הפיוט הזה מבוסס כולו על המדרש: "תניא שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ואלו הן תורה ותשובה וגן עדן וגיהנם וכסא הכבוד ובית המקדש ושמו של משיח". מתוך שבעת הדברים האלה, הפיוט מתמקד בתשובה, ובכך הוא פותח את עשרת ימי תשובה.
אָז טֶרֶם נִמְתְּחוּ נִבְלֵי שְׁכָבִים. בָּאָרֶץ עַד לֹא דֻבְּקוּ רְגָבִים כלומר: לפני בריאת העולם: גַּבָּךְ עמך שִׁבְעָה דְבָרִים הָיוּ מְגֻבָּבִים. דַּת תורה וָכֵס כסא הכבוד וּרְטִיַּת בָּנִים שׁוֹבָבִים תשובה. התשובה לחוטא היא כמו רטיה לפצוע, מרפאת את החטא. לכן הפיטן קורא לה רטיה.. הוֹד גַּן עֵדֶן וְעֶלֶק הַבְהוּבִים גן עדן והגיהנם. וּמְקוֹם כַּפָּרָה עַל יְדֵי מַקְרִיבִים המקדש, שבו מכפרים ע"י הקרבה. זוֹהַר שֵׁם יִנּוֹן שמו של משיח, ע"פ המדרש: "משיח מה שמו דבי רבי שילא אמרי שילה שמו שנאמר עד כי יבא שילה דבי רבי ינאי אמרי ינון שמו..." מְחוֹלָל מֵחוֹבִים מבוסס על הפסוק בישעיהו "וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ", הפרק שם עוסק במשיח, לפי חלק מהמפרשים. חֻבָּרוּ אַלְפַּיִם קֶדֶם בְּרִיאַת יִשּׁוּבִים אלפים דורות לפני העולם. טְכוּסִים עַל רָקִיעַ בּוֹטִים כִּשְׁבִיבִים בולטים לעין כשבעת כוכבי הלכת. יְעוּרִים וּמְשׁוֹרָשִׁים פְּנֵי יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים. וכך היו מונחים שבעת הדברים: כִּסֵּא הָיָה מֻנָּח בָּרָקִיעַ בְּיִצּוּבִים. לְמוֹשַׁב מֶלֶךְ מונח ומיועד לכסא מלכות. וְנוֹרָא עַל סְבִיבִים אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבָיו. מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת מבוסס על הפסוק "ה’ מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ". וכאן כוונת הפיטן: מימין הכסא - התורה. חֲקוּקָה בִכְתָבִים. נְתוּנָה עַל בִּרְכּוֹ בְּשַעֲשׁוּעַ אֲהָבִים במשלי נאמר שהתורה מספרת כיצד היתה אצל ה' לפני בריאת העולם: "וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת". סָדוּר עַל הַדָּרוֹם גַּן רְטוּבִים גן עדן מצד דרום. עָרוּךְ עַל הַצָּפוֹן תֹּפֶת שַׁלְהֵבִים גהנם בצפון. פְּנֵי הַמִזְרָח יְרוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה בְּמַחֲצָבִים. צָפוּן בְּתוֹכָהּ מִקְדָּשׁ אֵל בְּיִשּׁוּבִים. קָבוּעַ בּאֶמְצַע מִזְבַּח כִּפּוּר חיבִים המזבח בו מכפרים על החוטאים, קבוע באמצע המקדש. רְבוּצָה עָלָיו אֶבֶן שְׁתִיַּת חֲטוּבִים. שֵׁם יִנּוֹן עָלֶיהָ חָקוּק בְּמִכְתָּבִים שם המשיח כתוב על אבן השתיה. תֹּאַר שֵׁם הַמְפֹרָשׁ בְּתָוֵוי גִּלּוּבִים שמו של ה'. שָׁמָה בַּתָּוֶךְ לִפְנֵי מַאֲזִין מֵאֶשְׁנַבִּים לפני ה', המאזין מאשנביו לתפלת השבים. לִוּוּי תְּשׁוּבָה, אֶרֶךְ תרופה לְנִדְוִים וְכֹאֲבִים. מְעֻתֶּדֶת לְכִבּוּס צֹאִים וּלְהַלְבִּישׁ מוּטָבִים זכריה כותב: "וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ: וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת", כלומר: הסרת הבגדים הצאים הוא משל להסרת החטא, הנעשה ע"י התשובה. הָרֵק שֶׁמֶן עַל רֹאשׁ שָׁבִים את הפסוק "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר" דרשו חכמים: "יהיו בגדיך לבנים מן העבירות ושמן על ראשך אל יחסר ממצות ומעשים טובים", וע"י תשובה חוזר האדם למצב שבו בגדיו לבנים ושמן על ראשו. בְּכֵן אָתָאנוּ לְךָ באנו אליך עֲלָמִים וְשָׂבִים נערים וזקנים. כלומר: כולנו, בנערינו ובזקנינו. רַחֵץ מִצַּחַן וְהַשְׁלֵךְ טִמּוּס סְאָבִים להטהר מטומאתנו וחטאינו. בִּתְפִלָּה יְקַדְּמוּךָ בָּנִים שׁוֹבָבִים כמאמר הפסוק: "שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים". יוֹם יוֹם לִדְרָשְׁךָ בְּפִיץ נִיבִים בפציחת דברים. מבוסס על הפסוק "וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן כְּגוֹי אֲשֶׁר צְדָקָה עָשָׂה וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי צֶדֶק קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן". אמנם, הפיטן מוציא את הפסוק הזה מהקשרו המקורי, שהוא תוכחה לישראל. יֵחָשֵׁב אֲמָרֵינוּ כְּהֶקְטֵר דָּמִים וַחֲלָבִים תפלתנו תחשב כקרבנות. צִפְצוּפֵנוּ דבורינו יְקֻבָּל כְּפִסּוּגֵי פָרִים וּכְשָׁבִים כקרבנות. חֲטָאֵינוּ הַצְלֵל השקע, השלך במצולה. בְּקַרְקַע נִטְפֵי מַרְזֵבִים. קָרְבֵנוּ אֵלֶיךָ בִּרְחִיפַת רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים:
פיוט לעשרת ימי תשובה, מבוסס על המדרש האומר "דרשו ה' בהמצאו ... אימת? אמר רבה בר אבוה אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים". הפיוט בנוי לפי א"ב. הצלע האחרונה בכל בית היא פסוק מהתנ"ך (לא תמיד מלה במלה), ואינה כפופה לא"ב. הצלע הראשונה בכל בית פותחת במלה שבה הסתים הבית הקודם (שהיא חלק מפסוק, כאמור לעיל).
אֶת יְיָ בְּהִמָּצְאוֹ לְדָרְשׁוֹ קִדַּמְתִּי מבוסס על המדרש שהזכרנו לעיל. בְּעַד לְכַפֵּר קדמתי את ה' כדי לכפר בעד עם ישראל. הלשון מבוססת על הפסוק "כִּי הִתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם לֵאמֹר ה’ הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד". כִּי כַתּוֹלָע נֶאֱדַמְתִּי חטאתי, וכמו שנאמר: "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ"; גֻּלְגַּל הַלֵּב טֻמְטַם וּכְיָשֵׁן נִרְדַּמְתִּי עם ישראל ישן מן המצוות. כִּמְעַט כִּסְדֹם הָיִיתִי וְלַעֲמֹרָה דָּמִיתִי לוּלֵי ה’ צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ. דָּמִיתִי לְסוֹטָה פְרוּעָה מְנָאֶפֶת וַחֲלָלָה כלומר: חטאתי, מריתי בה'. הָיִיתִי כְּבֶגֶד עִדִּים כמו שנאמר: "וַנְּהִי כַטָּמֵא כֻּלָּנוּ וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל צִדְקֹתֵינוּ וַנָּבֶל כֶּעָלֶה כֻּלָּנוּ וַעֲוֹנֵנוּ כָּרוּחַ יִשָּׂאֻנוּ" וְהֻשַּׂמְתִּי כְּשִׂמְלָה בְּדָמִים מְגֻלָּלָה מבוסס על הפסוק: "כִּי כָל סְאוֹן סֹאֵן בְּרַעַשׁ וְשִׂמְלָה מְגוֹלָלָה בְדָמִים וְהָיְתָה לִשְׂרֵפָה מַאֲכֹלֶת אֵשׁ". וְחָסַרְתִּי מַפְגִיעַ וְיוֹדֵעַ אֵין לְפַלְּלָה אין מי שיודע להתפלל לפני ה' ולכפר על חטאתינו. רְאֵה יְיָ וְהַבִּיטָה כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה פסוק מאיכה. וכאן ההקשר: חטאנו.: זוֹלֵלָה כְּבוּדָה נֶהֶפְכָה בְּיַד מְגָאֵל ציון, שהיתה כבודה, הפכה לזוללה, ביד האויב. הפיטן רומז לפסוק מאיכה: "רְאֵה ה’ וְהַבִּיטָה כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה", שהוזכר לעיל. חִנָּם נִמְכְּרָה לַצְּמִיתֻת שלוב של שני פסוקים. הפסוק האומר: "כִּי כֹה אָמַר ה’ חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ", והפסוק האומר: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת". ה' צוה שהארץ והעם לא ימכרו לצמיתת, ואם ימכרו גם באופן זמני – יבוא הגואל, כלומר הקרוב, ויגאל אותם, כלומר יקנה אותם בחזרה. כמו כן מנבא ישעיהו "חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ", כלומר: לא נמכרתם עבור כסף, גליתם בגלל חטא. ואם תחזרו בתשובה, האויב לא יכול לטעון שאתם שבויים בידו כדין. וְאֵין גּוֹאֵל. טָבַע נָכוֹן וְנִשָּׂא טבע (כלומר חרב, טבע בארץ) המקדש, שעליו נאמר "נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה’ בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת" וְחָרַב אֲרִיאֵל המקדש. הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל פסוק מאיכה, המדמה את החורבן להשלכת המקדש מהשמים לארץ: יִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים וְלִמְשִׁסָּה עַד מָתַי מִי נָתַן לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים הֲלוֹא ה’. וכאן שואל הפיטן עד מתי ישראל לבוזזים. כָּאַרְבֶּה רַבּוּ עוֹרְקַי וְעָצְמוּ מַצְמִיתַי אויבי רבים כארבה. לַלֵּב בּשׁוּמִי הֲרִיסוֹתַי חָרְבוֹתַי וְשׁוֹמְמוֹתַי כשאני שם את לבי לחורבן, אז: וַתִּבְחַר מַחֲנַק נַפְשִׁי מָוֶת מֵעַצְמוֹתָי פסוק מאיוב, כך הוא מתאר את צרותיו. וכך גם עושה הפיטן, האומר שכשהוא חושב על החורבן, כבר עדיף לו לבחור במות: מֵעַצְמוֹתַי הַמְּפֻצָּחוֹת וְהַמְפֻלָּחוֹת מִמַכְעִיסֶיךָ וּמִמַּזְעִימֶיךָ בגלל מצבי שבו עצמותי כבר מפוצחות ע"י אויביך. נָאַמְתִּי אמרתי נִלְאֵיתִי נְשֹׂא חֲרוֹנְךָ וְזַעֲמֶךָ עיייפתי מלשאת את כעסך, שבגללו אנו בגולה. מקור הבטוי "נלאיתי נשא" הוא בישעיהו, בהקשר הפוך: שם ה' כביכול נלאה מלשאת את חטאי ישראל. הפיטן מוציא את הבטוי מהקשרו. שִׂים לֵב לִגְאֹל חַיַּת נְעִימֶךָ את עם ישראל. כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ המקור בדניאל: הַטֵּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ וּשֲׁמָע פְּקַחה עֵינֶיךָ וּרְאֵה שֹׁמְמֹתֵינוּ וְהָעִיר אֲשֶׁר נִקְרָא שִׁמְךָ עָלֶיהָ כִּי לֹא עַל צִדְקֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵינוּ לְפָנֶיךָ כִּי עַל רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים: אֲדֹנָי שְׁמָעָה אֲדֹנָי סְלָחָה אֲדֹנָי הַקֲשִׁיבָה וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר לְמַעַנְךָ אֱלֹהַי כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ": עַמְּךָ זְרוּיִם פְּזוּרִים בְּכָל מוֹשָׁבוֹת . פְּקָדוּךָ בַּצַּר פנו אליך בצר להם פְּחָדוּךָ בְּמַעַשׂ וּבְמַחֲשָׁבוֹת במעשיהם ומחשבותם. צְלוֹל זָדוֹן הצלל את זדונם, כלומר כפר עליו הַעֲבֵר וְרַפֵּא מְשׁוּבוֹת מבוסס על הפסוק "אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ". (ועוד פסוקים דומים). רפא את משובותיהם וחטאיהם. אֲדֹנָי שִׁמְעָה בְקוֹלֵנוּ תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ קַשּׁוּבוֹת הפסוק המקורי אמור בלשון יחיד, וכפסוקים רבים הועבר בסליחות ללשון רבים.: קַשּׁוּבוֹת תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ לְשֶׁפֶךְ שִׂיחֵנוּ. רוֹן שְׂפָתֵינוּ קַבֵּל כְּרֵיחַ נִיחוֹחֵינוּ קבל את תפלתנו כקרבנות. שִׁחַרְנוּךָ מָגִנֵּנוּ וּבְךָ מִבְטָחֵינוּ אנו בוטחים בך. כִּי שִׁמְךָ עָלֵינוּ נִקְרָא אַל תַּנִּיחֵנוּ: תַּנִיחֵנוּ אָדוֹן זֶה כַּמֶּה שָׁנִים לָמָּה. לְשָׁמָּה לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה לְלַעַג וְלִכְלִמָּה למה אתה מניח אותנו שנים רבות לשמה למשל ולשנינה. יֵאָמֵן וְיוּחַשׁ יתגשם ובמהרה הַמִּבְטָח שֶׁהִבְטַחְתָּ לְשׁוֹמֵמָה ההבטחה שהבטחת לעמך השמם. אֲנִי יְיָ בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְשַׁמָּה ההבטחה שהבטיח ה' בנבואת יחזקאל: "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה’ בְּיוֹם טַהֲרִי אֶתְכֶם מִכֹּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת: וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר: וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ: וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי ה’ בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה אֲנִי ה’ דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי". הארץ הנשמה היינו הארץ השוממה, נשמה מלשון שממה. אותה יבנה ה' ולא תהיה עוד שממה: הַנְשַׁמָּה בְּרַחֲמִים גְּרוֹלִים תִּבְנֶה וּתְכוֹנְנָהּ. שְׁמַע יְיָ חִנּונָהּ כִּי בָא עֵת לְחֶנְּנָהּ אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד.. חַזֵּק מַאֲמִירֶיךָ בְּצֵל יָדְךָ לְגוֹנְנָהּ חזק את ישראל שעליהם נאמר את ה' האמרת היום, לגונן אותם בצל ידך. וּפְדוּיֵי יְיָ יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה:
רוב הפיוטים ליום זה אינם קושרים לחורבן ולצום אלא לימי התשובה. אבל הפיוט הזה הוא פיוט לצום גדליה, ועוסק בחורבן ובארועים שארעו ביום רצח גדליה.
אָבְלָה נַפְשִׁי וְחָשַׁךְ תָּאֳרִי מקור הבטוי במגלת איכה: "זַכּוּ נְזִירֶיהָ מִשֶּׁלֶג צַחוּ מֵחָלָב אָדְמוּ עֶצֶם מִפְּנִינִים סַפִּיר גִּזְרָתָם: חָשַׁךְ מִשְּׁחוֹר תָּאֳרָם לֹא נִכְּרוּ בַּחוּצוֹת צָפַד עוֹרָם עַל עַצְמָם יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ".. בֵּית תִּפְאַרְתִּי כְּנָשַׁף בּוֹ הָאֲרִי חרב. ויש גורסים "כנשרף ביד הארי". ירמיהו המשיל את מלך בבל לאריה. גַּם פְּלֵיטָתִי אֲשֶׁר עָזְבוּ וּשְׁאֵרִי שארית העם שלא הגלו לבבל, שנקראים בספר ירמיהו "שארית" ו"פלטה". דֹּעֲכוּ כְּהַיּוֹם בִּשְׁלֹשָׁה בְּתִשְׁרֵי: הָאֵשׁ וְהַמַּיִם הַזֵידוֹנִים שְׁטָפוּנוּ בְּדָלְקָם הבבלים, הבטוי מבוסס על הפסוק: "אֲזַי הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ נַחְלָה עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ: אֲזַי עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים". וּבָסְסוּ מִקְדָּש החריבו את המקדש וּבָזְזוּ חֶלְקָם. זִקְנֵי שְׁאֵרִית אֲשֶׁר פַּלְטוּ מִיּוֹם נָקָם אשר נצלו ביום החורבן. חֻבָּלוּ עַתָּה בְּיוֹם צוֹם גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם: טֹרָפוּ דַלַת עַם הָאָרֶץ. יֶתֶר הַגָּזָם אָכַל הָאַרְבֶּה בְּמֶרֶץ מקור הבטוי בתיאור הארבה ביואל: "יֶתֶר הַגָּזָם אָכַל הָאַרְבֶּה וְיֶתֶר הָאַרְבֶּה אָכַל הַיָּלֶק וְיֶתֶר הַיֶּלֶק אָכַל הֶחָסִיל". כלומר: היה חורבן מוחלט, שבו אחרי כל אויב בא עוד אויב והשלים את מלאכת קודמו. כֹּרְמִים וְיֹגְבִים פְּקֻדַת מַרְגִּיז הָאָרֶץ מתיאור החורבן: "וּמִדַּלּוֹת הָעָם וְאֶת יֶתֶר הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר וְאֶת הַנֹּפְלִים אֲשֶׁר נָפְלוּ אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל וְאֵת יֶתֶר הָאָמוֹן הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים: וּמִדַּלּוֹת הָאָרֶץ הִשְׁאִיר נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים לְכֹרְמִים וּלְיֹגְבִים". אותם כורמים ויוגבים האמורים כאן, הם אלה שגלו אחרי רצח גדליה, כאשר לא נותר מנהיג שהחזיק אותם בארץ. לֹהֲטוּ וְלֹא הָיָה בָם גּוֹדֵר גָּדֵר וְעוֹמֵד בַּפֶּרֶץ מקור הבטוי ביחזקאל: "עַם הָאָרֶץ עָשְׁקוּ עֹשֶׁק וְגָזְלוּ גָּזֵל וְעָנִי וְאֶבְיוֹן הוֹנוּ וְאֶת הַגֵּר עָשְׁקוּ בְּלֹא מִשְׁפָּט: וָאֲבַקֵּשׁ מֵהֶם אִישׁ גֹּדֵר גָּדֵר וְעֹמֵד בַּפֶּרֶץ לְפָנַי בְּעַד הָאָרֶץ לְבִלְתִּי שַׁחֲתָהּ וְלֹא מָצָאתִי". וכוונת הפיטן: אחרי מות גדליה לא נותר מהם אחד ששמר את דברי ה' מפי ירמיהו והורה לכל הנשארים להשאר בארץ.: מָה אֲסַפֵּר וְאַנְחוֹתַי עֲצוּמוֹת רבות אנחותי, כאמור באיכה.. נָקְטָה נַפְשִׁי מקור הבטוי באיוב. בדברי איוב על צרותיו. וּמַקְהֲלוֹתַי עֲגוּמוֹת. שְׂרִיגֵינוּ אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִיקוֹד אֵשׁ לְתַעֲצוּמוֹת ישראל נמשל לגפן, וגם השריגים שנשארו אחרי האש, כלומר אחרי האש שהבעירו הבבלים בארץ. עוֹד הֵם לֹא נִתְקַיְּמוּ וְנֻתָּשׁוּ בְחֵמוֹת: פָּנֶיךָ עַד מָתַי מֶנוּ תַסְתִּיר החורבן מתואר בתורה כארועים שיקרו כאשר ה' יסתיר מאתנו את פניו. הפיטן שואל עד מתי יסתיר ה' את פניו, ומתי יגאלנו. צַעֲקָתֵנוּ שְׁמַע וַאֲסִירֵנוּ תַתִּיר התר את האזיקים שבהם אנו אסורים. קָדוֹש פניה אל ה' בִּיטָה הבט כִּי אֵין בַּעֲדֵנוּ מַעֲתִּיר אין מי שיודע להתפלל בעדנו. רְאֵה בְּדַלּוּתֵנוּ וְשִׁבְחֲךָ בְּפֶה נַכְתִּיר אחרי שתגאלנו נשבחך בפינו: שֻׁדַּדְנוּ מִדּוֹר לְדוֹר וּמִקֵּץ לְקֵץ בכל דור מחשבים אחרת את הקץ, וכבר כלו כל הקצים ועדין לא נגאלנו. שֹׁרֶשׁ צֶפַע מְעוֹפֵף מקור הבטוי בפסוק: "כִּי מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ יֵצֵא צֶפַע וּפִרְיוֹ שָׂרָף מְעוֹפֵף" אוֹתָנוּ עוֹקֵץ. תַּקִּיף פניה לה', לְמִשְׁפָּטֵנוּ הָעֵר וְהָקֵץ. תְּכַפֵּר לַעֲוֹנוֹתֵינוּ וְתֹאמַר קֵץ:
אִמַּנְתָּ מֵאָז אֲרֶשֶׁת נִיב שְׂפָתַיִם לִמדת מקדם את פינו ושפתינו. בִּתְפִלָּה וּבְתַחֲנוּן דְּפוֹק שַׁעֲרֵי דְלָתַיִםלדפוק בדלתי ה' בתפלה ובתחנון. גִּשְׁתֵּנוּ עָדֶיךָ בִּזְרִיזוּת וְלֹא בעֲצַלְתַּיִם. כדי לדְּחוֹת רֹעַ פּוּרְעָנִיּוֹת הַמִּתְרַגְשׁוֹת לְעִתּוֹתַיִם: הִנְנוּ אָתָאנוּ לְךָ באנו אליך בְּשִׁבְרוֹן רוּחַ וְדִכְּאוּת לֵב. להתוַדּוֹת לְפָנֶיךָ כָּל פִּתּוּל וְעִקְשׁוּת לֵב על כל חטאינו שנובעים מכך שהיה לבנו פתלתל ועקש. זֶה חוֹקֵר לְבָבוֹת הָרוֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב פניה אל ה'. חַדֵּשׁ נָכוֹן בְּקִרְבֵּנוּ וּבְרָא לָנוּ טְהוֹר לֵב ככתוב לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי: טִכַּסְתָּ מִקֶּדֶם קבעת מקדם אֵלּוּ יָמִים עֲשָׂרָה. יָחִיד בָּם לָשׁוּב וְלִמְצֹא כַפָּרָה. כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָהּ לְרַבִּים מְסוּרָה. לְשַׁוֵּעַ וְלַעֲנוֹת בְּכָל עֵת צוּקָה וְצָרָה: מִהַר הַיָחִיד וְשָׁב בִּנְתַּיִם מוֹחֲלִין לוֹ. נוֹאָשׁ וְלֹא שָׁב אֵין תַּקָּנָה לְעִוּוּלוֹ. סָדַר וְעָרַךְ כָּל אֵילֵי נְבָיוֹת לְהוֹעִילוֹ. עוֹתֵר וְצוֹעֵק וְאֵין שׁוֹמֵעַ לוֹ שורות אלה מבוססות על הגמ' במסכת ר"ה: "אמר רבי יוחנן גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם שנאמר השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו אמר ליה רב פפא לאביי ודלמא לפני גזר דין אמר ליה ורפא לו כתיב איזהו דבר שצריך רפואה הוי אומר זה גזר דין מיתיבי השב בינתים מוחלין לו לא שב בינתים אפילו הביא כל אילי נביות שבעולם אין מוחלין לו לא קשיא הא ביחיד הא בצבור". כלומר: הצבור נענים בכל עת שבה הם שבים בתשובה וזועקים, אבל היחיד מוגבל לעשרת הימים האלה. (זאת דעת אביי שם, אבל מובאות שם גם דעות אחרות, הסוברות שיפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין ובין לאחר גזר דין. כלומר: שהחוזר בתשובה שלמה בכל עת – תשובתו מתקבלת): פְּגִיעַת תפלת הָרַבִּים וְהַיָּחִיד לְךָ לְבַד עוֹלָה רק אליך עולה הן תפלת הרבים והן תפלת היחיד. צוּר כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. קַבְּלֵנוּ בְרָצוֹן וְהַמְצִיאֵנוּ מְחִילָה המצא לנו מחילה, מחל לנו. רְצֵנוּ כְּקָרְבַּן כָּלִיל וְעוֹלָה: שָׁפוֹט תִּשׁפֹּט אוֹתָנוּ בְּרַחֲמִים וְחֶמְלָה. בָּנֶיךָ יְחוּסֶיךָ לְקוּחִים לְךָ לִסְגֻלָּה. יֹקֶשׁ מֶרְיָם יֻצְלַל בִּמְצוּלָה חטאיהם יושלכו במצולות ים. יוקש מרים היינו המרי שלהם, המרד שהם מרדו בך. נֶצַח יְהַלְלוּךָ ויש גורסים: להללך, כלומר: כפר על חטאיהם כדי להללך בְּכָל מִינֵי תְהִלָּה:
פיוט אלפביתי, המבוסס על בתים בני שלש צלעות, כאשר הצלע השלישית היא תמיד פסוק מהתנ"ך, הפסוק הנ"ל מתחיל במלה "כי", ואחריו האות המתאימה בא"ב. כמובן שגם הצלע הראשונה בכל בית מתחילה באות המתאימה. (חסר בית באות ו', אולי משום שאין בתנ"ך מקום שבו אחרי המלה כי יש ו').
אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ שְׁלַח לעמך. כמאמר הפסוק: "שְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ הֵמָּה יַנְחוּנִי יְבִיאוּנִי אֶל הַר קָדְשְׁךָ וְאֶל מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ". אֱמוּנֶיךָ עם ישראל בְּטוֹב הַצְלַח. כִּי אַתָּה יְיָ טוֹב וְסַלָּח כִּי אַתָּה אֲדֹנָי טוֹב וְסַלָּח וְרַב חֶסֶד לְכָל קֹרְאֶיךָ : בִּיטָה הבט בְּעִנּוּי נֶפֶש בכך שאנו מתענים ועצבים על חטאינו. בְּטוּבְךָ הוֹצִיאֵנוּ לְחֹפֶשׁ. כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוֹשַׁנִּים לְדָוִד: הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ: גִּעְיוֹתֵינוּ יִהְיוּ נִקְשָׁבִים הקשב לתפלותינו. גָּלוּתֵנוּ הָשֵׁב לְיִשּׁוּבִים כלומר לארצנו. כִּי גֵרִים אֲנַחְנוּ וְתוֹשָׁבִים מבוסס על דברי דוד לפני ה': "כִּי גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ וְתוֹשָׁבִים כְּכָל אֲבֹתֵינוּ כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל הָאָרֶץ וְאֵין מִקְוֶה". גם דברי דוד עצמם, מבוססים על פסוק מהתורה: "כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי": דָּפַקְנוּ דְלָתֶיךָ לִתְמוֹד. דָּבַקְנוּ אֵלֶיךָ לִצְמוֹד. כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנֹת רִאשֹׁנִים מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד: הֱלִיצוּנוּ זֵדִים בִּמְצָרֵינוּ זֵדִים הֱלִיצֻנִי עַד מְאֹד מִתּוֹרָתְךָ לֹא נָטִיתִי. הַצִּילֵנוּ וְנוֹדְךָ צוּרֵנוּ. כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִצָּרֵינוּ מבוסס על תהלים: זְרוּיֶּיךָ עמך הזרויים בין הגויים מְיַחֲלִים לְעוֹדְדָם. זַכֵּם בְּיִרְאָתְךָ לְסַעֲדָם לעזרם. כִּי זֶה כָּל הָאָדָם מקור הפסוק בסוף קהלת. וכאן כונת הפיטן היא שעזרתך היא כל מה שיש לאדם. חֻקּוֹת הָעַמִּים תֹּהוּ. חֲשׁוּקָיו אַחֲרָיו יִנָּהוּ החושקים בקב"ה ילכו אחריו. כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל ה’ אֱלֹהֵיכֶם כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה: טִירָתְךָ הוּשָׂמָה לְעִיִּים המקדש חרב. הפיטן רומז כאן לכמה פסוקים המתארים את החורבן במלה עיים. טַיְּבָהּ בְּחוֹמוֹת בְּנוּיִם הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם. כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים: יָדַעְתִּי וְאָשִׂיחָה בְּמַעֲנִי. יֵבוֹשׁ וְיִכָּלֵם מְעַנִּי הגוי, המענה את ישראל. כִּי יַעֲשֶׂה יְיָ דִּין עָנִי יָדַעְתִּי כִּי יַעֲשֶׂה ה’ דִּין עָנִי מִשְׁפַּט אֶבְיֹנִים: כָּבְדוּ שִׂפְתֵי קָמַי מקור הבטוי באיכה: "שִׂפְתֵי קָמַי וְהֶגְיוֹנָם עָלַי כָּל הַיּוֹם". כלומר אויבי (קמי) עוסקים כל היום רק בי. הפיטן אומר ששיחתם ודבריהם של קמי כבר כבדו. כָּל הַיּוֹם מַזְעִימַי. כִּי כָלוּ בֶעָשָׁן יָמַי: לָהֶם לאויבי שהוזכרו לעיל יָשִׁיב כְּפָעֳלָם ה' ישיב להם כגמולם הרע וכמעשיהם הרעים. לְעַמּוֹ יְלַמֵּד לְהוֹעִילָם כֹּה אָמַר ה’ גֹּאַלְךָ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה’ אֱלֹהֶיךָ מְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל מַדְרִיכֲךָ בְּדֶרֶךְ תֵּלֵךְ. כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם מקור הבטוי באיכה, וכאן כונת הפיטן שלא לעולם יזנח ה' את עמו ישראל, אלא ישוב לרחמםם: מְרַחֲמוֹ יִתֵּן מַאֲוַיּוֹ ה' יתן לישראל את רצונם ובקשתם. מִמֶּנּוּ יָסִיר דָּפְיוֹ ה' יסיר מישראל את חטאם וטומאתם. כִּי מַה טוּבוֹ וּמַה יָפְיוֹ וְהוֹשִׁיעָם ה’ אֱלֹהֵיהֶם בַּיּוֹם הַהוּא כְּצֹאן עַמּוֹ כִּי אַבְנֵי נֵזֶר מִתְנוֹסְסוֹת עַל אַדְמָתוֹ: כִּי מַה טּוּבוֹ וּמַה יָפְיוֹ דָּגָן בַּחוּרִים וְתִירוֹשׁ יְנוֹבֵב בְּתֻלוֹת: נְשַׁמּוֹת הוּשָׁתוּ עָרַי ערי נעשו שוממו. נָכְרִים בָּאוּ שְׁעָרַי ונכנסו לתוך הערים, הבטוי מבוסס על הפסוק "בְּיוֹם שְׁבוֹת זָרִים חֵילוֹ וְנָכְרִים בָּאוּ שְׁעָרָו וְעַל יְרוּשָׁלִַם יַדּוּ גוֹרָל" . כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי אני נענש על החטאים שעשיתי בנעורי. כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ בֹּשְׁתִּי וְגַם נִכְלַמְתִּי כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי: הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה’: שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ עָלֶיךָ מקורו בנבואות הנחמה של ישעיהו: "שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּ ה’ תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ". וגם כאן כונת הפיטן שתבוא הגאולה ואנו נשיש בה'. שִׂיחַ לַעֲנוֹת גְּאֻלֶיךָ. כִּי שִׂמַּחְתַּנִי יְיָ בְּפָעֳלֶךָ כלומר: בגאולה שגאלתנו. המקור כמובן הוא במזמור שיר ליום השבת. : עִזּוּז נוֹרָא וְאָיוֹם. עַתָּה הַמְצִיאֵנוּ פִדְיוֹם גאלנו עתה. כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָּל הַיּוֹם כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה : פַּנֵּה דֶרֶךְ עָקֹב פנה את דרך התשובה עבור העם. נראה שהוא מתבסס על הפסוק "עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ", והפיטן מבקש לאפשר ללב לשוב בתשובה ולישר לו את הדרך. אך יתכן שהוא מתכון לפסוק: "בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה’ יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ: כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה". ואנו מבקשים שהנבואה הזאת תתגשם, וה' ישר לנו את הדרך. כדי פְּאֵר הִלּוּלָךְ לִנְקֹב כדי שנפארך ונהללך. כִּי פָדָה יְיָ אֶת יַעֲקֹב: צָרֶיךָ לְכַלּוֹת בְּחֶרֶץ עשה כלה ונחרצה בגויים שהם אויביך וצריך. . צְפֵה מִשְׁמֵי עֶרֶץ הבט משמים לכלות את אויביך. כִּי צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי אָרֶץ כי חיינו קצרים. (המקור באיוב): קָרֵב קֵץ עִדָּנַי קרב את קץ הגאולה. קוֹל לְהַשְׁמִיעַ לְעוֹיְנִי. כִּי קָרוֹב יוֹם יְיָ פסוק שנזכר בכמה מקומות בנביאים, המנבא על בואו של יום המשפט הגדול של ה', שבו יפרע מהרשעים ומהגויים: רָם זְרוֹעֲךָ תַּרְאֶה הראה את זרועך ואת נחת זרועך לגוים. רַעְיָתְךָ פָּנִים הִתְרָאֶה התראה פנים עם רעיתך, עם ישראל. מקור הבטוי התראה פנים הוא בהקשר אחר, אבל הפיטן השתמש בו לענייננו. כִּי רָם יְיָ וְשָׁפָל יִרְאֶה יוֹדוּךָ ה’ כָּל מַלְכֵי אָרֶץ כִּי שָׁמְעוּ אִמְרֵי פִיךָ: וְיָשִׁירוּ בְּדַרְכֵי ה’ כִּי גָדוֹל כְּבוֹד ה’: כִּי רָם ה’ וְשָׁפָל יִרְאֶה וְגָבֹהַּ מִמֶּרְחָק יְיֵדָע : שְׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנַי. שַׁוְעָתִי תַּעֲלֶה לִמְעוֹנַי למעוניך. תבא תפלתי אליך. כִּי שׁוֹמֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים יְיָ: תַּחַן תחינה כְּתוֹדָה תִּרְצֶה קבל את תפלתנו ככקרבן. תֹּאמַר לְעַמְּךָ אֶתְרַצֶּה. כִּי תּוֹרָה מֵאִתִּי תֵצֵא: שֶׁקֶל מֹאזְנַיִם יִכְבָּשׁ אנו מבקשים מה' שבמאזני המשפט יכבוש את עוונותינו ויצדיקנו בדין.. עֹז יַעֲטֶה וְיִלְבָּשׁ. כִּי הוּא יַכְאִיב וְיֶחְבָּשׁ הוא אמנם מכאיב, אבל הוא עצמו חובש את המכות שהוא מכה אותנו. מקור הפסוק באיוב: "הִנֵּה אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יוֹכִחֶנּוּ אֱלוֹהַּ וּמוּסַר שַׁדַּי אַל תִּמְאָס: כִּי הוּא יַכְאִיב וְיֶחְבָּשׁ יִמְחַץ וְיָדָו תִּרְפֶּינָה". כאן אומר הפיטן שכמו איוב שה' הכאיב לו ורפא לו, כן יגאל את ישראל מהגולה.
הפיוט הזה מבוסס על פסוקים שונים מהתנ"ך המכילים את המלה תשובה בצורותיה השונות. בכל בית יש ארבע צלעות, שהשלישית בהן היא פסוק המכיל את המלה תשובה. ואולם, הפסוקים האלה מכילים את המלה תשובה כבקשה מה', ולאו דוקא כמעשה שאנו צריכים לעשותו.
תָּשׁוּב תְּרַחֲמֵנוּ מבוסס על הנבואה: "מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא: יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם". שׁוּב שְׁבוּתֵינוּ קים לנו את דברי התורה: "וְשַׁבְתָּ עַד ה’ אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: וְשָׁב ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה" כְּנָאֳמֶךָ כמו שהבטחת בתורתך וע"י נביאיך, כפי שהזכרנו לעיל. שׁוּב כִימֵי קֶדֶם חַדֵּשׁ חִבַּת לְאֻמֶּךָ חדש את אהבתך לעמך כמו שהיתה בימי קדם. רַחֵק רֹגֶז וְקָרֵב שֹׁךְ זַעֲמֶךָ הרחק את הכעס וקרב את היום שבו ישכך הכעס. שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ:
קַבֵּץ וּבַקֵּשׁ אוֹבְדוֹת את הצאן האובדות (כמשלו של ירמיהו), כלומר את ישראל האבודים בגויים וְחַזֵּק נַחֲלָתֶךָ. צֹאן הַהֲרֵגָה זכריה המשיל את ישראל לצאן ההרגה וְהַגְּזוּזָה שהגויים גוזזים אותם, כלומר: לוקחים מהם כל שלל אפשרי בִּדְחִלּוּתֶיךָ. פֶּשַׁע אִם רַב בִּבְנֵי מְחִילָתֶךָ אם פשעם רב. שׁוּב לְמַעַן עֲבָדֶיךָ שִׁבְטֵי נַחֲלָתֶךָ:
עֲוֹן אֲבוֹתֵינוּ הִטְעִינָנוּ וּבֹסֶר הִטְעִימָנוּ אנו נענשים בעוון אבותינו, כדברי הפתגם "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה" (פתגם שהנביאים התנגדו לו וכתבו נגדו). סַף רַעַל רִשְׁעֵנוּ הִשְׁקָנוּ ה' השקה אותנו ברעל הנוצר מעוונותינו, כלומר העניש אותנו על עוונותינו הִלְעִיגָנו וְהִזְעִימָנוּ זעם עלינו. נָא כְּאָז בְּשֶׁכֶן יַחַד הִנְעִימָנוּ כמו שהיה אז כששכנת עמנו יחד, כן עתה: שׁוּבֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ וְהָפֵר כַּעַסְךָ עִמָּנוּ:
מָאוֹס לֹא מָאַסְתָּ (כפי שהבטחת בתורה: "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיהֶם") לא מאסת את ישראל, שהם חוֹסֶיךָ מְעִידֶיךָ חוסים בצלך, ומעדים על מלכותך בעולם. לוֹקִים ישראל נענשים ולוקים כְּסוֹרֵחַ וּלְהִתְמָרֵחַ שִבְרָם עָדֶיךָ. כַּעַס לְרַצּוֹת כְּמִדַּת יֹשֶׁר מַעְבָּדֶיךָ יושר מעשיך הוא לרצות בשעת הכעס. שׁוּבָה יְיָ עַד מָתָי וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ:
יוֹם יוֹם נְצַפֶּה גִּלּוּי סוֹדֶךָ אנו מצפים לישועתך כל יום, אבל הקץ טָמוּם וְעָמוּם ולא נודע זמנו. ובינתים: וּבָלָה בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ. חֶרְפָּה שָׁבְרָה לִבֵּנוּ החרפה שבה אנו שרויים שברה את לבנו, ואנו מְקַוִּים חֲסָדֶיךָ. שׁוּבָה יְיָ חַלְּצָה נַפְשֵׁנוּ וְהוֹשִׁיעֵנוּ לְמַעַן חַסְדֶּךָ:
זֻנַּחְנוּ נעזבנו וְנֶחְשַׁבְנוּ עִם יוֹרְדֵי רֶגֶב אנו חשובים כמתים, הקבורים ברגבי אדמה. וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנּוֹר וְשִׁיר וְעֻגָּב כדברי איוב: וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנֹּרִי וְעֻגָבִי לְקוֹל בֹּכִים. הַקֹּדְרִים בְּרִנָּה וְתוֹדָה הִתְהַלֵּךְ בְּשֶׂגֶב שובה את שבותנו והש את הקודרים להתהלך ברנה ותודה. שׁוּבָה יְיָ אֶת שְׁבוּתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:
דִּמְעָה לֶחֶם חוֹסֶיךָ חוסיך, עם ישראל, דמעתם היתה ללחמם, ככתוב: "הָיְתָה לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם יוֹמָם וָלָיְלָה בֶּאֱמֹר אֵלַי כָּל הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ" צוּרִי אֵל. גּוֹאֵל אַיֵּה היכן הגואל, כאשר בְּחֶרֶף צָרֵי אֵל כאשר צריך מחרפים אותך. בְּחָזוֹן אָז כְּדִבַּרְתָּ לְיִשְׁרֵי אֵל כמו שדברת בחזון, כן שׁוּבָה יְיָ רִבֲבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל:
שִׁמְעָה יְיָ הַטֵּה אָזְנְךָ וְהַקְשִׁיבָה.לִמְחַלֵּי סְלַח נָא למחלים את פניך ומבקשים סלח נא סָלַחְתִּי הָשִׁיבָה השב סלחתי", כמו שנאמר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה’ ... סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה: וַיֹּאמֶר ה’ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ". מְשׁוּבוֹתֵינוּ חטאינו רַבּוּ כדברי ירמיהו: "אִם עֲוֹנֵינוּ עָנוּ בָנוּ ה’ עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ כִּי רַבּוּ מְשׁוּבֹתֵינוּ לְךָ חָטָאנוּ" וּפָתַחְתָּ יִשְׂרָאֵל שׁוּבָה אתה פתחת ואמרת "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה’ אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ". הֲשִׁיבֵנוּ יְיָ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה:
הפיוט הזה אומר שה' הורה לנו דרך תשובה, ולכן אנו מבקשים שיקבלנו בתשובה ותתקבל תשובתנו. הפיוט מביא דוגמאות רבות של אנשים שנאמר עליהם בתנ"ך או במדרש שעשו תשובה ותשובתם התקבלה. (מעניין שהמדרש מדלג על דוד, שאצלו התשובה מפורשת). כדרכם של פיטנים, הוא אינו נוקב בשמם של האנשים שהוא מזכיר, אלא מכנה אותם בכנויים ורומז לזהותם.
הוֹרֵיתָ דֶרֶךְ תְּשׁוּבָה לַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה מבוסס על הפסוק בירמיהו "...שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה: עַד מָתַי תִּתְחַמָּקִין הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה...". כלומר: שובי בתשובי הבת החוטאת. גם נביאים נוספים הזכירו את הצורך בתשובה לשובבים. כלומר: שובב הוא חוטא. (ירמיהו עצמו משתמש בבטוי הבת השובבה גם כלפי בני עמון, אלא שאליהם הוא לא קורא לשוב). . בֵּין כֶּסֶה לֶעָשׂוֹר עָדֶיךָ לָשׁוּבָה כפי שאמרו חכמים, בהתבסס על הגמ' בר"ה יח., שזמנה העקרי של התשובה הוא בעשרת הימים האלה. לכן אנו מבקשים: הֲשִׁיבֵנוּ יְיָ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה מקור הפסוק באיכה: אָז מֵאָז מִקֶּדֶם הִקְדַּמְתָּ תְּשׁוּבָה. בְּטֶרֶם הִמְתַּחְתָּ אֶרֶץ וִיסוֹדֵי רְגוּבָה התשובה קדמה לעולם, כדברי המדרש: "תניא שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ואלו הן תורה ותשובה וגן עדן וגיהנם וכסא הכבוד ובית המקדש ושמו של משיח". גַּם לְכָל הַשָּׁבִים צֳרִי וּמַרְפֵּא חֲשׁוּבָה התשובה מרפאת את החוטאים כצרי ומרפא. דּוֹפְקֵי דְלָתֶיךָ רֵיקָם מִלְהָשִׁיבָה הדופקים בתשובה אינם חוזרים ריקם. הֵן רֹאשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל אֲשֶׁר רִאשׁוֹן נוֹצָר אדם הראשון. וְנִסִּיתוֹ בְּמִצְוָה קַלָּה שלא יאכל מעץ הדעת טוב ורע וְאוֹתָהּ לֹא נָצָר לא שמר. זָעַמְתָּ וְאָנַפְתָּ עָלָיו שְׁנוֹתָיו לְקַצֵּר. חָזַר בִּתְשׁוּבָה וּכְאִישׁוֹן הָנְצָר כדברי המדרש: "היה רבי מאיר אומר אדם הראשון חסיד גדול היה כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית מאה ושלשים שנה ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה".. טָעָה גִזְעוֹ בנו, קין. דְּמֵי אָחִיו בְּשָׁפְכוֹ. יִסַּדְתּוֹ בְּנָע וָנָד לֶכֶת כֹּה וָכֹה וַיֹּאמֶר ה’ אֶל קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי: וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה: וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ: כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ. כָּעֵת שָׁב אֵלֶיךָ וְעָזַב רוֹעַ דַּרְכּוֹ . לְשִׁבְעָתַיִם הֶאֱרַכְתּוֹ כָּל מוֹצְאוֹ בְּלִי לְהַכּוֹ וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל ה’ גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא: הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי: וַיֹּאמֶר לוֹ ה’ לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם ה’ לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ. לפי פשוטו לא נראה שקין חזר בתשובה. הוא מטיח כלפי מעלה: "גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא?! הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וכו'". או שהוא מתכון לומר שענשו כבד מנשוא והוא מערער על חומרת הענש. אבל חכמים דרשו שהוא הכיר בכובד חטאו ולכן נענה.. מְחַלֵּל יְצוּעֵי יוֹלְדוֹ ראובן אֲשֶׁר פָּחַז כַּמַּים כדברי יעקב: "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז: פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה". נָטָיוּ רַגְלָיו כִּמְעַט לוּלֵי שָׁפַךְ לֵב כַּמַּיִם כדברי המדרש: "וישב ראובן אל הבור, והיכן היה, ר' אליעזר ור' יהושע, רבי אליעזר אומר בשקו ובתעניתו, כשנפנה הלך והציץ לאותו בור הה"ד וישב ראובן אל הבור, אמר לו הקב"ה מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשובה תחלה חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה", (הבטוי נטיו רגליו כמעט מקורו בתהלים). וכדברי המדרש: "יהודה הודה ולא בוש מה היה סופו נחל חיי העולם הבא ראובן הודה ולא בוש מה היה סופו נחל חיי העולם הבא". ומיד הוא מזכיר גם את יהודה. סָרַח גּוּר אַַרְיֵה יהודה בִּקְדֵשָׁה הִיא בָעֵינַיִם במעשה תמר, שעליה נאמר איה הקדשה היא בעינים. עֲוֹנוֹ הוֹדָה שאמר "צדקה ממני" (וראה גם דברי אונקלוס וחז"ל על הפסוק, ומה שצטטנו לעיל) וְהִכְרַעְתּוֹ לְצֶדֶק בְּמֹאזְנַיִם דנת אותו לצדק. פָּרַץ גְּדֵרוֹת עוֹלָם בֶּן עָמְדִי בְּרֶשַׁע. צַלְמִי אֲשֵׁרִים חָשַׁק וְהוֹסִיף עַל חַטָּאתוֹ פֶּשַׁע. קָרַעְתָּ גְזַר דִּינוֹ בְּשׁוּבוֹ מִלִּפְשַׁע וַיְהִי דְּבַר ה’ אֶל אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר: קוּם רֵד לִקְרַאת אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן הִנֵּה בְּכֶרֶם נָבוֹת אֲשֶׁר יָרַד שָׁם לְרִשְׁתּוֹ: וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה’ הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה’ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה:.... ס וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אַחְאָב אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיָּשֶׂם שַׂק עַל בְּשָׂרוֹ וַיָּצוֹם וַיִּשְׁכַּב בַּשָּׂק וַיְהַלֵּךְ אַט: ס וַיְהִי דְּבַר ה’ אֶל אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר: הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי יַעַן כִּי נִכְנַע מִפָּנַי לֹא אבי אָבִיא הָרָעָה בְּיָמָיו בִּימֵי בְנוֹ אָבִיא הָרָעָה עַל בֵּיתוֹ . רוּחַם כְּמוֹדֶה וְעוֹזֵב מקור הבטוי בפסוק: "מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם". וּבְךָ נוֹשָׁע. שָׁנְנוּ לְשׁוֹנָם כְּחֵץ אַנְשֵׁי עִיר הַגְּדוֹלָה. שִׁגְיוֹנָם וּזְדוֹנָם רַבּוּ עַד לְמַעְלָה כדברי ה' אל יונה: "קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי". כביכול עלתה רעתם עד ה'. תַּתָּה חֲזוֹן הֲפִיכָתָם, אֲחָזוּם רֶתֶת וְחַלְחָלָה. תְּשׁוּבָה עָשׂוּ כְּהוֹגֶן וְלִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדְךָ נִתְקַבְּלָה כמסופר בספר יונה. בעקבות הדוגמאות שהובאו אנו מבקשים מה': בּוֹחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב, נֶאֱזָר בִּגְבוּרָה תאורים של ה', הראשון מירמיהו והשני מתהלים. יַדְּעֵנוּ מַדַּע למדנו לֶכֶת בְּאֹרַח ְישָׁרָה. מְשׁוּבוֹתֵינוּ אִם רַבּוּ בְּפֶשַׁע וּסְרָרָה. נָא לְמַעַנְךָ הֲשִׁיבֵנוּ כמו שנאמר: "אִם עֲוֹנֵינוּ עָנוּ בָנוּ ה’ עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ כִּי רַבּוּ מְשׁוּבֹתֵינוּ לְךָ חָטָאנוּ", עֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה כְּשׁוּרָה למדנו לעשות תשובה כראוי.
פיוט עקדה. ישנם כמה פיוטים כאלה (וראה עליהם כאן), המתארים בצורה פיוטית את עקדת יצחק. בפיוט הזה כל בית מסים במלה קדש, שהיא חלק מפסוק (הצלע האחרונה בכל בית היא פסוק).
אָז בְּהַר מוֹר דָץ יוֹנַת אֵלֶם מקור הבטוי בתהלים: "לַמְנַצֵּחַ עַל יוֹנַת אֵלֶם רְחֹקִים לְדָוִד מִכְתָּם בֶּאֱחֹז אֹתוֹ פְלִשְׁתִּים בְּגַת". בפיוט זה הפיטן משתמש פעמים בבטוי הזה, כאן ככנוי לאברהם ובהמשך ככנוי ליצחק: "שְׁחוֹט יוֹנַת אֵלֶם הֲיוּכַל יֶחֱזֶה מִי". בפשטות נראה שיונת אלם כאן הוא עם ישראל, שבאותו זמן היו רק אברהם ויצחק, כאשר אם ישחט יצחק יגמר עם ישראל.. בְּקַחְתּוֹ אֵיתָן בפיוטים איתן הוא אברהם עוֹלָה שָׁלֵם לקח את יצחק לעולה. גֵּאֶה בְּחָנוֹ ה' נסהו. כמו שנאמר: "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם". קַח נָא אֶת הָעֶלֶם. תְּרוּמָה לַיָי קֹדֶשׁ תן אותו תרומה לה', והקדישהו. מקור הפסוק ביחזקאל: "וּבְהַפִּילְכֶם אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה’ קֹדֶשׁ מִן הָאָרֶץ":
דַּת הַטֶּנֶא לְפָנַי לְהַנִּיחֵהוּ כמו בכורים, שדינם (דתם) ששמים אותם בטנא ומניחים אותם לפני ה', כן עשה בבנך. הֵן קַח נָא אֶת בִּנְךָ לְאֶשְׁכָּר סְפָחֵהוּ מקור הבטוי בתהלים: "מַלְכֵי תַרְשִׁישׁ וְאִיִּים מִנְחָה יָשִׁיבוּ מַלְכֵי שְׁבָא וּסְבָא אֶשְׁכָּר יַקְרִיבוּ", אשכר הוא קרבן או מנחה. וה' אומר לאברהם שיקח את בנו לקרבן. וַאֲנִי בְּחַרְתִּיו קוּם מְשָׁחֵהוּ הפיטן בא להזכיר את הארוע שבו נבחר דוד למלך, שם נאמר: "וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לִזְבֹּחַ לַה’ בָּאתִי הִתְקַדְּשׁוּ וּבָאתֶם אִתִּי בַּזָּבַח וַיְקַדֵּשׁ אֶת יִשַׁי וְאֶת בָּנָיו וַיִּקְרָא לָהֶם לַזָּבַח: וַיְהִי בְּבוֹאָם וַיַּרְא אֶת אֱלִיאָב וַיֹּאמֶר אַךְ נֶגֶד ה’ מְשִׁיחוֹ: וַיֹּאמֶר ה’ אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה’ יִרְאֶה לַלֵּבָב: וַיִּקְרָא יִשַׁי אֶל אֲבִינָדָב וַיַּעֲבִרֵהוּ לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר גַּם בָּזֶה לֹא בָחַר ה’: וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שַׁמָּה וַיֹּאמֶר גַּם בָּזֶה לֹא בָחַר ה’: וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שִׁבְעַת בָּנָיו לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי לֹא בָחַר ה’ בָּאֵלֶּה: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ כִּי לֹא נָסֹב עַד בֹּאוֹ פֹה: וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי פ וַיֹּאמֶר ה’ קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא. כלומר בנגוד לקודמים שמאסתים אותו בחרתי. הפיטן מבקש להדגיש את הנקודה שבעקדה בחר לו ה' את יצחק. (וראה כאן). שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ מקור הבטוי בשמן המשחה: "וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה: ...וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם":
זַךְ אברהם כְּשָׁמְעוֹ לִבּוֹ לֹא דָאַב. חֵפֶץ צוּרוֹ חָשַׁק וְתָאַב התגבר על רחמיו וגדלה תאוותו לעשות רצון ה'. כלומר: עמד בנסיון. טָפְלוּ שְׁנֵיהֶם הַבֵּן וְהָאָב. וְהִשְׁתַּחֲווּ לַיָי בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ בפסוק המקורי "השתחוו" לשון צווי, וכאן הוא לשון עבר.
יִעֵד עֵצִים ולִשְׁפּוֹת עָרַךְ וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ. כָּמַהּ וְתָמַהּ יָחִיד וָרַךְ. לִהֵג אַיֵּה הַשֶּׂה הַנֶּעֱרַךְ וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו. לְהַקְדִּישׁו בְּמִקְדַּשׁ קֹדֶשׁ אין פסוק כזה בתנ"ך. יתכן שהפיטן כתב "לְהַקְדִּישׁו קֹדֶשׁ" (שהוא פסוק שנאמר על אהרן, וראה להלן שיש לפיטן מגמה להביא פסוקים שנאמרו על אהרן), ועם הזמן הוספה המלה "במקדש" כדי שהצלע תהיה בארך המתאים. :
מָרוֹם יִרְאֶה לוֹ הַשֶּה אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי. כמעט כל הפיטנים התיחסו לפסוק הזה, שהוא פסוק מרכזי בעקדה, וראה כאן. וְהוּא יָשִׁיב. נֶפֶשׁ אֵם עֲקֶרֶת שְׂמֵחָה לְהָשִׁיב ישיב את נפש האם. יתכן שהפיטן רומז כאן למדרש האומר שפרחה נשמתה של שרה בגלל מעשה העקדה. סוֹקֵר סְפוּנוֹת בְּנִי שַׁוְעָך יַקְשִׁיב ה' ישמע לתפלתך. יִשְׁלַח עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ:
כאן מתאר הפיטן את הדברים שאמר יצחק, ע"פ המדרש: "א"ר יצחק בשעה שבקש אברהם לעקוד יצחק בנו אמר לו אבא בחור אני וחוששני שמא יזדעזע גופי מפחדה של סכין ואצערך ושמא תפסל השחיטה ולא תעלה לך לקרבן אלא כפתני יפה יפה". עֲמָד נָא אָבִי וּקְשׁוֹר הַטֶּבַח. פֶּן אָגוּר אפחד. (נראה ששאב את הבטוי משירת האזינו) מִפְּנֵי הָאֶבַח. צַמְּדֵנִי פֶּן אֲחַלֵּל הַזֶּבַח. וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ מקור הבטוי בהקשר אחר: "וַיְדַבֵּר ה’ אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם: וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר: וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה":
קָפַץ לִבְכּוֹת כֹּפֶר אֶשְׁכֹּל יצחק מכונה כאן, ובהמשך הפיוט, בבטויים "אשכל הכֹפר" ו"עֹפר". אלה בטויים שבשיר השירים מתארים את הדוד. הפיטן רוצה לומר שאם עם ישראל בצרה (ויצחק באותו זמן הוא כל עם ישראל) כביכול גם הדוד בצרה. רְאוֹתוֹ אָבִיו נִשְׁכַּל שָׁכוֹל הוא בוכה לא על עצמו אלא על כך שאביו נשכל. שָׁלַח יָדוֹ וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ מקור הפסוק: "וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה’ חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה’":
תַּרְשִׁישִׁים צָעֲקוּ בִּשְׁמֵי מְרוֹמִי הפרשה מזכירה מלאך. הפיטן (בעקבות המדרש) מציג את הדברים כך שהמלאכים הם אלה שזעקו לפני ה' ובקשו לבטל את הצווי לשחוט את יצחק. ובהרחבה ראה כאן. שְׁחוֹט יוֹנַת אֵלֶם הֲיוּכַל יֶחֱזֶה מִי מי יוכל לראות את שחיטתו של יצחק. לָז לְלָז יֶהְגּוּ זה אל זה יקראו (כדרכם של מלאכים הקוראים זה אל זה) אַל תִּתְּנוּ דֳמִי מקור הבטוי בישעיהו. שְׂאוּ יְדֵיכֶם קֹדֶשׁ:
מָרוֹם כְּהִבִּיט עוֹקֵד וְנֶעֱקַד ה' ראה את העוקד והנעקד. הַשֶּׂה עָקוּד וְהָאֵשׁ תּוּקַד. בּוֹחֵן טְהָר לֵב זָכַר וּפָקַד זכר את אברהם ופקד אותו. וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ מקור הבטוי במעיל הכהן: "וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה’ וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת". יתכן שהפיטן רוצה להזכיר כאן את סוף הפסוק, "ולא ימות":
רָחַשׁ מֵלִיץ בְּקַחְתּוֹ מִשְׁלַחַת שלחו את ידו לקחת את המאכלת. יְחִידְךָ בנך יחידך, הקרוי כאן בפרשה יחידך, פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שַׁחַת הצילו ממות. מקור הבטוי באיוב: "אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ: וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר". הפיטן מזכיר את הפסוק הזה לאורך הפיוט, הוא רומז שוב ושוב למלאך המליץ, ומצטט גם את הבטוי מצאתי כפר. הִנֵּה כְתוּבָה לְפָנַי כְּתִיבָה פַּתֵּחַ מְפֻתַּחַת. פִּתּוּחֵי חוֹתָם קֹדֶשׁ שוב משתמש הפיטן בבגדי הכהן, הפעם בציץ: "וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַה’". הפיטן השתמש תחילה בבטויים מעולם הבכורים והקרבנות, לאט לאט הוא עובר לבטויים הקשורים לבחירת אהרן. כאומר: שם נבחר יצחק לעמוד לפני ה' לדורות. (וגם על כך ראה כאן):
וַאֲנִי יָדַעְתִּי תֹּם דַּרְכְּךָ בְּשֶׁפֶר כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי . דּוּץ רוּץ וְקַח אַיִל תַּחַת עֹפֶר בארנו לעיל מדוע הוא נקרא עפר. הֲכִינֹתִי כֹפֶר לְאֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר בארנו לעיל מדוע הוא משתמש בבטוי אשכל הכפר, ומדוע הוא לוקח את הפסוקים מאיוב על המלאך האומר מצאתי כפר. וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ מדיני קרבנות, עליהם נאמר: "וְלֹא יְמִירֶנּוּ וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ". הפיטן חוזר כאן על המסר שיצחק נבחר להיות קדש. הקרבת האיל לא הוציאה את יצחק מכלל קדש. וראה כאן:
גָּמוּל יצחק, שעליו נאמר "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל" נִמְלַט מֵאֶבַח נִשְׁחַז. בְּפָשְׁטוֹ צַוָּארוֹ דָּמוֹ לֹא נִפְחַז. יְמִינוֹ אָחַז בְּיוֹבֵל הַנֶּאֱחַז באיל הנאחז בסבך בקרניו. איל נקרא יובל. לְהַקְדִּישׁוֹ לַיָי קֹדֶשׁ:
רַחוּם תִּתֵּן שָׁלוֹם לְאַחֲרִיתוֹ לבניו. וּזְכֹר הַיּוֹם לְגִזְעוֹ לזרעו בְּרִיתוֹ. לְיֶתֶר הַפְּלֵטָה הפלטה של עם ישראל שנשארה אחרי שהגויים תקפונו וּשְׁאָר שְׁאֵרִיתוֹ "הפליטה" ו"ה שארית" הם בטויים האמורים בתנ"ך על עם ישראל שנאשר מהגלות. תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ :
זהו פזמון, ככל הנראה מקורי (על פזמונים מקוריים ולא מקוריים ראה דברינו על הפיוט במוצאי מנוחה). הפזמון הוא לסרוגין "וְהָשֵׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקֹב וְהוֹשִׁיעֵנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ", ו "וְשׁוּב בְּרַחֲמִים עַל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיעֵנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ". אע"פ שהוא כנראה מקורי, יש לו משמעות מיוחדת בבית הראשון, שם הוא משלים את הזכרת שלשת האבות.
האותיות א-ו מהפיוט, נאמרות בערב ראש השנה, והתבארו שם. כאן נאמרות האותיות ט-נ.
זְכוֹר בְּרִית אַבְרָהָם וַעֲקֵדַת יִצְחָק. וְהָשֵׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקֹב וְהוֹשִׁיעֵנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ:
טָס כַּנֶּשֶׁר מְבַקֵּשׁ נַפְשָׁם מבקש נפשם של בניך טס כנשר לטבוח בחוריהם. הפיטן רומז כאן לפסוק מהתורה: "יִשָּׂא ה’ עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחוֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר גּוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ: גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן", וכן לפסוק מאיכה: "קַלִּים הָיוּ רֹדְפֵינוּ מִנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם עַל הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ בַּמִּדְבָּר אָרְבוּ לָנוּ". טְבוֹחַ בַּחוּרֵיהֶם בְּבֵית מִקְדָּשָׁם. יָסַפְתָּ לְיַסְּרָם וּלְעָנְשָׁם. יְלָדִים וְאֵם לַבָּנִים לְרַטְּשָׁם "וְקָאם שָׁאוֹן בְּעַמֶּךָ וְכָל מִבְצָרֶיךָ יוּשַּׁד כְּשֹׁד שַׁלְמַן בֵּית אַרְבֵאל בְּיוֹם מִלְחָמָה אֵם עַל בָּנִים רֻטָּשָׁה". תיאור של מלחמה ושל אויב שאינו חומל ומרטש אם על בנים. וְשׁוּב בְּרַחֲמִים עַל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיעֵנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ:
כֻּבַּשְׁנוּ לַעֲבָדִים וְנִתְיַגַּעְנוּ. כְּנַסְנוּ מֵהָאֲרִי וְהַדֹּב פְּגָעַנוּ כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ. לָחַץ נָמֵר ירמיהו המשיל את בבל לנמר, ודניאל ראה חזון על ארבע מלכויות הדומות לחיות, השלישית מביניהן דומה לנמר. האויב הנמשל לנמר לחץ עלינו עַד כִּי יָגַעְנוּ. לָחַם בָּנוּ וְלֹא הִרְגַּעְנוּ. וְהָשֵׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקֹב וְהוֹשִׁיעֵנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ:
מִכָּל מְשַׁעְבְּדֵי שְׁלִישִׁיָּה משעבדי עם ישראל מָשְׁכָה רְבִיעִיָּה המלכות הרביעים שראה דניאל בחלומו, שנאמר עליה שתמשך זמן רב ותהיה ארוכה. הגלות הארוכה נחשבת כשעבוד למלכות הרביעית. נָתְנָה עֹל עַל עֲנִיָּה על עם ישראל, שנקרא עניה. וְנִהְיְתָה תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה בכיה מרובה. מקור הבטוי באיכה. וְשׁוּב בְּרַחֲמִים עַל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיעֵנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ:
את זְכוּת אָבוֹת וְאִמָּהוֹת וְהַשְּׁבָטִים. בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים בִּרְבוֹת עִתִּים. יָהּ זְכֹר את ברית האבות והאמהות והשבטים לְמֻכִּים וְנִמְרָטִים לעם ישראל, שכל היום אויביהם מכים ומורטים אותם. וְעָלֶיךָ כָּל הַיּוֹם נִשְׁחָטִים כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה: וְשׁוּב בְּרַחֲמִים עַל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיעֵנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ:
גּוֹאֵל חָזָק לְמַעַנְךָ פְּדֵנוּ הרעיון שה' מושיע אותנו למענו ולא למעננו, מופיע בכמה מקומות בתנ"ך. כגון הפסוק: "לֹא לָנוּ ה’ לֹא לָנוּ כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד עַל חַסְדְּךָ עַל אֲמִתֶּךָ: לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם". יש עוד כמה פסוקים דומים שבהם מבקשים מה' רחמים פן יאמרו הגויים. למשל בחטא העגל: "לָמָה ה’ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה: לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ". (ונראה שהפסוק בתהלים מבוסס על הפסוק הזה). וכן ביואל: "בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי ה’ וְיֹאמְרוּ חוּסָה ה’ עַל עַמֶּךָ וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם".. רְאֵה כִּי אָזְלַת יָדֵינוּ רומז לשירת האזינו, שם, אחרי כל הצרות שבאו על עם ישראל, נאמר "כִּי יָדִין ה’ עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב", ובגלל זה ה' מרחם עלינו ומושיע אותנו (כך לפי חלק מהמפרשים, וכן משמע בספר מלכים, "כִּי רָאָה ה’ אֶת עֳנִי יִשְׂרָאֵל מֹרֶה מְאֹד וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל: וְלֹא דִבֶּר ה’ לִמְחוֹת אֶת שֵׁם יִשְׂרָאֵל מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וַיּוֹשִׁיעֵם בְּיַד יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ"). שׁוּר ראה כִּי אָבְדוּ חֲסִידֵינוּ אָבַד חָסִיד מִן הָאָרֶץ וְיָשָׁר בָּאָדָם אָיִן כֻּלָּם לְדָמִים יֶאֱרֹבוּ אִישׁ אֶת אָחִיהוּ יָצוּדוּ חֵרֶם. וּמַפְגִיעַ אֵין בַּעֲדֵנוּ אין מי שיתפלל בעדנו אל ה'. וְהָשֵׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקֹב וְהוֹשִׁיעֵנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ:
בְּרִית אָבוֹת וְאִמָּהוֹת וְהַשְׁבָטִים. רַחֲמֶיךָ וַחֲסָדֶיךָ בִּרְבוֹת עִתִּים. יָהּ זְכוֹר את ברית האבות והאמהות והשבטים ואת רחמיך וחסדיך לְמֻכִּים וְנִמְרָטִים. וְעָלֶיךָ כָּל הַיּוֹם נִשְׁחָטִים לעם ישראל, שהגוים מכים אותם ומורטים אותם, ומתקים בהם הפסוק: כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה: וְשׁוּב בְּרַחֲמִים עַל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיעֵנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ:
דּוֹרֵשׁ דָּמִים כנוי לה', מקורו בפסוק "זַמְּרוּ לַה’ יֹשֵׁב צִיּוֹן הַגִּידוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו: כִּי דֹרֵשׁ דָּמִים אוֹתָם זָכָר לֹא שָׁכַח צַעֲקַת עֲנָוִים" דּוֹן דִּינֵנוּ גם זה קשור לפסוק משירת האזינו שצוטט לעיל: "כִּי יָדִין ה’ עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב", הָשֵׁב שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיק מְעַנֵּינוּ וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ אֲדֹנָי: וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ נוֹדֶה לְּךָ לְעוֹלָם לְדֹר וָדֹר נְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ. חִנָּם נִמְכַּרְנוּ וְלֹא בְכֶסֶף פְּדֵנוּ כִּי כֹה אָמַר ה’ חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ. זְקוֹף בֵּית מִקְדָּשְׁךָ הַשָּׁמֵם לְעֵינֵינוּ. וְהָשֵׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקֹב וְהוֹשִׁיעֵנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ: