יש כמה מקומות בתנ"ך, שבהם בולטת מאד לעין העובדה שפרק מסוים נכתב כדי להזכיר פרק אחר. שני פרקים שנכתבו בתבנית אחת. כאלה הם מגלת רות והפרק הראשון בשמואל. נזכיר מעט דוגמאות הממחישות זאת:
הדמויות ברות הן: "וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן אֶפְרָתִים", בשמואל: "וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף אֶפְרָתִי". בני אלימלך נושאים נשים "שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת", אלקנה נושא נשים: "שֵׁם אַחַת חַנָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה". הנשים אומרות לנעמי: "וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים", ואלקנה אומר לחנה: "חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים". ברות ה' פקד את עמו, בשמואל הוא זכר את חנה. בשני המקומות הספור נגמר בהוולדו של בן שעתיד להמשיך את האשה שהיא גבורת הפרק, אחרי שכבר נראה שלא יהיה לך ממשיך. האשה מתאמצת להתקרב לה' ולמשפחה מהדוברת, למרות שבני המשפחה מנסים להרחיק אותה. ואפשר להביא עוד קשרים רבים בין שני הפרקים.
וכעת יש לשאול, איזה פרק קדם לחברו. מיהו הפרק שנכתב ע"מ להתחבר לפרק קודם? התשובה היא פשוטה. לא מתקבל על הדעת שמחבר יצמצם את עזות הבטויים. יותר הגיוני שהוא ירחיב אותם. אם מחבר נתקל בבטוי "אשר היא טובה לך משבעה בנים" הוא יכתוב "הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים", לא מתקבל על הדעת שהוא יצמצם מעשרה לשבעה. זאת ועוד: ברות המלה "אפרתים" היא הגיונית ונצרכת. הם אפרתים מבית לחם יהודה, כלומר אנשי בית לחם אפרתה. אבל בשמואל המלה הזאת מיותרת. אלקנה לא היה אפרתי במובן של בית לחם, הוא גם לא היה בן שבט אפרים. הוא היה מהר אפרים, אבל זה כבר כתוב בראש הפסוק. זה הוזכר שוב בסוף הפסוק כדי להזכיר את רות.
ספרי נביאים ראשונים מכירים את תפקידם כיוצרי רצף ולכן הם פותחים בפסוק הבא לקשר את הקורא לספר הקודם. ספר יהושע מתחיל ב"וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ה’ וַיֹּאמֶר ה’ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר". ספר שופטים מתחיל ב"וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ". ספר מלכים מתחיל ב"וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים", שגם זה סוג של חבור לסוף מלכים. מדוע לא מנסה ספר שמואל להתחבר לסוף ספר שופטים? נראה שטעם הדבר משום שבעל ספר שמואל לא חשב שהוא צריך להתחבר לספר שופטים. מבחינתו כבר יש ספר אחד אחרי ספר שופטים. והספר הזה אכן מתחיל בפסוק שבו אמור להתחיל הספר שאחרי שופטים: "ויהי בימי שפט השפטים". הפרק הראשון בשמואל מנסה להתחבר לספר הזה.
אם כך הם פני הדברים, אפשר אולי לצעוד צעד נוסף להציע הסבר עוד יותר נועז ומחודש. אני מוכרח להציע את ההסבר הזה בהסתייגות הראויה, ולהציב מעליו סימן שאלה גדול, כיון שהוא מאד מחודש, אבל אחר ההסתיגות אציע אולי, שמגלת רות היתה בראשית דרכה הפרק הראשון של ספר שמואל. רק לאחר מכן הובדלה ממנו.
כך או כך, כן או לא, התנ"ך מעמיד בפנינו שני ספורים דומים מאד. האחד מוביל ללידתו של דוד והאחד מוביל ללידתו של שמואל.
בשני פרקים אלה נפתח פרק חדש בתולדות ישראל, פרק המלוכה.
ומתוך שניהם בא לידי בטוי גם ההבדל. במוקד הפרק העוסק בחנה ושמואל, עומד המשכן. מרכיב מרכזי זה נעדר ממגלת רות. התחליף למשכן הוא בית לחם, שנקראת גם הבית. ולא בכדי אנו קוראים את הפרק הזה ביום שבו מצֻוִּים אנו להביא לחם אל הבית, אותו בית שאת בניתו החל דוד.
כידוע, לא רק פרשת שמואל וחנה מתקשרת למגלת רות. מגלת רות מזכירה מאד גם את פרשית יהודה ותמר. מעבר לעובדה שמדובר באותה משפחה. בשני המקרים מסופר על שני אחים שמתו, על תשוקתה של האשה להמשיך את זרע המשפחה, על רצון של המשפחה לדחות אותה ועל התיצבותה של האשה אצל האיש כדי להגשים את מטרתה. בשני המקומות יש איש שאינו רוצה למלא את תפקידו כמקים הזרע. (ובשני המקרים נזכר השרש ש.ח.ת.). בשני המקומות נולד בסופו של דבר הזרע הממשיך (וזה קיים גם אצל חנה).
שני הבנים הנדחים מהשושלת, מוכרים ממקומות נוספים. שני בני עלי שבמשכן, וכנגדם – שני בני שמואל שלא הלכו בדרכו.
כשבניו של שמואל לא הלכו בדרכו, אמר לו ה': "כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם". שמואל רואה בדרישת העם מאיסה בו כמלך. שמואל רצה שבניו ישפטו את ישראל אחריו. כלומר: הוא רוצה למלוך. אבל כמו שעלי לא זכה לכך, כך שמואל לא זכה לכך. בני עלי בני בליעל לא ידעו את ה', וגם בני שמואל לא הלכו בדרכיו. זהו המשך לשני בני יהודה ושני בני אלימלך שנדחו מהשושלת. (וגם בשושלת הנבחרת השניה של עם ישראל – הכהנה, נדחו השנים הראשונים ומתו ללא בנים. השלישי המשיך את השושולת).
שני שבטים מתמודדים על ההנהגה משחר ימי ישראל, יהודה ואפרים. כבר הארכנו במקום אחר על המאבק ההיסטורי של שני השבטים האלה, ועל כך ששניהם גובלים בנחלת בנימין, שבגבולה אמור להימצא המקום אשר יבחר ה'. לשני השבטים האלה יש עיר הגובלת בבנימין כך שאפשר יהיה להעמיד מקדש בחלקו של בנימין וסנהדרין בחלקו של השבט השכן לבנימין ושנכחר למלוכה. וזה מקור המתח בין בית אל ובין ירושלים: בית אל היא הגבול בין בנימין ואפרים, וירושלים היא הגבול בין בנימין ויהודה. ה' בחר ביהודה למלכות ולכן בחר בירושלים, שהיא המקום שבו אפשר להעמיד מקדש בחלקו של בנימין וסנהדרין בחלקו של יהודה. ובאופן סמלי, דוקא יעקב הרואה באפרים את הבן הנבחר, מצביע על בית אלהים שבבית אל, המקום בו אפשר להקים מקדש בחלק בנימין וסנהדרין בחלק אפרים. השכינה שורה בנחלת בנימין. כך היה בכל תחנותיו של המשכן מלבד שילה. המשכן הושכן בשילה ע"י יהושע, איש אפרים, שסבר (וסברו ישראל) שנבחר למלכות מפני שהוא איש אפרים. כנגד בית אל של אפרים, בחר ה' בירושלים של יהודה. כנגד האפרתים העולים למשכן שילה של אפרים בפתיחת ספר שמואל, בחר ה' באפרתים בני בית לחם יהודה הפותחים את סיפורה של מגילת רות. גם פרשת רות וגם פרשת חנה פותחות בהצגת האפרתים. אפרתים בני אפרים ואפרתים בני בית לחם יהודה. שני בני עלי ושני בני שמואל, אנשי הר אפרים, נדחו. "וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם... וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר: וַיִּבְחַר אֶת שֵׁבֶט יְהוּדָה אֶת הַר צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהֵב: וַיִּבֶן כְּמוֹ רָמִים מִקְדָּשׁוֹ כְּאֶרֶץ יְסָדָהּ לְעוֹלָם: וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן". הצגת פרשת חנה ושמואל מול פרשת רות ודוד, פותחת את הסבב האחרון במאבק בין האפרתים האלה לאפרתים האלה. מכאן ומכאן נבחר דוד למלכות. משכן שילה ינטש, וה' יבחר בירושלים.