כלל נקוט בכמה מקומות בש"ס, שבניין בית המקדש ותבניתו נמסרו לדוד ברוח הקדש, ואין לשנותם כלל. המדרש, המובא בכמה מקומות בש"ס, מסתמך על הפסוק האמור בדברי הימים: "וַיִּתֵּן דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ אֶת תַּבְנִית הָאוּלָם וְאֶת בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו וַעֲלִיֹּתָיו וַחֲדָרָיו הַפְּנִימִים וּבֵית הַכַּפֹּרֶת: וְתַבְנִית כֹּל אֲשֶׁר הָיָה בָרוּחַ עִמּוֹ לְחַצְרוֹת בֵּית ה’ ... הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה’ עָלַי הִשְׂכִּיל כֹּל מַלְאֲכוֹת הַתַּבְנִית". הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל.[1] (דהי"א כח יט). מקורות מאוחרים יותר מדברים על אגרת שנכתבה ע"י משה בהר סיני, והועברה לשמואל וממנו לדוד[2].
הגמ' מביאה את הכלל הזה בקשר לכמה עניינים: לגבי בזיקת מלח ע"ג המזבח כדי שלא יחליקו הכהנים ההולכים עליו, אומרת הגמ' (ערובין קד.) שא"א לבטל את המלח ולעשותו חלק מבניין המזבח (כדי שלא יחצוץ בין רגלו של הכהן לבין המזבח), מפני ששנוי כזה בבנין המזבח סותר את הכלל "הכל בכתב". מסבה דומה אומרת הגמ' שא"א לכסות את דם הקדשים בעפר ולבטלו שיהיה חלק מהמזבח (חולין פג:). כמו כן אין לעשות פשפש מיוחד למצורע שיוכל לסמוך על קרבנו בטרם הוכשר לאכול בזבחים, כי תבנית המקדש נמסרה בכתב מיד ה' (זבחים לג.). בשני מקומות נדחה הכלל הזה מהטעם "קרא אשכחו ודרשו", כלומר: מצאו דרשה שאפשרה להם לשנות את התבנית הקדומה של המקדש. בשמחת בית השואבה הקיפו את עזרת הנשים בכצוצרה, או גזוזטרא, כדי שתהיינה הנשים למעלה בשעת שמחת בית השואבה, ולא תתערבבנה עם הגברים. השנוי מתבנית המקדש מתאפשר כיון שדרשו את הפסוקים בספר זכריה והגיעו למסקנה שאסור לאנשים ונשים להתערבב (סוכה נא:). כמו כן, לגבי הגדלת המזבח בימי עולי בבל, מנמקת הגמ' בטעם הדבר ש"קרא אשכחו ודרוש" (זבחים סב.). ומפרש שם רש"י שכבר לדוד התגלה מקום המזבח בשלמותו, אלא ששלמה לא הבין לדרשו, והם דרשוהו והגיעו לסוף מדותיו. אבל שלמה לא נצרך לכל מדותיו[3].
האמנם כלל הלכתי הוא שמבנה המקדש מסור בכתב מימי דוד (או קודם לכן) מפי ה' ואין לשנותו במאומה? זו אינה צריכה לפנים ולא לפני פנים שאין הדבר כן. הלא משכן שילה היה גדול ממשכן משה, ושונה ממנו בטיב הבניין. מקדש שלמה היה גדול ממשכן שלמה, בית שני היה גדול ממקדש שלמה ושונה ממנו, וככל הנראה הבית של הורדוס היה גדול יותר משל זרובבל. כל המקדשים האלה היו כשרים.
יתרה מזאת: המשנה (שבועות יד.) מלמדת כיצד אפשר להוסיף על העזרה, הרי שאפשר לכתחילה להוסיף על העזרה אם רוצים, ע"פ הדרכים האמורות שם. (אמנם, אחת הדרישות היא נביא, ואפשר לומר שנבואתו של הנביא הזה מבטלת את "הכל בכתב". אבל יש שם דעה (רב נחמן, שבועות טז.) שדי באחד מן הדרכים האמורות שם, כלומר: אפשר גם בלי נביא. וגם בעל הדעה החולקת (רב הונא שם), הסובר שא"א בלי נביא, אין טעמו משום הכל בכתב אלא מפני שהוא מצריך הסכמה של כל המוסד הצבורי)[4].
שלמה הוסיף מנורות ושלחנות. ובבית שני הם בטלו. אמה טרקסין הוחלפה בפרוכות (שהם חזרה למצב שהיה במשכן). כשעלו בני הגולה הוסיפו על המזבח, שגם לפני כן היה גדול יותר מזה של שלמה[5]. מכל הדוגמאות האלה ואחרות מוכח בעליל, שאפשר לשנות את מבנה המקדש.
יתרה מכך, אילו היה "הכל בכתב" הלכה ברורה ופסוקה, א"א היה לבטל אותה ע"י הפסוק העוסק בהפרדה בין גברים לנשים. לכל היותר היינו אוסרים על הנשים לבא לשמחת בית השואבה.
שנויים במקדש ובמבנהו, ואף במבנה הכלים, הוזכרו במשנה לשבח: "בן קטין עשה שנים עשר דד לכיור שלא היו לו אלא שנים ואף הוא עשה מוכני לכיור שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה מונבז המלך היה עושה כל ידות הכלים של יום הכפורים של זהב הילני אמו עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל ואף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה נקנור נעשו נסים לדלתותיו והיו מזכירין אותו לשבח" (יומא לז.).
מהי אפוא משמעות המדרש על הפסוק הכל בכתב? האם יש לו משמעות הלכתית או שאינו אלא מדרש אגדה?
הרמב"ם הביא את הכלל הזה בהקדמתו לפירוש המשניות, שם, כשתאר את תפקידה של מסכת מדות, כתב: "ואין ענינה אלא ספור מדת המקדש וצורתו והיאך בנינו, והתועלת בכך שכשיבנה לשמור בו אותה צורה ואותו היחס, כי אותו היחס מאת ה' כמו שאמר הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל". מדבריו כאן משמע שזהו אכן כלל הלכתי.
אך לא משמע כן מהלכותיו. בהל' בית הבחירה (א ה-ז) כתב הרמב"ם: "ואלו הן הדברים שהן עיקר בבנין הבית, עושין בו קדש וקדש הקדשים ויהיה לפני הקדש מקום אחד והוא הנקרא אולם, ושלשתן נקראין היכל, ועושין מחיצה אחרת סביב להיכל רחוקה ממנו כעין קלעי החצר שהיו במדבר, וכל המוקף במחיצה זו שהוא כעין חצר אהל מועד הוא הנקרא עזרה והכל נקרא מקדש. ועושין במקדש כלים, מזבח לעולה ולשאר הקרבנות, וכבש שעולים בו למזבח, ומקומו לפני האולם משוך לדרום, וכיור וכנו לקדש ממנו הכהנים ידיהם ורגליהם לעבודה, ומקומו בין האולם ולמזבח משוך לדרום שהוא שמאל הנכנס למקדש, ומזבח לקטורת ומנורה ושולחן ושלשתן בתוך הקדש לפני קדש הקדשים. המנורה בדרום משמאל הנכנס ושולחן מימין שעליו לחם הפנים, ושניהם בצד קדש הקדשים מבחוץ ומזבח הקטורת משוך מבין שניהם לחוץ, ועושין בתוך העזרה גבולין עד כאן לישראל עד כאן לכהנים, ובונים בה בתים לשאר צרכי המקדש כל בית מהם נקרא לשכה". הוא כלל אינו מזכיר כאן מדות. המדות אינן עקר בבניין הבית. להפך, הוא כותב בהמשך הפרק: "ומצוה מן המובחר לחזק את הבנין ולהגביהו כפי כח הציבור שנאמר ולרומם את בית אלהינו, ומפארין אותו ומייפין כפי כחן אם יכולין לטוח אותו בזהב ולהגדיל במעשיו ה"ז מצוה". לא רק שמדותיו של המקדש אינן בבחינת "הכל בכתב", אלא שהכל תלוי בכח הצבור וברצונו.
את המדות מזכיר הרמב"ם להלן (פרקים ד-ה), שם הוא פותח בתיאור בית ראשון, ואח"כ כותב (הלכה ג): "ההיכל שבנו בני הגולה היה..." וכאן הוא פותח בתיאור ההיכל שבנו בני הגולה. הוא כלל לא מביא שכך צריך לבנותו. כך היה ההיכל של בני הגולה.
וכך מוסיף שם הרמב"ם ומתאר את מבנה העזרה והר הבית כמו שבנאוהו בני הגולה. במסגרת זו הוא כותב (ה ז): "ולפני העזרה במזרח היתה עזרת הנשים, והיא היתה אורך ק' אמה ול"ה על רוחב קל"ה, וארבע לשכות היו בארבע מקצעותיה של ארבעים ארבעים אמה ולא היו מקורות וכן עתידין להיות". כלומר: עצם קיומה של עזרת הנשים אינו חלק מהדברים שהן עיקר במקדש, (וכן מתבקש, שהרי אין זכר לקיומה של עזרת נשים בתורה בתיאור המשכן[6]), עזרת הנשים עצמה היא חדוש שאינו חלק מהדברים שהן עקר במקדש המפורטים בפרק א', אלא חלק ממבנה בית שני המפורט בפרק ה'. נשאלת אפוא השאלה: אם עצם קיומה של העזרה הוא חדוש, איך שואלת הגמ' על הוספת פרט בעזרת הנשים, הגזוזטרא המקיפה אותה, כיצד אפשר לשנות את מבנה המקדש? עזרת הנשים עצמה אינה בבחינת הכל בכתב. אז איך אפשר להקשות על שנוי של פרט ממנה והלא נאמר הכל בכתב?
עוד מביא הרמב"ם (ביה"ב ו י, ע"פ המשנה בשבועות יד.): "בית דין שרצו להוסיף על ירושלים או להוסיף על העזרה מוסיפין, ויש להם למשוך העזרה עד המקום שירצו מהר הבית ולמשוך חומת ירושלים עד מקום שירצו".
מכל המקורות האלה מוכח בעליל, שהרמב"ם לא פסק להלכה את הכלל האומר ש"הכל בכתב". הוא לא הביא את הכלל הזה בהלכותיו אפילו פעם אחת. להפך. הוא פסק שאפשר ורצוי להוסיף ולהגדיל את מבנה המקדש והעזרות.
עמדו על כך כמה מן האחרונים. יריעות שלמה (ביה"ב א ד) כתב: "והשמיט רבינו מה שכתוב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל ונ"מ שאסור לעשות שום שינוי אם לא היכא שמצאו מקרא ודרשו…". יריעות שלמה עומד על כך שהרמב"ם השמיט את הדין הזה, אך אעפ"כ אינו מוכן לקבל את העובדה שהרמב"ם השמיט את הדין הזה פשוט מפני שהוא לא פוסק דין זה להלכה. הוא מאריך שם לבאר את מה שלא באר הרמב"ם, שאין לשנות את מבנה המקדש אלא ע"י נביא או ע"י דרישת פסוק. הוא עוד מוסיף להלן (ו י) ומבאר, ואומר שדוקא מבנה של קבע אסור להוסיף. גם שם הוא תמה על הרמב"ם למה השמיט את הדין. אך אינו כותב שהרמב"ם לא סבר שדין זה נפסק להלכה. גם אבי עזרי (ביה"ב א י) דן בשאלה מדוע לא הזכיר הרמב"ם את דין "הכל בכתב", והשיב (ד"ה ונראה) שדין "הכל בכתב" הוא דוקא לכתחילה, בדיעבד כשר גם אם לא נעשה ככתבו. שאל"כ איך אפשר לשנות ע"י מציאת פסוק ודרישתו. אפשר להוסיף על דבריו ראיות רבות שאין "הכל בכתב" אלא לכתחילה. אבל מהראיה שלו אפשר ללמוד שאפילו לכתחילה אפשר לשנות אם יש טעם לדבר. כלומר: דין "הכל בכתב" לא נפסק כלל להלכה. עוד כותב בעל אבי עזרי שם (ד"ה והנה) שאפשר להוסיף על המסור בכתב אך לא לגרוע ממנו (מעין זה כתב כבר יריעות שלמה). הוא אומר שאפשר להוסיף על העזרה אך לא על המזבח. אך תרוץ זה אינו מתיישב עם פשט הסוגיות. שהרי הגזוזטא של עזרת הנשים היא הוספה בעזרה ואעפ"כ הגמ' הקשתה עליה.
כאמור לעיל, ברמב"ם עצמו אין זכר לדין הכל בכתב, הרמב"ם לא פסק את הדין הזה להלכה.
וכפי שהזכרנו לעיל, גם רש"י (זבחים סב. ד"ה מה בית) אומר, במקום שבו אומרת הגמ' שהכל בכתב, "ומקודש המקום אם ירצו". כלומר: גם כאשר הכל בכתב, הדבר תלוי ברצונם של אנשי הדור, ואינו מוכתב לגמרי מיד ה'.
אמנם, משמע שראשונים אחרים כן פסקו ככלל הזה. תוס' (זבחים לג. ד"ה וליעבד) אומרים שאפילו להוסיף על העיר ועל העזרות א"א אא"כ מוצאים פסוק ודורשים. ע"פ תוס' הנ"ל אומרים אחרונים שונים שכל שנוי לא נעשה אלא ע"פ דברי ה' בכתב. ויש לדבריהם סמך במדרש. במדרש שמואל פרשה טו מצאנו: "רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק מגלת בית המקדש שמסר הקדוש ברוך הוא למשה בעמידה, הדא הוא דכתיב ואתה פה עמוד עמדי, עמד משה ומסרה ליהושע בעמידה, [הדא הוא דכתיב] קרא את יהושע והתיצבו וגו', עמד יהושע ומסרה לזקנים בעמידה, [הדא הוא דכתיב] ויאסוף יהושע את כל שבטי ישראל שכמה [וגו'] ויתיצבו לפני האלהים, עמדו זקנים ומסרוה לנביאים בעמידה, [הדא הוא דכתיב] ועתה התיצבו וגו', עמדו נביאים ומסרוה לדוד בעמידה ולית לה קריה, עמד דוד ומסרה לשלמה בנו בעמידה ואתה ה' חנני והקימני ואשלמה להם. הכל בכתב, מלמד שנתנה במסורת, עלי השכיל מלמד [שנתנה] ברוח הקודש, ר' מנחמה בשם ר' מנא ברה"ק נאמרה, ותבנית כל אשר היה ברוח עמו". בירושלמי מגלה א א מצאנו: "רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק מגילה שמסר שמואל לדוד ניתנה להידרש מה טעמא הכל בכתב זו המסורת מיד יי' זו רוח הקודש עלי השכיל מיכן שניתנה להידרש". מכאן למדו כמה אחרונים, שמשה קבל בסיני מגלה ובה תיאור מדויק של כל המקדשים שעתידים לעמוד. ברוח זו כתבו אור החיים בשמות כה ט, וחת"ס או"ח רח ויו"ד רלו, ועוד.
פנ יהושע (שבועות יד: ד"ה פיסקא) אומר: "והיינו משום דכיון דאשכחן דמקדש איקרי משכן ואפ"ה המקדש שעשה שלמה לא הוי דוגמת המשכן כלל בארכו וברחבו וברומו אלמא דהך מלתא לארכו ורחבו ורומו לא נתנה תורה קצבה לדבר ולא קאי עליה האי קרא דככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן כו', וא"כ על כרחך שהדבר מסור לב"ד שהרשות בידם להוסיף". אמנם גם הוא להלן (טו.) אומר שתבנית המקדש נמסרה למשה במסורת.
ואמנם, קשה איך כל האחרונים האלה פוסקים הלכה מתוך דברי אגדה, שקשה להולמם ע"פ הפשט. האמנם בנו עולי בית שני, ובעקבותיהם הורדוס, על סמך מגלה נסתרת שהיתה בידם?[7] ומתי אבדה המגלה? ואיך פסק הרמב"ם שמצוה מן המובחר לחזק את הבנין ולהגביהו כפי כח הציבור שנאמר ולרומם את בית אלהינו?
אלא שמנגד יש לשאול – האמנם אין כל הכלל הזה אלא דברי אגדה? ואיך הביאה אותו הגמ' כנמוק הלכתי בכמה מקומות? ולכאורה דברי האחרונים הנראים כחולקים על הרמב"ם מעוגנים בעומקן של כמה סוגיות ברחבי הש"ס.
לכן נראה שכך יש לפרש את הכלל הזה: אין כוונתו שהבניין כמו שהוא מסור במסורת מפי משה או דוד. זו אינה צריכה לפנים. ברור שהמקדש משתנה ומשתכלל מבנין לבנין וגדול כבוד הבית האחרון מן הראשון. החדוש בכך שהכל בכתב הוא בכך שהבניין צריך להיות בניין של קבע ולא מבנה המשתנה לפי הצרכים, שהיום הוא כך ומחר הוא אחרת. אפשר לשנות ולשכלל ולהוסיף מדי פעם כדי לרומם את בית אלהינו, ובלבד שכל שנוי הוא שנוי של קבע לרומם את פאר הבית, ולא שנוי ע"פ הצרכים המשתנים שהיום הוא נצרך ולכן הוא כך ומחר אינו נצרך ולכן יבוטל. אפשר לשנות שנויים של קבע ולהוסיף בניין של קבע כדי לרומם אית בית אלהינו, אך אין לשנות שנויים זמניים בבנין[8]. לכן אין לבטל מלח או עפר ולעשותם חלק מהמזבח, שהרי ברור שגם אם נבטל את המלח והעפר לגבי המזבח, בטול זה אינו אלא פיקציה. מלח ועפר אינם חלק מהבניין, וגם אם כן – בניין שאינו להוספת פאר ועוז לה' אלא רק מפני הצורך הזמני של הדם של קרבן היום – בניין כזה אין אנו רשאים לעשות. גם פתיחת פשפש לצורך מצורע, אפילו אם יפתח שם פשפש קבוע לצורך כל המצורעים מכאן ולעולם (ולא משמע בסוגיא שמדובר על פשפש קבוע) אינו נעשה כדי לפאר ולרומם את הבית אלא מפני צורך השעה. ולכן אין לעשותו.
נראה שכך פרש גם רש"י. רש"י (סכה נא: ד"ה והקיפוה) אומר על הגזוזטרא שהיתה בעזרת הנשים "וכל שנה מסדרין שם גזוזטראות…". מה ראה רש"י להדגיש שאת הגזוזטראות סדרו בכל שנה מחדש? מה חסר בסוגיא אילו פרשנו שהקיפוה כצוצרה אחת ולתמיד? יתכן שהיה קשה לרש"י שאם לא כן לא היה קשה דבר מ"הכל בכתב", הלא עזרת הנשים עצמה אינה מפי ה' בכתב, ומה לנו להלין על הגזוזטרא? הקושיה של הגמ' היא מכך שאת הגזוזטרא מסדרים בכל שנה מחדש.
לפי זה הכלל האומר "הכל בכתב" הוא כלל בכבוד הבית. משמעותו היא שיש להתייחס אל המקדש כאל דבר עומד וקבוע כמו כתבי הקדש שנמסרו למשה בסיני, ולא לשנותו בכל יום לפי הצרכים[9]. אך להוסיף ולפאר ולהגדיל את כבוד ה' – כל המרבה הרי זה משובח!
[1] אפשר לפרש שדוד קבל מיד ה' בכתב את התבנית, אבל אפשר לפרש שבכתב העביר דוד לשלמה את כל אשר השכיל מיד ה', אבל אין זאת אומרת שה' נתן לו מדות מפורשות, אלא שה' השכיל אותו, ודוד כתב לשלמה את תַבְנִית כֹּל אֲשֶׁר הָיָה בָרוּחַ עִמּוֹ. ויש הרבה מה להאריך בכך.
[2] ראה מדרש שמואל, אור החיים וחתם סופר שנזכיר להלן.
[3] ואומר שם רש"י: ומקודש המקום אם ירצו.
[4] אמנם תוס' (זבחים לג. ד"ה וליעבד) כתבו שגם זה אינו אפשרי אלא אם כן מצאו פסוק ודרשוהו. אך הגמ' בשבועות לא הזכירה תנאי זה. וגם הרמב"ם (כפי שנבאר להלן) לא הזכיר תנאי זה. ואף אין בתנאי זה כדי לתרץ את הקושיה: אם תבנית כל המקדש נמסרה במסורת ממשה או מדוד, כיצד אפשר לשנות אותה ע"י דרישת פסוק? וכי אתמול היתה המסורת כך והיום היא אחרת?
[5] וראה גם זבחים נח. וברש"י שם ד"ה דבצריה. שמתיחס בפשיטות למציאות שבה נמלכו הצבור לשנות את גודל המזבח. והוא מציג את הדבר בפשיטות ואינו רואה בכך כל בעיה.
[6] מלבד הטעם הפשוט הזה, מסתבר שטעמו ומקורו של הרמב"ם לדין זה הוא ע"פ הגמ' בפסחים צב. וזבחים לב: שם אומרת הגמ': "תניא מצורע שחל שמיני שלו בערב הפסח וראה קרי בו ביום טובל ואוכל אמרו חכמים אף על פי שטבול יום אינו נכנס זה נכנס מוטב יבא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת ואמר רבי יוחנן דבר תורה אפילו עשה אין בו שנאמר ויעמד יהושפט בקהל יהודה וירושלים בבית ה' לפני החצר החדשה מאי חצר החדשה שחדשו בו דבר ואמרו טבול יום לא יכנס במחנה לויה". מהי החצר החדשה האמורה שם? רש"י (שם ד"ה חצר) מפרש שכל הר הבית הוא חצר חדשה. נראה שהוא מפרש שבימי יהושפט הקיפו את הר הבית בחומה ויצרו חצר חדשה שהיא שטח מחנה לויה, ואסרו על טבול יום להכנס לתוכה. אך תוס' שם (ד"ה טבול) הקשו עליו, שהרי לא מצאנו בהלכה שטבול יום אסור להכנס להר הבית. ופרשו (ע"פ המשנה בכלים פ"א) שדוקא בעזרת נשים נאסר על טבול יום להכנס. שהרי המשנה בכלים מזכירה דוקא את עזרת הנשים כמקום שאסור בכניסתו של טבול יום. (וראה גם תוס' בזבחים לב: ד"ה שחידשו). ומסתבר שכך פרש גם הרמב"ם: בימי יהושפט בנו חצר חדשה, שמן התורה אינה אלא מחנה לויה, אבל חכמים הקצו חלק ממחנה הלויה ובנו בו חצר חדשה, וחדשו דברים באותה חצר חדשה שבנו, שאע"פ שאינה אלא מחנה לויה (שהרי מן התורה אין חצר נוספת לפני החצר העקרית, העזרה), גזרוו עליה שלא יכנס אליה טבול יום. כך עולה גם מלשונו שבה הביא את דברי הגמ' האלה, בהלכות קרבן פסח (ו ה). וז"ל שם: "מצורע שחל שמיני שלו להיות בארבעה עשר וראה קרי בו ביום הרי זה טובל ונכנס לעזרת נשים ומביא קרבנותיו, ואע"פ שטבול יום אסור להכנס לעזרת נשים, הואיל ואיסורו להכנס שם מדבריהם כמו שביארנו בהלכות ביאת מקדש, ויום זה הוא יום הקרבת הפסח במועדו, יבוא עשה שיש בו כרת וידחה איסור של דבריהם". ע"פ לשון הברייתא המובאת בגמ', יתכן שאפשר היה לפרש ש"חצר החדשה" היינו שלא החצר חדשה אלא הדברים שחדשו בה חדשים. אבל הדבר דחוק מאד בלשון הפסוק, שמנו משמע שהחצר חדשה. ומסתבר לפרש גם בלשון הפסוק וגם בלשון הברייתא, שבימי יהושפט בנו שם חצר חדשה, ועד ימי יהושפט לא היתה עזרת נשים כלל. ולכן היא נקראה החצר החדשה. וכשבנו אותה – חדשו בה דברים ותקנו שאע"פ שמה"ת אינה אלא מחנה לויה, לא יכנס אליה טבול יום. ונראה שכך פרש הרמב"ם. ואם כך נשאלת השאלה – למה הגמ' מקשה הכל בכתב על שנוי קל בעזרת הנשים, ואינה מקשה כן על עצם קיומה של עזרת הנשים?
[7] הרמב"ם בודאי לא סבר כך, שהרי כתב (ביה"ב א ד) "וכן בנין העתיד להבנות אע"פ שהוא כתוב ביחזקאל אינו מפורש ומבואר ואנשי בית שני כשבנו בימי עזרא בנוהו כבנין שלמה ומעין דברים המפורשים ביחזקאל". לא הזכיר ולא רמז למגלה כלשהי שהיתה בידיהם.
[8] הבימה של עץ שעושים לצורך מעמד הקהל איננה בניין כלל. היא לא מחוברת לרצפה, ולכן היא מותרת, כפי שכבר כתבו כמה אחרונים. אבל הגזוזטרא של שמחת בית השואבה קבועה ומחוברת לבניין.
[9] וזוהי הדרכה כללית לגבי התייחסותנו לבניינים בבית המקדש, ולא הלכה ממש. ולכן אם מצאנו פסוק ודרשנו אותו בכבד ראש – אפשר לעשות שנוי זמני בבית.