תזריע
דיני הטומאה נזכרים בתורה בין היום השמיני בו מתו בני אהרן, לבין דברי ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן. תורות הטומאה נאמרו אחרי שביום השמיני אמר ה' לאהרן "וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר: וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה". כאן אומר ה' למשה ולאהרן את ארבע תורות הטומאה: הראשונה, המסוכמת בפסוקים: "זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכָל נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל הָאָרֶץ: לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל". השניה, המסוכמת בפסוק: "זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה". השלישית, המסוכמת בפסוקים: "זֹאת הַתּוֹרָה לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת וְלַנָּתֶק: וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְלַבָּיִת: וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וְלַבֶּהָרֶת: לְהוֹרֹת בְּיוֹם הַטָּמֵא וּבְיוֹם הַטָּהֹר זֹאת תּוֹרַת הַצָּרָעַת", והרביעית, המסוכמת בפסוקים: "זֹאת תּוֹרַת הַזָּב וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זֶרַע לְטָמְאָה בָהּ: וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה וּלְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עִם טְמֵאָה". (גם תורת טומאת מת, שלא נאמרה כאן, נקראת תורה ונאמרה אל משה ואהרן).
היולדת אינה חלק מתורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע והדוה בנדתה. היולדת היא תורה בפני עצמה, תורת היולדת. גם קרבנה נבדל מקרבנות הטמאים האחרים. ברוב הטמאים והחוטאים הצריכים חִטוי וטִהור, נאמרה חטאת ואח"כ עולה. עִקר הקרבן הוא החטאת, ויש להביא גם דורון לה'. לעֻמת זאת ביולדת נאמרה העולה לפני החטאת, כמו במוספי הרגלים ובקרבנות הנשיאים, והעולה היא העִקר, שהרי לכתחילה העולה היא בהמה, בעוד שהחטאת אינה אלא עוף גם לכתחילה. ביולדת, עִקר הקרבן הוא העולה, התודה והשמחה לפני ה'. יש כאן אדם חדש, וצריך להקדישו לה' (וכבר בארנו בפרשת ויקרא שעולה היא הקדשת האדם לה'). ביולדת החטאת היא משנית לעולה. כיון שההתקרבות והשמחה לפני ה' טעונים גם התקדשות והטהרות, יש גם חטאת.
נראה שעִקרה של פרשת יולדת הוא לא הטומאה אלא הקרבן. הוא המודגש שם. לכן תורת היולדת אמורה אל משה בלבד ולא אל אהרן, שלא כיתר תורות הטומאה שנאמרו אל משה ואהרן. ועִקרו של הקרבן הוא ההודאה, העולה. לכן הוזכרה גם המילה בפרשיה זו.
היולדת, טהרתה רבה מטומאתה. ימי טהרתה רבים מימי טומאתה, עולתה רבה מחטאתה. יש בה גם טומאה, כי ביולדת יש הרבה עִסוק בגוף, אבל יתר על טומאתה יש טהרה. לכן הפרשיה אינה כשאר פרשיות הטומאה. זוהי פרשת טהרה. היא אמורה אל משה בלבד.
קרבנות הטומאה
בפרשת ויקרא למדנו שקרבנות באים בנדבה, או על חטא. פרשות תזריע מצורע מלמדות שקרבנות באים לקדש אדם ולכפר עליו מטומאתו.
היולדת, המצורע, הזב הזבה צריכים להביא חטאת ועולה כדי להתכפר מטומאתם. המצורע מביא בנוסף לכך גם אשם.
לא רק חוטא צריך כפרה. גם הטמא צריך שיכפר עליו הכהן מטומאתו. (וראה מה שכתבנו על תפקיד הקרבנות השונים בפרשת ויקרא).
כל הטמאים מביאים חטאת ועולה; אם הם דלים די בעוף. לזב וזבה תמיד די בעוף. היולדת, אם ידה משגת עליה להביא את העולה כבש. יולדת היא לא רק טומאה. גם נולד אדם. האדם הזה צריך להיות קדש לה', וכדי לייצג זאת הוא מביא עולה.
מצורע שידו משגת צריך להביא גם את העולה וגם את החטאת בהמות.
כל טמא צריך סור מרע ועשה טוב. הוא צריך לחַטֵּא את טומאתו. אך אין די בכך. הוא צריך גם לקדש את עצמו. לשם כך עליו להביא עולה. לומר: לא רק שחִטֵּאתי את טומאתי, אלא שמהיום אני מקדיש את עצמי לעבודת ה'. טהרה אינה רק העדר טומאה, היא קניית מעלה מיוחדת.
מצורע צריך גם אשם. האשם מקדש אותו. דמו נִתן על אבריו של המצורע יחד עם השמן, כמו שדם המלואים נִתן על אברי הכהנים יחד עם השמן. המצורע יצא מכלל הישוב ומכלל העם. הוא צריך קרבן שישיב אותו אל המחנה.
ונאריך בכך בפרשת מצורע.
ארבע תורות הטומאה
אחרי פרשיות הקרבנות הפותחות את ספר ויקרא, נאמרו פרשיות הטומאה והטהרה. אך בנִגוד לפרשיות הקרבנות, שנאמרו אל משה בלבד, כאשר ה' קרא לו מאהל מועד ודִבר אתו, פרשיות הטומאה והטהרה נאמרו אל משה ואל אהרן. כמעט כל הפרשיות העוסקות בטומאה וטהרה פותחות בפסוק "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר". כך הוא גם בפרשיות הטומאה והטהרה שבספר ויקרא, וגם בפרשית טומאת מת שבספר במדבר.
(בפשטות, המלה תורה אמורה בד"כ על דברים שקשורים לכהנים או שהכהנים מורים בהם את העם. תורת העולה, המנחה וכו', ארבע תורות הטומאה, תורת טומאת מת, תורת הנזיר בקרבנותיו והתורה הזאת בשוטה הבאה אל הכהן. התורה שמורה אלעזר את הלוחמים. המלה תורה היא מלשון הוראה, מה שהכהן מורה את העם).
לכאורה היה נראה שתפקידו העִקרי של אהרן הוא הקרבת הקרבנות. אך הקרבת הקרבנות, כמו רוב המצוות בתורה, נאמרה למשה בלבד. דוקא עניני הטומאה והטהרה נאמרו אל משה ואהרן. יש בפרשתנו מקום שממנו אפשר ללמוד על מעלתם הגדולה של הכהנים דוקא בעניני טומאה וטהרה. בעניין טומאת הצרעת. הכהן הוא היוצר את טומאת הצרעת. האדם טמא כשהכהן אומר טמא, וטהור כשהכהן אומר טהור. גם בפרשה הבאה, כאשר הזב והזבה נטהרים מטומאתם, נאמר "וכפר עליו הכהן לפני ה' מזובו". הכהן הוא הוא המטהר.
את המעלה הזאת אנו מוצאים בספר מלכים. אמנם שם מדובר על נביא ולא על כהן, אבל הרעיון הוא אותו רעיון. מלך ארם שלח את נעמן אל מלך ישראל כדי שירפא אותו מצרעתו. המלך זועק ושואל הַאֱלֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת כִּי זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ? אבל אלישע שולח אל המלך לאמר: לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ יָבֹא נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל: על השאלה "האלהים אני" נִתנת התשובה: לענינים מסוימים נתן ה' לעמו ישראל את מעלת ההבחנה בין טמא לטהור. וזה הועיל. בסופו של דבר למד נעמן, לא על מעלת ה', אלא על מעלתם האלהית של ישראל ושל ארץ ישראל. "כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל". (ובמיוחד מלמדת זאת הצרעת, כפי שנבאר להלן בפרק "על מה נגעים באים").
בכמה מקומות נאמר שה' דִבר עם משה ואהרן. שלש פעמים תוך כדי יציאת מצרים והמכות, שלש פעמים בעניני סִדור המחנה במדבר, מפקד בני קהת ומסע המקדש. שלש פעמים בחטאים השונים במדבר, ועוד פעמַים בעקבות מי מריבה. כלומר: מלבד בעניני טומאה וטהרה, דִבר ה' אל משה ואהרן יחד בעִקר תוך כדי מעשה הנהגת העם מיציאת מצרים אל המסע לארץ. בד"כ ה' מדבר אל משה ואהרן יחד, לא כאשר הוא מלמד מצוות, אלא כאשר הוא נותן הוראה מיידית להתקדמות בתהליך יציאת מצרים והכניסה לארץ. דיני הטומאה והטהרה חורגים מהכלל הזה. הן מצוות שנאמרו אל משה ואהרן יחד למרות שהן מלמדות הלכה ולא הוראה להנהגת העם.
ויש עוד שני מקרים שבהם דִבר ה' אל משה ואהרן: שתי פרשיות הפסח. פרשת החדש, המצוה את בני ישראל לעשות את פסח מצרים, והפרשיה המשלימה שנאמרה אחרי יציאת מצרים, המצוה על פסח דורות. גם שתי הפרשיות האלה נאמרו אל משה ואהרן.
וגם הפרשה הזאת היא חלק מתהליך הנהגת העם. לכן יש לבאר שגם הפרשיה הזאת נאמרה אל משה ואהרן יחד מפני שהיא חלק מהתהליך של יציאת מצרים והמסע לארץ. בני ישראל קבלו בפרשת החדש את ההדרכה המעשית מה עליהם לעשות בשעה שה' מכה את מצרים. אבל ההסבר הזה אינו מניח דיו את הדעת, שהרי כאמור, גם הפרשיה המשלימה העוסקת בפסח דורות, נאמרה אל משה ואהרן.
נראה שההסבר לדבר הוא שכל הפרשיות האלה הן חלק מהתהליך שהוביל ה' ע"י משה ואהרן. יש אומרים שיש בתורה שני סוגי פרשיות, יש פרשיות המספרות את תולדות דברי ימי העולם, ויש פרשיות המלמדות מצוות. אך מבחינת נִסוח התורה יש רק סוג אחד: התורה כתובה כֻלה כסִפור מעשה. התורה איננה מביאה סתם מצוות תלויות באויר. התורה מספרת סִפור. היא מספרת שבני ישראל יצאו ממצרים, ושאח"כ ה' אמר אל משה לעשות מצוות אלה ואלה. התורה מספרת לנו על המעשה שבו אמר ה' למשה עשו מצות אלה ואלה. אבל עם זאת, עדין צריך להבחין בין פרשיות שמתוארות אמנם כסִפור המעשה שבו דבר ה' אל משה אבל עִקר תפקידן הוא ללמד את המצוות, לבין הפרשיות המתארות את התהליך העובר על העולם. אל משה נאמרו המצוות שעִקרן עצם המצוה, (שאולי אפשר לומר שהן פעל יוצא מהתהליך המתואר בתורה. כיון שאנו קדושים עלינו להתקדש במצוות אלה ואחרות, אבל עִקר הפרשיה הוא עצם הצווי). בפרשיות אלה תפקידו של משה הוא ללמוד את תורת ה' וללמדה את בני ישראל. אבל אל משה ואהרן יחד נאמרו המצוות שאינן פעל יוצא, אלא הן התהליך עצמו. התהליך הוא להפוך את ישראל לממלכת כהנים וגוי קדוש, ממלכת כהנים שמבדילים בין טמא לטהור, ובכך מובדלים מן העמים להיות לה'. מבחינה זאת, הכהֻנה היא מעלה אלהית, כמו שהסברנו לעיל. בכלל זה גם הפרשיות המסדרות את המחנה במדבר, ומבחינות בין דרגות קדושה שונות בתוך המחנה, וכמובן פרשיות הפסח, הבאות לסמן ולהבחין, ולהבדיל בין ישראל לעמים. למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל.
תורות הטהרה
ארבע תורות טומאה נזכרו בין תיאור מות בני אהרן לבין הדִבור של ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן. התורה העוסקת בבעלי חיים טמאים וטהורים ובטומאת וטהרת המאכלים והכלים מסתיימת במלים "זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה וכו'". התורה העוסקת ביולדת מסתימת ב"זאת תורת היולדת". התורה העוסקת בצרעת מסתיימת ב"זאת התורה לכל נגע הצרעת וכו'". והתורה העוסקת בטומאים זבים מסתימת ב"זאת תורת הזב וכו'".
מלבד תורת היולדת, אמורות כל תורות הטומאה אל משה ואל אהרן. לעֻמת זאת, סדרי הכפרה וההִטהרות מן הטומאה, במקום שהם אמורים בפני עצמם, נאמרו אל משה בלבד.
(המלה תורה אמורה בד"כ על דברים שקשורים לכהנים או שהכהנים מורים בהם את העם. תורת העולה, המנחה וכו', ארבע תורות הטומאה, תורת טומאת מת, תורת הנזיר בקרבנותיו והתורה הזאת בשוטה הבאה אל הכהן. התורה שמורה אלעזר את הלוחמים. תורה מלשון הוראה, מה שהכהן מורה את העם).
הקרבנות אמורים אל משה שיאמר לאהרן, אל משה ואהרן נאמרו הטומאות. ההִבָּדלוּת מטומאה. קדושתו של אהרן היא ביכלת להִבָּדל מן הטומאה. הידיעה שיש טומאה בעולם הזה, ושבכל דבר, בבהמה ובעוף, בבשר האדם, ואפי' ביולדת, יכולה להיות טומאה ויכולה להיות קדושה. ההתקדשות היא היכולת להבדל מהטומאה שיש בכל דבר, ולהיות קדוש כבר בעולם הזה. רק מתוך כך יוכל אהרן להכנס ולכפר.
את הלכות כפרתו של אהרן, וכל מה שיעשה בקדש, למד אהרן ממשה שלמד מפי ה'. אבל שמירת הטהרה בכל דבר, גם מחוץ למקדש, את זה צריך אהרן לשמוע יחד עם משה מפי ה'.
ויש עוד תורת טומאה אחת בתורה, היא לא נאמרה כאן אלא בפרשת חֻקת. גם היא נאמרה בלשון "חקת התורה" ו"זאת התורה", וגם היא נאמרה אל משה ואהרן. ואולם היא נתיחדה בכך שבה הקרבן שיש להקריב כחלק מההטהרות בא עוד לפני הטומאה, ונזכר עוד לפני הטומאה.
ומבחינה זאת שונה טומאת המת משאר הטומאות. בה יש להקדים את הרפואה למכה. לא אומרים לטמא להביא קרבן ולהטהר, אלא מראש שוחטים את הפרה מחוץ למחנה, ומזים מדמה מבחוץ. שם קדמה חֻקת תורת הטהרה לתורת הטומאה, והכל נאמר גם לאהרן.
טומאת המת נבדלת מהטומאות האחרות האמורות כאן. בטומאת המת אין אנו באים לטהר את גורם הטומאה עצמו, הוא ישאר לעולם מת. אנו באים לטהר את האדם והכלים הנוגעים בו. (גם בתורת הבהמה והעוף אין אנו באים לטהר אלא את הנוגעים, אבל שם מקור הטומאה אינו אדם). בד"כ אדם שהפך להיות טמא צריך להשלים את ימי טומאתו ולטבול, ולפעמים גם להתקדש מחדש בקרבן כדי לשוב מחדש אל המחנה. הנוגעים בו די להם ביום אחד ובטבילה. בטומאת המת, הנוגע הוא זה שצריך לספור שבעה ימים. אבל הוא אינו צריך להקריב קרבן, הוא משתמש באפר של פרה שנשחטה מכבר. עוד לפני שמת המת, כבר צוה ה' על הטהרה העתידית.
חלק מקרבנות הטהרה מטומאות שונות, בעקר קרבנותיו של מצורע, דומים מאד לקרבנות המלואים שקִדשו את הכהנים לעבודה, או לקרבן שהקריבו ישראל בהר סיני כדי להתקדש. הקרבן מחזיר את האדם אל המחנה ואל חיק עם ישראל הטהור. לעֻמת זאת, הפרה האדֻמה איננה קרבן, היא נשחטת מחוץ למחנה ונשרפת שם ומטמאת את העוסק בה. אבל דוקא משום כך יש בה יכולת לכפר על טומאת המת. היא מלמדת שגם מחוץ למחנה, במקום שאין בו חיים, יכולה להיות קדושה. ושגם מתוך הטומאה יכולה לצמוח טהרה.
הכלל העולה מתוך תורות הטומאה האלה, הוא שלא רק במקדש, אלא גם בכל מחנה ישראל, יש להשמר מטומאה ולנהוג בקדושה. ומי שיוצא מן המחנה, צריך להטהר ולשוב אליו.
טומאה וטהרה
נזכרו כאן ארבע תורות טומאה. תורת טומאה אחת לא נזכרה כאן, והיא אבי אבות הטומאה. המת.
למה המת טמא? טומאה זו פשוטה וברורה היא ואינה צריכה הסבר. גוף בלא נשמה הוא טמא. הגוף הוא דבר טמא. הוא יכול להטהר ולהתקדש כל עוד הוא כלי לשִמושה של הנשמה. כשאין בו נשמה – אין טמא ממנו.
אפשר שהסבר זה מסביר גם את דיני הטומאה והטהרה שבפרשיות אלה. כך אפשר להסביר מדוע התורה מטמאת בשר מסוים של בעלי חיים מסוימים. הגוף הוא דבר שלילי וטמא. העִסוק בבשר הוא דבר שלילי. יש בו ערך אם הוא נעשה לשם שמים וכדי לשמש את הנשמה. אבל כשלעצמו הוא טמא. מי שהופך את ענייני הגוף למטרה בפני עצמה – טמא. לכן פותחת התורה בטומאת וטהרת אוכלים. אדם צריך להזהר מחומריות יתר בשעה שהוא אוכל, ולכן הוא צריך לשמור על טומאה וטהרה באכילה. להזהר מהחומריות שבאכילה. גם התורה הרביעית היא חלק מהעניין הזה. טומאת הזב והזבה והאיש אשר תצא ממנו שכבת זרע, היא טומאת הגוף, כלומר: טומאת העוסק בענייני הגוף ובגוף עצמו. פשוט שהעִסוק המוגזם בגוף, בעִקר בענייני נשים ושכבת זרע, הוא טומאה.
יולדת אמנם הביאה לעולם נשמה חדשה, אך הביאה גם גוף חדש. גוף כבר יש, את הנשמה עוד צריך לתת בו.
האדם החמרי אוהב מאד את גופו, בגדיו וביתו. התורה מלמדת שגם בהם יש לנהוג בקדושה ובטהרה, ולראות בהם אמצעי ולא מטרה. מי שרואה בהם מטרה בפני עצמה, יֵדע שהם עלולים להטמא.
טומאת צרעת גם היא באה על חומרנות יתרה, אבל במובן אחר. יש אנשים שמכבדים יותר מדי את גופם, את בגדיהם ואת ביתם. זה סוג אחר של משיכה אל החֹמר. יאמר מי שיאמר: סוג רוחני יותר של חומרנות. חומרנות עם תודעה אנושית. אבל הצד השלילי של התודעה האנושית. גם סוג הטומאה הוא שונה. והאדם לומד שהוא נזקק למי שקדוש ומכובד ממנו, כדי להטמא ולהטהר.
פרשיות הטהרה באות ללמד שלא לעסוק יותר מדי בחומריות. החֹמר הוא רק אמצעי. כשלעצמו הוא טמא. החומריות היא טומאה, הרוחניות היא טהרה. הגוף הוא טומאה, הנשמה היא טהרה. הגוף יכול להיות טהור וקדוש כאשר הוא משמש את הנשמה. כאשר הוא הופך מטרה לעצמו הוא טומאה.
אמנם, כאשר הקדושה והרוח במרכז, מתקדשים גם הגוף והבשר המשמשים את הרוח. בכך עסקו הפרשות הראשונות בספר ויקרא.
על המחיה
נגע צרעת אינו מטמא אלא אם יפשה. כפי שפותחת התורה ואומרת: "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים: וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ: וְאִם בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְעָמֹק אֵין מַרְאֶהָ מִן הָעוֹר וּשְׂעָרָה לֹא הָפַךְ לָבָן וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים: וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית: וְרָאָה הַכֹּהֵן אֹתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֵׁנִית וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע וְלֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן מִסְפַּחַת הִיא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר: וְאִם פָּשֹׂה תִפְשֶׂה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר אַחֲרֵי הֵרָאֹתוֹ אֶל הַכֹּהֵן לְטָהֳרָתוֹ וְנִרְאָה שֵׁנִית אֶל הַכֹּהֵן: וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה פָּשְׂתָה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן צָרַעַת הִוא".
כלומר: שער שהשתנה הוא סימן טומאה בכל מקרה. בו פותחת התורה. שִנוי השער מטמא כמובן גם בראש ובזקן, אך גם במכוה והשחין בהמשך הפרשה. רק בקרחת שער אינו מטמא.
אח"כ אומרת התורה שאם אין שער לבן, הנגע טהור אלא אם יפשה. אם הנגע הולך ומתפשט, הוא דבר רע.
אלא שאחר כך באה פרשיה שאומרת לכאורה בדיוק את ההפך: "נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן: וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה שְׂאֵת לְבָנָה בָּעוֹר וְהִיא הָפְכָה שֵׂעָר לָבָן וּמִחְיַת בָּשָׂר חַי בַּשְׂאֵת: צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן לֹא יַסְגִּרֶנּוּ כִּי טָמֵא הוּא: וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן: וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת הַנָּגַע כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא: וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא: וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַבָּשָׂר הַחַי וְטִמְּאוֹ הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא צָרַעַת הוּא".
מתברר שיש סימן נוסף שיכול לטמא את הנגע מיד, ללא צורך בהסגר: בשר חי. יתר על כן. העקרון הזה עוד הולך ופושה, ומלמד שגוף לבן טהור, ושהבשר החי טמא הוא צרעת הוא.
מכאן למדו חכמים שיש שלשה סימני טומאה: שער לבן, מחיה ופשיון.
מה רע בבשר חי? למה הבשר החי טמא הוא צרעת הוא?
מסתבר שאין רע בצרעת בפני עצמה. ללא שער לבן. הבעיה בצרעת היא בבשר שאינו יודע את מקומו. הערבוב וחוסר הגבולות בין חי לבין לבן הוא הבעיה.
ועוד דבר: מסתבר שלא הנגע מטמא ולא הבשר החי מטהר. ה' גזר על הטומאה ועל הטהרה. לכן אין האיש נטמא ואינו נטהר עד שיטמאנו ויטהרנו הכהן.
ועוד אפשר להסביר זאת ע"פ מה שהסברנו לעיל הבשר החי טמא הוא, כי העִסוק בבשר הוא טומאה.
מחוץ למחנה
בסיום דיני צרעת הגוף, נזכרים דיני המצורע: "והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרֻמים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא בדד ישב מחוץ למחנה מושבו". סדר הדברים נראה לכאורה תמוה, כי ראוי היה לפתוח בישיבתו מחוץ למחנה: מחוץ למחנה ישב בדד ובגדיו יהיו פרמים וראשו יהיה פרוע. וגם אם מקומו בסוף, למה הוא בא אחרי הכלל "כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא". לכאורה מהפסוק הראשון עולה שתחִלה הוא בתוך המחנה ובגדיו פרומים, ורק אח"כ יוצא חוצה לו. ועוד יש לשאול: אם הוא מחוץ למחנה, באזני מי צריך הוא לקרוא טמא טמא?
בפרשת נשא שִלוחו של המצורע אל מחוץ למחנה נזכר יחד עם שִלוחם של טמאים אחרים. בפרשת נשא עוסקת התורה בקדושת המחנה. כאן המטרה היא אחרת.
נכון שהמצורע יושב מחוץ למחנה כדי לשמור על קדושת המחנה. אבל דין זה מקומו בספר במדבר העוסק בקדושת המחנה. ספר ויקרא מלמד את עצם הטומאה והטהרה, והוא עוסק באופן פרטי בטמא עצמו. המצורע הוא כאבל (והגמ' לומדת ממנו גם את דיני מנודה). הוא פורם את בגדיו ופורע את ראשו. בנִגוד לכהנים שעליהם קראנו בפרשה הקודמת ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו כי שמן משחת ה' עליכם, המצורע אִבד בדיוק את הדבר הזה. את השכינה השורה עליו. וממילא מחוץ למחנה מושבו, הוא הוצא מעדת ישראל. כדי להחזיר אותו צריך לקדשו מחדש, בדומה לקִדושם של הכהנים, ואולי בדומה לקִדוש עם ישראל בפרשת משפטים, שם משה זרק חצי הדם על העם וחצי על המזבח. בפרשתנו מתואר המצורע כמי שתחִלה פורע את ראשו ופורם את בגדיו, וממילא הוא נגזר מארץ חיים. הבגד הטמא נשרף, הבית הטמא ננתץ, המצורע פושט את צלם הקדושה ומתוך כך מוצא את עצמו מחוץ למחנה. מכאן אמרו חכמים שמצורע חשוב כמת.
על מה נגעים באים
המשנה מונה עשרה דברים שנגעים באים עליהם. והמפורסם ביותר מביניהם הוא לשון הרע. ויש תולים זאת במרים. ואולם, ע"פ הפשט צרעתה של מרים לא באה על לשון הרע, אלא על דבר אחר. נאמר שם: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח: וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה’ הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר". מה היה חטאם? אילו היה חטאם בכך שדִברו לשון הרע, היה צריך ה' להשיב להם: "אהרן ומרים, ככה צוחקים על אדם רק בגלל שהוא כושי?". אבל לא זאת התשובה. התשובה היא: "שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה’ בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ: לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא: פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה’ יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה". לא הדִבור על האשה הכושית הוא החטא. החטא הוא אמירתם: "הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה’ הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר". חוסר ההבחנה בינם לבין משה, הוא חטאם. בנִגוד למשה, שנאמר עליו שם שהוא ענָו, אמרו אהרן ומרים "הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה’ הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר".
(כדי להסביר על מה באים נגעים אין צרך להסביר את הצרעת שבאה על משה במעמד הסנה, כי היא היתה אות ולא עֹנש. היא לא נועדה להעניש אותו אלא להראות את כחו ואת קרבתו לשכינה, והיא נרפאה מיד).
גם נעמן לא הבין את ההבדל בינו לבין ישראל. הוא מאמין שטוב אמנה ופרפר נהרות דמשק מכל מימי ישראל. הוא בא בסוסיו וברכבו, כלומר בגאוה גדולה, אל פתח הבית של אלישע. הוא מצפה שאלישע יֵצֵא אליו החוצה, ישתמש בכלי הזה שנקרא שם ה' אלהיו, וישרת את שר הצבא הנכבד. כאשר הוא מבין שהוא כלי ביד ה' ואין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל, עזבה אותו צרעתו ועברה למי שעדיין חושב שכדאי להשתמש בשם ה' כדי להרויח כסף.
גם עֻזיהו חטא באותו חטא עצמו. נדמה לו שאם הוא המלך היושב על כסא ה', ודאי שהוא מספיק חשוב כדי להכנס ולשמש ככהן, והצרעת זרחה במצחו. (וגם שם, כמו בפרשת מרים, עומדים האיש והכהן בבית ה', ולפתע רואה הכהן שהאיש מצורע).
ואכן, המדרש לומד מעזיהו שנגעים באים על גסות הרוח. ואולם, נראה שגם המצורעים האחרים בתנ"ך חטאו בגסות הרוח.
בתנ"ך, נגעים באים אל מי שלא מכיר את מקומו ואת ערכו. ובמיוחד: את ערכו מול ה'. מי שבא בגאוה וחושב שהוא הגדול והחשוב לפני ה', ולא מבין שה' מחלק תפקידים כרצונו. על הגאוה הזאת, בא הנגע, שמראהו שפל מן העור.
כדי לטפל בנגע, הוא זקוק לכהן. הוא צריך להכיר בכך שלא הטבע קובע מה טהור ומה טמא, ואין מדובר כאן על תופעה טבעית שבה כל אדם יעשה ככל העולה על רוחו. ה' קובע מי מטמא ומי מטהר. ה' בוחר לו את הכהן.
לכן, בנגעים לא תמיד הנגע החולה טמא. לפעמים דוקא הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא צָרַעַת הוּא. כפי שמדגישה התורה. הטומאה לא נובעת ממחלה, אלא מקביעתו של הקב"ה ובחירתו, מי טמא ומי טהור, מי קדוש ומי נבחר, מי במחנה ומי מחוצה לו.
ועוד בעניין זה. ידוע המדרש על קרח ששאל על טלית שכֻלה תכלת ועל בית מלא ספרים. אבל המדרש מזכיר באותה נשימה גם את הבהרת: "רב אמר קרח אפיקרסי היה מה עשה עמד ועשה טלית שכולן תכלת אתא גבי משה א"ל משה רבינו טלית שכלה תכלת מה שתהא חייבת בציצית אמר לו חייבת דכתיב גדילים תעשה לך וגו' בית שהוא מלא ספרים מהו שיהא חייב במזוזה אמר לו חייב במזוזה דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך וגו'. אמר לו בהרת כגריס מהו אמר לו טמא פרחה בכולו אמר לו טהור באותו שעה אמר קרח אין תורה מן השמים ולא משה נביא ולא אהרן כהן גדול. באותה השעה אמר משה רבון כל העולמים אם נברא לארץ פה מששת בראשית הרי מוטב ואם לאו יברא לה מעכשיו ואם בריאה יברא ה'". לא רק בקדושה אלא גם בטומאה, כשהכל שוה – איש לא קדוש, וכשהכל שוה – איש לא טמא. הקדושה מצריכה שוני, משום שקדושה נועדה לתקון עולם, ולתקון עולם צריך שיהיה מי שממלא תפקיד א ומי שממלא תפקיד ב, ומי שמרכז אותם. וכמו שבארנו בהרחבה בפרשת קרח.
הטהרה
פרשות המצורע מחולקות לשלשה חלקים: צרעת האדם (לסוגיה השונים), צרעת הבגד וצרעת הבית.
דיני האדם המצורע הוזכרו בסוף החלק הראשון, העוסק בצרעת האדם: "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא: כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ". שני פסוקים קצרים מאד, בלשון אגבית, המלמדים בקצור נמרץ מה מעשיו של המצורע.
וכאן היה צפוי שיבאו פסוקי הטהרה של האיש המצורע. אלא שהם הובאו רק אחרי צרעת הבגד.
בנִגוד למעשי המצורע בהיותו מצורע, שהוזכרו בקִצור נמרץ, סדר טהרת המצורע חולק פרשיה לעצמו, הוא הוזכר בפירוט ובאריכות. בדִבור נפרד אל משה. הוא אינו חלק מדיני המצורע. אולי משום כך התורה לא הפסיקה בו בין צרעת האדם לצרעת הבגד. דיני הטומאות לחוד ודיני הטהרה לחוד. הם חולקים פרשיה לעצמם.
אם כך, מדוע לא הובאו דיני הטהרה אחרי צרעת הבית? כי צרעת הבית גם היא מצריכה דִבור לעצמה. היא אינה נוהגת במדבר, והיא פותחת ב"כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה". במדבר אין בתים. טהרת הבית הובאה בקִצור תוך כדי פרשית טומאת הבית, כי את הבית לא מטהרים בקרבנות, ואין בו עבודת מקדש.
פרשית הטהרה היא אפוא עִקר פרשית המצורע. קרבנות טהרתו הם החלק החשוב במצוה.
בבית ובבגד אין קרבנות טהרה. אם אינם נטהרים – שורפים את הבגד ונותצים את הבית. גם כאשר מכבסים את הבגד או מטהרים את הבית, אין כאן פרשיה חשובה לעצמה. אבל קרבנות המצורע (וכן קרבנות היולדת, הזב והזבה) הם עִקרה של הפרשה הזאת. פרשתנו לא באה ללמד על טומאה, היא באה ללמד על טהרה.
דברינו לפרשת תזריע פורסמו גם כאן וכאן