במגלת רות אנו מוצאים התייחסות מפורטת לכמה מרכיבים הלכתיים ואמוניים. מאחורי המרכיבים האלה אפשר למצוא שתי דמויות מפתח במגלה: בעז ונעמי. את מעשיהם נסקור להלן.
מעשי בעז מכילים מצוות רבות, הוא מקים בהדור את מצוות מתנות עניים ועוד. אבל אנו נבקש להתמקד כאן במעשיו בסוף המגלה, סביב גאולת השדה וגאולתה של רות.
בפרק האחרון במגילת רות אנו רואים שגיבורי המגילה קיימו מצוות שונות ומנהגים שונים: בעז גואל את חלקת השדה של אלימלך. הוא מבקש תחילה מהגואל הקרוב ביותר לעשות זאת, ומשהלה מסרב, עושה זאת בעז עצמו. מלבד השדה, נגאלת גם רות, והגואל את השדה חייב לגאול גם את רות. כשהגואל מסרב - עליו לשלוף את נעלו. סביב כל המעשים האלה חוזרים הביטויים נחלה וקריאת שם, השגורים בפיהם של גיבורי המגילה והם רואים בהם ערך. מאין נלמדו כל הערכים האלה ומה תוכנם?
לגבי גאולת שדהו של אלימלך, הדבר מובן מאד ותואם את האמור בתורה: "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו" (ויקרא כה כה). ואולם, בעז כורך את גאולת השדה בלקיחתה של רות לאשה. לכך לא מצאנו רמז בתורה. מעבר לכך, מדוע בכלל צריך מישהו ממשפחת אלימלך לשאת את רות?
מדוע מבקשת רות שבעז ישאנה? מדוע כורך בעז את גאולת השדה יחד עם אותה עסקה? מדוע נדרש הגואל לשלוף את נעלו ומדוע מדגישה המגילה שהוא אינו נקרא בשמו? האם יש מכנה משותף לכל המעשים האלה?
כאמור, גאולת השדה מפורשת בתורה. גאולתה של רות וכריכת גאולת השדה בה אינה מפורשת. ואולם פרשת היבום דומה מאד לגאולתה של רות.
מצוות היבום שבתורה איננה מחייבת אלא את אחי המת, כמו שנאמר (דברים כה ה): "כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ". מצוות אחרות הקשורות במשפחה נוהגות בכל הקרובים, בעיקר מצוות שהתורה תולה בשרש ג.א.ל., כמו גאולת שדה וגאולת דם. מצוות אלה לא הוגבלו לאח דווקא אלא לגואלו הקרוב אליו. ואולם, בשום מקום לא כתוב שגואלו הקרוב צריך לגאול גם את אשתו. פרשת היבום אינה מזכירה את השרש ג.א.ל.
מגילת רות משתמשת לאורך כל הדרך בשרש ג.א.ל. ואינה מזכירה את השרש י.ב.ם. אפילו פעם אחת (מלבד הזכרת העובדה שערפה היא יבמתה של רות. ואגב, קל להסביר מדוע שרש זה לא נזכר. יבם פירושו גיס, וכאן לא היו גיסים). רות מבקשת מבעז שיפרוש עליה את כנפו בנימוק "כי גואל אתה".
האם הדבר קשור לייבום? אפשר למצוא לכך כמה רמזים במגילה. רות מכונה כאן "אשת המת": "וַיֹּאמֶר בֹּעַז בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת קנית לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ". בדומה לפסוק שציטטנו לעיל: "לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ". מטרת המעשה שעשה בעז היא "לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ", ובהמשך הפרק: "לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ". זאת, בדומה למטרתה המוצהרת של מצוות היבום: "וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל", "לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל". יש בתנ"ך שלוש פרשיות המכילות מרכיבים זהים: פרשת ער ואונן, פרשת היבום, ופרק ד ברות. בשלושתן מדובר על נשיאת אשת המת ע"י קרוב משפחה, בשלושתן מטרת הנישואים היא להקים שם או זרע למת. בשלושתן מוזכר אדם שלא רוצה לעשות זאת, או שלא רוצה לעשות זאת כראוי. ובשלושתן נענש האיש הזה במחיית שמו.
מגלת רות מזכירה מאד גם את פרשת ער ואונן, שמתחילה בירידת האיש ואח"כ במות שני בניו, ובסופו של דבר מושגת התוצאה הרצויה ע"י כך שהאשה לוקחת לידיה את היזמה ובאה אל האיש. גם בפרשה הזאת יש יבום.
(והמגלה מציגה את השכנות האומרות "ילד בן לנעמי", ובאותו פסוק נזכרת קריאת שם. כפי שנזכיר להלן, קריאת השם בפי השכנות שונה מקריאת השם בפי בעז, והיא אינה קריאת שם לדורות. ועם זאת, המגלה מלמדת שאע"פ שנעמי נותרת בלא צאצאים, אם יש קריאת שם כאשר נולד בן, יכול הוא להקרא בנה. גם זה מזכיר את פרשת היבום, אע"פ שנעמי עצמה לא מכוונת ליבום, וודאי שלא השכנות, כפי שנבאר להלן).
מסתבר שבעז התבסס על ההגיון של מצות יבום שבתורה, אך הרחיב אותו. במצוות יבום אומרת התורה שאם אחיו ואשתו יולידו בן - יחשב הבן כבנו של המת. ההנחה העומדת מאחורי מצות היבום היא שכל אדם הוא אבר בגופו של אביו. זה נכון גם עובדתית וגם רוחנית. לכן, אם מת אדם ויש לו בנים – הוא לא מת. הוא ממשיך לחיות ע"י בניו. מכאן שכל אדם חי לנצח, אא"כ הוא מת בלי בנים. זה מבהיר את גודל הטרגדיה כאשר אדם מת בלי בנים. הפתרון הוא שאחיו ואשתו של המת ימשיכו את המת. המשכו של המת ע"י אחיו ברור, אם כל אדם הוא חלק מאביו – הרי שליבם יש מהות זהה לשל אחיו המת, שהרי שניהם בני אותו אב. שניהם חלקים מגופו של אותו אב. גם לאשתו של אדם יש תפקיד, והוא: המשך קיומו של האדם. האשה היא עזר כנגדו, עצם מעצמיו ובשר מבשרו. היא חלק מן האדם, ככתוב (בראשית ב,כד) "והיו לבשר אחד". האשה היא האמצעי להמשך קיומו של האדם בדור הבא. מבחינה מהותית האיש ואחיו זהים; אך לכל אחד מהם יש אשה משלו, שדרכה הוא ממשיך להתקיים כענף עצמאי במשפחה. אם היא תהיה לאחיו - יהיה הבן, במידה מסויימת, כהמשך שלו, וכך מתייחסת אליו התורה. את העקרון הזה הבין בעז, אך הרחיב אותו ואמר שאם הדבר אפשרי עם אחיו, הוא אפשרי גם עם שארו הקרוב אליו ממשפחתו. שהרי גם הוא וגם שארו הקרוב אליו ממשפחתו, שניהם ענפים של אותה משפחה. (ואולי הוא למד גם מכך שהתורה התייחסה בחיוב למעשה יהודה ותמר, אע"פ שיהודה אינו אחיהם של ער ואונן).
גם הגאולה וגם הייבום הן מצוות שהטילה התורה על בני משפחתו של האדם, כדי לוודא שהן הנחלה והן השם ממשיכים להתקיים במשפחה לדורות.
אחת המצוות שבהן הקפידה התורה במיוחד על ההמשכיות המשפחתית היא מצות ירושת נחלה: "אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ: וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו: וְאִם אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו: וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ". גם ההגיון של מצוה זו מבואר היטב ע"פ דברינו לעיל. אם בן הוא חלק מגופו של אביו, הרי במות אדם ממילא נשארת נחלתו ביד חלקי גופו שעדיין חיים. התורה מקפידה על הנחלה הזאת ומצוה שאם תמכר – יבוא אחד הגואלים, יגאלנה וישיבנה לחיק המשפחה. התורה מקפידה מאד על הנחלה שבא"י, ואוסרת את מכירתה לצמיתת. היא חיבת להשאר בידי בני המשפחה, ולא תסב נחלה לבני ישראל ממטה למטה אחר. אם תמכר – מצֻוֶּה הגואל לגאול אותה ולהשיבה לחיק המשפחה.
הן את מצות היבום והן את מצות הגאולה מצוה התורה על בני המשפחה. על הגואל הקרוב.
אם מעשי בעז מבוססים על היבום, הרי שהחיבור בין היבום לבין נחלתו של המת נזכר בברייתא ביבמות כד. "יקום על שם אחיו לנחלה אתה אומר לנחלה או אינו אלא לשם יוסף קורין אותו יוסף יוחנן קורין אותו יוחנן נאמר כאן יקום על שם אחיו ונאמר להלן על שם אחיהם יקראו בנחלתם מה שם האמור להלן נחלה אף שם האמור כאן לנחלה". הברייתא באה לשלול את האפשרות שאת שמו הפרטי של הבן קוראים כשמו הפרטי של האח המת. לכאורה, פשט הפרשה הוא לא שיקראו את שמו הפרטי של הבן כשמו הפרטי של האח המת, אלא שיקרא הבן פלוני בן המת. שהרי פרשת היבום באה כדי לפתור את הבעיה שלמת אין בנים. הברייתא אומרת שבמה יקרא שמו של המת על הבן הילוד? בכך שיקבל את נחלתו. כמו שבארנו, נחלתו של אדם עומדת במרכז מהותו. קריאת שמו של אדם לדורות היא הקמת שמו על נחלתו, כפי שאומר בעז: "בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת קָנִיתָ לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ" "עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם כִּי קָנִיתִי אֶת כָּל אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן מִיַּד נָעֳמִי: וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ..." הפסוקים האלה מבוססים ללא ספק על פרשת היבום. מטרתם היא להקים שם המת ולא יכרת שם המת, ובעז כורך בשימור שם המת גם את נחלתו.
נחלתו של אדם היא שמו והיא מהותו. הקמת שם אדם היא הקמת שמו על נחלתו, שהרי נחלתו - כשמו - עוברת מדור לדור ומייצגת את השתייכותו. נחלתו היא התפקיד שלשמו ברא ה' אותו ואת משפחתו, ולכן היא מהותו.
המגלה אכן מתארת את התהליך הזה ואת הצלחתו. היא מסיימת בהקמת שם המת על נחלתו, ובבנין בית פרץ ותולדותיו – לדורות.
מי שחושב על עצמו ולא על בית אחיו, מוצא את עצמו בלי נעל ובלי שם, ובמקרה של אונן – גם בלי חיים. אונן לא רוצה להקים זרע לאחיו. "וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו: וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה’ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ". גם בפרשת היבום, מי שלא רוצה לבנות את בית אחיו – שמו שלו נמחה, ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל. גם הגואל במגלת רות שלא רוצה להשחית את נחלתו (פן אשחית את נחלתי, כמו שנאמר על אונן ושחת ארצה), מוצא את עצמו בסופו של דבר בלי נעל, ושמו נקרא פלוני אלמוני. יפה מאד שאתה לא רוצה להשחית את נחלתך, אך מה עם נחלת אחיך המת? אם אינך בונה את ביתו – גם ביתך יהיה חלוץ הנעל מכאן ועד עולם.
שני דברים בונה המיבם – את ביתו ואת נחלתו של המת. ע"י כך הוא קורא את שמו.
ההגיון במצוות אלה מובן היטב לבעז. אך היכן נעמי בכל הסיפור הזה?
נעמי איננה עוסקת בשום מקום לארך המגלה בנושא היבום, הגאולה והקמת השם. רות באה אל בעז ואומרת לו: "וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה". אבל נעמי לא אמרה לה להגיד את זה. נעמי מחפש עבור רות מנוח אשר ייטב לה, ותו לא. נעמי לא מחפשת דרך להקים שם המת על נחלתו. הקמת השם מקבלת בפי נעמי וחברותיה משמעות אחרת לחלוטין. דורית ולא נצחית: "בָּרוּךְ ה’ אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל: וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים... וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד". הגאולה בפי חברותיה של נעמי היא סיוע לנעמי בימי זקנתה, וקריאת השם היא לאותו דור בלבד, ולא כדברי הזקנים המדברים על בית נצחי לעולם ועד, ועל שם נצחי. המגלה בכוונה מעמידה את קריאת השם שהזקנים מדברים עליה כנגד קריאת השם של שכנותיה של נעמי. כדי להראות שאלה מדברים על שם ואלה מדברות על שם ואין כאן אלא שתוף השם בלבד. השכנות והזקנים מדברים על שם, אך בשני מובנים שונים.
נעמי לא אמרה לרות שתאמר לבעז כי גואל אתה. יתרה מכך, העובדה שרות הזכירה בפני בעז את היותו גואל, כמעט גרמה לכך שהוא לא נשא אותה. בעז הלא חפץ לגאול את רות ואת השדה ע"י הגואל הקרוב ביותר. רק כאשר הלה מסרב, בלית ברירה עושה זאת בעז עצמו.
מה כן מעסיק את נעמי? נעמי מאד מוטרדת מהעובדה שרות היא מואביה.
בשיח בין נעמי לכלותיה אנו מוצאים: "שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים: הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ". האם אפשר למצוא כאן רמז למצות יבום? בודאי שלא. גם אילו היתה נעמי יולדת בן נוסף לא היתה נוהגת כאן מצות יבום משתי סבות. החשובה ביניהן: בן של נעמי מאיש אחר אינו אח לצרך העניין. הוא בן למשפחה אחרת ואין יבום אלא בבני אותה משפחה. נעמי פשוט אומרת לכלותיה שאין להן עוד מה לחפש אצלה.
הדיון בין נעמי לכלותיה עוסק בשאלת השיבה: "וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ לֵכְנָה שֹׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ ... וַתֹּאמַרְנָה לָּהּ כִּי אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ: וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים: שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ... וַתֹּאמֶר הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל עַמָּהּ וְאֶל אֱלֹהֶיהָ שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ". נעמי מפצירה בהן לשוב למואב, והן רוצות לשוב לבית לחם. הן מתווכחות על זכות השיבה. נעמי עומדת על כך שהן שייכות למואב ולא לבית לחם, ולכן שיבה פירושה מבחינתן הליכה למואב. הן גורסות להפך. נעמי משתכנעת רק כאשר רות מחליפה את הטרמינולוגיה, מקבלת את העובדה ששיבה היא למואב, ועוברת להשתמש בשרש ה.ל.ך.: וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ ...". על זה מספרת המגלה: "וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ".
רות הולכת. היא לא שבה. היא הולכת, כאברהם שנאמר לו "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ", כך רות: "וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם".
(אולי היא מתכונת לומר: עד עכשו לא היית שייכת לעם היהודי גם אם ראית זאת כך. רק כאשר את מוכנה לקבל את אלהינו ואחריו את הולכת, את שייכת).
למה נעמי אינה רוצה ברות? כנראה היא מתביישת לבוא אל בית לחם בנוכחות שיקסע. אבל זה לא רק משום שהיא חוששת להתקבל לא יפה אצל שכנותיה. זה בגלל שהיא באמת תופשת זאת כבושה.
את בעז זה לא מטריד. להפך, הוא משבח את רות.
זהו ההבדל בין בעז לנעמי. מצוות הגאולה תלויות במשפחה, ומשפחה היא משפחת האב ולא משפחת האם. אבל השייכות לעם ישראל תלויה באשה. זהו מקור ההבדל בין תפישת עולמו של בעז לבין תפישת עולמה של נעמי.
גם במגלה וגם בפרשת בהר חוזרות שוב ושוב המלים בית ושדה. פרשת בהר מבחינה בין בית לבין שדה. שדה הוא נחלה, אחזה משפחתית שאינה יכולה לעבור ממשפחה למשפחה. היא ונחלתו הם צמד שאינו מתפרד. שניהם נמדדים בחמשים שקל כסף, והתורה אוסרת את הפרדתם. האיש אינו יכול לעזוב את משפחתו, הוא שב אל משפחתו. הבית, לעמת זאת, נמכר לצמיתת. גם האשה עוזבת את משפחתה ומצטרפת למשפחת בעלה. גם במגלת רות, מייצג בעז את השדה ונעמי את הבית. בעז הוא הדואג למשפחה ולנחלה, נעמי דואגת לבית ולקדושת ישראל. אמנם, הבית מוזכר במגלת רות בד"כ בהקשרים אחרים. הוא נזכר כחלק משם העיר בית לחם, או בית במובן של משפחה רבת דורות (החלק המתאים דוקא למעשי בעז), אך המלה נזכרת ברות.
(גם הגואל מוטרד מאד ממואביותה של נעמי, אפילו יותר מדי מוטרד. אבל הוא לא מספיק מוטרד מהקמת שמם של אלימלך ומחלון. הוא בהחלט מבין את הכלל שזרעו של אדם הוא שמו לדורות והוא נחלתו. לכן הוא לא רוצה שזרעו היושב על נחלתו יהיו מואבים. הוא חושב רק על שמו שלו ולא על שמם של אחרים. לכן שמו נמחה).
מגלת רות נתפשת כסיפור רומנטי שבו בסוף הגיבור מתחתן עם הגיבורה והם חייים בעושר ובאושר עד היום הזה. האמת היא שרות הוא ספר של פספוסים שבו הגיבור הראשי מסרב לשאת את הגיבורה והיא נישאת לגיבור המשני. הכל מתחיל ממשפחה שנכנעה לרעב וירדה מהארץ וכמעט אבדה בגולה. ענף אחד של המשפחה נמחה לגמרי. אבל בסוף נולד דוד, שה' הבטיח לו מלכות נצח. או בלשון אחרת: חיים באושר ובעושר עד היום הזה.
ההתמודדות עם הקמת שם לעולם ועד, היא התמודדות עם הנצח. מתוך כך צומחת המלכות.
וזהו גם הסיפור של עם ישראל כולו. הוא חוטא, נענש וגולה, משפחות שלמות נמחו ואבדו. ולא תמיד מי שגאל את עם ישראל בסוף היו בהכרח החכמים והגדולים. לפעמים היו אלה דוקא הקטנים והכופרים. אבל בסופו של דבר משיח בן דוד בא.
כמו ישראל, גם אלימלך לא ירד למואב להשתקע אלא לגור שם. אך הוא השתקע. הגאולה באה דוקא ע"י אשתו. ואולם, מי שגואל את שמו, הוא בעז קרובו. גואלים רבים אינם רוצים לגאול. המגלה מסתיימת בהולדת דוד, האיש שעל ידו מביא ה' את גאולת ישראל.