חוק לישראל

חוקים למדינת ישראל

זהו ספר החוקים, דברי ההסבר שבשולים הם חלק בלתי נפרד מהחוק. והם מחייבים.

מדינת ישראל

א.                    מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי בארץ ישראל. היא קיימת בתוקף היות העם היהודי בעליה החוקי היחיד של כל הארץ, ע"פ צו הבורא. והיא באה לתקן את העוול ההסטורי שגרמו מלכי אשור, בבל, פרס, יון ורומא, וכן הצבאות שכבשו את הארץ אחריהם. המדינה תחזיר את הארץ לבעליה החוקיים.

ב.                     מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. המשמעות המעשית של הדברים תבואר בחוק יסוד היהדות ובחוק יסוד הדמוקרטיה.

ג.                     מדינת ישראל היא קודם כל יהודית ואח"כ דמוקרטית[1]. לכן, בכל מקום שבו יש סתירה בין היהדות לבין הדמוקרטיה, תדחה הדמוקרטיה מפני היהדות.

ד.                      המדינה תחיל את רבונותה וחוקיה המלאים בכל מקום שתשיג ידה בארץ ישראל. מנהר מצרים ועד נהר פרת. המדינה איננה רשאית לצאת ולהוציא את כחותיה משטח כלשהו בארץ ישראל.

ה.                     בירת המדינה היא ירושלים. כל עניני המדינה ינוהלו ממנה.

ו.                      במרכז המדינה הר הבית, ובית המקדש.

היהדות

א.                    מדינת ישראל תנוהל ע"פ רוח היהדות ומסורת העם היהודי לדורותיו.

ב.                     אזרחות במדינה תנתן אך ורק למי שמוגדר יהודי ע"פ ההלכה. ההלכה תקבע ע"פ הספר "שלחן ערוך". הסמכות להכריע בענין נתונה לבית הדין הרבני.

ג.                     כל יהודי בעולם, כפי שהוגדר בסעיף ‎ב, בין אם הוא נמצא בארץ ובין אם לאו, זכאי לאזרחות. ואולם, החוק רשאי להגביל את זכותו להכריע בעניני המדינה, אם אינו תושב קבע במדינה, ובתנאי ששהותו מחוץ למדינה נעשתה בבחירתו, ובתנאי שאינו נמצא מחוץ למדינה בשליחות המדינה, או שיצא ממנה עם קרוב בדרגה ראשונה שיצא בשליחות המדינה.

ד.                     מי שאינו יהודי אינו רשאי להיות בעליו של נדל"ן במדינה. אם רכש נדל"ן, העסקה בטלה, והרוכש זכאי לקבל את כספו בחזרה. אם אין ידוע מי הבעלים, תזכה המדינה בנדל"ן האמור.

ה.                    אגודה או חברה שאינה ישראלית או שבעליה אינם יהודים לא תוכל להיות בעליה של נדל"ן במדינה ודינה כדין מי שאינו יהודי האמור בסעיף ‎ד. הוא הדין לגבי אגודה ששייכת לגוף המאמין באלהים אחרים מלבד ה', ושאמונה זו היא אחת ממטרות קיומה, או אגודה שקימת לצורך עבודת אל אחר.

ו.                      השפה הרשמית של מדינת ישראל היא עברית, ועברית בלבד.

ז.                      לוח השנה הרשמי של המדינה הוא לוח השנה העברי, והוא בלבד.

ח.                     פרסומים ומסמכים רשמיים של המדינה, יכתבו בעברית בלבד, ויופיע בהם התאריך העברי בלבד.

ט.                     בפרסומים ומסמכים רשמיים המיועדים לגורמי חוץ, אפשר להזכיר, מלבד התאריך העברי, גם תאריך אחר, וכן אפשר לכתבם בשפה אחרת.

י.                      מסמך שלא יתאים לאמור בסעיפים הקודמים, הוא חסר כל תקף חוקי.

יא.                    משכורות לעובדי המדינה ישולמו ע"פ לוח השנה העברי. גם תקציב המדינה ותכניות העבודה של המדינה ינוהלו ע"פ לוח שנה זה.

יב.                     המטבע של המדינה הוא השקל.

יג.                     כל הצעת מחיר שיציע אדם או חברה בישראל, תהיה בשקלים בלבד, ותכלול את כל חיובי המס. אם הציע אדם בישראל מחיר במטבע אחר, רשאי מקבל ההצעה לכופו לעשות את העסקה באותו סכום בשקלים, כולל כל המסים.

יד.                    עבודת אלהים אחרים אסורה בכל תחומי המדינה, המדינה תדאג להרוס בתי עבודה זרה, וכן חפצים ותשמישים של עבודה זרה.

הדמוקרטיה

א.                    הארץ והמדינה שייכים לעם. לכן העם הוא המוסמך להחליט החלטות ערכיות לגבי החיים בה. העם הוא השולט. העם לצורך העניין הוא העם היהודי כהגדרתו ההלכתית.

ב.                     החלטות מדיניות וערכיות תתקבלנה אך ורק ע"י גוף ייצוגי הנבחר ומייצג את העם, ואך ורק ע"פ רצון העם.

ג.                     העם הוא בעליה של המדינה, הנבחרים אינם אלא שכירים של הבוחרים, והם מחויבים לעשות את רצון בוחריהם, כפי שהתבטא במצע המפלגה.

ד.                      נבחר צבור, שר או חבר כנסת, אינו רשאי לפעול או להצביע בהרכב ממלכתי כלשהו בנגוד למצע שעליו נבחר, או בנגוד לאמור בתעמולה הרשמית של המפלגה שמכחה נבחר, אא"כ ישוב ויבקש רשות מהעם, במשאל עם או בבחירות.

ה.                     נבחר צבור פועל מכח המצע שמכחו נבחר, לכל אורך תקופת הכהונה שלה נבחר. גם אם הודיע הנבחר כי לכהונה הבאה יתמודד במסגרת מפלגה אחרת, הוא מחויב לפעול במסגרת המפלגה והמצע שמכחם נבחר עד תום הכהונה שלה נבחר.

ו.                      לכל מפלגה יהיה בית דין עליון של המפלגה, שיכלול אנשי רוח. ביה"ד ימונה לפני הבחירות ושמות אנשיו יפורסמו עם מצע המפלגה. א"א יהיה לשנות את הרכבו לכל אורך הכהונה שלה נבחרה המפלגה. בביה"ד יהיו בין 10 ל20 חברים. החברים הנ"ל לא יקבלו שכר כלשהו עבור חברותם ופעילותם בביה"ד המפלגתי. תפקידו של ביה"ד הוא לשפוט האם הפעילות של הנבחרים (שרים, חברי כנסת, וכל הממונה מטעם המפלגה לתפקיד ממלכתי) תואמת את המצע ואת ההבטחות לבוחר. מצא ביה"ד סתירה בין המצע ובין פעילות נבחרי המפלגה, יהיה רשאי לפטר נבחר ברוב של 60%. כמו כן הוא יהיה רשאי, ברוב של 60%, לחיב כל נבחר שנבחר מכח המפלגה להצביע בדרך מסוימת במוסדות המדינה. הנבחר לא יוכל להצביע אחרת ממה שהורה לו ביה"ד, ואם יעשה כן לא תוכר הצבעתו. ברוב של 70% יהיה רשאי ביה"ד לחיב את חברי המפלגה להצביע הצבעה מחיבת, שבה תוכר הצבעתם כפי שקבע ביה"ד, גם אם נעדר הנבחר מההצבעה.

ז.                      ביה"ד המפלגתי יזמן לישיבותיו את הנבחר או הנבחרים הנוגעים בדבר, והם יוכלו להופיע בפניו ולטעון את טענותיהם. ואולם, ביה"ד יהיה רשאי לדרוש מהם לצאת בשעה שהוא דן.

ח.                     הסמכות לכנס את ביה"ד המפלגתי לדון בענין כלשהו נתונה ליו"ר ביה"ד, או יו"ר המפלגה, או 40% מחברי ביה"ד, או 40% מנבחרי המפלגה להרכב מסוים. וכן לבית משפט רשמי של המדינה, אם מצא סתירה לכאורה בין מצע המפלגה ובין פעילות נבחריה.

ט.                     חבר ביה"ד לא יוכל להתמנות לתפקיד שלטוני וממלכתי כלשהו במהלך כל הכהונה שלה נבחר, וכן במהלך השנה שאחרי תום הכהונה. חוק זה תקף גם אם יתפטר החבר הנ"ל מחברותו בביה"ד.

י.                      כל עוד לא נקבע אחרת, נהלי הבחירה הם כנהוג היום במדינת ישראל. ויכללו כנסת וממשלה.

יא.                    מפלגה היא רשימת חברים שהוגשה לצורך התמודדות בבחירות, וחברי ביה"ד העליון של המפלגה. מלבד אלה לא יכיר החוק באיש כחבר מפלגה.

יב.                     כל מפלגה קיימת מרגע הגשת הרשימה ועד סיום הכהונה. לכהונה הבאה תורכבנה מפלגות אחרות.

יג.                     כל נבחר ציבור, ימנה לתפקידים ממלכתיים אנשים שמוכשרים לטפל בעניני המדינה על הצד הטוב ביותר, ושדעותיהם בתחום שהם אמורים לטפל בו, קרובות ככל האפשר למצע שעליו נבחר. זאת, כדי להבטיח ככל האפשר את קיום התחייבויותיו לבוחר.

יד.                     נבחרי הצבור יהיו רשאים לפנות אל העם בכל שאלה, במסגרת משאל עם. תוצאותיו של משאל העם יחיבו את כל הנבחרים מכל המפלגות. בתי הדין המפלגתיים לא יוכלו לפסוק נגד משאל העם, ולא יוכלו למנוע מהנבחר לשאול את העם.

טו.                    הכנסת או הממשלה יכולים לחיב משאל עם, ברוב רגיל.

טז.                    45% מבעלי זכות הבחירה, או 40% ממספר המצביעים בפועל בבחירות האחרונות, יכולים לדרוש משאל עם.

יז.                     העם רשאי, ברוב של 50% להתיר או לאסור על הרשות המבצעת לעשות מעשה מדיני כלשהו, או להתיר או לאסור על הרשות המחוקקת לחוקק חוק כלשהו. דרוש רוב של 57% כדי לחיב את הרשות המבצעת לעשות מעשה כלשהו, או את הרשות המחוקקת לחוקק חוק כלשהו או לשנות או לבטל חוק ותיק. ואולם, אם השאלה היתה האם להרשות מעשה מסוים, העם לא מחיב לעשות את המעשה גם ברוב גדול, אלא רק נתן רשות. אם השאלה היתה האם לחיב מעשה מסוים, לא נאסר המעשה גם אם רוב גדול התנגד.

יח.                    משאל העם מחיב, ברוב האמור בסעיף ב, גם אם הוא סותר חוק.

יט.                    חוק ותיק הוא חוק שעברו מאז חקיקתו ארבע שנים רצופות, בהן הוא לא עלה למשאל עם.

כ.                      א"א להעלות למשאל עם שאלות של חיוב או אסור הקצאת תקציבים. אפשר להתיר את התקציבים ע"פ שקול דעת הנבחרים.

כא.                    אחר משאל עם, א"א להעלות שנית למשאל עם את אותה שאלה, או שאלה דומה לה, במשך ששה חדשים.

כב.                    המדינה אינה רשאית לפעול בנגוד למשאל העם, או בדומה לכך.

כג.                    אם שואלים את העם, יש לבודד את השאלות עד הפרט הקטן ביותר. אין לכרוך שתי שאלות יחד. גם אם שואלים כמה שאלות יחד, יש להבהיר היטב לנשאלים שהכרעתם בנושא אחד איננה מחייבת דבר לגבי הכרעתם בשאלה אחרת, ושאין שום קשר בין תוצאות המשאל לבין איוש תפקיד כלשהו במדינה. הכרעתו של האזרח במשאל אינה מהוה אמון או אי אמון בנבחר כלשהו. ויש להבהיר זאת. אסור לנבחר לומר את ההפך.

כד.                   שינוי בחוק הנוגע לסדרי הממשל ומבנה השלטון יחול רק החל מהקדנציה שאחרי הקדנציה שחוקקה את החוק, אלא אם כן עבר ברוב של שני שליש מחברי הכנסת, או שהשינוי הוא חזרה למצב חוקי שנהג בעבר, ובלבד שמשך הזמן שעבר מאז בוטל לא עולה על משך הזמן שבו הוא היה בתוקף.

חוק המקרקעין

נכון לעכשו, יתקבל החוק הנוהג בישראל כלשונו. הוא ישופץ עם הזמן.

קרקעות שנרכשו בימי הגלות

א.                    בעליה החוקיים של הארץ הם עם ישראל. בעליה החוקיים של כל אדמה הם צאצאי האיש שהחזיק בה וזכה בה בימי בית ראשון. כל מי שהחזיק אדמה מתקף הכבוש שהיה בארץ, או כל הבא מחמתו, לא יוכר כבעל הקרקע.

ב.                     בהעדר ידיעות על זהות צאצאי הבעלים של כל קרקע, שייכות כל הקרקעות למדינה. עם זאת, תכיר המדינה בבעלותם של יהודים על קרקעות שרכשו בכל דרך שהיא ומוחזקות בידם ביום כניסת החוק לתקפו. כיון שהעם היהודי הוא בעליה של הקרקע, רשאי בן העם היהודי שרכשה להחזיקה עד אשר יבא אדם ויוכיח שהוא צאצא של בעל הקרקע.

ג.                     גוי או חברה שאינה יהודית שמחזיקה קרקע בארץ ביום כניסת החוק לתקפו, תפקע בעלותה. אך היא זכאית לתשלום עבור בניה ופתוח שעשתה בקרקע, מיד המדינה או מיד אדם פרטי המקבל את הקרקע. המדינה רשאית לנכות מהסכום הנ"ל את דמי השמוש שהשתמש הגוי או החברה בקרקע כשהחזיק בה וסבר שהיא שלו, ובלבד שנהנה מהקרקע יותר מסך השקעותיו בה.

דיונים ממוניים ופליליים

א.                    תביעות בעניני ממון תתבררנה בפני ב"ד שהוסמך לכך ע"י רשויות המשפט והרבנות הראשית, או בפני הרכב שהוסכם ע"י הצדדים בכתב.

ב.                     הסכמה מעין האמורה בסעיף ‎א היא חסרת תקף, אם יתברר שאחד הצדדים הוטעה או שלא ידע פרט חשוב הקשור להרכב שקבל על עצמו.

ג.                      בכל דיון בין הצדדים, יופיעו בעלי הדין עצמם, ולא באי כחם. אדם יוכל לבא ולטעון בשם אחד הצדדים, רק אם נבצר מבעל הדין להופיע, והוא קבל אשור לכך מבית הדין.

ד.                      בעלי הדין עצמם הם המביאים את הראיות, והם העומדים לפני בית הדין וטוענים את הטענות. עם זאת, רשאי בית הדין לחקור בעצמו אחר ראיות, או לטעון טענות ע"פ סעיף ‎יג.

ה.                     בתי הדין יכללו מספר אי זוגי של דַיָּנים, ולא פחות משלשה.

ו.                      תפקידם של הדיינים יהיה לחקור ולבחון היטב את כל העדים וכל הראיות, ולשקול היטב את כל השיקולים שעשויה להיות להם משמעות לדין זה.

ז.                      הבסיס לפסיקת ביה"ד הוא דיני הממונות שע"פ ההלכה היהודית. עם זאת, רשאית הכנסת לחוקק חוקים בתחום הממונות, ותקפם יחייב כתקנות הקהל.

ח.                     במקום שבו יש מחלוקת בהלכה היהודית, יכריע ביה"ד, והנתבע לא יוכל לטעון שקים לו כדעה המקלה.

ט.                     ימונה ב"ד עליון שיקבע פסיקה אחידה לכל בתי הדין.

י.                      בית הדין יוציא פסק דין הכולל את כל הנימוקים ואת כל הטענות שהעלו הצדדים והדיינים בנדון. הצדדים יקבלו פסק דין הכולל את שמותיהם ופרטיהם האישיים, אך אם יפורסם פסה"ד, הוא יפורסם ללא שמותיהם ופרטיהם האישיים של הצדדים.

יא.                    פסה"ד יהיה חתום ע"י כל הדַיָּנים, ויכלול את כל הטענות שהעלו כל הדַיָּנים. לא יאמר בו מהי דעתו של כל אחד מהדיינים.

יב.                     כל אחד מהצדדים יוכל לקחת את פסה"ד ולדון בו בפני ביה"ד הגדול, האמור לעיל בסעיף ‎ח. ביה"ד הנ"ל יהיה רשאי להחזיר את הדיון אל ביה"ד המקורי, או לדון בו בעצמו.

יג.                     ביה"ד יהיה רשאי להעלות תביעות או טענות שלא העלו הצדדים, אם התרשם שיש בהן אמת, ושהצדדים לא העלו אותם מחמת חוסר ידיעה או חוסר בקיאות בדין או חוסר כושר בטוי. ובלבד שטיב הטענה או התביעה הוא מחמת עקר הדין והצדק, ולא מחמת נצול של ענין פרוצדורלי או מחמת יכולת לשנות את המצב כדי להשיג זכויות שאינן ע"פ היושר.

יד.                     תביעות פליליות תתבררנה בפני בית משפט שימונה ע"י המדינה.

טו.                    בית המשפט פוסק ע"פ החוק וע"פ ההלכה היהודית. אין לו סמכות להכריע בשאלות ערכיות. כל תפקידו הוא למלא את האות הכתובה בחוק, כפי שקבעו נבחרי העם.

טז.                    מצא בית המשפט שהחוק אינו ברור כל צרכו, או שצד מן הצדדים נצל את החוק לרעה, או שצד כלשהו נפגע שלא בצדק, ישיב את השאלה אל הכנסת.

יז.                     אם יוכל בית המשפט לשאול את הכנסת את השאלה בצורה תיאורטית, בלי להוסיף פרטים שאינם נחוצים, ומבלי שחברי הכנסת יכירו את המקרה המדובר, תחוקק הכנסת חוק והוא יחיב גם במקרה הנדון. אם אי אפשר לשאול את השאלה בצורה תיאורטית, יחיב החוק מכאן ולהבא.

יח.                   בית המשפט אינו רשאי לפרש את החוק בצורה שונה מכוונתו של המחוקק כפי שהיא משתמעת מתוך לשון החוק, מתוך דברי ההסבר לחוק, מתוך הפרוטוקולים של הכנסת או ועדותיה שדנו בחוק, או מדברים שאמר המחוקק בפומבי כשהציע את החוק.

יט.                    נחשד אדם בעברה פלילית, רשאי כל אדם או גוף במדינה לפנות אל בתי המשפט בדרישה לשפוט אותו. חובה על כל הרואה את העובר, להביא את העובר אל בית המשפט ולהעיד נגדו, ובלבד שהוא עד כשר. כמו כן, אחראית המשטרה למצוא את כל העברינים ולהביאם למשפט.

כ.                      בית המשפט יפעל ע"פ כל הכללים האמורים בסעיפים ‎ג-‎יא.

כא.                   הורשע אדם בעברה שבה נגרם נזק או חסר ממוני לאדם אחר, די בעצם ההרשעה כדי לחיבו לשלם לניזק או לנחסר את כל החסר, וא"צ לתבוע את הממון בפירוש. זולתי אם נתן הנחסר את הממון מרצונו במסגרת עסקה שעשה עם מבצע העברה, ללא לחץ או הטעיה מצד מבצע העברה, וטיב העסקה שהוא עושה היה ידוע לו.

כב.                    התשלום האמור בסעיף ‎יד ישולם בנוסף לעונש הקבוע בחוק.

כג.                    עבר אדם עברה והרויח ממנה כסף, ישלם, מלבד הענש הקבוע בחוק, גם את כל הרווח שהרויח מהעברה, ע"פ אומדן משוער של בית המשפט[2]. עבר אדם עברה בדרך קבע, ישלם את כל רווחיו, ע"פ אומדן ביהמ"ש, ולא רק את הרווח שהרויח ביום שבו נתפש. סכום זה ישולם לאוצר המדינה. ואולם, אם יש מי שזכאי לתשלום ע"פ סעיף ‎יד, ינוכה התשלום לאותו זכאי מהסכום הכולל המשולם לאוצר המדינה.

מלחמה

א.                    מלחמה היא כל פעולה צבאית שנעשית נגד אויב חיצוני.

ב.                     הסמכות ליציאה למלחמה נתונה לממשלה, אם מצאה הממשלה שיש לצאת למלחמה כדי להרחיק סכנה בטחונית מעל ישראל.

ג.                     בסמכות הרמטכ"ל או שר הבטחון לקבוע שהאויב פתח במלחמה, ולהשיב מלחמה.

ד.                      בסמכות כל מפקד בכל דרג שהוא להשיב מלחמה כשנפתחה נגדו מלחמה, ובכפוף לפקודות ונהלי הצבא.

ה.                     שלא במקום סכנה בטחונית, זקוקה הממשלה לאשור גוף משפטי עליון שיקבע, ע"מ לצאת למלחמה.

ו.                      בעת מלחמה, וכן בעת סכסוכים אלימים, יש להבחין בין חיל אויב, אוכלוסיה עוינת, ואוכלוסיה שהאויב תפש מחסה בתוכה בנגוד לרצונה.

ז.                      חיל אויב הוא כל מי שפוגע בדרך אלימה במדינת ישראל, בחיליה, באזרחיה או בשלטונה, מתוך מטרה לפגוע במדינה או ברבונותה, או להעביר שטחים מסמכותה לגורם זר (בכלל זה מדינה זרה, עם אחר, בן עם אחר ובני מדינה אחרת וכל הגורמים הזרים), וכן כל מי שמסייע לפוגע הנ"ל, בספוק נשק, תחמושת, מזון, מודיעין, או תשתיות לחימה. וכן כל מי שמפקד ומפעיל את החילים הנ"ל בכל דרג שהוא, וכן כל מי שנמצא בדרכו לעשות את אחת הפעולות הנ"ל. וכן כל מי שמסכן בפעולותיו את שלום המדינה, חיליה, אזרחיה ושלטונה, מתוך מטרה כנ"ל. או כל הנוקט פעולה אלימה שנועדה להביא, ולו בעקיפין ולאחר זמן, לפגיעה ברבונותה ובשלטונה של המדינה לטובתו של גורם זר. לגבי הגדרתו כחייל אויב אין שום חשיבות לשאלה האם הוא חבר רשמי בצבא כלשהו אם לאו.

ח.                     אזרח ישראלי לא יוגדר כחיל אויב, אא"כ הוא פועל למען גורם זר או עם זר. המאבק בו איננו מלחמה והוא נדון כפושע ע"פ מעשיו. ואולם, הוא יוגדר אויב אם הוא פועל למען גורם זר או עם זר, גם אם פעל שלא בשליחות אותו גורם.

ט.                     כמו כן, יוגדר כחיל אויב, כל מי ששותף בכח שהמדינה הכריזה עליו מלחמה.

י.                      צבא המדינה או משטרתה רשאים לפגוע בחיל אויב פגיעת מות, בכל מקום שבו ישנו חשש שטפול בחיל בדרך אחרת יאפשר לו, ולו בעקיפין, להביא לפגיעה בשלום המדינה, חיליה, רבונותה או התקדמות המלחמה.

יא.                    בכל מקום שבו הדבר אפשרי, יש לשבות את האויב.

יב.                     המדינה רשאית להחזיק בשבי כל מי שנשבה כחיל אויב, כל זמן שתחפוץ.

יג.                     ההיתר האמור בסעיף ‎יא אינו בא לגרוע מסמכות המדינה לדון את השבוי על פשע שבצע במסגרת המלחמה, כדינו של אותו פשע. ההיתר הנ"ל בא רק להוסיף על הסמכות הנ"ל. שתי הסמכויות האלה של המדינה אינן תלויות זו בזו וכל החלטה לגבי אחת מהן אינה מעלה ואינה מורידה דבר לגבי חברתה.

יד.                     אוכלוסיה עוינת היא העם שצבאו לוחם בישראל, או שהיא אויבת של ישראל, או שחילי אויב לוחמים מתוכה בישראל והיא ברובה תומכת בהם, אפילו אם אינה מגבה את תמיכתה במעשים.

טו.                   בעת מלחמה, הצבא יטיל על אוכלוסיה עוינת מצור מוחלט. לא יאפשר העברת אנשים, סחורות ואספקה אפילו במקרים חריגים, וינתק את אספקת החשמל למקום. כמו כן הוא יאפשר לכל החפץ בכך, בין אזרח ובין חיל, לעזוב את המלחמה ואת אזור הלחימה וללכת לדרכו, ללא התחיבות מצדנו שיוכל אי פעם לשוב.

טז.                    הצבא והמשטרה רשאים לירות על חילי אויב, או על מתקנים ותשתיות לחימה העלולים להיות מופנים למלחמה נגד ישראל או לסכונה, גם אם מהפגיעות עלולים להפגע גם בני האוכלוסיה העוינת שאינם חילים. אבל אסור לפגוע ישירות באוכלוסיה עצמה.

יז.                     מותר לפגוע באוכלוסיה עוינת כל פגיעה שהיא, אם תחליט כך הממשלה בפירוש, כתגמול על פגיעה במדינה או באזרחיה, ואם היא סבורה שיש בכך כדי להרתיע מפני פגיעות נוספות להבא. המדינה לא תפצה את האוכלוסיה הנפגעת או את העם הנפגע בפעולת תגמול בשום פיצוי שהוא, בשום זמן שהוא. הצבא לא יהיה רשאי לחרוג ממסגרת התגמול שקבעה הממשלה, אלא ע"פ המותר לו בכל מצב מלחמתי.

יח.                    החלטת הממשלה בפירוש, האמורה בסעיף ‎טו, היא לאו דוקא החלטה שנתנה במיוחד עבור אותו מועד. הממשלה רשאית להחליט שכל אימת שהאויב יבצע פשע מסוים יבצע הצבא תגמול מסוים, וההחלטה תחייב את הצבא. את האחריות לבצוע ההחלטה יוכל הצבא להטיל על כל איש צבא, בכל דרגה שהיא.

יט.                    הצבא יקרא לאוכלוסיה עוינת להכנע ולהשלים.

כ.                      אוכלוסיה עוינת שנכנעת ומבקשת להשלים, חיבת לקבל עליה את החוק הישראלי, וכן מס כשעור שתקבע הממשלה.

כא.                    אוכלוסיה נכנעת שנמצאת על אדמה ישראלית, תצטרך לעזוב את המקום. הם יהיו רשאים לקחת עמם את כל רכושם, ואף יהיו זכאים לתשלום על השבחת הקרקע אם השביחוה. זולתי אם כבשוה שלא כדין.

כב.                    אוכלוסיה עוינת שלא תכנע, רשאית המדינה להענישה עד כדי הריגת כל גבר וכל מי ששמש כחיל אויב ע"פ הגדרות חוק זה. וכן רשאית המדינה להחרים את כל רכושה.

כג.                    חילי אויב שתפשו מחסה בתוך אוכלוסיה המתנגדת ברובה למעשיהם, ילחם בהם הצבא בלי לפגוע באוכלוסיה. אך הוא רשאי לפנות אל האוכלוסיה ולבקש ממנה לעזוב את המקום כדי לאפשר את הלחימה. מי שלא יעזוב את המקום, אין הצבא אחראי אם יפגע במלחמה, זולת אם פגע בו חיל ישראלי בזדון.

כד.                    כל חיל ההורג, או פוגע באדם או ברכוש, בשעת מלחמה, שלא במסגרת האמור בחוק זה ושלא במסגרת הפקודות, דינו כאילו עשה כן בשעת שלום ובמקום שלום.

כה.                    הצבא ישמור על קדושת ונקיון המחנה. החילים ינהגו בהגינות, לא ישחיתו רכוש ונוף לצורך המלחמה, וישמרו על נקיון ואיכות הסביבה. אא"כ הדבר הכרחי לצורך המלחמה.

כו.                    החיילים ישמרו על צניעותן המוחלטת של הנשים השבויות, ולא יפגעו בהן פגיעה מינית כלשהי, אא"כ ישאו אותן לנשים כהלכה.

 הנישואין

א.       הגדרה: נישואין הוא קשר בין איש ואשה שנכרת ע"פ הדרך הקבועה בחוק ומותר ע"פ הדרך הקבועה בחוק.

ב.       קשר נישואין לא יכרת אלא בהסכמה מלאה של שני השותפים.

ג.        איש לעניין חוק זה הוא כל אדם שמטענו הגנטי XY. אשה לעניין זה היא כל אדם שמטענו הגנטי הוא XX.

ד.       כל זכות וכל כח המוקנה ע"פ החוק לזוג נשוי או למשפחה, לא ינתן אלא לזוג הנשוי לפי הגדרות חוק זה.

ה.       כל עוד לא הותר הקשר בדרך הקבועה בחוק, נחשב קשר הנישואין לקיים לכל דבר ועניין.

ו.        כל הנכנס לקשר נישואין לפי חוק זה, מתחייב לנהוג כלפי רעהו בכבוד ובנאמנות, וכן הוא מתחייב שלא לקיים יחסי מין ולא לקיים שום פעילות בעלת אופי מיני עם אף אדם מלבד בן זוגו הנשוי לו ע"פ החוק.

ז.        אם אחד מבני הזוג קיים מעשה מיני כלשהו עם אדם שלישי, הן בן הזוג המקיים את המעשה הנ"ל (להלן: הבוגד) והן האדם השלישי שקיים עמו את המעשה הנ"ל (להלן: שני הנואפים) נושאים באחריות ממונית ופלילית כלפי בן הזוג שלא השתתף במעשה (להלן: הנבגד).

ח.       נואף נושא באחריות כאמור בסעיף ‎ז גם אם מעשה הניאוף נעשה בהסכמתו המלאה של הנבגד. הסכמתו אינה מעלה ואינה מורידה.

ט.       נואף נושא באחריות כאמור בסעיף ‎ז רק אם נאף מרצונו החפשי, ואולם לא תשמע הטענה שהנואף לא ידע ששותפו נשוי.

י.         בן זוג שנאף מפסיד את כל הזכויות הממוניות שהיו מגיעות לו או ניתנות לו מהנישואין אילו לא נאף, וכן את כל הזכויות הממוניות שהנבגד העביר לו במהלך הנישואין.

יא.     במקרה של ניאוף רשאי הנבגד לדרוש גירושין. במקרה כזה אחראי כל אחד מהנואפים לשלם לנבגד על כל הנזקים הישירים והעקיפים שנגרמו לו במהלך כל חייו כתוצאה מהגירושין, ואת כל ההוצאות שהוציא במשך חייו ולא היה מוציא אלמלא הגירושין.

יב.     בנוסף לאמור בסעיף ‎יא, חייבים הנואפים לפצות את הנבגד הן על עגמת הנפש שנגרמה לו מעצם הניאוף, והן על עגמת הנפש שנגרמה לו מהגירושין, אם התגרש בעקבות הניאוף.

[1] זאת כיון שהמדינה היא במהותה ממדינה יהודית, כפי שהוגדר הדבר בסעיף ‎א. לעמת זאת הדמוקרטיה אינה אלא צורת משטר שנבחרה, בהעדר מלך אשר יבחר ה' ובהעדר סנהדרין, מתוך הבנה שאין לנו כעת צורת שלטון טובה יותר, ומתוך הבנה שהמדינה שיכת לכל העם, ולכן העם הוא שיקבע לאן פניה, ועליו מוטל להחזיקה ולנהלה.

[2] משום שאל"כ קורה שאדם מלכתחילה עושה את העברה, מתוך החשבון שעדיף לו לעשות את העברה ולהענש, ועדין יש לו רווח.