אָדוֹן, דִּין אִם יְדֻקְדַּק. בְּחֵקֶר פּוֹעֵל אִם יֻבְדַּק אם תדקדק בדין ותבדוק בחקר כל פועל מה פעל, כי אז גֶּבֶר לְפָנֶיךָ לֹא יִצְדָּק אף אדם לא יוכל לזכות לפניך בדין. הרעיון הזה נזכר בכמה מקומות: "וְאַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט אֶת עַבְדֶּךָ כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָל חָי", "אִם עֲוֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד": דֹּפִי תִּתֵּן בִּצְבָא מַעֲלָה. הֵן בְּמַלְאָכֶיךָ תָּשִׂים תָּהֳלָה. וְאַף שׁוֹתֶה כַמַּיִם עַוְלָה אליפז התימני מבטא בכמה מקומות את המסר שה' לא ידין לזכות אפילו את מלאכיו, ק"ו את בני האדם. כך הוא אומר: "הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה: אַף שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם יְדַכְּאוּם לִפְנֵי עָשׁ", וכן הוא אומר "מָה אֱנוֹשׁ כִּי יִזְכֶּה וְכִי יִצְדַּק יְלוּד אִשָּׁה: הֵן בִּקְדֹשָׁו לֹא יַאֲמִין וְשָׁמַיִם לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו: אַף כִּי נִתְעָב וְנֶאֱלָח אִישׁ שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה". כלומר: ה' לא מאמין במלאכיו, ק"ו בנו, בבני האדם, המכונים כאן שותה כמים עולה: זְכוּת וּצְדָקָה אֵין בָּנוּ. חֵטְא וָרֶשַׁע כֻּלָּנוּ. ולכן אנו מבקשים: טוֹב אַל תָּבֹא בְמִשְׁפָּט עִמָּנוּ כמו שנאמר "וְאַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט אֶת עַבְדֶּךָ כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָל חָי": אלא אנו מבקשים: יֶהֱמוּ מֵעֶיךָ עָלֵינוּ. כְּרֹב רַחֲמֶיךָ פְּנֵה אֵלֵינוּ. לְבִלְתִּי כְּרוֹעַ מַעֲלָלֵינוּ פנה אלינו כרוב רחמיך ולא כמעללינו הרעים: מְשׁוּבֹותֵינוּ רַבּוּ מִלִּמְנוֹת אי אפשר למנות את כל חטאינו, ואין אנו יכולים להתכפר ולמצוא סליחה שהרי נִיחוֹחִים אַיִן וְקָרְבָּנוֹת. סְלִיחָה מְצוֹא לַעֲוֹנוֹת: עַל צִדְקוֹתֵינוּ אֵין אָנוּ סְמוּכִים. אין אנו יכולים להשען על צדקותינו שהרי אנו בפֶּשַׁע וְעָוֹן מְלֻכְלָכִים. צְדָקָה מְצוֹא תַחַן עוֹרְכִים אנו עורכים תחינה לפניך כדי למצוא צדקה, כלומר כדי שתעשה עמנו צדקה.: קַו אַל תִּמְתַּח בְּאוֹרְחוֹתֵינוּ שהרי רִמָּה וְתוֹלֵעָה אַחֲרִיתֵנוּ עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון מאין באת מטפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה.... שָׁוְא וָהֶבֶל שְׁנוֹתֵינוּ כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל: לכן אנו מבקשים: תָּשׁוּב עַל הָרָעָה תִּנָּחֵם שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ. זֶה דַרְכְּךָ חִנָּם מְרַחֵם שהרי אתה בעל הרחמים ומרחם בחנם, בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים עָלֵינוּ רַחֵם: דְּרָכֶיךָ הוֹדַעְתָּ לֶעָנָיו לְהוֹרוֹת למדת את משה רבנו את דרכיך, כמו שנאמר "וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה", ובקשתו של משה התקיימה: "וַיֵּרֶד ה’ בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה’: וַיַּעֲבֹר ה’ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה’ ה’ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים". ועל זה אומר המדרש: " ויעבר ה' על פניו ויקרא אמר רבי יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה אמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה אל רחום וחנון אמר רב יהודה ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם". גם הפיטן מתבסס על זה ואומר: . יִדַּעְתּוֹ כמו והודעתו שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה סְדוּרוֹת שלש עשרה מדות. הִבְטַחְתּוֹ שֶׁאֵינָן רֵיקָם חוֹזְרוֹת: חַנּוּן, בָּם סָדַרְנוּ לְפָנֶיךָ סדרנו לפניך את שלש עשרה המדות. זַעַק קְשׁוֹב הקשב מִמִּתְחַנְּנֶיךָ. וְאַל תְּשִׁיבֵנוּ רֵיקָם מִלְּפָנֶיךָ:
אָדוֹן, בְּפָקָדְךָ אֱנוֹשׁ לַבְּקָרִים כאשר אתה פוקד את האדם לבקרים, כמו שנאמר "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תְגַדְּלֶנּוּ וְכִי תָשִׁית אֵלָיו לִבֶּךָ: וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ", ומכאן דרשו חכמים שאדם נדון בכל רגע. בְּמִצּוּי הַדִּין אַל תִּמְתַּח אל תמצה עמו את הדין, שהרי גּוּף וּנְשָׁמָה אִם תְּרִיבֵם. דֹּחוּ וְלֹא יוּכְלוּ קוּם הגוף והנשמה לא יכולים לזכות בדין. גם כאן חוזר הפיטן על הרעיון המובע בסליחה הקודמת, שמקורותיו בכמה מקומות בתנ"ך, שהאדם לא יכול לזכות בדין. וכפי שהוא ממשיך ואומר: הֲיוּכַל גֶּבֶר לִזְכּוֹת בַּמִשְׁפָּט. וְאִם יֵשׁ בְּיָדוֹ מַעַשׂ לְהִצְטַדֵּק: זֵרוּי יִחוּמוֹ מִלֵּחָה סְרוּחָה עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון מאין באת מטפה סרוחה..... חָבוּי אָרְבּוֹ בְּקִרְבּוֹ מֵעֵת הִוָּלְדוֹ היצר הרע נמצא בגופו של האדם מעת הוולדו: טָמוּן בְּחֻבּוּ כְּרֶשֶׁת לְרַגְלָיו. יְסִיתֵהוּ בְּכָל יוֹם לַשַּׁחַת לְהַפִּילוֹ היצר הרע מסית את האדם בכל עת. כדברי המדרש: "אמר רבי שמעון בן לקיש יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו אינו יכול לו": כֹּחַ וּגְבוּרָה בַּגּוּף אַיִן. לְפָנָיו לַעֲמוֹד וּלְהִתְיַצֵּב אין כח באדם לעמוד מול יצרו: מִיּוֹם עָמְדוֹ עַל דַּעְתּוֹ נַפְשׁוֹ יָשִׂים בְּכַפּוֹ לְהָבִיא לַחְמוֹ האדם טרוד בכל עת בקשיי הפרנסה: שָׂבֵעַ כָּל יָמָיו כַּעַס וּמַכְאוֹבוֹת כִּי מֶה הֹוֶה לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ שְׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: כִּי כָל יָמָיו מַכְאֹבִים וָכַעַס עִנְיָנוֹ גַּם בַּלַּיְלָה לֹא שָׁכַב לִבּוֹ גַּם זֶה הֶבֶל הוּא. עַד שׁוּבוֹ לַעֲפָרוֹ לֹא יִשְׁקֹט האדם לא ישקוט בחייו: פְּנֵה אָדוֹן בְּעִצְבוֹן רוּחַ. צְפֵה בְּשִׁבְרוֹן לֵב אל תדון אותנו כמעשינו הרעים, אלא צפה בכך שאנו מתחרטים עליהם ורוחנו עצובה ולבנו שבור: קָרוֹב אַתָּה לָרְחוֹקִים. רוֹצֶה בִּתְשׁוּבַת רְשָׁעִים הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם אֲדֹנָי ה’ הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה: שַׁדַּי הִמָּצֵא לְדוֹרְשֶׁיךָ. תֹּאמַר הִנְנִי לִמְבַקְּשֶׁיךָ: יְבֻשָּׂרוּ סָלַחְתִּי קוֹרְאֵי בִשְׁמֶךָ קיים מה שנאמר "וַיֹּאמֶר ה’ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ". צַדֵּק בַּמִּשְׁפָּט עַם מְיַחֲדֶיךָ הצדק במשפט את העם האומרים ה' אחד: חֲסוֹם מְנֻוָּל מִלְהַרְשִׁיעַ היצר הרע נקרא מנוול בכמה מדרשים. והוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות. קְצוֹף בְּמַשְׂטִין מִלְהַשְׂטִין אל תתן לו להשטין וללמד קטגוריה על בניך: הָקֵם לָנוּ מֵלִיץ יֹשֶׁר. כֹּפֶר מָצָאתִי תַּשְׁמִיעַ לַשּׁוֹבָבִים שובבים הם עם ישראל, שנאמר עליהם "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם הִנְנוּ אָתָנוּ לָךְ כִּי אַתָּה ה’ אֱלֹהֵינוּ". תשמיע להם מצאתי כפר כמו שנאמר: "אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ: וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר". הִשְׁלַכְנוּ עָלֶיךָ יְהָבֵנוּ. נָא אַתָּה תְכַלְכְּלֵנוּ כמו שנאמר: "הַשְׁלֵךְ עַל ה’ יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ לֹא יִתֵּן לְעוֹלָם מוֹט לַצַּדִּיק": הֵעָתֵר לָנוּ בִּתְפִלָּתֵנוּ. חֶפְצֵנוּ וּבַקָּשָׁתֵנוּ מַלֵּא בְּרַחֲמִים: בְּךָ תָּלִינוּ בִטְחוֹנֵנוּ. רַחֲמֶיךָ מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנֹת רִאשֹׁנִים מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד. חָזָק וְאַמִּיץ שִׁמְךָ לֹא שָׁכָחְנוּ. אָנָּא לָנֶצַח אַל תִּשְׁכָּחֵנוּ כמו שנאמר "אַל תִּתֵּן לְחַיַּת נֶפֶשׁ תּוֹרֶךָ חַיַּת עֲנִיֶּיךָ אַל תִּשְׁכַּח לָנֶצַח", "לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים":
זה פזמון. כנראה פזמון מקורי. (על פזמונים מקוריים ולא מקוריים ראה דברינו בהקדמה לביאור הפיוט "במוצאי מנוחה"). מקור הביטוי הוא בדברי משה אל פרעה: "וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה הִנֵּה יוֹצֵא הַמָּיְמָה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה’ שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי: כִּי אִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶעָרֹב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת הֶעָרֹב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם עָלֶיהָ: וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה’ בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה". משם שאול הפזמון. כאן הכונה שכל מה שאנו מבקשים, אנו מבקשים שיגזר עלינו מחר ביום הכפורים. ואת זה מתאים לומר אחרי כל בית ובית. (למרות שאם זה פזמון – הבית הראשון קצר יותר משאר הבתים, וגם אינו מסים בפסוק לפני הפזמון)
יֵרָצֶה צוֹם עַמְּך אֲשֶׁר דָּמוֹ לְךָ מַזֶּה עם ישראל לא מזה דם מאז שאין מקדש, אבל הצם כאילו מזה את דם עצמו לפני ה'. מקור הדברים ככל הנראה בדברי רב ששת: "בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני". חֲשׁוֹב חֶלְבּוֹ כְּעַל זֶבַח וְקָרְבָּנוֹ אַל תִּבְזֶה גם זה מבוסס על דברי רב ששת הנ"ל. חֲתוֹם עָלָיו אוֹת חַיִּים ע"פ המדרש שביום הכפורים נחתמים לחיים או למיתה, ואנו מבקשים להחתם לחיים וּתְפִלָּתוֹ תֶחֱזֶה תקבל. מָחָר יִהְיֶה הָאוֹת הַזֶּה:
צִדְקָתְךָ הִתְאַזֵּר שׁוֹכֵן עַד וּמְרוֹמָם תתאזר בצדקה, ועשה עמנו צדקה. סְמָךְ נָא הַנִּכְשָׁלִים, שְׁלַח יָדְךָ לַהֲקִימָם. אֲשֶׁר דִּמְעָם שִׁקּוּיָם וְאַנְחָתָם הִיא לַחְמָם שאוכלים אנחות ושותים דמעות, כלומר: שהם כל היום נאנחים ובוכים. וְתִנְקוֹם דַּם עֲבָדֶיךָ מֵאוֹיְבָם עַד תֻּמָּם. וְתִדְרוֹשׁ לְשֶׁפֶךְ דָּמָם. לָדַעַת מַה זֶה וְעַל מַה זֶה כלומר: תתחשבן עם הגויים על שפיכת דם היהודים. המקור הוא במגלת אסתר: "וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ מִסָּרִיסֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר הֶעֱמִיד לְפָנֶיהָ וַתְּצַוֵּהוּ עַל מָרְדֳּכָי לָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה". מָחָר יִהְיֶה הָאוֹת הַזֶּה:
חַנּוּן חוֹן עַמְּךָ אֲשֶׁר לְשִׁמְךָ הוּא מַאֲמִין רחם על עמך המאמין בשמך. סַנֵּגוֹר עָלַי תְּמַנֶּה אֲשֶׁר חַטָּאתִי יַטְמִין. וְחוֹבִי בִּשְׂמֹאל יַכְמִין. זְכוּתִי יַעֲלֶה בְיָמִין מקורו במדרש: "תנו רבנן ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק היה גורל עולה בימין מכאן ואילך פעמים עולה בימין פעמים עולה בשמאל והיה לשון של זהורית מלבין מכאן ואילך פעמים מלבין פעמים אינו מלבין והיה נר מערבי דולק מכאן ואילך פעמים דולק פעמים כבה". כלומר: סימן טוב הוא שהגורל לה' עולה בימין. וְאֵפֶר יִצְחָק יַזְמִין יזכיר את עקדת יצחק. אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה מקור הביטוי בפרשת משפטים: "עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ". כאן הכונה שיזמיננו כדי שיעיד על ישראל ויאמר שהם אלה שראויים לקיום ברית ה'. מָחָר יִהְיֶה הָאוֹת הַזֶּה:
קְרַב וּשְׁמַע רִנָּתִי. לְזַעֲקִי תִּפְתַּח שַׁעַר. לְזַכּוֹת אֶת חַטָּאתִי. כְּמוֹ בֶן שָׁנָה נַעַר תנקני ותזכני כנער בן שנה שהוא נקי מעוון. כבן שנה שלא טעם טעם חטא. וְתַחֲסוֹם לְשׁוֹן מַסְטִינִי. וְאֶת פִּיהוּ לֹא יִפְעַר. יְיָ בַּשָּׂטָן יִגְעַר. קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה ה' יגרש מעליו את השטן. מקור הביטוי בדברי ה' אל משה חטא העגל: "קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה". כאן אנו מבקשים שהשטן יהיה זה שידרש לרדת. מָחָר יִהְיֶה הָאוֹת הַזֶּה:
בַּמָּה אֲקַדֵּם וְאִכַּף פְּנֵי לֹא יִקַּח שֹׁחַד כִּי ה’ אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. וּבְיָדִי אֵין מַעַשׂ וְעַל זֹאת לִבִּי יִפְחַד אין לי זכות, ולשחד את השופט אי אפשר. אֲבָל עַתָּה בְּזָכְרִי מַלְכוּת שֵׁם הַמְּיוּחָד. וְעַל זֹאת אנִי בוֹטֵחַ בְּאוֹמְרִים יְיָ אֶחָד אני בוטח בה' שזוכר לטובה את בניו המיחדים את שמו. וּמוֹשְׁכִים כֻּלָם יַחַד מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה מקור הבטוי במלחמת עמלק: "וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ". כאן הכונה שכל ישראל מושכים בעולו של ה'. מָחָר יִהְיֶה הָאוֹת הַזֶּה:
כאן עובר הפיטן לומר שאין לנו היום כהן גדול שיכפר עלינו במקדש רְאֵה אֵין מְכַפֵּר בַּעֲדִי, וְאֵין סוֹדֵר לִי סֵדֶר אין מי שיעשה את סדר העבודה. וּבִגְדֵי לָבָן אַיִן וְאֵין לוֹבֵשׁ הָאֵדֶר. וְגַם אֵין קָרְבָּן חוֹבָה וְלֹא נְדָבָה וָנֶדֶר. וְאַתָּה תְּכַפֵּר עָלַי, בּוֹחֵן כְּלָיוֹת וָחֵדֶר אתה תכפר עלינו גם בלי כהן. גְּדוֹר פִּרְצַת צֹאנֶךָ כמו שנאמר: "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם". וְשִׂים רֶוַח לָעֵדֶר המקור הוא בדברי יעקב לשלוחיו: "וַיִּתֵּן בְּיַד עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו עִבְרוּ לְפָנַי וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר". כאן הכונה שתתן לעמך ישרא לרוח והצלה. וְתִבְנֶה לָמוֹ גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה כלומר: בנה בחזרה את חומותיהם. המקור הוא אצל בלעם: "וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה’ בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה": מָחָר יִהְיֶה הָאוֹת הַזֶּה:
צֵל קוֹרָתְךָ בָּאוּ בָנִים אֲשֶׁר נִגְרָשׁוּ עם ישראל בא לחסות בצלך, בא להתפלל לפניך. בֵּיתְךָ כְּנִתְוַעֲדוּ רָעֲשׁוּ וְגַם נִתְגָעֲשׁוּ. חֶסֶד אֲבוֹתָם תִּזְכּוֹר עֵת לָרִיב לדין יִגָּשׁוּ. אֱמֶת וְשָׁלוֹם נִפְגָּשׁוּ המקור קצת שונה: " חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ". גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה גם את האמת וגם את השלום. מקור הבטוי בקהלת: "בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים עַל דִּבְרַת שֶׁלֹּא יִמְצָא הָאָדָם אַחֲרָיו מְאוּמָה": מָחָר יִהְיֶה הָאוֹת הַזֶּה: