מסעי

הנושא של פרשת המסעות הוא רשימת המסעות, לכן הפרשה איננה מרבה בתיאור ארועים שארעו במהלך המסעות. הפרשה אמנם מתארת את יציאת מצרים, אך היא איננה מתארת את מעמד הר סיני, את חטא העגל, את המתלוננים. אפילו את חטא המרגלים, שלכאורה יש מקום רב להזכיר אותו דוקא בפרשת המסעות כיון ששם נקטע המסע של ישראל לארץ והחלו נדודיהם במדבר, אין פרשתנו מזכירה.

ואולם, באמצע פרשת המסעות מזכירה התורה בפירוט שני ארועים מפרשת חֻקת: "ויסעו מקדש ויחנו בהר ההר בקצה ארץ אדום ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים בחדש החמישי באחד לחדש ואהרן בן שלש ועשרים ומאת שנה במתו בהר ההר וישמע הכנעני מלך ערד והוא ישב בנגב בארץ כנען בבא בני ישראל".

שני הארועים האלה נזכרו במלואם כבר בפרשת חֻקת. על מות אהרן נאמר שם שהוא נעשה בהעברת בגדי הכהֻנה לאלעזר, ועל הכנעני מלך ערד נאמר שהוא נמסר בידי ישראל וישראל החרימו אותו. ואולם, גם לגבי ארועים אלה יש פרטים שנאמרו כאן ולא נאמרו בפרשת חקת. מות אהרן מסַיֵּם כאן את הפרשיה הראשונה של מסעי בני ישראל. והוא נזכר עם תאריך, א באב, תאריך שלא נזכר בפרשת חקת. פרשת המסעות מחולקת ע"י המסורה לשתי פרשיות. הראשונה נפתחת בחמשה עשר יום לחדש הראשון, ביציאת מצרים ביד משה ואהרן, ומסתיימת במות אהרן, בציון התאריך: בחדש החמישי באחד לחדש. (וזהו התאריך היחיד בשנה, שכאשר הוא חל בשבת מזכירים אותו בפרשת השבוע).

כאן נפתחת פרשיה חדשה. הפרשיה פותחת בכנעני מלך ערד, שנזכר כבר בפרשת חקת, אלא שכאן הוסיפה התורה פרט שלא נזכר בפרשת חקת: "והוא יושב בנגב בארץ כנען". הפרשיה מסתיימת על הירדן, בצווי ה' אל משה לבא ולרשת את הארץ.

חטא המרגלים היה בקדש. שם נענשו ישראל ונגזר עליהם לשוב אל המדבר. המעפילים נִסו להלחם, אך העמלקי והכנעני הִכו אותם עד החרמה. כנגד אותה מלחמה, בפרשת חקת אנו שוב מוצאים את ישראל בקדש, ושוב הם נלחמים בכנעני, אלא שהפעם גוברים ישראל ומחרימים את הכנענים, והמקום נקרא חרמה. כעבור ארבעים שנה שבו ישראל לקדש, כדי לזכות ולהכנס לארץ. אמנם, בסופו של דבר לא משם נכנסו ישראל לארץ, כיון שאדום (שככל הנראה ישבו גם בנגב ולא רק בהר שעיר) לא נתנו לישראל לעבור בארצם, אבל המסע הכושל של דור המרגלים נגמר שם (ולא בחטא המרגלים עצמו, אלא בסיום הענש על חטא המרגלים, בתום ארבעים שנה), שם מתחיל המסע המוצלח של הדור הבא אל הארץ. המסע הזה מתחיל במלחמה בכנעני, לכן מדגישה הפרשה "והוא יושב בנגב בארץ כנען". זאת כבר חלק ממלחמת ארץ כנען. גם בתיאור גבולות הארץ שבפרשתנו, נמצאת קדש ברנע בגבולות הארץ. המלחמה המוצלחת הראשונה ביושבי ארץ כנען היתה אחרי מות אהרן. (בעניין השיבה לקדש, ראה דברינו בפרשת חקת, ונגענו בכך גם בפרשת דברים)

למה דוקא מותו של אהרן הוא המסַיֵּם את המסע של דור המרגלים אל הארץ? את התשובה לכך אנו מוצאים בפסוק אחר בפרשתנו: "ואחרי מות הכהן הגדל ישוב הרצח אל ארץ אחזתו". מי שחטא ונגזר עליו שלא ישב בארץ אחֻזתו כל אותו דור, יכול לשוב אל ארץ אחֻזתו כשמתחלף הדור. האיש המייצג את הדור, שמותו הוא סימן להתחלפות הדור, הוא הכהן הגדול. מסירת שרביט הכהֻנה (או בגדי הכהֻנה) מאהרן לאלעזר, היא המאפשרת לעם ישראל לשוב אל ארץ אחֻזתו. החל מא' באב קם דור ההמשך ושב ונוחל את הארץ!

כך רואים אנו גם בפרשת עקב, כשמשה מתאר את תחִנותיו אל ה' אחר חטא העגל הוא אומר "ואתפלל גם בעד אהרן". ואח"כ כשמשה מתאר את הכפרה על חטא העגל, הוא אומר "שם מת אהרן". אע"פ שמות אהרן היה זמן רב לאחר מכן, משה מזכיר אותו עם הכפרה על חטא העגל. כאומר ובסוף גם אהרן מת. ללמדך שלא נשלמה כפרת חטא העגל עד מות הכהן הגדול. מאותה סִבה, גם בפרשתנו מסימת התורה את המסע הכושל לא"י לא בחטא אלא בתִקונו, בסוף ארבעים שנה תם המסע, והתחיל מסע דור הבנים לא"י. זה מתבטא במות אהרן ובמלחמה בכנעני יושב ההר ההוא עד חרמה.

פרשת מסעי אינה מזכירה כלל את ביאתם הראשונה של ישראל לקדש. כיון שאותו מסע לא"י נכשל, אין הוא ראוי להיות בכלל מסעי ישראל ממצרים אל הארץ. פרשת מסעי מזכירה בהרחבה את ביאתם השניה של ישראל לקדש. שם תֻקֻן חטא המרגלים ותם הדור.

כאן נגמר המסע של דור אהרן שלא נכנס לארץ אך נגע בשעריה, וכאן מתחילה פרשיה חדשה. שמתחילה בא' באב, בפרשיה זו הוזכר שנגענו בקצה ארץ כנען ונלחמנו בתושביה, שזה מענין המסעות. כאן מתחיל המסע השלישי שהוא מסעו של משה, בפרשת חקת הוא פותח ב"ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום". המסע הזה הוא מסע המלחמות. ושני סוגי מלחמות יש בו: מלחמת סיחון ועוג שיצאו לקראתנו למלחמה והם מעכבים אותנו בדרך, ומלחמת מדין שיצאו לקראתנו בבנותיהם. שכבר בארנו בפרשת מטות שהיא כבר חלק ממלחמת כבוש הארץ.

הלוך ושוב

בפרשת המסעות אף אחד מהמסעות לא נזכר פעמַים. כל תחנה נזכרת אך ורק פעם אחת. גם תחנות שברור שבני ישראל היו בהן יותר מפעם אחת. ובראשן קדש. בני ישראל היו בקדש לפחות פעמַים, פעם אחת בשנה השנית, בימי חטא המרגלים, ופעם אחת בשעה שמשה שלח ממנה מלאכים אל מלך אדום, ובני ישראל נלחמו בכנעני מלך ערד. החניה בקדש נזכרת בפרשתנו רק בפעם השניה, אחרי עציון גבר. מכאן אפשר ללמוד שבני ישראל שנסעו המדברה דרך ים סוף, שבו אל קדש כדי להכנס ממנה לארץ ישראל. ואף שלחו ממנה מלאכים אל מלך אדום ובקשו לעבור דרכו ישר אל הארץ, אלא שהוא לא נתן. (כפי שכבר הזכרנו כאן לעיל, וכפי שכבר בארנו בדברינו לפרשת חקת, ונגענו בכך גם בפרשת דברים).

בני ישראל, כמו שנקרא בפרשה הבאה, נסעו מקדש אל המדבר וסבבו את הר שעיר ימים רבים. עד שצוה ה' את משה פנו לכם צפונה. אז פנו ישראל אל הארץ. הם הגיעו שוב לקדש בחדש הראשון, כאמור בפרשת חקת. לא מצוין שם באיזו שנה. כשהגיעו ישראל לקדש באותו חדש ראשון, ארע חטא מי מריבה, ומשם הם שלחו מלאכים אל מלך אדום כדי להכנס דרכו מיידית לארץ. כיון שהוא יצא לקראת ישראל ביד חזקה, הם נסעו משם להֹר ההר. שם מת אהרן, וזה היה בשנה הארבעים, כמו שמפורש בפרשתנו.

הנסיעה מקדש אל הר ההר והמלחמה בכנעני נזכרות יחד גם בפרשתנו.

העובדה שבפרשת המסעות נזכרת החניה האחרונה של ישראל בקדש, ולא הראשונה, מלמדת על מגמתה של פרשת המסעות. אין היא מפרטת מסעות עקרים, אלא מסעות עִקָריים. היו מסעות לכל הכוונים. בני ישראל סבבו את הר שעיר ימים רבים, והלכו כנראה קצת ממזרחו וקצת ממערבו. אנו מוצאים גם שיש הבדל בין כוון הנסיעה המצויין בפרשתנו לבין כוון הנסיעה המצויין בפרשת עקב. ישראל נסעו במדבר הלוך ושוב. לא כל המסעות האלה הוזכרו בפרשתנו. בפרשתנו מגמת התורה היא לתאר את המסעות המובילים אל ארץ ישראל. הנקודות החשובות הן המסע לארץ ישראל. המסע המדברה דרך ים סוף (שבגללו כנראה הוזכרה עציון גבר) וביאת ישראל אל קדש. חטא המרגלים נעדר מפרשתנו. מטרת הפרשיה היא לתאר מסע המוביל אל הארץ.

מטרת הפרשיה היא להגיע ל"ויחנו על הירדן מבית הישמת עד אבל השטים בערבות מואב", כדי להמשיך ולתאר את הצווי "וידבר ה' אל משה בערבת מואב". למסעות יש מטרה. המטרה היא זו שנאמרה אל משה במקום החניה האחרון: והורשתם את הארץ וישבתם בה. זהו מסע שיש לו תכלית. תפקידו להוריש את הארץ, וזהו הנושא של פרשת מסעי כֻלה. לנחול את הארץ, זאת הארץ, אלה האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ, הבדלת ערים ללויים ואי החנפת הארץ, ושמירה על הנחלה שלא תסב ממטה למטה אחר. (וכ"ש לעם אחר).

הצוויים האלה הם המשך ישיר של פרשת המסעות. פרשת המסעות נגמרת בערבת מואב על ירדן ירחו. ומיד נאמר וידבר ה' אל משה בערבת מואב על ירדן ירחו. שם, בתחנה הסופית, מצֻוֶּה משה את מצוות נחילת הארץ.

ארועים שהוזכרו

פרשת המסעות מזכירה את יציאת מצרים, ומציגה אותה בצורה אחרת מאשר פרשת בא. חז"ל התבססו על פרשת מסעי יותר מאשר על פרשת בא, כאשר תארו את יציאת מצרים כיציאה באור יום, לעיני כל מצרים.

פרשתנו מרחיבה בתאור יציאת מצרים, כי היא מתארת את המסע ממצרים לארץ.

הפרשה מזכירה בקצור שעברנו בתוך הים, היא מזכירה את שתים עשרה עינות המים ושבעים התמרים. היא כותבת בקצור שלא היה מים ברפידם. מסתבר שעִקר כונת הפרשה הוא לא העדר המים אלא הנס שנעשה, אלא שאת הנס היא לא מזכירה. היא מניחה ש"ולא היה שם מים" יספיק כדי להזכיר לקורא את ההמשך.

אין בפרשת המסעות שום זכר לא לקבלת התורה, לא להקמת המשכן, לא לחטא העגל ולא לחטא המרגלים. וכפי שבארנו, הפרשה כלל לא מזכירה את החניה שבה נעשה חטא המרגלים. וכפי שבארנו עוד – הפרשה מרחיבה במות אהרן, סיום חטא המרגלים והמשך המסע אל הארץ.

הפרשה אומרת שה' הוליך את ישראל ממצרים לארץ, וזן ופרנס אותם במדבר. זה הנושא. עִקרו המסע, אבל הוא מזכיר ברמז גם את נִסי המים במדבר.

הנחלה והנוחלים

מצות ההתנחלות נזכרה גם בפרשת פינחס וגם בפרשת מסעי. בשתי הפרשות נזכר הצִווי לחלק את הארץ בנחלה בגורל, להרבות לרב ולהמעיט למעט. בשתי הפרשות נזכרה נחלת בנות צלפחד. מה ההבדל בין שתי הפרשות, ולמה חזרה התורה על הדבר גם כאן וגם שם?

ההבדל הוא בעקרון המושמע בכל אחת מהפרשיות. פרשת פינחס עוסקת בנוחלים. היא מונה וסופרת את הנוחלים כדי לחלק את הארץ ע"פ הרב והמעט, והיא מזכירה את הלויים כמי שלא נוחל כי תפקידו אחר. היא מזכירה את בנות צלפחד כמי שבאות לדאוג לנוחל שיִשָּׁמֵר שמו על נחלה. לעֻמתה פרשת מסעי עוסקת בארץ ולא באנשים. פרשת מסעי מאנישה את הארץ. העקרון שבו עוסקת פרשת מסעי הוא הארץ. הארץ היא ישות שצריכה חלוקה והורשה. התנחלות בפרשת מסעי היא לא רק נתינת נחלה לכל נוחל אלא בעקר גאֻלת הארץ, למען הארץ ולא למען הנוחל. הפרשה מלמדת אותנו שלא רק שכל נוחל צריך נחלה, גם כל נחלה צריכה נוחל. יש מצוה לנחול את הארץ.

גאֻלת הארץ היא אי הנחת הארץ בידי העמים זולתנו או לשממה. (כלשון הרמב"ן). פרשת מסעי לא עוסקת בשאלה אם יש לכל הנוחלים נחלות או לא. זהו הנושא של פרשת פינחס. פרשת מסעי עוסקת בצווי שהארץ תִּנָּחֵל. בפרשת מסעי הורשת הארץ כוללת גם אִבוד ע"ז מן הארץ. השאלה הנשאלת בפרשת מסעי היא לא האם יש עובדי ע"ז בארץ, אלא אם יש ע"ז בארץ. בפרשת מסעי, ראשי האבות למשפחת בני גלעד בן מכיר, באים כדי לדאוג לנחלתם שלא תהיה בידי זרים. גם דין הרוצח מנֻמק בפרשת מסעי בנִמוק מעין זה. וגם ערי המקלט שם נועדו לא כדי להציל את הרוצח בשגגה כמו בפרשת שפטים, אלא כדי לשמור על הארץ: "ולא תחניפו את הארץ... כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכֻפָּר וכו'".

הנושא של פרשת פינחס הוא הנוחלים, ואילו הנושא של פרשת מסעי הוא הארץ. בפרשת פינחס יש התיחסות לנוחלים, לעם, העם נמנה שם ובנות צלפחד באות בדרישה להתחשבות בנוחל הפרטי שלא יגרע שמו. תפקיד המנהיג שם הוא להיות איש על העדה. לעֻמת זאת הנושא של פרשת מסעי הוא הארץ, במקום מנין העם יש שם פירוט של גבולות הארץ, בני יוסף תובעים שם את עלבונה של הנחלה שלא תהיה בידי מי שאינו בעליה בגורל. נזכרת שם חלוקת הארץ מצד הארץ, נזכרים שם נשיאי השבטים שתפקידם להנחיל את הארץ, וגם מצוות של בני אדם מנומקות שם בטעם שלא להחניף את הארץ. בקצור: בפרשת פינחס נזכר החיוב לתת לכל נוחל נחלה, בפרשת מסעי נזכר החיוב לתת לכל נחלה נוחל. ענינה של פרשת מסעי הוא הארץ ויש בה חיוב על הארץ, ענינה של פרשת פינחס הוא העם. למצות ירושת הארץ יש שתי פנים. יש חשיבות בכך שתהיה נחלה לכל אחד מישראל ויש חשיבות בכך שארץ ישראל תִּנָּחֵל.

ישראל מצֻוִּים על הארץ שלא תהיה בידים זרות. וכפי שמובא בתנחומא (בהר) נאמר: "לא תמכרו את הארץ לחלוטין שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות, חביבה עלי ארץ ישראל שקדשתי אותה מכל הארצות שבעולם תדע לך כשהיתה ארץ ישראל מתחלקת לשבטים לא היתה נחלה עוברת משבט לשבט אלא נחלת כל שבט ושבט בפני עצמו, תדע לך וראה כמה דינין דנו בנות צלפחד שלא תתעבר נחלתן משבט לשבט אחר והודה הקב"ה לדבריהן". כלומר: זאת מצוה בארץ, ולא רק בנוחלים. כמו שהנוחל צריך נחלה, כך הנחלה צריכה נוחל, והמצוה היא להוריש את הארץ ולשמור אותה בקדושתה, בשביל הארץ.

לכן מדגישה פרשת ההתנחלות שבפרשת מסעי את מה שלא נאמר בפרשת פינחס: אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה. אל תחשוב שהנחלה היא זכות שלך, תרצה יהיה לא תרצה לא יהיה. אתה מחוייב לנחלתך שבארץ ישראל.

לכן מדגישה הפרשה: "וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: ...וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

סדר הנשיאים

סדר הנשיאים בפרשת מסעי נראה כסדר הנחילה בארץ מדרום לצפון, מלבד שתי חריגות: שמעון בא אחרי יהודה, משום ששמעון לקח את נחלתו מתוך נחלת יהודה, ואפרים בא אחרי מנשה, משום שיוסף אחד הוא.

אבל קשה לומר שהתורה סִדרה את הנשיאים לפי הגורל העתידי, משום שאם כך – מה נותן הגורל, הלא הוא כבר ידוע מראש.

אפשר להסביר גם אחרת. יהודה ראש הדגל הראשון פותח את הרשימה. אחריו שמעון שהוא היחיד שנותר מהדגל השני. אחריו בנימין המיצג את הדגל השלישי, הוא ולא אפרים כי יוסף אחד הוא, אחריו דן ראש הדגל הרביעי, ואחריהם יתר בני הדגלים. והוקדמו בני יוסף כי היו ראויים להיות כבר לעיל בראש הדגל.

מהי מטרתן של ערי המקלט?

בפרשת שפטים ברור שתפקידן של ערי המקלט הוא להציל את הרוצח בשוגג מפני גואל הדם: "שָׁלוֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ בְּתוֹךְ אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ: תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ ... פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ כִּי יֵחַם לְבָבוֹ וְהִשִּׂיגוֹ כִּי יִרְבֶּה הַדֶּרֶךְ וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת כִּי לֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם".

אבל בפרשת מסעי משמע שמטרתן של הערים היא למנוע גאֻלת דם לא מבוקרת. לְוַדֵּא שהרוצח אכן חיב מיתה: "וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה: וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט". ומיד נשאלת השאלה מה מועילות ערי המקלט לצורך הענין הזה. בפרט שהפרשה מקדימה ואומרת: "וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה".

סדרי הדין נוכחים בפרשיה לכל ארכה. התיחסות מפורשת לעדה והעדים יש בכמה פסוקים: "וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה בֵּין הַמַּכֶּה וּבֵין גֹּאֵל הַדָּם עַל הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה: וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ .... וְהָיוּ אֵלֶּה לָכֶם לְחֻקַּת מִשְׁפָּט לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם: כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ לְפִי עֵדִים יִרְצַח אֶת הָרֹצֵחַ וְעֵד אֶחָד לֹא יַעֲנֶה בְנֶפֶשׁ לָמוּת". גם בין הפסוקים האלה, ברור מלשון התורה שהיא מדברת אל בית הדין, מלמדת את העדה מתי יומת הרוצח ומתי לא, ומסימת בצווי הכללי המופנה אל השופטים: "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת: וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן: וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ וכו'".

המסר העִקרי של הפרשיה הוא שהכל צריך להתנהל תחת עינם הפקוחה של העדה והעדים. לא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט. העדה נזכרת כאן פעמים רבות. יש לה תפקיד בשפיטה, בהצלת הרוצח, וגם בעשיית דין. בשמירה על כך שלא תחנף הארץ ושיכפרו לארץ בדם שֹפכו, כי ה' שכן בתוך בני ישראל. כלומר: הדין מוטל על העדה.

מצד שני, משתי הפרשיות משמע שגואל הדם הוא הרודף את הרוצח והורגו: בפרשת שפטים נאמר: "וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת וְנָס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵל: וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם וְנָתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם וָמֵת". תפקידם של הזקנים אינו למנוע מגואל הדם להרוג ללא דין, אלא להפך, תפקידם של בית הדין הוא למנוע מרוצח במזיד להקלט בעיר מקלט. במקרה כזה מסגירים אותו הזקנים לידי גואל הדם, והוא הממונה על הריגת הרוצח.

ודאי שכך הוא בפרשת מסעי. שם נאמר: "וְאִם יָצֹא יֵצֵא הָרֹצֵחַ אֶת גְּבוּל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה: וּמָצָא אֹתוֹ גֹּאֵל הַדָּם מִחוּץ לִגְבוּל עִיר מִקְלָטוֹ וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ אֵין לוֹ דָּם". גואל הדם הוא המבקש את נפש הרוצח. לא העדה.

גם הדיון על האפשרות לקחת כֹפר, מניח שיש כאן שני צדדים לדיון: הצד המבקש לשלם והצד המבקש לקבל. כנגד תפישה זו אומרת התורה שיש כאן חקת משפט, כלומר לא רק משפט בין אנשים אלא גם חוק, ושגם הקב"ה והארץ הם צדדים בדיון, ולכן אי אפשר לפטור את הרוצח ע"י רִצוי גואל הדם בכֹפר. כך או כך, משמע שהדין הוא בין הרוצח לבין גואל הדם.

אמנם, את הפסוקים שצטטנו לעיל אפשר לבאר בכמה צורות (ואכן נחלקו בכך התנאים). יש מפרשים שהתורה מצוה שאם ימצא גואל הדם את הרוצח מחוץ לעיל מקלטו – יהרגנו. "וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ", הוא הדין והוא צווי התורה. אבל יש מפרשים ש"וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ" הוא חלק מתיאור המקרה ולא חלק מהדין, אם ימצא גואל הדם את הרוצח וירצחנו – אז אין לו דם. כך או כך, יש כאן תפקיד משמעותי לגואל הדם. הוא זה שמבקש נקמה, הוא זה שמבקש את נפש הרוצח, הוא זה שבפניו צריך הרוצח להתגונן בעיר המקלט, אשר איננה מגנה עליו אלא בתוך תחומה.

המסר של הפרשה הוא שגואל הדם הוא זה שהורג את הרוצח. אלא שהדבר צריך להיות תחת עינה הפקוחה של העדה.

אם זהו המסר של הפרשה, נשאלת ביתר שאת השאלה מדוע הפרשה פותחת בערי מקלט דוקא, שהן נותנות מענה לרוצח בשוגג, ולאו דוקא לגואל דם שהורג בלי משפט. מה גם שיש בפרשה כמה וכמה דינים המבחינים בין מזיד לשוגג.

הפרשיה פותחת ב"כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן: וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה", אבל מסימת בצווי "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ: וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ...". חלק מתִקון עניני הדם בביאה אל הארץ הוא קִדוש ערי מקלט. אבל בכך רק מתחיל העניין. תפקידה של העדה הוא לשמור על הארץ, לבל תחנף מדם נקי.

הפרשיה מדברת אפוא אל העדה. היא מטילה על העדה את הפִקוח על הנעשה בין המכה ובין גואל הדם, לכאן ולכאן. מצד אחד – שגואל הדם לא יכה את הרוצח שלא כדין ושלא ע"פ עדים, ומצד שני – שיכה את הרוצח כדין, ולא יפטרנו בכֹפר. (וכן מטילה על העדה את ההבחנה בין שוגג למזיד. בין מי שרשאי גואל הדם להרגו בכל מקום, לבין מי שגואל הדם רשאי להרגו רק מחוץ לגבול עיר מקלטו).

אבל העדה אינה אלא מפקחת. הדין הוא בין המכה ובין גואל הדם.

הצווי הכפול הזה, בא לידי בטוי בבטוי "וְהָיוּ אֵלֶּה לָכֶם לְחֻקַּת מִשְׁפָּט לְדֹרֹתֵיכֶם". הבִטוי חֻקת משפט חוזר פעמים בתורה. פעם אחת כאן, ופעם אחת בפרשת פינחס, המלמדת את דיני נחלות. השאלה מי יורש את נחלתו של אדם היא אמנם משפט בין בני אדם, אך היא גם חק, כי מחקי התורה שהנחלה תהיה ביד בעליה שזכה בה בגורל, ולא תמכר לצמיתת. זהו דין בינינו ובין הארץ. גם דיני רוצח הם אמנם דין בין הרוצח ובין גואל הדם, אבל היא גם דין בינינו ובין הארץ. וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ.

ונגרעה נחלתן, יגרע נחלתן

בנות צלפחד אומרות "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו". מסתבר שלא לחנם הן נִסחו כך את שאלתן. כבר היו בספר במדבר אנשים שפנו אל משה ואהרן בטענה "למה נגרע", וזכו בדין. בלשון "למה יגרע" טוענות גם בנות צלפחד, שכנראה למדו ממשה על חומרתה של מחִית שם אדם (חומרה שעולה מפרשיות רבות בתורה, ובעקר מפרשת יבום, וראה במאמר "המשפחתיות והשבטיות בישראל", ובדברינו על רות). ובשני המקרים, גם בפסח שני וגם אצל בנות צלפחד, משה אינו משיב מדעתו אלא שואל את ה', ומקבל דין מחודש. בעקבות בנות צלפחד, באים בסוף ספר במדבר ראשי האבות למשפחת בני גלעד. לשון הפרשיה שם מקבילה מאד ללשון הפרשיה בשאלת בנות צלפחד, והם מזכירים ארבע פעמים את השרש גרע. (והתורה שבה ומדגישה זאת. אולי משום שהם חשבו שאם יחזרו על כך שוב ושוב משה יקבל את דבריהם).

ואולם, בעוד שהאנשים שבקשו להקריב פסח שני טענו שהם נגרעים מתוך בני ישראל, טוענות בנות צלפחד ששם אביהן יגרע מתוך משפחתו. הן מעוניינות במשפחתו ולא בקהל כֻלו. הדבר עדין אינו כה חמור, שהרי אם לא תתקבל נחלתן, שמו נגרע מתוך הקהל. אבל ראשי האבות כבר מדברים על גריעה מגורל נחלתם. הם לא שואלים על העם אלא על עצמם.

אעפ"כ מקבל ה' גם את דברי בנות צלפחד ואת דברי ראשי האבות.

נחלה בארץ ישראל אינה נגרעת. היא נשארת במקומה, בדיוק כמו שאדם מישראל לא יגָרע. גריעה מנחלת שבט היא גריעה מנחלת ארץ ישראל, כפי שבארנו לעיל, שהמסר של הפרשה הוא שכל נחלה בארץ ישראל צריכה להשאר בידי בעליה. אילו היתה מתקיימת גריעה מנחלת בני מנשה, היה הדבר גורע לא מנחלתם שלהם אלא מנחלת הארץ כֻלה. לכן, מדגישה התורה כאן את חשיבות הנחלה שלא תסֹב, ולאו דוקא את הצרך של בני שבט מסוים בקרקע.

בנות צלפחד לא מסתפקות בהזכרת הלשון "למה יגרע". הן מוסיפות "תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו". בדומה לטמאים שבקשו להקריב את קרבן ה' "בתוך בני ישראל". (בקשה שלא התקבלה, כפי שבארנו בפרשת בהעלתך). בקשתן של בנות צלפחד התקבלה, אבל נראה שהחלק הזה של בקשתן, "בתוך אחי אבינו", התקיים דוקא בפרשתנו, אחרי שבאו ראשי האבות ודרשו את דרישתם (שלא כללה מקבילה לדרישה "בתוך"). דוקא הם אלה שדאגו שנחלת בנות צלפחד תשאר בתוך אחי אביהן.

האם הצווי כאן סותר את הצווי שם

פרשת בנות צלפחד שבפרשתנו דומה מאד לזו שבפרשת פינחס.

שם נאמר "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף" וכאן נאמר "וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי גִלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי יוֹסֵף".

אח"כ נאמר שם: "וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה", וכאן נאמר: "וַיְדַבְּרוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי הַנְּשִׂאִים רָאשֵׁי אָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל".

בנות צלפחד אמרו: "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ", וגם ראשי האבות מזכירים את השרש גרע, שוב ושוב: "וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ: וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנוֹסְפָה נַחֲלָתָן עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ יִגָּרַע נַחֲלָתָן".

ה' אומר למשה "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת". ובפרשתנו "כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים".

וגם כאן וגם שם ממשיך משה ומצוה את בני ישראל צווי כללי החורג מגבולות המקרה המסוים שלפניו. (בפשטות, לדורות, אם כי לגבי הצווי של פרשתנו פרשו חכמים שהוא לא לדורות).

ומתוך הדמיון, מתברר גם ההבדל:

בפרשת פינחס נאמר: "וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה’", בפרשתנו לא. בפרשת פינחס השיב ה' "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן", ורק אח"כ: "וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר וכו'". ואילו בפרשתנו נאמר מיד "וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי ה’ לֵאמֹר". לא נאמר שמשה דִבר עם ה', וגם תשובתו נִתֶּנת מיד לבני ישראל. הוא לא משיב לאלה שפנו אליו אלא מדבר אל בני ישראל מעל ראשם של הפונים אליו.

ראשי האבות אמרו: "וַיֹּאמְרוּ אֶת אֲדֹנִי צִוָּה ה’ לָתֵת אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאדֹנִי צֻוָּה בַה’ לָתֵת אֶת נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו". הם שִנו בלשונם מהרישא לסיפא. לגבי הארץ – אֶת אֲדֹנִי צִוָּה ה’. לגבי בנות צלפחד – אדֹנִי צֻוָּה בַה’. וזכור גם את מה שצוך ה' בהר סיני: "וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל...".

הם טוענים כלפיו: מי שמך לבטל את מה שצוך ה'. אולי הם גם לא ממש מאמינים שנתינת הנחלה לבנות צלפחד היתה ע"פ הצווי.

לא מגיע להם דִבור ישיר מה' ותשובה ישירה אליהם. נכון, הם טענו טענה נכונה, ולכן הם זכאים למשפט הוגן. הם צודקים שנחלה צריכה להשאר בידי השבט שזכה בה ולא להִגרע ממנה. לכן הם קִבלו מה שהם בִקשו. בערך. הם כנראה רצו לשלול לגמרי מבנות צלפחד את הנחלה, ואת זה הם לא קִבלו. וַיִּפְּלוּ חַבְלֵי מְנַשֶּׁה עֲשָׂרָה לְבַד מֵאֶרֶץ הַגִּלְעָד וְהַבָּשָׁן אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן: כִּי בְּנוֹת מְנַשֶּׁה נָחֲלוּ נַחֲלָה בְּתוֹךְ בָּנָיו וְאֶרֶץ הַגִּלְעָד הָיְתָה לִבְנֵי מְנַשֶּׁה הַנּוֹתָרִים. הן כן נחלו, הן נִשאו לבני דודיהן אך הנחלות נקראו על שמן. (גם הטמאים במדבר שאלו למה נגרע, וגם הם לא קבלו את מה שהם בקשו. הם בִקשו להקריב את במועדו בתוך בני ישראל, את זה הם לא קִבלו, כפי שבארנו בפרשת בהעלתך).

הם זכאים למה שמגיע להם על פי הדין, אבל דִבור ישיר לא מגיע להם.

לכן מסיימת הפרשה: "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה’ בְּיַד מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ חח"ו", בדומה לסכומה של פרשת היובל "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי חח"ו". ה' מצוה את משה לא רק בהר סיני אלא גם בערבות מואב. אי אפשר להצמד לצווי בהר סיני כאשר הוא נוח, ולהתעלם מהצווי בערבות מואב.

אבל האמירה שנחלה בישראל צריכה את הנוחל ואסור לה להגרע, היא טענה נכונה. ולכן היא מתקבלת. לא למען הטוענים אלא למען הארץ. הארץ היא הנושא המרכזי של פרשת מסעי. כפי שבארנו. השואלים כנראה שאלו שלא לשמה ולכן לא מגיעה להם תשובה, אבל הם טענו טענה נכונה. להם לא מגיעה תשובה אבל לבני ישראל היא מגיעה. לכן מופנה הדִבור לא אליהם אלא אל בני ישראל.

הטענה שכל נחלה בארץ ישראל צריכה להיות ביד בעליה ולא להסוב לזרים, היא טענה נכונה שצריכה להיות מושמעת. לפעמים במהלך ההסטוריה היא מושמעת מפי אנשים שכוונתם שלא לשמה. אבל הטענה כשלעצמה היא נכונה והתורה משמיעה אותה.

דברי התורה לפרשת מסעי פורסמו גם כאן וכאן

שעורים לפרשות מטות מסעי:

ההבדלים בין ראובן וגד לבין מנשה, וההבדל בין מי שרוצה לרשת את הארץ לבין מי שאינו רוצה

חשיבותו של הנוחל וחשיבותה של הנחלה