המשנה בשביעית ז ו-ז אומרת: "ורד חדש שכבשו בשמן ישן ילקט את הוורד וישן בחדש חייב בביעור חרובין חדשים שכבשן ביין ישן וישנים בחדש חייבין בביעור זה הכלל כל שהוא בנותן טעם חייב לבער מין בשאינו מינו ומין במינו כל שהוא שביעית אוסרת כל שהוא במינה ושלא במינה בנותן טעם".
מהמשנה הזאת עולה ששביעית, ככל איסור אחר, אוסרת בנותן טעם.
לעמת זאת להלן (שביעית ט ה) שנינו: "הכובש שלשה כבשים בחבית אחת רבי אליעזר אומר אוכלין על הראשון, רבי יהושע אומר אף על האחרון, רבן גמליאל אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית, והלכה כדבריו". כלומר: המשנה פוסקת כרבן גמליאל, שאין איסור לאכול מין שנכבש במין שכלה כבר. לכאורה, אע"פ שנתן את טעמו.
אם השביעית אוסרת בנותן טעם, כיצד אפשר לאכול מהחבית מין שעדין לא כלה? הלא בלוע בו טעמו של המין שכלה.
לשאלה זו מצאנו כמה תשובות:
א. חיוב הביעור הוא דרבנן ולכן הקלו בו
רמב"ן (ויקרא כה ז) מסביר שכיון שחיוב הביעור מדרבנן הקלו בו.
גם ר"ש (שביעית ט ה) הולך בדרך דומה. אמנם הוא חולק על הרמב"ן וסובר שדין ביעור הוא מן התורה, אבל במקרה שלפנינו הוא מודה שאין כאן אלא איסור דרבנן, כי מה"ת כל מיני הירקות נחשבים כמין אחד, וחכמים תקנו לבער כל ירק בזמנו. מעין דברים אלה כתב גם במשנה ראשונה שביעית ט ה.
לשיטתם של הרמב"ן ור"ש, הירק שנותר בחבית מותר למרות שנתן טעם. כי הביעור בנ"ד הוא רק מדרבנן.
ב. טעם שנבלע בכבישה הוא כמבוער
מהר"י קורקוס (שמיו"ב ז ו) מביא את דברי רמב"ן ור"ש, וכן הוא מביא טעם נוסף: כיון שנבלע הטעם בירק אחר, הרי הוא כמבוער. כך משמע גם מדברי הרמב"ן שהזכרנו לעיל.
לפי שיטה זו יש לבאר שהשביעית אוסרת בנותן טעם דוקא אם כבש שני כבשים יחד אחרי שאחד מהם כבר נאסר. כאשר הוא עצמו כבר אסור – הוא אוסר אחרים בנותן טעם. אבל אם כבשם יחד בשעת היתרם, כיון שדרכו של ירק להכבש עם ירקות אחרים, לא אסרה התורה את האחרים. לא הקפידה התורה בשביעית אלא שלא יאגור פירות שביעית לזמן ארוך כמו שעושה בשאר השנים. אם כבר כבשם עם ירקות אחרים – הרי הם כמבוערים. (בדומה לכך אם בישל פירות שביעית הרי הם כמבוערים, כי ממילא לא יאריכו ימים, ואין זו דרך אגירה, וראה ערוה"ש כז כד).
ג. חיוב הביעור לא חל על טעם שנבלע
ערוך השלחן (כז כד) מנמק את ההיתר בכך שפירות שביעית אינם איסור אכילה, התורה לא אסרה את הפירות באכילה, אלא רק חייבה לבער אותם. וחיוב זה אינו חל על טעם שנבלע בפרי אחר. אם כך, לאיזה עניין נאמר ששביעית אוסרת בנותן טעם? מסביר ערוה"ש (שם כה) ששביעית אוסרת בנותן טעם רק לעניין זה שצריך לאכול את הפירות בקדושת שביעית. לא לענין ביעור[1]. כ"כ גם רע"א (שביעית מג).
מסתבר שכך היא גם דעתו של הרמב"ן שהובא לעיל. שהרי אם הוא סובר שאין צריך לבער מה שהתערב בו טעם של שביעית, נמצא שאין נפק"מ לאיסור בליעת טעם לעניין ביעור, אלא לעניין קדושת שביעית בלבד.
ר"ש, רא"ש ורע"ב (שביעית ז ז) מבדילים אף הם בין האסור שהתערב לפני הביעור לבין האסור שהתערב לאחר הביעור. הם אומרים שלפני הביעור קדושת שביעית אוסרת רק בנ"ט, ואחרי הביעור – במינה בכל שהוא ושלא במינה בנותן טעם. בדבריהם אין די כדי לבאר מדוע בכובש שלשה כבשים בחבית אחת די ללקט את המין שכלה, שהרי לדבריהם גם לפני הביעור שביעית אוסרת בנותן טעם. ואמנם, אפשר לדייק מדבריהם שגם הם סוברים (כפי שכתב אחריהם ערוה"ש) שנתינת הטעם אינה מחייבת בביעור אלא רק בקדושת שביעית. הם כותבים: "אבל קודם הביעור אין בו קדושת שביעית עד שיהא בו בנותן טעם".
ד. פרי שביעית לא אוסר פרי שביעית אחר
חזו"א (שביעית יא ג) אומר ששביעית אוסרת בנותן טעם דוקא מאכל שאינו פרי שביעית בעצמו. אבל פרי שביעית אחר, שיש לו זמן בעור משלו, אינו נאסר ע"י פרי שמתבער מוקדם ממנו[2].
המשנה אומרת "ורד חדש שכבשו בשמן ישן ילקט את הוורד וישן בחדש חייב בביעור". מדוע יש הבדל בין חדש בישן לבין ישן בחדש?
בטרם נענה על השאלה, ניתן את דעתנו לכך שיש מחלוקת פרשנים בשאלה מה המקרה שהמשנה מדברת עליו. לכאורה ניתן היה לפרש (וכן פרש ראבי"ה פסחים תכ. וכן העלו הו"א בירושלמי והר"ש, ודחו. והגר"א הביא אותו כפירוש אחר) שהרישא עוסקת בורד של שביעית ושמן של ששית, והסיפא עוסקת בורד של ששית ושמן של שביעית, וכוונת המשנה ללמד שהשמן אינו נאסר מחמת הורד, והשאלה הקובעת היא רק האם השמן הוא שמן של שביעית. ביאור כזה תואם את דברי המשנה הפוסקת שכל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית.
דרך ביאור זו הועלתה בירושלמי ונדחתה. מטעם זה דחה אותה גם ר"ש. אבל ראבי"ה (פסחים תכ) אכן מפרש כך, וגם הגר"א על משנתנו הביא פירוש זה כפירוש נוסף.
הירושלמי, כאמור, דוחה את הפירוש הזה. ובעקבותיו רוב המפרשים. הם פרשו שהן הרישא והן הסיפא עוסקות בורד של שביעית. והשאלה שבה דנה המשנה היא האם הורד אוסר את השמן. המשנה אומרת שהדבר תלוי בשאלה האם השמן ישן מהורד או חדש ממנו. לפי זה קשה מדוע יש לבער את השמן אחרי שהתלקט ממנו הורד, ומאידך מותר לאכול ירק שנכבש עם ירק אחר שכבר חייב בבעור (כפי שהזכרנו בפרק הקודם).
גם לשאלה זו נאמרו כמה תירוצים, המתחלקים לשני כיוונים עיקריים:
א. שביעית אוסרת בנותן טעם רק אחר זמן הביעור
אמונת יוסף (על המשנה, ד"ה וורד חדש) אומר שאם נתן את הורד בשמן עוד בהיותו חדש, כלומר לפני זמן איסורו, מלקט את הורד והשמן מותר. אבל אם כבש בשמן ורד ישן, ורד שכבר התחייב בבעור, השמן כולו נאסר וחייב בביעור[3]. (אמנם, הוא מביא אפשרות לתרץ בדרך אחרת: שהמשנה כאן היא כדעת ר"א שסובר שגם בכובש שלשה כבשים בחבית אחת נאסרת החבית כולה כשכלה ראשון המינים).
ולפי זה אין כל סתירה בין המשניות. שביעית אוסרת בנותן טעם דוקא אם היתה אסורה עוד לפני שנתנה את הטעם. אבל מה שנכבש בהיתר אינו אוסר ואינו מחייב בביעור את השאר.
לכאורה היה נראה לפרש כך גם את דברי הרמב"ם בהל' שמויו"ב ז כא[4]. לשון הרמב"ם שם היא: "הכובש ורד שביעית בשמן של ששית ילקט את הוורד והשמן מותר, כבשו בשמן של מוצאי שביעית חייב לבער השמן שהרי הוורד יבש הוא וכבר נתחייב בביעור".
(אמנם בפירוש המשניות שם נותן הרמב"ם טעם אחר לדין המשנה: "לפי שאין טעם הורד נרגש בשמן מפני שהשמן עתיק והורד בוסר אלא אם כן נשאר זמן רב". לכאורה גם בהלכותיו כותב הרמב"ם טעם זה, שהרי הוא כתב שם "שהרי הורד יבש הוא". ואולם, לפי זה לא ברור למה הוסיף שם הרמב"ם את המלים "וכבר התחייב בביעור". לכן נראה שזה טעמו העיקרי, ויתכן שהרמב"ם חזר בו ממה שכתב בפירוש המשניות).
גם הרדב"ז על הרמב"ם שם (וכן בהל' מאכ"א טו ח) מפרש את דעת הרמב"ם כך שהשאלה הקובעת היא האם כבר הגיע זמן הביעור. אם כבר הגיע זמן הביעור, נאסר גם השמן. מלשון הרדב"ז לא ברור האם כוונתו שבשעה שנתן את הורד בשמן עדין לא הגיע זמן הביעור, או שכוונתו שבשעה שמלקט את הורד מהשמן עדיין לא הגיע זמן הביעור. אבל מסתבר שהוא סובר כמו שאמרנו, שביעית אוסרת בנ"ט רק אחר זמן הביעור.
מלשון ר"ש, רא"ש, רע"ב (שביעית ז ז ד"ה חרובים) ותפא"י (שביעית ז נח) עולה, שדוקא אם לקט את הורד מן השמן לפני זמן ביעורו, אינו אוסר את השמן.
ואכן, נראה שכך סבר גם הרא"ש. הרא"ש על המשנה מצטט את הירושלמי: "וורד חדש שכבשו בשמן ישן וורד של שביעית שכבשו בשמן של ששית ילקט את הוורד קודם שיגיע זמן הביעור והכל מותר, וישן בחדש וורד שביעית שכבשו בשמן של שמינית וכבר הגיע זמן הביעור של הוורד חייב לבער את הכל"[5].
ב. טבעו של הורד החדש שאינו נותן טעם
מפרשים רבים תולים את ההבדל בין שמן ישן לחדש וורד ישן וחדש, בטבעם של הישן והחדש לתת טעם זה בזה, או בכך שורד חדש עדין לא היה זמן רב בתוך השמן ולכן טרם נתן טעם. מדבריהם משמע שטעם נאסר. הן לענין שביעית והן לענין ביעור. נימוקים מעין אלה הביאו כס"מ (שמויו"ב ז כא), הגר"א (שנות אליהו שביעית ז ו), ועוד. ויתכן שזאת כוונת הרמב"ם.
גם מהר"ש סירלאו על המשנה שם, מבאר את היתרו של השמן בורד חדש בכך שהשמן עדין לא קבל טעם מהורד. וכ"כ תורת השביעית בהלכה קיט.
לכל הדעות פירות שביעית משליכים מקדושתם על מאכלים אחרים בנתינת טעם. שהרי משנה מפורשת היא[6]. אמנם, יש שהגבילו את הכלל הזה. יש אומרים שחיוב הביעור לא חל על טעם בלוע (רמב"ן, ערוה"ש, רע"א), ורק לעניין קדושת שביעית טעם אוסר.
יש אומרים שמין ירק אינו אוסר בנותן טעם מין ירק אחר (ר"ש).
יש אומרים שטעם שנבלע לפני זמן איסורו אינו מחייב בביעור. (אמונת יוסף, רא"ש, רדב"ז בדעת הרמב"ם, ועוד). ואולם, יש אומרים שהדבר נכון רק אם הוציא את המין שכלה מהכבישה עוד לפני שכלה. (ר"ש, רא"ש, רע"ב, תפא"י).
יש אומרים שכבישה היא כביעור, וכל הכבוש עם מין אחר הרי הוא כמבוער. בפרט אם מדובר על מין שאינו נאכל כשלעצמו, ושימוש הרגיל הוא נתינת טעם במין אחר (מהר"י קורקוס. וכמובן, יש חולקים וסוברים שכיון שזה שימושו, יש לבער את מה שקיבל את טעמו).
יש אומרים שמן התורה כל מיני הירקות הן אחד.
יש אומרים שפרי שביעית אוסר בנתינת טעם דוקא מאכל שאינו פרי שביעית, אך לא פרי שביעית אחר. (חזו"א).
ויש אומרים שהדבר תלוי בטבעם של המינים הנכבשים זה עם זה, משום שיש מקרים שבהם הטעם לא יורגש ע"י כבישה. (כס"מ בדעת הרמב"ם, הרמב"ם בפירוש המשניות, מהר"ש סירליאו, הגר"א). ולמעשה, נראה שהכל יודו שיש מקרים שבהם בדרך הטבע טעמו של המין אינו מורגש. השאלה היא רק האם לבאר כך את המשניות.
[1] יתכן שכך יש לבאר גם את כוונת הירושלמי, המבאר בטעמו של ר"י, שאם נותר עוד מין ירק אחד שלא כלה אסור לבערו גם אם בלוע בו טעם של מין שכלה. אולי טעם הדבר הוא שהביעור דרבנן ואילו מצות האכילה מה"ת.
[2] ומסתבר שכך עולה גם מהירושלמי שהזכרנו לעיל בהערה א.
[3] אמונת יוסף אומר שאין תפקיד הורד אלא לתת ריח בשמן. הוא מתבסס על דברי ר' אבהו בירושלמי שביעית ז א. לפי זה אין כאן דיון על הורד. יש כאן דיון בשאלה האם הורד אוסר את השמן. מכאן מבואר היטב מדוע אין המשנה מתפרשת בכובש ורד של ששית בשמן של שביעית. הנושא במשנה הוא האם הורד אוסר את השמן, והתשובה שמשיבה המשנה היא שורד שנכבש לפני זמן בעורו אינו אוסר את השמן אף אחרי זמן הבעור, אבל ורד שנכבש כאשר כבר היה חיב בבעור אוסר את השמן ומחיב את כל השמן בבעור.
טעמו של אמונת יוסף מסתבר, כי בשום מקום לא מצאנו שאוכלים ורד. מצד שני מצאנו במסכת שבת שסכים שמן ורד. כלומר: הורד משמש לפטום שמן. זה השמוש הרגיל של ורד, לכן שאלת המשנה היא האם הורד הוא העקר בשמן, ויש לבער את השמן יחד עם הורד, או שהשמן הוא העיקר. שתובת המשנה היא שהמשן הוא העיקר והורד אינו אלא תוספת ריח לשמן. לכן, אם השתמש בורד בזמנו, עצם השימוש בורד כדרכו הוא ביעור של הורד והשמן מותר. אמנם, אם פיטם את השמן בורד שכבר נאסר, אוסר הורד את השמן.
ואולם, מפרשים שונים על המשנה שם עסקו בהיתרו של הורד. המפרשים האלה סברו שורד ראוי לאכילה. וכך כותבים הריבמ"ץ ור"ש שם: "ילקט את הוורד. ויאכלנו והשמן מותר". וראבי"ה בסימן תכ כתב אף הוא שהורד נאסר אם נכבש בשמן של שביעית. ומהר"ש סירלאו פרש על המשנה שם: "חייב בבעור הכל, השמן והורד".
[4] וכן מפרש את הרמב"ם בתורת שביעית הלכה קיט.
[5] בירושלמי שלפנינו המלים "קודם שיגיע זמן הבעור" ו"וכבר הגיע זמן הבעור" אינן. ולא ברור האם הרא"ש גרס אחרת בירושלמי או שמלים אלה הן ביאור של הרא"ש בדברי הירושלמי. כך או כך, נראה שגם הרא"ש סבר שכל שנכבש לפני זמן הבעור לא נאסר בשעת הבעור, אבל מה שנכבש אחרי זמן האסור נאסר בשעת הבעור.
[6] אם כי הזכרנו שאמונת יוסף מעלה אפשרות שהדבר שנוי במחלוקת תנאים.