על הארץ לבטח" אלא "ושב וקבצך מכל העמים", קִבוץ כנגד הפצה. לכן הוא לא יכול להכתב במקום שבו מתואר מה יהיה כאשר "שמוע תשמע בקול ה' אלהיך לשמר לעשות את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום", אלא דוקא במקום שבו מתואר מה יהיה כאשר "והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו". וגם שם חלק מתיאור הברכה עצמה הוא "ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על איביך ועל שנאיך אשר רדפוך ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום". התיאור הזה אינו תיאור של המעשים הטובים שיביאו את הברכה, אלא תיאור הברכה עצמה, שתבוא בעקבות המעשים הטובים, כנגד "ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבתיך עץ ואבן" שנזכר בפרשת כי תבא כחלק מהקללה ולא כחלק מהחטא.

בעקבות הברכה הזאת ישוב עם ישראל לתלם. כאן מופיע פסוק כמעט זהה לפסוק שנאמר כבר בברכות של פרשת כי תבוא "והותירך ה' אלהיך בכל מעשה ידך בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטבה". מכאן ואילך אנו שבים אל הברכה של כי תבוא.

הפִצול בפרשות הברכה מלמד ששמיעה בקול ה' ושיבה אל ה' הם שני דברים שונים.

עוד מודגשת כאן העובדה שהעֹנש על התרחקות מה' הוא התרחקות מה', והשכר על התקרבות לה' הוא התקרבות לה'. כשנאמר בתוכחה של פרשת כי תבוא שנעבוד בגלות אלהים אחרים עץ ואבן, כוונת הדברים היתה שענשנו על חטאנו יהיה שנרד לשפל המדרגה הנמוך ביותר. אך מובלטת כאן עוד נקודה והיא ההתרחקות מה'. ההתקרבות והתשובה חזרה אל ה' שונה משמיעה בקול ה' מלכתחילה.

כדי לנבא על הדבר הגדול הזה, יש צורך בכריתת ברית נוספת. הנבואה על התשובה לא באה מיד בסוף התוכחה של פרשת כי תבוא. התוכחה של פרשת כי תבוא מסתכמת בפסוק הסכום אלה דברי הברית. אחריה קרא משה לכל ישראל, קִבץ אותם שוב, התלונן על כך שארבעים שנה הם במדבר ועדין אין להם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע, למרות כל המופתים שראו, והעמיד אותם לפני ה' לכריתת ברית מחודשת. למה יש צרך בברית הזאת, אחרי שכבר נכרתה ברית בארץ מואב, ואחרי שכבר צוה משה לכרות ברית בהר גריזים והר עיבל? ולמה נכרתת כאן ברית ואלה שנכרתת עם אשר ישנו פה ואשר איננו פה עמנו היום?

כיון שנכרתה ברית מיוחדת גם עם הדורות הבאים, הדור האחרון, בניכם אשר יקומו מאחריכם, נִתנה רשות וזכות ביד כל דור לקום ולשוב אל ה'. גם אחרי כל האלה והקללה, יכול כל דור לעמוד בפני עצמו לפני ה' ולחדש את הברית. הברית הזאת נצרכת כדי לאפשר שיבה אל ה' גם אחרי שה' משליך מעל פניו את עם ישראל. ההתחדשות היא המפתח לתשובה.

אי אפשר לדבר על קִבוץ מחודש של עם ישראל בברכות הקודמות לקללות. הברית שבארץ מואב מלמדת שאנו נחיה כל עוד נעבוד את ה', ואם לא נעבוד את ה', ישליך אותנו ה' מעל פניו ולא נחיה עוד לפניו. נשוב לעפרנו. נשוב אל האדמה, העץ והאבן. כעפרו של אדם מת, השב ומתפזר על הארץ כשהיה. כאשר המסר הוא שכל עוד נעבוד את ה' נחיה וכשנפסיק לעבוד את ה' נמות, אי אפשר באותה ברית להוסיף שכאשר נשוב לעבוד את ה' נשוב לחיות. שהרי הפרשה ההיא מלמדת על מות. רק הברית עם כל הדורות מאפשרת התחדשות, ומאפשרת שהרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, ומתוך כך יתקבץ ויאסף מחדש גם הגוף ויעמוד לפני ה', וישוב ה' לשוש עליו. וישוב הגוף לשגרה האמורה בברכות שבפרשת כי תבוא. הקרבה אל ה' היא החיים, ההתרחקות ממנו היא המות. מי שלא עובד את ה' ממילא לא חי לפניו בארץ וממילא הוא עובד בגויים את העץ והאבן, אבל אם הדור האחרון רוצה לחדש את הברית ולהתקרב אל ה', יכול הגוף לשוב ולחיות.

הפרשה מלמדת כאן שאחרי הגלות יש גאולה, וישוב ה' לשוש עלינו לטוב. אבל זה לא חלק מפרשית הגלות. התשובה והתחיה הן פרשיה בפני עצמה.

בשמים?

הפרשה המצוה על ישראל לשוב אל ה' מנֻמֶּקֶת בפסוק "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו השמימה".

ואולם, יש צווי בספר דברים שלכאורה מנֻמָּק הפוך: על הצווי לרשת את הארץ אומר משה: "ערים גדלת ובצרת בשמים עם גדול ורם בני ענקים אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק". העובדה שהערים הן בשמים, אינה נִמוק להמנע מלכבשם אלא להפך, משה מצוה את ישראל לרשת את הגויים האלה ולבטוח בה' שיוריש מפנינו את הגויים. אנו בוטחים בה' אך יוצאים למלחמה בעצמנו ומורישים את הארץ.

מתוך כך יש להבין את פרשית התשובה האמורה כאן. היא באה אחרי הברכה והקללה האמורה בפרשה הקודמת ורמוזה בקצור באָלָה שבראש פרשתנו. אחריה נאמר: "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו..." שמיעה זו מביאה לידי "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה". שוב מוטלת עלינו המצוה לרשת את הארץ, ושוב מציג משה את הדבר כמעשה ה', המגיע אפילו עד קצה השמים.

מהפסוקים עולה התמונה הבאה: מצות ה' אינה בשמים, היא קרובה אלינו בכל מקום שבו אנו נמצאים, היא עִמנו בארץ. לעֻמת זאת, הארץ נמצאת בשמים. וה' הוא ההולך לפנינו והמקבץ אותנו אע"פ שאנו בקצה השמים או שהערים בארץ גדולות ובצורות בשמים. ה' הולך עמנו, אבל המצוה לרשת את הארץ מוטלת עלינו, ואוי לנו אם נתרשל בה.

המתח הזה, בין דרך הטבע לבין מעשי ה', חוזר פעמים רבות בספר דברים. עם ישראל יוצא למלחמה על הארץ ובסופה הוא עלול לשכוח שה' הוא שנתנה לו, עם ישראל חי בארץ ממטר השמים, ועלול לשכוח את ה' שנתן לו את התבואה, ושנתן לו כח לעשות חיל. לכן משה חוזר ומדגיש שכל המעשים האלה מעשי ה' הם. התבואה שלך שזרעת וקצרת בעמל כפיך, היא למטר השמים, וה' הוא שיפתח את השמים והוא שיעצור את השמים. גם לעתיד לבוא, כששב ישראל ויורש את הארץ, מוצגת החזרה לארץ כמעשה פלאי שה' עושה אותו מתחלתו ועד סופו. ואכן כך הוא, גם אם לנו נדמה שהוא נעשה בדרך הטבע, וגם אם אנו מצֻוִּים לעשותו בדרך הטבע.

אבל יש דבר אחד שאנו מצֻוִּים לעשותו מתחלתו ועד סופו, והוא לא בידי שמים: לקים את התורה, לשוב אל ה' בכל לבבנו. שאיפת הלב לשוב אל ה', היא המשיבה אותנו אל ארצנו. בספר דברים הדִמוי לדבר שמחוץ להשג ידנו הוא בשמים, אבל בפרשתנו מתלוה לבשמים גם הדמוי מעבר לים, ללמדך שקצה השמים שבו עלול להיות נדחך הוא מעבר לים, ולא שם תמָּצא התורה, אלא בארץ ובלבבך, כמו שנאמר לעיל "ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך".

המעשים שאנו עושים בדרך הטבע הם מעשים גדולים, ושקולים כנגד עליה לשמים. אין אנו יכולים לעשותם אלא בעזרת ה', אבל התשובה - בפינו ובלבבנו לעשותה. "כי תשוב אל ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך".

חייך וארך ימיך

הפרשה מסימת במלים: הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ: לְאַהֲבָה אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם.

בפשטות, נראה שכונת התורה היא: אם תדבק בה' – ה' יהיה עמך ותאריך ימים על האדמה. ואם לא תדבק בה' – לא תאריך ימים על האדמה. ה' יעניש אותך.

אבל אין להתעלם מכך שגם אם אמנם זה המסר הפשוט, הרי שהנסוח הוא: "הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה". כביכול אמרה התורה: ה' הוא חייך וארך ימיך על האדמה. אין טעם בישיבה על האדמה הזאת בלי אהבת ה' ודבקות בו. אהבת ה' היא הישיבה בארץ. הארץ היא ארצו של ה'. הבחירה בחיים ובברכה היא אהבת ה', כלומר הרצון לשבת על אדמת ה' כדי להדבק בה'. מי שקץ בה' יקוץ גם בארץ ויאבד אותה, מימי המרגלים ועד ימינו.

המסר שאם לא נעבוד את ה' ה' יעניש אותנו, חוזר לכל אורך ספר דברים. אבל רק כאן הוא מנוסח באופן כזה. כאן, אחרי שלמדנו שאכן תהיה גלות ותהיה גאֻלה מן הגלות. ושהגאֻלה תתרחש אחרי שעם ישראל כעם ישוב אל ה', מסתבר שהמסר הוא הרבה יותר עמוק. עצם הרצון הלאומי לשוב אל ה', הוא החיים על האדמה. זה יתבטא גם בפעל – עם ישראל ישוב לאדמתו, אבל העִקר הוא הרצון של ישראל לשוב ולהיות ממלכה בארץ ה'.

וכפי שבארנו לעיל: בחטא אפשר שיחטא שבט אחד או איש אחד ורק הוא יענש, אך התשובה באה על כל ישראל כאחד, זוהי התשובה: התעוררות ישראל לשוב להיות לעם אחד ולשוב אל ארצו. אם שבו ישראל וחפצו בכך - ישוב ה' את שבותם.

דברינו לפרשת נצבים פורסמו גם כאן וכאן