הפיוט משמש כפיוט פתיחה, אע"פ שאינו מזכיר את "על רחמיך הרבים אנו בטוחים". אבל הוא פתיחה לסליחות. הוא לא פונה אל ה' בבקשת רחמים, אלא פונה אל הקהל שיתאמצו לבקש רחמים מה'.
הפיוט בנוי מבתים בני שתי צלעות, שהשניה מביניהם היא פסוק.
עַם יְי חִזְקוּ וְנִתְחַזְּקָה. וְקִרְאוּ אֶל אֱלֹהִים בְּחָזקָה מקור הבטוי בספר יונה, בדברי מלך נינוה. וַיִּגַּע הַדָּבָר אֶל מֶלֶךְ נִינְוֵה וַיָּקָם מִכִּסְאוֹ וַיַּעֲבֵר אַדַּרְתּוֹ מֵעָלָיו וַיְכַס שַׂק וַיֵּשֶׁב עַל הָאֵפֶר: וַיַּזְעֵק וַיֹּאמֶר בְּנִינְוֵה מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו לֵאמֹר הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה הַבָּקָר וְהַצֹּאן אַל יִטְעֲמוּ מְאוּמָה אַל יִרְעוּ וּמַיִם אַל יִשְׁתּוּ: וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים בְּחָזְקָה וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם. הפיטן רוצה לרמוז לדבריו של מלך נינוה, ולומר לקהל שיקראו אל אלהים בחזקה ויחזרו בתשובה. אִישׁ אָוֶן יִתְוַדֶּה אֲשָׁמֵהוּ. וְיָשֹׁב אֶל יְיָ וִירַחֲמֵהוּ מבוסס ומזכיר את דברי ישעיהו: "דִּרְשׁוּ ה’ בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב: יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל ה’ וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ". חז"ל דרשו את הפסוקים האלה כעוסקים בעשרת ימי תשובה: לִקְרֹא לְלֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן כלומר: לקרוא לה', שנאמר עליו "הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל". עוּרָה לָמָה תִישָׁן כאמור בתהלים: "עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי הָקִיצָה אַל תִּזְנַח לָנֶצַח": יֹשֶׁר זְכוֹר וְכִשְׁרוֹן מַעֲשֶׂה זכור נא את מעשינו הישרים והכשרים. וַייָ הַטּוֹב בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה מקור הבטוי בפסוק: "חֲזַק וְנִתְחַזְּקָה בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ וַה’ הַטּוֹב בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה". חציו הראשון של הפסוק פתח את הפיוט הזה, וכאן בא סופו. כלומר: אנו נשוב בתשובה, ואנו מוסרים את נפשנו ביד ה'.: הִבְטִיחָנוּ אֱלֹהִים אֱמֶת. לֹא אֶחְפּוֹץ בְּמוֹת הַמֵּת כנבואת יחזקאל: "כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם אֲדֹנָי ה’ וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ": בְּהִמָּצְאוֹ דִּרְשׁוּהוּ בְּתַחַן לִקְרוֹב. קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב כדברי ישעיהו: "דִּרְשׁוּ ה’ בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב". כאמור לעיל, חז"ל דרשו את הפסוק הזה על עשרת ימי תשובה: רַצּוּהוּ וְחַלּוּהוּ בואו לרצות את ה' ולחלות את פניו בְּאֵימָה עִבְדוּהוּ. כָּל זֶרַע יַעֲקֹב כַּבְּדוּהוּ פסוק מתהלים: "יִרְאֵי ה’ הַלְלוּהוּ כָּל זֶרַע יַעֲקֹב כַּבְּדוּהוּ וְגוּרוּ מִמֶּנּוּ כָּל זֶרַע יִשְׂרָאֵל": שָׁקוֹד דַּלְתוֹת אֶרֶךְ אַפַּיִם שקדו על דלתותיו של ה', שהוא ארך אפים. כאמור: "אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי", כלומר: בואו אל פתחו לעתים קרובות. לשם כך. נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם כאמור באיכה: נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה’: נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם : מִי יוֹדֵעַ רַצּוֹת וְיוֹאֵל נראה שהוא רומז לפסוק ביואל (ולכן הוא משתמש במלה הזאת): "וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל ה’ אֱלֹהֵיכֶם כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה: מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחָם". ויתכן שהוא רומז גם לפסוק ביונה: "וַיִּגַּע הַדָּבָר אֶל מֶלֶךְ נִינְוֵה וַיָּקָם מִכִּסְאוֹ וַיַּעֲבֵר אַדַּרְתּוֹ מֵעָלָיו וַיְכַס שַׂק וַיֵּשֶׁב עַל הָאֵפֶר: וַיַּזְעֵק וַיֹּאמֶר בְּנִינְוֵה מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו לֵאמֹר הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה הַבָּקָר וְהַצֹּאן אַל יִטְעֲמוּ מְאוּמָה אַל יִרְעוּ וּמַיִם אַל יִשְׁתּוּ: וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים בְּחָזְקָה וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם: מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְלֹא נֹאבֵד" מעבר לרמזים על שני המקומות האלה שמכילים את המלים "מי יודע". כאן הכונה היא לשאול את הקהל, מי מכם יודע לרצות את ה', שיבא ויתפלל. הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל פסוק מעמוס: עִרְכוּ שֶׁוַע וּתְפִלָּה לְצָרָה. קַדְּשׁוּ צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה מנבואת התשובה של יואל: "קַדְּשׁוּ צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה אִסְפוּ זְקֵנִים כֹּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ בֵּית ה’ אֱלֹהֵיכֶם וְזַעֲקוּ אֶל ה’". יְבַקֵּשׁ יְפַלֵּל יתפלל אֱלֹהִים עוֹבֵד עובד האלהים. וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְלֹא נֹאבֵד כאמור, גם זה חלק מדברי מלך נינוה: "וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים בְּחָזְקָה וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם: מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְלֹא נֹאבֵד": הֵרָצֶה שַׁי וָתֶשֶׁר מֵהַשְׁמֵן. מֵרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן כאמור: "הֲיִרְצֶה ה’ בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי", וכונת הפיטן להזכיר את העובדה שה' יחפוץ בתפלתנו כקרבן: חֲפוֹץ שְׁמוֹעַ מִתִּקְרוֹבֶת עוֹלִים. לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה’ בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה’ הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים. כונתו של שמואל היא שה' רוצה שנקשיב לו, וזה עדיף מחלב אילים. אבל כונת הפיטן שה' יקשיב לתפלתנו יותר מאשר קבלת קרבנות. זְכוּת וְיֹשֶׁר עָקֹב. זְכוֹר אֱלֹהֵי יַעֲקֹב זכור לנו את זכויותינו ואת מעשינו הישרים. קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים. וְשָׂפָה בְּשִׁלּוּם פָּרִים כאמור: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה’ אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ: קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה’ אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ". אף הפיטן פונה אל הקהל שיעשו כאמור כאן:
אֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ. אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ מקור הפסוק בתהלים. בְּהַשְׁכִּימִי בְּתַחַן בתפלה, בתחִנה לִפְנֵי מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ. בְּעֵת רָצוֹן עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ מבוסס על הפסוק "וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה’ עֵת רָצוֹן אֱלֹהִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ": גָּדוֹל וְגִבּוֹר עַל כָּל שִׁמְךָ אִמְרָתֶךָ כאמור "אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ וְאוֹדֶה אֶת שְׁמֶךָ עַל חַסְדְּךָ וְעַל אֲמִתֶּךָ כִּי הִגְדַּלְתָּ עַל כָּל שִׁמְךָ אִמְרָתֶךָ". גְּבוּרַת רַחֲמֶיךָ מֵאָז וְאֵלֵינוּ מַחְשְׁבוֹתֶיךָ מאז ומעולם אתה חושב עלינו ומרחם עלינו. יתכן שהפיטן מבקש לרמוז לפסוק "כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבֹת אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב עֲלֵיכֶם נְאֻם ה’ מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא לְרָעָה לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה" או לפסוק "הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה מִזְּבֻל קָדְשְׁךָ וְתִפְאַרְתֶּךָ אַיֵּה קִנְאָתְךָ וּגְבוּרֹתֶךָ הֲמוֹן מֵעֶיךָ וְרַחֲמֶיךָ אֵלַי הִתְאַפָּקוּ". אבל אין כאן צטוט מובהק. דְּבָרְךָ רֹאשׁ אֱמֶת לָנוּ כאמור: "רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת וּלְעוֹלָם כָּל מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ", בְּאֹמֶן עֵצוֹתֶיךָ כאמור: "ה’ אֱלֹהַי אַתָּה אֲרוֹמִמְךָ אוֹדֶה שִׁמְךָ כִּי עָשִׂיתָ פֶּלֶא עֵצוֹת מֵרָחוֹק אֱמוּנָה אֹמֶן". דְּרָכֶיךָ וּמִדּוֹתֶיךָ בְּעָמְדָם לְפָנֶיךָ לְהַקְדִּים לָמוֹ חֲנִינוֹתֶיךָ כלומר דרכך להקדים את מדת הרחמים: הַמְּחִילָה וְהַסְּלִיחָה שֶׁלְךָ וַעֲבוֹר עַל פֶּשַׁע תִּפְאַרְתֶּךָ תפארתך בכך שאתה עובר על פשע. המדה הזאת היא תפארתך והיא הֲדַר כְּבוֹד הוֹדֶךָ וְדִבְרֵי נִפְלְאוֹתֶיךָ הצטוט הוא מתהלים. (מהפרק הידוע בכנויו אשרי והפותח בתהלה לדוד). וְהִנְנוּ אָתָאנוּ לְךָ בְּעֹצֶם חֶמְלָתֶךָ באנו אליך בגלל רחמיך הרבים. וּלְךָ לְבַד הוֹחַלְנוּ וְאַתָּה תַעֲנֶה מְחִילָתֶךָ כאמור "כִּי לְךָ ה’ הוֹחָלְתִּי אַתָּה תַעֲנֶה אֲדֹנָי אֱלֹהָי": זְכֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶּדֶם גָּאַלְתָּ שֵׁבֶט נַחֲלָתֶךָ כאמור: "זְכֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶּדֶם גָּאַלְתָּ שֵׁבֶט נַחֲלָתֶךָ הַר צִיּוֹן זֶה שָׁכַנְתָּ בּוֹ". זְכוּת אָבוֹת לַבָּנִים יוֹדִיעַ אֶל אֲמִתֶּךָ הפיטן משתמש כאן בפסוק שכתב חזקיהו מלך יהודה כשחלה והבריא: "חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ כָּמוֹנִי הַיּוֹם אָב לְבָנִים יוֹדִיעַ אֶל אֲמִתֶּךָ". אלא שהפיטן מוציא את הפסוק מהקשרו המקורי, ואומר שבזכות אבותינו תגאל אותנו, ובכך תוודע אמתך.. חֶסֶד נְעוּרִים אַהֲבַת כְּלוּלוֹתֶיךָ כאמור: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה’ זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". גם הפיטן מבקש להזכיר כאן את זכות אבות וחסד הנעורים של עם ישראל, ומבקש מה' לזכור אותם. חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ פסוק מאיכה. וכאן כונתו שבאמונתך רחם עלינו: טוּבְךָ אֲשֶׁר נוֹדַע לְנֶאֱמָן בַּיִת מְשָׁרְתֶךָ כאן מבקש הפיטן להזכיר את שם ה' המבטא רחמים, ואת שלש עשרה מדות הרחמים, את שני אלה הודיע ה' למשה שנאמר עליו "לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא: פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה’ יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה". ה' הודיע למשה את שמו במעמד הסנה, ואת מדות הרחמים בהר סיני. הפיטן מבקש להזכיר את אלה ואת אלה, כפי שהוא מפרט: טֶכֶס שֵׁם רַחוּם בְּאַרְבַּע אוֹתִיּוֹתֶיךָ. יָתֵד תָּקוּעַ בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה תֵּבוֹתֶיךָ. יָגֹלוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ בזכות מדות הרחמים: כִּי אֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ מבוסס על הפסוק "וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ נוֹדֶה לְּךָ לְעוֹלָם לְדֹר וָדֹר נְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ". אלא שכאן לקח הפיטן חלק קטן מהפסוק, והוא ממשיך: כְּדַלִּים וּכְרָשִׁים דָּפַקְנוּ דְלָתֶיךָ. ולכן אנו מבקשים: לֹא לְמַעֲנֵנוּ כִּי אִם בְּרוֹב צִדְקוֹתֶיךָ. לָרָעִים וְלַטּוֹבִים וְהִיא תְהִלָּתֶךָ הרעיון שה' מושיע אותנו למענו ולא למעננו, חוזר כמה פעמים בתנ"ך: מַטֵּה כְּלַפֵּי חֶסֶד זוּ הִיא אָמָּנוּתֶךָ האמנות המיוחדת שלך היא ההטיה כלפי חסד. מִדָּה וּמִדָּה הִיא לְשַׁבֵּחַ צְפִירָתֶךָ: נֹהֵג חִנָּם חֶסֶד עִם כָּל בְּרִיּוֹתֶךָ. נְתִיבוֹת חֵן וְרַחֲמִים לְנוֹצְרֵי עֵדוֹתֶיךָ עם כל בריותיך אתה נוהג בחסד, אבל במיוחד עם נוצרי עדותיך, כלומר שומרי תורתך: סְלִיחָה מְבַקְּשִׁים תָּכִין לִבָּם לִקְרָאתֶךָ תכין את לבם של אלה שמבקשים ממך סליחה. כאמור: "תַּאֲוַת עֲנָוִים שָׁמַעְתָּ ה’ תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ". שִׂימָה דִמְעָתָם בְּנֹאדְךָ הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ כאמור: "נֹדִי סָפַרְתָּה אָתָּה שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ". כלומר: שים לב לדמעות שאנו שופכים לפניך: עֹנִי וְעִנּוּי וְעֶלְבּוֹן בְּנֵי בְרִיתֶךָ ראה כמה עמך עניים ומעונים ועלובים בגויים. את ענים ועלבונם עֵינֶיךָ תֶחֱזֶינָה יְיָ בְּכָל צִדְקוֹתֶיךָ: פּוֹקְדֶיךָ בַּצַּר צָקוּן לַחַשׁ תּוֹכְחוֹתֶיךָ עם ישראל, שכשצר להם הם באים בתפלה לבקש את רחמיך. (הבטוי שאול מהפסוק "ה’ בַּצַּר פְּקָדוּךָ צָקוּן לַחַשׁ מוּסָרְךָ לָמוֹ"). פַּלְּטֵם מִשַּׁחַת מֵחֲמֵשֶׁת מִינֵי עֶבְרָתֶךָ בכמה מקומות מזכיר המדרש את חמשת מלאכי החבלה: אף וחמה וקצף והשמד והשחת. אנו מבקשים מה' שיצילנו מהם: צוֹפֶה לְקַטְרֵג וּלְחַבֵּל אוֹם רַעְיָתֶךָ השטן המחפש דרך לקטרג על האומה שקראת לה רעיתך. צַוֵּה לִנְעוֹל דֶּלֶת פֶּן יִכָּנֵס בִּמְחִיצוֹתֶיךָ נעל את הדלת בפני השטן: קוֹל יַעֲקֹב בְּעֵת יַעַל מִתְּהוֹמוֹתֶיךָ בשעה שיעלה אליך קולו של עם ישראל אל השמים. קַבֵּל את קולם ותפלתם בְּרַחֲמִים מִתַּחַת לְכֵס יְשִׁיבוֹתֶיךָ: רַחַשׁ מְשַׁלְמִים מְקוֹם זְבָחֶיךָ וְעוֹלוֹתֶיךָ קולם של אלה שמשלמים תפלה במקום קרבנות. רְצֵה נִדְבָתָם וַחֲתוֹר לָמוֹ חֲתִירָתֶךָ מבוסס על המדרש שה' ותר חתירה תחת כסא כבודו כדי לקבל את החוזרים בתשובה: שׁוּב לְמַעַן עֲבָדֶיךָ וְהִנָּחֵם עַל אֲיֻמָּתֶךָ הפיטן מחבר כאן יחד כמה פסוקים. דברי ישעיהו: "לָמָּה תַתְעֵנוּ ה’ מִדְּרָכֶיךָ תַּקְשִׁיחַ לִבֵּנוּ מִיִּרְאָתֶךָ שׁוּב לְמַעַן עֲבָדֶיךָ שִׁבְטֵי נַחֲלָתֶךָ", ודברי משה "שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ". הבטוי אֲיֻמָּתֶךָ מקורו בשיר השירים. הפיטן מבקש להזכיר את כל הפסוקים האלה ולרמוז על היחס המיוחד שלה' לישראל ול דרכו לקבל שבים. שִׁמְךָ יַעֲמָד לָנוּ וְיָשָׁב נָא אַפְּךָ וַחֲמָתֶךָ הפיטן מחבר את דברי דניאל "אֲדֹנָי כְּכָל צִדְקֹתֶךָ יָשָׁב נָא אַפְּךָ וַחֲמָתְךָ מֵעִירְךָ יְרוּשָׁלִַם הַר קָדְשֶׁךָ כִּי בַחֲטָאֵינוּ וּבַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵינוּ יְרוּשָׁלִַם וְעַמְּךָ לְחֶרְפָּה לְכָל סְבִיבֹתֵינוּ". יחד עם הבקשה ששמו הגדול של ה' יעמד לנו: תִּתְאַזֵּר בַּחֲסִידוּתֶךָ וְתִתְעַטֵּף בַּחֲנִינוֹתֶיךָ. וְתָבֹא לְפָנֶיךָ מִדַּת טוּבְךָ וְעִנְוְתָנוּתֶךָ יבואו לפניך מדות הרחמים. ענותנות בלשון חז"ל היא אי הקפדה של אדם על כבודו והיכולת לא לכעוס:
אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל נוֹדָעְתָּ כאמור "נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ". אַתָּה יְהֹוָה אָבִינוּ אָתָּה כאמור "וְעַתָּה ה’ אָבִינוּ אָתָּה אֲנַחְנוּ הַחֹמֶר וְאַתָּה יֹצְרֵנוּ וּמַעֲשֵׂה יָדְךָ כֻּלָּנוּ": בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלֶיךָ קָרְבֵנוּ הפיטן מתבסס על הפסוק "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה’ אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו" והוא מבקש שה' יקרבנו אליו. רָם וְנִשָּׂא אַתָּה בְקִרְבֵּנוּ: גְּמַלְתָּנוּ הַטּוֹבוֹת גַּם בְּחוֹבֵנוּ גם כאשר התחיבנו בחטאתנו, אתה גמלתנו טוב. לֹא בְצִדְקוֹתֵינוּ וּבְיֹשֶר לְבָבֵנוּ כאמור: "לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם", כפי שאומר שם משה שאנו עם קשה ערף: דּוֹדֵנוּ גַּם כִּי זֻנַּחְנוּ. גְּאָלֵנוּ כִּי עֲבָדִים אֲנָחְנוּ כדברי עזרא: "כִּי עֲבָדִים אֲנַחְנוּ וּבְעַבְדֻתֵנוּ לֹא עֲזָבָנוּ אֱלֹהֵינוּ וַיַּט עָלֵינוּ חֶסֶד לִפְנֵי מַלְכֵי פָרַס לָתֶת לָנוּ מִחְיָה לְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ וּלְהַעֲמִיד אֶת חָרְבֹתָיו וְלָתֶת לָנוּ גָדֵר בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִָם": הִנְנוּ בַּעֲוֹנֵינוּ עַד דַּכָּא כאמור: "תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם". ולכן אנו מבקשים לשוב. וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ לְךָ מְחַכָּה: וְאַיֵּה חֲסָדֶיךָ הָרִאשׁוֹנִים עִמָּנוּ הפיטן רומז לפסוק "אַיֵּה חֲסָדֶיךָ הָרִאשֹׁנִים אֲדֹנָי נִשְׁבַּעְתָּ לְדָוִד בֶּאֱמוּנָתֶךָ". מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם נֶאֱמָנוּ: זַעַף נִשָּׂא וַתַּשׁ כֹּחֵנוּ נשאנו את זעפך, ותש כחנו. יְיָ אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנוּ פסוק מתהלים, במקור נאמר בשלון יחיד, כמו פסוקים רבים בסליחות שבמקור נאמרו בלשון יחיד ואנו אומרים אותם בלשון רבים: חַלְחַלוֹת רַבּוֹת בִלּוּ בְשָׂרֵנוּ. נָא אַל בַּחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנוּ ההמשך של הפסוק לעיל: טֹרַח הַצָּרוֹת אֵין לְהִסָּפֵר אי אפשר לספור את הצרות שבאו עלינו. אַיֵּה שֹׁקֵל וְאַיֵּה סֹפֵר הבטוי שאול מישעיהו. אבל כונת הפיטן שאין לספור את צרותינו: יָדַעְנוּ רִשְׁעֵנוּ כִּי פָשָׁעְנוּ. כִּי אֱמֶת עָשִׂיתָ וַאֲנַחְנוּ הִרְשָׁעְנוּ וְאַתָּה צַדִּיק עַל כָּל הַבָּא עָלֵינוּ כִּי אֱמֶת עָשִׂיתָ וַאֲנַחְנוּ הִרְשָׁעְנוּ: כַּעַס יוּפָר וְחָרוֹן מֶנּוּ יֶחְדָּל הסר כעסך וחרונך מעלינו. כִּי קָטֹן יַעֲקֹב וָדָל: לַחַץ יוּסַר וְעוֹל מֵעָלֵינוּ יְחֻבָּל יוסר מעלינו עול הגויים. כִּי כָשַׁל כֹּח הַסַּבָּל מקור הבטוי בספר נחמיה: מְנָת מִדָּתֵנוּ לֹא תִגְבֶּה לא תפרע את ובנו כפי שמגיע לנו. כִּי נִשְׁאַרְנוּ מְעַט מֵהַרְבֵּה כאמור: "תִּפָּל נָא תְחִנָּתֵנוּ לְפָנֶיךָ וְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדֵנוּ אֶל ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּעַד כָּל הַשְּׁאֵרִית הַזֹּאת כִּי נִשְׁאַרְנוּ מְעַט מֵהַרְבֵּה כַּאֲשֶׁר עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֹתָנוּ". כלומר: היינו רבים וכעת נותרנו מועטים: נַחֵם עַל הָרָעָה לַאֲיֻמָּתֶךָ כונת הפיטן להזכיר את הפסוק "שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ", אלא שהפיטן החליף א תהמלה "הנחם" במלה אחרת לגמרי, בעלת משמעות שונה, "נחם". בגלל שמבנה הפיוט מחיב שהשורה הזאת תתחיל באות נ'. מַטֵּה כְּלַפֵּי חֶסֶד אָמָּנוּתֶךָ שהרי דרכך ואמנותך להטות כלפי חסד: סָלְחָן, אִם עֲוֹנֵינוּ בָנוּ אִם עֲוֹנֵינוּ עָנוּ בָנוּ ה’ עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ כִּי רַבּוּ מְשׁוּבֹתֵינוּ לְךָ חָטָאנוּ . עָזְרֵנוּ כִּי עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ כדברי אסא: "עָזְרֵנוּ ה’ אֱלֹהֵינוּ כִּי עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ": עָרְפֵּנוּ כֹּף לְךָ לְהִשְׁתַּעְבֵּד כף את ערפנו להשתעבד לך. ובְּאַהֲבָה וּבְיִרְאָה אוֹתְךָ לַעֲבוֹד וּלְכַבֵּד: פּוֹקְדֶיךָ קִדְּשׁוּ צוֹמוֹת לִקְבּוֹעַ מבוסס על המנהג לצום בעשרת ימי תשובה. וְדַעְתָּם קְצָרָה צָרְכָּם לִתְבּוֹעַ אין להם מספיק דת כדי לדת איך לבקש ממך את צרכיהם. מבוסס על התפלה הקצרה שנזכרה בגמ': "צרכי עמך ישראל מרובין ודעתם קצרה יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורה": צקון לַחֲשָׁם תפלתם, כאמור: "ה’ בַּצַּר פְּקָדוּךָ צָקוּן לַחַשׁ מוּסָרְךָ לָמוֹ" אֵלֶיךָ תָבֹא תפלתם תבא אליך. מבוסס על פסוק בתהלים. חַתֵּל לְאִישׁ אִישׁ נִגְעוֹ וּמַכְאוֹבוֹ חבוש את פצעי כל אדם: קוֹל יַעֲקֹב נוֹהֵם מִתְּהוֹמוֹתֶיךָ. תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ תשמע מן השמים את קול עמך ישראל העולה מן הארץ. מקור הבטוי בדברי יצחק הקול קול יעקב. כמו כן, הפיטן מתבסס כאן על תפלת שלמה האומרת "וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ": רוֹדֶה רוֹדֵף בְּאַף תְּכַלֶּה תכלה בכעסך את השטן הרודה בנו. שְׁנַת שִׁלּוּמִים לְרִיב צִיּוֹן תְּגַלֶּה תנקום בגויים כנבואת ישעיהו שנאמר בה "כִּי יוֹם נָקָם לַה’ שְׁנַת שִׁלּוּמִים לְרִיב צִיּוֹן" כלומר זמן שנוקמים בו בגויים על אשר עעשו לציון: שַׁרְתָּ וְרַדְתָּ מִנֹּעַר קְנוֹתֵנוּ ראית אותנו וקנית אותנו כבר מנעורינו. אַל תַּשְׁלִיכֵנוּ לְעֵת זִקְנָתֵנוּ: תָּעִינוּ לִשְׂמֹאל וִימִינְךָ תְקָרְבֵנוּ. כִּכְלוֹת כֹּחֵנוּ אַל תַּעַזְבֵנוּ מבוסס על הפסוק "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי". כמו כן הוא מזכיר את דברי חז"ל "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת". אלא שהוא משנה את המשמעות, ואומר: אנו תעינו לשמאל, כלומר חטאנו, אבל ימינך תקרבנו.: תַּבִּיט וְתָצִיץ וְתַשְׁגִּיחַ לִרְחוּמֶיךָ כאמור: "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים". כלומר: תציץ עלינו באהבה כמו דוד בשיר השירים. תִּתְאַזֵּר בַּחֲנִינוֹתֶיךָ. תִּתְלַבֵּשׁ בְּצִדְקוֹתֶיךָ כדברי ישעיהו על ה' "וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה". תִּתְכַּסֶּה בְּרַחֲמֶיךָ. וְתִתְעַטֵּף בַּחֲסִידוּתֶךָ. וְתָבֹא לְפָנֶיךָ מִדַּת טוּבְךָ וְעַנְוְתָנוּתֶךָ יבואו לפניך מדות הרחמים. ענותנות בלשון חז"ל היא אי הקפדה של אדם על כבודו והיכולת לא לכעוס:
אַתָּה חֶלְקִי וְצוּר לְבָבִי. אִוִּיתִיךָ בַּלַיְלָה עַל מִשְׁכָּבִי כאמור: "נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ בַּלַּיְלָה אַף רוּחִי בְקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךָּ כִּי כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ יֹשְׁבֵי תֵבֵל". אֵלֶיךָ יְיָ אֶקְרָא בַּעֲטֹף לִבִּי בשעת צרת לבי. כאמור: "מִקְצֵה הָאָרֶץ אֵלֶיךָ אֶקְרָא בַּעֲטֹף לִבִּי בְּצוּר יָרוּם מִמֶּנִּי תַנְחֵנִי": בָּגַדְנוּ וְהִרְבִּינוּ חֵמוֹת וּכְעָסִים בגדנו בה', ובכך הוא מרבה לכעוס עלינו. לְמִרְמָס אָנוּ מְעֻשִּׂים כאשר ה' כועס עלינו, הוא נותן אותנו למרמס לכל העמים. כמו שנאמר משל שבו נמשלו ישראל לכרמו של ה': "וְעַתָּה אוֹדִיעָה נָּא אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס". כִּי אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂיםלא קמו צוות: גָּבְרוּ מְאֹד מְצוּקוֹתֵנוּ. בָּרֹאֶה שָׁגִינוּ פְּלִילוֹת פּוּקוֹתֵינוּ כדברי ישעיהו: "וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר שָׁגוּ בָּרֹאֶה פָּקוּ פְּלִילִיָּה". כלומר: חטאנו. וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל צִדְקוֹתֵינוּ כאמור: "וַנְּהִי כַטָּמֵא כֻּלָּנוּ וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל צִדְקֹתֵינוּ וַנָּבֶל כֶּעָלֶה כֻּלָּנוּ וַעֲוֹנֵנוּ כָּרוּחַ יִשָּׂאֻנוּ: וְאֵין קוֹרֵא בְשִׁמְךָ מִתְעוֹרֵר לְהַחֲזִיק בָּךְ כִּי הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ מִמֶּנּוּ וַתְּמוּגֵנוּ בְּיַד עֲוֹנֵנוּ". כלומר: כלנו היינו כבגד בלוי בחטאינו: דַּעַת חָסַרְנוּ אין בנו דעת ונותרנו פְּתָאִים מֵעָרְמָה כלומר טפשים וללא חכמה. תָּהֳלָה תָּשִׂים בְּמַלְאֲכֵי רוּמָה. אַף כִּי אֱנוֹשׁ רִמָּה הפיטן מחבר כאן שני דיני ק"ו של אליפז התימני ובלדד השוחי "הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה: אַף שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם יְדַכְּאוּם לִפְנֵי עָשׁ". "הֵן עַד יָרֵחַ וְלֹא יַאֲהִיל וְכוֹכָבִים לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו: אַף כִּי אֱנוֹשׁ רִמָּה וּבֶן אָדָם תּוֹלֵעָה". כלומר: ה' לא מאמין אפילו למלאכים וגם הכוכבים לא זכים בעיניו, ק"ו שאין להצדיק את בני האדם שאינם אלא רמה ותולעה: הֵן אִיִּים תִּטוֹל כַּדַּק ישעיהו אומר: "הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ הֵן אִיִּים כַּדַּק יִטּוֹל". כלומר: בעיני ה' כל הגוים הם כטפה מדלי, שהרי הוא נוטל אייים מהים כמו שנוטלים דק. דבר קטן, מן המים. כיון שאתה ה' כה גדול. וְאִם עַוְלָתָה תְּחַפֵּשׂ וְתִבְדַּק אם תחפש את עוונותינו. מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק ברור שתמצא את עוונותינו, ומה אנו נוכל עוד להוסיף ולומר. הלשון כאן שאולה מדברי יהודה אל יוסף.: וַאֲבַקֵּשׁ גּוֹדֵר גָּדֵר וְעוֹמֵד בַּפֶּרֶץ יחזקאל אומר: "וָאֲבַקֵּשׁ מֵהֶם אִישׁ גֹּדֵר גָּדֵר וְעֹמֵד בַּפֶּרֶץ לְפָנַי בְּעַד הָאָרֶץ לְבִלְתִּי שַׁחֲתָהּ וְלֹא מָצָאתִי". כלומר: חפשתי צדיק אחד שיוכל להתפלל לפני ולא אשחית את הארץ, ולא מצאתי. גם הפיטן אומר: אין מי שיתפלל בעדנו. אמנם, יחזקאל אומר את הדברים כדי לבאר מדוע ה' החריב את ירושלים, ואילו הפיטן מבקש דבר אחר שה' יקבל את תפלתנו למרות שאין מי שיתפלל בעדנו. וְיָשָׁר אַיִן פָּנִים לְהָרֵץ. אָבַד חָסִיד מִן הָאָרֶץ כאן ממשיך הפיטן ואומר, אין אדם ישר שיוכל לרצות את פני ה', לא נותר כל חסיד וישר בארץ. הפיטן מתבסס על דברי מיכה: "אָבַד חָסִיד מִן הָאָרֶץ וְיָשָׁר בָּאָדָם אָיִן".: זְמַן קִצִּי סָתוּם מִלֵּידַע איננו יודעים מתי הקץ ומתי הגאלה. ה' צוה את דינאל לא לגלות את הדברים. כאמור "וְאַתָּה דָנִיֵּאל סְתֹם הַדְּבָרִים וַחֲתֹם הַסֵּפֶר עַד עֵת קֵץ יְשֹׁטְטוּ רַבִּים וְתִרְבֶּה הַדָּעַת ... לֵךְ דָּנִיֵּאל כִּי סְתֻמִים וַחֲתֻמִים הַדְּבָרִים עַד עֵת קֵץ". עֲוֹנוֹתַי הִטּוּ קַרְנִי לְגַדַּע בגלל עוונותי נגדעה קרני, ואנ בגולה. כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע כאמור: " כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד". וכונת הפיוט: אנו אכן יודעים שחטאנו, ולכן אנו סובלים וקרננו גדועה: חָמָס אֶקְרָא וְאֵין מוֹשִׁיעַ. לָמָּה צַדִּיק מַכְתִּיר מַרְשִׁיעַ חבקוק פותח את ספרו בקריאה: "עַד אָנָה ה’ שִׁוַּעְתִּי וְלֹא תִשְׁמָע אֶזְעַק אֵלֶיךָ חָמָס וְלֹא תוֹשִׁיעַ". ובהמשך הוא אומר: "לָמָּה תַרְאֵנִי אָוֶן וְעָמָל תַּבִּיט וְשֹׁד וְחָמָס לְנֶגְדִּי וַיְהִי רִיב וּמָדוֹן יִשָּׂא: עַל כֵּן תָּפוּג תּוֹרָה וְלֹא יֵצֵא לָנֶצַח מִשְׁפָּט כִּי רָשָׁע מַכְתִּיר אֶת הַצַּדִּיק עַל כֵּן יֵצֵא מִשְׁפָּט מְעֻקָּל". כלומר: למה הרשעים גוברים על הצדיקים ולמה הגוים גוברים על ישראל?. וְלֹא קָצְרָה יָדְךָ מֵהוֹשִׁיעַ לא קצרה ידך מהושיע, ומדוע אינך מושיע. אם כי הפיטן מבקש לרמוז גם לתשובה לשאלתו: "הֵן לֹא קָצְרָה יַד ה’ מֵהוֹשִׁיעַ וְלֹא כָבְדָה אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ: כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ". בגלל חטאינו אינך מושיע: טְלָאֶיךָ דּוֹפְקִים כַּיָּם הוֹמִים עם ישראל שנמשלו לצאנך דופקים בדלתך. אֲנוּסִים חֲמוּסִים בְּיַד אֻמִּים כל הגוים תופשים אותם וחומסים אותם. אַל תִּשְׁכָּחֵנוּ לָנֶצַח וְתַעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים מתבסס על פסוק בסוף איכה: יַעֲקֹב לִמְשִׁסָּה וְיִשְׂרָאֵל לְבוֹזְזִים מבוסס על דברי ישעיהו: "וְהוּא עַם בָּזוּז וְשָׁסוּי הָפֵחַ בַּחוּרִים כֻּלָּם וּבְבָתֵּי כְלָאִים הָחְבָּאוּ הָיוּ לָבַז וְאֵין מַצִּיל מְשִׁסָּה וְאֵין אֹמֵר הָשַׁב: מִי בָכֶם יַאֲזִין זֹאת יַקְשִׁב וְיִשְׁמַע לְאָחוֹר: מִי נָתַן לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים הֲלוֹא ה’ זוּ חָטָאנוּ לוֹ וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ". כיון שחטאנו, אנו לבז ולמשסה. כְּבוֹד שִׁבְעַת חֻפַּת חֲזִיזִים. וּכְרָחֵל נֶאֱלָמָה לִפְנֵי גֹזְזִים כלתך ישראל מסורה לאויביה. כאמור "כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה": כִּילַי נָבָל כְּמֶלֶךְ בִּמְסִבּוֹ הגוים (או הרשעים, ראה להלן) היום חוגגים כמלך במסבו (הבטוי לקוח משיר השירים). נָדִיב וָשׁוֹעַ נִטְרַד מֵחֻבּוֹ קיים לנו את נבואת ישעיהו: "לֹא יִקָּרֵא עוֹד לְנָבָל נָדִיב וּלְכִילַי לֹא יֵאָמֵר שׁוֹעַ", כי כעת, הכילי והנבל עדין נקראים נדיבים.. כִּכְלִי אֵין חֵפֶץ בּוֹ ובנגוד לגוים, אנו נטרדנו ממקומנו ככלי אין חפץ בו.: לֹא לְעוֹלָם תִּטֹּר לְהַחֲרִיבֵנִי הפיטן מחבר כאן שני פסוקים: "הֲיִנְטֹר לְעוֹלָם אִם יִשְׁמֹר לָנֶצַח". עם הפסוק "כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְצוֹף". ה' מבטיח לנו שכעסו לא ימשך לנצח. ואף אנו מבקשים שלא יקצוף עלינו לעולם אלא. שְׂמֹאלְךָ דָחַתְנִי יְמִינְךָ תְקָרְבֵנִי כדברי חז"ל "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת".: יְיָ עָשְׁקָה לִי עָרְבֵנִי כדברי חזקיהו:"כְּסוּס עָגוּר כֵּן אֲצַפְצֵף אֶהְגֶּה כַּיּוֹנָה דַּלּוּ עֵינַי לַמָּרוֹם אֲדֹנָי עָשְׁקָה לִּי עָרְבֵנִי": מֵאָז תָּמִיד לָנוּ הַדִּבָּה אנו החוטאים ולך ה' הצדקה. הִקְוִיתָ שָׁבִים בְּרוּחַ נְדִיבָה נתת תקוה לשבים ואמרת להם אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה צטוט מנבואת התשובה של הושע: נוֹבַעַת בְּנַחַל אֲגָלַי. הוֹלֵל שֹׁקֵט וְשָׁבְתוּ גִילַי ימי שמחתי ומועדי שבתו. וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי פסוק מתהלים. שֶׂה אוֹבֵד בַּקֵּשׁ עַם נוֹשַׁע הפסוק אומר: "תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ כִּי מִצְוֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי". הפיטן אומר שעם ישראל (שנאמר עליו עם נושע בה') תועה כשה אובד, ומבקש שה' יבקשנו. און מָצָא מִבֶּטֶן פָּשַׁע אבל עשו, שפשע כבר בבטן, התעשר ומצא און. ואומר "אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי". צַדִּיק מָט לִפְנֵי רָשָׁע והנה היום יעקב נופל לפני עשו. הפסוק הוא צטוט ממשלי: עֵדוּת בְּיַעֲקֹב בִּתְעוּדָה נֶחְתָּם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם הִבְטַחְתָּ לְהַחֲיוֹתָם כתבת בתורתך (שהיא "עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל"): "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיהֶם" . וְאַף גַם זֹאת בִּהְיוֹתָם: פְּשָׁעִים תַּעֲבִיר וְחוֹבוֹת תִּמְחֹק המשך הבקשה שאנו מבקשים מה' שיעביר את אשמתנו. הִרְחִיבָה שְׁאוֹל נַפְשָׁה לִדְחוֹק וּפָעֲרָה פִיהַ לִבְלִי חוֹק מבוסס על פסוק בישעיהו: "לָכֵן הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק". כלומר: יש הרבה מות. ואנו מבקשים רחמים: צְפֵה לְנַחֲשׁוֹל קְרַב לְחַפְּשֵנוּ. דְּלֵנוּ וְהַעֲלֵנוּ מֵרִפְשֵׁנוּ הצילנו והעלנו מבור הרפש שבו אנו נמצאים. שׁוּבָה יְיָ חַלְּצָה נַפְשֵׁנוּ גם זה צטוט של פסוק, שכדרך הסליחות החליף לשון יחיד בלשון רבים: קִדַּשְׁנוּ צוֹם בִּתְפִלָּה לְקַדֵּם לקדם את פני ה' בתפלה. חוֹבֵשׁ וָצֳרִי לְמַכָּתֵנוּ הַקְדֵּם הקדם רפואה למכתנו. זְכֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶדֶם כאמור "זְכֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶּדֶם גָּאַלְתָּ שֵׁבֶט נַחֲלָתֶךָ הַר צִיּוֹן זֶה שָׁכַנְתָּ בּוֹ": רֹגֶז הַנַּח כַּעַס הָשֵׁךְ שכך את כעסך. אֲסוּרִים בַּעֲבוֹתוֹת אַהַב הַמְשֵׁךְ בניך האסורים בעבותות, משוף אותם בעבותות אהבה, ככתוב: "בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה". מושך אותו והוצא מִבֵּית כֶּלֶא יוֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ ככתוב "לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ": שִׁלּוּחַ קְרָא לִשְׁבוּרָה וְלִשְׁמוּטָה קרא לשלוח ושחרור לעמך ישראל, שכעת הוא אומר שבורה ושמוטה. בָּרִיחַ גְּדַע וּשְׁבוֹר מוֹטָה פתח את הבריח הנועל וכולא אותה, ושבור מעליה את המוטה שנתנו הגוים על צוארה. רְפָא שְׁבָרֶיהָ כִי מָטָה כאמור: "הִרְעַשְׁתָּה אֶרֶץ פְּצַמְתָּהּ רְפָה שְׁבָרֶיהָ כִי מָטָה": תְּשׁוּבָה הֵשַׁבְתִּי לְתַנִּין זוֹחֵל לשטן, הקטגור, שמבקש להטות אותי מעל ה', אני משיב לו:. תִּקְוָתִי הוּא סוֹלֵחַ וּמוֹחֵל אני סומך על ה' שסולח ומוחל. הֵן יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל פסוק מאיוב. שמשמעותו, אפילו אם יהרגני אני עובד אותו: אֵלֵינוּ הַטֵּה בּוֹרֵא אָזְנֶךָ פניה אל ה' שיטה אלינו את אזנו. שְׁמַע יָהּ דּוֹרְשֶׁיךָ הַאֲזִינָה מְחַנְּנֶיךָ. תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ: חַזֵּק כּוֹשֵׁל וְאַמֵּץ רִפְיוֹן חזק את החלשים בעמך. מִקְדָּשׁ יַסֵּד, יַשֵּׁב אַפִּרְיוֹן העמד שוב את המקדש, שנמשל בשיר השירים לאפיריונו של ה'. הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן פסוק מסוף המזמור שבו מבקש דוד מחילה על חטאיו:
תּוֹחֶלֶת יִשְׂרָאֵל חֶסֶד לֹא נֶעֱזָב פניה לה', ה' שישראל מייחלים אליו והוא לא עזב חסדו מישראל. תִּקְוָתָם נֶצַח אֵמוּן לֹא אַכְזָב שהוא תקות ישראל לנצח, ולא מכזב באמונתו. שׁוֹמְרֵי חֲזוֹן הַמּוֹעֵד עם ישראל, שהם שומרים על החזון רוֹאוֹת כַּמַּרְזָב . שָׁחוּ כָּלוּ עיניהם כלו מבכי וְעֵמֶק הַבָּכָא זָב: רוּם רַעֲנָן מַטָּה מַטָּה שָׁפֵל עם ישראל שנמשל לזית רענן, רומו שפל מטה מטה. ככתוב בתוכחה. רֹאשׁ לְזָנָב וְעִקָּר לְעַרַאי וְטָפֵל ישראל שיהו ראש והיו עקר, נעשו זנב. כאמור בפרשת התוכחה שאם נתברך נהיה לראש ואם נחטא ותקלל נהיה לזנב. קֵץ תַּכְלִית לְיוֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וּמַאֲפֵל. קַוֵּה לְאוֹר שִׁית עָנָן וַעֲרָפֶל היושבים מבחשך ומחכים לדעת מתי הקץ והאור, מוצאים את עצמם ענן וערפל: צְבִי קֹדֶשׁ הִלַּלְתָּ רֵאשִׁית לְהַרְשִׁים עם ישראל שהם צבי קדש, והם ראשית תבואתו של ה' כדברי ירמיהו. צָץ הַמַּטֶה וּפָרַח הַזָּדוֹן לְיוֹרְשִׁים והנה המטה פורח דוקא לרשעים ולא לישראל. פִּנִּיתָ סְלָעִים וּטְרָשִׁים לְהַשְׁבִּיחַ שָׁרָשִׁים כאמור במשל: "גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ: פִּנִּיתָ לְפָנֶיהָ וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ וַתְּמַלֵּא אָרֶץ...". פָּרַצְתָּ מְשׂוֹשׁ פְּרָאִים וַעֲמָלֵק חוֹרְשִׁים והנה עתה עמלק והאויבים חורשים את ישראל: עָרִיץ וְכָל הַבָּא בּוֹזֵז וְשׁוֹלֵל כל עובר בוזז את ישראל ולוקח את שללם. עוֹבֵר וְשָׁב וְזִיז שָׂדַי יְעוֹלֵל כאמור בהמשך אותו משל: "לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ: יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר וְזִיז שָׂדַי יִרְעֶנָּה". למה כעת הכל שוללים את ישראל?.סְבָאוּם שְׂבֵעִים וְהַשְׁאָר דָּשִׁים לְמוֹלֵל הגויים השבעים שתו את ישראל וסבאו. ישראל נמשלו לגפן, והכל שתו את יינה וסבאו, והשאר דשו את בשרה. סוֹכת יֶתֶר הַבָּז לְזַלְזֵל לְהִתְעוֹלֵל הבטוי יתר הבז לקוח ממלחמת מדין, וכאן כונתו כל מה שלא בזזו הגויים הקודמים בוזזים האחרונים: נֶטַע כַּנָּתְךָ המשך המשל דלעיל: "וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ וְעַל בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ". היום היא נתונה לְמִגְזַר בַּרְזֶל וַחֲרִיצִים מסורה לאויביה, כמו שעשה דוד לבני עמון שנוצחחו במלחמה: "וְאֶת הָעָם אֲשֶׁר בָּהּ הוֹצִיא וַיָּשֶׂם בַּמְּגֵרָה וּבַחֲרִצֵי הַבַּרְזֶל וּבְמַגְזְרֹת הַבַּרְזֶל...". נָטַשְׁתָּ וְעָזַבְתָּ וּבָאוּ בָהּ פָּרִיצִים נטשת את כרמך, ובאו בו האויבים, כאמור: "וַהֲסִבּוֹתִי פָנַי מֵהֶם וְחִלְּלוּ אֶת צְפוּנִי וּבָאוּ בָהּ פָּרִיצִים וְחִלְּלוּהָ". מְצֻיֶּנֶת חִפּוּי כֶּסֶף וִירַקְרַק חָרוּצִים עם ישראל, שנאמר עליו "כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ", האומה המצוינת והמחופה כסף, כעת היא מִדְרַס גֵּז וְנֵץ וְאֶפְרוֹחֶיהָ קְרוּצִים דרוסה ע"י עופות דורסים, ואפרוחיה מסורים לשחיטה, כלומר: עם ישראל מסור לאויביו: לְכָל הַבָּא עָלֵינוּ מְעַט קָצַפְתָּ. לְרָעָה עָזְרוּ גוֹי עַז חָצַפְתָּ זכור את דבריך ביד זכריה: "וְקֶצֶף גָּדוֹל אֲנִי קֹצֵף עַל הַגּוֹיִם הַשַּׁאֲנַנִּים אֲשֶׁר אֲנִי קָצַפְתִּי מְּעָט וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה". אתה קצפת עלינו מעט, אבל הגויים עזרו לרעה. כַּף עַיִן בְּעַיִן מִפְּרוֹעַ אָסַפְתָּ. כְּלַפֵּי חֶסֶד זְרוֹעַ גִּבּוּי חָשַׂפְתָּ לא פרעת את נקמתך מאויביך: יָד לְקַבֵּל פָּשַׁטְתָּ וְנָתַנּוּ סוֹרֶרֶת אתה פשטת יד בתשובה אבל אנו לא שבנו אלא נתנו כתף סוררת. כאמור "וַתָּעַד בָּהֶם לַהֲשִׁיבָם אֶל תּוֹרָתֶךָ וְהֵמָּה הֵזִידוּ וְלֹא שָׁמְעוּ לְמִצְוֹתֶיךָ וּבְמִשְׁפָּטֶיךָ חָטְאוּ בָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אָדָם וְחָיָה בָהֶם וַיִּתְּנוּ כָתֵף סוֹרֶרֶת וְעָרְפָּם הִקְשׁוּ וְלֹא שָׁמֵעוּ". יָד אָזְלָה מִכֹּל כְּקוֹל הַנְסֹרֶת ראה כי אזלה ידנו. וקים מה שנאמר בשירת האזינו "כִּי יָדִין ה’ עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב". טוּר חֶסֶד וּבְרִית לְאָבוֹת מַסֹּרֶת. טוּב טַעַם פְּתַח לְהַתִּיר אוֹסָרֶת פתח את ידך והתר אותנו ממאסרנו: חֶשְׁבּוֹן אַחַר חֶשְׁבּוֹן עַמְּךָ יִפְתּוֹר עם ישראל מנסה שוב ושוב לחשב את הקץ וכל החשבונות לא התקימו. חוֹכֶה וְסוֹכֶה וְדָוֶה וְחוֹזֵר לִפְתּוֹר עם ישראל מחכה ומצפה ושוב ושוב הוא חוזר לפתור. זַח אוֹר מַשְׂכִּיל יְכוֹלֶת לַחְתֹּר אין עוד מי שיש בו אור והוא משכיל שיכול לפתור, וכפי שאמר דניאל: "וּמִן הַמַּשְׂכִּילִים יִכָּשְׁלוּ לִצְרוֹף בָּהֶם וּלְבָרֵר וְלַלְבֵּן עַד עֵת קֵץ כִּי עוֹד לַמּוֹעֵד". הם לא יכולים לפתור ולדעת. זְמַן קוֹל הַתּוֹר מָתַי לִפְתּוֹר מתי יבוא הקץ: וּבְכָל זֹאת חָלִילָה בַּאֲמָנָה לְשַׁקֵּר למרות כל זאת אנחנו לא עוברים על התורה, ואנו שומרים עליה גם בגלות. וְזָר לֹא יוֹעִיל קְלוֹנוֹ לְיַקֵּר הזרים לא הצליחו לגרום לנו לעבוד את אלהיהם ולכבדם. הֶעָקֹב רַב וְהַסַּתָּת תָּשׁ מִלְּעַקֵּר תשש כחנו. הַדָּבָר עָלֶיךָ תַּעֲלֻמּוֹת חוֹקֵר וּמְבַקֵּר אתה, יודע תעלומות, גאלנו: דְרוֹשׁ וּפְקוֹד דַּלַת שִׁפְלוּת שְׁחוֹחַ רוש את דלת העם. דַּל כֶּרֶם וּמְעֻרְבָּב צְחִי צְחוֹחַ שאנו כרמך, ונעשינו כרם דל ומערבב (כרם דל וכרם מעורבב הם מושגים מהמשנה, מהלכות כלאים). גְּדוֹר עַזֵּק עֲדוֹר מִקִמּוֹש וָחוֹחַ גדול ועזק את כרמך, כאמור במשל הכרם, והוצא ממנו את הקוצים. גֶּפֶן מַטָּע לְהַכְשִׁיר עִנְבֵי נִיחוֹחַ הכשר את הכרם שיוציא ענבים טובים: בָּנוּ שִׁמְךָ עֶלְיוֹן נִקְרָא לְכָל תִּכְלָה שמך נקרא עלינו. בֹּא בְּמִדַּת חֶסֶד וְלֹא בְּכָלָה בוא עמנו במדת חסד ואל תעשה עמנו כלה. אַשְׁמָתֵנוּ כִּי גָּדְלָה עַד תֻּמָּן וְעֻכְּלָא מדות נפח שהוזכרו בהלכות מדות ומשקולות. וכן הוזכרו מדות אלה בסוף רשימת המדות שנאמר עליהן שבמדה שאדם מודד בה מודדים לו (סוטה ח:). כלומר: אדם נענש ע"פ חטאיו. כוונת הפיטן ככל הנראה היא לומר: חטאנו בכל המדות, עד המדות האחרונות ברשימה. (אמנם קצת קשה על הפיטן, כי תומן ועוכלא הן המדות הקטנות ברשימה. וכנראה הוא מבקש לומר שחטאנו בכל המדות. עד האחרונה). אַתָּה יְיָ רַחֲמֶיךָ לֹא תִכְלָא כאמור: "אַתָּה ה’ לֹא תִכְלָא רַחֲמֶיךָ מִמֶּנִּי חַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ תָּמִיד יִצְּרוּנִי": שֶׁבַח הִלּוּל מִדּוֹתֶיךָ אֵין לְשַׁנּוֹת אין לשכוח את שבחך, שאינו משתנה. לְבֵית יִשְׂרָאֵל רַב טוּב חֲנוֹת לחון ולרחם את ישראל. כאמור: "חַסְדֵי ה’ אַזְכִּיר תְּהִלֹּת ה’ כְּעַל כֹּל אֲשֶׁר גְּמָלָנוּ ה’ וְרַב טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר גְּמָלָם כְּרַחֲמָיו וּכְרֹב חֲסָדָיו". מְקוֹם מָנוֹחַ שִׂים בְּרֹאשׁ פִּנּוֹת שים לנו מקום מנוח בראש פנות העולם. הָכֵן בְּלִי רֹגֶז וְתוֹסֶפֶת עֲנות הכן לנו מקום בלי להוסיף ולכעוס עלינו: הִמָּצֵא חִישׁ לָנוּ כִּי נוֹחַלְנוּ מהרה המצא לנו וענה לתפלתנו. קָרְבֵנוּ הַט שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ לְנַחֲלֵנוּ כאמור: "הָשִׁיבָה לִּי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי". טוֹב וְסַלָּח פניה אל ה', שהוא טוב וסלח לְךָ לְבַד הוֹחַלְנוּ אנו בוטחים רק בך. נַחֲמֵנוּ נָא יְהִי חַסְדְּךָ עָלֵינוּ יְהִי חַסְדְּךָ ה’ עָלֵינוּ כַּאֲשֶׁר יִחַלְנוּ לָךְ.
אֱזוֹן תַּחַן האזן לתחִנתנו וְהַסְכֵּת עֲתִירָה הקשב לתפלתנו. אַף הָפֵר וְשַׁכֵּךְ עֶבְרָה הפר את הכעס, האף והעברה, שאתה כועס עלינו. בָּאֵי לְחַלּוֹתְךָ בְּנֶפֶשׁ מָרָה. בְּשִׁמְךָ הַגָּדוֹל יִמְצְאוּ עֶזְרָה עם ישראל הבא להתפלל לפניך יוושע בשמך הגדול: גַּעְיַת נֶאֱנָחִים עֱנוּתָם חֲזֵה ראה ושמע את קול עמך הנאנחים. גְּחִינַת קוֹמָתָם נָא אַל תִּבְזֶה אל תפזה את עמך הבאים לפניך בכפיפת קומה. דְּרוֹשׁ עֶלְבּוֹנָם מִצַּר בּוֹזֶה דרוש את עלבונם של בניך מיד צריהם. דְּרוֹךְ פּוּרָה וְנִצְחָם הַזֵּה קים את דברי ישעיהו: "מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ: מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת: פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי: כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה: וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְאֵין סוֹמֵךְ וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָתְנִי: וְאָבוּס עַמִּים בְּאַפִּי וַאֲשַׁכְּרֵם בַּחֲמָתִי וְאוֹרִיד לָאָרֶץ נִצְחָם": הֲלֹא אַתָּה הָיִיתָ וְהִנֶּךָ היית מאז ומעולם ואתה קים לנצח. הָיוֹ תִהְיֶה בַּהֲדַר גְּאוֹנֶךָ. וְנַמְתָּ נאמת, אמרת יִכּוֹן זֶרַע אֱמוּנֶיךָ הבטחת שזרע עבדיך יעמוד לעולם לפניך. (הפיטן מתבסס כאן על הפסוקים "וְאַתָּה הוּא וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יִתָּמּוּ: בְּנֵי עֲבָדֶיךָ יִשְׁכּוֹנוּ וְזַרְעָם לְפָנֶיךָ יִכּוֹן"). וְהִנָּם כָּלִים מִתִּגְרַת חֲרוֹנֶךָ למרות הבטחתך, הם הולכים וכלים: זֹעֲמוּ בְּאִוּוּיָם וּמִמַּאֲוָיָם נֻסָּחוּ בגלל תאוותם זעמת עליהם, וגרשת אותם מבית מאווים, כלומר מהמקדש ומירושלים. זֹרוּ בָאֲפָסִים וְלֹא נָחוּ פזרת אותם וזרית אותם באפסי ארץ, כלומר בכל קצות הארץ. חֻבָּלָה רוּחָם הנסוח מושתת על דברי איוב "רוּחִי חֻבָּלָה יָמַי נִזְעָכוּ קְבָרִים לִי". וְלֶעָפָר שָׁחוּ הושפלו עד עפר. חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים וּמַעֲנִית הִמְתִּיחוּ כאמור: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרַי יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל: רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי גַּם לֹא יָכְלוּ לִי: עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים הֶאֱרִיכוּ לְמַעֲנִיתָם": טָבְעוּ בַבּוֹץ וְאֵין פּוֹצֶה ישראל טבעו בבוץ, כלומר בגלות, ואין מי שמוציא אותם, או ואין מי שפוצה את פיו במחאה. טוֹרְפֵיהֶם שָׁלוּ מִקָּצֶה אֶל קָצֶה הגויים הטורפים את ישראל ישבו בשלוה. יוֹם יוֹם לוֹחֲמָם מְנַצֶּה. יָד פּוֹרְשִׂים מִלַּחַץ לֵיצֵא הם לחוצים בגולה ואין יכולים לצאת: כָּלוּ חַיֵּיהֶם בְּיָגוֹן וַאֲנָחָה כל ימיהם עוברים עליהם בצער. כּוֹשֵׁל רַבָּה וְעָרְבָה שִׂמְחָה רבים כושלים, ואין שמחה. (הבטוי ערבה שמחה כמצין את השבתת השמחה, מקורו בישעיהו). לְיֶשַׁע חוֹכִים וְהִנֵּה צְוָחָה הם מקוים שיבוא ישע, והנה לא רק שאין ישע, אלא יש צוחה. לִבְּטוּם קָמִים וְכָרוּ שׁוּחָה קמיהם, כלומר שונאיהם, כורים להם שוחה כדי ללכוד אותם: מַעֲרִימִים סוֹד מִמְּךָ לְהַדִּיחָם כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ: עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ: אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד. ומבאר הפיטן שהגוים מבקשים להדיח את ישראל מעל ה'. מַכְבִּידִים עֹל לְהַכְשִׁיל כֹּחָם הגויים מכבידים עלינו את עולם. נֹאֲקִים אֵלֶיךָ בְּהִתְעַטֵּף רוּחָם. נַחַת לִמְצוֹא מִכֹּבֶד טָרְחָם וכשקשה לישראל הם זועקים אליך כדי למצוא מנוחה (נחת) מטרחם הכבד שהם צריכים לטרוח: שִׂיחַ צָגִים בְּמַעֲמָד צָפוּף עם ישראל מצטופפים בבית הכנסת ושופכים את שיחם לפני ה'. סְלִיחָה מְבַקְּשִׁים בְּקָדְקוֹד כָּפוּף. עוֹשְׁקֵיהֶם יַקְנִיאוּם וּנְתָנוּם לְשִׁסּוּף הגויים עושקים אותם ומשספים אותם. עִוְעִים יִמְסְכוּ אנו מבקשים מה' שהגויים יכלו ויתעו. כאמור: "ה’ מָסַךְ בְּקִרְבָּהּ רוּחַ עִוְעִים". וְיִהְיוּ לְסִפּוּף: פְּדֵה דְבֵקֶיךָ הצל את עמך מֵחֶרֶץ וְכִלּוּי. פַּלְטֵם מִצּוֹרֵר הצילם מהאויב וּתְנֵם לְעִלּוּי. צַוֵּה יְשׁוּעוֹת מְשַׁחֲרֶיךָ בְּחִלּוּי צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב. צוה להציל את עמך ישראל. צוּר עוֹלָמִים הוֹשִׁיעֵנוּ בְּגָלוּי: קַנֹּא וְנֹקֵם קַנֵּא לִשְׁמֶךָ כדברי משה אל ה' שבקש ממנו להציל את ישראל למען שמו. קַצֵּץ סִמְלוֹנִים מִצַּוָּאר עַמֶּךָקצץ מעמך את הסמלונים, כלומר את עול הגויים המונח על צוארנו.. רְאֵה עֲמָלֵנוּ כמו שהיה במצרים, ששם נאמר: "וַנִּצְעַק אֶל ה’ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה’ אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ" וְשׁוּב מִזַּעֲמֶךָ. רִיבָה רִיבֵנוּ לְמַעַן רַחֲמֶיךָ: שִׁבְעָתַיִם הָשֵׁב לְחֵיק מַאֲנִינָי כאמור: "וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ אֲדֹנָי".. שַׁכֵּר חִצֶּיךָ מִדַּם מְעַנָּי כאמור בשירת האזינו, אחרי תיאור הענש שיעניש ה' את ישראל, שהוא עתיד להנקם מהגויים ולשכר את חציו מדמם, כאמור: "אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב: הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ: תַּטֶּה אָזְנְךָ לְקוֹל תַּחֲנוּנָי. תִּרְצֵנִי בְקָרְאִי יְיָ יְיָ כאשר אני אומר את שלש עשרה מדות הרחמים, אחרי הסליחות. ואפשר שהוא רומז לסליחה הבאה.
יְיָ יְיָ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה אלה הן שלש עשרה מדות הרחמים שאמר ה' למשה בהר סיני. : וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ בקשתו של משה מה', אחרי שה' למד אותו את שלש עעשרה המדות. סלח לעוונינו ונחל אותנו. נהיה אנו נחלתך:
אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה מבוסס על פסוק בתהלים: "אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה אָשִׂיחָה וְתִתְעַטֵּף רוּחִי סֶלָה". בִּרְאוֹתִי כָּל עִיר עַל תִלָּהּ בְּנוּיָה. וְעִיר הָאֱלֹהִים מֻשְׁפֶּלֶת עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּיָּה. וּבְכָל זֹאת אָנוּ לְיָהּ וְעֵינֵינוּ לְיָהּ למרות שעיר האלהים מושפלת וחרבה, אנו ממשיכים לבטוח בה'. הבטוי "אנו ליה ועינינו ליה" מקורו במשנה מבסכת סכה:
מִדַּת הָרַחֲמִים עָלֵינוּ הִתְגַּלְגְּלִי. וְלִפְנֵי קוֹנֵנוּ תְּחִנָּתֵנוּ הַפִּילִי. וּבְעַד עַמֵּנוּ רַחֲמִים שַׁאֲלִי. כִּי כָל לֵבָב דַוָּי וְכָל רֹאשׁ לָחֳלִי מבוסס על דברי ישעיהו. כלנו דוויום וכואבים. יש שאמרו לא לומר את הפזמון הזה בגלל הבית הזה הפונה אל מדת הרחמים ולא אל ה', ויש חולקים:
תָּמַכְתִּי יְתֵדוֹתַי בִּשְׁלֹש עֶשְׂרֵה תֵיבוֹת כל בטחוני מבוסס על שלש עשרה מלים, שלש עשרה מדות הרחמים. וּבְשַׁעֲרֵי דְמָעוֹת וכן, בשערי דמעות כִּי לֹא נִשְׁלָבוֹת כי שרי דמעות אינם ננעלים. לָכֵן שָׁפַכְתִּי שִׂיחַ פְּנֵי בוֹחֵן לִבּוֹת התפללתי לפני ה' (נראה שצריך להיות "בוֹחֵן לְבָבוֹת", כי כל החרוזים כאן בב' רפה, והפיטן מקפיד על חריזה נכונה, וגם כי זה יותר נכון דקדוקית). בָּטוּחַ אֲנִי בָּאֵלֶּה במדות הרחמים ובשומע דמעות עמו. וּבִזְכוּת שְׁלֹשֶׁת אָבוֹת:
יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ שׁוֹמֵעַ קוֹל בִּכְיוֹת. שֶׁתָּשִׂים דִּמְעוֹתֵינוּ בְּנֹאדְךָ לִהְיוֹת כאמור: "נֹדִי סָפַרְתָּה אָתָּה שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ". כלומר: שים לב לדמעות שאנו שופכים לפניך. וְתַצִּילֵנוּ מִכָּל גְּזֵרוֹת אַכְזָרִיּוֹת. כִּי לְךָ לְבַד עֵינֵינוּ תְלוּיוֹת:
אֶל הַר הַמּוֹר גִּבְעַת הוֹרָיָה אל הר המוריה, שאליו שלחת את אברהם באמרך "וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ". אבל הפיטן נסח את דבריו באופן המבוסס על שיר השירים: "אֵלֶךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה". בֵּית עֵקֶד הָרֹעִים שם של מקום שנזכר בספר מלכים, והפיטן דרש את המלים "עקד הרעים" כלומר מקום עקדת רועי העולם וְתֶשֶׁר הָעֲלִיָּה המקום שאליו עולים ישראל. גָּדוֹל בָּעֲנָקִים אברהם כְּהִשְׁכִּים לְזֶבַח וּלְהִשְׁתַּחֲוָיָה. דִּבַּקְתּוֹ חִבַּבְתּוֹ וַתּוֹצִיאוֹ לָרְוָיָה כאשר עשה זאת, אתה אהבתו אותו וחבבתו. הבטוי יציאה לרויה מקורו בתהלים: הֵן בַּעֲשִׂירִית כְּנִסִּיתוֹ בְּפִיּוּסִים בפעם העשירית שנסית אותו. שהרי העקדה היא הנסיון העשירי של אברהם. וְזֵרַזְתּוֹ כְּגִבּוֹר מְלֻמָּד מִלְחֶמֶת אוֹנְסִים. זָרַח מִמִּזְרָח וְהוֹדִיעַ לְכָל אֲפָסִים הודיע לכל אפסי ארץ. חַיַּת בְּנוֹ לִיקוֹד שהוא יעלה את בנו על המוקד אם תאמר לו לעשות כן כִּקְדוֹחַ אֵשׁ הֲמָסִים בטוי שמקורו בישעיהו. וכונת הפיטן שהוא יעלה את בנו כמו כל מעשה אש: טוֹב כְּהִקְרִין וְהֵאִיר הַשַּׁחַר. יַחַד בִּשְׁנֵי נְעָרָיו בַּעֲצַלְתַּיִם לֹא אֵחַר כאמור: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים". כְּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל וְסוֹפוֹ לַחֲזוֹר מָחָר כאילו הוא הולך כדי לשוב. ומקור הבטוי בישעיהו: "וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל לָבוֹא בְהַר ה’ אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל". לָקַח בְּנוֹ בִּדְבָרִים לקיחה בדברים היא בטוי שגור במדרש במקומות שונים בתורה שבהם נאמר שאדם לוח אדם אחר, כונת הבטוי הוא שאינו לוקח אותו כח אלא קורא לו. וַעֲצֵי מַעֲרָכָה בָּחָר כאמור: "וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים". ודרשו חז"ל שבחר עצים ראוים למערכה: מַאֲכֶלֶת שְׁנוּנָה מְרֻטָּה לַטֶּבַח. נְדָנָהּ נָתַן מִלְּהַבְעִיתוֹ בְּאֶבַח שם את המאכלת בתוך נדן, שלא להבעית את יצחק. סוֹמֵךְ וְנִסְמַךְ עֲלֵיהֶם הַשֶׁבַח אברהם ויצחק, שיש לשבח את שניהם. עָרְכוּ גְזִירִין לְשֵׁם הַזֶּבַח ערכו עצים על המזבח. הלשון היא לשונה של מסכת תממיד המתארת את סדור גזרי העצים על המזבח: פְּרִי צַדִּיק כְּהֶאֱזִין בְּמִלָּה. צוּר יִרְאֶה לוֹ הַשֶּׂה וְאִם לָאו בְּנִי לְעוֹלָה "וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה". פיטנים רבים עסקו בשאלה מה היתה כונתו של יצחק ומה השיב לו אברהם, וראה כאן. הפיטן כאן סובר שיצחק הבין שהוא הקרבן, אם כי בשנוי כלשהו, אם ה' לא יביא שה – בני לעולה. קְרוֹץ עַצְמוֹ הִזְמִין הזמין את עצמו לשחיטה וְתָלָה עַיִן לְמַעְלָה. רָגַשׁ לְעָקְדוֹ הֵיטֵב מֵהִפָּסֵל בִּמְעִילָה: שָׁאַג זָקֵן וּבִשְׁנוּנָה אָחַז אחז מאכלת.. תָּקְפוּ אֶרְאֶלִים וְזָעֲקוּ מִמָּחַז וראה כאן שפיטנים רבים תארו שהמלאכים הם שבקשו מה' להציל את יצחק. שהרי מלאך הוא שקרא אל אברהם מן השמים. אמנם בפשוטם של דברים אין הדבר כך. מָרוֹם כְּהִסְכִּית כשה' ראה צִמְצֵם שְׁכִינָתוֹ כְּחָז. אַיִל אַחַר הֶרְאָהוּ בַּסְּבַךְ נֶאֱחָז וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ: יָחִיד הַנֶּאֱהַב כְּשָׁלַף הַתַּעַר. רִחַף מָגִנּוֹ וְעָמַד בְּשַׁעַר ה' מעתה מגן עליו. ונראה שהפיטן רומז גם להבטחה שייירש את שער אויביו. בִּנְךָ יְחִידְךָ אָהוּב מִנֹּעַר אהובך מנעוריו. רַב לְךָ אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנָעַר: בִּי נִשְׁבַּעְתִּי בְּקִיוּם רָזֶה. יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. צְקוֹן לַחַשׁ בָּנֶיךָ תפלת בניך, כפי שבארנו לעיל בַּצַּר לָמוֹ שיתפללו בעת צרתם אֶחֱזֶה אראה, כלומר אקבל את תפלתם. חֲקִיקָתָם לְחַיִּים כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה נכון שההבטחה המקורית שלה' היתה אחרת: "כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ: כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו: וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי". אבל כיון שאנו עומדים בימי הסליות, הפיטן משנה קצת את ההבטחה. וראה כאן.: כאן עובר הפיטן לבקש רחמים מה' אָנָּא הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא. לְעֵת צָרָה פְּקַדְנוּךָ וְשִׁחַרְנוּךָ בְּמוֹרָא באנו לפניך ביראה. זְנַחְתָּנוּ רִחַקְתָּנוּ עד עתה זנחת אותנו ורחקת אותנו בעוונותינו, וכעת אנו מבקשים: קָרְבֵנוּ. הָכֵן עֲתִירָה קבל תפלתנו. וְלֹא נָסוֹג מִמֶּךָּ תְּחַיֵּנוּ וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא רומז למזמור: "אֱלֹהִים צְבָאוֹת שׁוּב נָא הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת: וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ וְעַל בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ: שְׂרֻפָה בָאֵשׁ כְּסוּחָה מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבֵדוּ: תְּהִי יָדְךָ עַל אִישׁ יְמִינֶךָ עַל בֶּן אָדָם אִמַּצְתָּ לָּךְ: וְלֹא נָסוֹג מִמֶּךָּ תְּחַיֵּנוּ וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא: ה’ אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה": חַזְּקֵנוּ וְאַמְּצֵנוּ לְמַעַן כִּסֵּא כְבוֹדֶךָ. קוֹמְמֵנוּ וְהַחֲיֵנוּ בְּטַל אוֹרוֹת הוֹדֶךָ. וְכַלֵּה דֶבֶר וְחֶרֶב מנַּחֲלַת שְׂרִידֶיךָ. וְתֹאמַר לְמַלְאָךְ הֶרֶף יָדֶיךָ בזמן המגפה שהיתה בימי דוד נאמר: "וַיִּנָּחֶם ה’ אֶל הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ", כלומר: עצור את המגפה: קִדַּמְנוּ פָנֶיךָ אַדּיר וְנָאוֹר. בִּתְפִלָּה וּבַקָּשָׁה וּבְהַכְנָעַת שְׂאוֹר. הֲקִימֵנוּ בְּאוֹר פָּנֶיךָ אִמְרָתְךָ לִבְאוֹר. כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר פסוק מתהלים:
מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה כלשון ירמיהו: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה לָמָּה תִהְיֶה כְּגֵר בָּאָרֶץ וּכְאֹרֵחַ נָטָה לָלוּן". שׁוֹמְרוֹ וְצִלּוֹ וּמַצִּילוֹ בְּיוֹם עֶבְרָה. הִמָּלֵא רַחֲמִים עַל עֲנִיָּה סֹעֲרָה על עם ישראל, שנאמר עליו "עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים". בְּדוּדָה וּשְׁדוּדָה כְּאוּבָה וּצְעוּרָה. רְמוּסָה בְּיַד צָר וּבֶעָפָר מְעֻפָּרָה מסורה ביד אויביה, המכאיבים ומצערים ושודדים אותה. הרומסים אותה ומעפירם אותה בעפר. שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גּוֹלָה וְסוּרָה בודדה, כדברי ישעיהו: "וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם". מֵאֲרָיוֹת וְדֻבִּים דְּרוּסָה וּשְׁבוּרָה הגוים, המשולים לאריות ודבים דורסים אותנו ושוברים אותנו. וְכַצֹּאן בְּלִי רוֹעֶה תּוֹעָה וּפְזוּרָה. אָדוֹן, עַד מָתַי לֹא תַבִּיט בְּצַעֲרָהּ כלומר: מתי תראה את צערה ותצילנה. לָמָּה לָנֶצַח תַּעַזְבֶנָה בְּיַד עוֹכְרָהּ מבוסס על הפסוק באיכה "לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים". וכשה' עוז אותנו, אנו נתונים ביד האויב . בְּרַחֲמֶיךָ הוֹצִיאָהּ מֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה. אַל תִּנְאַץ לְמַעַן שְׁמֶךָ ירמיהו אמר "אַל תִּנְאַץ לְמַעַן שִׁמְךָ אַל תְּנַבֵּל כִּסֵּא כְבוֹדֶךָ זְכֹר אַל תָּפֵר בְּרִיתְךָ אִתָּנוּ". אל תנאץ את עמך ישראל בכְּחַמָה בָּרָה בישראל שנאמר עליו בשיר השירים ברה כחמה. בְּחַרְתָּהּ מִכָּל אוֹם בְּשָׂפָה בְרוּרָה בחרת את ישראל מכל האומות. שׁוּר נָא בְּעָנְיָהּ וְנַעֲרָהּ מֵעֲפָרָהּ ראה את עניה וצרתה. לְחַם לוֹחֲמָהּ וְצָרוֹר צוֹרְרָהּ קים לנו מה שהבטחתנו בתורתך "וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ". היה אויב לאויבינו וצר לצוררינו. וּנְקוֹם נִקְמָתָהּ וְנִקְמַת בֵּית הַבְּחִירָה. מִגְּרוּ וּפִגְרוּ וְהֵסִּיקוּ בּוֹ הַבְעָרָה שהרגו בו אנשים והבעירוהו. חִלְּלוּ וְנִאֲצוּ שֵׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא. זְכוֹר חֶרְפַּת נָבָל חֵרֵף בַּאֲמִירָה זכור את דברי החרפות שהנבלים חרפוך. קוּמָה יְיָ בְּאַפֶּךָ וְהִנָּשֵׂא לְהִתְגַבְּרָה. וְאַל תִּשְׁכַּח קוֹל צוֹרְרֶיךָ קוּמָה אֱלֹהִים רִיבָה רִיבֶךָ זְכֹר חֶרְפָּתְךָ מִנִּי נָבָל כָּל הַיּוֹם: אַל תִּשְׁכַּח קוֹל צֹרְרֶיךָ שְׁאוֹן קָמֶיךָ עֹלֶה תָמִיד עוֹלֶה בִּתְדִירָה תמיד, בתדירות. אַבֵּד וְגַּדַּע מֶמְשֶׁלֶת אֲרוּרָה: מְבַשֵּׂר שָׁלוֹם לְעַמְּךָ תִּשְׁלַח מְהֵרָה. צִיּוֹן לְנַחֵם וּפִרְצוֹתֶיהָ לְגדְרָה. כִּי לְךָ הַגְדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה: