גדלתי בצל אנשים גדולים.
סבא שלי, פרופ' יהודה אליצור, היה איש בעל חשיבה ישרה. בעיקר בכל הקשור ללימוד התנ"ך, שהיה מקצועו, וללימוד התורה.
הוא היה איש תורה, הוא חי את התורה, הוא חי את התנ"ך. היתה לו בקיאות גדולה מאד בכל מה שקשור לכך. הוא גם חקר את ארץ ישראל בצל התנ"ך, גם אותה הוא אהב וגם אותה הוא חי. וכאמור: בחשיבה פשוטה וישרה.
יתכן שגם הוא, ככל בני משפחתנו, למד את דרך החשיבה הזאת מאביו. אבל את אביו לא הכרתי. הוא נפטר בערך ארבעים שנה לפני שנולדתי. את סבא הכרתי ולמדתי ממנו הרבה.
סבא מעולם לא חיפש הסברים מפולפלים לשאלה למה הוא עושה מה שהוא עושה. להפך, הוא תמיד הלך בדרך ישרה ועשה מה שעולה מן הסברות הפשוטות. ולא היסס ללכת לפי הסברה ולפי טעם הדבר, גם אם הוא שינה מנהגים מדי פעם.
ומהסיבה הזאת הוא היה ציוני ועלה לארץ. התורה אומרת שמקומם של בני ישראל הוא בממלכה בארץ, אז במקום להמציא תרוצים למה בכל זאת צריך להשאר בגולה, לא יותר פשוט לעלות לארץ ולהלחם על הקמת מדינה יהודית?
וגם לא כדאי להמציא תירוצים למה אחרי שכבר עלינו לארץ אנחנו צריכים להמשיך לומר "שתעלנו בשמחה לארצנו". התפלה הזאת נתקנה כשהארץ חרבה וישראל בגולה, וכעת היא נענתה. אז אפשר לשנות קצת.
בדרך הזאת הוא סלל בתוך האוניברסיטה דרך של מחקר תנ"כי מתוך אמונה. פרופסורים דתיים רבים חיים חיים כפולים. בבית הכנסת הם מאמינים בדבר אחד, ובאוניברסיטה הם מאמינים בדבר אחר. לא סבא. סבא גם בהיותו באוניברסיטה האמין בדיוק באותם הדברים שהוא האמין בהם בבית הכנסת. וביושר ובלי התפלפלויות לא משכנעות. בכך הוא סלל לתלמידיו דרך של מחקר מתוך אמונה.
למדתי ממנו לא רק לאהוב את התנ"ך. למדתי ממנו (וכמובן חלק גדול מזה גם דרך אבא) לחיות את התנ"ך. לראות את התנ"ך מסביבי, על ההרים ועל הערים, לראות שמה שמתרחש מול העינים זה בדיוק מה שכתוב בתנ"ך, ולהתרגש.
ואם להתרגש, אז לא ברור למה עדין לא הזכרתי גם את סבתא. הסופרת והמשוררת רבקה אליצור. שכתבה סיפורים רבים על כך שהנה לעינינו באה הגאולה בדיוק כמו שהיא כתובה בתנ"ך.
אני הייתי קהל היעד הראשון שלה. (לפחות עבור הסיפורים והשירים שנכתבו אחרי שנולדתי). היא היתה מקריאה לי את הסיפורים והשירים החדשים שלה מתוך המחברת שלה. אח"כ הם היו הולכים לדפוס.
אני עצמי גדלתי בבית ששינה את ההיסטוריה. פשוטו כמשמעו. כילד הדברים נראו לי ברורים ופשוטים: באנו לארץ כדי להקים מדינה לעם ה' בארץ ה', אז כולה צריכה להיות בידינו. הקמנו מדינה ועכשו מה שצריך זה שהיא תשלוט בכל ארץ ישראל, והשלב הבא הוא לבנות את המקדש. מה לא ברור בזה? אז אולי יש בדרך כמה מכשולים קטנים כגון הממשלה וצה"ל, אבל מה זה משנה? פשוט ניישב את הארץ.
היום אני מבין שזה לא היה פשוט. אבל אז ראיתי את הדברים בעיני ילד. הישיבות הראשונות של גוש אמונים היו אצלנו בבית בירושלים. כך גם השתתפתי בחלק מהעליות לסבסטיה. כשהוקמה עפרה עברנו לגור בה. אבא היה עובד יומם ולילה בהקמת ישובים ובהסברה. היינו רואים אותו כמעט רק בשבתות. גם ידענו שלחברים שלנו יש דברים שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לקנות כי אבא שלנו במקום להתעסק בכסף עוסק בישוב הארץ. זה לא היה אכפת לנו. היינו גאים עד השמים באבא שלנו. למדנו מה חשוב בחיים ומה לא.
כמה שנים לפני מותו של אבא שאלתי אותו "אני זוכר שאי שם בשנת הקמת גוש אמונים היה לכם פרסום על כך שהיעד הוא מליון יהודים ביהודה ושומרון, תוך כמה שנים חשבתם שזה יקרה?". אבא ענה: "לא חשבנו, סתם זרקנו מספר". שאלתי אותו אם הוא היה מאמין אז שההתישבות תגיע תוך כמה עשרות שנים לאן שהיא הגיעה והוא ענה שממש לא.
אבא עסק בבניית הקומה החדשה של הגאולה והציונות: הציונות האמונית. הציונות שלא נועדה לתת מקלט לעם היהודי הרדוף, אלא נובעת מטעמים אחרים לגמרי: מתוך היעוד הגאולתי שכתוב בתורה.
תוך כדי הקמת הישובים הוא גם היה פעיל למען פתיחת שערי ברית המועצות לאסירי ציון ולשאר יהודים הכלואים מעבר למסך הברזל. עמד בקשר עם אסירי ציון ידועים. אחד מהם הגיע אלינו די מיד מהמטוס. אח"כ הוא הפך לשר ובהמשך ליו"ר הכנסת. אבא היה בקשר עם כל האנשים האלה.
תוך כדי הפעילות שלו הוא התוודע לכחה של התקשורת, ולכן התחיל להקדיש את כל מאמציו לבניית תקשורת מהצד הימני. את שנותיו האחרונות הוא עשה כעיתונאי ועורך. עיתונאי חדור תחושת שליחות, אך עם זאת ישר והגון.
אבא ואמא חיו חיי שליחות. חיים מתוך הנחה שנועדנו כדי לעשות משהו הרבה יותר גדול מחייו של אדם פרטי, חיים מתוך תודעה שהיכן שצריך אותנו שם נהיה. אני לא זוכר אם המסר הזה נאמר לנו במלים, אבל הוא בהחלט נאמר לנו במעשים. הגישה החינוכית שאמא לימדה את תלמידותיה, וכמובן גם אותנו, היא שאם יש משהו שאתה צריך להגיד אותו לילדיך, כנראה אתה לא מספיק חי אותו. אם אתה חי אותו הוא מובן מאליו ולא צריך לומר אותו. למרות זאת, אני פיתחתי הרגל להגדיר לעצמי כל דבר במלים, ולכן גם את זה עוד אגדיר במלים להלן.
בתוך כל ההיסטוריה הגדולה שחייתי בה, דוקא מסלול החיים האישי שלי היה מסלול החיים הכי מרובע ומשעמם שאפשר להעלות על הדעת. לימודים בבית הספר נעם, אח"כ בנתיב מאיר ואח"כ בישיבה הגבוהה באור עציון. כנער הייתי תלמיד די מרובע (בבית הספר היסודי הקפדתי מדי פעם להסתכסך עם כמה מורים וגם להעצים את המריבה הזאת, אבל אני מניח שגם זה חלק ממסלול חיים מרובע וסטנדרטי של תלמיד סטנדרטי. בישיבה התיכונית זה עבר לי ונהייתי מרובע בכל המישורים).
כתלמיד ישיבה תיכונית פשוט למדתי. גם השתתפתי בחידון התנ"ך. עשיתי יותר יחידות בגרות ממה שהייתי צריך, סתם בשביל הכיף ובשביל שיהיה. חברים רבים היו פעילים ומדריכים בבני עקיבא ובעוד מסגרות, אבל אני רק למדתי. עד היום אני לא יודע למה. פשוט ככה. זאת היתה המסגרת שלי והייתי טיפוס מאד מאד מסגרתי. המסגרת היתה שעכשו לומדים, אז לומדים.
כמה מסגרתי הייתי? משחר ילדותי נורא אהבתי את לוח השנה. למדתי לחשב אותו. לחשב את המולדות, ולעסוק בשאלה באיזה יום יצא פסח בעוד 83 שנה, או בעוד 3867 שנים. כשקבלתי את לוח החופשות בתחלת החמישית ראיתי שבשבת הבר מצוה של אחי (בעוד ששה חודשים) אני אמור להיות בישיבה. אז באתי לדבר על כך עם הר"מ. הר"מ לא הבין מה אני רוצה ממנו עכשו, ואני לא הבנתי מה הוא לא מבין. עולם מסודר הוא עולם שבו בתחילת השנה יש לך סדר יום ברור לכל יום בשנה. לא? איך אפשר לקום בבקר בלי לדעת מה אתה עושה במשך היום?
כשאני אומר שהיה לי מסלול משעמם, אין זאת אומרת שאני השתעממתי. אני מתכוון שהקורא שהגיע בטובו עד הלום, ואולי עוד ישקיע וימשיך לקרוא הלאה, ודאי ישתעמם לקרוא על חיי. אני נהניתי מכל רגע וכל מה שלמדתי היה מעניין. נהניתי מכל מה שלמדתי ומכל מה שעשיתי, והחיים שלי התנהלו כל דבר במועדו ובתאריכו, וזה מה שאני אוהב.
ובתור טיפוס מאד מאד מסגרתי הגעתי לישיבה הגבוהה באור עציון. מקום עם אוירה מדהימה של לימוד מהבקר עד לב הלילה. אי אפשר היה להכנס לשם בלי להרגיש את האוירה הרצינית של הלימוד. הבעיה היא ששם בנו הרבה מאד על האוירה ולא אהבו מסגרות. אני כטיפוס מסגרתי קצת הלכתי לאיבוד. הרעיון של הישיבה היה שאדם ילמד כי הלימוד מושך אותו והוא חלק מהלימוד ולא כי יש לו מסגרת. אני הייתי זקוק מאד למסגרת כדי ללמוד. אני אדם שצריך לדעת שעד יום מסוים בשעה מסויימת הוא לומד ויודע פרק מסויים. זה מה שבונה אותי. האוירה בישיבה היתה שצריך ללמוד מתוך עניין ולא מתוך מסגרת או לשם מבחן. שמסכן מי שהולך לישון כל יום באותה שעה. שתלמיד ישיבה יושב עד שיתברר לו העניין שמעניין אותו. אני מאז ומעולם הייתי בדיוק האיש שצריך לקום כל בקר באותה שעה, לאכול כל יום באותה שעה, ללמוד בדיוק מה שהוא ידע מתחלת השנה שהוא ילמד ביום הזה, לפי תכנית לימודים ברורה וידועה ולפי המסגרת, וללכת לישון בשעה שהוא ידע מראש שהוא ילך בה לישון.
ישיבת אור עציון בנתה אותי לתלפיות. נתנה לי את המעוף, את חופש החשיבה ואת כלי החשיבה התורניים, ופיתחה את היכולת שלי לעשות את מה שעשיתי אח"כ. הרבה מאד ממה שנעשיתי אחר כך זה בזכות הישיבה. אני שמח מאד שבחרתי בישיבת אור עציון. אבל היה לזה מחיר. אני כן צריך מסגרת ברורה וקשוחה, וכיון שכזאת לא היתה שם – העריתי אל תוכי הרבה פחות תורה והרבה פחות ידע תורני ממה שהייתי מכניס אל תוכי אילו היתה לי תכנית לימוד מסודרת ומרובעת, ואיבדתי את המוטיבציה לחיות במסגרת ברורה, להתחיל דברים ולסיימם. קיבלתי את הרושם שהעיקר הוא מה שאני יוצר ומפתח, ולאו דוקא אם אני מתחיל תכנית ומסיים אותה, ואם אני לומד את החומר ויודע אותו. לכן לאורך כל חיי הלכתי לאיבוד ולא הצלחתי להחזיק מעמד בשום מקום הרבה זמן.
לא שהתבטלתי. ישבתי ולמדתי בהתמדה. אבל בהעדר הידיעה שאני צריך להבחן על חומר מסוים בזמן מסוים, הלימוד קצת הלך לאיבוד וקצת התפזרתי. בתמורה לכך קיבלתי יכולת חשובה לשבת ולנתח את החומר, להרהר בו, להגדיר אותו ולהגיע למסקנות.
בהחלט נבניתי שם. למדתי שם מראש הישיבה הרב דרוקמן, שבנה תלמידים לתפארת. ולמדתי רבות מרבותי, בעיקר הרב רא"ם הכהן והרב שמעון לפיד. אבל שמעתי שם שיעורים גם מרבנים גדולים אחרים. תקופה מסוימת למדתי אצל הרב דוד סתיו (וגם למדתי אתו בחברותא תקופה מסוימת) ולמדתי גם אצל הרב מיכה הלוי והרב שלום קליין. הרב דרוקמן ידע להביא את האנשים הגדולים. היו גם רבנים גדולים שבאו לתת שיעור פעם בשבוע. כמו הגרז"ן בגמ' והרב מדן בתנ"ך. מכולם למדתי הרבה מאד.
חוץ מזה, בניגוד לנתיב מאיר, באור עציון לא יכלת ללמוד בלי להיות מעורב בענייני כלל ישראל.
במוצאי אחת השבתות שבהן באתי הביתה מהצבא, נסעתי עם אבא לאיזה ערב עיון שהוא ארגן, אחד מני רבים. פגשתי שם את דוד, חבר ותיק משחר ילדותנו, שלמד אתי גם ביסודי וגם בישיבה התיכונית, ולאחר הישיבה התיכונית נפרדו דרכינו לשתי ישיבות שונות. התווכחתי אתו קצת על הדברים שנאמרו באותו ערב. ובעקבות אותו ויכוח התחלנו להתכתב. ההתכתבות הזאת היתה מבחינתי (ואולי גם מבחינתו) הזדמנות להגדיר ולהעלות על הכתב כל מיני מחשבות חשובות על מהות העולם.
הנושא שממנו התחלנו את ההתכתבות הוא תפקיד השכל והרגש בעיצוב ההשקפה. הטענה שלי היתה שרגש אינו מהוה הוכחה לשום דבר, ולכן אי אפשר ללמוד ממנו השקפת עולם ואי אפשר ללמוד ממנו מה נכון ומה אינו נכון. הוא אולי יכול לסייע קלות, אבל הוא אינו מהוה ראיה למהותו של עולם אלא רק מספר מה מתרחש בתוך לבו של איש פרטי אחד. זה אינו ראיה לכלום ולכן זה לא יכול להיות בסיס לתפישת עולם. אינני יודע אם השכל האנושי הוא כלי מספיק חזק כדי ללמוד על העולם, אבל מה שהשכל לא יכול לעשות – ק"ו שהרגש לא יוכל לעשות. הרגש צריך לבוא ולחזק את תפישת העולם אחרי שהיא מתגבשת.
לימים שמעתי מאבא שהעולם הוא לא מלחמה בין השכל לרגש. העולם הוא מלחמה בין השכל ליצר. הרגש הוא העבד הנאמן של מי שמנצח. (אחרי שאבא נפטר אמר לי אחד מאחי: תשמע משפט חכם ששמעתי פעם מאבא. אמרתי לו: "פעם אחת שמעת את זה מאבא? אני שמעתי את זה ממנו הרבה פעמים").
מתוך כך הגדרתי וניסחתי היטב באופן שכלי, שמעשה שאדם עושה בלי להסביר שכלית מה תפקידו של המעשה ומה הוא נותן לעולם – בשביל מה לעשות אותו? וכך הגדרתי שכלית את מה שלמדתי מהורי על חיי שליחות ומשמעות.
בהקשר הזה אהבתי מאד ללמוד את קהלת. הספר העוסק במשמעות האדם והחיים, ומתוכו פיתחתי תובנות שונות. (בסוגרים אקדים את המאוחר ואומר שחייתי שנים רבות עם האמירה: "שלמה כתב את קהלת ואת שיר השירים, את שניהם אנחנו קוראים פעם בשנה, את שניהם קשה להבין. ההבדל הוא שאת קהלת משנה לשנה אני מבין יותר ויותר. ואת שיר השירים משנה לשנה אני מבין פחות ופחות". כך חייתי שנים רבות עד ששנה אחת בפסח קרתה לי תקלה: פיצחתי את חידת שיר השירים. או לפחות: אני חושב שפיצחתי אותה. כתבתי כמה מאמרים על שיר השירים, וגם פירוש, והמאמרים האלה היו מאד פופולריים במונה הכניסות של האתר שלי. גם את קהלת פרשתי וגם עליו כתבתי כמה מאמרים, וגם נתתי עליו כמה שיעורים, אבל בו אני מרגיש שעד היום אני מתקדם צעד אחר צעד ומשנה לשנה מבין יותר). למדתי אפוא את קהלת ופיתחתי ממנו תובנות שונות.
על חלק מהן כתבתי לדוד. על רבות מהן דברתי עם אבא. וכמה נושאים שמאד העסיקו אותי פנימית, שיתפתי בהן את החברה שלי. החברה שלי באותו זמן היתה חסרת שם ופנים. אבל ידעתי שאני צריך להתחתן כי כתוב בתורה פרו ורבו, וכי אני לא רוצה לצאת מהעולם בלי להשאיר אחרי את ההמשך לדורי דורות ולנצח, אז ידעתי שאני רוצה חברה והתחלתי כבר לדבר איתה על נושאים שהעסיקו אותי. האמת היא שעל רוב הנושאים האלה יכלתי לדבר עם כל אחד ולכתוב מאמרים, כי בתכלס, אלה היו הרהורים השקפתיים. אבל איכשהו היה איזה סוג של הרהורים השקפתיים מסויימים שתפשו אצלי מקום מאד פרטי. אז החברה ההיא שעוד לא הכרתי ולא ידעתי מה שמה היתה שואלת אותי שאלות ואני הייתי עונה לה.
ואם כבר הזכרנו, נזכיר שבתקופה מאוחרת יותר בחיי, כשכבר יצאתי כל שנה למלואים, היה אתי במלואים איש אחד שמאלני ואנטי דתי, שבכל שנה היה בינינו איזה ויכוח קצר של לא יותר משתי דקות, שבו הוא היה מתעצבן על הדתיים וגם אני הייתי זורק איזה משפט בתמורה. השמאלני הזה לא ידע שאני מתווכח אתו כל השנה, גם כשאני לא יודע איפה הוא והוא לא יודע איפה אני. בעקבות הויכוחים עם השמאלני הזה, שהוא כלל לא ידע על קיומם, נכתבו אח"כ הרבה מאמרים חשובים. כל הכבוד לשמאלני הזה. בטח יש לו הרבה זכויות בשמים.
ועל עוד כמה אנשים שגרמו לי להעלות השקפות עולם על הכתב – להלן.
שנים רבות אח"כ, כשהבנים שלי היו בגיל של פגישות ושידוכים, אמר לי אחד הבנים משהו על "לפי הפרוטוקול אני צריך להתקשר אליה". אמרתי לו "איזה מזל שבזמני עוד לא המציאו את כל החוקים האלה, אז פשוט התקשרנו". אז הוא אמר לי "כבר המציאו, רק שאתה לא ידעת עליהם". אז אולי הגיע הזמן לספר מה ידעתי ומה לא ידעתי בתקופה ההיא.
הייתי אידיוט בן 22 שלא מבין כלום מהחיים שלו, אבל בטוח שהוא יודע הכל על יצירת קשרים בין בני אדם ושאין לו יותר מה ללמוד בעניין הזה. הבנתי שעוד מעט יכירו לי מישהי. אני בן אדם, היא בן אדם, נדבר, נראה אם שנינו באותה השקפת עולם ולשנינו יש אותן שאיפות. נראה אם אנחנו מסתדרים יחד, ואם כן אז מצויין.
הייתי אידיוט מצוי בן 22. ולכן זלזלתי בכל מה ששמעתי מדי פעם שהחשיבה הנשית היא לא בדיוק כמו זאת הגברית. לא מפני שהחזקתי בתפישת עולם שוויונית שלא מכירה הבדלים בין המינים, ממש לא. פשוט בגלל שלא חשבתי שיכולה להיות יותר מצורת חשיבה אחת הראויה לשם חשיבה. אידיוט, נו.
חברים טובים הציעו לי את עידית. היא היתה בגולן ואני באור עציון. חשבתי שלבטל תורה בשביל פגישות זה מיותר. אז ב11 בלילה כשגמרתי ללמוד הייתי מתקשר אליה והייתי מדבר איתה שעתים (מדי פעם גם היא אמרה איזו מלה או שתים). בשלשת השבועות הראשונים של הקשר בינינו עדין לא נפגשנו אבל גם לא הבנתי למה צריך להפגש. אני הרי לא מתחתן עם אדם לפי המראה החיצוני שלו. מה חשוב מראה חיצוני? אנחנו שתי נפשות ושתי השקפות עולם. ורק צריך לראות ששנינו חושבים אותו דבר.
הייתי אידיוט בן 22, אז פשוט פרטתי בפניה את כל התכונות שאני רוצה שיהיו באשתי ושאלתי אותה אם אלה התכונות שלה. כן, אני לא זוכר אם כבר סיפרתי לכם, אבל הייתי בן 22 והייתי אידיוט.
אז דיברתי עם עידית על כל מה שדיברתי עם החברה חסרת הפנים שלי (למעשה גם עידית עוד היתה חסרת פנים באותו זמן). ההבדל הוא שהחברה חסרת הפנים כל הזמן שאלה שאלות, ואילו עידית רק הקשיבה.
לשיחות התכוננתי עם נייר שעליו כתבתי את כל הנושאים שרציתי לדבר עליהם. (הייתי בן 22 וכו'). בשלב מסוים גם צלמתי את המכתבים ששלחתי לדוד ושלחתי לעידית. כי נו, כבר כתבתי את זה. (אחרי שלשה שבועות בטלפון נפגשנו לראשונה. היא רצתה להפגש קודם אבל באמת לא הבנתי בשביל מה צריך. אז אחרי שלשה שבועות נפגשנו ובילינו בקר שלם בירושלים. אח"כ המשכנו בשיחות כל לילה ופעם בשבועים גם נפגשנו לשבת שלמה).
עידית היא אשה מדהימה, עם חכמה פנימית וטוב פנימי יוצאים מן הכלל. אני באמת לא מבין איך היא היתה כ"כ טיפשה בשביל להתחתן עם אידיוט כמוני. בכלל, מזל גדול שהייתי אידיוט ולא ידעתי את האמת על המבנה הנפשי של בני אדם. אילו ידעתי – כנראה הייתי נשאר רווק עד עצם היום הזה. טוב שהיינו טפשים. בזכות הטפשות שלנו אנחנו היום רווים המון נחת מהמשפחה הברוכה שזיכה אותנו ה' בה.
וזה כמובן הדבר החשוב ביותר שצריך אדם לעשות.
הדודים שלנו ארגנו לנו שבע ברכות. תוך כדי הארוע הדודה שלי אמרה לעידית שאולי בסוף היא תצליח לעשות ממני בן אדם. אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל בגדול נראה לי שדי הצליח לה.
כשהחלטנו להתחתן, רצינו חתונה בירושלים. רצוי מול הר הבית. אבא היה חבר בעמותת בית אורות, והציע שנתחתן שם. כך אכן עשינו. אח"כ ראו כי טוב. ובעקבותינו התחתנו שם עוד זוגות רבים. ועשו שם ארועים רבים. וב"ה גם צמחה שם שכונה לתפארת.
חתונתנו היתה מול הר הבית. והיתה חתונה שמחה מאד.
אנחנו קצת ריחפנו. בסוף החתונה אמרתי לעידית: "היתה חתונה שמחה מאד, חבל שלא היינו". דקה אח"כ בא אלינו יואב, אחי, ואמר "היתה חתונה שמחה מאד. חבל שלא הייתם".
רציתי גם אני ללכת בעקבות אבא ולקדם דברים בעם ישראל. אבל אבא אמר שמקומי בבית המדרש. בכל שבוע, אם לא באתי הביתה, הייתי מדבר אתו בטלפון במשך שעה ארוכה על פרשת השבוע ועל שאר הדברים שלמדתי. גם בימי ששי הקצרים ביותר היינו מדברים שעה ארוכה. יתכן שאבא הבין גם שאני לא אדע לחשוב מחוץ לקופסא כיצד לנהל עניינים ולקדם התיישבות וכו', ואני לא ממש מבין איך עובדים מול בני אדם ואיך בנויים בני אדם. אבל מצד שני – בתחומי הלימוד הוא מאד אהב את החשיבה שלי מחוץ לקופסא. את זה הוא שיבח. הנקודה, כפי שהוא עצמו אמר, היא שאני פשוט שם לב למה שכתוב. לשים לב למה שכתוב זאת החשיבה שלי מחוץ לקופסא? מה יש לשבח בזה? זה פשוט, לא?
אהבתי לומר דברי תורה. וכאומר דברי תורה נחשבתי בקרב חברי לפרובוקטור שדורך בכוונה על כל המוקשים. זרמתי עם התדמית הזאת, ולא גיליתי לחברי את האמת. האמת היא שלא דרכתי על שום מוקש בכוונה. הייתי כ"כ מנותק מהחברה שלא ידעתי מה ירגיז את האנשים. פשוט אמרתי את מה שגיליתי תוך כדי הלימוד, ואת מה שנראה לי נכון מבחינה שכלית, ולא הייתי מספיק מעורה בציבור כדי לדעת מה מרגיז אותו ומה לא יעבור בשום אופן. אני רק הסברתי מה כתוב בתורה (או בגמ', או ברמב"ם, או בשו"ע) וממש לא הבנתי למה הקהל חושב שאמרתי משהו מוזר ובעייתי.
לא אהבתי רבנים שמוצאים "פתרונות הלכתיים לשאלות סבוכות". במקום למצוא פתרונות לא עדיף פשוט לעשות מה שכתוב בהלכה? תפקיד הרב הוא ללמד מה כתוב, ולא לחפש דרכים עוקפות.
זה היה החסרון שלי וזה היה היתרון שלי.
בגלל כל זה אבא החליט שמקומי בבית המדרש ולא בהתעסקות עם עם ישראל. הוא עודד אותי לכתוב הרבה ולחקור הרבה. הוא גם הציע שאלמד באוניברסיטה. אבל אני למדתי בישיבה שהאנשים ההם באקדמיה הם אפיקורסים ולא יודעים ללמוד תורה, ושתורה לומדים בישיבה.
התדמית שפיתחתי באותם ימים לגבי האקדמיה היתה שיש שם אנשים בורים ועמי הארץ שלא יודעים כלום בתורה, אבל לפחות יש שם יתרון אחד: שהחשיבה היא פתוחה וחופשית ואפשר לומר כל מה שנראה כאמת. לאחר שנים הגעתי לשם וגיליתי שהאמת היא הפוכה. פגשתי שם הרבה אנשים עם ידע תורני מקיף מאד מאד. (אם כי אני מודה שנתקלתי פה ושם גם בפרופסורים עם בורות מביכה), אבל המוסד המתהדר בפתיחות מחשבתית הוא דוגמטי ונעול ברמות מביכות. לא הסתדרתי עם המוסד הזה שבו גבולות הגיזרה של חופש החשיבה הם מצומצמים מאד. בכל אופן הגעתי לשם בגיל מספיק מבוגר עם השקפת עולם מספיק מבוססת. כשהגעתי לאוניברסיטה, החלטתי מראש שגם אחרי האוניברסיטה אני ממשיך ללמוד גמרא בדיוק כמו שלמדתי לפני כן, ושאני בא לשם רק בשביל אפשרויות פרנסה (שלא הועילו לי ולא מצאתי שום פרנסה בעקבות התואר שלי). היום אני אומר שדווקא קיבלתי שם כמה כלים מאד חשובים ללימוד, והם עוזרים לי מאד, ואני לא מצטער עליהם. למדתי שם הרבה דברים חשובים. אבל בל נקדים את המאוחר. בינתים אנחנו עוד מספרים על ימי אור עציון.
לי ולעידית היה ברור שנמצא את מקומנו בהתיישבות. חלמתי על הקמת ישוב חדש על גבעה פנויה, בערך כמו שהקמנו בזמנו את עפרה. (חלמתי על עיר דוד או על הרובע המוסלמי בירושלים, אבל כשהבנתי ששם יש תור גדול על כל דירה הבנתי ששם לא צריך אותי וחפשתי מקום שבו צריך אותי). המפעל החשוב והמדהים של נוער הגבעות עוד לא היה קיים אז. לא זכיתי להיות חלק מהנוער הנפלא והמדהים הזה. חשבנו על מעבר לישוב כלשהו ביו"ש. אבל אז באה אלינו משלחת מנצרים והזמינו אותנו לגור שם. גרו שם זוג חברים מאד טובים שלנו (הם אלה ששידכו אותנו). באנו.
נצרים היתה משהו מיוחד במינו. זר לא יבין. מי שלא היה שם לא יבין מה היה שם. קבוצה של משפחות צעירות שהיו מעין משפחה. אנשים מיוחדים במינם שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר. אוירה בראשיתית ואידאליסטית. התווכחנו על כל נושא. עשינו אספות חברים עקרות לפעמים אפילו כמה פעמים בשבוע. והיינו במתח של עשיה. אלה היו שבע השנים הטובות של חיי. (המיתוס היה שכל משפחה באה לשנה-שנתים לחזק את הישוב וכל שנה מחליטה להשאר עוד שנה, וכך לנצח. אנחנו עזבנו אחרי שבע שנים).
בפעם השניה בחיי חויתי ישוב בהתהוות. הפעם הראשונה היתה בעפרה, כילד בן 7. (לא כתבתי את זה, אבל החוויה של ילד בן 7 שעולה עם משפחתו לאדמת סלעים וטרשים באוירה בראשיתית היא חויה שאין טעם לתאר. מי שלא היה שם לא יבין). בנצרים הייתי בעשור השלישי לחיי. אבל האוירה היתה אותה אוירה חמה ומדהימה. אוירה בראשיתית. אוירה של תחילת עפרה.
מצאנו את עצמנו בחוד החנית של המאבק על ארץ ישראל. ישוב שכל העולם רוצה להוריד. ואנחנו נאבקנו להשאר. פעם מישהו מחוץ לישוב לקח אותי טרמפ מצומת סעד לישוב. הוא שאל אותי אם לא היו לנו פה כל הזמן נסיונות לפגוע בנו. אמרתי לו שלא ממש היו רק קצת. למשל כאן פעם ניסו לפגוע במישהו. אה, וגם כאן היה פעם מטען. אה ועכשו נזכרתי שגם כאן. ובעצם גם כאן. וגם כאן. וכשהגעתי לישוב פתאום הבנתי איך אנחנו חיים בתוך נס אחד גדול. ב"ה איש מתושבי הישוב לא נהרג בפיגוע בכל השנים שהייתי שם. פצועים היו גם היו. בכל שנה הניצולים מהפיגועים היו עושים יום לימוד סעודת הודיה בט' ניסן. גם אחרי שעזבתי את הישוב המשכתי לבוא ליום הלימוד ולסעודה השנתית הזאת.
לקראת סוף התקופה הזאת החלטתי שהגיע זמני לצאת מהישיבה. כיון שמקומי בבית המדרש, חפשתי מה לעשות בבית המדרש. הרב טל, שהיה ראש ישיבת תורת החיים בנוה דקלים, קיבל אותי לתפקיד בישיבה. בראיון העבודה הוא שאל אותי מה אענה לתלמיד שמתלבט בשאלה כזו או אחרת לגבי חייו. נתתי לרב טל להבין שאני פה כדי לענות על שאלות בתוספות וברמב"ם, ולא כדי לענות על שאלות של החיים. כשהגעתי לישיבה הבנתי שהרב טל רצה שאענה לתלמידים על התלבטויות בענייני החיים כי הוא רצה להקל את העול מעליו. בכל יום היה תור של תלמידים רבים שבאו להתייעץ איתו על ענייניהם האישיים. התברר לי שהשתנו הזמנים. אני למדתי בישיבה שנים מעטות לפני כן, ולא היה מקובל שאדם מתייעץ עם הר"מים בענייניו האישיים. היחס להתלבטויות האלה היה אחר. קודם כל, התלמיד לא חשב שמישהו אחר אמור לקחת ממנו את האחריות ולפתור לו את ההתלבטיות, ושנית הוא גם לא התלבט כ"כ הרבה. לא שלבני גילי היה פחות במה להתלבט. בני גילי התמודדו בדיוק עם אותם אתגרים שאיתגרו את הצעירים מהם בעשר שנים, אבל הם לא התחבטו והתפלשו בזה כ"כ הרבה. הם החליטו כפי שהחליטו בלי להתלבט יותר מדי ובלי לשים לב שהם עמדו בפני אתגר והתלבטות. הם פשוט עשו מה שהמסגרת מחייבת. וזה הרבה יותר בריא. כשאני משוה את שני הדורות זה לזה אני מוצא שיכול להיות שהתלבטות בשיתוף אדם בעל נסיון תגדיל את הסיכוי להגיע למסקנה נכונה יותר, אבל המחיר הוא כבד מנשוא. גם כי עצם ההחבטות וההתפלשות בבוץ מזיקה. וגם כי האדם לומד לא לקחת אחריות. אני בהחלט מקבל שתפקיד בישיבה הוא גם תפקיד חינוכי, אבל כאיש חינוך לפעמים הדרך לחנך היא לשאול את התלמיד מה הוא חושב וללמד אותו לקחת אחריות. כך נהג מו"ר הרב דרוקמן וכך למדתי ממנו.
במשך השנתים שבהן הייתי שם עניתי בעיקר על שאלות בלימוד. אבל היו גם כמה מקרים בודדים שבהם תלמידים התייעצו אתי בשאלות בענינים אישיים, ואני חושב שעמדתי במשימה בכבוד. (בעניין זה יתכן שהשואלים יספרו יותר שאלות כאלה ממה שאני סופר. כשנשאלתי שאלות קיומיות באמונה, יכול להיות שהשואל מבחינתו שיתף אותי בהתלבטות אישית עמוקה, שחוץ ממני הוא שיתף בה רק את החברה הדמיונית שלו, אבל אני התייחסתי אליה כאל שאלה בחומר הנלמד בישיבה, וכך גם עניתי עליה).
עניתי לאנשים ע"פ העקרונות שלמדתי מאמא. שבמקצועה היתה יועצת לאנשים בעניינים אישיים וגם היא עשתה סוג של מהפכה היסטורית בתחום הזה, ולמדתי ממנה הרבה דברים חשובים.
מלבד העובדה שהרב טל ענה לתלמידים על שאלות אישיות, הוא גם היה בעל יכולת לימוד וחשיבה פשוטה ויוצאת מן הכלל. אהבתי את שיעוריו הכלליים. כמו את ההתייחסות שלו ללימוד ולדרך הלימוד. הוא תקף נושאים מתוך התייחסות רחבה והכרה רחבה, וביקש תמיד ללמוד את הנושאים המרכזיים ולאו דווקא ללמוד בעיון כל שורה מדף ב עד דף ז (כשהזמן נגמר) כמקובל בישיבות. הוא גם הנהיג שכל תלמיד כותב שלשה מאמרים תורניים בשנה. רעיון שאהבתי מאד. לחנך את התלמיד שהוא עצמאי בלימודו והוא אמור גם ליצור ולהתמודד בעצמו עם סוגיא, ולא רק לשמוע אחרים.
אבל אחרי שנתים הרב טל הודיע לי שתפקידי בישיבה הגיע לקצו. בזאת תמה הקריירה החינוכית הקצרה שלי. מאז את כל דברי התורה שלי וכל מה שיש לי להגיד אני פשוט כותב. בתקוה שמישהו גם יקרא אח"כ את מה שאני כותב.
באותם ימים היה לי ברור שהכיוון שלי הוא כתיבת מאמרים תורניים על לימוד הלכתי לקראת השלב הבא בגאולה. מדינה כהלכה ומקדש. פניתי לכמה מכונים שעסקו בכך, ואז פנו אלי והציעו לי להצטרף למכון חדש שקם בעפרה ועוסק במשפט ומדינה כהלכה (מהטעם הזה הגעתי בהמשך גם אל מכון המקדש, וכן אל המכון לחקיקה הלכתית ומכונים נוספים). שמחתי לחזור אל עפרה, צור מחצבתי, ואל אזור ההר שהרגשתי בו הרבה יותר בבית מאשר במישור החוף. עלינו בחזרה ההרה. מאז, כאמור, אני כותב הרבה על סוגיות הקשורות בבנין המקדש ובנין מדינה כהלכה. כך נעשיתי גם פעיל למען עליה להר הבית כצעד בדרך לבנין המקדש. עליתי רבות להר הבית וגם הדרכתי שם פעמים רבות את העולים. במסגרות שונות גם עסקתי בהלכות הקשורות להר, ושמי הוזכר בפרסומים רבים כיועץ הלכתי לעולים. כך עניתי על שאלות הלכתיות רבות, והייתי חבר בגופים שונים שעסקו בכך. באחת הישיבות של מטה ארגוני הר הבית הוטל עלי להקים בית דין לענייני הר הבית. הוקם גוף של חמשה חברים והיינו נפגשים מדי פעם ודנים בשאלות הלכתיות שונות, ויועצים לארגוני העליה. גם נתתי שיעורים ופסקים לארגוני הנשים שעלו להר הבית במשך תקופה מסוימת. הייתי הפוסק שלהן עד שעזבו אותי מתי שהוא.
אמנם לא עסקתי בתקשורת כמו אבא, אבל כתבתי מאמרים פובלציסטיים רבים בעיתונים שונים. וגם בכך ראיתי שליחות. חוץ מזה נהניתי לכתוב וליצור, וכך כתבתי כמה שירים וסיפורים (כבר בנצרים היו מבקשים ממני שירים מדי פעם, ובאופן די קבוע, לכל ארוע. למעשה, התחלתי לכתוב שירים עוד לפני גיל 20). פה ושם גם עסקתי בתשלום בכתיבה לכל מיני מטרות. ובכל מיני במות שכתבתי בהן וגם ערכתי בהן למדתי להתבטא הן במאמרים העוסקים בנושאים שעל הפרק בצורה ישירה, והן במאמרים ושירים ציניים וסאטיריים. למדתי להכיר לא רק את התאוריה אלא גם את בני האדם. למדתי (אם כי לא לגמרי) להזהר ממוקשים ולא לדרוך על כל מוקש שירגיז אנשים (לפעמים עוד מתפספס לי) ודודה שלי יכולה לתת לעידית ציון טוב על הפיכתי לבן אדם.
והיו כידוע גם מאבקים שנכשלו. המאבק בימית שהשתתפתי בו בגיל 14. אבא היה יו"ר התנועה לעצירת הנסיגה בסיני, הנסיגה שלא הצלחנו לעצור. ולאחר 23 שנים – המערכה הקשה על רצועת עזה וצפון השומרון. הפסדנו שם. בעיקר בגלל מנהיגי ציבור שלא רצו לנצח אבל לא אמרו זאת. באתי למאבק הזה בתחושה שהפלת ההתיישבות נראית רעיון כ"כ לא מציאותי כך שאין סיכוי שהוא יקרה. ההתישבות נראתה לי דבר יציב מאד. וגם צה"ל הלא נועד להגן על ארץ ישראל ולא להרוס אותה. חייל מתגייס כדי להגן על הארץ, לשם כך הוא התגייס. למה שיעשה ההפך? ציבור אדיר בא לכאן כדי לשמור על ההתיישבות. אבל הציבור הזה לא רצה להלחם. שכנע את עצמו שהאהבה תנצח. שום אהבה לא מנצחת. רק כח מנצח. היה לנו המון כח, אבל מועצת יש"ע רימתה אותנו והובילה אותנו בכחש. הייתי עסוק אז בהכנה למבחן ברבנות ובארגון בר מצוה לבני בכורי. אבל המאבק תפש את כל תשומת הלב. במבחן נכשלתי. יום אחרי הבר מצוה יצאנו לדרום ונסינו לחדור לגוש, למרות שידענו שהשבת אמורה להיות שבת בר מצוה. בני אמר שאם נצליח להכנס הוא יעלה לתורה שם. וכך ראוי כי זו המצוה המוטלת היום על עם ישראל, שמירה על הארץ. לא הצלחנו להכנס ועשינו את העליה לתורה בביתנו בפסגות כמתוכנן. אח"כ הסתננו לנצרים. היינו שם, אני עם ילדי. וראיתי את נצרים האהובה נופלת. אבל הציבור הדתי לאומי למד שם הרבה. את העצבים על גוש קטיף הוצאנו כעבור חצי שנה בעמונה. יצאתי משם חבול ומוכה, אך בתחושה שאנחנו נאבקים על אמונתנו. מכה של אלה של שוטר בראשי גרמה לדם שיצא משם לכסות את כל פני. תמונה שלי מדמם הופצה בתקשורת, ומסתבר שנראיתי בה הרבה יותר גרוע ממה שהייתי באמת. לכן קיבלנו מתושבי הישוב באותה שבת עוגות והרבה התעניינות בשלומי. וטוב שאף אחד לא ראה איזו חבורה צבעונית ומרשימה היתה לי על הרגל.
גם משם יצאנו כשהפסדנו את המערכה, אבל עם דור צעיר של ציונות שמוכן להלחם על אמונתו: ארץ ה' לעם ה' כי זה מה שכתוב בתורת ה'. זוהי הציונות הדתית. הציונות הדתית הוא לא שם של ציבור, הוא שם של רעיון, וזהו הרעיון, ארץ ה' לעם ה' ע"פ תורת ה'. מאמיני הרעיון התחזקו באותם ימים. אני נחקרתי אז במשטרה במשך בקר שלם בחשד להסתה, בגלל מאמר שלי שפורסם בעלון הפנימי של עפרה בו הגבתי למאמר של ידידי שקרא לקחת מהנוער את המפתחות, בגלל שהם לחמו חזק מדי בעמונה, ובגלל שעוד אין להם שיקול דעת. פתחתי את המאמר במלים "מבוגרים יקרים, לא אתם נתתם לנו את המפתחות ולא אתם תקחו אותם מאתנו", והסברתי למה דרך פעולתנו בגוש קטיף היתה לא נכונה, ורק הכח מנצח. חתמתי על המאמר במלים "איתי אליצור, ילד חסר שיקול דעת (בן 37)". העורך (או העורכת, אני כבר לא זוכר) לא אהב את זה ולכן הדפיס את המאמר כשבראשו מופיע שמי "איתי אליצור, בן 37". עורך אחד מני עורכים רבים שנתקלתי בהם בחיי שפשוט לא מבינים את הפואנטה. יש רבים כאלה. במשטרה ובפרקליטות כנראה כן הבינו את הפואנטה, וגם הבינו שאי אפשר להגיש נגדי כתב אישום, אבל אפשר להעניש אותי בבלוי בקר בתחנת המשטרה, שבסופו יצלמו אותי ויקחו ממני טביעות אצבעות (למקרה שטביעות אצבעותי ימצאו על מאמרים נוספים, כנראה). חקר אותי שוטר לא אינטלגנט במיוחד. בשלב מסוים, כשגליתי שהוא מתקשה להקליד את דברי, עברתי לקצב הכתבה וגם אמרתי לו מדי פעם "פסיק" או "נקודה". בתדפיס שהתבקשתי לחתום עליו בסופו של דבר לא הופיע אף פסיק או נקודה, אבל בכל מקום שבו אמרתי פסיק או נקודה, הופיעו המלים פסיק ונקודה. כמתנחל אלים נחקרתי במשטרה בסך הכל שלש פעמים. פעם אחת אחרי הפגנה ליד נצרים שבה התיישבנו על הכביש במחאה על כך שפתחו אותו לתנועה ערבית. השוטרים היו נחמדים אלינו ושוחחו אתנו על דא ועל הא וכל מי שהיה מספיק טיפש כדי לומר את שמו הוזמן לאחר מכן לחקירה. אני הייתי מהטיפשים. בחקירה שמרתי על זכות השתיקה. פעם נוספת נחקרתי במשטרה בחול המועד פסח תשס"ד, כשעליתי עם ילדי להר הבית ונתפשתי משתחוה רח"ל. מיד נלקחתי לחקירה, שבה הודיתי בגאוה במה שעשיתי והסברתי למה זה חשוב. קיבלתי הרחקה ל15 יום מהעיר העתיקה, מה שלא מנע ממני לחזור מיד להר הבית לקחת את ילדי, ולצאת אתם קצת לעיר דוד, כי היא מחוץ לעיר העתיקה. (החקירה עצמה היתה בתחנת משטרה שעמדה באותם ימים ברחבת הכתל). בשנים שלאחר מכן הסתתי כמה וכמה אנשים להשתחוות בהר הבית בסתר. בעשורים שלאחר מכן השתנה המצב בהר הבית, וזכיתי לראות כיצד המשטרה מאפשרת תפילה במניין, ואח"כ גם השתחוויות. בלי שאצטרך להתחבא כדי לעשות את זה. (פעם, בתקופה שבה המשטרה שמרה על הפה של כל העולים פן יתפללו חלילה, וצילמה בגלוי את כל העולים, שאל אותי מישהו למה זה המצב, למה לא נותנים להתפלל. אמרתי לו שזה בגלל שהיהודים לא באים. אמרתי לו שכשיהיו בהר הבית מאה יהודים ביום עוד תראה שאפשר יהיה להתפלל. בלבי אמרתי: מאיפה נביא לפה מאה יהודים ביום? נגיד שמחר נותנים לנו להתפלל ואנחנו מחליטים על מניין ביום, כמה זמן נוכל להחזיק מעמד? שבוע? אלה היו ימים שבהם היה מי שארגן לכל יום בחדש יהודי שאחראי לעלות ביום הזה בכל חדש, כדי שלא יעבור על הר הבית יום ללא יהודים. תוך כחמש שנים מהארוע הזה היו תפלות של יהודים במניין בהר הבית, והיו הרבה יותר ממאה עולים ביום. אבל אם נשוב אל היום שהתחלנו בו את סיפורנו, כששאלו אותי למה המשטרה מצלמת השבתי שיום יבוא ויעשו סרט על היהודים שמסרו את הנפש על הר הבית ושבזכותם נבנה המקדש. ובשביל זה יצטרכו את הסרטים שהמשטרה מצלמת).
התקופה שאחרי הכשלון במניעת הגירוש מחבל עזה יצרה הרבה שיח והרבה בירור של השקפת העולם. בעיני, מאז ומעולם הציונות הדתית נתפשה כרעיון האומר "ארץ ה' לעם ה' כי זה מה שכתוב בתורת ה', ושיהיה גם ע"פ תורת ה'". הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא ודאי צעד עיקרי וחשוב בקידום הרעיון הזה, והממשלה והצבא של המדינה הזאת הם ודאי כלי חשוב לצורך הענין. וודאי שיש לומר על כך הלל. אבל מעולם לא ראיתי שום סיבה למה הרעיון הזה מחייב לקבל את מה שאומרת הממשלה או הצבא. אדרבה, אנחנו צריכים להשתמש בממשלה והצבא כדי לקדם את הרעיון. מאד התפלאתי שאחרי הגירוש אנשים כעסו על המדינה או התאכזבו מהמדינה. המדינה לא עשתה כלום. היא גם לא יכולה לעשות כלום. היא רק מדינה. מי שעשה את הפשע הנורא הוא לא המדינה אלא הממשלה. ופשוט לא הבנתי למה יש אנשים שמתבלבלים בין שני המושגים האלה. אנחנו אומרים הלל על כך שעם ישראל שולט בארץ ישראל. לא על איש זה או אחר. כתבתי באותם ימים את הקובץ "הנהג שלנו חברהמן" שהתפרסם בכלי התקשורת. (לפני מאה שנה, עמדנו לבדנו בגולה החשוכה, ורעדנו מקור. חלמנו על ציון, רצינו להגיע לציון, שאפנו להגיע לשם, אבל לא יכולנו. לפתע נעצרה לידינו מכונית, והנהג אמר שהוא נוסע לציון. עלינו בשמחה רבה. הנהג היה גס רוח, הוא עשן, ירק וקלל, אותנו ואת אלהים, הוא אכל נבלות וטרפות, שקצים ורמשים, ונסה להשפיע עלינו שנלך בדרכיו. אבל אנחנו, ישבנו ושתקנו, ולא התוכחנו. בסך הכל, גם הוא יהודי, שאהבת ציון מפעמת בכל נימי נפשו. הוא בדרך הנכונה, טרמפ כזה לא תופשים כל יום. ישבנו בספסל האחורי ושרנו בקול הנהג שלנו חברהמן. עברו מאה שנים, והנהג סובב את ההגה, ועכשו הוא דוהר במהירות רבה לכוון השני. זה הזמן לרדת מהמכונית, בפרט שגם אנחנו התפתחנו במשך מאה השנים האלה, והיום אנחנו בעלי אמצעים. מהמקום הזה כבר נוכל להמשיך בכחות עצמנו, ואפי' למשוך אחרינו את הנהג. אבל כמה מבני הדור הותיק שבנו, כבר התרגלו להתרוח בספסל האחורי, נוח להם שם, הם לא רוצים לצאת החוצה ולהסתדר בכחות עצמם, עצמותיהם מאובנות. הם יושבים במכונית ומשלים את עצמם שהנהג עוד נוסע, בעצם, לציון. חוץ מזה, אחרי מאה שנות שירה, הם כבר באמת מאמינים שהנהג שלנו חברהמן). מבחינתי המדינה המשיכה להיות אידאל, ומי שבגד הוא הממשלה ומסיתיה הרבים. גם הברית עם הצבור החילוני שהיתה נחוצה לפני עשרות שנים כדי לקדם את הרעיון, נראתה בעיני לאחר הגירוש מיותרת ומזיקה. אבל קולות שונים נשמעו בצבור באותו זמן והתנהל בירור רעיוני חשוב. שגם לגביו כתבתי באותו זמן רבות.
כנגד האנשים שאחרי הגירוש התייאשו מהמדינה, היתה נפוצה גם תופעה הפוכה: אנשים שחשבו שאם אנחנו ציוניים ומאמינים שמדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו, הדבר מחייב אותנו לציית לכל גחמה של השלטון. גם זה הבל. וגם זה מושפע מאותה צורת חשיבה שלא יודעת להבדיל בין הרעיון לבין בני האדם המזוהים אתו. במדינות רבות ארעו ארועים הרבה יותר חמורים מאי ציות. ארעו הפיכות. חילופי שלטון. חילופים אלה והפיכות אלה לא בטלו ולא פגעו במדינה. המדינה נותרה אותה מדינה, באותם גבולות ובאותו שם ולרוב גם באותו דגל. (לא שזה כ"כ חשוב). השלטון אינו המדינה ואינו הרעיון. לתמוך במדינה היינו לתמוך ברעיון שעם ישראל שולט בארץ ישראל, ומי שמפקיע חלק ממנה מיד עם ישראל הוא הבוגד. גם אם הוא השלטון הוא הבוגד. השאלה האם אתה השלטון או לא, אינה מעלה ואינה מורידה בשאלה האם אתה הבוגד. בוגד הוא מי שמפקיע חלק מהארץ מידי עמו. אשה שבעלה מצוה עליה למכור את גופה לפרנסת המשפחה, במה היא יותר נאמנה לו? בכך שהיא עושה את דברו או בכך שהיא מסרבת ולוחמת נגד הרעיון?
אבל השאלה האם אנחנו בעד רעיון או בעד אנשים לוותה אותי ואת המדינה באותן שנים. כבר לפני כן כתבתי כמה מאמרים על כך שאנחנו לא עדה אלא דעה. ועל דעתנו אנחנו מתמודדים בקלפי. יצאתי נגד התפישה שלהיות ציוני דתי זה לדאוג לעדה (או למלה שנכנסה אח"כ לשיח: המגזר). אנחנו באים להתמודד על דמותה של המדינה. וזה הרעיון שעליו אנחנו מתמודדים. המגזר השליט דחק אותנו לפינה ויצר קו מחשבה כאילו אסור לנו להתמודד על השלטת התורה במדינה, אלא רק על זכותנו כמיעוט לשמור את התורה. לא נכון. אנחנו נאבקים בשם רעיון. גם כאשר אנחנו מצביעים בבחירות, אנחנו מביעים את דעתנו על רעיונות ועל עקרונות. נכון שבפעל אנחנו בוחרים בני אדם, אבל בני האדם אינם עקר הענין, הם אינם אלא כלי שהרעיון רוכב עליו. נכון בפוליטיקה ונכון בחיים. ההיסטוריה היא מאבק של רעיונות שבני האדם היו הכלים שלהם. אבל בני האדם הם בני חלוף והרעיונות הם נצחיים. לכן, נבחר ציבור שמחליט לפעול נגד מה שהבטיח לבוחריו ונגד הרעיון שבשמו נבחר הוא בוגד, וגם פוגע בדמוקרטיה. כי איש לא באמת בחר בו, בחרו בדעה שהוא הציע. הנבחר עצמו לא מעניין. לא בחרנו אדם, בחרנו רעיון. אבל באותן שנים הפוליטיקה הקצינה מאד לכוון השם את האדם הנבחר במרכז ומתעלם מהרעיונות. זה היה נוח מאד לנבחרים שאהבו את הרעיון שבוחרים בהם אישית. במיוחד אחד מהם ששלט אז שנים רבות. וזה היה נוח לפקידי המדינה שאהבו את הרעיון שהעם בוחר איש שישב על הכסא בעוד הם, הפקידים, אחראים על הדעות והמוסר. דמוקרטיה למופת, אין מה לומר. אבל למרבה האבסורד הפקידים הנ"ל ועוזריהם משאר התחומים בנו סטיגמה האומרת שזוהי הדמוקרטיה. על כל התחומים האלה כתבתי מאמרים רבים באותם הימים. על כך שלא באמת מעניין מי האיש שישלוט, חשובים הערכים שישלטו, ולא מוצא חן בעיני שאליטה מסוימת החליטה עבורי בעניין הזה והציגה זאת כדמוקרטיה. על כך שהציונות והציונות הדתית הם לא שם של מגזר אלא שם של רעיון. ועוד. היו אנשים שתפשו אז את הציונות הדתית כמי שמחבר בין האנשים הציונים לבין האנשים הדתיים. אני מעולם לא תפשתי כך את הציונות הדתית. בעיני, הציונות הדתית הוא הרעיון של ארץ ה' לעם ה' כי זה מה שכתוב בתורת ה'. הציונות הדתית היא רעיון ולא אנשים.
כשנה וחצי לאחר הגירוש החלו העליות הראשונות לחומש, במטרה לחדש את ההתיישבות בה. מצאתי את עצמי מוביל קבוצות של אנשים בלילות בדרכים נסתרות לעלות לחומש, כאשר אנחנו מערימים על הצבא והמשטרה שמנסים למנוע זאת מאתנו. פגשתי שם את תחילתו של דור חדש ואמיץ, שאינו ירא מפני המערכת. קרו לנו שם הרבה מאד מקרים מעניינים בעליות הליליות. לאחר כמה נסיונות כבר היתה שם ישיבה קבועה. למדינת ישראל לקחו עוד הרבה שנים להכיר בכך.
באחד הימים נקראתי להיות איש התוכן של כנס רמלה, שאני מודה שלא שמעתי על קיומו עד אותו יום. זהו כנס שכבר עסק בסוגיות רבות של מדינה וערכיה. אמרו לי שהנושא שנבחר לשנה זו הוא משפחה. תהיתי מדוע כנס שכל שנה בוחר לדון בנושא אקטואלי של תורה ומדינה, בחר השנה לדון בנושא כ"כ הלכתי ומתאים לכל הדורות, שכל הרבנים עוסקים בו תדיר בכנסים הלכתיים שלא נוגעים בהכרח לבניינה של מדינה יהודית. על כך השיבו לי: אתה לא מבין עד כמה הנושא הזה עומד היום בבסיס שאלת הזהות הלאומית. מהר מאד נכנסתי לעניינים וגליתי עד כמה אנחנו בעמדת נחיתות אדירה בעיצומו של מאבק תרבויות אדיר. בין התרבות המקדשת את ההנאה הרגעית של האיש הרגעי לבין תורת הנצח. כבר לפני כן כתבתי כמה מאמרים בנושא, אבל כאן נכנסתי לעבי הקורה וראיתי עד כמה הנושא הזה הוא מרכזי בעיצוב הווית התרבות של הדור. מאותו זמן נעשיתי פעיל בקבוצות רבות שעסקו במלחמה התרבותית הזאת וכתבתי בנושא. מקוה שתרמתי את חלקי.
לאחר מכן יצא לי לעסוק בנושא גם במסגרת מכון אחו"ה שהייתי חלק ממנו במשך כמה שנים.
גם בתוך הקבוצות העוסקות בכך היו לנו ויכוחים פנימיים ובחלק מהנושאים מצאתי את עצמי בעמדת מיעוט. כולנו היינו בעד הולדת ילדים רק במסגרת משפחתית, בין בני זוג. ילד שידע מאין בא, מי אביו ומי אמו, ולא ישלה את עצמו שאין לו אב או אם ושנולד מרוח הקדש. היצר נועד כדי להמשיך את הקיום האנושי ולא להפך, ולכן אין מקום להקריב את המשך הקיום לדורות הבאים לצורך היצר. להבנתי, משפחה היא דבר שקיים לנצח נצחים. היא המשכיות של דורות. בני שיחי, אף שהיו קרובים מאד לדעותי, גדלו גם הם בתרבות המערבית ולכן לא יכלו שלא לשים במרכז הבמה את נוחותו של הדור הזה. כולנו התנגדנו להולדת ילד שלא ע"י איש ואשה שהם בני זוג, ע"י תרומת רחם או תרומה אחרת. בני שיחי הביאו את הנימוק שזו עוולה להוליד ילד שיהיה יתום מלידה. אני לא אהבתי את הנימוק הזה. זאת הודאה בעולם הערכים שאנחנו מתנגדים לו. אנחנו לא מולידים ילד, אנחנו מולידים איש, אב למשפחה, מורה, מחנך, רופא, מהנדס או כל דבר אחר, שיוליד בנים ובני בנים לעולם. גם אם תהיה לו ילדות לא נעימה. וגם אם יגדל כיתום – ודאי זה עדיף ממי שלא נולד כלל, כי בהבל בא ובחשך ילך ובחשך שמו יכוסה. השימוש בטענת רווחת הילד היה דומה בעיני לטענה שנסיגה מיו"ש תביא טילים לתל אביב. את יו"ש אנחנו צריכים לא כי הוא מגן על תל אביב אלא כי הוא ארץ ישראל.
מהטעם הזה אני תמכתי בלקיחת זרע ממת כדי להוליד בנים מאשתו. זוהי הולדת בן מאיש ואשה. בן שיהיו לו אב ואם והוא ימשיך את שושלת משפחתו. אמנם אביו מת, אבל אב מת הוא אב. הלא כל אב מת בסופו של דבר. את הבן הוא מוליד כדי שיהיה לו המשך אחרי מותו. הלא בדיוק בשביל זה אדם מוליד בנים. בעיני זה לא דומה בכלל למי שמקדש את היצר. להפך, זו הכרה בעיקר. זה בדיוק הרעיון העומד מאחורי מצות היבום ואף עדיף ממנה. זה לא דומה לאנשים שחייהם מוכתבים מיצרם והם מולידים ילדים ברחם פונדקאי כדי שיוכלו להמשיך ללכת אחר יצרם, זה בדיוק להפך: אלה אנשים שמבינים שהעיקר זה לא ההנאה הרגעית אלא ההמשכיות הנצחית. בדיוק מה שאנחנו מעודדים. בעניין זה כאמור מצאתי את עצמי במיעוט גדול מול שאר חברי הקבוצה שנלחמו בשצף קצף נגד. (ויכוחים היו לי גם עם חברי קבוצות הר הבית, בנושאים שונים ומגוונים. נזכיר את הויכוחים שהיו סביב הצעות לגייס לטובתנו ממשל אוהד באמריקה ולגייס בו אנשים שילחצו על ישראל בעניין הר הבית. אנשים בקבוצה רצו לעשות זאת, כדי להשיג מטרות מידיות בהר. התנגדתי בתוקף. בשום אופן לא מביאים גוי ללחוץ על אחינו. תבחרו מנופי לחץ אחרים. תחסמו כבישים. תפגינו. אבל בשום אופן לא מערבים גורמי חוץ במה שקורה כאן. כתבו לי בתגובה שזה יפה ממש כמו הצהרת כורש והצהרת בלפור. כתבתי להם שהצהרת כורש ניתנה כשהפרסים שלטו כאן, והצהרת בלפור ניתנה כשהבריטים שלטו כאן. ב"ה אנחנו במצב יותר מתקדם ואנחנו לא רוצים לחזור לשם. לא רוצים שגורמי חוץ יגידו לנו מה לעשות. אם היום תפתח את הדלת לסנטור כזה, מחר יכנס דרכה סנטור אחר שחושב הפוך. ובכלל, לא עושים דבר כזה בשום אופן).
במכון משפטי ארץ בעפרה עסקנו בדין ומשפט. חלק ממטרות המכון היה להכשיר אותנו לדון דיני תורה. במסגרת זאת גם בקרנו בבתי דין לממונות (אני התחלתי לבקר שם ובעקבותי גם האחרים), ולמדתי מהם רבות על הקשר בין התורה התיאורטית לבין העולם המעשי.
ובאותם ימים גם מצאתי את עצמי תובע בבית דין לממונות, בסיפור שראוי לו שיסופר בפני עצמו, גם אילו לא הגיע לידי תביעה.
באחד הימים פנה אלי ל’, איש שהכרתי את שמו ושמעתי על ספרים שחיבר, וממה שידעתי עליו חשבתי שהוא אדם רציני ומעמיק. הוא ביקש שאכתוב ספר בתגובה לספרו של ריצ'רד דוקינס המדבר בשבח האתיאיזם. ספרו של דוקינס מתבסס רבות על המדע ועל הפילוסופיה, אך הוא כתוב בצורה פובלציסטית, שנונה ועוקצנית, המדברת אל הקהל הרחב. הבנתי שתפקידי הוא ליצור ספר דומה מהצד השני. נהניתי מאד מהעבודה. קניתי את הספר של דוקינס (ל’ נתן לי החזר), והתחלתי להעמיק בספרים רלוונטיים. הבנתי שלא אוכל ממש להתמקצע בכל הספרות הרלוונטית, אבל אוכל להבין על מה מדובר.
עבדתי חודש ונהניתי הן מהעבודה והן מהקובץ שיצרתי שהתחיל ללבוש צורה. הודיתי בלבי הן לל’ והן לדוקינס על ההזדמנות לכתוב דברי השקפה (בהקדמה לספר כבר כתבתי תודות רבות. החל מתודה לקב"ה על כך שהוא קיים ושאנחנו קיימים, דרך אנשים רבים שמצאתי לנכון להודות להם, וסיימתי ב"ומעל כולם, לאיש שבלעדיו ספר זה לא היה נכתב, לאיש שבזכותו הספר יוצא לאור וחכמת האלהים מתגלה – לריצ'רד דוקינס").
ל’ שילם לי כמו שקבענו במשך חודש או חודשיים, ואח"כ הפסיק לשלם בטענה שמה שאני עושה זה לא מה שהוא רוצה. בטענה הזאת הוא לא שילם לי גם על חודש שכבר עבדתי בו, אם כי הוא לא ביקש שאפסיק לעבוד אלא להפך. אני המשכתי לעבוד אבל הפסקתי לשלוח לל’ עדכונים של הקובץ, כיון שהוא לא שילם. נסיתי לקבוע אתו פגישה אבל הוא התחמק בטענות שונות שבבירור קצר שעשיתי התגלו כשקר. (טען שהוא לא בבית, בקשתי מבתי להתקשר אליו הביתה בטענה כלשהי והתברר כצפוי שהוא היה שם). אבא אמר לי שכנראה ל’ חשב שיש לו מקור מימון ומתברר שאין לו, ועכשו הוא לא יודע איך לרדת מהעץ. כמו כן אבא אמר שנודע לו של’ הוא איש לא ישר, שכבר ידוע מכמה מקרים שהוא לא עומד בדיבורו.
ל’ שלח לי כמה חוברות רדודות של כל מיני מכונים להחזרה בתשובה. חוברות דמגוגיות ורדודות שאינני יודע את מי הן משכנעות, אבל ודאי לא אנשים שקראו ברצינות את דוקינס. ל’ ביקש שאעזר בחוברות האלה ואכתוב מה שהן אומרות. אמרתי לו את דעתי בעניין.
אחרי שהוא משך אותי זמן רב, תבעתי אותו לדין תורה. הדיינים שאלו אותי אם הקובץ שכתבתי ראוי לפרסום. השבתי שלא כך הייתי רוצה לראות אותו מתפרסם, והייתי רוצה להוסיף ולעבוד עליו. אבל אפשר להוציא אותו גם ככה. הוחלט שאדם המקובל על שנינו יקרא את הקובץ ויחוה את דעתו. האיש חיווה את דעתו החיובית ובית הדין חייב את ל’ לשלם לי חלק מהסכום שתבעתי.
לצערי הספר הזה לא יצא לאור. אבל מצאתי עוד אנשים שאני מודה להם על ההזדמנות לכתוב דברים חשובים. אהבתי את העבודה שעשיתי.
מאז ומעולם רציתי לכתוב משהו שיקיף את כל התורה וירד לשרשי הדברים. בשל כך התחלתי בגיל צעיר מאד (כשעוד לא הבנתי איזה פרוייקט גדול אני לוקח על עצמי) לכתוב ספר שיסכם את מנייני המצוות ויתמודד עם השאלה כיצד כל מונה מצוות וכל ראשון הגדיר כל מצוה. המכון התורני באור עציון, שעמד אז בראשיתו, הסכים לעמוד מאחורי הפרוייקט. בשלב מסוים גם הוגדרתי כמנהל המכון, אבל כשראיתי שאני לא עושה כלום וכמה ראשים גדולים שעבדו שם מנהלים אותו למעשה, הבנתי שלשוא אני מחזיק בתואר המנהל (וגם מעט הכסף שאני מקבל על כך לא מגיע לי) אז התמקדתי בפרויקט שלי. תמיד אהבתי לעסוק בשרשי הדברים. להבין מה ההגדרה הבסיסית של כל מצוה. בהנחה שכל המסקנות ההלכתיות שיעלו בסופו של דבר נובעות מהשרש. העבודה שלי על מדרשי ההלכה (שעוד אכתוב עליה להלן) היא סוג מסויים של פרוייקט כזה. בכל אופן, בשלב מסוים של חיי כמה פרוייקטים אחרים תפשו את מקומו של ספר מנייני המצוות, שהתקדם יפה עד שלב מסויים ולמעשה לא המשיך הלאה לצערי. מקוה שעוד אשוב אליו.
הנטיה שלי להתמודד עם השרש העקרוני של כל דבר ורק מתוך השרש להשיב על שאלות הלכתיות, היתה בעוזרי ובעוכרי. מכונים תורניים לא אוהבים את הגישה הזאת. הם מחפשים עיסוק בהלכה ובה בלבד. והנסיון שלי להעמיק הרחיק אותו מהמקומות האלה, וגם גרם לכך שעסקתי מעט מאד בשאלות הלכתיות ממשיות. במקום זה אהבתי יותר לכתוב על שרשו ובסיסו של כל עניין תורני. לצערי גם זה גרם לכמה עבודות שלא באו אל סופן.
גם אני רציתי לכתוב בעתון ולהשפיע כמו אבא. אבל הוא לא הכניס אותי לכתיבת מאמרים פובלציסטיים במקור ראשון. ואולם, יום אחד הוא אמר לי שהאיש שכותב על פרשת השבוע בעתון פורש ואני אחליף אותו. במשך שנתים כתבתי את המדור. באותן שנתים התגבשה לי רשימת תפוצה גדולה של אנשים שקבלו בכל שבוע את המאמר, אנשים רבים בקשו להצטרף.
גם אחרי שהמדור עבר לידיו של אדם אחר, אני המשכתי לכתוב מאמר קצר בכל שבוע לרשימת התפוצה שלי. כשיש בשביל מי לכתוב אדם חייב לייצר דבר תורה חדש כל שבוע. כך הצטברו אצלי הרבה דברים על התורה (מלבד מאמרים שכתבתי על נושאים אחרים). העליתי הכל לאתר שלי. ואף התחלתי לעבד אותם לספר. מקוה שהוא יצא לאור.
את סגנון הכתיבה שלי לקח לי הרבה זמן להגדיר ולקבוע. מאז ומעולם אהבתי את העברית והקפדתי על עברית נכונה. אבל לא מספיק סלדתי ממלים לועזיות. מעולם לא הייתי מאלה שחייבים לשבץ בלשונם מלים לועזיות רבות כדי לעשות רושם. אבל מצד שני כן נסיתי לכתוב במלים עכשויות ובשפה עכשוית. עם הזמן דברתי בלבי שזה הבל. בעִקר בגלל שיש לכבד את לשון אבותינו, אבל גם בגלל ששפה תורנית לא צריכה לדבר בהכרח אל דור מסוים כלשהו. תורה נכונה באותה מדה בכל דור, ואני לא כותב אל בני דורי יותר מאשר אל מי שיחיה בעוד אלף שנה. ואם לא תחזיק התורה מעמד אלפי שנים – אין טעם בכתיבתה גם בדור הזה. הבנתי שצריך לכתוב בעברית על זמנית. הדוגמא שלי לעניין הוא הרמב"ם. מהסגנון שלו אני רוצה ללמוד. אמנם אני לא מתחיל להתקרב לרמה שלו אבל לפחות יש לי מורה ויש לי לאן לשאוף. הוא כתב בעברית ולא בארמית, וכתב בעברית על זמנית. וכמוהו יש לנהוג. אין לכתוב במלים שמובנות רק לבני הדור הזה, כי שפה שלא היתה מובנת לפני מאה שנה כנראה גם לא תהיה מובנת בעוד מאה שנה. אבל שפה שעמדה בעבר במבחן הזמן תעמוד במבחן הזמן גם בעתיד.
החלטתי להתנזר ככל האפשר ממלים לועזיות. בארמית אני משתמש רק לגבי מושג ידוע או חלק מהסוגיה הנידונה באותו מקום, וגם בתנאים האלה ראוי ככל האפשר להמנע. אני משתדל כמה שיותר להתקרב ללשון המקראית המדויקת ולא ללשון התנאים, אם כי כשיש צֹרך אני משתמש גם בה. לפעמים במודע ולפעמים בלא מודע. גם בזה המורה שלי הוא הרמב"ם.
גם במלים עבריות, אני משתדל ככל האפשר להתנזר מחִדושים לשוניים ומלים חדשות מקרוב באו שלא שערום אבותינו, שגורמים מסוימים מנסים להחדיר לשפה העברית. מה שלא היה מובן לפני מאה שנה לא בטוח שיהיה מובן בעוד מאה שנה. מה שלא עמד במבחן הזמן בעבר, לא בטוח שיעמוד בעתיד.
מאמרים שכתבתי בראשית דרכי עוד כתובים בלשון נחותה. (ולפעמים אני מזדעזע מהנסוחים שנסחתי כבחור ישיבה צעיר). אולי עוד אזכה לתקן זאת. המאמרים שלי לפרשת השבוע – רובם יפים לכל דור ודור אבל מיעוטם רומזים לענייני הדור וגם לשונם בהתאם. כך לגבי מאמרים ישנים. אבל כשעבדתי על ההגהות האחרונות לספר פקודיך דרשתי כבר תקנתי אותו שיהיה בלשון על זמנית.
כאמור, עסקתי רבות בהלכות המקדש ובהלכות מדינה כהלכה. סברתי שזאת המשימה של הדור.
הבנתי גם שאחת הבעיות הקשות של הדור הוא תרבות המתירנות והיצר, והרצון להיות חלק מהעולם התרבותי המערבי. וכך מצאתי את עצמי כותב מאמרים בעניין, ופעיל בקבוצות שהיו פעילות בתחום.
ובעידודו ולחצו של אבא עשיתי גם תואר שני. בתקוה שאמצא משרה כלשהי המצריכה תואר. המטרה היתה להמשיך לדוקטורט. אבל לא הסתדרתי עם המערכת האקדמית. ואחרי שני נסיונות לדוקטורט משכתי את ידי מהעניין.
אבל למרות הכל, המפעל הגדול שבסופו של דבר מצאתי את עצמי יוצר, (מלבד המאמרים שלי בתנ"ך ובפרשת השבוע), אינו עוסק בהכרח בשאלות של בניין המדינה והגאולה, אלא בשאלה לימודית נטו. שאלה שהטרידה אותי מילדות. הפער בין פשט פסוקי התורה לבין מדרש ההלכה הנדרש ממנו. עסקתי בנושא מתחילת ישיבתי בבית המדרש. נתתי על כך שיעורים באור עציון (לתלמידים בודדים) ובתורת החיים (לתלמידים רבים). עם הזמן גיבשתי לי דרך להתמודד עם השאלה. הסברתי שהמדרש אינו ביאור פשט הפסוקים אלא מסקנה הלכתית שאפשר להסיק מפשט הפסוקים. כך יצא לאור הספר בן ששת הכרכים.
כבר כשהייתי בחור ישיבה צעיר מאד הטריד אותי הקשר בין האמור בתורה לבין מה שדורשים ממנו מדרשי ההלכה. לא הבנתי את מדרשי ההלכה. וגם לא הבנתי למה בעולם הישיבות לא באמת מנסים להבין אותם. הלא התורה מחייבת בגלל שנתנה כמו שהיא מאת ה'. אז איך אפשר לומר בה אחרת ממה שנאמר בה? ועוד: למה לא מסבירים את מדרשי ההלכה כמו שמסבירים חלקים אחרים בסוגיא?
בהתחלה גם אני חשבתי שקבלנו איזה שלש עשרה מדות מהר סיני. וכל מה שנשאר זה להבין אותן, ואז אפשר יהיה לכתוב תכנה שאתה מכניס לה מצד אחד את התורה שבכתב והיא פולטת את התורה שבע"פ.
כשנכנסתי לעבי הקורה גליתי שא. הפער בין התורה שבכתב לבין התורה שבע"פ הוא לא כ"כ גדול כמו שנראה. התורה שבע"פ עוסקת בדיוק באותן מצוות האמורות בתורה שבכתב, הגבול בין הפשט לדרש לא כ"כ ברור. התושבע"פ עוסקת בדיוק במה שעוסקת התושב"כ. שתיהן עוסקות בפרו"ר, במילה, בגיד הנשה, בפסח, בשבת, בבניית מזבח ומשכן, בדיני נזיקין וכו'. שתיהן עוסקות בדיוק באותן מצוות ואומרות בדיוק אותם דברים. גם התושבע"פ אומרת שצריך למול את הבן, לשמור שבת ופסח, לבנות משכן וכו'. אלא שהתושבע"פ מאריכה ומרחיבה ומפרטת את אותן מצוות, ומוסיפה בהן פרטי הלכות שלא הוזכרו בפירוש בתושב"כ, כי תפקידה של התושבע"פ לתת באור מעשי כיצד תתקים התושב"כ. המקומות שבהם לכאורה התושבע"פ לא כתושב"כ הם מעטים שבמעטים. מדרשי ההלכה כמעט ואינם עוקרים את פשט הכתובים ואינם מבטלים את האמור בפירוש. הם רק מרחיבים (חוץ מזה יש לי בעיה קשה והיא שאחרי שהסברתי משהו אני כבר רואה את הכל במבט החדש ולא מצליח להבין מה היה קשה לי בהתחלה ואני שואל את עצמי: טוב, אז מה חידשתי? אמרתי רק דברים מובנים מאליהם) ועוד גליתי שלא המדות עיקר אלא הלימוד. חכמים פשוט משתמשים בכלי חשיבה ולימוד אנושיים פשוטים כדי לבאר. לא המדות עקר אלא עצם הלמוד. אלה לא מדות שרירותיות והן היו קיימות עוד לפני שקראו להן בשם. הן לא נולדו ביום שבו נקרא שמן, וחכמים לא קראו את המידה והחליטו לדרוש על פיה אלא להפך. (לפעמים קריאת השם דוקא מפריעה. היא הופכת את הדרישה להיות יותר טכנית. אתה משתעבד לכלל. אפשר לראות שהדרישה של האמוראים הרבה יותר טכנית משל התנאים ולכן יותר קשה להסבר. קריאת השמות כמובן גם עוזרת, אבל גם כובלת).
למדתי שלא צריך לפחד מהפשט, אלא להפך, ללמוד אותו ביושר. (למעשה למדתי זאת בבית אבא ובבית סבא). לא צריך להתקפל ולומר שאם חכמים אמרו שזה הפירוש אז זה הפירוש. להפך, צריך להבין למה אמרו חכמים מה שאמרו. דברי חכמים אינם פירוש הפסוק אלא מסקנה הלכתית שאפשר להסיק מן הפסוק, והיא אכן עולה מן הפשט.
התחלתי לכתוב את הספר לפי סדר הש"ס. למה לפי הש"ס ולא לפי התורה? שאלה טובה. אכן התלבטתי בכך. בפרט שהספר אמנם על סדר הש"ס, אבל בכל מקום ומקום אני מתחיל מלימוד פשט הפסוקים ורק אח"כ עובר אל דברי חכמים. כי כך ראוי ללמוד. אבל כיון שדרכו של אדם לשאול איך דברי חכמים עולים מן הפסוק כאשר הוא לומד את דברי חכמים, סדרתי את הדברים על סדר הש"ס.
וכך התחלתי לכתוב על סדר הש"ס. תוך כדי הכתיבה למדתי כמובן דברים רבים, ושיניתי קצת את תבנית הכתיבה. הגעתי גם לתובנות שונות בשאלה כיצד ראוי לנסח ולאיזו עברית יש לכוון. וכך עברו עלי כמה שנים שבהן אני עושה כל מיני דברים, אבל תמיד במקביל גם כותב את הספר, שהלך ותפח משנה לשנה.
ואז הגעתי לשלב שבו הבנתי שאי אפשר שמספור הערות השולים יהיה אחד מתחלת הספר עד סופו, כי הספר ארוך. וצריך להתחיל מחדש בכל מסכת. אח"כ הגיע השלב שבו הבנתי שכנראה לא הכל יכנס בכרך אחד. (בסוף הוא יצא בששה כרכים).
כמובן, גם אחרי ההדפסה אני ממשיך לכתוב את הספר. כבר כשעמדתי בארוע ההשקה אמרתי שהקובץ שלי במחשב כבר השתנה ואינו כמו זה שמושק כעת. יש רק דבר אחד שיכול לגרום לאדם להפסיק לכתוב את הספר שלו, ואני מקוה שהוא יבוא בעוד הרבה זמן. אבל יש שלב שבו אדם מרגיש שהגיע הזמן לגדל את הספר שלו מחוץ לבטן. שהספר כבר צריך לצאת לעולם, להפגש עם אחרים וכו'. בשנתים האחרונות לפני הוצאת הספר מצאתי את עצמי כל הזמן משתוקק כבר להוריד מעלי את המשא. מצאתי את עצמי אומר לעצמי, הלואי שיבוא מישהו ויגיד: "תן לי אותו עכשו ואני מוציא אותו". ואז, אחרי שאני כותב למחרת את מה שאני כותב, אני אומר לעצמי "מזל שלא בא אתמול מישהו והוציא את הספר, הוא היה יוצא בלי מה שכתבתי היום". ואני ממהר לעדכן את הספר באתר שלי (כן הוא שם. ואני אומר לעצמי, לפחות תהיה המהדורה המעודכנת במקום שממנו כל אחד יכול לקחת אותו. שאם במקרה אני אמות מחר לפחות הספר יהיה). וחוזר חלילה.
כמובן, הדבר החשוב ביותר שעושה אדם בחייו הוא להיות חלק מרצף הדורות, להמשיך את הדור הקודם ולהעביר לדור הבא. וב"ה זכיתי לדור טוב אחרי. אבל אם ישאלו אותי: כן, לרצף הדורות דאגת, אבל מה עשית בדור הזה? מעכשו יש לי תשובה. מהיום אני יכול להצדיק את היותי בעולם. ואני מקוה שזה לא הדבר היחיד אלא שיש לקב"ה עוד תכניות נוספות לגבי. את הנושא הזה סכמתי, אולי נחזור לכתוב דברים שקשורים לסוגיות הלכתיות של גאולה, מדינה, מקדש, נראה.
ראיתי את יד ה' בכל שלב. ה' ממש דחף. הוא דאג שבשנים האחרונות לא תהיה לי עבודה. כשלא ידעתי מאין יבא התקציב להוצאת הספר ה' שלח את התורמים הנדיבים. ותודה רבה רבה גם להם. כשחשבתי לוותר על כמה דברים הגיע תקציב גם בשבילם.
(יש לי בעיה. בארתי המון מדרשים, (כ4800 פסקאות מדרש. כ2500 כותרות). גליתי שבמקום אחד רש"י ורמב"ם מפרשים את המדרש בדרך אחת ואני בדרך אחרת. לא כ"כ נורא. בארתי אלפי מדרשים אז לא נורא שבמקום אחד בארתי לא כמו רש"י ורמב"ם אבל אז פתאום שמתי לב שיש לי בעיה: זה המדרש הראשון בברכות ב. לא שניתי. עשיתי מאמץ לא להרגיז אנשים. זה לא קל לי. אני תמיד דורך על מוקשים בלי להרגיש. נעזרתי באחרים. מה שאני יכול לנסח בלי שירגיז אף אחד אעשה זאת, אבל לא אשנה את התוכן).
אבא כבר לא זכה לראות את הספר יוצא לאור. אילו הוא עוד היה חי, מן הסתם הספר היה מתעכב בעשר שנים. הוא היה עובר שוב ושוב על כל מלה, מתקן ומעיר את הערותיו. לא זכינו.
יודעי דבר ומבינים ניסו לרפות את ידי. אמרו שהנושא לא יעניין אף אחד. שאף אחד לא עוסק בנושא. שכדאי להדפיס מקסימום 50-60 עותקים. כמובן ידעתי שאף אחד לא עוסק בנושא, בדיוק בגלל זה היה לי חשוב לעסוק בו. האמנתי בספר שלי וב"ה הוא הצליח.
לקראת יציאת הספר לאור ציפיתי לו בהתרגשות. הכנתי במחשב קובץ ששמו "אמר עם הספר", ובו התחלתי להתכונן למה שאומר (ואכן אמרתי) בארוע ההשקה. חלק גדול ממה שכתבתי לעיל הוא העתק הדבק מהקובץ ההוא. אבל מה זה משנה. ממילא אנחנו בסיפור משעמם.
בשנות לימודי כשחפשתי מדי פעם גם פרנסה בנוסף ללימודים, כתבתי כמה טקסטים פרסומיים. יצא לי גם לערוך עלונים של ארגונים שונים. כך ערכתי כמה גליונות של העלון של ארגון פעמונים, שבו גם כתבתי את הכתבות, גם ערכתי את הראיונות וגם ערכתי את הגליון כולו. לאחר מכן עשיתי זאת גם עם העלון של האגודה לפיתוח הרובע היהודי. חברים שלי הוציאו עבור המוסדות האלה את הפרסומים שלהם ודרכם הגעתי לעבודה הזאת. אהבתי לעשות את הדברים האלה וגם לא היתה לי בעיה עם זה כי בס"ה אלה שני ארגונים שאני בהחלט מזדהה איתם, וגם יחסית די נתנו לי עצמאות בעבודתי. היה זמן שבו הציעו לי לכתוב עבור גליון כלשהו שלא הכרתיו לא לפני כן ולא אחרי כן, שבו אני אמור לעשות כתבה על מישהו או על מוסד או עסק שמשלם כדי שיעשו עליו כתבה. הרעיון כשלעצמו די הגעיל אותי. אמרו לי שרוב הכותבים שלהם לא חותמים בשמם האמתי ובהחלט הבנתי למה. משכתי את ידי מהענין מהר מאד. (אין הדבר דומה למה שעשיתי בפעמונים ובחברה לפיתוח הרובע היהודי. שם הכותרת של הגליון היא פעמונים, והקורא יודע שהוא קורא את דבריהם. אבל גליון המוסוה כעלון שבא לתת כתבות מעניינות כשלמעשה הוא עלון פרסומות לא נראה לי בכלל).
כעשרים שנה חלפו עד שהציעו לי לערוך עלון מעלוני השבת. אלה שבעבר כתבתי מאמרים נגד חלוקתם בבית הכנסת כשהם פלשו לעולמנו והתחילו להעסיק אנשים בשעת התפלה. לזכותם יאמר שבינתים, לפחות במקומות שאני מתפלל בהם, אנשים למדו לקחת אותם הביתה וחזרו להתפלל. לפחות עד כמה שראיתי.
וכך, עם נסיון עבר לא עשיר, הוקפצתי ישר אל כורסת העורך, וגיליתי עולם שלא ממש הכרתי.
את עבודת העריכה ידעתי זה מכבר. חשבתי שעיקר תפקידי הוא לתקן סגנון ושגיאות לשוניות, לנסח טוב יותר ולתת כותרות. למדתי שלעורך יש הרבה יותר תפקידים. העולם החדש שמצאתי את עצמו בו היה עולם מרתק ומלא עניין, אבל גם בעל חסרונות. ראשית, למדתי שאני לא עצמאי. שמעלי יש בוסים קשוחים שמכתיבים לי מדיניות, מחייבים אותי לפרסם דברים שאני לא רוצה ומונעים ממני לפרסם דברים שאני רוצה. לכן לא הסכמתי ששמי יופיע על הגליון כעורך. גיליתי שלאלמוניות יש יתרונות רבים. גיליתי זאת בעיקר בגלל אלה שהצליחו לעקוף את האלמוניות ולברר שאני העורך, וחלקם התגלו כנודניקים לא קטנים. ניסו להתקשר ולבקש שאפרסם אותם.
זאת, אגב, היתה אחת התגליות המפתיעות והלא משמחות שגיליתי כשנכנסתי לתפקידי. התברר שאנשים לא מתביישים לפנות ולבקש שיעשו עליהם כתבה. אותי העניין די הגעיל. אגב, במקביל גיליתי שעורכים ואנשי תקשורת נהנים מהעניין ואינם תרים אחר ידיעות אלא מחכים שיפנו אליהם (גם את התופעה הזאת הכרתי כשעבדתי בעבר באחד מאתרי החדשות וראיתי כיצד דברים עובדים). אני יותר אהבתי להכין כתבות על נושאים שאני יוזם. בהתחלה גם התביישתי קצת לפנות לאנשים ולבקש מהם להתראיין, כי פחדתי שיכעסו עלי. מהר מאד גיליתי שאנשים מתראיינים בחפץ לב ושמחים כשפונים אליהם.
גיליתי שמאחורי התקשורת יש הרבה אינטרסים ולא אהבתי את זה. לא אהבתי להכניס ידיעות שהכניסו גורמים בעלי עניין (ראו לעיל, אם כי יש הבדלים רבים בין המקרים). אהבתי לבחור בעצמי את הנושאים שיעלו בגליון. אבל למדתי לחיות עם האילוצים וגם להפיק מהם את המירב.
למדתי שלפעמים גם ידיעה שהכניס בעל עניין יכולה להיות מעניינת, וכן שאני יכול לנצל את ההזדמנות כדי להעביר מסר שאני מאמין בו.
ולגבי אלה שמכתיבים לי מדיניות ומתערבים לי ביצירה שיצרתי בשמחה ובחדות יצירה, הזכרתי לעצמי שעם כל חדות היצירה שלי, אני בס"ה שכיר. אלמלא קראו לי עורך לא היו לי אשליות. העובדה שקראו לי עורך היא שיצרה אצלי ציפיות לקבל גם סמכויות. אז לא אקרא לעצמי עורך. אינני עורך אלא השכיר המופקד על העריכה. אני רק שכיר, אני עושה כמיטב יכלתי ליצור יצירה יפה, אבל אם בעל הבית רוצה משהו אחר – זה מה שהוא יקבל.
לא היה לי כח אדם ותקציב כדי לשלוח אנשים למצוא סקופים, לחטט בפח ולהפיל בפח. אבל גיליתי שאפשר להגיע להרבה מאד מסר והשפעה גם ברוח טובה ועם אנשים שרוצים להתראיין. זה גם הרבה יותר נעים וגם יכול להיות מעניין ולפעול כמעט אור הדוחה הרבה חושך. כיף לעבוד עם אנשים שרוצים לעבוד אתך.
מעסיקי אמרו לי לפני העבודה שלעולם לא אסכים להעביר למרואיין את הראיון לפני פרסום, ושזה לא מקובל. לא שמעתי להוראה הזאת. כל מרואיין שביקש לראות את הנוסח לפני הפרסום קבל את מבוקשו. כמה פעמים נהגתי כך גם עם מרואיינים שלא בקשו זאת. מעולם לא הצטערתי על כך. תמיד קבלתי רק הערות בונות ששיפרו את הראיון.
למדתי מהר מאד מה כוחה של כותרת, מה כוחה של הקפצה ומה כוחו של עמוד שער. די מהר הבנתי שעמוד השער לא חייב להתכתב עם אחת הכתבות שבגליון (אם כי רצוי שברוב הפעמים הוא כן יעשה את זה) והוא בהחלט יכול להיות יצירה בפני עצמה. למדתי את המלאכה הזאת ואהבתי אותה.
למדתי שאני יכול באמצעות כותרת ותמונה לעצב את המסר כרצוני.
תפשתי את הדברים כחלוקת תפקידים: התפקיד שלי הוא שהגליון יהיה מעניין ומביע מסר נכון, והתפקיד של המעסיקים שלי הוא לדאוג שהגליון ייחצ"ן ויפרסם את מי שהם חפצים ביקרו (תפקיד שאותי באופן אישי די הגעיל). שמתי לב שהם רואים בכל דבר את השאלה מי המיוחצ"ן ומי המתפרסם, ולכן השארתי להם את התפקיד הזה שמלכתחילה לא חפצתי בו, ועסקתי בתכנים. בכל סוגיא שעסקתי בה בחיי גיליתי שיש אנשים שרואים הכל במשקפים של השאלה מי. בעוד אני מאז ומעולם לא התענייתי בשאלה מי אלא בשאלה מה. באותם ימים הפוליטיקה הישראלית הלכה מאד חזק על חיזוק שאלת המי על חשבון שאלת המה. ואותי שאלת המי מעולם לא עניינה. כך היה אז בכל הארץ, וכך היה גם בגליון שערכתי.
כל חיי חשבתי שסיפור החיים שלי הוא די משעמם ואין לי הרבה מה לספר לדורות הבאים. אבל בגיל 56 החלטתי לנסות אולי בכל זאת להעלות על הכתב את סיפור חיי המשעמם, ותוך יום אחד כבר היה לי קובץ של 5500 מלה. (אם הקובץ הנוכחי יותר גדול, זה כנראה כי במשך הזמן המשכתי לכתוב) אז אם מישהו מהקוראים הגיע עד הלום והוא עוד קורא את השורות המשעממות האלה – תודה.