הסליחה הזאת היא מהסוג הקרוי פתיחה. כלומר סליחה שאמורה לפתוח את הסליחות של אותו יום, ולהיות בסיס ופתיחה לקטע "כי על רחמיך הרבים אנו בטוחים". לכן, כל הפתיחות מסיימות בבטחון על רחמיו של ה'.
אֵלֶיךָ לֵב וָנֶפֶשׁ נִשְׁפּוֹךְ כַּמַּיִם. כֻּלָּנוּ אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִםכאמור בפסוקי התשובה באיכה: "נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם": אֵתָיוּ בואו זְקֵנִים עִם עוֹלָלֵיכֶם. הִזַּכּוּ וְהָסִירוּ רוֹעַ מַעַלְלֵיכֶם המקור בדברי ישעיהו: "רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ": לְפָנָיו נַרְבֶּה תְּתִנָּה וּבַקָּשָׁה. עַל זֹאת מֵאֱלֹהֵינוּ נְבַקְּשָׁה: זה מה שאנו מבקשים מה': יֻרְגַּז הַטּוֹב עַל מְנֻוָּל הטוב ינצח את הרע.. דַּרְכּוֹ יַעֲזוֹב פּוֹשֵׁעַ וְעַוָּל כאמור: "דִּרְשׁוּ ה’ בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב: יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל ה’ וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ": הָכִינוּ לֵב וְהֵטִיבוּ מַחֲשָׁבָה. כִּי גָּדוֹל כֹּחַ הַתְּשׁוּבָה כך נאמר במדרש בכמה מקומות: בִּקְהַל עָם מִלִּין נַכְבִּיר נאסוף קהל גדול ונשא תפלה אל ה'. וְלֹא יִמְאַס אֵל כַּבִּיר מבוסס על הפסוק "הֶן אֵל כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס כַּבִּיר כֹּחַ לֵב". כלומר: אם נתפלל אל ה' לא ימאס את תפלתנו.: רוֹצֶה תְשׁוּבַת בּוֹגֵד וְנִשְׁחַת ה' חפץ בתשובת רשעים. לְהָשִׁיב נַפְשׁוֹ מִנִּי שָׁחַת מבוסס על הפסוק "לְהָשִׁיב נַפְשׁוֹ מִנִּי שָׁחַת לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים": שְׁמַע תַּחֲנוּן הֵעָתֵר לִמְבַקְּשֶׁיךָ. בְּנָשְׂאֵנוּ יָדֵינוּ אֶל דְּבִיר קָדְשֶׁךָ כאשר אנו מתפללים: יִהְיוּ נָא אִמְרֵי פִינוּ לְרָצוֹן מבוסס על הפסוק "יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה’ צוּרִי וְגֹאֲלִי". וְכַפֵּר עַל חַטֹּאתֵינוּ אֹנֶס וְרָצוֹן הן על חטאים שחטאנו באנס, והן על חטאים שחטאנו ברצון: חֲשׁוֹב וּזְכוֹר קִרְיַת נְעִימֶךָ זכור את ירושלים. וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ כדברי משה אל ה': "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ": וַעֲשֵׂה חֵפֶץ עֲבָדֶיךָ עשה את רצון עמך ישראל וִישַׁעְשְׁעוּן תַּנְחוּמֶיךָ כמאמר הפוק: "בְּרֹב שַׂרְעַפַּי בְּקִרְבִּי תַּנְחוּמֶיךָ יְשַׁעַשְׁעוּ נַפְשִׁי". סְמוּכִים בְּחַסְדְךָ וּבְטוּחִים עַל רַחֲמֶיךָ:
אֲנִי קְרָאתִיךָ כִּי תַעֲנֵנִי אֵל. בִּקַּשְׁתִּי רַחֲמִים כְּרָשׁ בַּפֶּתַח שׁוֹאֵל כעני בפתח, המבקש צדקה. גֹּדֶל נוֹרְאוֹתֶיךָ בְּצֶדֶק עֲנוֹת הוֹאֵל האול לענות לנו ולהראות לנו את גדל רחמיך. דַּעַת הַכֹּל כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל כדי שהכל ידעו כי יש אלהים בישראל. הבטוי לקוח מדברי אליהו בהר הכרמל, שאמר "הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וּבִדְבָרְיךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: עֲנֵנִי ה’ עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה ה’ הָאֱלֹהִים...": הֲלֹא אַתָּה מִקֶּדֶם אֱלֹהַי קְדוֹשִׁי. וְלָמָּה נָמוּת כדברי חבקוק: "הֲלוֹא אַתָּה מִקֶּדֶם ה’ אֱלֹהַי קְדֹשִׁי לֹא נָמוּת..." בְּלַחַץ וְקֹשִׁי הלא אתה אלהינו, ולמה תניח לנו למות בלחץ וקושי. זְכוֹר וְעוֹרֵר חֶסֶד כְּאָז לְחַדְּשִׁי לחדש ימינו כקדם. חָרְבוֹתַי תָּשִׁיב בנה שוב את הערים שחרבו. וְכוֹנֵן מְקוֹם מִקְדָּשִׁי: טוֹב אַתָּה לְקוֹיֶך לְנֶפֶש תִּדְרְשֶׁךָ מבוסס על פסוק באיכה: "טוֹב ה’ לְקֹוָו לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ". יִחַלְנוּ לְךָ בְּעֵת צָרָה לְדָרְשֶׁךָ באנו לדרוש אותך בעת צרתנו, כָּל הַיּוֹם הוֹרַגְנוּ עָלֶיךָ עַל שֵׁם קָדְשֶׁךָ כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה. לֹא נָסוֹג לִבֵּנוּ מִלְבָרֶכְךָ וּלְהַקְדִּישֶׁךָ לא חדלנו לברכך ולהקדישך. הפיטן רומז כאן לפסוק "וְלֹא נָסוֹג מִמֶּךָּ תְּחַיֵּנוּ וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא": מִתִּגְרַת יָדְךָ כָּלִינוּ כאמור "הָסֵר מֵעָלַי נִגְעֶךָ מִתִּגְרַת יָדְךָ אֲנִי כָלִיתִי" בְּאַף וּבְחֵמָה. נִדְמִינוּ כִכְלִי רֵיק וְכִסַּתְנוּ כְלִמָּה. סֻכַּרְנוּ בְּיַד צוֹרְרִים קָשִׁים לְהוֹמְמָה נמסרנו ביד אויבים קשים שמביסים והוממים אותנו. עַד יַשְׁקִיף וְיֵרֶא יְיָ מִן הַשָּׁמָיְמָה מבוסס על פסוק באיכה: פְּצֵנוּ וְהַצִּילֵנוּ מִיַּד בְּנֵי נֵכָר מבוסס על פסוק בתהלים: "פְּצֵנִי וְהַצִּילֵנִי מִיַּד בְּנֵי נֵכָר אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר". צוֹמְתִים חַיֵּינוּ כאמור צָמְתוּ בַבּוֹר חַיָּי וַיַּדּוּ אֶבֶן בִּי בְּשֶׁפֶךְ דָּמֵנוּ לְהַעֲכָר. קְרָא שִׁלּוּמַת זָרִים כִּי יוֹם נָקָם לַה’ שְׁנַת שִׁלּוּמִים לְרִיב צִיּוֹן גְּמוּל וְשָׂכָר. רְאוֹת כִּי דוֹרֵשׁ דָּמִים אוֹתָם זָכָרפסוק בתהלים. והפיטן מבקש שה' יקרא זמן גמול ושכר, כדי שיראו הכל שה' זוכר אותם.: שׁוּבֵנוּ אֵלֶיךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ הָפֵר. תִּכְבּוֹשׁ עֲוֹנוֹתֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ תְּכַפֵּר. שְׁפַל מְרוּדֵנוּ עֲלֵה וְלֹא נֵחָפֵר. בְּרֶשֶׁם יְקָרְךָ צוֹפִים חָקְקֵנוּ לְחַיִּים בַּסֵּפֶר כתבנו בספר חיים טובים: חַזֵּק וְאַמֵּץ יָדַיִם וּבִרְכַּיִם כּוֹשְׁלוֹת. פַּנֵּה דֶרֶךְ עַמְּךָ וְהָרֵם מִכְשָׁלוֹת כאמור "וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי" כלומר פנה לעמך את הדרך לשוב לארצם. יֶעֱרַב לְפָנֶיךָ תַּחַן כְּשַׁי וְעוֹלוֹת תערב תחנתנו לפניך כקרבן. וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת כאמור בתהלים:
הפיוט הזה מבוסס על כמה מקומות בתנ"ך שבהם הקשר בין ישראל לה' נמשל לקשר בין איש לאשה, והאשה הולכת אחרי זרים, כלומר ישראל חוטאים, ובסוף חוזרים בתשובה אל ה'. גם הפיוט מחדד את המשל הזה ומבקש לשוב אל ה'. אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן הושע מתאר את ישראל כאשה שעזבה את בעלה, שהוא משל לה', והלכה אל מאהביה. הושע מנבא על שיבתה אל ה' במלים: "וְרִדְּפָה אֶת מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא תַשִּׂיג אֹתָם וּבִקְשָׁתַם וְלֹא תִמְצָא וְאָמְרָה אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה". היה לי יותר טוב כשהייתי אצל אישי הראשון, ה', ואני רוצה לשוב אליו. אף הפיטן אומר שהוא מבקש לשוב אל ה'. אֲשֶׁר מֵאָז נְצָרַנִי כְאִישׁוֹן הפיטן רומז כנראה לפסוק "יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ", המתאר את לקיחת ישראל לעם ע"י ה', הנוצר אותם כאישון עין. בָּחוּר כָּאֲרָזִים כנוי לדוד בשיר השירים. תְּהִלָּתוֹ בְּכָל לָשׁוֹן בכל לשון של שירה ותהלה מהללים את ה'. בְּזָכְרִי בוֹ אֵינֶנוּ מַנִּיחַ לִי לִישׁוֹן כאשר אני נזכר בו, אינני ישן: גְּאָלַנִי בִּזְרוֹעַ ביד חזקה ובזרוע נטויה מִבֵּין קְדֵשִׁים ממצרים. והפיטן ממשיל את ה' לאיש הגואל את האשה, ישראל, מידי האויבים המרעים לה. גַּם כְּלָלַנִי יֹפִי וְכֵלִים חֲדָשִׁים כחתן הקונה לכלתו כלים חדשים. דִבֶּר בִּי עַל פִּי קְדוֹשִׁים. דִּבְּקַנִי אֶצְלוֹ בִּכְתֻבָּה וְקִדּוּשִׁים כל זה משל לחתן הנושא את הכלה: הִרְבָּה מֹהַר וּמִקְנֶה וְקִנְיָן. הִגְדִּיל הַשִּׂמְחָה בְּכָל עִנְיָן. וְסִיֵּד וְכִיֵּר בֵּית חַתְנוּת בִּנְיָן כמנהג הנזכר בכמה מקומות בדברי חז"ל. שהיו בונים בית חתנות, שבו היו מתחתנים ודרים. וּמָסַר לְשָׁרְתֵנִי עֲלָמוֹת אֵין מִנְיָן גם זה נוהג שנזכר בכמה מקומות, שעשירים היו נותנים לכלות עלמות לשרתן. : זֶבַח הֵכִין וְשִׁלֵּם נְדָרָיו הכין סעודת חתונה גדולה. זְבָדַנִי זֶבֶד טוֹב מבוסס על דברי לאה בַּחֲדָרָיו בחדרי חתונתו. חֲצֵרוֹת קְטוּרוֹת תִּכּוֹן סְדָרָיו רמז למקדש. שיחזקאל מנבא על החצרות הקטורות שראה בו. הפיטן מדמה את המקדש לבית החתנות של הזוג. חֲתָנִי הַמֶּלֶךְ הֱבִיאַנִי חֲדָרָיו מבוסס על הפסוק בשיר השירים, הממשיל גם הוא את ה' וישראל לאיש ואשה, ואומר "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ": טָבַלְתִּי כדרכה של כלה. וּבָאתִי בַּעֲדִי עֲדָיִים מבוסס על הפסוק "רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה". מתוך נבואת יחזקאל שגם היא מדמה את ישראל וה' לאיש ואשה. לאיש הנושא את האשה והיא הולכת אחר זרים. טַהֲרוֹתַי נָתְנוּ רֵיחַ דּוּדָאִים נראה שהוא רומז לפסוקים בשיר השירים "עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ: צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין". נחלקו חכמים כיצד לפרשו. האם מפרשים אותו שכבר אז האשה הביאה זרים אל מטתה, או שהכתוב מתאר כיצד נתנה האשה ריח טוב וחכתה לבעלה, ה'. יְצוּעִי עָלָה וְלָן בֵּין שָׁדַיִם כאמור שם "צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין".. יְמִינוֹ חִבְּקַנִי חִבּוּק יָדָיִם כאמור שם "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי": כִּמְעַט רֶגַע אֵרַע דָּבָר. כָּבוד הֵמִיר מבוסס על דברי ירמיהו: "וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל". כלומר עבד עבודה זרה. וְחוֹק חָק שָׁבַר והפר את חוקי ה', ואולי הוא רומז לשבירת הלוחות. לֶכְתִי דֶרֶךְ בְּרוּחַ וְלֹא לְהָבָר גם זה מבוסס על דברי התוכחה של ירמיהו: "בָּעֵת הַהִיא יֵאָמֵר לָעָם הַזֶּה וְלִירוּשָׁלִַם רוּחַ צַח שְׁפָיִים בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ בַּת עַמִּי לוֹא לִזְרוֹת וְלוֹא לְהָבַר". הפיטן מתודה על חטאי ישראל שהלכו בדרך לא נכונה. לַצְתִּי וְאַצְתִּי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר האמור כאן ולהלן מבוסס על הפסוקים בשיר השירים: "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה: פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם: דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו: קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל: פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי": מֵעַי הָמוּ לְדוֹדִי קָנַנִי. מַה לִידִידִי בִּטֵּל אֲשֶׁר הִתְנַנִי בטל אתהחתונה והתנאים. נָסַע מֵעָלַי וְלֹא חַנַּנִי. נְאֻם בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי: סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה הנסוח מבוסס על דברי יעל אל סיסרא, אבל הפיטן לא בהכרח רומז לפסוק ההוא, אלא רק שואב ממנו את הנסוח. הוא כותב שבקשנו שה' יסור אלינו שנית חִנַּנְתִּיו כַּמֶּה כמה וכמה התחננתי אליו שישוב אלי. סֹב וְלֹא פָנָה הוֹחַלְתִי עַד מֶה. עָלַי לִבִּי כְּכִנּוֹר יֶהֱמֶה. עֵינִי נִגְּרָה וְלֹא תִדְמֶה פסוק מאיכה. אני בוכה ללא הפסקה, בגלל שה' עזבני: פִּקְפֵּק בְּכָבוֹד לְמוֹרַד עֲנִיוּת. פִּתְחֵי נִדָּה שָׂם נְקִיּוּת. צָנוֹף צְנָפַנִי כַּדּוּר דְּחִיוֹת. צְרוּרָה צְעוּרָה אַלְמְנוּת חַיּוּת ה' עזבני כאשה היושבת לבדה כאלמנה למרות שבעלה חי: קַוֹּה קִוִּיתִי יְיָ יוֹם נֶחָמָה אני מקוה ליום שבו תנחמני. קִרְבַת נְטוּשָׁה בְּאַף וּבְחֵמָה קרב את זו שנטשת באף ובחמה. (אולי צ"ל נְתוּשָׁה בְּאַף וּבְחֵמָה, על פי הפסוק "וַיִּתְּשֵׁם ה’ מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל"). רִשְׁפֵי אֵשׁ הֱיֶה לָהּ לְחוֹמָה כנבואת זכריה על ירושלים: "וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה’ חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ". רַחֵם תְּרַחֵם אֶת לֹא רֻחָמָה מבוסס על נבואת הושע: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶעֱנֶה נְאֻם ה’ אֶעֱנֶה אֶת הַשָּׁמָיִם וְהֵם יַעֲנוּ אֶת הָאָרֶץ: וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה אֶת הַדָּגָן וְאֶת הַתִּירוֹשׁ וְאֶת הַיִּצְהָר וְהֵם יַעֲנוּ אֶת יִזְרְעֶאל: וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא רֻחָמָה וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי עַמִּי אַתָּה וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי": שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית מִבֵּין שֹׁסַיִךְ. שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ מבוסס על פסוקי שיר השירים: "שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ" יֹאמַר עוֹשַׂיִךְ יאמר ה'. תִּקְעִי כַף מִלְּבָנוֹן רָצִיתִי מַעֲשַׂיִךְ. תְּעוֹרֵר אַהֲבָתך כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ כנבואת ישעיהו: "כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ ה’ צְבָאוֹת שְׁמוֹ וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא": יָדוֹעַ תֵּדַע פְּנֵי צֹאנֶךָ. צִיּוֹן מִכְלַל יֹפִי כנוי לירושלים, מבוסס על הפסוק "מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ". ואותה אנו מבקשים שה' ייטיב הֵטִיבָה בִרְצוֹנֶךָ הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם. חֲסִידֶיךָ רַנֵּן יְרַנֵּנוּ כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ צִדְקוֹת פִּרְזוֹנֶךָ מבוסס על שירת דבורה. קוֹלִי שָׁמָעְתָּ אַל תַּעְלֵם אָזְנֶךָ פסוק מאיכה:
אֶזְעַק אֶל אֶלֹהִים קוֹלִי מבוסס על הפסוק "קוֹלִי אֶל ה’ אֶזְעָק קוֹלִי אֶל ה’ אֶתְחַנָּן". בֹּקֶר אֶעֱרָךְ לְךָ ה’ בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי בֹּקֶר אֶעֱרָךְ לְךָ וַאֲצַפֶּה בְּעַד קְהָלִי לבקש רחמים בעד עם ישראל. ְייָ צוּרִי וְגֹאֲלִי יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה’ צוּרִי וְגֹאֲלִי: גַּשְׁנוּ בְּתַחֲנוּן וּבִתְפִלָּה נגשנו אל ה' בתפלה ובתחנון. דְּלָתֶיךָ שָׁקַדְנוּ מקור הבטוי בפסוק "אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי". וכאן הכונה באנו אל ה' בתפלה רַב עֲלִילָה פניה לה'. וכאן פותח הפיטן בבקשות שהוא מבקש מה': הָסֵר מֵעָלֵינוּ נֶגַע וּמַחֲלָה: הַמְצֵא לָנוּ סְלִיחוֹת. וְהַעֲבֵר רָעָה מִנְּפָשׁוֹת הָאֲנוּחוֹת. אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת פניה לה', נזכרת פעמים בתורה כפניה של משה אל ה': זָעַקְתִּי לְךָ בְּעִנּוּי וּתְלָאָה אנו עובדים בעולם ענויי ותלאות. חַיָּתִי נפשי, חיי פְּדֵה נָא מִשַּׁחַת וּשְׁאוֹלָה. קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְּאָלָהּ כאמור: "וְאַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵעַבְדֶּךָ כִּי צַר לִי מַהֵר עֲנֵנִי: קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ לְמַעַן אֹיְבַי פְּדֵנִי": טוֹב מִבֶּטֶן גּוֹחִי שהוציא אותי מהרחם. מבוסס על הפסוק "כִּי אַתָּה גֹחִי מִבָּטֶן מַבְטִיחִי עַל שְׁדֵי אִמִּי". יוֹצְרִי וְשִׂבְרִי שאליו אני משבר, מייחל. וּמִבְטָחִי שבו אני בוטח. בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִיתָה אוֹתִי ה’ אֵל אֱמֶת: כְּבוֹשׁ כַּעַסְךָ מִידִידֶיךָ מעם ישראל. לִרְאוֹת שַׁחַת אַל תִּתֵּן חֲסִידֶיךָ אל תמית אותנו ואל תביא אותנו לראות שחת. מבוסס על הפסוק: "כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת". עֲנֵנִי יְיָ כִּי טוֹב חַסְדֶּךָ מבוסס על הפסוק "עֲנֵנִי ה’ כִּי טוֹב חַסְדֶּךָ כְּרֹב רַחֲמֶיךָ פְּנֵה אֵלָי": מַכָּה בְּלִי תְרוּפָה. נֶצַח לְחוֹרְפֶיךָ תִּשְלַח בְּהַקְצָפָה שלח לאויביך, לגויים, מכה בלי תרופה. וּבְעַמְּךָ לֹא לְמַגֵּפָה שלח את המגפה לגוים ולא לעמך. מבוסס על הפסוק: "וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל הָאֱלֹהִים הֲלֹא אֲנִי אָמַרְתִּי לִמְנוֹת בָּעָם וַאֲנִי הוּא אֲשֶׁר חָטָאתִי וְהָרֵעַ הֲרֵעוֹתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ ה’ אֱלֹהַי תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי וּבְעַמְּךָ לֹא לְמַגֵּפָה": סֻגַּפְנוּ בְּיוֹם זֶה מבוסס על מנהג לצום בעשי"ת, ולכן אומר הפיטן שסגפנו, כלומר צמנו. עֱנוּתֵנוּ לֹא תְשַׁקֵּץ וְלֹא תִבְזֶה כאמור: "כִּי לֹא בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי וְלֹא הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ". סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כאמור: "סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה": פָּשַׁעְנוּ וּמָעַלְנוּ. צוּר, לְךָ חֲבוֹל חָבַלְנוּ מבוסס על וידויו ותפלתו של נחמיה: "חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ וְלֹא שָׁמַרְנוּ אֶת הַמִּצְוֹת וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ". לָכֵן כִּמְעַט כָּלִינוּ בְּאַפְּךָ וּבַחֲמָתְךָ נִבְהָלְנוּ מבוסס על הפסוק: "כִּי כָלִינוּ בְאַפֶּךָ וּבַחֲמָתְךָ נִבְהָלְנוּ". והפיטן ומסי כמעט, שהרי לא כלינו: קָדוֹשׁ פניה לה' רִיב אַל תִּמְתַּח אל תנהג בנו במדת הדין. רְאֵה כִּי כַפַּי לְךָ אֶשְׁטַח אתפלל אליך. יוֹם אִירָא אֲנִי אֵלֶיךָ אֶבְטָח פסוק מתהלים: שֶׁפֶךְ שִׁיחַ עַמֶּךָ תפלת עמך. תָּחֹן תקבל וְתַעַן שְׁלֵמֶיךָ ותענה להם. אַל תִּנְאַץ לְמַעַן שְׁמֶךָ מתוך תפלתו של ירמיהו: "הֲמָאֹס מָאַסְתָּ אֶת יְהוּדָה אִם בְּצִיּוֹן גָּעֲלָה נַפְשֶׁךָ מַדּוּעַ הִכִּיתָנוּ וְאֵין לָנוּ מַרְפֵּא קַוֵּה לְשָׁלוֹם וְאֵין טוֹב וּלְעֵת מַרְפֵּא וְהִנֵּה בְעָתָה: יָדַעְנוּ ה’ רִשְׁעֵנוּ עֲוֹן אֲבוֹתֵינוּ כִּי חָטָאנוּ לָךְ: אַל תִּנְאַץ לְמַעַן שִׁמְךָ אַל תְּנַבֵּל כִּסֵּא כְבוֹדֶךָ זְכֹר אַל תָּפֵר בְּרִיתְךָ אִתָּנוּ": שְׁעֵה שַׁוְעַת אֲנוּנִים קבל תפלת בניך האבלים. לְקוֹרְאֶיךָ מִדֹּחַק הַסְכֵּת הקשב מִמְעוֹנִים. שׁוֹמֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים: נְדִיבֵי עָם מַטַּע נַעֲמָנִים. הַחוֹסֶיךָ קוֹיֶךָ טְהוֹרֶיךָ נִמְנִים כנוי לישראל. מַהֵר רַחֲמֵם כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים:
אָמַרְנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ יחזקאל בחזון העצמות היבשות מתאר את היאוש של ישראל בגולה שאמרו נגזרנו לנו: "וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ: לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה’ הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל" וְאֵין דּוֹרֵשׁ אין מי שדורש את ציון, כאמור בכמה מקומות כגון: "כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה’ כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ", וכן "יִשְׁגּוּ צֹאנִי בְּכָל הֶהָרִים וְעַל כָּל גִּבְעָה רָמָה וְעַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ נָפֹצוּ צֹאנִי וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ", ועוד. הפיטן מתאר את היאוש שאוחז בישראל בהיותם בגולה. אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ מבוסס על דברי אחי יוסף, הפיטן שאל את הבטוי כדי לומר שהגלות שאנו נמצאים בה היא בעוונותינו ועוונות אבותינו וְקָרוֹב פּוֹרֵשׁ. בַּעֲוֹן בִּצְעֵנוּ כאמור "בַּעֲוֹן בִּצְעוֹ קָצַפְתִּי וְאַכֵּהוּ הַסְתֵּר וְאֶקְצֹף", ה' הכה אותנו בגלל עוון בצענו צוּר לַצָּר יֶחֱרַשׁ. בּוֹלֵעַ וּמַדִּיק וְרָד וְרוֹפֵס הַחוֹרֵשׁ הגויים החורשים על גבנו בולעים אותנו ושוחקים אותנו עד דק וכו': גַּל אַחַר גַּל עובר על ראשינו וְאֵין דּוֹבֵר. גּוֹלֵל וְצָף גלים צפים על ראשינו עֲלֵי רֹאשׁ גֶּבֶר. דָּבַק שֶׁבֶר עַל שֶׁבֶר מנבואות החורבן של ירמיהו: "שֶׁבֶר עַל שֶׁבֶר נִקְרָא כִּי שֻׁדְּדָה כָּל הָאָרֶץ פִּתְאֹם שֻׁדְּדוּ אֹהָלַי רֶגַע יְרִיעֹתָי". הפיטן פתח ב"דבק" בשביל האקרוסטיכון וסיים ב"חובר" בשביל החרוז, אבל כונתו שכל צרה (שבר) דבקה וחוברת לצרה הקודמת. חוֹבֵר. דַּאֲבוֹן הַבָּא קָשֶׁה יְשַׁכַּח הָעוֹבֵר צרה רודפת צרה, עד שאחרונה משכחת את הראשונה: הִמֵּס יִמַּס הַלֵב מקור הבטוי בדברי חושי הארכי אל אבשלום. אבל כונת הפיטן הוא שלבנו ירא וחרד מרוב עוונותינו מֵרֹב הַמִּכְשׁוֹל. הוֹלֵךְ וְסוֹעֵר מקור הבטוי בספר יונה, הים הולך וסוער. וכונת הפיטן שהצרות הבאות עלינו בחטאינו הולכות וסוערות כגלי ים סוער. כִּי רַב הַנַּחֲשׁוֹל. וּמֹושִׁיעַ וְרַב אֵין עוֹד לִמְשׁוֹל אין לנו מושיע ורב שימשול בנו.. וְאָבַד הַמַּנְהִיג וְעָיֵף שׁוֹל נָשׁוֹל גם כאן, זו כונת הפיטן: זָנַחְנוּ טוֹב וְעַל כָּכָה הִגִיעַ הצרות הגיעו לנו על כי חטאנו. זנחנו טוב. (מקור הבטוי בהושע). זוֹכְרֶיךָ זָעַמְתָּ זעמת את עמך ישראל שהם זוכריך ומזכיריך. בְּיַד עֲוֹנֵינוּ לְהַפְגִּיעַ מסרת אותנו ביד עוונותינו. חַיִּים לִרֶץ וֶסְתְּךָ אַף לְהַרְגִּיעַ דרכך (וסתך) לרצות את החיים ולהרגיע, לכן אנו מבקשים: חוּשָׁה לַעֲזוֹר חושה לעזרתנו כִּי אֵין מַפְגִּיעַ אין מי שמתפלל בעדנו, וכמו שנאמר: "וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיִּשְׁתּוֹמֵם כִּי אֵין מַפְגִּיעַ וַתּוֹשַׁע לוֹ זְרֹעוֹ וְצִדְקָתוֹ הִיא סְמָכָתְהוּ": טוֹרַדְנוּ וַנְהִי כַטָּמֵא וּכְבֶגֶד עִדִּים הפיטן בא להזכיר את הפסוקים: "פָּגַעְתָּ אֶת שָׂשׂ וְעֹשֵׂה צֶדֶק בִּדְרָכֶיךָ יִזְכְּרוּךָ הֵן אַתָּה קָצַפְתָּ וַנֶּחֱטָא בָּהֶם עוֹלָם וְנִוָּשֵׁעַ: וַנְּהִי כַטָּמֵא כֻּלָּנוּ וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל צִדְקֹתֵינוּ וַנָּבֶל כֶּעָלֶה כֻּלָּנוּ וַעֲוֹנֵנוּ כָּרוּחַ יִשָּׂאֻנוּ". כלומר: ה' כעס עלינו, והיינו כבגד בלה וכעלה נובל. . טֹרַפְנוּ וַנָּבֶל נטרפנו ונבלנו וְרוֹדְפִים קַלִּים חַדִּים כאמור באיכה: "קַלִּים הָיוּ רֹדְפֵינוּ מִנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם, עַל הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ בַּמִּדְבָּר אָרְבוּ לָנוּ". יוֹצְאִים חוּצוֹת מְלֵאֵי גַעַר כִּמְנוּדִים גם זה באיכה שם: "חָשַׁךְ מִשְּׁחוֹר תָּאֳרָם לֹא נִכְּרוּ בַּחוּצוֹת צָפַד עוֹרָם עַל עַצְמָם יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ". כלומר אנו יוצאים לחוצות ונראים כמנודים, כי גערת ה' מכה בנו. יוֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ צָגִים כְּרֵקִים כַּדִּים יושבים בחשך ונראים ככדים ריקים. ככלי ריק: כְּלִמּוֹת וָרֹק פָּנֵינוּ מְצַפִּים צָפֹה אנחנו כבר מורגלים ומצפים לרוק הנופל על פנינו, כאמור: "גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמֹרְטִים פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי מִכְּלִמּוֹת וָרֹק". כך גם אנו בין הגויים מנודים וגולים ונתונים להשפלות. כִּי גָדוֹל הַכְּאֵב מִפֹּה וּמִפֹּה. לַיּוֹצֵא בְּעָתָה וְלַבָּא אֵין רָפוֹא רומז לפסוק בזכריה: "כִּי לִפְנֵי הַיָּמִים הָהֵם שְׂכַר הָאָדָם לֹא נִהְיָה וּשְׂכַר הַבְּהֵמָה אֵינֶנָּה וְלַיּוֹצֵא וְלַבָּא אֵין שָׁלוֹם מִן הַצָּר וַאֲשַׁלַּח אֶת כָּל הָאָדָם אִישׁ בְּרֵעֵהוּ". לָחֹן וּלְרַחֵם תִקְוָה אַיֵּה אֵפוֹא אם כך, היכן התקוה לחון ולרחם: מַה כֹּחִי לְיַחֵל מבוסס על דברי איוב: "מַה כֹּחִי כִי אֲיַחֵל וּמַה קִּצִּי כִּי אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי". איך יש לי כח להתמודד עם הצרות בזמן שוּמַתֶּשֶׁת גְּבִרְתָּנִית ממלכת בבל הגבירה מתישה את כחי. מוֹסִיף מֶשֶׁךְ קֵץ מַעֲנִית עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים הֶאֱרִיכוּ לְמַעֲנִיתָם. מעניתה של המעצמה החורשת על גבי גדולה וחזקה גֵּוְתָנִית. נֶטֶל נַשְׁכָנִית נַגְּחָנִית קשה לנו לסבול את עולה של הממלכה הנושכת ונוגחת. מקור הבטוי בגמ' העוסקת במי שמוכר לחברו פרה ומתברר שהיא בלתי נסבלת כי היא נשכנית ונגחנית. עֶשֶׂר שֻׁלְטָנִית. נְגוֹעַ יְיַגַּע רוֹדְיָנִית חִנָּם וְחוֹלְטָנִית היא רודה בנו: סִמְלוֹנֵי רֶשַׁע לְקַצֵּץ קצץ מעמך את הסמלונים, כלומר תא עול הגויים המונח על צוארנו. לצורך כך נָקָם תִּלְבֹּשׁ ככתוב "וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן וְכוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ וַיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי נָקָם תִּלְבֹּשֶׁת וַיַּעַט כַּמְעִיל קִנְאָה". סֵבֶר קֹּוֶיךָ וְסִכּוּיָם תַּעְמִיד מִלֵבוֹשׁ תעמיד את כחם של ישראל, שלא יבושו. עֶגְלַת לִמּוּדֶךָ כנוי לישראל מַחַץ וְשֶׁבֶר תַּחֲבוֹשׁ תחבוש את פצעיה, כאמור "בְּיוֹם חֲבֹשׁ ה’ אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא". עֲבָדֶיךָ שְׁכֶם אֶחָד תִּכְבּוֹשׁ יבאו כלם לעבוד את ה' שכם אחד. כאמור "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה’ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד": פָּקַדְנוּ בְאֵמוּן כְּבֶן הַפְכָן וְסַרְבָן נהגנו כבן סורר ומורה. פִּדְיוֹן לְחִזּוּק יסוּרִין הִלַּפְתָּ קָרְבָּן נתת לנו דרך להמלט מהיסורים הבאים עלינו כמפורט להלן. צָרוֹת רָעוֹת וְנָחָשׁ וְעַקְרָב רַבְרְבָן כנוי לגויים הרודים בנו. צִמָּאוֹן וְחֹסֶר כֹּל כאמור בפרשת התוכחה שיקרה אם נחטא: "וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה’ בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל צַוָּארֶךָ עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָךְ" מְשֻׁנֶּה הַדָּרְבָן: קוֹבְלִים הַסְתֵּר פָּנֶיךָ עַם טָרְחָן מדוע אתה מסתיר מאתנו אתפניך, ולכן עם ישראל היום קָנוּי וְהָרוּג אָכוּל וּמָכוּר וּמֻרְחָן מכור לגויים והרוג בכל מקום. רָגַלְנוּ כְּעֶבֶד רַב פֶּשַׁע וְסרְחָן נהגנו כעבד רע המרגל באדוניו. רַבּה לְהֵיטִיב רַב חֶסֶד וְסָלְחָן הרבה להיטיב לנו, כי אתה טוב וסלח ורב חסד לכל קוראיך: שִׁקַּרְנוּ בְךָ וְסַטְנוּ מִמְּךָ לָסוּר סטינו מהדרך לסור ממך. שְׁכַחֲנוּךָ מֵרֹב כֹּל בְּלִי חָסוּר כשהיינו ברב כל, בלי שום מחסור, לא עבדנו אותך, כמו שנאמר: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל".. תָּעִינוּ אַחַר יֶצֶר וְתוֹעַ וָסוּר. תַּרְנוּ אַחַר הַזוּג לַעֲבֵרָה סַרְסוּר תרנו אחר עינינו ואחר לבנו. שהם זוג סרסורי עברה, כפי שאומר הירושלמי, שהלב והעין הם שני סרסורי עברה, ולכן התורה צותה "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". אבל אנחנו תרנו וזנינו: שְׁרִירוּת לֵב יַשֵּׁר אנו מבקשים מה' שיישר את לבנו וּפְשׁוֹט עַקְמוּמִית שיישר, יפשוט, את מה שעקום. לֹא יִרְגַּז עוֹד מקור הבטוי בדברי ה' אל דוד באמצעות נתן הנביא בְּהַרְהוֹר שַׁעֲמוּמִית הלב לא ירגז עוד בהרהורים רעים, ולא יביאנו לידי חטא. מַהֵר מִלְּעַכֵּב טָמוּי תְּפִישַׂת שְׂמָמִית שהיצר הרע לא יתפוש אותנו עוד. הֶרֶב כַּבֵּס כְּתָמֵינוּ וְלַבֵּן אַדְמוּמִית מבוסס על שלוב של שני פסוקים, אחד מתהלים ואחד מישעיהו: "הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי", ו"אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ": הֲגוּנִים לְךָ לְעָם אוֹתָנוּ נַוֵּה הבא אותנו אליך וקח אותנו לך לעם. קָטֹן וְגָדוֹל דַּעַת דְּרָכֶיךָ שַׁוֵּה שהכל ידעו את דרכיך, מקטן ועד גדול, כדברי ירמיהו: "כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה’ כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד". יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב חֵלֶק יִשְׂרָאֵל צַוֵּה אַתָּה הוּא מַלְכִּי אֱלֹהִים צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב. הֲלֹא אַתָּה אֱלֹהֵינוּ וּלְךָ נְקַוֶּה:
הסליחה הזאת ממלאת את מקומו של הפזמון, אבל ברור שהיא לא נכתבה כפזמון
בֵּין כֶּסֶה לֶעָשׂוֹר. הִשׁלַכְנוּ רוֹעַ שְׂאוֹר חזרנו בתשובה והשלכנו את היצר הרע. צַדְּקֵנוּ בַּמִּשְׁפָּט בְּאוֹר הַחַיִּים לֵאוֹר כדי שנוכל להיות מוארים באור החיים. הִנְנוּ אָתָאנוּ לְךָ באנו אליך אַדִּיר וְנָאוֹר. כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר פסוק מתהלים: אדוֹן, עִמְּךָ הַסְּלִיחָה סְלַח וּמְחַל לְשָׁבֶיךָ לאלה ששבים אליך בתשובה. לְעֵת חתום גְּזַר דִּינֶךָ. לְטוֹבָה זָכְרָה אֲהוּבֶיךָ זכרנו לטובה ולחיים. יִוָּדַע כִּי אֱלֹהִים בִּישֻׁרוּן קְרוֹבֶיךָ מבוסס עלדברי אליהו:"הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל". וְשִׂימֵנוּ כַּחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כאמור בשיר השירים: עֲבָדֶיךָ לְטוֹב תַּעֲרֹב כאמור: "עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב אַל יַעַשְׁקֻנִי זֵדִים". כלומר דון את ישראל לטוב צַו כִּתְמָם לְמָחֲקָה צוה למחוק את העוונות המכתימים אותם. זָכְרָה מְצוּקֵי תֵבֵל פְּעֻלָּתָם אִם פָּסְקָה זכור את אבותינו,גם אםהם כבר אינם עמנו ופעולתם פסקה. רַחֵם בְּרֹגֶז תִּזְכּוֹר בשעת רוגז, זכור את רחמיך, כדברי חבקוק: "בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר". בָּנֶיךָ עֵת חֲקִיקָה בשעת חתימת הדין. כָּתְבָהּ עַל לוּחַ אִתָּם וְעַל סֵפֶר חֻקָּהּ כאמור: "עַתָּה בּוֹא כָתְבָהּ עַל לוּחַ אִתָּם וְעַל סֵפֶר חֻקָּהּ", כלומר דון אותם לטוב וכתוב זאת בספר: בְּתָחֲנוּנִים כְּרָשׁ וָדַל לְפָנֶיךָ קָרבוּ הם באים אליך בתחנונים כעני בפתח. רְאֵה עָנְיָם מוֹרֶה מְאֹד ה' הביא לישראל ישועה בימי ירבעם, מהטעם: "כִּי רָאָה ה’ אֶת עֳנִי יִשְׂרָאֵל מֹרֶה מְאֹד וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל". (והפסוק הזה עצמו מבוסס על שירת האזינו). כלומר: כיון שה' רואה שרע לישראל הוא גואל אותם. גם הפיטן מבקש מה'שיראל את עני ישראל היום, שהוא מורה מאד (כלומר מר מאד) והם בְּלַחַץ בַּשֵׁפֶל יֵשֵׁבוּ הם יושבים בלחץ ובשפל. בְּיוֹם חִפּוּשׂ תַּעֲלֻמּוֹת ביום הדין, שבו ה' חוקר וחופש כל תעלומות עֶלְיוֹן בְּךָ יֵיטִיבוּ. וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָם יִכָּתֵבוּ מקור הבטוי בתהלים, בהקשר אחר. הפיטן שאל משם את הבטוי וכונתו שכלם יכתבו בספר שלך, כלומר בספר החיים: שׁוֹחֲרֶיךָ הִמָּצֵא אלה שמקוים שתמָצֵא להם. לְחַנְנָךְ עוֹמְדִים הַשְׁכֵּם קמו השכם להתחנן אליך. לְבַל יָעוֹז קַטֵּגוֹר בְּעֵינֶיך בַּל יִתְחַכֵּם שהקטגור לא יעוז על עמך. מְלִיצִים וּפְרַקְלִיטִים בְּחַסְדְּךָ עִמָּם הַסְכֵּם בחסדך הסכם עם הסנגורים, המליצים והפרקליטים, ואמור להם: כִּתְבוּ עַל הַיְהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם מקור הבטוי בדברי אחשורוש אל מרדכי ואסתר: "וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְחִתְמוּ בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב": הֵן רוּחַ וְלֵב עַמְּךָ שָׁבוּר וְחוֹלֵה. הֵם חַטָּאת וְאָשָׁם וְנֶדֶר אֲשֶׁר יַפְלִיא הפיטן מבטא כאן את האמור בפסוק: "זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה", כלומר: לבבנו השבור הוא כזבח לפניך, כחטאת ואשם.. אֱמוּנִים וּבֵינונִים חֲתוֹם חוֹתָם מָלֵא "אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן שלשה ספרים נפתחין בראש השנה אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורין ואחד של בינוניים צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה". ואנו מבקשים שאלה ואלה יכתבו לחיים, ויחתמו חותם מלא. אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה מקור הבטוי בדניאל: "וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם". ואולם, הפיטן צטט את הפסוק הזה צטוט חלקי, כך שהשתנתה משמעותו, וכונתו, גם אלה וגם אלה לחיי עולם: לֹא לְפִי רְאוּיִם תִּשְׁפּוֹט הֲמוֹנַי אתה שופט את ישראל בחסד, ולא כראוי להם. יְשֻׁרוּן מְיַחֲדֶיךָ אַף בְּלַחַץ מוֹנַי שהרי עם ישראל מיחדים אותך ומוסרים את נפשם עליך גם כאשר האויבים לוחצים אותם. גְלִיפַת כְּתָב צַוֵּה לְשֶׁבַח וְלֹא לִגְנַאי חתום אותם לחיים. מִפְתַּח פִּתּוּחֵי חוֹתָם קוֹדֶשׁ לַייָ מקור הפסוק בציץ של הכהן הגדול. הפיטן שאל את הבטוי לצורך החותם שחותם ה' את עמו. חתום אותם שיהיו קדש לה': לְפַתּוֹתְךָ בְּתַחַן עֲבָדֶיךָ מַסְכִּימִים עם ישראל באו להתפלל ולהתחנן לפניך. הִפָּתֵחַ לָמוֹ וּזְכוֹר נִחוּמִים קבל את תפלתם ונחמם. חֲסָדֶיךָ הַפְלֵא כאמור: "הַפְלֵה חֲסָדֶיךָ מוֹשִׁיעַ חוֹסִים מִמִּתְקוֹמְמִים בִּימִינֶךָ" וְהַעֲבֵר כְּתָמִים העבר את חטאתינו מלפניך. אֵל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים:
בעשרת ימי תשובה, בכל יום יש פיוט המזכיר את עקדת יצחק. הפיוט הזה נבדל מיתר פיוטי העקדה. רוב הפיוטים מתארים בפרוטרוט את מעשה העקדה, ובסוף מבקשים רחמים בזכותה. הפיוט כאן לא מתאר את העקדה אלא מזכיר אותה, ומבקש רחמים בזכות כל פרט ופרט שהוא מזכיר. מלבד אברהם ויצחק, הוא מזכיר גם את יעקב, ומבקש רחמים גם בזכותו.
אֵיתָן כך מכונה אברהם בלשון הפיטנים, בעקבות המדרש לִמַּד דַּעַת כדברי המדרש, שאברהם למד את דעת ה' בעולם. טֶרֶם לַכֹּל מוּדַעַת לפני שהדר נודע בעולם. בֵּאֵר שִׁמְךָ לְכָל בָּאֵי עוֹלָם. גִּלָה כָּל סָתוּם וְנֶעְלָם: גִּלוּלִים מָאַס וְשִׁבֵּר ע"פ המדרש, שאברהם שבר אתהפסלים של אביו. תּוֹעִים לְשִׁמְךָ חִבֵּר קרב את החוטאים לשם ה': דֶּרֶךְ מִישׁוֹר בָּחַר הלך בדרך ישרה. תּוֹרָה וּמִצְוָה שָׁמַרככתוב: "עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי" וְלֹא אֵחַר: הִצַּלְתּוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים, גְּנַנְתּוֹ בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים במלחמת המלכים, שהיתה בעמק השדים. אמנם, אברהם לא נלחם בעמק השדים אלא רחוק משם, אבל כונת הפיטן שה' שמר על אברהם באותם מלחמה: וִעַדְתּוֹ אמרת לו שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד ככתוב: "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה’ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד". וִתַּקְתּוֹ רוֹב עוֹשֶׁר וְכָבוֹד. זָעַק וְהֵשִׁיב מַה תִּתֶּן לִי. שֹׁרֶשׁ וְעָנָף אֵין לִי וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי ה’ מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי: חִיַּלְתּוֹ בִּרְאִיַת מַחֲזֶה. בִּשַּׂרְתּוֹ לֹא יִירָשְׁךָ זֶה "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה’ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר ... וְהִנֵּה דְבַר ה’ אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ": טֶנֶא בִכּוּרִים לְמֵאָה חֲנַנְתּוֹ בגיל מאה נתת לו בן. לְקָרְבַּן נִיחֹחַ חֲשַׁקְתּוֹ בקשת ממנו להקריבו לקרבן: יַחְדָּו בְּכָל לִבָּם דָּצוּ אברהם ויצחק באו בשמחה ודיצה לעשות רצונך. לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ רָצוּ: כָּבַשׁ רַחֲמָיו לַעֲשׂוֹת רְצוֹנֶךָ. כֵּן יִכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעַסְךָ מֵעַל צֹאנֶךָ מעל עמך ישראל: לִבָּם וְנַפְשָׁם הָיָה נָכוֹן. לָכֵן תְּפִלָּתֵנוּ לְפָנֶיךָ כִּקְטֹרֶת תִּכּוֹן כאמור: "תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב": מִהֵר וְלָקַח מַאֲכֶלֶת "וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ". לָכֵן זַרְעָם תַּצִּיל מִמִּיתָה מְשַׁכֶּלֶת: נֶעֱקַד יָחִיד כְּשֶׂה לָטֶבַח לָכֵן תְּפִלָּתֵנוּ תִּרְצֶה כְּעוֹלָה וָזֶבַח: סִדֵּר עֵצִים וְהֵצִית עֲלֵיהֶם אֵשׁ. לָכֵן בַּעֲמִידָתֵנוּ הַיּוֹם לֹא נִתְבַּיֵּשׁ: עֲנִיתוֹ מִשְּׁמֵי שָׁמַיִם. לָכֵן נִשְׁבַּעְתָּ לוֹ בְּשִׁמְךָ פַּעֲמָיִםשהרי פעמים קרא מלאך ה' אל אברהם: פָּדִיתָ אוֹתוֹ בְּאַיִל בַּסְּבַךְ אָחוּז וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ . לָכֵן עֲמִידָתֵינוּ וְעִנּוּיֵינוּ לֹא תָבוּז ותקבל אותנו ואת תפלתנו: צַעֲקָתֵנוּ שְׁמַע וְשַׁוְעָתֵנוּ סְכוֹת הקשב. בִּזְכוּת אָב נָסַע סֻכּוֹת בזכות יעקב, שנאמר עליו: "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת": קוֹל מְבַשֵּׂר יִשָּׁמַע בָּעוֹלָם. לִגְאוֹל עַם גֶּזַע גִבְעוֹת עוֹלָם: רַחֵם עֲדַת קְהַל מְקֻשָּׁטִים. טִיעַת שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים: שְׁכִינָתְךָ תַּשְׁכֵּן בְּתוֹכֵנוּ. תְּנַהֲגֵנוּ לִגְבוּל אַדְמָתֵנוּ: תֵּפֶן אֵלֵינוּ בְּרַחֲמִים. כִּי כֵן נִקְרֵאתָ מָלֵא רַחֲמִים: