בבית ספר מסויים הוחלט שכדי לעודד את הילדים ללמוד, תוענק סוכריה לכל ילד שיצליח בלימודיו.
השיטה הצליחה, הילדים למדו, ולכן המחנכים שבו והדגישו את המסר שאין דבר העומד בפני הסוכריה.
במגלת היסוד של בית הספר הודגש המסר החינוכי החשוב: "זכותו הבסיסית של כל ילד לקבל כל סוכריה שיחפוץ בה".
כדי לחזק את המסר, סוכם שבשעה 12:00 בצהרים יפסקו הלימודים, וכל התלמידים יכונסו לצפות בהצגה חינוכית המבטאת את המסר החשוב: חופש הסוכריה. הילדים צפו מדי יום בהצגה (או בפעילות חינוכית תרבותית אחרת) המדגישה את העובדה שכל ילד החפץ בסוכריה זוכה בה.
המורה הזקן, משה רבינוביץ, התרעם על העניין. לא פלא. רבינוביץ הוא איש זקן שאיננו מבין לליבו של הדור הצעיר. הוא לא מבין שהזמנים השתנו והדור הצעיר מתקדם יותר מהדור הוותיק. לא זו אף זו: אם בכל יום התרעם משה רבינוביץ הזקן על כך שבמקום ללמוד לוקחים את הילדים להצגה על חשיבות הסוכריה, הרי שחמתו בערה במיוחד ביום שבו ראו הילדים סרט יפה וחינוכי על אודות סוכריה יפהפיה בטעם דבש ודובדבנים. הסרט מתאר את חוויותיו של דן, האוהב את הסוכריה. דן אינו נח עד שהשיג את הסוכריה, וזאת למרות שהמורה הפרימיטיבי והאכזר שאינו מכיר בערכי הקידמה, נתן את הסוכריה לילד אחר, רק משום שהילד האחר ידע את החומר הנלמד ואילו דן לא ידע את החומר. למרות חוסר הרחמים של המורה העומד בפני האהבה, דן מצליח להערים על הילד האחר ולהשיג את הסוכריה. ללמדך שאין דבר העומד בפני הסוכריה. הסרט מחדד את המסר החשוב שזכותו הבסיסית של כל ילד לקבל כל סוכריה שיחפוץ בה.
בשלב ההוא כבר קצה סבלנותו של רבינוביץ מיודענו, והוא הקים בית ספר אחר, שבו לומדים ולא רואים הצגות. מפגר רבינוביץ, שייך לדור הישן. מה יעשו כל התלמידים שמתקשים ללמוד? כיצד ישיגו סוכריות? הלא אין מסר אנטי-חינוכי יותר מזה של רבינוביץ, המקפח את מי שאוהב סוכריות אך אינו מסוגל ללמוד. זהו מסר לא-שוויוני שאינו מוכן לקבל את השונה. זהו מסר מקפח. לא פלא שמשרד החינוך החרים את בית הספר של רבינוביץ, והסביר לו שבעולם מודרני אין מקום להשקפות חשוכות כשלו. בעולם מתקדם וליברלי, הזכות לקבל סוכריה היא זכות בסיסית ואינה מותנה בלימודים וכדומה.
אבל השיא הגיע כאשר התברר שיש תלמידים שסובלים מקשיים המאלצים אותם לבחור בין לימודים בלי סוכריה לבין סוכריה בלי לימודים. רבינוביץ החשוך הציע להם ללמוד אצלו, ולא לקבל סוכריה. התוצאה כמובן לא אחרה לבוא: רבינוביץ הוצא אל מחוץ לחוק. במדינה מתוקנת אין מקום לדעות חשוכות כאלה. מדינה מתוקנת מכירה בזכותו הטבעית של כל אדם לקבל סוכריה.
אי אפשר לקיים את העולם מבלי שכל אדם יקים משפחה, יוליד ילדים ויחנך אותם. המשפחה צריכה לקום מתוך הערכה הדדית לאישיותו של בן הזוג, ומתוך תחושת שליחות. כדי לעודד את בני האדם לעשות את זה, הבטיח להם הקב"ה גם סוכריה קטנה: משיכה מינית ורומנטיקה. במאות השנים האחרונות, העולם מפתח תרבות שרואה בסוכריה עיקר ובלימודים טפל, תרבות שמעודדת אנשים להשיג רק את הסוכריה ולא את העיקר, תרבות שמטיפה ששום דבר לא עומד בפני הרומנטיקה, גם אם האהבה אסורה. תרבות שמחנכת את האדם לחשוב שהמשיכה המינית והרומנטיקה הן העיקר. תרבות שמשקיעה הרבה כדי לחזק אצל כל בני האדם את התשוקה לסוכריה, עד כדי שלא יוכלו לשלוט בתשוקה הזאת. במצב כזה, מה הפלא שמי שלא מסוגל להשיג את הסוכריה בדרך שבונה את העולם, מעדיף את הסוכריה על פני בניית העולם?
בדור האחרון רבו משווקי הסוכריות. האינטרס של משווקי הסוכריות הוא לגדל דור של אנשים מכורים לסוכריות, שבטוחים שאי אפשר לחיות בלי הסוכריה, ושהסוכריה היא צורך קיומי. הם יוצרים אוירה שתגדל דור שתמיד ישאף להשיג עוד ועוד סוכריות. לכן, ילד שגדל בדור הזה מתרגל מגיל צעיר לקרוא ספרים ולראות סרטים רומנטיים, המחנכים שהאידאל הגדול והמרגש הוא הרומנטיקה והיצר. היום, כל פרסומת לשוקולד או למכונית מפרסמת קודם כל את התשוקה למין, ורק אח"כ את השוקולד או המכונית. התוצאה: כולנו התמכרנו לסם הזה, וסוחרי הסמים מרויחים. הנפגעים העיקריים מכך הם החד-מיניים, שרוצים גם הם את הסוכריה, אבל מוצאים את עצמם נאלצים לבחור בין הלימודים לבין הסוכריה. בין בניית העולם לבין מימוש ההנאה הרגעית. גם הם מכורים לסם, והדרך היחידה שלהם להשיג אותו היא לוותר על בניין העולם. כדי להתגונן בפני אלה שמנסים לגמול אותם, הם מאשימים את מחזיקי התורה שהם שונאים חד-מיניים ושהם מפלים חלק מבני האדם על פני אחרים, ולא מכירים בזכותו של כל אדם לחיות כמו שמתחשק לו. היום, הדרך האולטימטיבית של מי שאין לו טענה משכנעת היא להאשים את הצד השני באפליה. זה תמיד עובד גם אם האמת היא שאין שום אפליה. וכאן אין שום אפליה, המלחמה של התורה היא לאו דווקא בחד-מיניים. המלחמה של התורה היא בכל מי שאצלו המשיכה המינית והרומנטית היא האידאל העליון, והמימוש שלה הוא תכלית הבריאה, פסגת התרבות האנושית, מותר האדם מן הבהמה. התורה מכירה בזכותו וחובתו של כל אדם, תהיה משיכתו המינית אשר תהיה, לשאת אשה ולהוליד ילדים. השאלה האם תהיה שם גם משיכה מינית או לא תהיה, היא שאלה לא חשובה. משיכה מינית ורומנטיקה הם דברים לא חשובים. אבל מי שהתמכר לסם הזה מגיל צעיר לא יכול להבין את זה.
לא בכדי, אחת הסוגיות הכבדות שעולה שוב ושוב במערכת הבחירות הנוכחית היא סוגיית ההכרה במה שיש מכנים "נישואין חד-מיניים". הבית היהודי, שנלחם על יהדותה של המדינה, מביע את דעת היהדות. כנגדו טוענים מתנגדיו (בעיקר מיש עתיד וממפלגת העבודה) שהוא לוקה באי-קבלת השונה, ובהתערבות בחיי הפרט.
הניסיון להציג את הסוגיא כעוסקת בשאלת קבלת השונה, או היחס לאחר, הוא הטית הנושא למקום שבו הוא לא נמצא. מי שמנסה להציג את התורה כמי שלא מקבלת את השונה, שוכח שהפסוק האוסר נישואין חד-מיניים, הוא רק אחד מתוך רצף של שמונה עשר פסוקים האוסרים על האדם להיגרר אחר תאוות מין לא מבוקרת, ששה עשר מתוכם עוסקים באיש שמתאווה לאשה. הסוגיא לא עוסקת בקבלת השונה. לא זה הנושא. הנושא הוא רמת החשיבות שאנו מייחסים לרומנטיקה ומשיכה מינית. זה הנושא, וחבל מאד שמי שאין לו יכולת להתמודד עם הנושא האמיתי, פונה אל הפתרון הקל: הסבת הדיון למקום שבו הוא לא נמצא.
גם הטענה שעמדת הבית היהודי מתערבת בחיי הפרט אינה נכונה. הנושא הוא לא הפרט אלא האוירה הציבורית. האוירה הציבורית המקדשת את חיי התאווה פוגעת אמנם בפרטים (לפרט יהיה קשה יותר להתגבר על נטיותיו בחברה שיש בה אוירה המעודדת התמכרות לנטיות, ושאינה מאמינה בכחו של הפרט להתגבר ולבחור בטוב), אבל לא רק בפרטים היא פוגעת. היא פוגעת בפניה של החברה כולה. הלא הכרה בנישואין כאלה תגרור את הדרישה להכיר בנישואין של אדם עם עצמו (אופנה שצוברת תאוצה בימים אלה) ומי יודע מה עוד. אין שחר לאמירה "אני עושה מה שאני רוצה וזה לא אמור להפריע לאף אחד", אי אפשר להפריד בין היחיד והחברה. החברה היא מקשה אחת ומעשיו של אדם (בפרט אם הוא טורח לפרסם אותם) משפיעים בעליל על האחרים. ויוצרים אוירה ציבורית שאינה נוחה לחלק גדול מהציבור. השפעה על האוירה הציבורית היא חלק מתפקידו של איש הציבור. לשם כך, טוב תעשה הבית היהודי אם תאבק במתירנות באופן כללי, ולא תסתפק רק במאבק במקרה הספציפי והקיצוני שהועלה במאמר זה.
המאמר הזה פורסם גם כאן.
באותם ימים פורסם מאמר נוסף באותו נושא, ואפשר למצוא אותו גם כאן