המשנה בערכין אומרת: "חייבי ערכים ממשכנין אותן, חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן. חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן, אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה שנאמר לרצונו, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכן אתה אומר בגטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". הגמרא שם מביאה ברייתא המרחיבה את הלימוד: "יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני".
המדרש הזה מתבסס על הפסוקים בויקרא א ב-ג: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה’ מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם: אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה’". מסתבר שפשט הפסוק הוא שיקריב אדם את קרבנו ובכך יהיה לו לרצון לפני ה', כלומר ה' ירצה בו. אבל חכמים דרשו מכאן שהאיש צריך לרצות. מכאן למדו חכמים שהקרבן אינו מרצה עד שיִרצה. כדי שיֵרצה הקרבן צריך שיִרצה האיש. מכאן למדו חכמים למגוון רחב של תחומים שבהם אין משמעות למעשהו של האיש אם נעשה שלא ברצון.
מאידך, בתחומים רבים אחרים יש משמעות למעשי האדם גם אם נעשו שלא ברצון. המשנה עצמה מבחינה בין חייבי ערכין לבין חייבי חטאות ואשמות. וכן היא מבחינה בינם לבין חייבי עולות ושלמים. בטעם הדבר פרשו מפרשי המשנה (רמב"ם, רע"ב, תוי"ט) ע"פ המשתמע מן הגמרא שם, שכאשר אדם זקוק לכפרה, עצם הצורך בכפרה מזרז אותו להקריב, והוא אינו צריך שבית הדין ימשכן אותו. אדם שאינו זקוק לכפרה זקוק לדחיפה ועידוד מטעם בית הדין. הסבר זה איננו מבאר את מבנה המשנה המחולקת לשלש בבות, למרות שאין בה אלא שני דינים. מדוע הבדילה המשנה את חייבי הערכים מחייבי העולות והשלמים, אם דין שניהם שוה? ואולי יש מקום לפרש כך: חייבי ערכין שאין בהם שום צד של כפרה, והנודר אין כוונתו אלא להעשיר את אוצר המקדש, אפשר למשכן אותו בעל כרחו. העיקר הוא שיגיע הכסף לאוצר המקדש ואין משמעות לשאלה האם הוא רוצה או לא. חטאות ואשמות שאינם באים אלא כדי לכפר על האדם – אין להם שום משמעות אם האדם לא יביא אותם מרצונו. לעולות ושלמים יש שתי מטרות, גם עצם הבאת הקרבן וגם כפרה, לכן כופין אותו. אם בסופו של דבר יאמר רוצה אני תושגנה שתי המטרות: גם יתכפר וגם יביא קרבן למקדש. אבל אם בסופו של דבר לא יאמר רוצה אני, תושג לפחות המטרה הראשונה של החיוב והנדר – עצם הבאת קרבנות למקדש.
(וכאן יש לעמוד על שתי צורות שונות של כפייה הנזכרות במשנה: "ממשכנים" ו"כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". כאשר ממשכנים אדם, כספו נלקח ממנו אע"פ שמעולם לא אמר "רוצה אני". בדרך השניה, נכון שהרצון לא הושג מעצמו, אבל בסופו של דבר נוצר מצב שבו האיש אמר שהוא רוצה).
נמצא אפוא שיש מצוות שתכליתן היא רצונו של האדם, מעשהו וכוונתו. ויש מצוות שתכליתן היא התוצאה המושגת מהן.
אפשר שבכך תלויה גם השאלה האם מצוות צריכות כוונה, וכך משמע בגמ' בראש השנה כח., שם לומד רבא את דין העושה מצוה בלא כוונה מדין העושה מצוה בכפיה. שאלת הצורך בכוונה במצוות היא שאלה גדולה ומפורסמת שכבר השתברו עליה קולמוסים רבים ולא כאן המקום להאריך בה. נעיר רק שהכלל הזה נידון בגמרא ובדברי הראשונים לגבי קריאת שמע, תפילין, אכילת מצה ומרור, ישיבה בסוכה, נטילת לולב, תקיעת שופר ומקרא מגילה. כל המצוות האלה הן מצוות שתכליתן היא כוונתו של האדם ורצונו לקיימן. מעשי מצוה שעושה האדם בזמניהן. מצוות שאי אפשר להן להיעשות ע"י שליח. הכלל הזה אינו אמור לגבי מצוות שתכליתן היא התוצאה הנוצרת מהן ותיקון העולם.
החלוקה הזאת בין מצוות שתכליתן תיקון האדם ורצונו, לבין מצוות שתכליתן התוצאה המושגת מהן, היא חלוקה חשובה מאד שיש לה השלכות לגבי תחומים רבים של הלכה. על עצם החלוקה הזאת אפשר לכתוב ספר שלם, ולא נאריך בה כאן.
מה מעמדה של מצות הצדקה בחלוקה שהזכרנו? האם היא מצוה שתכליתה תיקון רצונו של האדם, וממילא אין משמעות למצוה אם נעשתה שלא ברצון, או שמא תכליתה של המצוה היא שיתפרנס העני, ואז אין משמעות לשאלה האם הנותן נתן מרצונו או לא.
לגבי צדקה מצאנו בכמה מקומות שכופין על הצדקה. וכך פסק השו"ע (יו"ד רמח א). בעקבות המשניות במסכת פאה המתארות את דרכי גביית הקופה והתמחוי וחלוקתם. ובעקבות הגמ' בבבא בתרא פרק א שכותבת שבני העיר כופים זה את זה לקופה ולתמחוי. כלומר: ההלכה מציגה תפישת עולם שעל פיה מצות הצדקה באה למלא מטרה: סיפוק צרכיו של העני. לפחות במובן הציבורי שלה. גם אם היחיד אינו אחראי על העני, הקהילה כקהילה ממונה על הדאגה לענייה. מתוך כך מחויב כל אחד מהפרטים כחלק מהיותו בן הקהילה לשאת בנטל.
הגישה הזאת איננה מוסכמת לכל הדעות, והיא מעוררת אי נחת בקרב חלק מהראשונים. בעלי התוספות הקשו במסכת כתובות דף מט, הלא מצות צדקה היא מצוה שמתן שכרה בצדה, כלומר התורה עצמה הבטיחה שכר למי שמקיים אותה. ולהלכה בית דין של מטה אינו כופה על מצוה מעין זו (בדומה למה שנתבאר לעיל לגבי כפייה על הקרבנות, שמפרשי המשנה פרשו שאין כופים במקום שבו יש לאדם עצמו אינטרס להקריב, ולכן אין צורך בהתערבותו של בית הדין), מדוע אפוא כפה רבא את רב נתן שיתן צדקה? גם ספר החינוך עומד על כך שמטרת מצות צדקה היא הנותן ולא המקבל, וכך הוא מנמק את המצוה: "שרצה האל להיות ברואיו מלומדים ומורגלים במדת החסד והרחמים, כי היא מדה משובחת, ומתוך הכשר גופם במדות הטובות יהיו ראויים לקבלת הטובה, כמו שאמרנו שחלות הטוב והברכה לעולם על הטוב לא בהפכו, ובהיטיב השם יתברך לטובים יושלם חפצו שחפץ להיטיב לעולם. ואם לאו מצד שורש זה הלא הוא ברוך הוא יספיק לעני די מחסורו זולתנו, אלא שהיה מחסדו ברוך הוא שנעשינו שלוחים לו לזכותנו". כלומר: אל תעלה על הדעת שמטרת המצוה היא שיפורנס העני. המצוה היא מצוה לתיקון הנותן וללמדו רחמים. (ספר החינוך מוסיף שם גם נימוק נוסף, המופנה אל המקבל, אך גם הוא מדבר על תיקון מדותיו של העני ולא על תקון פרנסתו. האחראי לפרנסה, אליבא דספר החינוך, הוא הקב"ה ולא אנחנו). לפי גישתם של בעלי התוספות ובעל ספר החינוך, הצדקה היא בעיקרה מצוה המכוונת אל האיש המקיים אותה, בדיוק כמו תפילין ולולב, מצה ושופר. מדוע אפוא כופים עליה? מביאים בעלי התוספות כמה תירוצים: או שהכפיה לא היתה אלא בדברים, או שכפה אותו בגלל מצוות לא-תעשה שיש בצדקה: לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון, או שכפה אותו דוקא מפני שבעירם קבעו בני העיר מס קבוע על התושבים למטרה זו.
הגישה הזאת לא התקבלה להלכה. להלכה פוסק השו"ע שבית הדין כופה על מצות צדקה בכל האמצעים העומדים לרשותו, וזה לשון השו"ע: "ומי שנותן פחות ממה שראוי ליתן, בית דין היו כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדים לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן".
מסתבר שגם מצות הצדקה מכילה כמה מרכיבים. בודאי שיש במצוה זו גם מרכיב חינוכי (כמו שעולה מלשון ספר החינוך), המופנה אל הפרט, אל הנותן, ומלמד אותו להיות רחום וחנון ונדיב ולתת משלו למי שאין לו. אבל יש ביסוד מצוה זו גם מרכיב לאומי, או לפחות קהילתי. מרכיב השם לו למטרה לפרנס את מי שחסר לו, ומטיל את החיוב הזה על הקהל ואף על היחידים. כל יחיד, לפחות במסגרת המחוייבות הממונית שלו לקהילה, ניתן להוציא ממנו בכח מה שראוי לו לתת לעניים. אבל אפשר שאף יותר מזה – האחריות של אדם לחיי אחיו האביון, אע"פ שאינה מבוססת על חיוב ממוני כלשהו, דינה כדין כל חיוב ממוני המוטל על היחיד, והיא מצוה על היחיד. המצוה על היחיד היא כה חמורה, ולכן בית הדין רשאי להוציא מהיחיד את הכסף שהוא חייב ע"פ המצוה שהוא מצֻוֶּה בה.
נמצא אפוא שהכפיה על הצדקה מקורה בכך שמצות הצדקה, מלבד הערך החינוכי שיש בה, מבוססת על החובה לדאוג לתוצאה. מטרתה של מצות הצדקה היא שתהיה לכל אדם פת לחם לשבעו, ויזכה כל אדם למילוי צרכיו. כל שנותר לנו לברר הוא האם האחריות לכך מוטלת על כל אדם ולכן בית הדין כופה אותו לקיים את מצוותו, או שהאחריות מוטלת על הקהל ומתוך כך הוא כופה כל יחיד ויחיד למלא את חובתו כחלק מהקהל.
לשון הרמב"ם בספר המצוות (עשה קצה) היא: "והמצוה הקצ"ה היא שצוונו לעשות צדקה ולחזק החלשים ולהרחיב עליהם... והכוונה באלו הלשונות כולם אחת והיא שנעזור עניינו ונחזקם די ספקם... ובאה הקבלה שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב במצוה זו, כלומר הצדקה, אם למי שלמטה ממנו או לדומה לו ואפילו בדבר מועט". מלשון הרמב"ם משמע שהחיוב הוא על היחיד. בדרך כלל כשהרמב"ם אומר "שצוונו" כוונתו לכל יחיד ויחיד. ובפרט לאור סיום דברי הרמב"ם שאפילו עני חייב במצוה זו, משמע שזה חיוב על כל יחיד. עוד אפשר ללמוד זאת מכך שהרמב"ם לומד מצוה זו מן הפסוק "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ". הפסוק הזה בודאי מדבר אל היחיד ולא אל העם. העם אינו מאמץ את לבבו וקופץ את ידו, ולגבי העם אי אפשר להשתמש בביטוי "אחיך האביון".
העולה מכלל דברינו: כלל אדם חייב במצוות צדקה, יש בה מרכיב חינוכי גדול וחשוב המלמד את האדם לפתוח את ליבו למצוקתו של אחיו האביון, ולכן מן הראוי שהאדם יתן כמה שיותר צדקה מרצונו. ואולם, מי שאינו נותן מרצונו, יכפו אותו בית הדין. אמנם המסר החינוכי לא יושג בדרך זו, אבל מצוות צדקה אינה רק חיוב חינוכי אלא גם מצוה שתכליתה התוצאה. הערבות ההדדית של עם ישראל חזקה יותר מזכויותו וחינוכו של הפרט.
ויתכן שבסופו של דבר דווקא משום כך יושג גם הערך החינוכי. העובדה שקיימת בעם ישראל מערכת מסודרת הגובה מס מכל אדם ותומכת בחלשים, מלמדת שהדאגה לעניים אינה פחות חשובה מכל מטרה אחרת שמנהיגי הקהל מוצאים לנכון לגבות עבורה מיסים.